רי"ף שבת דף לט:
גמ' שבת דף
קט.-קט:,ע"ז דף כח.-כט.
אורך השיעור הקולי ברי"ף
ור"ן הוא 47:20 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 15:30
דקות
1)גדוד שנכנס למדינה דרך שלום כל
החביות הפתוחות שבחנויות אסורות וסתומות מותרות
3)אסור לאדם שאינו נשוי לשלוח ידיו
במבושיו, כדי שלא יבא לידי הרהור
4)אפילו מי שאינו נשוי, מותר
לסייע בביצים.
5)אסור לאדם שיקשה עצמו לדעת או יביא
עצמו לידי הרהור
6)אלו שמנאפים ביד ומוציאים שכבת זרע,
לא די להם שאיסור גדול הוא, אלא שהעושה זה בנידוי הוא יושב
7)אסור להוציא שכבת זרע לבטלה ועון זה
חמור מכל עבירות שבתורה.
9)מחללין שבת על כל מכה שנעשית מחמת
ברזל
10)מי שיש לו מיחוש אסור לעשות לו שום רפואה
11)כל מכה של חלל דהיינו מהשינים ולפנים
13)החושש בשיניו לא יגמע בהן את החומץ
ויפלוט
14)להעלות אזנים בין ביד בין בכלי; ולהעלות אונקלי
15)החושש בעיניו או בעינו ויש בו ציר,
או שהיו שותתות ממנו דמעות מחמת מחללין עליו את השבת.
16)כל אוכלים ומשקים שהם מאכל בריאים
מותר לאכלן ולשתותן,
רמב"ם הלכות מאכלות
אסורות פרק יב הלכה כד
גדוד שנכנס למדינה דרך שלום כל החביות
הפתוחות שבחנויות אסורות וסתומות מותרות, ובשעת מלחמה אם פשט הגדוד במדינה ועבר אלו
ואלו מותרות שאין א פנאי לנסך.
שולחן ערוך יורה דעה סימן
קכט סעיף יב
חיל (ו) שנכנס לעיר ונכנס לבית ישראל,
בשעת שלום, חביות פתוחות, ל אפילו הן פקוקות, אסורות, וסתומות במגופה של טיט, לא מותרות.
ובשעת מלחמה, לב אלו ואלו מותרות. ודוקא בפתוחות מתחלתן, אבל סתומות שנפתחו, חיישינן
להו.
רמב"ם הלכות איסורי
ביאה פרק כא הלכה כג
ואסור לאדם שאינו נשוי לשלוח ידו במבושיו
שלא יבוא לידי הרהור, ואפילו מתחת טיבורו לא יכניס ידו שמא יבוא לידי הרהור, ואם השתין
מים לא יאחוז מ באמה וישתין, ואם נ היה נשוי מותר, ובין נשוי ובין שאינו נשוי לא יושיט
ידו לאמה כלל אלא בשעה שהוא צריך לנקביו.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן ג סעיף יד
* יזהר שלא יאחוז באמה וישתין, אם
לא מעטרה (כה) ולמטה, (כו) מפני שמוציא שכבת זרע לבטלה, <יג> אא"כ (כז)
הוא יד נשוי. ומדת חסידות ליזהר אפילו (כח) הנשוי.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן ג סעיף יד
(כה) ולמטה - ואפילו אם האבר בקישוי
מותר מעטרה ולמטה:
(כו) מפני שמוציא - ר"ל שע"י
נגיעתו בגיד בא לידי חמום והרהור ויבא לזה וחומר עון הזה עיין באה"ע סימן כ"ג:
(כז) הוא נשוי - דיש לו פת בסלו ואין
יצרו תוקפו כ"כ ואם היא נדה או שהוא בדרך אסור. ועיין בא"ע סימן כ"ג
ס"ד דאפילו נשוי אינו מותר להושיט ידו לאמה כלל אלא בשעה שהוא צריך לנקביו:
(כח) הנשוי - ואם עומד במקום שיש לו
פחד שלא יפול אין להחמיר בנשוי כלל. [ארה"ח]:
שולחן ערוך אבן העזר סימן
כג סעיף ד
אסור לאדם שאינו נשוי לשלוח ידיו במבושיו,
כדי שלא יבא לידי הרהור. ואפילו מתחת טבורו לא יכניס ידו, שמא יבא לידי הרהור. ואם
השתין מים, לא יאחוז באמה וישתין; ד ואם היה נשוי מותר. ובין נשוי ובין שאינו נשוי
לא יושיט ידו לאמה כלל, אלא בשעה שהוא צריך לנקביו. (ועיין באורח חיים סימן ג').
שולחן ערוך אורח חיים
סימן ג סעיף טו
אפילו מי שאינו נשוי, מותר לסייע
(כט) בביצים.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן ג סעיף טו
(כט) בביצים - שאינו מתחמם ע"י
כך. ולפעמים מותר לאחוז באמה להשתין כגון ע"י מטלית עבה שאינו מחמם אבל ע"י
החלוק אסור ויש מפקפקין גם ע"י מטלית עבה משום דלא ידעינן שיעורו:
רמב"ם הלכות איסורי
ביאה פרק כא הלכה יט
וכן אסור לאדם שיקשה עצמו לדעת או
יביא עצמו לידי הרהור, אלא אם יבא לו הרהור יסיע לבו מדברי הבאי (והשחתה) לדברי תורה,
שהיא אילת אהבים ויעלת חן, לפיכך אסור לאדם לישן על ערפו ופניו למעלה עד שיטה מעט כדי
שלא יבוא לידי קישוי.
שולחן ערוך אבן העזר סימן
כג סעיף ג
אסור לאדם שיקשה עצמו לדעת או יביא
עצמו לידי הרהור, אלא אם יבא לו הרהור יסיע לבו מדברי הבאי לדברי תורה שהיא אילת אהבים
ויעלת חן (משלי ה, יט) לפיכך אסור לאדם לישן על ערפו ופניו למעלה, עד שיטה מעט שלא
יבא לידי קישוי. ולא יסתכל בבהמה וחיה ועוף בשעה שמזדקקין זכר לנקבה. ומותר למרביעי
בהמה להכניס כמכחול בשפופרת, מפני שהם עסוקים במלאכתם לא יבואו לידי הרהור.
רמב"ם הלכות איסורי
ביאה פרק כא הלכה יח
אסור להוציא שכבת זרע לבטלה, לפיכך
לא יהיה אדם דש מבפנים וזורה מבחוץ, ולא ישא קטנה שאינה ראויה לילד, אבל אלו שמנאפין
ביד ומוציאין שכבת זרע לא די להם שאיסור גדול הוא אלא שהעושה זה בנדוי הוא יושב ועליהם
נאמר ידיכם דמים מלאו וכאילו הרג הנפש.
שולחן ערוך אבן העזר סימן
כג סעיף ב
אלו שמנאפים ביד ומוציאים שכבת זרע,
לא די להם שאיסור גדול הוא, אלא שהעושה זה ג (ג) בנידוי הוא יושב ועליהם נאמר: ידיכם
דמים מלאו (ישעיה א, טו) וכאלו הרג הנפש.
בית שמואל על שולחן ערוך
אבן העזר סימן כג סעיף ב
ג בנדוי הוא יושב - משמע אפילו אם
לא נדוהו מ"מ הוא בנדוי והרמב"ן כ' בשם תוס' דוקא אם נדוהו אותו וראוי לנדותו
ובש"ס איתא המקשה לדעת יהיה בנדוי והמנאפים ביד למדו מן מקשה, ועיין בי"ד
סי' של"ד סעיף מ"ג שם הביא כ"ד דברים שבית דין מנדין ואחד מהם המקשה
לדעת וקשה על הרמב"ם והמחבר שם פסק הבית דין מנדין אותו וכאן כתב דהוא ממיל' בנדוי,
ועיין בפרישה:
רמב"ם הלכות איסורי
ביאה פרק יג הלכה יח
ומפני זה אמרו חכמים קשים להם גרים
לישראל כנגע צרעת שרובן חוזרין בשביל דבר ומטעין את ישראל, וקשה הדבר לפרוש מהם אחר
שנתגיירו, צא ולמד מה אירע במדבר במעשה העגל ובקברות התאוה וכן רוב הנסיונות האספסוף
היו בהן תחלה.
שולחן ערוך אבן העזר סימן
כג סעיף א
א (א) אסור להוציא שכבת זרע לבטלה
ועון זה חמור מכל עבירות שבתורה. לפיכך לא יהיה אדם דש מבפנים וזורה מבחוץ, ב (ב) ולא
ישא קטנה שאינה ראויה לילד.
בית שמואל על שולחן ערוך
אבן העזר סימן כג סעיף א
א אסור להוצי' ש"ז - כתב ח"מ
בשם ספר החסידים אם מתירא שאל יכשל בא"א או בנדה ח"ו טוב לו להוצי' זרע לבטלה
רק יתענה מ' יום בימי הקיץ או ישב בקור בימי החורף לפ"ז מ"ש בזוהר וכאן דעון
מוציא ש"ז חמיר מכל עבירות לאו דוק':
ב ולא ישא קטנה - לדעת הרב רמ"א
שכתב בסעיף ה' בשם תוס' דמותר לשמש עם קטנה ולא כתב דפליגי צ"ל הא דלא ישא קטנה
היינו ביטול פו"ר ולאו משום הוצאות זרע לבטלה מ"ה אם נשא קטנה מותר לשמש
עמה ולא כב"ח דכתב דפליגי וע' סי' א' מ"ש:
רמב"ם הלכות שבת
פרק ב הלכה ה
וכן אם יש מכה בחלל גופו מן השפה ולפנים
בין בפיו בין במעיו בין בכבדו וטחולו או בשאר מקומות כל שיש בחללו הרי זה חולה שיש
בו סכנה ואינו צריך אומד שחוליו כבד הוא לפיכך מחללין עליו את השבת מיד בלא אמידה,
ומכה שהיא בגב ד היד וגב הרגל הרי היא כמכה של חלל ואינה צריכה אומד ומחללין עליה את
השבת, והחום שמסמר את הבשר כמכה של חלל דמי ומחללין עליו את השבת וכן כל חולי שהרופאים
אומרין שזה יש בו סכנה אע"פ שהוא בעור הבשר מבחוץ מחללין עליו את השבת על פיהם.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שכח סעיף ו
מכה שעל גב היד וגב הרגל, וכן מי שבלע
עלוקה, וכן מי שנשכו כלב שוטה או אחד מזוחלי עפר הממיתים, אפילו ספק אם ממית אם לאו,
הרי הם כמכה של חלל.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שכח סעיף ז
מחללין שבת (יח) על כל מכה שנעשית
* מחמת ברזל, ועל שחין הבא בפי הטבעת, ועל סימטא והוא הנקרא פלונקר"ו בלע"ז,
ועל מי שיש בו קדחת (יט) חם ביותר <ב> או (כ) עם סימור.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכח סעיף ז
(יח) על כל מכה - אפילו אינה בחלל
הגוף ואפילו שלא על גב היד והרגל:
(יט) חם ביותר - הוא הנקרא בל"א
טיפו"ס וכדומה:
(כ) עם סימור - מלשון תסמר שערת בשרי
והוא הנקרא שוידערי"ן בל"א שבא הקרירות והחמימות בפעם אחת לאפוקי קדחת המצוי
שבא מתחלה הקרירות ואח"כ החמימות אין זה בכלל חולה שיש בו סכנה [אחרונים] ומ"מ
ע"י א"י מותר לחלל עליו שבת:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכח סעיף ז
* מחמת ברזל - עיין תבואות שור ה'
טריפות סי' מ"ד שמסתפק אי מיירי בהכאה בכח או אפילו חיתוך בנחת נמי הוי מסוכן
ע"ש [הגרע"א בחידושיו]:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שכח
סעיף א
מי שיש לו (א) מיחוש בעלמא והוא מתחזק
והולך כבריא, אסור לעשות לו (ב) שום רפואה, (ג) ואפי' ע"י א"י, גזירה משום
שחיקת סמנים.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכח סעיף א
(א) מיחוש בעלמא והוא מתחזק וכו'
- דאם כאיב ליה טובא וחלה כל גופו עי"ז או שנפל למשכב אף שאין בו סכנה מותר לעשות
בשבילו רפואה שאין בה מלאכה וכההיא דסימן שכ"ז ס"א וכה"ג וע"י
א"י מותר לעשות אפילו מלאכה גמורה וכדלקמן בסי"ז וסל"ז ע"ש:
(ב) שום רפואה - היינו אפילו דברים
שאין בהם משום מלאכה ג"כ אסור וכדלעיל בסימן שכ"ז ס"א ולקמן בסעיף ל"ו
וכה"ג:
(ג) ואפילו ע"י א"י - היינו
אפילו דברים שהוא רק משום שבות ג"כ אסור על ידו כיון שהוא רק מיחוש בעלמא:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שכח סעיף ג
כל מכה של חלל דהיינו (ז) ב מהשינים
ולפנים, (ח) ושינים עצמם בכלל, מחללין עליה את השבת; * (ט) ודוקא שנתקלקל א' מהאברים
הפנימים מחמת מכה או בועה וכיוצא בזה, אבל מיחושים אין נקראים מכה. הגה: מיהו מי שחושש
בשיניו * (י) ג ומצטער עליו להוציאו, (יא) <א> אומר (יב) לא"י להוציאו
(ב"י בשם אורחות חיים ואוסור והיתר הארוך).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכח סעיף ג
(ז) מהשינים וכו' - וכ"ש אם חלה
מקום מושב השיניים דהיינו החניכים בודאי הם בכלל מכה שבתוך חלל הגוף:
(ח) ושינים עצמם וכו' - דהיינו היכי
דכאיב ליה טובא וחלה כל גופו עי"ז אף שלא נפל למשכב [לאפוקי חששא בעלמא בשיניו
איננו בכלל זה וכדלקמן בסל"ב] וכ"ש מחלת צפידנא שמתחלת בפה ומסיימת בבני
מעיים וסימנה כשנותן כלום לתוך פיו סביבות השיניים יוצאין מבין השיניים דם דמחללין
עליה השבת והפרש יש בינייהו דבצפידנא אפילו החולה והרופא אומרים א"צ לחילול אמרינן
דאין בקיאין בזה כי מקובל ביד חז"ל שסכנה היא ובשאר כאב השיניים דחשיב כמכה של
חלל בסתם מחללין וכשאומר הרופא או החולה שא"צ אין מחללין וכדלקמיה בס"ד
[פמ"ג]:
(ט) ודוקא וכו' - קאי ארישא אמכה שבחלל
הגוף:
(י) ומצטער וכו' - היינו דכאיב ליה
טובא ומצטער כ"כ עד שחלה כל גופו עי"ז אף שאינו נופל למשכב וכדלקמן סי"ז
ועיין בביאור הלכה ואף דמתחלה מבואר דחולי השיניים מקרי של חלל מ"מ אינו מותר
ההוצאה ע"י ישראל דהוצאת השן אינה רפואה ידועה [א"ר] ואדרבה לפעמים יש חשש
סכנתא עי"ז והא דמתיר השו"ע מקודם לחלל עליהן השבת היינו לרפאות המחלה ע"י
סמים שלא יהיה צריך להוציאן:
(יא) אומר וכו' - ואע"ג דהוא
פותח פיו וממציא את שינו להוציאו קי"ל דמסייע אין בו ממש ובט"ז מאריך בענין
זה ודעתו להחמיר אבל הרבה אחרונים דעתם כהשו"ע:
(יב) לא"י להוציאו - אבל לא ע"י
ישראל לכו"ע דהוצאת שן הוא מלאכה דאורייתא דהא חובל לרפואה [מ"א] ועיין לקמן
בריש סעיף יו"ד ונ"מ מזה גם לעניננו:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכח סעיף ג
* ודוקא שנתקלקל וכו' אבל מיחושים
וכו' - הנה דין זה הוא מהרשב"א בשם ר"י ומובא במ"מ ע"ש ומשמע מסתימת
לשונו שם דאפילו היכי דכאיב ליה טובא מבפנים בחלל הגוף אינם עדיין בכלל מכה של חלל
כ"ז שלא נתקלקל אחד מאברים הפנימיים אולם בביאור הגר"א ממה שציין המקור על
דבריהם ממה שאמרו שם בגמרא חושש הוא דלא וכו' משמע היכא דכאיב ליה טובא מחללין ואולי
יש לדחות דגבי שיניים דהם אקושי ואין שייך בהם שם מכה כ"כ כיון דכאיב ליה טובא
יצא מכלל מיחוש ודינו כמכה של חלל משא"כ בשאר אברים פנימים כ"ז שלא נעשה
מכה או בועה עדיין הוא בכלל מיחוש בעלמא וצ"ע. ומ"מ אפשר לומר דאם כאיב ליה
טובא באחד מאברים הפנימיים ומסופק לו שמא נתקלקל שם באיזה דבר ואין שם רופא בעיר לשאל
דמותר לחלל שבת וליסע אחר רופא דאף במכה שאינה של חלל איתא לקמן בסוף ס"ה דאם
נעשה אצל החולה ספק סכנה מחללין:
* ומצטער וכו' - עיין במ"ב במש"כ
דבעינן שיחלה כל גופו עי"ז הוא מהמ"א ובשו"ע של הגר"ז מצדד דאפשר
שיהא מותר ע"י א"י אף בלא חלה כל גופו עי"ז ע"ש ולענ"ד ג"כ
יש לעיין במה שכתב המ"א דהוצאת שן הוא מלאכה דאורייתא דהא חובל לרפואה ור"ל
דבזה חייב אפילו למ"ד מקלקל בחבורה פטור דזה מתקן הוא הא הוא אינו מכוין רק להוציא
השן והדם ממילא קאתי ואף דהוי פ"ר הא הוי עכ"פ פ"ר דלא איכפת ליה ואין
איסורו אלא מדרבנן והנה למ"ד מקלקל בחבורה חייב חייב גם בזה כמו שכתב הגר"א
בסימן של"א ס"י אבל למ"ד פטור אמאי חייב בזה ואף דע"י ישראל בודאי
יש ליזהר בזה עכ"פ ע"י א"י אפשר דיש להקל אף באינו חולה כל גופו:
בית יוסף אורח חיים סימן
שכח
ד (א), ה (א) ומ"ש רבינו מחללין עליה את השבת בסתם אפילו אין שם בקי והחולה
אינו אומר כלום אבל כשיודעין באותו חולי שאין צריך לחלל את השבת אין מחללין. זה לשון
הרמב"ן בספר תורת האדם (שער הסכנה ד"ה בפרק אין מעמידין) פירוש מכה של חלל
דאמרינן בגמרא אינה צריכה אומד לומר שאפילו אין שם בקיאין וחולה נמי אינו אומר כלום
עושין לו כל שרגילין לעשות לו בחול ממאכלים ורפואות שהם יפים לחולה ומחללים שבת ואין
נשאלין כלל אבל כשיודעין ומכירין באותו חולי שהוא ממתין ואין צריך חילול ודאי אסור
לעשות לו וכל שכן בחולה או רופא אומר שאין צריך דאין מחללין אף על פי שהיא מכה של חלל
הא במכה שאינה של חלל נשאלין בבקי או בחולה ואין מחללים עליו עד שיאמר אחד מהם צריך
הוא לחילול או שיעשה אצל אחד מהם ספק נפשות עכ"ל וכן כתב בשמו הר"ן בפרק
שמנה שרצים (שם) והרב המגיד בפרק ב' (שם):
ד (ב) ומדברי רש"י משמע דלא שרי לחלל שבת בשביל חולה שיש בו סכנה אלא
דוקא בדבר שאם לא יעשוהו לו הוא מסוכן למות בשבילו אבל דבר שאף אם לא יעשוהו לו אינו
מסוכן למות בשבילו אין עושין אותו על ידי ישראל שבסוף פרק מפנין (קכט.) אהא דאמרינן
חולה שאין בו סכנה אומר לגוי [ועושה] פירש רש"י צרכי חולה שאם לא יעשו לו רפואה
זו אין מסוכן למות ומכל מקום צריך הוא לה אבל הרב המגיד כתב בפרק ב' (הי"ד) גבי
אין עושין מדורה לחולה דלחולה שיש בו סכנה משמע דלכל צרכיו מחללין ואף על פי שאין במניעת
הדבר שעושין לו סכנה:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שכח סעיף ד
מכה של חלל (יג) אינה צריכה אומד,
שאפילו אין שם בקיאים וחולה אינו אומר כלום, עושים לו * (יד) ד כל שרגילים לעשות לו
בחול; אבל (טו) כשיודעים (טז) ומכירים באותו חולי * שממתין ואין צריך חילול, אסור לחלל
עליו אע"פ שהיא מכה של חלל.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכח סעיף ד
(יג) אינה צריכה אומד - פי' אם הוא
מסוכן לשעתו או לא:
(יד) כל שרגילים וכו' - ממאכלים
ורפואות [רמב"ן] ומשמע אע"פ שאין בו סכנה במניעת הדבר ההוא כיון שהחולי יש
בו סכנה ויש בהדבר צורך קצת ורגילין לעשות לו בחול עושין גם בשבת [מ"מ] ועיין
בביאור הלכה שהבאנו מכמה פוסקים דס"ל שאפילו במקום שצריך חילול אין מחללין ע"י
ישראל אלא בדבר שיש לחוש בו שאם לא יעשהו לו יכבד עליו חליו ויוכל להסתכן אבל כל שברור
שאין במניעת אותו דבר חשש סכנה אע"פ שמ"מ צריך הוא לו ורגילין לעשות לו אין
עושין אותו בשבת אלא ע"י א"י כדין צרכי חולה שאין בו סכנה וע"כ בודאי
מהנכון להחמיר באיסור של תורה ועיין בבה"ל מה שכתבנו בסוף דברינו:
(טו) כשיודעים - וכ"ש כשהרופא
או החולה אומרים שא"צ שאין מחללין:
(טז) ומכירים באותו חולי שממתין -
ר"ל שמכירים בבירור שלא יתגבר החולי יותר ע"י שנמתין עד הלילה במו"ש:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכח סעיף ד
* כל שרגילים וכו' - זהו לשון הרמב"ן
בת"ה וכתב המ"מ דמזה משמע דאע"פ שאין בו סכנה במניעת הדבר ההוא עכ"ל
ולענ"ד צ"ע דלפי הנראה הרבה פוסקים חולקים על סברא זו דהרי רש"י כתב
חולה שאב"ס שאם לא יעשו לו רפואה זו לא ימות עכ"ל משמע דיש בו סכנה פירושו
דמסוכן הוא אצל התרופה וכבר הביאו ב"י וכן פירש עוד ביומא פ"ד ע"ב ד"ה
לא ספק וכו' ע"ש וכן פירש עוד בד"ה מפקחין ע"ש וכ"כ הר"ן
באלפסי בכמה מקומות כפירש"י ועוד ראיה ממתניתין חולה מאכילין אותו ע"פ
בקיאין ובלא אומדנא אין מאכילין כמבואר בתוס' מפנין קכ"ח ע"ב ד"ה קמ"ל
ובמאירי שם ובתוס' ישנים יומא שם ומבואר בכמה ראשונים דמתניתין מיירי בחולה שיש בו
סכנה אלמא דצריך אומדנא אם מסוכן לו התענית אע"פ דבחול בודאי היינו נותנים לו
לטעום ממאכלות היפים לחולה אעפ"כ ביוה"כ בעינן אומדנא וכן פירש"י במתניתין
שם ע"פ בקיאין אם יאמרו שאינו מסוכן אם אינו אוכל וממילא ה"ה לענין חילול
שבת ועוד שהרי דעת ר"י שאין מאכילין אותו עד שנסתפק שמא ימות ואף לר"ת דפליג
ע"ז כתב נמי אע"ג שהוא אינו אומר שימות מ"מ חיישינן שמא יתעלף ויסתכן
ולא תלוי כלל באמירתו דהרבה פעמים אינו יודע אם הוא מסוכן אלמא דאפילו לדידיה נמי דוקא
משום ספק סכנה אבל לא משום דטוב ויפה לו וכן הוא דעת התוספות ישנים בד"ה חולה
עי"ש וכ"כ התוס' בפרק מפנין וכ"כ המאירי וז"ל יולדת שמחללין לא
סוף דבר למה שהיא נעשה לרפואה אלא אפילו במה שנעשה ליישב דעתה אע"פ שבפרק אחרון
דיומא החמירו שלא להאכיל אלא ע"פ מומחה מ"מ בכאן מתוך פחדה יכולה להסתכן
ע"ש וכן נראה דעת הרשב"א בתשובה סימן רי"ד הנ"ל שהרי כתב דהא המסוכן
מסוכן הוא אצל אכילה וכו' ונאכילהו ביוה"כ ע"ש אלמא דלא קשה לו אלא מטעם
הראיה דהביא מפרק חרש דכל מסוכן מסוכן הוא אצל אכילה ג"כ אבל אי לא משום זה לא
קשה ליה דנאכילהו ביוה"כ וע"כ דלא מחללינן כ"א להעביר הסכנה גם מדברי
הרמב"ן בעצמו אין ראיה כ"כ דהא דכתב עושין לו כל שרגילין לעשות לו בחול ממאכלים
ורפואות מסתברא שאין כוונתו אפילו לדבר שאינו להעביר הסכנה אלא כיון דמיירי שאין כאן
בקי ואינם יודעין מה לעשות להכי אמר שיעשו כל הדברים שעושין בחול להעביר הסכנה לפי
הבנתם אבל אה"נ דגם לפי הבנתם אינם רשאין לעשות לו דברים שאפילו בחול יודעין הם
בעצמם שאינה להעביר הסכנה ומש"כ ממאכלים ורפואות היינו מאכלים הקלים שרגילים לתת
דלחולה שלא יתחלש שגם מניעת דבר זה יהיה לפעמים סיבה לחזק חליו ויוכל לבוא לידי סכנה
ואביא ראיה לדברינו מדברי הרמב"ן בעצמו בתה"א וז"ל לא נצרכא אלא בסומא
מהו דתימא כיון דלא חזיא אסור קמ"ל יתובי דעתיה דחולה בעלמא מחללינן שבתא במלתא
דמסתכנא בה עכ"ל הרי מוכח דיתובי דעתא דחיה אינה כ"א משום דקים להו לחכמים
דמסתכנא בה וכן משמע עוד במאירי פרק ח' שרצים ובר"ן שכתבו ואין אומרים שלא נחמם
עד שיאמרו הרופאים בודאי שאם נחמם לו יתרפא אבל אם היה ספק להם אם יתרפא לא נחמם לו
קמ"ל עי"ש הרי דלא מיעטה הברייתא כ"א ספק רפואה אבל היכא דאין ספק כלל
שיתרפא החולה עי"ז רק שטוב ויפה הוא לו בודאי אין מחללין וכן משמע לכאורה פשטיות
הסוגיא בפרק אין מפנין דקאמר שם עושין מדורה לחיה סבר מינה לחיה אין לחולה לא אע"ג
דבודאי טוב הוא לחולה אעפ"כ אינו מסוכן לזה עד דאסיק הגמרא דגם לחולה יש חשש סכנה
עי"ש ובפרט לפי דעת הרמב"ם דגם למסקנא אין מחללין לחולה ורק דוקא לחיה שהקור
מזיק לה הרבה אלא שהמגיד משנה כתב דמשמע לחולה שיש בו סכנה אפילו דבר שאינו נחוץ לפק"נ
נמי עבדינן ואוקמה לסוגיא דמיירי בחולה שאין בו סכנה אמנם שיטה זו קשה דא"כ לרוב
הפוסקים דסברי דמסקנת הגמרא דגם לחולה עושין לו מדורה א"כ יתחדש לנו דחולה שאין
בו סכנה עושין לו מדורה ע"י ישראל וזה לא נשמע משום פוסק וכ"כ בחידושי הרמב"ם
המובאים בספר שמן רוקח שדעת הרמב"ם שאין עושין מדורה לחולה אפילו יש בו סכנה והוא
מספר הבתים עי"ש וכן מבואר בשלטי הגבורים פ' מפנין עי"ש. והנה מלבד דעת המ"מ
מצאתי עוד איזה פוסקים דמשמע דס"ל כדבריו וז"ל התשב"ץ ח"א סי'
נ"ד ואפילו הדלקה והבערה שהוא מלאכה גמורה עושין אותה בשביל חולה שיש בו סכנה
אע"פ שאין עיקר רפואתו בהדלקת הנר אלא שצריכין אנו לצרכי רפואתו והכי תניא בפרק
מפנין אם היתה צריכה לנר וכו' מכאן נראה שאפילו משום ישוב דעתו של חולה אפילו אינו
צריך לרפואתו אלא ישוב דעתו בלבד וה"ה שאר מלאכות שהחולה מתיישב דעתו בהם שעושין
אותן בשבת עכ"ל ומשמע לכאורה דס"ל כהמגיד וכן מצאתי עוד למאירי שלהי יומא
בדברי המתחיל בין להשקותו בין לרפואתו שכתב אע"פ שרחיצה זו של חיזוק אבריו אין
בה צורך למהירות והו"ל למימר שנמתין לה כדי שלא יתחלל שבת שמ"מ ממהרת היא
בחיזוק אבריו ואין משהין לה שום דבר תועלת לגמור רפואת החולה עכ"ל גם מזה משמע
לכאורה דס"ל כהמגיד משנה איברא דצ"ע בדעתו דהרי לעיל הבאנו אותו בשיטת האוסרין
וכדמוכח בהדיא בדבריו בפ' אין מפנין ואפשר דחיזוק אבריו נמי פעמים שמוציא אותו מחזקת
סכנה. והנה מצאתי באו"ז בהלכות יולדת פלוגתא בענין זה וז"ל ר' גרשום התיר
ליולדת שילדה ז' ימים לפני הפסח להחם לה חמין בליל פסח וה"ר אליעזר אוסר ואמר
דסברת הלכה זו אינה ברחיצה כי לא הותר לחלל שבת אלא בדברים שיש בהם פקוח נפש עי"ש
שהאריך ולכאורה משמע מזה דסברת הר"ר גרשום כדעת המגיד אך אין ראיה דאפשר דס"ל
דגם ברחיצה איכא נמי פק"נ [וכן הוא דעת כמה ראשונים עיין לקמן בסי' של"א].
נחזור לעניננו דמוכח מהני פוסקים שהבאתי למעלה היינו רש"י ור"ת ור"י
ותו"י דיומא ותוספות פרק מפנין ומאירי שם ורשב"א בתשובה והאו"ז בשם
הר"ר אליעזר דכל היכא דאינו מסוכן לדבר זה אין מחללים וכן הוא משמעות הר"ן
שהעתיק כפירש"י בכל המקומות וגם ממה שכתב בפ' ח' שרצים בד"ה שמא יבריא וכמו"ש
למעלה וגם דעת הרמב"ן לפי מה שצדדנו משמע ג"כ דס"ל הכי ודברי ר' גרשום
אינו מבואר בהדיא שחולק ע"ז וכנ"ל ולא נשאר לנו להקל כ"א דעת המגיד
ומשמעות התשב"ץ ומשמעות המאירי דיומא [ואף שמוכרחין אנו לחלק לדבריו שלא יסתור
א"ע וכנ"ל] א"כ בודאי היה מהנכון להחמיר באיסורי תורה ובפרט שהוא שלא
במקום סכנה וגם ברקנט"י סימן ק"ד כתב וז"ל יש אומרים דהא דאמרינן במסוכן
דוחה שבת היינו דברים שאם לא יעשה אותן יבוא לידי קלקול גדול אבל בדברים שאין להם צורך
הרבה אין מחללים את השבת ויש מתירים ונראים דברי האוסרים עכ"ל אכן ברדב"ז
ח"ד סי' ק"ל כתב שנשאל ע"ז והשיב בקצרה שיש דעות בזה ודעתו להקל כדעת
המתירים ולא הביא ראיה ע"ז ורק בסברא בעלמא עי"ש ולענ"ד העיקר כמו שכתבנו
וכמו שהכריע הרקנט"י. ודע עוד דאפילו לפי דעת האוסרים הנ"ל היינו דוקא בדבר
שברור לנו שלא יכבד חליו ע"י מניעת דבר זה אבל בדבר שיש חשש שע"י מניעת דבר
זה יחלש ויכבד חליו מחללין עליו השבת וכעין שכתב ר"ת לגבי יוה"כ וכנ"ל
וכן נפסק לקמן בריש סימן תרי"ח. ולפי דברי המאירי הנ"ל ביומא משמע שאם ע"י
פעולת החילול הזה יתחזקו אבריו ג"כ אין למנוע דבר זה מאתו כיון שהוא חולה שיש
בו סכנה:
* שממתין וכו' - והיכי דגונח מלבו
שהוא מסוכן והרופאים אמרו שרפואתו היא שישתה חלב בכל יום אסור לחלל שבת באיסור דאורייתא
בשביל זה וכדלקמן בסעיף ל"ג דנהי דמסוכן הוא אם לא ישתה לעולם אמנם עכ"פ
אינו מסוכן בשביל פעם אחת [רשב"א כתובות ס"א רמב"ן שבת פרק חבית ובמלחמות
שם]:
רמב"ם הלכות שבת
פרק כא הלכה כד
החושש בשיניו לא יגמע בהן את החומץ
ויפלוט אבל מגמע הוא ובולע, החושש בגרונו לא ש יערערנו בשמן אבל בולע הוא שמן הרבה
ואם נתרפא נתרפא, אין לועסין את המצטכי ואין שפין את השנים בסם בשבת בזמן שמתכוין לרפואה,
ואם נתכוון לריח הפה מותר.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שכח סעיף לב
(ק) <כד> החושש בשיניו (קא)
לו לא יגמע (קב) בהם חומץ ויפלוט, אבל מגמע ובולע או מטבל בו כדרכו. החושש בגרונו,
(קג) לז לא יערענו (קד) בשמן אבל (קה) לח בולע הוא שמן ואם נתרפא נתרפא.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכח סעיף לב
(ק) החושש בשיניו - ואסור לומר לא"י
לעשות לו איזה דבר דלרפואה ואפילו דבר שהוא רק משום שבות כיון שהוא רק מיחוש בעלמא
אך אם יש לו צער גדול מחמת הכאב ובעבור זה נחלש כל גופו מותר לעשות על ידו אפילו מלאכה
דאורייתא וכדלעיל בס"ג וע"ש בהג"ה:
(קא) לא יגמע וכו' - דמוכח מלתא שהוא
לרפואה ואפילו לשהות ואח"כ יבלע אסור:
(קב) בהם חומץ - וה"ה יין שרף
ג"כ דינו כמו חומץ אך במקום צער גדול אפשר לסמוך ביי"ש דמותר לשהותו בפיו
ולבלוע אח"כ [ח"א]. עוד כתב דה"ה דאסור ליתן על השן נעגעלי"ך או
שפיריטו"ס וסובין חמין דכ"ז מוכח שהוא לרפואה אם לא דכאיב ליה טובא שמצטער
כל גופו וכדלעיל בסי"ז [ח"א] ועיין שם לעיל דע"י ישראל מותר דוקא ע"י
שינוי אך הח"א מסיק שם דאם א"א בשינוי מותר שלא בשינוי:
(קג) לא יערענו - פי' שישהה השמן בפיו
ואפילו אם יבלע לבסוף דמוכחא מילתא דלרפואה עביד וכ"ש אם יפלטנו ויש מתירין כשבולעו
לבסוף:
(קד) בשמן - ואפילו אם נותן השמן לתוך
אניגרון [הוא מי סלקא] אסור:
(קה) בולע הוא שמן - ויש אוסרין בזה
ומסיק המ"א דתלוי הכל לפי המקום והזמן דאם אין דרך הבריאים לבלוע שם שמן באותו
מקום אסור כמ"ש סעיף ל"ז:
רמב"ם הלכות שבת
פרק ב הלכה י
חולה שאין בו סכנה עושין לו כל צרכיו
על ידי גוי, כיצד אומרין ו לגוי לעשות לו והוא עושה לבשל לו ולאפות ולהביא רפואה מרשות
לרשות וכיוצא באלו, וכן כוחל ז עיניו מן הגוי בשבת אע"פ שאין שם סכנה, ואם היו
צריכים לדברים שאין בהן מלאכה עושין אותן אפילו ישראל, לפיכך מעלין אזנים בשבת ומעלין
אנקלי ומחזירין את השבר וכל כיוצא בזה מותר.
רמב"ם הלכות שבת
פרק כא הלכה לא
אין מקיאין את האוכל בשבת, בד"א
בסם שמא ישחק סמנין אבל להכניס ידו לתוך פיו ולהקיא מותר, ואסור לדחוק כריסו של תינוק
כדי להוציא הרעי שלו שמא יבא להשקותו סמנין המשלשלין, ומותר לכפות כוס על הטבור בשבת
כדי להעלותו, וכן מותר ליחנק וללפף את ו הקטן ולהעלות אזנים בין ביד בין בכלי, ולהעלות
ז אנקלי, שכל אלו וכיוצא בהן אין עושין אותן בסמנין כדי לחוש לשחיקה ויש לו צער מהן.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שכח סעיף מג
מותר לכפות (קלב) כוס חם (קלג) על
הטבור ולהעלותו (קלד) ולהעלות אזנים בין ביד בין בכלי; ולהעלות אונקלי, דהיינו תנוך
(קלה) שכנגד הלב שנכפף לצד פנים, <כט> שכל אחד מאלו אין עושים בסמנים כדי שנחוש
לשחיקה (קלו) מח ויש לו צער מהם.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכח סעיף מג
(קלב) כוס חם - הוא הנזכר לעיל בסעיף
מ"ם וחזר ושנאו כאן שהוא מלשון הרמב"ם שכלל הכל בטעם אחד:
(קלג) על הטבור - כתב הח"א דהוא
החולי שקוראין [הייב מוטער]:
(קלד) ולהעלות אזנים - גידי האזנים
פעמים שיורדין למטה ומתפרקין האזנים [רש"י]:
(קלה) שכנגד הלב - ומעכב את הנשימה
[רש"י]:
(קלו) ויש לו צער - דאל"ה היה
אסור עכ"פ משום עובדא דחול:
רמב"ם הלכות שבת
פרק ב הלכה ד
החושש בעיניו והוא שיהיה בשתיהם או
באחת מהם ציר או שהיו דמעות שותתות מהן מרוב הכאב או שהיה דם שותת מהן או שהיה בהן
קדחת וכיוצא בחלאים אלו הרי זה בכלל חולים שיש בהן סכנה ומחללין עליו את השבת ועושין
לו כל צרכי רפואה.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שכח סעיף ט
החושש (כב) בעיניו או בעינו ויש בו
ציר, או שהיו שותתות ממנו דמעות מחמת הכאב, או שהיה שותת דם, או שהיה בו (כג) רירא
<ג> ותחלת אוכלא (פי' (כד) תחלת חולי), מחללין עליו את השבת.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכח סעיף ט
(כב) בעיניו וכו' - ואע"ג דמשום
סכנת אבר אין מחללין באיסור דאורייתא לכו"ע וכדלקמן בסי"ז עין שאני דשורייקי
דעינא בליבא תליא ואיכא סכנת נפש [גמרא]:
(כג) רירא - בגמרא משמע דה"ה
קידחא וכן איתא ברמב"ם וכלבו [הגר"א]:
(כד) תחלת חולי - וכן באמצע המחלה
אבל בסוף חולי שכבר תש מחלתו ליכא סכנתא ע"י סימנים הללו וכ"ש כשרוצה לעשות
רפואה כדי להגביר אור עיניו דבודאי אין מחללין משום זה:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שכח סעיף יב
כשמחללין שבת על חולה שיש בו סכנה,
משתדלין (לג) שלא לעשות ע"י א"י וקטנים ונשים (לד) אלא ע"י ישראלים
גדולים ובני דעת. הגה: <ה> וי"א דאם אפשר לעשות בלא דיחוי (לה) ובלא איחור
ע"י שינוי, עושה ע"י שינוי; ואם אפשר לעשות (לו) ע"י א"י בלא איחור
כלל, עושין ע"י א"י (א"ז) (לז) וכן נוהגים; אבל במקום דיש לחוש שיתעצל
הא"י, אין לעשות ע"י א"י (תוספות ור"ן).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכח סעיף יב
(לג) שלא לעשות וכו' - הטעם כתב הרא"ש
משום דזימנין דליתנייהו ואתי ג"כ לאהדורי בתרייהו ומתוך כך יבוא לידי סכנה וטעם
זה שייך גבי קטנים וא"י ואצל נשים איכא טעם אחר שמא יאמרו שלא ניתן שבת לדחות
אף בפקוח נפש ולכך מוסרין אותה להם ויתעצלו בדבר ומתוך כך יבוא לידי סכנה או שמא יקילו
הנשים בדבר ויבואו לחלל שבת במקום אחר [רמב"ם]:
(לד) אלא ע"י וכו' - וכשיש שם
במעמד זה חכמים מצוה לכתחלה לעשות חלול זה על ידיהם [ר"מ פי' המשנה פ' מפנין וריא"ז
ותשב"ץ ח"א סימן נ"ח /נ"ד/]. ודע דכל סעיף זה מיירי שכולם עומדים
באותו מעמד אבל אי ליכא שם אנשים ויש נשים שם בודאי אין להם להמתין והם זריזות ונשכרות
[תשב"ץ וריא"ז]:
(לה) ובלא איחור ע"י שינוי -
דכל כמה דנוכל לעשות בהיתר לא שבקי התירא ונעשה באיסור ונראה דה"ה אם ע"י
השינוי מתאחר הדבר מעט רק דאין החולי בהול נמי מתאחרים מעט כדי לעשות ע"י שינוי
דאינו אלא איסור דרבנן:
(לו) ע"י א"י - וה"ה
ע"י קטנים:
(לז) וכן נוהגים - והט"ז כתב
דלאו מנהג ותיקין הוא דאף שיכול לעשות ע"י א"י מ"מ הישראל יזרז בדבר
יותר ולכן אם יש אפילו ספק הצלה ויש סכנה בבירור כל הזריז ה"ז משובח:
בית יוסף אורח חיים סימן
שכח
יז כל צרכי חולה בדבר שאין בו סכנה הוא לא יעשה אבל אומר לגוי ועושה. מימרא
בסוף פרק מפנין (קכט.):
ומ"ש אפילו יש בו סכנת אבר אין
מחללין עליו וכו'. כן כתב הרא"ש בפרק ב' דעבודה זרה (סי' י) והר"ן בפרק שמנה
שרצים (לט: ד"ה ומהא, ד"ה ונמצאת) ולמדו כן מדאמרינן התם (ע"ז כח:)
עין שמרדה מותר לכוחלה בשבת סבור מינה הני מילי דשחיקי סמנין מאתמול אבל מישחק ואתויי
לא אמר ליה ההוא מרבנן לדידי מיפרשא לי מיניה דרב יהודה דאפילו מישחק ואתויי מרשות
הרבים נמי משום דשורייני דעינא בליבא תלו הרי בהדיא דאי לאו משום דשורייני דעינא בליבא
תלו לא הוה שרי למישחק ואתויי אף על גב דאיכא סכנת עיורון וכי הוה סלקא דעתך דליכא
בעין שמרדה סכנת נפשות הוה שרי לכוחלה כי שחיקי סממנין מיהא ואף על גב דרבנן אסרו לעשות
שום רפואה משום שחיקת סממנין: ונסתפק שם הרא"ש בחולה שאין בו סכנה ואפילו סכנת
אבר אם התירו לו רפואה על ידי ישראל דהוי שבות כשם שהתירו לו אמירה לגוי דשבות היא
או דילמא לא התירו לו אלא אמירה לגוי שהיא שבות דלית בה מעשה אבל לעשות לו הישראל רפואה
בידיו לא התירו דכיון שהישראל עושה מעשה בידים חמיר טפי איסור דידיה: והרשב"א
פסק ספק זה לקולא שכתב בתשובה (ח"ג סי' רעב) חולה שאין בו סכנה או שיש בו סכנת
אבר דברים שאין בהם אלא איסור דרבנן נעשים אפילו על ידי ישראל: והר"ן בפרק שמנה
שרצים (שם) פשט ספק זה לחומרא שכתב ומיהו כי שרי אפילו שבות על ידי ישראל הני מילי
היכא דאיכא סכנת אבר אבל חולה שאין בו סכנת נפש ולא סכנת אבר נהי דשרי ביה מלאכה גמורה
על ידי גוי וכדאמרינן בפרק מפנין (קכט.) [צרכי חולה נעשית על ידי גוי בשבת] אין מתירין
לו על ידי ישראל אפילו שבות של דבריהם והביא ראיה לדבר:
אבל הרמב"ם כתב בפרק ב' (ה"י)
חולה שאין בו סכנה עושין לו כל צרכיו על ידי גוי וכו'. כיצד אומר לגוי לעשות והוא עושה
לבשל לו ולאפות וכו' וכן כוחל עיניו מן הגוי בשבת אף על פי שאין שם סכנה ואם היו צרכים
שאין בהם מלאכה עושין אותן אפילו [על ידי] ישראל [עכ"ל הרמב"ם]. וסובר רבינו
שפשט ספיקו של הרא"ש לקולא שהרי התיר לעשות על ידי ישראל צרכים שאין בהם מלאכה
אף על פי שכל רפואה אסורה משום שבות: ואיכא למידק היכי מצי למימר דהרמב"ם שרי
שבות הנעשה על ידי ישראל שאם כן היאך כתב שכוחל עיניו מן הגוי בשבת ומאי איריא מן הגוי
אפילו מישראל נמי הוה ליה למישרי כיון דכוחל לא מיתסר אלא מדרבנן כדאיתא בסוף פרק המצניע
(צד:) והרב המגיד (שם) כתב וזה לשונו וכבר נתבאר בדברי רבינו שכל שבות מותר בחולי שאין
בו סכנה כיון שהוא חולי כולל כל הגוף בין שבות דאמירה לגוי בין שבות הנעשה ע"י
ישראל אבל באבר אחד כיון שאין בו סכנה לא הותר לישראל אפילו שבות גמור וזהו שלא התירו
לכחול אלא מן הגוי אף על פי שאין בכוחל אלא משום שבות אבל מלאכה גמורה בישראל לא הותרה
אפילו בסכנת אבר אחד אלא בסכנת נפשות עכ"ל. ומתוך דבריו נראה שנתיישב ספק זה דהא
דשרינן שבות הנעשה ע"י ישראל אף על פי שאין בו סכנה היינו דוקא בחולי הכולל בגוף
והא דלא שרינן למיכחל אלא מגוי אף על פי שיש בו סכנת אבר משום דאינו חולי הכולל כל
הגוף ולפי זה צריך לומר דהעלאת אזנים ואונקלי והחזרת שבר הם חלאים כוללים כל הגוף שאם
לא כן לא היו מתירים לעשותם על ידי ישראל: ואין דבריו ברורים אצלי שהרי מה שכתב הרמב"ם
שכוחל עיניו מן הגוי דמשמע אבל לא מישראל וגם מה שכתב ואם היו צרכים שאין בהם מלאכה
עושין אותם אפילו על ידי ישראל אחולה שאין בו סכנה דקתני ברישא קאי ולא נרמז בלשונו
חילוק בין סכנת אבר לחולי הכולל כל הגוף. ולפיכך נראה לי דבכלל חולה שאין בו סכנה הוי
בין שהוא חולי כולל כל הגוף בין שאינו כולל בין שיש בו סכנת אבר בין שאין בו בכל גוונא
לא התירו שבות הנעשה על ידי ישראל מיהו הני מילי בשבות שיש בו עיקר מלאכה שהוא נסמך
לה כגון כוחל שאסור מפני שהוא ככותב או לעשות שום רפואה בסם דאיכא למיחש משום שחיקת
סממנין אבל שבות שאין לו עיקר מלאכה שהוא נסמך עליה מותר אפילו על ידי ישראל ומטעם
זה התירו להעלות אזנים ואונקלי ולהחזיר את השבר שדברים אלו לא נאסרו מפני שהם דומים
למלאכה וגם ליכא למיגזר בהו משום שחיקת סממנין שאין דברים הללו נעשים בסממנין וזהו
שכתב כאן ואם היו צרכים שאין בהם מלאכה עושין אותם על ידי ישראל. ובפרק כ"א (הל"א)
כתב ומותר לכפות [כוס] על הטבור בשבת ולהעלות אזנים בין ביד בין בכלי ולהעלות אונקלי
שכל אלו וכיוצא בהם אין עושין אותם בסממנין כדי לחוש לשחיקה ויש לו צער מהן [עכ"ל]:
ומעתה לא נפשט ספיקו של הרא"ש (סי' י) מדברי הרמב"ם לקולא אלא לחומרא ולא
עוד אלא דמאי דפשיטא להרא"ש והר"ן (שם) דביש בו סכנת אבר הותר שבות הנעשה
על ידי ישראל, להרמב"ם כל שהוא דבר הדומה למלאכה או מידי דאיכא למיגזר ביה משום
שחיקת סממנין אסור לעשות על ידי ישראל ולא הותר [על ידי ישראל] אלא דבר שאינו דומה
למלאכה ואינו נעשה על ידי סממנין:
ומ"ש רבינו והרמב"ן (תורת
אדם שער המיחוש) חילק וכו'. כתבו הרב המגיד בפרק ב' (ה"י) גם בשם הרשב"א
ז"ל (חי' שבת קכט. ד"ה א"ל הלכתא) וכתב שאין נראה כן מדברי ההלכות
(נב:) והרמב"ם (פ"ב הי"א) ז"ל: ודע דהא דאמרינן דצרכי חולה שאין
בו סכנה אסור בשבות הנעשה על ידי ישראל אפילו החולה עצמו אסור לשים בידיו הרפואה או
לעשות לרפואתו דבר שהוא משום שבות אבל אם הגוי עושה לו רפואה רשאי הישראל לסייעו סיוע
קל והכי איתא בפרק ב' דיום טוב (כב.) אמימר כחל עינא מגוי בשבתא אמר ליה רב אשי מאי
דעתיך דבר שאין סכנה אומר לגוי הני מילי היכא דלא קא מסייע בהדיה מר קא מסייע בהדיה
דקא עמיץ ופתח אמר ליה מסייע אין בו ממש ופירש רש"י מי שאינו עושה מלאכה ממש אלא
מסייע מעט כי האי ובלאו הוא מתעבדא אין בו ממש: כתב הר"ן בפרק שמנה שרצים (שם)
דכי שרי על ידי גוי הני מילי בחולה שהוא נופל מחמת חליו למשכב אבל במיחוש שאדם מתחזק
בו והולך כבריא לא ולא עוד אפילו דברים שהם מותרים לבריאים אסורים לו כל היכא שמעשיו
מוכיחין שלרפואה הוא מתכוין וזו היא ששנינו (קיא.) החושש בשיניו לא יגמע בהם את החומץ
וגם הרב המגיד כתב בפרק ב' (ה"י) חולה שאין בו סכנה עושין כל צרכיו על ידי גוי
ודוקא בדבר שיש בו [ממנו] חולי לכל גופו של אדם כגון חיה שלשים יום וכגון לכחול [העין]
בסוף האוכלא שהוא נופל למשכב או מצטער וחולה ממנו אבל [חושש והוא] מתחזק והולך כבריא
(והוא חושש) אין מתירין לו אפילו שבות דדבריהם ואפילו על ידי גוי ולא עוד אלא דברים
שאין בהם מלאכה ולא כלום בעולם גזרו משום שחיקת סממנין עד כאן כתב הרשב"א ז"ל
(שם) בשם הרמב"ן ז"ל (שם) ודברים ברורים הם יתבארו בדברי רבינו בפרק כ"א
(ה"כ - לא) עכ"ל:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שכח סעיף יז
<ז> חולה שנפל מחמת חליו למשכב
(מה) ואין בו סכנה, הגה: או שיש לו מיחוש שמצטער וחלה ממנו כל גופו שאז אע"פ שהולך
כנפל למשכב דמי (המגיד פ"ב), (מו) יא אומרים לא"י (מז) לעשות לו רפואה אבל
אין מחללין עליו את השבת באיסור דאורייתא, (מח) אפילו יש בו סכנת (מט) אבר; ולחלל עליו
ישראל (נ) <ח> באיסור דרבנן בידים, יש מתירים (נא) יב אפילו אין בו סכנת (נב)
אבר; ויש <ט> אומרים שאם יש בו סכנת אבר עושין (נג) ואם אין בו סכנת אבר אין
עושין; ויש אומרים שאם אין בו סכנת אבר (נד) <י> עושין בשינוי, ואם יש בו סכנת
אבר עושין בלא שינוי; <יא> ויש אומרים אפי' יש בו סכנת אבר אין עושין לו דבר
שהוא (נה) יג נסמך למלאכה דאורייתא, ודברים (נו) שאין בהם סמך מלאכה עושין אפילו אין
בו סכנת אבר; <יב> ודברי (נז) יד הסברא השלישית נראין. הגה: (נח) מותר לומר לא"י
טו לעשות תבשיל לקטן שאין לו מה לאכול, דסתם צרכי קטן כחולה שאין בו סכנה דמי (ר' ירוחם
ני"ב ח"ט ורמב"ן ורשב"א). וכל שאסור לעשות ע"י ישראל, אפי'
ע"י החולה בעצמו אסור; אבל כשעושה לו הא"י (נט) מותר לחולה (ס) טז <יג>
לסייעו קצת, דמסייע (סא) אין בו ממש. (ב"י גמ' ביצה דף כ"ב).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכח סעיף יז
(מה) ואין בו סכנה - ר"ל סכנת
מות ובין יש בו סכנת אבר או לא:
(מו) אומרים וכו' - ודוקא כשצריך להרפואה
בשבת עצמו הא כשא"צ לה בשבת ימתין עד מו"ש אבל כשיש סכנה אסור להמתין [פמ"ג]:
(מז) לעשות לו רפואה - אפילו במלאכה
דאורייתא וה"ה שאר צרכיו כגון לאפות ולבשל וכיוצא באלו אם צריך לכך:
(מח) אפילו וכו' - דלא הותר לישראל
לעבור על איסור דאורייתא כ"ז שאין נוגע לפ"נ ממש:
(מט) אבר - עיין לעיל בס"ו וס"ט
דיש אברים שנוגע לפ"נ וה"ה כיוצא בזה בשאר האברים אם הרופא אומר שאם לא ירפאו
האבר יוכל לבוא לפק"נ הרי הוא כשאר חולי שיש בו סכנה:
(נ) באיסור דרבנן - היינו כל השבותים
ואפילו בלא שינוי ומטעם דס"ל דבמקום חולי לא גזרו:
(נא) אפילו וכו' - דאם יש בו סכנה
אפילו רק לאבר אחד לכל הדעות [לבד מדעה אחרונה עי"ש] מותר לישראל לחלל עליו בכל
השבותים לרפואתו ואפילו אינו חולה כלל בכל הגוף. כתב בח"א כל דבר שמותר לעשות
ע"י ישראל בחולי שאין בו סכנה אפילו יכול לעשות ע"י א"י מותר:
(נב) אבר - ואדלעיל בריש הסעיף קאי
שהוא חולה שנפל למשכב או שמצטער הרבה וחלה מזה כל גופו אבל אם בכל גופו אינו חולה כלל
רק שהוא חולה באחד מאבריו וגם באותו האבר אין סכנה לכו"ע לא שרי לחלל כ"א
ע"י א"י וגם דוקא בדבר שהוא משום שבות בעלמא דאז ע"י א"י נעשה
שבות דשבות ושרי במקצת חולה וכדלעיל בסימן ש"ז ס"ה:
(נג) ואם אין בו וכו' - אף דהוא חולה
הכולל כל הגוף ס"ל דאסור לעשות ע"י ישראל ולדעה זו השניה אפילו בשינוי אסור
לעשות בעצמו אם לא היכי דא"א לעשות ע"י א"י מודו לדעה השלישית דמותר
ע"י ישראל בשינוי:
(נד) עושין בשינוי - היינו האיסור
דרבנן וא"צ לחפש אחר א"י:
(נה) נסמך למלאכה דאורייתא - כגון
לכחול עין [בסוף החולי שאין בו סכנה וכדלעיל בס"ט] שהוא ככותב:
(נו) שאין בהם וכו' - כגון הני שמבוארין
בסמ"ג עי"ש:
(נז) הסברא השלישית - היינו שמותר
לעשות אפילו כל השבותים ורק ע"י שינוי אם הוא חולי כל הגוף ואין בו סכנת אבר ואם
יש בו סכנת אבר אין צריך שינוי כלל וכ"פ הט"ז ומג"א וכ"כ הגר"א
שדעה זו עיקר שהיא דעת רוב הפוסקים:
(נח) מותר - ואם אין התינוק רוצה לאכול
כ"א ע"י אמו מותר לאם להאכילו אפילו חלבו א"י ובשלו אע"ג דמטלטלת
מוקצה ועיין בפמ"ג דמצדד קצת דבעי שינוי. כתב בח"א צריך ליזהר שלא ליתן המאכל
בעצמו לקדרה דאחד נותן מים ואחד שופת את הקדרה הראשון פטור אבל אסור:
(נט) מותר לחולה - לאו דוקא חולה וה"ה
אחר אלא דאורחא דמלתא נקט:
(ס) לסייעו קצת - היינו היכא שבלא"ה
נמי מתעבדא אלא שמסייע מעט כגון א"י שכוחל את העין וישראל סוגר ופותח את העין
שיכנס בו הכחול אבל אם אינו יכול לעשות בלתי ישראל אסור ומשמע דאפילו במלאכה דאורייתא
מסייע אין בו ממש [מ"א]:
(סא) אין בו ממש - עיין בט"ז
במה שכתב בזה ועיין לעיל במ"ב סקי"א שהרבה אחרונים חולקים על זה:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שכח סעיף לז
כל אוכלים ומשקים שהם מאכל בריאים
מותר לאכלן ולשתותן, אע"פ שהם קשים (קיז) מב לקצת [ל] בריאים ומוכחא מלתא דלרפואה
עביד, אפילו הכי שרי; (קיח) וכל שאינו מאכל ומשקה בריאים, אסור לאכלו ולשתותו לרפואה.
ודוק' מי שיש לו מיחוש בעלמא והוא מתחזק והולך כבריא, * (קיט) אבל אם (קכ) אין לו שום
מג מיחוש, מותר. הגה: * <כה> וכן (קכא) אם נפל מד למשכב, שרי (ב"י).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכח סעיף לז
(קיז) לקצת בריאים - צ"ל דברים
וכלומר אע"פ שהדבר הזה מזיק קצת לשאר אברים שבגוף כגון הטחול שיפה לשיניים וקשה
לבני מעיים וכה"ג וא"כ מוכחא מילתא שעושה כן לרפואה לשיניים דאל"ה לא
היה אוכל כיון שהוא מזיק למעיים אפ"ה שרי דמ"מ אוכל הוא:
(קיח) וכל שאינו וכו' בריאים - ומפני
זה אסור לשתות משקה המשלשלין כגון לענה וכיוצא בו [רמב"ם] אם לא שמצטער וחלה כל
גופו עי"ז או שנפל למשכב אפילו הוא חולי שאין בו סכנה שרי וכדלקמיה בהג"ה:
(קיט) אבל אם וכו' - והיכא דיש לו
שום מיחוש אפילו הוא אוכל ושותה לרעבון ולצמאון אסור [א"ר וכ"מ בטור] והטעם
דכיון דהוא חולה וזה הוא רפואתו יאמרו שלרפואה עושה זה ועיין בבה"ל:
(קכ) אין לו שום מיחוש - דהיינו שאוכל
ושותה לרעבונו ולצמאונו [מ"א בשם הטור] אבל אם הוא עושה לרפואה דהיינו כדי לחזק
מזגו כתב המ"א דאפילו בבריא גמור אסור:
(קכא) אם נפל למשכב שרי - פי' לאכול
ולשתות דברים שאין מדרך הבריאים לאכול ומסתימת דברי הרמ"א משמע שא"צ אפילו
שיהיה א"י מושיט לו אלא מותר לו ליקח בעצמו ואע"ג דפסקינן לעיל סעיף י"ז
כדעה ג' דשבות שיש בו מעשה אסור ע"י ישראל ואינו מותר כ"א ע"י שינוי
צ"ל דשאני התם שמיירי במלאכות דרבנן או בדברים שמחזי כעין מלאכה אבל הכא דאין
בזה משום סרך מלאכה דהא לבריא מותר ורק למי שיש לו מיחוש גזרו משום שחיקת סממנים בחולה
גמור לא גזרו [רדב"ז וכ"מ בביאור הגר"א בשם תה"א להרמב"ן
וכן מצדד להלכה בספר בית מאיר עי"ש שהאריך בזה]:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכח סעיף לז
* אבל אם וכו' - עיין מ"ב מש"כ
בשם א"ר ודבריו נובעים ממשמעות דברי הטור ומקורו הוא מרש"י במתניתין מה שפירש
לצמאו אם אינו חולה ומשמע דבחולה אף לצמאו אסור אמנם אלולי דבריהם מפשטות המשנה משמע
דלצמאו אף בחולה מותר כיון שאינו שותה עתה בשביל רפואה רק לצמאו לא גזרו בזה משום שחיקת
סממנים והנה הר"ן שהעתיק כל הרש"י שעל המשנה הזו השמיט דברים אלו ולא העתיקם
משמע דלא ס"ל כוותיה בזה ואח"כ מצאתי בעז"ה בהדיא בפיר"ח שבסוף
פרק ח' שרצים שכתב שם וז"ל הלכך אע"ג דשמן וורד ע"כ מסי אם סך הוא כדרכו
ואין מתכוין לרפואה אע"ג שמתרפא בין בדוכתא דשכיח שמן וורד בין בדוכתא דלא שכיח
שרי עכ"ל וה"ה בעניננו פשוט דס"ל דאפילו במקום שיש לו מיחוש והוא שותה
דברים שמרפאין אותו כיון שאין מתכוין לרפואה אלא לצמאו שרי ואע"ג דבענין שמן וורד
פסק בשו"ע כהרי"ף ורמב"ם היינו משום דמפרשים פירוש אחר בסוגיא אבל על
עיקר סברתו לא מצינו שיחלקו עליו בזה ואפשר דגם הם מודים דאם אינו מתכוין בהסיכה לרפואה
דשרי בכל מקום וה"ה בעניננו אפילו יש לו מיחוש כיון דאינו מתכוין לרפואה שרי וכן
נוטים לענ"ד פשטות דברי הרמב"ם שכתב שם בהלכה כ' אסור לבריא להתרפאות בשבת
גזירה שמא ישחוק הסממנים כיצד לא יאכל דברים שאינם מאכל בריאים וכו' [והאי בריא ע"כ
בבריא שחושש כדמוכח בהמ"מ סוף ד"ה לפיכך ולעיל בפ"ב בדבריו ע"ש
היטב ונקט בריא לאפוקי חולה שאב"ס דשרי ברפואות אלו ודברי המ"א שכתב בסקמ"ג
שכן מוכח ברמב"ם דאפילו בריא שאין לו מיחוש אסור אם עושה לרפואה איני מבין ראיתו
כלל לפי מה שפירשו הרה"מ] ואח"כ בהלכה כ"ב כתב אוכל אדם אוכלין ומשקין
שדרך הבריאין לאכול ולשתות וכו' אע"פ שהן מרפאין ואוכלן כדי להתרפאות מותר הואיל
והן מאכל בריאין עכ"ל משמע מזה דברישא שאסר מיירי ג"כ באופן זה שאוכלן כדי
להתרפאות ולהכי אסור אבל אם לרעבונו שרי דכן משמע מלשונו שכתב אסור לבריא להתרפאות
בשבת גזירה שמא ישחוק הסממנים משמע דאם אינו מכוין להתרפאות ממילא לא שייך גזירה שמא
ישחוק סממנים. והנה מה שהכריח לרש"י לפרש כן נ"ל דיצא לו כן מסוגיא דברכות
ל"ח ע"א שתירץ שם אביי דלהכי כל האוכלין אוכל לרפואה דגברא לאכילה קמיכוין
ורפואה ממילא הויא ואפ"ה סיים המשנה דחוץ ממי דקלים היינו אף דהוא יכוין לשתיה
אפ"ה אסור ומשום דאין אדם עושה כן כ"א לרפואה וא"כ מה זה שסיים אבל
שותה הוא לצמאו לכך פירש"י דהיינו אם אינו חולה דאז לא שייך עליה כלל הגזירה דשחיקת
סממנים ואידך פוסקים הנ"ל נ"ל שיפרשו דהכוונה דלכו"ע אין ניכר הדבר
דיאמרו גברא לאכילה קמיכוין וכו' משא"כ במי דקלים דאין דרך כלל לצורך שתיה כ"א
לרפואה אסור אבל כ"ז אם הוא באמת מכוין לרפואה משא"כ כשהוא באמת מיכוין לצמאו
שרי. היוצא מכל זה דלענ"ד דין זה תלוי בפלוגתת ראשונים וצ"ע למעשה:
* וכן אם נפל למשכב - עיין במ"ב
שהסברתי דברי רמ"א וכמו שכתב הרדב"ז בתשובה באריכות ע"ש שכתב שכן משמע
ברמב"ן וסיעתו ובהר"מ פכ"א בהדיא שכתבו אכל הני דמתניתין שהם דברים
שאין בהם סרך מלאכה שהם במדרגה פחותה ממלאכות הנעשים ע"י א"י שמותר לחולה
ומתניתין דאסר היינו רק בבריא שחושש אכן באמת עיקר דברי הרמב"ן וסייעתו שחלקו
זאת לשלש מדרגות אינו מוסכם לכו"ע וכמו שנבאר ומהש"ס משמע ג"כ לכאורה
להחמיר כוותייהו דהנה בשבת ק"ט איתא רבינא אשכחיה לר"א וכו' דצמית ליה בחמרא
א"ל לא סביר לה מר וכו' ושני ליה גב היד וגב הרגל שאני דאמר וכו' מחללים עליהם
את השבת ומפשטות הסוגיא משמע דליכא אלא תרי דרגי או חולי שאין בו סכנה או חולי שיש
בו סכנה וכ"כ רש"י ומכתו מסוכן ומחללים כו' עי"ש ומסתמא בענין זה הוי
כאיב ליה טובא וגם זה הוא בכלל חולה כמבואר בהג"ה בסעיף י"ז ולדברי הרמב"ן
וסייעתו אפילו אם לא היה בזה סכנה נמי מותר לצמות דהא אין בזה סרך מלאכה [ואולי דלרווחא
דמלתא קאמר דאפילו סכנה יש בזה אבל אה"נ דאפילו בסתם חולה נמי מותר א"נ דשם
לא הוי כאיב ליה טובא עד שיצטער מזה כל גופו ולכן אי לאו דהיה ע"י אבר זה גופא
חשש סכנה היה אסור] וז"ל ר' חננאל שם ואי מפנק אפילו חמרא נמי אסור אא"כ
ישנה מכה של חלל שמחללין עליה את השבת עכ"ל ומשמע מדבריו לכאורה ג"כ שלא
הותר שום דבר רפואה אא"כ הוא חולה מסוכן וכן בירושלמי בסוגיא משמע ג"כ כעין
זה דאיתא שם מהו למשתי קרורטין בשובתא אם לתענוג מותר אם לרפואה אסור ופריך ולא מן
השפה ולפנים הוא פתר לה בלבד דבר של סכנה עכ"ד הירושלמי ומשמע דאין מתירין אפילו
לשתות דבר רפואה כ"א בחולי מסוכן וכן משמע בכמה ראשונים היינו במאירי דף קל"ד
ע"ב אין נותנין חמין ושמן ע"ג המכה במקום שאין בו סכנה גזירה משום שחיקת
סממנים [וכ"כ עוד בדף קכ"ח בני מלכים סכין בשמן אע"פ שאין בהם סכנה
וכ"כ עוד בדף קמ"ח] וכ"כ בשיבולי לקט סי' קי"ז וז"ל אוכלין
ומשקין שדרך לאוכלן וכו' מותרות אבל הני שאין דרך וכו' אסור אא"כ היה בו סכנה
כן פי' ר' ישעיה עכ"ל וכן משמע במרדכי פרק שמונה שרצים וז"ל אשה שיש לה מכה
מכמה שנים אם יכולה לתת אפר מקלה וכתב דבשבת אסור אם אין בו פק"נ גזירה משום שחיקת
סממנין עי"ש וליכא למידחי דאפר מקלה גרע דדמי למלאכה דהא מביא גם מסיכת שמן עי"ש
הרי דלא חולק כלום ועוד יותר מבואר שם במרדכי באותו עמוד גבי לשתות מי רגלים ע"ש
וכן ברוקח סוף סימן ק"ט כתב וז"ל וכל מקום שנכרת הרפואה ואין בו סכנה אסור
עי"ש והנה עיקר סייעתא לדעת המקילין הוא מדאיתא בגמרא דצרכי חולה שאין בו סכנה
עושין ע"י א"י והרי אפילו אם הא"י מכין לו הרפואה ע"כ השתיה של
רפואה גופא הרי עושה הישראל בעצמו ואפ"ה שרי והנה הפוסקים שהבאנו להחמיר ע"כ
יתרצו דהכא כיון שהא"י מכין לו הרפואה ומושיט לו איכא היכר שלא יבוא הישראל אח"כ
לשחיקת סממנים [ועיין בב"י] משא"כ בעלמא שהישראל לוקח בעצמו הסממנים שחוקים
שהוכנו מאתמול וליכא הכירא אסור. הארכתי בכ"ז לבאר דדעת הרמב"ן וסייעתו
[ולפי דברי הרה"מ גם הרמב"ם סובר הכי] אינו מוסכם ליתר הפוסקים שהזכרתי ומ"מ
לא נוכל למחות ביד המקילין אחרי שבשו"ע סתם כוותייהו ומלתא דרבנן הוא ופשטות הסוגיא
דעושין צרכיו של חולה ע"י א"י משמע יותר כוותייהו:
שו"ת יחווה דעת חלק
ד סימן ל
שאלה: חולה שיש בו סכנה שמחללים עליו
את השבת, האם צריכים להזהר שלא לעשות שום מלאכה שאין בה משום פקוח נפש של החולה, או
מכיון שניתנה השבת להדחות בגלל פקוח נפש, מותר לעשות לו מלאכה להקל ממכאוביו ויסוריו
של החולה, אף על פי שאין בה תועלת כלל בנוגע למצבו המסוכן?
מסקנא דדינא, חולה שיש בו סכנה שמחללים
עליו את השבת, הואיל וניתנה השבת להדחות בגלל פקוח נפש, מותר לעשות לו מלאכות אף להקל
ממכאוביו ומיסוריו, כל שיש בהן קצת צורך לחולה, אף על פי שאין במניעתם שום חשש סכנה.
ואין להחמיר בזה כלל. (ופירות הנושרים מכלל דברינו, שאם יש צורך לבשל בשבת תרופה לצורך
חולה שיש בו סכנה, אלא שאומרים הרופאים שאפשר להמתין כמה שעות כדי לעשותה, מותר לעשותה
מיד, כדי שתהיה מוכנה לאותה שעה, כיון שבכל אופן יצטרכו לחלל שבת לעשיית התרופה. אבל
אם אומרים הרופאים שאפשר להמתין עד לאחר צאת השבת, ואין שום חשש סכנה יותר לחולה על
ידי שהיית עשיית התרופה, יש להמתין עד למוצאי שבת, ולא יחללו השבת שלא לצורך. ואם יש
צורך לבשל התרופה פעמיים, פעם אחת בשבת דוקא, ופעם שנית אפשר להמתין למוצאי שבת, נכון
שיעשו רק פעם אחת בשבת, והשנית למוצאי שבת).