שבת דף ד:
אורך השיעור הקולי ברי"ף
ור"ן הוא 45:30 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 23:30 דקות
.
שולחן ערוך אורח חיים סימן רלב סעיף ב
2)עד אימתי יושבין הדיינים בדין
3)כשיגיע שעה רביעית יקבע סעודתו
4)מרחץ חדש שלא רחצו בו, מותר לקרות
בו
5)אסור לקרות כנגד בית הכסא ישן
6)בבית המרחץ, בית החיצון שכל העומדים
בו הם לבושים, יכולין להניח שם תפילין לכתחלה.
7)דברים של חול מותר לאמרן בלשון קדש
בבית הכסא
8)צוו חכמים שלא ישנה אדם בין הבנים
בחייו
9)כשבונין בית הכנסת אין בונין אותה
אלא בגבהה של עיר
10)הרואה חלום רע צריך להתענות למחר
11)הנודר לצום עשרה ימים באיזה יום
שירצה
(ה) <א> לא ישב אדם (ו) ג
להסתפר (ז) ד סמוך למנחה, עד שיתפלל; ולא יכנס (ח) ה למרחץ ולא * (ט) ו לבורסקי
(מקום שמעבדין שם העורות), (י) ז ולא לדין ולא לאכול אפי' (יא) ח סעודה קטנה (יב)
סמוך למנחה גדולה; * (יג) ט <ב> ואם התחיל (יד) באחת מכל אלו, אינו מפסיק
אע"פ שהתחיל באיסור; והוא שיהא שהות ביום להתפלל אחר שיגמור סעודתו או
מלאכתו, אבל (טו) י אם אין שהות להתפלל אח"כ, צריך (טז) יא להפסיק מיד; (יז)
ומאימתי התחלת תספורת, משיניח סודר של ספרים על ברכיו; והתחלת מרחץ, משיפשוט לבושו
העליון; והתחלת בורסקי, משיקשור בגד בין כתיפיו כדרך הבורסקים; והתחלת דין, (יח)
אם היו עסוקים בו, משיתחילו בעלי דינים לטעון, ואם לא היו עסוקים בו, (יט)
משיתעטפו הדיינים, ולדידן משישבו אדעתא לדון; והתחלת אכילה (כ) יב משיטול ידיו. הגה: * <ג> וי"ח
וסבירא להו (כא) יג דסעודה קטנה (כב) מותר, (כג) ואינו אסור רק בסעודת (כד) נשואין
או מילה (טור בשם ר"ת); (כה) יד וי"א דאפילו סעודה גדולה סמוך למ"ג
שרי (בעל המאור והג"מ פ"ק דשבת); וי"א דסעודה קטנה (כו) אפי' סמוך
למנחה קטנה שרי (טור בשם ר"י); (כז) ונהגו להקל כשתי הסברות, דהיינו בסעודה
גדולה סמוך למנחה גדולה, ובסעודה קטנה טו סמוך למנחה קטנה; ואפשר הטעם (כח) משום
דעכשיו קורין לבית הכנסת, (כט) לא חיישינן דלמא יפשע ולא יתפלל (אגודה פ"ק
דשבת), (וע"ל סי' פ"ט); מיהו בסעודה גדולה (ל) יש להחמיר אפילו סמוך
למנחה גדולה, * ואפילו אם התחיל (לא) קודם לכן, (לב) כשמגיע מנחה קטנה טז <ד>
והשעה עוברת, (לג) צריך לקום ולהתפלל (טור וב"י בשם הפוסקים).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן רלב סעיף ב
(יז) ומאימתי התחלת וכו' - קאי אמה
שכתב לעיל ואם התחיל וכו':
(יח) אם היו עסוקים - פי' שכבר ישבו
בדינין אחרים:
(יט) משיתעטפו - שכך היו נוהגים
מלפנים כשיושבין בדין משום ששכינה שורה עמהם [ב"י]:
רמב"ם הלכות סנהדרין פרק ג הלכה
א
עד אימתי יושבין הדיינים בדין סנהדרי
קטנה ובית דין של שלשה יושבין מאחר תפלת השחר עד סוף שש שעות ביום, אבל בית דין
הגדול היו יושבין מתמיד של שחר עד תמיד של בין הערבים, ובשבתות וימים טובים היו
יושבין בבית המדרש שבהר הבית.
בית יוסף חושן משפט סימן ה
ג זמן ישיבת הדיינים מהבקר עד חצי
היום כו'. בפרק קמא דשבת (י.) עד אימתי יושבין בדין אמר רב ששת עד זמן סעודה ושם
בסמוך אמרו ששעה ששית היא זמן סעודת תלמידי חכמים. וכן כתבו הרי"ף (ב.) והרא"ש
(סי' ח) ז"ל בפרק קמא דסנהדרין עד מתי יושבין בדין אמר רב ששת עד זמן סעודה
והיא שעה ששית שהיא זמן סעודת תלמידי חכמים. ויש לתמוה על רבינו למה כתב עד חצי
היום דמשמע עד סוף שעה ששית ולא הוה ליה לכתוב אלא עד תחלת שעה ששית כדי שיסעדו
בששית. וכן יש לתמוה על הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ג מהלכות סנהדרין (ה"א)
שיושבין בדין עד סוף שש שעות ביום:
שולחן ערוך חושן משפט סימן ה סעיף ג
זמן ישיבת הדיינים, מהבקר ו עד סוף
שעה חמישית; (מכאן ואילך אין צריכים לישב) (טור).
ש"ך על שולחן ערוך חושן משפט
סימן ה סעיף ג
(ו) עד סוף שעה חמישית - והסמ"ע
[סק"י] כתב עד קרוב לסוף שעה שישית, וכ"כ הב"ח [סעיף ז' ד"ה
זמן]:
שולחן ערוך אורח חיים סימן קנז
סעיף א
(א) כשיגיע א שעה (ב) רביעית יקבע
סעודתו; ואם הוא ת"ח ועוסק בלימודו, ימתין (ג) עד ב שעה ו', ולא יאחר יותר
דהוי כזורק (ד) ג אבן לחמת (ה) אם לא טעם מידי בצפרא.
משנה ברורה סימן קנז
(א) כשיגיע שעה וכו' - היינו לכל אדם
אבל פועלים אמרינן בגמ' דזמן סעודתן הוא בשעה חמישית:
(ב) רביעית - כשקם בעמוד השחר חשבינן
השעות מתחלת היום וכשקם ממטתו אח"כ חשבינן הזמן מעת שקם ממטתו [מ"א]:
(ג) עד שעה ו' - היינו תחלת שעה ו'
ולא יאחר יותר עכ"פ מסוף שעה ו' [אחרונים] והאי שעה רביעית ושעה ששית
ר"ל זמניות הן:
(ד) אבן לחמת - כגון חמת יין שחסר
ועי"ז נפגם וזורק לתוכו אבן שיתמלא וזה לא מעלה ולא מוריד דהיין גופא לא
נתרבה עי"ז וטוב היה שימלאהו יין כך בזו האכילה לא יתוסף לו כח עי"ז.
טוב שישים אכילתו ביום קלה מבלילה. ויאכל ב"פ ביום אם חלש לבו ואל ימלא כריסו
בפעם אחת ויתנהג ע"פ מה שכתוב בענין המן בערב בשר לאכול ולחם בבקר לשבוע
[אחרונים]. איתא בזוהר פרשת בשלח לא ליבעי אינש לבשלא מזונא מן יומא ליומא אוחרי
ולא לעכב מזונא מן יומא ליומא אוחרי (והטעם כדי שיבקש בכל יום על מזונותיו וישתכחו
על ידו ברכאן בכל יומא ויומא לעילא עי"ש). טוב שיפנה קודם סעודתו:
(ה) אם לא טעם מידי בצפרא - אבל אם
טעם מידי לא הוי כזורק אבן לחמת ומ"מ לכתחלה נראה דנכון לקבוע סעודה בששית אף
אם טעם מידי בצפרא דהא דרכן היה לאכול פת שחרית קצת וכדאמרינן בגמרא [סוכה כו] כד
טעם בר בי רב ועייל לכלה ואפ"ה משמע בשבת דף י' דזמן סעודה הוא עד שעה ששית
ובע"כ כמש"כ:
שולחן ערוך אורח חיים סימן פד
סעיף א
מרחץ חדש (א) <א> שלא רחצו בו,
(ב) מותר לקרות בו; * א [א] <ב> ובישן, בבית החיצון שכל העומדין שם לבושים,
מותר; ובאמצעי, שקצת העומדין שם לבושים (ג) וקצת ערומים, יש שם שאילת שלום (ד) אבל
לא ק"ש ותפלה. הגה: ומותר (ה) להרהר שם בד"ת (ר"ן פ"ק דשבת
ופרק כל הצלמים); * ובפנימי, שכולם עומדים שם ערומים, (ו) <ג> אפילו ב שאלת
שלום [ב] אסור. (ואסור (ז) לענות אמן בבית המרחץ) (ר"ן פרק כירה).
משנה ברורה סימן פד
(א) שלא רחצו - פי' אפילו פעם אחד דאי
רחצו תו ה"ל כמרחץ ישן לכל דיניו מאחר דהיה בו הזמנה ומעשה:
(ב) מותר לקרות - ואע"ג
דבבה"כ קי"ל לעיל בסימן פ"ג ס"ב דאסור ע"י הזמנה בעלמא
שאני בה"כ דמאיס טפי:
(ג) וקצת ערומים - י"א דאפילו אם
עכשיו כולם לבושים או שאין שם אדם כלל מ"מ כיון דהבית מיוחד להיות בו ערומים
ולבושים קצת דין מרחץ עליו ויש מקילים בזה ולדבריהם בחדר שדר שם הבלן וב"א
עומדים שם ג"כ ערומים שרי לומר ד"ת וקידוש ותפלה באין שם אדם. וכ"ז
לענין בית אמצעי אבל בית הפנימי שכולם עומדים שם ערומים ורוחצין שם הוא מאוס טפי
ולכו"ע דינו כבית הכסא ואסור אפילו אין שם אדם ואפילו היתה דרכו של אותו
המרחץ לרחוץ בו רק בימות החמה ובימי החורף הוא סגור מ"מ גם אז כל דיני מרחץ
עליו דלא נעקר עדיין שמו ממנו אך אם עשו שינוי מעשה בגופו כגון שעקרו שם תנורו
וכיוצא בו ועשוהו בית דירה מותר לו להניח בפתחו מזוזה ולברך עליה ולקרות ולהתפלל
שם וכן הדין לענין בה"כ:
(ד) אבל לא וכו' - וכן כל הברכות
וד"ת אסור שם. ומשמע מדברי הט"ז דבדיעבד אם בירך שם אינו חוזר ומברך וכן
בק"ש אין חוזר וקורא אף אם היה נמצא שם אז אדם ערום בבית האמצעי אך באופן שלא
עמד נגדו בעת הקריאה או כגון שהחזיר פניו וגופו ממנו דאל"ה חוזר וקורא מטעם
שקרא נגד ערוה [פמ"ג] ולענין בית הטבילה מסיק הט"ז דכל דינו כבית אמצעי
של מרחץ ואין לברך שם שום ברכה רק ברכת הטבילה שהיא הכרחית שם כדיעבד היא חשובה וכל
זה אם המברך איננו ערום וגם שלא יעמוד נגד ערומים בעת הברכה דאז אסור מטעם ערוה אם
לא שהחזיר פניו וגופו מהן וה"ה בכל זה באשה המברכת בבית הטבילה ובפמ"ג
כתב דיותר טוב שתברך במים [ועיין לעיל בסימן ע"ד ס"ק ט"ז שכ' דטוב
שתעכרן ברגליה שלא יהא איבריה נראין בהמים] והטעם דשם במקום המים יותר מסתבר דאינו
נחשב כבית אמצעי של מרחץ ופשוט דגם שם צריכה בעת הברכה להחזיר פניה וגופה מנשים
הערומות העומדות שם בבית הטבילה כדמוכח לעיל בסימן ע"ט ס"ב עי"ש.
והנה לפי דעת הט"ז אף כשאין שם אדם ערום אין לברך שם ברכה אחרת לדעת המחמירין
לעיל בבית אמצעי אבל מהמ"א לעיל בסימן מ"ה משמע להקל בזה דאין בה זוהמא
וכן כתב בברכי יוסף. והנה במקוה ששופכין בה מים חמין יש לומר דיש בה הבלא ומכל
מקום אפשר לומר דאין בה זוהמא והבלא כל כך כמו במרחץ. והני מקואות העומדים במרחץ
גופייהו במרחץ ודאי אסור לברך שם ברכת הטבילה ואפילו במים צ"ע די"ל הבלא
דמרחץ נפיש ובמים נמי אסור [פמ"ג ועיין מה שכתב עוד בזה בסימן מ"ה
בא"א]:
(ה) להרהר שם - ואפילו נגד אנשים
ערומים דהרהור נגד ערוה אין איסור:
(ו) אפילו ש"ש אסור - כי שלום
הוא שמו של הקב"ה שנאמר ויקרא לו ד' שלום וה"ה שאסור ליתן שלום לחבירו
במבואות המטונפות דכל דינו כבית הפנימי ואדם ששמו שלום יש אוסרין בבית המרחץ
לקרותו בשמו אלא בלשון לע"ז ויש מתירין כיון שאינו מתכוין על ענין השלום אלא
להזכרת שמו של אותו אדם ובדברי סופרים הלך אחר המיקל וכן נוהגין וירא שמים יש לו
להחמיר יען כי הרבה מאחרונים אוסרין ויבלע המ"ם ויאמר רק שלו בלא מ"ם או
שלון בנו"ן וגם באגרת הרשות נכון שלא לכתוב שלום עם וא"ו רק שלם שמצוי
לזרוק באשפות:
(ז) לענות אמן - על אחד שאמר בחוץ או
באיזה בית שום ברכה ונראה דהיינו דוקא בבית הפנימי דהוא כבה"כ אבל בבית אמצעי
שרי לענות גם אם שאל לו אדם דבר הלכה בבית הפנימי אסור לומר לו אין משיבין במרחץ
וה"ה כשנתן לו אדם אחד שלום במרחץ אסור לומר אין משיבין במרחץ אבל רשאי לומר
בכל זה מרחץ הוא דזה לא הוי אפילו הרהור אבל בבית אמצעי מותר לומר לו אין משיבין
במרחץ ויש מחמירין גם בבית אמצעי בזה רק אם יש בו משום דרכי שלום מותר לומר בלשון
זה. אין לשתות בבית המרחץ כי הלא אסור לברך שם ובלי ברכה אין לשתות ומי שרוצה
לשתות מסיק בפמ"ג שיברך בבית החצון או בחדר הבלן בשעה שאין שם בני אדם ערומים
[או שיכנס בבית הטבילה במים עד למעלה מערותו] וגם יכסה ראשו ויברך וישתה שם מעט
ע"מ לשתות במרחץ והוא שיהיה שם החדרים בבית אחד תוך בית המרחץ הא לברך חוץ
למרחץ כלל אסור ופשיטא דלברך ולא לשתות כלל רק במרחץ בודאי אסור להפסיק בין ברכה
לשתיה ועיין לעיל בסוף סי' ס"ב במ"ב וביאור הלכה. מזוזה במרחץ בבית
הפנימי ובאמצעי פטור וה"ה מרחץ שיש לפניה חצר ובחצר עומדים שם מקצתן ערומים
פטור ג"כ ודירת הבלן חייבת במזוזה דהוא חדר גמור אך מפני שמצוי שם בני אדם
ערומים צריך לכסות המזוזה. מלץ הויז שעושין ממנו לפעמים מרחץ פ"א או ב' בשנה
או לייטער הויז חייב במזוזה ויש אומרים דיש לכסות המזוזה. וכן מותר להתפלל בתוכו.
בית שעומדין בו אמבטאות לרחיצה משמע מהאחרונים דדינו כבית הפנימי דנפיש שם הבלא
וזוהמא:
שולחן ערוך אורח חיים סימן מה סעיף ב
ב בבית המרחץ, (ד) בית החיצון שכל
העומדים בו הם לבושים, יכולין להניח שם תפילין לכתחלה. ובבית האמצעי, שמקצת בני
אדם עומדים שם לבושים (ה) ומקצתן ערומים, אינו יכול להניחם לכתחלה, ואם היו בראשו
אינו צריך לחלצן. (ו) ובבית הפנימי שכל העומדים שם ערומים, אפילו היו בראשו, צריך
לחלצן.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן מה סעיף ב
(ד) בית החיצון - שדרכם היה לאחר
שלבשו החלוק בבית האמצעי לילך לבית החיצון ולגמור הלבישה:
(ה) ומקצתן ערומים - י"א דאם עתה
אין שם אדם ערום מותר להניח בו תפילין ולברך ויש אוסרין כיון דהמקום מיוחד לזה דין
מרחץ עליו במקצתו. ובית הטבילה משמע בט"ז סי' פ"ד דדין בית אמצעי יש לו
לכל דבר ורק ברכת הטבילה מותר לברך בה עי"ש טעמו. ומהמ"א בסימן זה משמע
דבאין בה אדם ערום מותר להניח בה תפילין ולברך דדוקא במרחץ החמירו אע"פ שאין
שם אדם משום שזוהמתו רבה מהבל החמין שמשתמשין בה משא"כ במקוה [ואם שופכין בה
ג"כ חמין יש לעיין] אבל אם יש שם אדם ערום אסור לכנס בה בתפילין וכתבי הקודש
דאסור לעמוד לפני השם ערום ועיין לקמן בסימן פ"ד במ"ב בענין זה:
(ו) ובבית הפנימי - בזה לכו"ע
אפילו אין שם אדם ערום דנפישא זוהמיה וכבית הכסא דמיא:
רמב"ם הלכות קריאת שמע פרק ג
הלכה ג
בית הכסא החדש שהוכן ועדיין לא נשתמש
בו מותר לקרות קריאת שמע לנגדו אבל לא בתוכו, מרחץ החדש מותר לקרות בתוכו, היו שני
בתים זימן אחד מהם לבית הכסא ואמר על השני וזה, הרי השני ספק אם הזמינו לכך אם לא,
לפיכך אין קורין בו לכתחלה ואם קרא יצא, אמר גם זה הרי שניהם מזומנין ואין קוראין
בהן, חצר המרחץ והוא המקום שבני אדם עומדין בו לבושין מותר לקרות בו קריאת שמע.
+/השגת הראב"ד/ בית הכסא חדש שהוכן ועדיין לא נשתמש בו מותר לקרות ק"ש
כנגדו אבל לא בתוכו. כתב הראב"ד ז"ל א"א הרב כתב והזמנה בבית הכסא
לצלויי בגויה בעיא ולא אפשיטא ולא כתב לחומרא כדכתב לענין צואה דבוקה בסנדלו ואיכא
למימר בהא דלקולא דהא קיימ"ל דהזמנה לאו מילתא היא ומשום גזירה או משום בזיון
הוא דאיבעיא לן הילכך ספיקא לקולא עכ"ל.+
שולחן ערוך אורח חיים סימן פג סעיף א
(א) אסור לקרות כנגד בית הכסא ישן,
אפילו (ב) פינו ממנו הצואה. * <א> ויראה לי דהיינו (ג) כשאין לו מחיצות, * אבל
אם א יש לו (ד) מחיצות, אע"פ שיש בו צואה, קורא כנגדו בסמוך ואינו חושש * אם
(ה) אין מגיע לו ריח רע.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן פג סעיף א
(א) אסור לקרות - ר"ל לפניו כמלא
עיניו ולאחריו ד"א ואם יש שם ריח רע צריך ד"א ממקום שכלה הריח:
(ב) פינו ממנו - ואיסורו מן התורה
כיון שזה המקום מכבר דרכו להיות בו צואה אין זה מחניך קדוש ע"כ אם נסתפק לו
אם הוא בה"כ ישן או חדש אזלינן לחומרא כדין כל ספק צואה לעיל בסימן ע"ו
ס"ז:
(ג) כשאין לו מחיצות - כמו אחורי הגדר
או אחורי הבתים. ופשוט דאפילו אם לא הזמינו מתחלה לאותו המקום לבה"כ כיון
שהדרך לפנות שם נקרא בה"כ ישן וראיה מלעיל סימן מ"ב שכתבו שם הפוסקים
דאם דרכו תמיד לצור תפילין בהסודר אסור להשתמש בו תשמיש אחר כאלו אזמניה
עי"ש:
(ד) מחיצות - נראה דאיירי במגיעות
לארץ או עכ"פ עד פחות מג' טפחים סמוך לארץ דאמרינן לבוד דאל"ה אסור לדעת
רב האי גאון המובא בב"י סימן פ"ז עי"ש:
(ה) אין מגיע - ואם מגיע ר"ר
אסור עד שירחיק ד"א ממקום שכלה הריח ובזה די אפילו לפניו לדעת המחבר. ודע
דדעת המחבר להתיר אפילו במחיצות שאין גבוהות יו"ד כדאיתא בב"י ובזה
חולקים עליו כל האחרונים ובגבוהות יו"ד יש מן האחרונים שסוברין כוותיה והרבה
מן האחרונים שחולקין גם בזה וטעמם דס"ל דכיון דהמחיצות מיוחדות לקבל צואה כמו
צואה דיינינן להו וכגרף של רעי לקמן בסימן פ"ז דאסור אפילו אין בו ריח רע וכן
מדברי הגר"א בביאורו משמע ג"כ שדעתו להחמיר בזה וכן בפמ"ג
ובדה"ח ושאר הרבה אחרוני זמנינו כולם מחמירין בזה וס"ל דצריך להרחיק
מהמחיצות ד"א ולפניו כמלא עיניו אפילו פינו ממנו הצואה ואין בו ריח רע ולכן
צריך ליזהר שלא לקרות ולהתפלל ולדבר בד"ת בחצר כנגד בית הכסא כמלא עיניו
אע"פ שהוא סגור ואי אפשר לראות הצואה שבו ולכן נכון ליזהר כשעושה סוכה בחצר
שיעשה בענין שלא יהיה מכוון מחיצות בה"כ נגד פתח הסוכה כשהיא פתוח דאז יהיה
צריך ליזהר בזה בעת שהוא מדבר ד"ת ושאר דברי קדושה וכן אם יש נגד חלון ביתו
בית הכסא והחלון פתוח והוא עומד בביתו ופניו כלפי בית הכסא נכון ליזהר מלדבר אז
דברי תורה ומ"מ לעת הדחק יש לסמוך להקל אם אין מגיע לו ריח רע דאיכא ס"ס
[היינו הב"י והב"ח בסימן זה דמתירין במחיצות גבוהות עשרה והרא"ש
בסימן ע"ט ס"ב דמתיר אפילו בצואה כשהוא ברשות אחרת אף דרואה אותה]
ובעוצם עיניו לכו"ע מהני בכה"ג. עוד כתבו האחרונים דמה דאנו מחמירין
במחיצות בה"כ לדונם מבחוץ כצואה דוקא במחיצות שאינם נעשים אלא בשביל בית הכסא
כגון שעשה בחצר חדר מיוחד לזה אבל אם בנה במחיצה של בית שהסמיכה לאותה מחיצה
אע"פ שאותה מחיצה הוא מחיצה של בה"כ ממש אין על אותה מחיצה דין
בה"כ לענין זה ומותר לקרות אפילו בסמוך כיון שאין המחיצה מיוחדת לבה"כ
לבד:
רמב"ם הלכות קריאת שמע פרק ג
הלכה ה
דברים של חול מותר לאמרן בלשון קדש
בבית הכסא, וכן הכנויים כגון רחום וחנון ונאמן וכיוצא בהן מותר לאמרן בבית הכסא,
אבל השמות המיוחדים והן השמות שאינן נמחקין אסור להזכירן בבית הכסא ובבית המרחץ
ישן, ואם נזדמן לו להפריש מן דבר האסור בבית המרחץ או בבית הכסא מפריש ואפילו
בלשון קודש ובעניני קודש. +/השגת הראב"ד/ דברים של חול וכו' עד וכן הכנויין
כגון רחום חנון ונאמן וכיוצא בהן מותר לאמרן בבית הכסא. כתב הראב"ד ז"ל
/א"א/ לא מצאנו שם רחום כי אם על הבורא ואסור לאמרו בבית הכסא עכ"ל.+
שולחן ערוך אורח חיים סימן פה סעיף ב
(ד) <א> א אפי' להרהר (ה)
בד"ת, (ו) [א] אסור (ז) בבית הכסא (ח) ובבית המרחץ ובמקום הטנופת, והוא המקום
שיש בו צואה ומי רגלים. הגה: ואפי' הלכות המרחץ אסור ללמוד במרחץ (ר"ן פ'
כירה וב"י בשם א"ח). דברים של חול, מותר לאמרם שם (ט) ב בלשון הקדש.
וכן הכנויים, כגון רחום, (י) נאמן וכיוצא בהם, (יא) מותר לאמרם שם; אבל השמות (יב)
ג שאינם נמחקין, אסור להזכירם שם. * ואם נזדמן לו שם (יג) ד להפריש מדבר האסור,
מפריש, ואפילו בלשון הקודש (יד) ה ובענייני קודש. הגה: (טו) ובמקום שמותר להרהר
בד"ת, מותר (טז) לפסוק דין ובלבד שלא יאמר טעמו של דבר (ר"ן פ"ק
דשבת ובפרק כל הצלמים).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן פה סעיף ב
(ד) אפילו להרהר - ואפילו בזמן שאין
שם אדם:
(ה) בד"ת - וכן אסור לעיין
בבה"כ במשקלי השמות והפעלים של לשון הקודש שאין דרך להגיע לידיעה רק ע"פ
הכתובים ויבוא להרהר במקרא ופשוט דמותר אדם להתבונן בבה"כ בגודל שפלותו
ושבסופו יחזור כולו להיות עפר רימה ותולעה ואין נאה לו הגאוה:
(ו) אסור - ויחשוב שם חשבונות ביתו
והוצאותיו כדי שלא יבא לידי הרהור ובשבת יחשוב בבנינים וציורים נאים:
(ז) בבה"כ - ואפילו בתוך
הד"א של הבה"כ ממקום שכלה הריח ג"כ אסור להרהר ועיין לעיל בסימן
ע"ט במ"ב סק"ג. כתב בספר תוספות ירושלים בשם הירושלמי דבבורסקי
אסור להתפלל וכן להזכיר כל דבר שבקדושה והוא שהותחל העיבוד שיש ריח רע אבל אם
עדיין לא התחיל מותר ופשוט דבזמן שאסור הוא אפילו להאומן עצמו שמורגל בהריח רע
ואינו מרגיש כל שבני אדם מצטערים מזה הר"ר וכדלעיל בסימן ע"ט ס"א:
(ח) ובבית המרחץ - כי נפיש זוהמא
בתוכו ומאוס והו"ל הצואה ובה"כ וטעם איסור ההרהור בכל אלו המקומות משום
דבעינן והיה מחניך קדוש וליכא [שבת קנ"א] כתב ב"י מי שתלמודו שגור בפיו
והרהר בבה"כ ובבית המרחץ לאונסו מותר יש אומרים דכיון דאנוס הוא בהרהורו יכול
אפילו לבטא בשפתיו וכן משמע מזבחים ק"ב ע"ב אבל בספר ברכי יוסף מסיק
דהדבור אסור בכל גווני והראיה מהגמרא יש לדחות כמש"כ שם הרב ברכת הזבח וצאן
קדשים עי"ש ומה שכתב דאם הרהר לאונסו מותר היינו ר"ל דאם הרהר לא עבד
איסורא מאחר שהיה לאונסו ברם לכתחילה חובת גברא לדחות ההרהור וכ"ש דהדבור
אסור וכ"כ בספר ישועות יעקב דהדבור אסור:
(ט) בלשון הקודש - ומדת חסידות הוא
להחמיר:
(י) נאמן - הראב"ד אוסר ברחום
וכתב הב"ח ויש להחמיר וכ"פ הפר"ח מיהו בלע"ז לכו"ע שרי
הואיל וזה אינו מיוחד דוקא להקב"ה משא"כ שאר ד"ת וכ"ש השמות
שאינם נמחקין אסור לאמור שם אפילו בלשון לע"ז כגון גא"ט בלשון אשכנז או
בוגא בלשון פולין ורוסיא וכה"ג שאף ששם זה אין בו קדושה באותיות כתיבתו ומותר
למוחקו מ"מ יש בו משום בזיון בהזכרתו במקום טינופת כמו בהזכרת השלום שמותר
ג"כ למוחקו ואעפ"כ כיון שהקב"ה נקרא בו אע"פ שאינו מיוחד לו
אסור להזכירו כשמתכוין על ענין השלום וכמש"כ סי' פ"ד וכ"ש בזה
שלכמה דברים דינם כשמות שבלשה"ק כגון לענין שבועה ולענין הזכרת ש"ש
לבטלה ולענין קללת חבירו בשם:
(יא) מותר לאמרם - דגם בני אדם מכונים
בהם לפעמים כמו שנאמר חנון ורחום וצדיק ודוקא באומר כך אבל באומר הרחום ירחם עליך
י"ל דאסור כמו שאלת שלום [פמ"ג]:
(יב) שאינם נמחקים - ל"ד דהא איכא
שלום דאסור להזכיר שם וכנ"ל בסי' פ"ד:
(יג) להפריש מדבר איסור - וה"ה
אם נכנס בלבו הרהור עבירה מותר להרהר שם בד"ת מפני שזהו כמו להפרישו מאיסור
שהתורה מצלת מהרהורים רעים:
(יד) ובעניני קודש - דהיינו לומר לו
אפילו בלשון הוראה שאסור לעשות כן וא"צ לדקדק ולומר אל תעשה כך בלי לשון
הוראה ויש מחמירין וסוברין דאסור לומר בלשון הנראה דזה הוא תורה כגון אם רואה
בע"פ שמגלחין אחר חצות יאמר אין מגלחין דלשון זה אינו לשון הוראה אע"ג
דממילא נשמע דאסור אבל לא יאמר אסור לגלח ונ"ל דאם אין דבריו נשמעין בקיצור יוכל
להעריך לפניהם גודל האיסור בכל חלקיו כדי להפרישן. כתב המ"א בשם הר"ן
אפילו בלא אפרושי מאיסורא שרי לומר לחבירו עשה לי כך וכך אפילו אם ממילא הוי הוראה
שבזה מורה לו שהוא מותר לעשות כן כיון שאינו אומרם בלשון הוראה:
(טו) ובמקום שמותר - כגון בבית אמצעי
של מרחץ וכנ"ל או כגון שהוא בעצמו אינו נקי לגמרי כגון שנגע בידיו במקומות
המכוסים דאם ידיו או שאר מקומות מגופו מטונפות ממש אפילו ההרהור אסור [פמ"ג]:
(טז) לפסוק דין - דהוי כמו הרהור
שמחשב הטעם בלבו ועיין לעיל סימן מ"ז ס"ד במ"ב ובה"ל:
רמב"ם הלכות נחלות פרק ו הלכה יג
צוו חכמים שלא ישנה אדם בין הבנים
בחייו אפילו בדבר מועט שלא יבואו לידי תחרות וקנאה כאחי יוסף עם יוסף.
טור חושן משפט סימן רפב
הנותן נכסיו לאחרים והניח בנים
אע"פ שמה שעשה עשוי וזכה המקבל אין רוח חכמים נוחה הימנו להעביר הנחלה אפילו אם
אין היורשין נוהגין כשורה: ומידת חסידות שלא יעיד [ולא יהיה] שום אדם חשוב בצוואה
זו שמעבירין הירושה מהיורש אפילו ממי שאין נוהג כשורה למי שהוא חכם ונוהג כשורה
ורז"ל אמרו שלא ישנה אדם לבן בין הבנים אפילו בדבר מועט שלא יבוא לידי קנאה:
רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים
פרק יא הלכה ב
כשבונין בית הכנסת אין בונין אותה אלא
ג בגבהה של עיר שנאמר בראש הומיות תקרא, ומגביהין אותה עד שתהא גבוהה מכל חצרות
העיר שנאמר ולרומם את בית אלהינו, ואין פותחין פתחי הכנסת אלא ד במזרח שנאמר
והחונים לפני המשכן קדמה, ובונין בו היכל שמניחין בו ספר תורה, ובונין היכל זה
ברוח שמתפללין כנגדו באותה העיר, כדי שיהיו פניהם אל מול ההיכל כשיעמדו לתפלה.
שולחן ערוך אורח חיים סימן קנ סעיף ב
ב אין בונים בהכ"נ אלא (ד) בגבהה
של עיר, ומגביהין אותו עד שיהיה (ה) גבוה מכל בתי [ג] העיר שמשתמשים בהם, לאפוקי *
בירניות (פירוש בנינים (ו) העשוים לנוי תרגום שכיות החמדה בירניות שפירן) ומגדלים
שאין משתמשים בהם; וגג שהוא משופע ואינו ראוי לתשמיש, משערין עד המקום שהוא ראוי
לתשמיש, דהיינו <א> שאם יש עליה תחת הגג * לא תהא גבוה יותר מבהכ"נ. הגה:
ובשעת הדחק, או שיש מצות מלכות שאינן רשאים לבנות בהכ"נ כדינו, מותר להתפלל
בבית אע"פ שדרין בעליה (ז) על גביו, ובלבד שינהגו בעליה שעליו בנקיות, כמו
שיתבאר ס"ס קנ"א. (ב"י סימן קנ"ד בשם מהר"י בן חביב).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן קנ סעיף ב
(ד) בגבהה של עיר - שנאמר בראש הומיות
תקרא:
(ה) גבוה מכל בתי העיר - שנאמר לרומם
את בית אלהינו. ויש מקומות שאין נזהרין בזה וכתבו האחרונים שהטעם דכיון דיש שם
הרבה בתי עו"ג שגבוהים מביהכ"נ א"כ בלא"ה ליכא הכירא
לביהכ"נ ומ"מ ראוי לכתחלה ליזהר בזה בכל מה דאפשר כי בגמרא החמירו מאד
ע"ז עי"ש וכן כתב בש"ת:
(ו) העשויים לנוי - ר"ל לנוי
בעלמא ואין משתמשין בתוכן כלל לכן אפילו הבתים עצמן גבוהין לית לן בה:
(ז) על גביו - ר"ל וא"כ
הביהכ"נ נמוך ממקום דירתו אפ"ה שרי:
רמב"ם הלכות תעניות פרק א הלכה
יב
הרואה חלום רע צריך להתענות למחר, כדי
שישוב ויעור במעשיו ויחפש בהן ויחזור בתשובה, ומתענה ואפילו בשבת, ומתפלל עננו בכל
תפלה אף על פי שלא קיבלה עליו מבעוד יום, והמתענה בשבת ט מתענה יום אחר מפני שביטל
עונג שבת.
שולחן ערוך אורח חיים סימן רכ סעיף ב
(ה) ג יפה (ו) תענית לבטל חלום רע,
(ז) כאש לנעורת. הגה: ודוקא בו ביום, ד ואפי' בשבת, ועיין לקמן סימן רפ"ח.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן רכ סעיף ב
(ה) יפה וכו' - עוברות ומניקות אין
להורות להם להתענות רק יפדו בממון [פמ"ג]:
(ו) תענית - אבל דוקא כשעושה תשובה
עמו כי התענית מועיל כמו קרבן לחטא מה קרבן אינו מועיל בלי תשובה שנאמר זבח רשעים
תועבה אף תענית חלום וכו' [ס"ח]:
(ז) כאש לנעורת - ומ"מ אין מחויב
להתענות אלא רשות:
רמב"ם הלכות נדרים פרק ד הלכה טז
הנודר לצום עשרה ימים באי זה יום
שירצה והיה מתענה ביום אחד מהם והוצרך לדבר מצוה או מפני כבוד אדם גדול הרי זה
אוכל ופורע יום ג אחר שהרי לא קבע הימים בתחלת הנדר, נדר שיצום היום ושכח ואכל
משלים לצום, נדר שיצום יום אחד או שנים וכשהתחיל לצום שכח ואכל אבד תעניתו וחייב
לצום יום אחר.
שולחן ערוך אורח חיים סימן תקסח סעיף
ב
הנודר לצום עשרה ימים באיזה יום
שירצה, והיה מתענה ביום אחד מהם ה והוצרך (ט) לדבר מצוה או מפני כבוד אדם גדול (או
שמצטער) (טור), הרי זה (י) [ב*] לוה ופורע יום אחר, שהרי ו לא קבע הימים (יא)
בתחלת הנדר; אבל אם לא קבל עליו קודם לכן להתענות יום אחד, אלא במנחה קבל עליו
להתענות למחר, (יב) מקרי תענית זה ואינו יכול ללוותו. הגה: וכ"ש יום זה ממש, כגון שאמר
בתחלת נדרו: אתענה יום פלוני, <א> או אתענה (יג) ז [ז] ב' וה' כל השנה,
או כדומה לזה (ת"ה סימן רע"ה וכל בו); וכן אם היה (יד) תענית חלום, אינו
יכול ללוותו. הגה: וכ"ש שאינו יכול ללוות ולפרוע תענית צבור (ת"ה
סימן קנ"ו /קנ"ח/ וכל בו ורבינו ירוחם); מיהו תענית שני וחמישי ושני
שנוהגים להתענות אחר פסח וסוכות, או (טו) ח אפילו בעשרת ימי תשובה, ואירע בהם (טז)
ברית מילה, (יז) ט [ח] מצוה (יח) לאכול וא"צ התרה, (יט) י כי לא נהגו (כ)
להתענות בכהאי גוונא; ודוקא כשאוכלים שם, אבל אם שולחים לו לביתו, אין לו לאכול.
(כא) יא ואם קבל עליו התענית במנחה, צריך להתענות (הגהות מיימוני פ"א). יש
אומרים שאם מצטער הרבה (כב) בתעניתו * (כג) יב יכול לפדותו (כד) בממון, והוא הדין
באונס אחר (הרא"ש כשם הראב"ד ורבי' ירוחם נ"ה ח"א); ונראה
דוקא (כה) בקבל עליו התענית בעלמא, אבל אם קבלו דרך נדר, צריך לקיים נדרו.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן תקסח סעיף ב
(ט) לדבר מצוה - כגון לברית מילה או
סיום מסכת ואפילו הוא אינו שייך בגוה ומכל מקום בכל זה צריך להתענות מקצת היום זמן
מועט יותר ממה שהוא רגיל כגון שרגיל לאכול בשעה רביעית יאכל בשעה חמישית וי"א
דאפילו הפצירו בו לשמחת מריעות שרי מפני דרכי שלום אבל מלשון השו"ע שכתב מפני
כבוד אדם גדול משמע דדוקא מפני כבודו שמפציר בו אבל מפני שאר אנשים לא:
(י) לוה ופורע וכו' - וא"צ להתיר
הנדר:
(יא) בתחלת הנדר - ר"ל אע"פ
שקבלו מאתמול במנחה כיון שקבלה זו לא הוי עתה תחלת הנדר אלא ממה שהוסכם אצלו בתחלה
להתענות איזה יום ושם לא בירר היום:
(יב) מקרי תענית זה ואינו וכו' - עיין
בט"ז שדעתו דאם מצטער מתעניתו ומתענה מקצת היום יכול ללות ולפרוע יום אחר
אפילו ביום זה אבל דעת המ"א ועוד כמה אחרונים דאין יכול ללות ולפרוע אלא
בקבלת תענית סתם וגם שם דוקא כשהתענה מקצת היום וכנ"ל:
(יג) ב' וה' כל השנה - דהו"ל יום
מיוחד ולא יכול להחליפו לימים אחרים וגם אין יכול לשנותו לשנה אחרת דכיון דאמר
השנה שנה זו דוקא אבל אם נדר להתענות בה"ב חצי שנה או שנה ולא אמר השנה לא
מיקרי יום זה ויכול ללות ולפרוע בבה"ב אחרים לאחר שיכלה חצי שנה או שנה
ראשונה אבל על ימים אחרים כגון אגד"ו אין יכול להחליף דאפשר דדוקא על ימים
אלו קפיד שהם ימי רצון. וכתבו אחרונים דמי שנדר להתענות בה"ב יכול להחליף
ולהתענות הב"ה דכונתו היה רק לימים אלו שהם ימי רצון:
(יד) תענית חלום - או יא"צ:
(טו) אפילו בעשי"ת - פי'
שמיוחדים אלו ימים דוקא והו"א דאסור לאכול:
(טז) ברית מילה - או פדה"ב או
שאר סעודת מצוה:
(יז) מצוה וכו' - וא"צ לצום יום
אחר עבור זה:
(יח) לאכול - ופשוט דבמקום דמותר
לאכול על הסעודה אינו תענית כלל ומותר אח"כ לשתות ולאכול אף בביתו ומיהו קודם
הסעודה אסור לאכול ולשתות בביתו מיהו הבעלי ברית מותרים לאכול ולשתות מיד
דיו"ט שלהם הוא ובספר א"ר מסתפק דאפשר דדוקא אחר תפלת המנחה ע"ש:
(יט) כי לא נהגו וכו' - ואם יודע לפני
ר"ה שיאכל בין ר"ה ליוה"כ על ברית מילה או שארי סעודת מצוה מחוייב
להתענות עוד יום אחד לפני ר"ה דהא מהאי טעמא מתענין ד' ימים לפני ר"ה
נגד ד' ימים שאוכלין וכ"ש אם אירע הסעודת מצוה בארבעה ימים שלפני ר"ה שמתענין
יום אחד נגדו. אמנם אם ר"ה הוא ביום ה' דליכא אלא ד' ימים לפני ר"ה
א"צ להתענות יום אחד קודם שבת דמעיקרא לא קיבלו עלייהו אלא להתענות בימי
הסליחות ולא בימים האחרים:
(כ) להתענות וכו' - ואם חל יום
ל"א של לידת בנו בשבת שצריך לעשות הפדיון ביום א' דהוא פדיון שלא בזמנו מסתפק
המ"א אם הוי סעודת מצוה ומותר לאכול כשחל בעשי"ת או לא (ואינו דומה
לברית מילה דהוי סעודת מצוה אף שלא בזמנו דהתם כל שעתא ושעתא זמניה הוא כדי שלא
יהיה ערל משא"כ לענין פדיון הבן) וע"כ מצדד דיעשה הסעודה אח"כ
בלילה [ובדגול מרבבה כתב דטוב יותר שיעשה הפדיון והסעודה בליל מוצאי שבת ע"ש]
וכתב הרמ"א דכל זה דוקא בכהאי גוונא אבל בשאר תענית שגוזרים הצבור אסור לאכול
אף בסעודת מצוה. וע"כ אם חל פדיון הבן ביום ת"צ אף שנוהגים לפדותו ביום
התענית הסעודה אין עושין ביום כ"א אח"כ בלילה [מ"א] ובהגהת חתם
סופר מצדד דאף בזה יעשה הפדיון והסעודה בליל כניסת יום ל"א ע"ש. עוד כתב
המ"א צ"ע כשמתענים כ' סיון במלכות פולין אם מותר לאכול על סעודת מצוה
[דאפשר דהוא בכלל שאר ת"צ דאסור וכנ"ל] ומיהו בזמנינו ע"פ הרוב
עושין כל הסעודות בלילה ומיהו פ"א חל כ' סיון בע"ש והיה סעודת ברית מילה
וצוה הרב לאכול ביום מפני שלא ימצאו אנשים שילכו בלילה. ובעיר שאין מתענין כ' סיון
ויש שם אנשים ממקומות שמתענין אם צריכין להשלים למנין מותרים לאכול אפילו בכל
הימים [ח"א]:
(כא) ואם קבל עליו וכו' - ר"ל
דכל זה דוקא כשלא קבל עליו התענית אלא שסמך עצמו על המנהג או שענה אמן כשמברכין
בה"ב דאז לא קיבל עליו בנדר ואם רצה שלא להתענות רשאי ולכן אפילו לא ידע
שיזמינו אותו לסעודה והתחיל להתענות מ"מ מותר לאכול בסעודת מצוה אבל אם קיבל
עליו התענית במנחה שעשה יותר ממנהג צריך לקיים ולהתענות אף בסעודת מצוה [לבוש]
ודעת המ"א ואיזה אחרונים דאף כשקיבל עליו במנחה מותר כיון שקבלתו היה עבור
המנהג ורמ"א מיירי במי שאינו מתענה כל בה"ב או כל עשי"ת אלא שמתענה
יום או יומיים ונמצא דזה צריך מדינא לקבל במנחה ודינו כאלו מתענה באמצע השנה שהרי
אינו תלוי במנהג וע"כ חייב להתענות. והנה מהגר"א משמע שמפרש כהלבוש ומ"מ
נראה דבזה יכול ללות ולפרוע תענית אחרת דבלא"ה יש כמה ראשונים דס"ל
דאפילו באומר הרני מקבל להתענות למחר יכול ללות ולפרוע:
(כב) בתעניתו - היינו בתענית יחיד אבל
תענית שגוזרים הצבור לא מהני פדיון אם לא שהתנו כן הצבור:
(כג) יכול לפדותו וכו' - משום דאומדן
דעתא דאדעתא דהכי קיבל דתענית נחשב לצדקה וכיון שנותן דמי חלבו ודמו לעניים יצא:
(כד) בממון - ושיעור הפדיון העשיר לפי
עשרו דהטעם משום ששקול צער הממון נגד צער התענית וע"כ בכל אחד לפי מה שהוא:
(כה) בקיבל עליו תענית בעלמא -
ר"ל ולא ייחד בשעת הקבלה לאיזה יום דבייחד שאמר אז הרני בתענית למחר דינו כנודר
ליום זה וכנ"ל בס"ב ועיין בבה"ל:
שולחן ערוך אורח חיים סימן רפח סעיף ד
(ו) ב <ג> מותר להתענות בו (ז)
ת"ח =תענית חלום= כדי שיקרע גזר דינו. וצריך להתענות * (ח) ג ביום ראשון, כדי
שיתכפר לו * מה שביטל עונג שבת. ואם תשש כחו ואינו יכול להתענות ב' ימים רצופים,
לא יתענה ביום א' ויתענה אח"כ. הגה: וכ"ש אם היה ביום א' (ט) חנוכה (י) או
ר"ח או פורים או יו"ט אפילו ד יו"ט שני של גליות שאין להתענות (יא)
עד אח"כ. * וי"א מי שישן שינת צהרים וחלם לו חלום רע, ה יתענה (יב) מחצי
[ו] היום (יג) עד חצי הלילה ואז יבדיל, (יד) ו וביום הראשון יתענה כאילו התענה כל
יום השבת (מ"כ).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן רפח סעיף ד
(ו) מותר להתענות - ואם חבירו ראה
עליו חלום רע בשבת וסיפר לו לא יתענה אבל אם אירע כן בחול יתענה [כנה"ג
מ"ב ומ"א וא"ר עיין שם] ועיין לעיל בסימן ר"כ במ"א
סק"ב דמי שחלם לו חלום קשה על חבירו יתענה והביאו כאן גם הא"ר ע"ש
ומשמע שהחולם בעצמו יתענה כיון שהוא בחול ואולי דשם מיירי שאינו רוצה לספר לו
לצערו:
(ז) תענית חלום - וגם יבלה כל היום
בתורה ובתפלה ויתכפר לו ובסדר היום כתב דיוכל להתודות על עונותיו כשמתענה כמו
בחול. ועיין לעיל בסימן ר"כ במ"ב דעוברות ומניקות אין להורות להן
להתענות אפילו בחול אלא יתנו פדיון נפשם לצדקה ובפרט אם הן חלושות בודאי אין להן
להחמיר על עצמן. כתב הט"ז אם הרהר ביום וחלם לו בלילה מענין ההרהור אין לו
להתענות בשבת דההרהור גרם זה ולא הראוהו מן השמים:
(ח) ביום ראשון - ואם ביום ראשון הוא
תענית חובה כגון י"ז בתמוז וכדומה או אפילו תענית יחיד שנהג בו חובה כגון שיש
לו מנהג קבוע תמיד להתענות יום ראשון של סליחות אינו עולה לו כיון שאף אם לא היה
מתענה בשבת היה מתענה יום זה וצריך ליתן יום אחר ויש חולקין ע"ז וס"ל
דאף תענית חובה שהוא ביום ראשון עולה לו ויכוין ביום התענית חובה שיהיה לו כפרה על
מה שהתענה ביום השבת ומי שקשה לו התענית יכול לסמוך על המקילין דעולה לו:
(ט) חנוכה וכו' - דוקא אלו הימים
שמדינא אסור להתענות בהם אבל אם יום ראשון הוא יום שאיסור התענית בו אינו אלא מנהג
כגון יומי דניסן או סיון או אסרו חג או בין יוה"כ לסוכות וכה"ג יכול
להתענות בהם תענית לתעניתו וגם אם התענה בהם תענית חלום א"צ למיתב אח"כ
תענית לתעניתו אבל המתענה תענית חלום בר"ח וחנוכה ופורים ויו"ט שני של
גליות וחוה"מ צריך למיתב תענית לתעניתו [אחרונים]:
(י) או ר"ח - ודוקא שאר ראשי
חדשים אבל בר"ח ניסן דעת המ"א דיכול להתענות בו מפני שהוא תענית צדיקים
עסי' תק"פ ובתו"ש חולק עליו דהא כתב המ"א שם לקמן דמי שאינו רגיל
להתענות תענית צדיקים ואירע לו איזו צרה ח"ו אל יתענה בו:
(יא) עד אח"כ - וצריך בכל זה
להקדים כל מה שיכול:
(יב) מחצי היום - ואעפ"כ אינו
מתפלל עננו אח"כ:
(יג) עד חצי הלילה - ויש מקילין שלא
יתענה רק עד הלילה ויש לסמוך ע"ז כשהיה יו"ט במוצאי שבת [א"ר] ואם
חלם לו בתחלת הלילה וננער השל"ה החמיר שלא לטעום גם בלילה והביאו המ"א
בסי' תקס"ד והא"ר צידד להתיר שהתענית אינו מתחיל רק כשיאיר היום:
(יד) וביום ראשון יתענה - ואפילו אם
חלם לו אחר שכבר קיים סעודה ג' אחר חצי היום וא"כ אפילו בלא החלום אי בעי שלא
לאכול עוד הרשות בידו מ"מ כיון שהתענה לשם תענית עבירה היא בידו וצריך למיתב
תענית ע"ז: