רי"ף שבת דף מ.
גמ' שבת דף קט.-קט:, יומא פג.-פד:
אורך השיעור הקולי ברי"ף ור"ן הוא 44:40 דקות
אורך
השיעור הקולי בפוסקים הוא 12:25 דקות
1)מכה שעל גב היד וגב הרגל, וכן מי שבלע עלוקה הרי הם
כמכה של חלל.
2)חולה שיש בו סכנה שאמדוהו ביום שבת שצריך לעשות לו
רפואה ידועה שיש בה מלאכת חילול שבת שמונה ימים
3)כשעושים דברים האלו אין עושין אותן לא ע"י גוים
ולא ע"י קטנים
4)כל ח הזריז לחלל שבת בדבר שיש בו סכנה, הרי זה משובח
5)מי שנגפה לד
ידו או רגלו, צומתה ביין כדי להעמיד הדם
6)אסור להניח בגד על מכה שיוצא ממנו דם
שולחן ערוך אורח חיים סימן שכח
סעיף ו
מכה שעל גב היד וגב הרגל, וכן מי שבלע עלוקה, וכן
מי שנשכו כלב שוטה או אחד מזוחלי עפר הממיתים, אפילו ספק אם ממית אם לאו, הרי הם כמכה
של חלל.
שולחן ערוך אורח חיים סימן שכח
סעיף יא
חולה שיש בו סכנה, שאמדוהו ביום שבת שצריך לעשות
לו רפואה ידועה שיש בה מלאכת חילול שבת שמונה ימים, (לב) אין אומרים: נמתין עד הלילה
ונמצא שלא לחלל עליו אלא שבת אחת, אלא יעשו מיד אע"פ שמחללין עליו שתי שבתות.
ולכבות הנר בשביל שיישן ע"ל סימן רע"ח.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן שכח סעיף יא
(לב) אין אומרים נמתין - ואין סתירה מזה להא דסוף
ס"ד דהתם הלא מיירי שיודע ומכיר שע"י המתנתו עד הערב לא יגיע שום ריעותא
להחולה משא"כ הכא:
רמב"ם הלכות שבת פרק ב הלכה ג
כשעושים דברים האלו אין עושין אותן לא ע"י
גוים ולא ע"י קטנים ולא ע"י עבדים ולא ע"י נשים כדי שלא תהא שבת קלה
בעיניהם, אלא על ידי ג גדולי ישראל וחכמיהם, ואסור להתמהמה בחילול שבת לחולה שיש בו
סכנה שנאמר +ויקרא י"ח+ אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולא שימות בהם, הא למדת שאין
משפטי התורה נקמה בעולם אלא רחמים וחסד ושלום בעולם, ואלו המינים שאומרים שזה חילול
שבת ואסור עליהן הכתוב אומר +יחזקאל כ'+ וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא
יחיו בהם.
בית יוסף אורח חיים סימן שכח אות יב
(א) ד"ה וכתב עוד
יב (א) וכתב עוד שם (הי"א) דמדאמרינן בפרק
מפנין (קכח:) דלחיה מביאין שמן על ידי שינוי למד הרמב"ן (שם ריש ד"ה בפרק
מפנין) דכל צרכי חולה אף על פי שיש בו סכנה היכא דאפשר למיעבד למלאכה בשינוי שלא יתחלל
בה שבת משנין ואין מחללין והוא שלא יתאחרו צרכיו של חולה כלל בשינוי זה, והוא ז"ל
כתב שאין נראה כן מלשון הרמב"ם דביולדת דוקא החמירו לומר כל דאפשר לשנויי משנינן
ולא החמירו בחולים:
יב (ב) ואין עושין הדבר על ידי קטנים וכותיים ונשים.
ברייתא שם ואין עושין דברים הללו לא על ידי גוים ולא על ידי קטנים אלא על ידי גדולי
ישראל ואין אומרים לעשות דברים הללו על ידי נשים ולא על ידי כותיים מפני שמצטרפין לדעת
אחרים הכי גריס הרי"ף (ד:) וכתבו התוספות (ד"ה אלא) דאפילו היכא דאפשר בגוי
מצוה בישראל שמא יתעצל הגוי [ולא יעשה] ויבא לידי סכנה והרא"ש (סי' יד) כתב דטעמא
דלא על ידי קטנים אפילו אם ישנן שם דחיישינן זימנין דליתנהו ואתי לאהדורי בתרייהו.
ובמאי דתני מפני שמצטרפין לדעת אחרת פירש הרא"ש (סוס"י יד) שיאמרו אינם חוששים
שנעשה עבירה ואתי לידי סכנה כלומר שהנשים או הכותיים יעלה בדעתם שלא ניתן שבת לידחות
אפילו מפני פיקוח נפש ומפני כך נמנעים מלעשות מלאכה זו ומוסרין אותה לכותי או לאשה
לעשותה ומתוך כך יבואו להתעצל במלאכה ואתי לידי סכנה והרמב"ם כתב בפרק ב' (ה"ג)
שהטעם כדי שלא תהא שבת קלה בעיניהם: ולדברי הרא"ש הא דפלגינהו בתרי בבי משום דכל
בבא אית לה טעמא באפי נפשה דגוים וקטנים הוי טעמא משום זימנין דליתנייהו ואתי לאהדורי
בתרייהו. ונשים וכותיים הוי טעמא משום שמא יתעצלו והיינו דקתני מפני שמצטרפים לדעת
אחרת, ולדעת הרמב"ם מפני שמצטרפים לדעת אחרת היינו שלא תהא שבת קלה בעיניהם והאי
טעמא שייך בנשים וכותיים ולא בגוים וקטנים דקטנים כשיגדלו ילמדו וידעו חומר שבת ואיסורו
וכן כתב הרב המגיד דטעם שלא תהא שבת קלה בעיניהם לא קאי אלא לנשים ועבדים: אבל ראיתי
להר"ן שכתב ביומא (ד: סוד"ה ואין) דלהרמב"ם משום הכי אין עושין על ידי
נשים ולא על ידי קטנים ולא על ידי עבדים כדי שלא תהא שבת קלה בעיניהם הרי שנתן טעם
זה גם לקטנים ואם כן יקשה על הרמב"ם אמאי נקט קטנים בהדי גוים בברייתא, והר"ן
(שם) פירש הברייתא שאין עושין על ידי גוים ולא על ידי קטנים שמא יאמרו הרואים בקושי
התירו פיקוח נפש ואין מתירין אותו לכתחלה על ידי המחוייבים במצות שמא יבוא הדבר [לידי
איחור] שכשלא ימצא[ו] גוים או קטנים לא ירצו לחלל שבת על ידי גדולי ישראל והדר תני
דעל ידי נשים או כותיים עושים אם נזדמן הדבר שהרי הן מחוייבים בשבת והוחזקו בה ואפילו
הכי אין אנו מייחדים להם מלאכה לאמר תתעסק פלונית או פלוני כותי בפיקוח זה שמא יבואו
להרהר ולומר הם אינם רוצים לחלל את השבת ומכשילין אותנו: ויש גורסים אבל מצטרפים אל
דעת אחרת וכתב הר"ן (שם) דהכי פירושה אין מוסרין לנשים ולכותיים לבדם העסק והפיקוח
הזה שיעשה על ידם שמא יתעצלו או יפשעו בו אבל מצטרפין עם ישראל ומוסרין הדבר לישראל
והאשה או הכותי מתעסקין על ידי ישראל דכיון דישראל עוסק בו אף הם מזדרזין בו: וכתב
רבינו ירוחם בחלק ט' (שם ע"ג) שאם הנשים או הכותיים יעשו דברים אלו מעצמן אין
מוחין בידם וכן אם אין אחרים שיעשו אלא הם ופשוט הוא: ורבינו השמיט גוים משום דבטעמא
דקטנים שייך כדפרישית לעיל: והא דקתני אלא על ידי גדולי ישראל לאו גדולים בחכמה קאמר
כדמשמע לכאורה ממה שכתב הרמב"ם (שם) אלא על ידי גדולי ישראל וחכמיהם, דאם כן מאי
איריא נשים וכותיים אפילו שאר אינשי נמי אלא ודאי גדולים לאפוקי קטנים, ישראל לאפוקי
גוים, והוסיף הרמב"ם וחכמיהם כלומר שהם בני דעת לאפוקי נשים ועבדים שדעתן קלה.
ויש גירסא אחרת בברייתא זו ואכתבנה בסמוך (קא. ד"ה וכן) בסייעתא דשמיא:
שולחן ערוך אורח חיים סימן שכח
סעיף יב
כשמחללין שבת על חולה שיש בו סכנה, משתדלין (לג)
שלא לעשות ע"י א"י וקטנים ונשים (לד) אלא ע"י ישראלים גדולים ובני דעת.
הגה: <ה> וי"א דאם אפשר לעשות בלא דיחוי (לה) ובלא איחור ע"י שינוי,
עושה ע"י שינוי; ואם אפשר לעשות (לו) ע"י א"י בלא איחור כלל, עושין
ע"י א"י (א"ז) (לז) וכן נוהגים; אבל במקום דיש לחוש שיתעצל הא"י,
אין לעשות ע"י א"י (תוספות ור"ן).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן שכח סעיף יב
(לג) שלא לעשות וכו' - הטעם כתב הרא"ש משום
דזימנין דליתנייהו ואתי ג"כ לאהדורי בתרייהו ומתוך כך יבוא לידי סכנה וטעם זה
שייך גבי קטנים וא"י ואצל נשים איכא טעם אחר שמא יאמרו שלא ניתן שבת לדחות אף
בפקוח נפש ולכך מוסרין אותה להם ויתעצלו בדבר ומתוך כך יבוא לידי סכנה או שמא יקילו
הנשים בדבר ויבואו לחלל שבת במקום אחר [רמב"ם]:
(לד) אלא ע"י וכו' - וכשיש שם במעמד זה חכמים
מצוה לכתחלה לעשות חלול זה על ידיהם [ר"מ פי' המשנה פ' מפנין וריא"ז ותשב"ץ
ח"א סימן נ"ח /נ"ד/]. ודע דכל סעיף זה מיירי שכולם עומדים באותו מעמד
אבל אי ליכא שם אנשים ויש נשים שם בודאי אין להם להמתין והם זריזות ונשכרות [תשב"ץ
וריא"ז]:
(לה) ובלא איחור ע"י שינוי - דכל כמה דנוכל
לעשות בהיתר לא שבקי התירא ונעשה באיסור ונראה דה"ה אם ע"י השינוי מתאחר
הדבר מעט רק דאין החולי בהול נמי מתאחרים מעט כדי לעשות ע"י שינוי דאינו אלא איסור
דרבנן:
(לו) ע"י א"י - וה"ה ע"י קטנים:
(לז) וכן נוהגים - והט"ז כתב דלאו מנהג ותיקין
הוא דאף שיכול לעשות ע"י א"י מ"מ הישראל יזרז בדבר יותר ולכן אם יש
אפילו ספק הצלה ויש סכנה בבירור כל הזריז ה"ז משובח:
שולחן ערוך אורח חיים סימן שכח
סעיף יג
כל ח הזריז לחלל שבת בדבר שיש בו סכנה, הרי זה
משובח אפילו אם מתקן עמו דבר אחר כגון שפירש מצודה להעלות תינוק שנפל לנהר וצד עמו
דגים, (לח) וכן כל כיוצא בזה.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן שכח סעיף יג
(לח) וכן כל כי"ב - כגון נפל תינוק לבור עוקר
חוליא ומעלהו אע"פ שהוא מתקן בה מדרגה בשעת עקירתו. ננעל הדלת בפני התינוק שובר
הדלת ומוציאו אע"פ שהוא מפצל אותם כמין עצים שראוים למלאכה שנעשים כמין נסרים
או קסמין להדלקה אפ"ה מותר השבירה שמא יבעת התינוק וימות ולא אמרינן שאפשר לקרקש
להתינוק באגוזים מבחוץ עד שיביאו המפתח. ואפילו אם היה צריך להחוליא ולהנסרים והקסמין
ג"כ שרי כיון שאינו מכוין לזה:
שולחן ערוך אורח חיים סימן שכח
סעיף כט
<כב> מי (צא) שנגפה לד ידו או רגלו, צומתה
ביין כדי להעמיד הדם, (צב) אבל לא בחומץ מפני שהוא חזק ויש בו משום רפואה; ואם הוא
(צג) מעונג, אף היין לו כמו החומץ ואסור.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן שכח סעיף כט
(צא) שנגפה - שנכשלה ולקתה ומיירי שלא היה ע"י
ברזל וגם שלא נגפו היד והרגל על גבן דאלו נגפו על גבן או שהיה ההכאה ע"י ברזל
כבר מבואר לעיל בס"ו וז' דהוא בכלל מכה שיש בה סכנה ומחללין עליהן את השבת:
(צב) אבל לא בחומץ - וכ"ש ביין שרף [ח"א]:
(צג) מעונג - שעור בשרו רך וכל דבר שהוא חזק קצת
קשה לבשרו וצומת ומרפא:
בית יוסף אורח חיים
סימן שכח
כה (ג), מח כתוב בשבלי הלקט (סי' קיז) בשם ספר יראים (סי' רעד קלח:) אסור להניח
בגד על מכה שיוצא ממנה דם מפני שהדם יצבע אותו ואסור להוציא דם מן המכה כדאמרינן (במשנה
עירובין קג:) ואם להוציא דם כאן וכאן אסור הילכך יש לרחוץ המכה במים או ביין תחלה כדי
שלא יהא דם שעל פי המכה צובע את הבגד עד כאן, וגם בכל בו (סי' לא כט ע"ג) כתב
שאסור להניח בשבת על חיתוך יד שיוצא ממנו דם שום בגד משום צובע כיצד יעשה כורך עליו
קורי עכביש ומכסה בה כל הדם וכל החבורה ואחר כך כורך עליו הסמרטוט עכ"ל וכיוצא
בזה כתב הרוקח (סי' ע), ואני חוכך בהנחת קורי עכביש משום דמסי: כתב המרדכי בפרק שמנה
שרצים (סי' שפב) דמי שיש לו חטטים בראשו סך כדרכו בשבת כדאמרינן ביומא (עז:) וטעמא
משום דסיכה לא מוכחא שתהא לרפואה שכן דרכו לסוך בחול בלא מכה ע"כ ונראה דלדידן
דאין דרך לסוך בחול שלא לרפואה אסור:
שולחן ערוך אורח חיים סימן שכח
סעיף מח
אסור להניח בגד על מכה שיוצא ממנו דם, מפני שהדם
(קמו) נב יצבע אותו (קמז) נג ואסור להוציא דם מהמכה, (קמח) לכך יש לרחוץ המכה במים
או ביין תחלה להעביר [לח] דם שבמכה. (קמט) נד וי"א שכורך קורי עכביש על המכה ומכסה
בהם כל הדם וכל החבורה, ואח"כ כורך עליו סמרטוט.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן שכח סעיף מח
(קמו) יצבע אותו - ואע"ג דמקלקל הוא ופטור
מ"מ אסור לכתחלה ובבגד אדום פשיטא דאסור [מ"א]. ובמקום הדחק הסכימו האחרונים
דיש להקל דהוא דרך לכלוך:
(קמז) ואסור להוציא דם - הוא ענין בפני עצמו דהיינו
שאסור לדחוק בידיו על המכה כדי להוציא דם או כשכורך איזה דבר על המכה [אפילו בדבר דלית
ביה משום צביעה] אסור להדקה כדי שיצא דם דהוא חובל והוי אב מלאכה ויש שסוברין דה"ה
אם מניח על המכה דבר שמושך ליחה ודם [כגון צו"ק זאל"ב וכיו"ב] ג"כ
הוי מלאכה דאורייתא כיון שנתכוין לזה ועכ"פ איסור בודאי יש. המדבק שרץ עלוקה
[שקורין פיאווקע"ס או אייגלי"ן] שתמצוץ דם מצדד המ"א דיש חיוב בזה וע"כ
אסור בכ"ז לכו"ע לעשות ע"י ישראל לחולה שאין בו סכנה אלא ע"י א"י.
המוצץ דם בפיו מן החבורה חייב ולכן אסור למצוץ דם שבין השיניים [אחרונים]:
(קמח) לכך יש וכו' - אתחילת הסעיף קאי:
(קמט) ויש אומרים שכורך וכו' - בב"י מפקפק
בזה משום דמרפא ולהכי כתב זה רק בשם יש אומרים אבל בא"ר בשם מלבושי יו"ט
וכן בתו"ש מצדד להקל:
שולחן ערוך אורח חיים סימן שכח
סעיף מד
(קלז) מט רוחצין במי גרר, ובמי חמתן, [לה] ובמי
טבריא, ובמים היפים שבים הגדול אע"פ שהם (קלח) מלוחים, שכן דרך לרחוץ בהם וליכא
הוכחה דלרפואה קא עביד; אבל לא במים הרעים שבים הגדול, (קלט) ובמי משרה (קמ) שהם מאוסין
ואין דרך לרחוץ בהם * אלא לרפואה, (קמא) ודוקא ששוהה בהם, אבל אם אינו שוהה בהם, מותר,
שאינו נראה אלא (קמב) כמיקר.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן שכח סעיף מד
(קלז) רוחצין וכו' - פי' אף שכונתו לרפואה כיון
שרוחצין בו בריאים מותר אך בזמן שאין דרך לרחוץ בחמי טבריה אלא לרפואה אסור בשבת אם
שוהא [מ"א וש"א]:
(קלח) מלוחים - פי' ומועילים מפני זה קצת לרפאות
ודע דאפילו יש לו חטטין בראשו ג"כ מותר [הסכמת הפוסקים]:
(קלט) ובמי משרה - ששורין שם פשתן וה"ה בימה
של סדום:
(קמ) שהם מאוסים - איתא ברמב"ם אין רוחצין
במים שמשלשלים [היינו מים שמצננים את הגוף ובא לידי שלשול] ולא בטיט שטובעין בו וכו'
מפני שכל אלו צער הם וכתיב וקראת לשבת עונג עכ"ל וכ"כ הסמ"ג וא"כ
אסור לשתות משקה המשלשל דאין לך צער גדול מזה [מ"א] והיינו אפילו אם אינו מכוין
לרפואה אלא מפני איזה טעם דאם היה מכוין לרפואה בלא"ה אסור אם לא כשהוא בא לכלל
חולה שאין בו סכנה דאז מותר וכנ"ל בסל"ז:
(קמא) ודוקא ששוהה - דמוכחא מילתא דלרפואה קעביד
שהרי המים עכורין וסרוחין ואינו עומד שם בשביל הנאה:
(קמב) כמיקר - ואע"פ שהן עכורין אמרינן לא
מצא מים יפים ולעולם להקר קעביד. ואפילו יש לו חטטין בראשו נמי מותר [גמרא]:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן שכח סעיף מד
* אלא לרפואה - עיין בא"ר שכתב לענין חמי
טבריה דבמקומות שאין דרך לרחוץ בהן אלא לרפואה אפילו אם אין מכוין לרפואה אסור אם שוהא
עכ"ל ולפ"ז נראה דכ"ש במי משרה אסור בודאי באשתהי אפילו אינו מכוין
לרפואה וקשה דהא תנן אבל שותה מי דקלים לצמאו וכאשר ביארנו הכל לעיל בסעיף ל"ז
הרי דאם אינו מכוין לרפואה מותר לשתות אפילו דברים שעומדים לרפואה וה"ה בעניננו
וכן משמע בתוספתא פי"ג וז"ל רוחץ אדם במי טבריה אבל לא במי הגדרים ולא במי
משרה אימתי בזמן שמתכוין לרפואה אבל אם לעלות מטומאה לטהרה ה"ז מותר עכ"ל
והרי אסיקנא בסוגיין בגמרא דדוקא בדאישתהי ואפ"ה קאמר דדוקא בזמן שמתכוין לרפואה
והאי דקמסיים אבל וכו' היינו אפילו אישתהי בעת שירד לטבול ואולי דהתוספתא מיירי בבריא
ולהכי מצריך הברייתא שיהא מכוין לרפואה דהיינו לחזק מזגו וכן משמע במ"א סקמ"ג
והא"ר מיירי כשיש לו מיחוש ולהכי אסור אפילו באינו מכוין ואזיל לשיטתו בסקמ"ב
שכתב שם דכשיש לו שום חולי אף שאוכל לרעבונו אסור ועיין בסעיף ל"ז מה שכתבנו שם
בבה"ל [ודע דמה דאיתא בירושלמי פי"ד ה"ג על האי ברייתא א"ר שמואל
אחוי דר' ברכיה ובלבד שלא ישהא הוא נגד המסקנא דש"ס דילן בבבלי דף ק"ט ע"ב
עי"ש] ועיין ברמב"ם ה"ש פכ"א הלכה כ"ט שכתב דלהכי אין רוחצין
במי משרה וכו' מפני שכל אלו צער הן וכתיב וקראת לשבת עונג ולפ"ז בודאי לדידיה
באלו אפילו אינו מתכוין לרפואה אסור נגד תוספתא זו וצ"ע בכל זה: