רי"ף שבת דף מ:

רי"ף שבת דף מ:

גמ' שבת דף קט:-קיא.

אורך השיעור הקולי ברי"ף ור"ן הוא 46:50 דקות

אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 31:16 דקות

1)כל אוכלים ומשקים שהם מאכל בריאים מותר לאכלן ולשתותן 1

2)החושש בשיניו לא יגמע בהן את החומץ ויפלוט. 4

3)החושש במתניו, לא יסוך שמן וחומץ. 4

4)אסור להפסיד אברי הזרע, בין באדם בין בבהמה חיה ועוף. 5

5)אשה מותרת לשתות עיקרין כדי לסרסה עד שלא תלד. 5

6)המחמץ אחר המחמץ חייב ולוקין על כל עשייה ועשייה שבה. 7

7)חבית שפקקו בפקק של פשתן לסתום נקב שבדפנה. 8

1) כל אוכלים ומשקים שהם מאכל בריאים מותר לאכלן ולשתותן

רמב"ם הלכות שבת פרק כא הלכה כב

אוכל אדם אוכלין ומשקין שדרך הבריאים לאכלן ולשתותן כגון הכסבר והכשות והאזוב אף על פי שהן מרפאין ואכלן כדי להתרפאות בהם מותר הואיל והם מאכל בריאים, שתה חלתית מקודם השבת והרי הוא שותה והולך מותר לשתותו בשבת [אפילו] במקומות [שלא] (שנהגו) [נהגו] הבריאים לשתות החלתית, ושותין זיתום המצרי בכל מקום.

שולחן ערוך אורח חיים סימן שכח סעיף לז

כל אוכלים ומשקים שהם מאכל בריאים מותר לאכלן ולשתותן, אע"פ שהם קשים (קיז) מב לקצת [ל] בריאים ומוכחא מלתא דלרפואה עביד, אפילו הכי שרי; (קיח) וכל שאינו מאכל ומשקה בריאים, אסור לאכלו ולשתותו לרפואה. ודוק' מי שיש לו מיחוש בעלמא והוא מתחזק והולך כבריא, * (קיט) אבל אם (קכ) אין לו שום מג מיחוש, מותר. הגה: * <כה> וכן (קכא) אם נפל מד למשכב, שרי (ב"י).

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן שכח סעיף לז

(קיז) לקצת בריאים - צ"ל דברים וכלומר אע"פ שהדבר הזה מזיק קצת לשאר אברים שבגוף כגון הטחול שיפה לשיניים וקשה לבני מעיים וכה"ג וא"כ מוכחא מילתא שעושה כן לרפואה לשיניים דאל"ה לא היה אוכל כיון שהוא מזיק למעיים אפ"ה שרי דמ"מ אוכל הוא:

(קיח) וכל שאינו וכו' בריאים - ומפני זה אסור לשתות משקה המשלשלין כגון לענה וכיוצא בו [רמב"ם] אם לא שמצטער וחלה כל גופו עי"ז או שנפל למשכב אפילו הוא חולי שאין בו סכנה שרי וכדלקמיה בהג"ה:

(קיט) אבל אם וכו' - והיכא דיש לו שום מיחוש אפילו הוא אוכל ושותה לרעבון ולצמאון אסור [א"ר וכ"מ בטור] והטעם דכיון דהוא חולה וזה הוא רפואתו יאמרו שלרפואה עושה זה ועיין בבה"ל:

(קכ) אין לו שום מיחוש - דהיינו שאוכל ושותה לרעבונו ולצמאונו [מ"א בשם הטור] אבל אם הוא עושה לרפואה דהיינו כדי לחזק מזגו כתב המ"א דאפילו בבריא גמור אסור:

(קכא) אם נפל למשכב שרי - פי' לאכול ולשתות דברים שאין מדרך הבריאים לאכול ומסתימת דברי הרמ"א משמע שא"צ אפילו שיהיה א"י מושיט לו אלא מותר לו ליקח בעצמו ואע"ג דפסקינן לעיל סעיף י"ז כדעה ג' דשבות שיש בו מעשה אסור ע"י ישראל ואינו מותר כ"א ע"י שינוי צ"ל דשאני התם שמיירי במלאכות דרבנן או בדברים שמחזי כעין מלאכה אבל הכא דאין בזה משום סרך מלאכה דהא לבריא מותר ורק למי שיש לו מיחוש גזרו משום שחיקת סממנים בחולה גמור לא גזרו [רדב"ז וכ"מ בביאור הגר"א בשם תה"א להרמב"ן וכן מצדד להלכה בספר בית מאיר עי"ש שהאריך בזה]:

ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן שכח סעיף לז

* אבל אם וכו' - עיין מ"ב מש"כ בשם א"ר ודבריו נובעים ממשמעות דברי הטור ומקורו הוא מרש"י במתניתין מה שפירש לצמאו אם אינו חולה ומשמע דבחולה אף לצמאו אסור אמנם אלולי דבריהם מפשטות המשנה משמע דלצמאו אף בחולה מותר כיון שאינו שותה עתה בשביל רפואה רק לצמאו לא גזרו בזה משום שחיקת סממנים והנה הר"ן שהעתיק כל הרש"י שעל המשנה הזו השמיט דברים אלו ולא העתיקם משמע דלא ס"ל כוותיה בזה ואח"כ מצאתי בעז"ה בהדיא בפיר"ח שבסוף פרק ח' שרצים שכתב שם וז"ל הלכך אע"ג דשמן וורד ע"כ מסי אם סך הוא כדרכו ואין מתכוין לרפואה אע"ג שמתרפא בין בדוכתא דשכיח שמן וורד בין בדוכתא דלא שכיח שרי עכ"ל וה"ה בעניננו פשוט דס"ל דאפילו במקום שיש לו מיחוש והוא שותה דברים שמרפאין אותו כיון שאין מתכוין לרפואה אלא לצמאו שרי ואע"ג דבענין שמן וורד פסק בשו"ע כהרי"ף ורמב"ם היינו משום דמפרשים פירוש אחר בסוגיא אבל על עיקר סברתו לא מצינו שיחלקו עליו בזה ואפשר דגם הם מודים דאם אינו מתכוין בהסיכה לרפואה דשרי בכל מקום וה"ה בעניננו אפילו יש לו מיחוש כיון דאינו מתכוין לרפואה שרי וכן נוטים לענ"ד פשטות דברי הרמב"ם שכתב שם בהלכה כ' אסור לבריא להתרפאות בשבת גזירה שמא ישחוק הסממנים כיצד לא יאכל דברים שאינם מאכל בריאים וכו' [והאי בריא ע"כ בבריא שחושש כדמוכח בהמ"מ סוף ד"ה לפיכך ולעיל בפ"ב בדבריו ע"ש היטב ונקט בריא לאפוקי חולה שאב"ס דשרי ברפואות אלו ודברי המ"א שכתב בסקמ"ג שכן מוכח ברמב"ם דאפילו בריא שאין לו מיחוש אסור אם עושה לרפואה איני מבין ראיתו כלל לפי מה שפירשו הרה"מ] ואח"כ בהלכה כ"ב כתב אוכל אדם אוכלין ומשקין שדרך הבריאין לאכול ולשתות וכו' אע"פ שהן מרפאין ואוכלן כדי להתרפאות מותר הואיל והן מאכל בריאין עכ"ל משמע מזה דברישא שאסר מיירי ג"כ באופן זה שאוכלן כדי להתרפאות ולהכי אסור אבל אם לרעבונו שרי דכן משמע מלשונו שכתב אסור לבריא להתרפאות בשבת גזירה שמא ישחוק הסממנים משמע דאם אינו מכוין להתרפאות ממילא לא שייך גזירה שמא ישחוק סממנים. והנה מה שהכריח לרש"י לפרש כן נ"ל דיצא לו כן מסוגיא דברכות ל"ח ע"א שתירץ שם אביי דלהכי כל האוכלין אוכל לרפואה דגברא לאכילה קמיכוין ורפואה ממילא הויא ואפ"ה סיים המשנה דחוץ ממי דקלים היינו אף דהוא יכוין לשתיה אפ"ה אסור ומשום דאין אדם עושה כן כ"א לרפואה וא"כ מה זה שסיים אבל שותה הוא לצמאו לכך פירש"י דהיינו אם אינו חולה דאז לא שייך עליה כלל הגזירה דשחיקת סממנים ואידך פוסקים הנ"ל נ"ל שיפרשו דהכוונה דלכו"ע אין ניכר הדבר דיאמרו גברא לאכילה קמיכוין וכו' משא"כ במי דקלים דאין דרך כלל לצורך שתיה כ"א לרפואה אסור אבל כ"ז אם הוא באמת מכוין לרפואה משא"כ כשהוא באמת מיכוין לצמאו שרי. היוצא מכל זה דלענ"ד דין זה תלוי בפלוגתת ראשונים וצ"ע למעשה:

* וכן אם נפל למשכב - עיין במ"ב שהסברתי דברי רמ"א וכמו שכתב הרדב"ז בתשובה באריכות ע"ש שכתב שכן משמע ברמב"ן וסיעתו ובהר"מ פכ"א בהדיא שכתבו אכל הני דמתניתין שהם דברים שאין בהם סרך מלאכה שהם במדרגה פחותה ממלאכות הנעשים ע"י א"י שמותר לחולה ומתניתין דאסר היינו רק בבריא שחושש אכן באמת עיקר דברי הרמב"ן וסייעתו שחלקו זאת לשלש מדרגות אינו מוסכם לכו"ע וכמו שנבאר ומהש"ס משמע ג"כ לכאורה להחמיר כוותייהו דהנה בשבת ק"ט איתא רבינא אשכחיה לר"א וכו' דצמית ליה בחמרא א"ל לא סביר לה מר וכו' ושני ליה גב היד וגב הרגל שאני דאמר וכו' מחללים עליהם את השבת ומפשטות הסוגיא משמע דליכא אלא תרי דרגי או חולי שאין בו סכנה או חולי שיש בו סכנה וכ"כ רש"י ומכתו מסוכן ומחללים כו' עי"ש ומסתמא בענין זה הוי כאיב ליה טובא וגם זה הוא בכלל חולה כמבואר בהג"ה בסעיף י"ז ולדברי הרמב"ן וסייעתו אפילו אם לא היה בזה סכנה נמי מותר לצמות דהא אין בזה סרך מלאכה [ואולי דלרווחא דמלתא קאמר דאפילו סכנה יש בזה אבל אה"נ דאפילו בסתם חולה נמי מותר א"נ דשם לא הוי כאיב ליה טובא עד שיצטער מזה כל גופו ולכן אי לאו דהיה ע"י אבר זה גופא חשש סכנה היה אסור] וז"ל ר' חננאל שם ואי מפנק אפילו חמרא נמי אסור אא"כ ישנה מכה של חלל שמחללין עליה את השבת עכ"ל ומשמע מדבריו לכאורה ג"כ שלא הותר שום דבר רפואה אא"כ הוא חולה מסוכן וכן בירושלמי בסוגיא משמע ג"כ כעין זה דאיתא שם מהו למשתי קרורטין בשובתא אם לתענוג מותר אם לרפואה אסור ופריך ולא מן השפה ולפנים הוא פתר לה בלבד דבר של סכנה עכ"ד הירושלמי ומשמע דאין מתירין אפילו לשתות דבר רפואה כ"א בחולי מסוכן וכן משמע בכמה ראשונים היינו במאירי דף קל"ד ע"ב אין נותנין חמין ושמן ע"ג המכה במקום שאין בו סכנה גזירה משום שחיקת סממנים [וכ"כ עוד בדף קכ"ח בני מלכים סכין בשמן אע"פ שאין בהם סכנה וכ"כ עוד בדף קמ"ח] וכ"כ בשיבולי לקט סי' קי"ז וז"ל אוכלין ומשקין שדרך לאוכלן וכו' מותרות אבל הני שאין דרך וכו' אסור אא"כ היה בו סכנה כן פי' ר' ישעיה עכ"ל וכן משמע במרדכי פרק שמונה שרצים וז"ל אשה שיש לה מכה מכמה שנים אם יכולה לתת אפר מקלה וכתב דבשבת אסור אם אין בו פק"נ גזירה משום שחיקת סממנין עי"ש וליכא למידחי דאפר מקלה גרע דדמי למלאכה דהא מביא גם מסיכת שמן עי"ש הרי דלא חולק כלום ועוד יותר מבואר שם במרדכי באותו עמוד גבי לשתות מי רגלים ע"ש וכן ברוקח סוף סימן ק"ט כתב וז"ל וכל מקום שנכרת הרפואה ואין בו סכנה אסור עי"ש והנה עיקר סייעתא לדעת המקילין הוא מדאיתא בגמרא דצרכי חולה שאין בו סכנה עושין ע"י א"י והרי אפילו אם הא"י מכין לו הרפואה ע"כ השתיה של רפואה גופא הרי עושה הישראל בעצמו ואפ"ה שרי והנה הפוסקים שהבאנו להחמיר ע"כ יתרצו דהכא כיון שהא"י מכין לו הרפואה ומושיט לו איכא היכר שלא יבוא הישראל אח"כ לשחיקת סממנים [ועיין בב"י] משא"כ בעלמא שהישראל לוקח בעצמו הסממנים שחוקים שהוכנו מאתמול וליכא הכירא אסור. הארכתי בכ"ז לבאר דדעת הרמב"ן וסייעתו [ולפי דברי הרה"מ גם הרמב"ם סובר הכי] אינו מוסכם ליתר הפוסקים שהזכרתי ומ"מ לא נוכל למחות ביד המקילין אחרי שבשו"ע סתם כוותייהו ומלתא דרבנן הוא ופשטות הסוגיא דעושין צרכיו של חולה ע"י א"י משמע יותר כוותייהו:

2) החושש בשיניו לא יגמע בהן את החומץ ויפלוט

רמב"ם הלכות שבת פרק כא הלכה כד

החושש בשיניו לא יגמע בהן את החומץ ויפלוט אבל מגמע הוא ובולע, החושש בגרונו לא ש יערערנו בשמן אבל בולע הוא שמן הרבה ואם נתרפא נתרפא, אין לועסין את המצטכי ואין שפין את השנים בסם בשבת בזמן שמתכוין לרפואה, ואם נתכוון לריח הפה מותר.

שולחן ערוך אורח חיים סימן שכח סעיף לב

(ק) <כד> החושש בשיניו (קא) לו לא יגמע (קב) בהם חומץ ויפלוט, אבל מגמע ובולע או מטבל בו כדרכו. החושש בגרונו, (קג) לז לא יערענו (קד) בשמן אבל (קה) לח בולע הוא שמן ואם נתרפא נתרפא.

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן שכח סעיף לב

(ק) החושש בשיניו - ואסור לומר לא"י לעשות לו איזה דבר דלרפואה ואפילו דבר שהוא רק משום שבות כיון שהוא רק מיחוש בעלמא אך אם יש לו צער גדול מחמת הכאב ובעבור זה נחלש כל גופו מותר לעשות על ידו אפילו מלאכה דאורייתא וכדלעיל בס"ג וע"ש בהג"ה:

(קא) לא יגמע וכו' - דמוכח מלתא שהוא לרפואה ואפילו לשהות ואח"כ יבלע אסור:

(קב) בהם חומץ - וה"ה יין שרף ג"כ דינו כמו חומץ אך במקום צער גדול אפשר לסמוך ביי"ש דמותר לשהותו בפיו ולבלוע אח"כ [ח"א]. עוד כתב דה"ה דאסור ליתן על השן נעגעלי"ך או שפיריטו"ס וסובין חמין דכ"ז מוכח שהוא לרפואה אם לא דכאיב ליה טובא שמצטער כל גופו וכדלעיל בסי"ז [ח"א] ועיין שם לעיל דע"י ישראל מותר דוקא ע"י שינוי אך הח"א מסיק שם דאם א"א בשינוי מותר שלא בשינוי:

(קג) לא יערענו - פי' שישהה השמן בפיו ואפילו אם יבלע לבסוף דמוכחא מילתא דלרפואה עביד וכ"ש אם יפלטנו ויש מתירין כשבולעו לבסוף:

(קד) בשמן - ואפילו אם נותן השמן לתוך אניגרון [הוא מי סלקא] אסור:

(קה) בולע הוא שמן - ויש אוסרין בזה ומסיק המ"א דתלוי הכל לפי המקום והזמן דאם אין דרך הבריאים לבלוע שם שמן באותו מקום אסור כמ"ש סעיף ל"ז:

3) החושש במתניו, לא יסוך שמן וחומץ

רמב"ם הלכות שבת פרק כא הלכה כג

וכן שמנים שדרך הבריאים לסוך בהן מותר לסוך בהן בשבת ואף על פי שנתכוין לרפואה, ושאין הבריאים סכין בהן אסורין, החושש במתניו לא יסוך יין וחומץ אבל סך הוא את השמן, ולא שמן ק ורד אלא במקום שהבריאים סכין אותו, ומותר לסוך שמן ומלח בכל מקום, ניגפה ידו או רגלו צומתה ביין ואינו צומתה בחומץ ואם היה ענוג ר אף ביין אסור.

שולחן ערוך אורח חיים סימן שכז סעיף א

החושש במתניו, לא יסוך (א) שמן וחומץ; אבל סך הוא (ב) שמן לבדו, אבל לא בשמן ורד משום (ג) דמוכחא מלתא <א> דלרפואה קא עביד; ואם הוא מקום שמצוי בו שמן ורד ודרך בני אדם לסוכו אפי' בלא רפואה, מותר. הגה: <ב> ובמקום שאין נוהגין לסוך בשמן כי אם לרפואה, (ד) בכל שמן אסור (בית יוסף).

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן שכז סעיף א

(א) שמן וחומץ - הטעם דאין דרך לסוך בשתיהן יחד אלא לרפואה וכל מילי דהוא לרפואה אסרו רבנן גזירה משום שחיקת סממנים דאסור מן התורה משום טוחן כמש"כ בסימן שכ"ח ודע דבגירסתנו במשנה וכן בר"ח ורי"ף ורמב"ם איתא יין וחומץ והיינו אפילו באחד מהן:

(ב) שמן לבדו - דגם דרך הבריאים לסוך אותו ולא מינכר שהוא לרפואה וכן על גבי מכה מותר לסוך בשמן מטעם זה וכדלקמן בסימן שכ"ח סכ"ב:

(ג) דמוכחא מילתא - שדמיו יקרין ואין אדם סך אותו אלא לרפואה וכל מילי דרפואה אסור וכנ"ל. ואפילו ע"י א"י אסור אם מתחזק והולך כבריא וכדלקמן בסימן שכ"ח [פמ"ג]:

(ד) בכל שמן אסור - ומשו"ה אסור לסוך בשמן במדינותינו הראש שיש בו חטטין וכן אם יש לו נפח בכל מקום שהוא אסור לסוך בשמן במדינותינו. ובחלב ושומן אסור בכל מקום משום דניתך ונימס והוי נולד וכדלעיל בסימן שכ"ו ס"י בהג"ה:

4) אסור להפסיד אברי הזרע, בין באדם בין בבהמה חיה ועוף

רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק טז הלכה יא

כיצד הרי שבא אחד וכרת את הגיד ובא אחר וכרת את הביצים או נתקן ובא אחר וכרת חוטי ביצים, או שבא אחד ומעך את הגיד ובא אחר ונתקו ובא אחר וכרתו כולן לוקין, ואע"פ שלא סרס האחרון אלא מסורס בין באדם בין בבהמה חיה ועוף והמסרס את הנקבה בין באדם בין בשאר מינים פטור.

שולחן ערוך אבן העזר סימן ה סעיף יא

אסור להפסיד אברי הזרע, בין באדם בין בבהמה חיה ועוף, אחד טמאים ואחד טהורים, בין בא"י בין בח"ל. וכל המסרס לוקה מן התורה בכל מקום. ואפילו מסרס אחר מסרס לוקה. כיצד, הרי שבא א' וכרת הגיד, ובא אחר וכרת את הביצים או נתקן, ובא אחר וכרת חוטי ביצים, או שבא אחד ומעך את הגיד, ובא אחר ונתקו, ובא אחר וכרתו, כלם לוקים ואע"פ שלא סירס אחרון אלא מסורס, בין באדם בין בבהמה, חיה ועוף. והמסרס את הנקבה, בין באדם בין בשאר מינים, פטור אבל אסור.

5) אשה מותרת לשתות עיקרין כדי לסרסה עד שלא תלד

רא"ש מסכת שבת פרק יד סימן ט

ט [דף קי ע"ב] תניא מנין לסירוס באדם שהוא אסור שנאמר ובארצכם לא תעשו בכם לא תעשו. ואפילו מסרס אחר מסרס חייב דאמר ר' חייא בר אבא אמר רבי יוחנן [דף קיא ע"א] הכל מודים במחמץ אחר מחמץ שהוא חייב שנאמר לא תאפה חמץ ולא תעשה חמץ. במסרס אחר מסרס שהוא חייב שנאמר ובארצכם לא תעשו ומעוך וכתות ונתוק וכרות אם על כרות חייב על נתוק לא כל שכן אלא להביא נותק אחר כורת שהוא חייב. בשאלתות דרב אחאי כתוב אסור לשתות סמא דמעלי לגופא ומיעקר משום דכתיב ובארצכם לא תעשו קרי ביה לא תיעשו. ודוקא לרבי יהודה הוא דאסור דאית ליה דבר שאין מתכוין אסור. אבל לרבי שמעון מותר כיון שאין מתכוין לסירוס אלא לרפואה. והא דקי"ל כרבי שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר הני מילי במילי דשבת אבל בכל התורה כולה קי"ל כרבי יהודה דדבר שאין מתכוין אסור. ואין דבריו נראין בזה דבכל התורה קי"ל כר' שמעון כדמשמע לעיל פרק המוציא (דף פא ב) גבי נזיר חופף ומפספס דמינה פסיק רבי יוחנן הלכה כר' שמעון כסתם משנה וכן בפ' כל פסולי המוקדשין (בכורות דף לד א) עלה דאין מקיזין דם לבכור דאמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי שמעון ופריך אהייא אילימא רבי שמעון דמתני' עד השתא לא אשמעינן שמואל דהלכה כרבי שמעון והאמר רב חייא בר אשי כו' ומאי פריך אע"ג דאשמעינן שמואל הלכה כרבי שמעון בשבת אכתי איצטריך לאשמעינן בעלמא. אלא ודאי אין חילוק בין שבת לשאר איסורין. והיכא דשתי סמא לרפואה ומיעקר אסור אפילו לר' שמעון דמודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות. ולא שייכי כאן דברי בעל הערוך דאמר לא אסר רבי שמעון פסיק רישיה אלא היכא דניחא ליה. דהיינו דוקא לענין שבת דבעינן מלאכת מחשבת אבל בשאר איסורים לא בעינן דניחא ליה מדפריך הש"ס בפרק כל התדיר (זבחים דף צא ב) גבי המתנדב יין מזלפו על גבי האישים והא קמכבה אע"ג דלא ניחא ליה כבוי. ועוד מסיק בשאלתות מהו לסרוסי כלבא וכל דבר טמא מי אמרינן בבהמה טהורה דוקא איירי קרא דחזי לקרבן או דלמא לענין עשיית סירוס לא שנא. ת"ש שאלו את בן זומא מהו לסרוסי כלבא אמר להו כתיב ובארצכם לא תעשו מכדי חובת הגוף היא מה לי בארץ מה לי בחוצה לארץ אלא האי בארץ לכל אשר בארץ:

שולחן ערוך אבן העזר סימן ה סעיף יב

יג המשקה כוס של עיקרין לאדם או לשאר בעלי חיים כדי לסרסו, הרי זה אסור, ואין לוקין עליו. יד (ו) ואשה מותרת לשתות עיקרין כדי לסרסה עד שלא תלד.

בית שמואל על שולחן ערוך אבן העזר סימן ה סעיף יב

יג המשקה - אפילו שותה לרפואה ואין מתכוין להיות עקר כיון דפסיק רישיה הוא אע"ג דקי"ל פסיק רישיה דלא ניחא ליה בשבת מותר מ"מ בשאר איסורים אסור כמ"ש בהרא"ש והר"ן ואפילו אם הוא כבר קיים פו"ר ואפילו אם הוא סריס אסור ועיין פי' ש"ש:

יד ואשה מותרת וכו' - משמע אפילו בלא צער כלל מותר ומ"ש בסעיף הקודם והמסרס את הנקיב' פטור אבל אסור היינו סירוס במעשה וס"ל לרמב"ם וסמ"ג אף בנקיבה שייך סירוס במעשה והא דתנא בת"כ אר"י אין הנקיבות בסירוס היינו דאין לוקין על סירוס הנקבות כמ"ש במגיד וכן משמע להדי' מרמב"ם והסמ"ג שכתבו סירוס נקיבות בדין סירוס במעשה ואח"כ כתבו סירוס ע"י משקין ועי' בתו' וע' ב"ח מ"ש בשם מהרש"ל, ונקיבה בבהמות ושאר מינים לא עדיף מאשה וכ"כ בח"מ בשם פי' מהר"א שטיין על הסמ"ג וע"ש:

חלקת מחוקק על שולחן ערוך אבן העזר סימן ה סעיף יב

(ו) ואשה מותרת לשתות - יש לדקדק למה תהיה בהמה חמורה מאשה ודוחק לחלק דוקא היא מותרת לשתות (ע"י עצמה) אבל אין משקין אותה (ע"י אחרים) וגם דוחק לו' דאשה ג"כ אסורה לשתות אם לא מפני צער לידה כמו שחילק בב"ח דהא בטור לא הזכיר צער לידה כלל וראיתי בסמ"ג ל"ת ק"ך המשקה כוס של עיקרים לאדם כדי לסרסו בנקיבה מותר בזכר אסור וה"ה לשאר מינים וכתוב בביאורי מהר"ר אייזיק שטיין על הסמ"ג בזכר אסור וה"ה לשאר מינים משום דגזרינן זכר בהמה אטו זכר דאדם או שמא איסור דאורייתא הוא כמו באדם עכ"ל נמצא מ"ש או לשאר ב"ח היינו הזכרים מן הב"ח:

שולחן ערוך אבן העזר סימן ה

סעיף יג

הרי שכפה את האדם ושסה בו כלב או שאר חיות עד שעשאוהו כרות שפכה, או שהושיבו במים או בשלג עד שיבטל ממנו איברי תשמיש, אינו לוקה עד שיסרס בידו. וראוי להכותו מכת מרדות. הגה: אבל טו מותר ליטול כרבלתו של תרנגול, אף על גב דמסתרס ע"י זה, וכל כיוצא בזה, דלא עביד כלום באברי הזרע (בהגהות אלפסי פ' במה בהמה).

סעיף יד

טז אסור לומר לעובד כוכבים לסרס בהמה שלנו. ואם לקחה הוא מעצמו וסרסה, מותר. ואם הערים ישראל בדבר זה, יז קונסין אותו. (ואפי' לא הערים, והעובד כוכבים מכירו ומכוין לטובתו). ומוכרן לישראל אחר, ואפי' לבנו גדול מותר למוכרה, (ז) אבל לבנו קטן אינה מוכרה ולא נותנה לו. הגה: ומותר לתת בהמה לעובד כוכבים למחצית שכר, אע"פ שהעובד כוכבים בודאי יסרסנו (הגהות מיימוני פי"ז מהלכות א"ב), דעובד כוכבים אדעתא דנפשיה קא עביד (בית יוסף). ומותר למכור לעובדי כוכבים בהמות ותרנגולים, אע"ג דבודאי העובד כוכבים קונה אותם לסרסם. יח (ח) ויש אוסרים (תמצא מבואר בת"ה סי' רנ"ד /רצ"ט/). ומיהו אם אין העובד כוכבים הקונה מסרסם בעצמו, רק נותנו יט לעובד כוכבים אחר לסרס, לכולי עלמא שרי (ג"ז שם). כל דבר הצריך לרפואה או לשאר דברים, לית ביה משום איסור צער בעלי חיים (איסור והיתר הארוך סימן נ"ט). ולכן מותר למרוט נוצות מאווזות חיות, וליכא למיחש משום צער בעלי חיים (מהרא"י סי' ק"ס /ק"ה/). ומ"מ העולם נמנעים דהוי אכזריות.

ויקרא פרק כב פסוק כד

וּמָעוּךְ וְכָתוּת וְנָתוּק וְכָרוּת לֹא תַקְרִיבוּ לַיקֹוָק וּבְאַרְצְכֶם לֹא תַעֲשׂוּ:

רש"י ויקרא פרק כב פסוק כד

(כד) ומעוך וכתות ונתוק וכרות - בביצים או בגיד:

מעוך - ביציו מעוכין ביד:

כתות - כתושים יותר ממעוך:

נתוק - תלושין ביד עד שנפסקו חוטים שתלויים בהן, אבל נתונים הם בתוך הכיס, והכיס לא נתלש:

וכרות - כרותין בכלי ועודן בכיס:

ומעוך - תרגומו ודימריס, זה לשונו בארמית, לשון כתישה:

וכתות - תרגומו ודירסיס, כמו (עמוס ו יא) הבית הגדול רסיסים, בקיעות דקות, וכן (שבת פ ב) קנה המרוסס:

ובארצכם לא תעשו - דבר זה, לסרס שום בהמה וחיה ואפילו טמאה, לכך נאמר בארצכם, לרבות כל אשר בארצכם, שאי אפשר לומר לא נצטוו על הסרוס אלא בארץ, שהרי סרוס חובת הגוף הוא, וכל חובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ:

6) המחמץ אחר המחמץ חייב ולוקין על כל עשייה ועשייה שבה.

ויקרא פרק ב פסוק יא

כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַיקֹוָק לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַיקֹוָק:

ויקרא פרק ו פסוק י

לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ חֶלְקָם נָתַתִּי אֹתָהּ מֵאִשָּׁי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא כַּחַטָּאת וְכָאָשָׁם:

רש"י ויקרא פרק ו פסוק י

(י) לא תאפה חמץ חלקם - אף השירים אסורים בחמץ:

כחטאת וכאשם - מנחת חוטא הרי היא כחטאת, לפיכך קמצה שלא לשמה פסולה. מנחת נדבה הרי היא כאשם, לפיכך קמצה שלא לשמה כשרה:

רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פרק יב הלכה יד

כל המנחות הקריבות לגבי המזבח מצה, וכן שירי המנחות שאוכלין הכהנים אע"פ שהן מותרין לאכלן בכל מאכל ובדבש אין אוכלין אותן חמץ שנאמר לא תאפה חמץ חלקם, אפילו חלקם לא יחמיצו ואם החמיץ שיריה לוקה, והמחמץ אחר המחמץ חייב ולוקין על כל עשייה ועשייה שבה.

רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פרק יב

הלכה טו

כיצד לשה חמץ או ערכה חמץ או קטפה חמץ או אפאה חמץ לוקה, שנאמר לא תעשה חמץ ונאמר לא תאפה חמץ לחייב על כל מעשה יחידי שבה, עשה חמץ מתחלה ועד סוף לוקה על כל מעשה מהן.

7) חבית שפקקו בפקק של פשתן לסתום נקב שבדפנה

בית יוסף אורח חיים סימן שכ

יח חבית שפקקו בפקק של פשתן לסתום הנקב וכו'. בסוף פרק שמנה שרצים (קיא.) אמר רב שימי בר חייא משמיה דרב האי מסוכרייא דנזייתא אסור להדוקה ביומא טבא ופירש רש"י דהיינו בגד שכורכין בברזא של חבית אסור להדוקה בנקב משום סחיטה ואמרינן בגמרא דאפילו רבי שמעון דסבר דבר שאין מתכוין מותר מודה בהא דאסור משום דהוי פסיק רישיה ולא ימות וכתב הר"ן (מא. ד"ה אבל) אבל רבי נתן בעל הערוך (ערך סבר) כתב שאי אפשר שתהא הך מסוכרייא בדפנה של חבית דאי הכי אף על גב דהוי פסיק רישיה כיון שאינו נהנה ביין הנסחט ממנה בכי האי גוונא לא מודה רבי שמעון אלא דוקא היכא דהוי פסיק רישיה וניחא ליה ולפיכך פירש דהאי מסוכרייא היינו סתימת הנקב של מעלה דומיא דההיא דאמרינן בפרק תולין (קמא.) לא ליהדוק איניש אודרא אפומא דשישא ומפני שהמשקה נסחט לתוך הכלי אסור שהוא נהנה בסחיטתו אבל ברזי הדפנות שאינו נהנה בסחיטתן שרי להדוקינהו כלומר שאין כלי תחתיה לקבל היין הנופל והוא הולך לאיבוד והביא כמה ראיות והר"ן דחאם ובסוף כתב ולפיכך כיון דדחינו ראיות הללו אפשר לפרש הך מסוכרייא שהיא ברזא בדופן החבית: ובריש פרק הבונה (קג.) תנו רבנן התולש עולשין וכו' אם לייפות הקרקע כל שהן אטו כל הני לאו ליפות הקרקע נינהו כלומר הרי הקרקע מתייפה מאליו ואוקמה אביי כגון דלא מכוין ופריך והא מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ומשני לא צריכא דעביד בארעא דחבריה כלומר דלא איכפת ליה לייפות וכתבו שם התוספות (ד"ה לא צריכא) והרא"ש (סי' א) דממקום זה וממקומות אחרים למד בעל הערוך דפסיק רישיה דלא ניחא ליה מותר לכתחלה ואפילו איסורא דרבנן ליכא ועל פי זה התיר להסיר פקק החבית אף על פי שאי אפשר שלא יסחוט והוי פסיק רישיה כיון דאינו נהנה בסחיטה זו שהיין נופל לארץ מותר והם דחו דבריו וסתרו ראיותיו והעלו דאף על גב דלא מיחייב חטאת איסורא מיהא איכא ועוד הביאו התוספות מחלוקת זה בריש כתובות (ו. ד"ה האי) ובפרק אמר להם הממונה (יומא לה. דיבור ראשון) והמרדכי הביאו בפרק תולין (סי' תכח) וכתב שר"י אסר בכל ענין אפילו אם נופל לאיבוד דנהי דאיסורא דאורייתא ליכא מכל מקום איסורא דרבנן איכא: וסמ"ג (לאוין סה יג.) והתרומה (סי' רמד) כתבו מחלוקת זה ודבריהם נוטים לדברי האוסרים והרב המגיד כתבו בפרק א' (ה"ו) ולא הכריע ורבינו ירוחם הביאו בחלק י"ד (ני"ב פז.) ובסוף הדברים כתב וזה לשונו ולפי דברי בעל הערוך מה שנהגו שחבית פקוקה הנקב שלה בפשתן ומסירין הפקק ליקח ממנו יין ונוהגים בו היתר אפילו שאי אפשר שלא יסחוט בשעה שנוטלו או שמחזירו מאחר שאינו מתכוין נכון הם עושים ולפי שאר המפרשים אסור ובכל הארצות שעברתי בהם נוהגין בו היתר עכ"ל. ומשמע מדברי הכל בו (סי' לא כט ע"ג) שאפילו לדברי האוסרים אם הברזא ארוכה חוץ לנעורת ואין היד מגעת אל הנעורת מותר מידי דהוה אספוג שיש לו בית אחיזה וכתב הר"ן בסוף פרק שמנה שרצים (מא. ד"ה ולפיכך) וזה לשונו ולפיכך כיון שדחינו ראיות הללו אפשר לפרש הך מסוכרייא שהיא ברזא שבדופן החבית אלא שעדיין קשה לפי שסחיטה זו אינה אב מלאכה אלא תולדה היא כעין מפרק שהוא תולדה דדש ובודאי לא דמי לדש אלא היכא שהוא צריך למשקה שהוא נסחט ממנה דהיכא שאינו צריך לו לא דמי לדש כלל ואמאי מיחייב הוה ליה כסוחט כבשין דלגופן מותר וכי תימא הרי מצינו איסור סחיטה אף על פי שאינו צריך למשקין הנסחטין דאמרינן בפרק אלו קשרים (קיג:) ליעבר זמנין דמיתווסן מאניה במיא ואתי לידי סחיטה כבר פירש רבינו תם דתרי גווני סחיטה נינהו חד תולדה דמלבן וחד תולדה דדש וההוא דהוי תולדה דמלבן היינו דוקא בבגד המתלבן ובמשקין המלבנים ואפשר שהיין מלבן כדאמרינן התם (סוכה מ.) לאכלה (ויקרא כה ו) ולא לכבוסה וההוא דהוי תולדה דדש איתיה בכולהו משקין ובלבד שיהא צריך למשקין הנסחטים דומיא דדש והאי מסוכרייא משום סחיטה דמלבן אין בה שאפילו תמצא לומר שהיין מלבן וכדכתיבנא מכל מקום אין המסוכרייא מתלבנת שאין דרך ליבון בכך ומשום סחיטה שהיא תולדה דדש נמי ליכא שהרי אינו צריך למשקין הנסחטים ממנה וכיון שכן אמאי אסור להדוקה יש לומר דאין הכי נמי דמדאורייתא לא מיתסר אלא מיהו כיון דקא סחיט במשקין שדרך סחיטה [בהן] מיתסר מדרבנן עכ"ל והרב המגיד בפרק ט' (הי"א) כתב שפירשו קצת מפרשים דתרי גווני סחיטה נינהו בבגד כדברי רבינו תם וההיא דהויא משום דש אינה אסורה אלא כשהמשקין היוצאין אינם הולכים לאיבוד ולזה נראה שנוטה דעת הרשב"א (קיא. ד"ה האי) אבל הרמב"ן (שם סוד"ה האי) כתב דסוחט פירות הוי תולדה דמפרק בצריך למשקין ואין דישה אלא בגידולי קרקע והסוחט בגד תולדת צובע כדרך מלבן והוא [הדין] נמי בכל שמכבס בין במים בין ביין והוא שמתכבס הבגד בכך מעט ושנינו בתוספתא (פ"י הי"ג) המכבס והסוחט מלאכה אחת רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא אומר צבעים שבירושלים קבעו סחיטה מלאכה בפני עצמה עכ"ל וכן דעת רבינו עכ"ל הרב המגיד ובאמת שאיני יורד לעומק דעת הרמב"ן במאי דמרכיב סוחט בגד אתרי רכשי אצובע ואמלבן ומכל מקום במה שכתב שכן דעת הרמב"ם לענין דסוחט הוי משום מלבן פשוט הוא ממה שכתב בפרק הנזכר (שם) הסוחט את הבגד עד שיוציא את המים הרי זה מכבס וחייב אבל לענין מה שכתב דביין נמי שייך כיבוס לכאורה יש לדקדק מלישנא דהרמב"ם איפכא דבמים דוקא קאמר דחייב הסוחט אבל לא בשאר משקין אלא שבפרק כ"ב (הט"ו) כתב הסוחט כסות חייב מפני שהוא מכבס לפיכך אסור לדחוק מטלית או מוך וכיוצא בהם בפי האשישה וכיוצא בה לסתמה שמא יבא לידי סחיטה עכ"ל ומדלא פירש דבאשישה מלאה מים דוקא קא מיירי משמע דבשאר משקין נמי מיחייב הסוחט את הבגד משום מכבס: דין מי שנשרו כליו במים ואם מותר לשטחן בחמה כתב רבינו בסימן ש"א (נד.). אם מסתפג אדם באלונטית ואם מותר להביאו בידו גם זה שם (שם:): כתב רבינו ירוחם בחלק י"ג (פד.) שאסור לנגב כוס שהיה בתוכו יין או מים במפה שמא יסחוט וכבר כתבתיו בסוף סימן ש"ב (נו. דיבור ראשון) שכן דעת מהר"ם (תשב"ץ קטן סי' כח). כתב הכל בו (סי' לא כו ע"ג) שאסור לנער בגד השרוי במים מפני שכשמנערין אותו המים נסחטין ממנו ודוקא בכלים חדשים לפי שמקפיד עליהם יותר לפי שמתקצרים וכבר כתבתי זה בסימן ש"א (נד. ד"ה מי): כתב המרדכי בפרק חבית (סי' תמב) בשם רא"מ (יראים (השלם) סי' רעד קלו.) דכל דבר השרוי במים אסור לטלטלו גזירה שמא יסחוט והוא שאותו דבר השרוי דבר שאין מקפיד על מימיו: כתב הרמב"ם בפרק כ"ב (הכ"א) שתי מטהרות זו על גבי זו נוטל את הפקק מבנתיים ומשיקן ומחזיר את הפקק למקומו מפני שאינו בא לידי סחיטה שהרי דעתו שיצאו המים ופוקקין את הביב בסודרין ובכל דבר המיטלטל כדי שלא יצופו המים על האוכלים ועל הכלים אבל אין פוקקין את הביב כדי שירדו המים לבור שמא יסחוט בעת שדוחק שהרי הפקק שרוי במים עכ"ל וכתב הרב המגיד שהוא תוספתא בעירובין (פ"א) [פרק ח'] (ה"ה) ואיכא למידק אמאי לא חייש ברישא שמא יסחוט כיון שהפקק שרוי במים ותו דבמציעתא אמאי לא חיישינן שמא יסחוט כדחיישינן בסיפא ונ"ל דברישא שכוונתו להשיק שתי מטהרות אלו כשמחזיר הפקק למקומו אין לחוש שידחוק הפקק בנקב דאדרבה מחזירו בענין שלא ימלא כל הנקב דאם כן תפסוק השקתן והיינו דקתני שהרי דעתו שיצאו המים ובמציעתא אינו פוקק אלא מפני שחושש שמא יצאו מים רבים ויצופו על האוכלים ועל הכלים אבל אם יצאו מים מועטים אינו חושש ולפיכך אינו דוחק את הפקק הרבה הילכך לא חיישינן שיסחטנו אבל בסיפא שפוקק כדי שירדו המים לבור מקפיד אפילו על מעט מים שלא ילכו חוץ לבור ולפיכך הוא דוחק הפקק וחיישינן שמא יסחטנו כשהוא דוחקו. דיני כיבוס תמצא בסימן ש"ב ותשלום דיני סחיטה בסימן ש"א: תנן בפרק חבית (קמג:) חלות דבש שריסקן מערב שבת יצאו מעצמן אסורין ורבי אליעזר מתיר ופירש רש"י חלות דבש מאחר שמרוסקין הדבש זב מאליו מתוך השעוה ואין דרך לסוחטו הילכך רבי אליעזר מתיר וחכמים אוסרים גזירה אטו שאינן מרוסקין דילמא מרסק להו ובגמרא (קמו:) כי אתא רב אושעיא אייתי מתניתא בידיה זיתים וענבים שריסקן מערב שבת יצאו מעצמן אסורין ורבי אליעזר ורבי שמעון מתירין וכתבו הרי"ף (סא.) והרא"ש (סי' ה) שפסק בעל הלכות הלכה כותייהו וכן פסק הרמב"ם בפרק כ"א (הט"ז) דזיתים וענבים או חלות דבש שריסקן מערב שבת משקין היוצאין מעצמן מותרין. ומה נקרא ריסוק לגבי זיתים וענבים כתבתי בסימן רנ"ב (יא. ד"ה וטוענין):

שולחן ערוך אורח חיים סימן שכ סעיף יח

חבית שפקקו בפקק של פשתן (מט) לסתום נקב שבדפנה שמוציאין בו היין, * (נ) יש מי שמתיר (נא) אע"פ שא"א שלא יסחוט, והוא שלא יהא תחתיו (נב) כלי; דכיון שאינו נהנה בסחיטה זו, הוי כ פסיק רישא (פי' איסור נמשך בהכרח מדבר מה כמו המות הנמשך בהכרח מהתזת הראש) * דלא ניחא ליה, ומותר. וחלקו עליו, ואמרו דאע"ג דלא ניחא ליה, כיון (נג) כא דפסיק רישא הוא, אסור. והעולם נוהגים היתר (נד) בדבר, ויש ללמד עליהם זכות, דכיון שהברזא ארוכה חוץ לנעורת ואין יד מגעת לנעורת, מותר מידי דהוי כב אספוג (פירש הערוך ספוג הוא על ראש דג אחד גדול שבים, ובשעה שמרים ראשו להסתכל בעולם יורד אותו הספוג על עיניו ואינו רואה כלום ולולי זה לא היתה ספינה נצולת מפניו) שיש לו בית אחיזה; <יב> ולפי שאין טענה זו חזקה, (נה) ויש לגמגם בה, * טוב להנהיגם כג שלא יהא כלי תחת החבית בשעה שפוקקים הנקב (וע"ל סי' ש"א עוד מדיני סחיטה).

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן שכ סעיף יח

(מט) לסתום נקב שבדופנה - היינו שכורכין סביבות הברזא חתיכת בגד או נעורת של פשתן ופוקקים בה הנקב שבדופן החבית:

(נ) יש מי שמתיר - להסיר אותה בשבת או להחזירה:

(נא) אע"פ וכו' - שע"י סתימת הברזא בהנקב או הסרתו נסחט משקה הבלוע בהנעורת:

(נב) כלי - דממילא היין הנסחט הולך לאיבוד כיון שהנקב בדופן החבית בצדה אבל אם היה תחתיו כלי שנוטף בה טיפת הנטיפה וכן אם היה הפקיקה בסתימת הנקב שלמעלה שהיין הנסחט יורד לתוך החבית בכל זה הוא איסור דאורייתא להדק או להסיר הפקיקה גם לשיטה זה:

(נג) דפסיק רישא הוא אסור - מדרבנן אבל חיובא ליכא בפסיק רישא דלא ניחא ליה לכו"ע. וכ"ז הוא לענין שבת דבעינן שיהא מלאכת מחשבת אבל לענין שארי איסורי תורה דעת הרא"ש דפ"ר דלא ניחא ליה לכו"ע אסור ואיסורו הוא מן התורה:

(נד) בדבר - היינו שמפריזין על המדה יותר מדעה הראשונה ומקילין אפילו ביש כלי תחתיה:

(נה) ויש לגמגם בה - דשאני בית אחיזה של ספוג דמהני דאין שם אלא קינוח בעלמא משא"כ כאן שמהדקין הברזא בחוזק תוך הנקב יש שם ודאי סחיטה ע"כ ראוי לנהוג שלא יניח כלי תחתיו וילך הנסחט לאיבוד ויסמוך על דעה הראשונה דהכא ומ"מ צריך שיהיה ג"כ ברזא ארוכה שיהיה תרתי לטיבותא עכ"ל הט"ז וכ"כ הא"ר ומאמר מרדכי. ודע דכל הסעיף הזה הוא בחבית של יין כמו שהזכיר השו"ע בראש הסעיף וה"ה שאר משקין אבל לא במים וטעם הדבר דבכל משקין חוץ ממים דעת כמה ראשונים דאין בהם משום ליבון ואיסור סחיטתו הוא רק משום מפרק כמו סוחט זיתים וענבים ולכן בעינן מן התורה לכו"ע שיהא צריך למשקין היוצאין דומיא דמפרק ורק מדרבנן ס"ל לדעה אחרונה דאסור וכמו שכתבתי בביאור הלכה אבל בחבית של מים איסור סחיטתו הוא משום ליבון הפקיקה דסוחט הוא תולדה דמלבן ואסור בכל גווני ודעת הט"ז דיין לבן דומה למים לענין כבוס ולדבריו השו"ע לא איירי כאן כ"א ביין אדום שאינו מלבן ואיסורו הוא רק משום מפרק ולכך בעינן שיהא ניחא ליה במאי דנפק בסחיטתו. אם נשפך שכר ושאר משקה על המפה שעל השלחן והוא רוצה לגרור אותם בכף או בסכין כדי לנקות המפה יזהר שלא יגררם בכח כדי שלא יבוא לידי סחיטה ורק יסיר את המשקה הצף מלמעלה [ואם המשקים צבועים יזהר שלא יצטבע שאר מקומות המפה ע"י גרירתו כבסעיף י"ב] וכ"ש אם נשפך מים על המפה בודאי יזהר מאד בזה דסחיטת מים הוא תולדה דמלבן וכנ"ל. הסוחט שער או עור פטור אבל אסור [רמב"ם] ולכן הטובל בשבת יזהר שלא יסחוט שערו לנגבם:

ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן שכ סעיף יח

* יש מי שמתיר - ביאור הענין בקצרה כי ידוע דעת ר"ת וסייעתו דיש שני עניני סחיטה היינו סחיטה ממים איסורו משום ליבון ולא משום דש כי המים הולכים לאיבוד ולא דמי לדש ובשאר משקין הוא ההיפוך משום ליבון אין בם דאין מלבנים בם אלא איסורא הוא משום דש דומיא דסוחט זיתים וענבים אך דוקא כשצריך למשקין הנסחט דומיא דדישה וע"כ הכא בענין זה דהחבית הוא של יין איסורו הוא רק משום דש וממילא כשהמשקה הנסחט הולך לאיבוד אין זה בכלל דישה. וזה הוא דעת הרבה מהראשונים [הרשב"א וריב"ש והרב המגיד] אך דעת הר"י ועוד כמה בסייעתו דמ"מ אסור מדרבנן. וכ"ז היה שייך אם היה מכוין לסחוט אבל באמת אין מכוין לסחוט והוא רק פסיק רישא ולא ניחא ליה בההיא סחיטה כי הולך לאיבוד מן התורה בודאי אינו חייב בכל עניני שבת בפסיק רישא דלא ניחא ליה כדאמרינן שבת ק"ג ונחלק הערוך עם יתר הפוסקים לענין איסור דרבנן דלהערוך שרי לגמרי בפ"ר דלא ניחא ליה ולשארי פוסקים אסור. והנה מדברי השו"ע נראה דמסכים ליתר הפוסקים דפ"ר דלא ניחא ליה הוא אסור מדרבנן ומ"מ סיים בסוף הסעיף טוב להנהיגם וכו' והניחם על דעתם להקל בענין זה משום דהברזא ארוכה ע"ש כ"כ הט"ז והמ"א כתב משום דבעניננו הלא יש עוד קולא מה שהמשקה הולך לאיבוד ולא דמי לדש וכנ"ל. ודע שכל דברי הסעיף הזה הוא רק להפוסקים דשאר משקים אין מלבנים אבל להפוסקים דאין חילוק בין מים לשאר משקין ובפרט יין דסברת הר"ן דדומה למים לענין כביסה וכמו שכתב הב"י [ועיין בט"ז שמסכים להר"ן ביין לבן] יהיה מן התורה אסור סתימת המסוכריא משום איסור ליבון שמתלבנת המסוכריא עי"ז [ומה שכתב הר"ן דאין דרך ליבון במסוכריא עי"ז שארי הראשונים לא הזכירו סברא זו רק שכתבו משום דאין ליבון בשאר משקין עיין בסה"ת] ואין חילוק בין אם המשקה הנסחט הולך לאיבוד או לא ואין שייך זה הענין כלל לפ"ר דלא ניחא ליה דזה הוא רק אם נאמר דחיובו משום דישה. ומה שכתב המ"א בסקכ"א דחיובא ליכא לכו"ע היינו בפ"ר דלא ניחא ליה אבל בענין זה גופא הוא כמו שכתבנו:

* דלא ניחא ליה - הנה בעניננו לא ניחא ליה כלל בהסחיטה ואדרבה היה רוצה שלא יסחט כי הולך לאיבוד אבל באמת אפילו רק היכא שאין נהנה כלל בהפעולה שנעשה על ידו ואין לו שום נ"מ בזה נקרא ג"כ פ"ר דלא ניחא ליה כיון דהוא אין מכוין להפעולה כן הוכיחו התוספות בשבת ע"ה ד"ה טפי מהא דשבת ק"ג בגמרא דקעביד בארעא דחבריה:

* טוב להנהיגם וכו' - היינו בצירוף הסברא דברזא ארוכה וכמו שכתבתי במ"ב דאל"ה הכרעת השו"ע בריש הסעיף דלא כהערוך. כתב הט"ז אם נשפך שכר או שארי משקים שאינם מלבנים על המפה שעל השלחן והוא רוצה לנקותו עכ"פ לא ישאב משם תוך כף אחד ולשפוך לחוץ דאע"ג דישליכנה לאיבוד מ"מ כאן בשעה שהוא שואב תוך הכף עושה איסור גמור והוי תולדה דמפרק [ר"ל דיש בזה איסור תורה] ובזה הכל מודים לאיסור ולא יועיל מה שישפוך אח"כ הכף לחוץ דזהו מעוות לא יוכל לתקון אלא בסכין יש היתר לדחות מעל המפה ולגרור על ידו המשקה שנשפך על המפה ויזוב לאיבוד וטוב [בט"ז שלפנינו איתא רק ומפני זה תמה עליו בא"ר דבאופן זה שאינו נוטל בכח רק שואב המשקה העומד וצף מלמעלה גם בכף אין בו איסור אבל ראיתי בספר תו"ש ובספר שלחן עצי שטים שהעתיקו דברי הט"ז משמע דצ"ל וטוב והיינו דמדינא דעת הט"ז בסכין להקל אפילו כשגורר בכח דסובר דהמנהג כהערוך ובאופן זה אסור בכף] שלא יגרוד בכח דאל"כ עביד איסור דרבנן עכ"פ לדעה אחרונה וצריך להזהר מה שיוכל להזהר עכ"ל הט"ז וא"ר חולק עליו וסובר דאין חילוק בין כף לסכין דגם בכף אפילו כשנוטל בכח אין בו איסור תורה כיון שדעתו להשליכה לחוץ ואין סוחט בשביל המשקה ע"כ אין בו אלא איסור דרבנן לדעה אחרונה כמו בגורד בסכין וכן משמע בפמ"ג דאין בו איסור תורה אמנם לכתחלה בודאי יש ליזהר מאד שלא לגרוד בכח אפילו בסכין וכ"ש בכף דהא אנו פוסקים כדעה אחרונה אלא יסיר המשקה הצף מלמעלה שלא בדוחק ובאופן זה אפילו בכף שרי לכו"ע. עוד כתב הט"ז דאם מים או יין לבן נשפך על המפה אסור לגרור אפילו בסכין דהוי מכבס וכונתו כשגוררו בכח דאז בודאי בא לידי סחיטת המפה דהוא תולדה דמכבס ויש בזה איסור תורה משום ליבון המפה [כן משמע בספר תו"ש ובספר שלחן ע"ש בביאור דברי הט"ז] ובפמ"ג מסתפק בכונת הט"ז דאפשר דס"ל דבמים אף שאין בכח אסור לגרור דבעת הגרירה שרוצה לשפכו לארץ נתלחלח במפה המקום שהיה יבש מתחלה ושרייתו הוא כיבוסו ע"ש וטעם השני שכתב שם הוא דחוק מאד ומ"מ נראה דבעת הצורך אין להחמיר שלא בכח עיין לעיל בסימן ש"ב ס"ט בהג"ה ובמ"ש שם בביאורנו דדעת רוב הפוסקים דבגד שאין בו לכלוך לא אמרינן שרייתו הוא כיבוסו וגם שאין מתכוין לכבס ע"ש:

אנציקלופדיה תלמודית כרך ו, דבר שאינו מתכון [טור תרלא]

ב. בשאר איסורים. אף בשאר איסורים שבתורה, נחלקו ר' יהודה ור' שמעון בדבר שאינו מתכוין, שר' יהודה אוסר ור' שמעון מתיר⁸⁰, ואף על פי שבשבת לר' שמעון אנו למדים שמותר ממלאכת מחשבת⁸¹, והרי כתוב זה בשבת הוא שנאמר, מכל מקום משבת אנו למדים לכל התורה, ושבת בנין אב לכולם⁸², אלא שלר' יהודה, להראשונים הסוברים בדעתו שבשבת איסור דבר שאינו מתכוין הוא מדרבנן⁸³, יש הבדל בין מלאכות שבת לשאר איסורים שבשבת שנאמר בה מלאכת מחשבת, איסורו באינו מתכוין מדרבנן, ובשאר איסורים אסור מן התורה⁸⁴. לדעת הסוברים שר' יהודה מתיר במלאכת שבת דבר שאינו מתכוין באיסורים דרבנן⁸⁵, אף בשאר איסורים כן⁸⁶, ולדעת הסוברים שבמלאכות שבת הוא אוסר אף באיסורים דרבנן⁸⁷, כל שכן בשאר איסורים, שהרי בשאר איסורים לדברי הכל לר' יהודה אסור דבר שאינו מתכוין מן התורה⁸⁸. הלכה אף בשאר איסורים כר' שמעון⁸⁹, ויש מן הראשונים סובר שבשבת בלבד הלכה כר' שמעון, אבל בשאר איסורים שבתורה דבר שאינו מתכוין אסור⁹⁰, שבשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה, מה שאין כן בשאר איסורים⁹¹. ויש מן הראשונים מחלקים בשאר איסורים בין איסור-לאו*, כמו כלאים, או איסור חבלה באדם⁹², שדבר שאינו מתכוין מותר בו, לאיסור-מיתה*, כמו איסור חבלת הבן לאביו שדבר שאינו מתכוין אסור בו, כגון להוציא קוץ מאביו שמא יחבול בו, מלבד במלאכות שבת, שאף על פי שאיסורי מיתה הן, דבר שאינו מתכוין [טור תרלח] מותר בהן, מפני שנאמר בהן מלאכת מחשבת⁹³.

תופרי בגדים תופרים בגדי כלאים כדרכם, ומותר להניחם בשעת התפירה על ברכיהם כדרך התופרים, ואף על פי שנהנים מן הכלאים, ובלבד שלא יתכוונו בחמה להגן עליהם מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים⁹⁴, וכן מוכרי בגדים מוכרים בגדי כלאים כדרכם, ומותר להם ללבשם כדי להראותם לקונים כדרך המוכרים, אף על פי שנהנים מן הכלאים, ובלבד שלא יתכוונו בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים⁹⁵. ואין הדברים אמורים אלא לר' שמעון, שדבר שאינו מתכוין מותר, אבל לר' יהודה אסור⁹⁶. הלכה שמותר⁹⁷. כשהנאת הגנה בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים בהכרח שתבוא על ידי לבישתו, אם מותר כשאינו מתכוין לכך, עי' להלן: בפסיק רישיה, מחלוקת ראשונים בדבר.

לא ילבש אדם כלאים אפילו כדי לגנוב את המכס⁹⁸, שאין אדם משלם מכס מבגדים שהוא לבוש בהם⁹⁹, והדברים אמורים לר' יהודה שדבר שאינו מתכוין אסור, שהרי אינו מתכוין להנאת לבישה, אלא להבריח את המכס, אבל לר' שמעון מותר, שדבר שאינו מתכוין הוא¹⁰⁰. ומכיון שהלכה כר' שמעון, אף כאן הלכה שמותר¹⁰¹, ואין הבדל בין לבישה כדרך בגדים להעלאה על גופו, שבאינו מתכוין גם בלבישה מותר¹⁰². ויש מהראשונים סוברים שהדברים אמורים לדברי הכל, שלבישת כלאים דרך מלבוש גם לר' שמעון אסורה, אפילו שאינו מתכוין להנאה, ולא התיר במוכרי בגדים ותופרי בגדים, אלא בהעלאה על הכתפיים, ולא בדרך מלבוש¹⁰³, ולכן פסקו הלכה שאסור ללבוש לגנוב את המכס¹⁰⁴. ויש מסבירים, שמבריחי מכס יש להם הנאת לבישה, ומתכוונים לכך, שלולא הלבישה היו חייבים ליתן מכס, והנאה זו היא כמו הנאת כל לובש מלבוש כלאים שאסרה תורה, אבל מוכרי בגדים מכיון שאין לבישתם הכרחית לצורך [טור תרלט] המכירה, אינם עושים כן אלא להקל משאם או להראות מידתם, ואפשר להם לעשות זאת בדרך אחרת, לכן כשאינם מתכוונים להנאה מותרים ללבשם אף בדרך מלבוש¹⁰⁵.

המנהיג בהמות ומכניס חבלים לתוך ידו, מהם של צמר ומהם של פשתים, וקשרם באופן שנעשו כלאים¹⁰⁶, לא יכרוך אותם על ידו להנהיג הבהמות¹⁰⁷. יש סוברים שהדברים אמורים לדעת ר' יהודה, שדבר שאינו מתכוין אסור, שהרי אינו מתכוין להנאת חימום מן הכלאים¹⁰⁸, ולכן להלכה שדבר שאינו מתכוין מותר, כר' שמעון, אף כאן מותר¹⁰⁹, ויש סוברים שהדברים אמורים אף להלכה¹¹⁰, לפי שאי אפשר שלא יתחמם מהם, והרי זה כפסיק רישיה¹¹¹, ויש שכתבו הטעם לפי שהחבלים הללו עשויים מתחילתם לכרכם על ידו בשעת הנהגת הבהמות, וכיון שעשויים לכך לעולם הרי זה דרך לבישתם, מה שאין כן במוכרים ותופרים שאין עיקר עשייתם לכך אלא שלובשם במקרה ולפי שעה¹¹².

בכור שאחזו דם - חולי שמסתכן בו מחמת ריבוי דם - לדעת ר' יהודה אסור להקיז לו דם, אפילו אם ימות אם לא יקיזו, שמא תעשה בו ההקזה מום, ואף על פי שאינו מתכוין לכך, דבר שאינו מתכוין אסור, ולדעת חכמים מותר להקיז באופן שיודע שההקזה ודאי לא תעשה בו מום, ולדעת ר' שמעון מותר להקיז אף כשיש חשש שמא יעשה בו מום, כיון שאינו מתכוין לכך, שדבר שאינו מתכוין מותר¹¹³. הלכה כר' שמעון¹¹⁴.

נזיר חופף שערו ומפספס¹¹⁵, היינו מתחכך בידיו¹¹⁶ או בנתר וחול¹¹⁷, או שמפריד שערותיו זו מזו¹¹⁸ או חוכך בצפרניו או בכלי¹¹⁹, ואף על פי שיבוא לידי השרת שערותיו, שהרי אינו מתכוין לכך ואפשר שלא ישיר ודבר שאינו מתכוין מותר¹²⁰, [טור תרמ] ולר' יהודה שדבר שאינו מתכוין אסור, אף זה אסור¹²¹. הלכה שמותר¹²².

השוחט את הבכור, וצריך לתלוש את השער למקום הסכין, להסוברים שבידים אסור לתלוש¹²³, מותר לפנות הצמר אילך ואילך ואם נתלש נתלש, שהרי זה דבר שאינו מתכוין¹²⁴, ואף לר' יהודה מותר, שתלישה אינה כגיזה, ואיסורה מדרבנן, ולכן כשאינו מתכוין מותר¹²⁵, ואף להסוברים שר' יהודה אוסר דבר שאינו מתכוין גם באיסורים דרבנן¹²⁶ במקום מצוה אף לדבריהם מותר באיסורים דרבנן דבר שאינו מתכוין¹²⁷.

פרה-אדומה* שהיו בה שתי שערות שראשן משחיר¹²⁸, גוזז במספרים את ראשן, ואינו חושש משום גיזה בקדשים¹²⁹, אפילו אם יגזוז משאר השערות שלא במתכוין או שיגזוז מהן עצמן יותר מן הצורך שלא במתכוין¹³⁰, לר' שמעון שדבר שאינו מתכוין מותר¹³¹, ולר' יהודה שדבר שאינו מתכוין אסור, כאן מותר מפני שפרה היא קדשי בדק הבית, שאין איסור גיזה בהם אלא מדרבנן, וכיון שדבר שאינו שכיח הוא לא גזרו בו¹³². ואפילו להסוברים שר' יהודה מתיר לעולם דבר שאינו מתכוין באיסורים דרבנן¹³³, הוצרכו כאן גם לטעם שדבר שאינו שכיח הוא, שאלמלא כך היה אוסר כאן, שכל שתיקנו חכמים כעין של תורה תיקנו, ולגמרי עשו קדשי בדק הבית כקדשי מזבח, ואינו מותר באיסורים דרבנן דבר שאינו מתכוין לר' יהודה אלא בדבר שאין כמותו בשום מקום בדאורייתא¹³⁴.

המתנדב יין למזבח, לדעת ר' יהודה מביא אותו לספלים¹³⁵, אבל אין מזלפו על גבי האשים, שהרי יכבה את האש, ויעבור על הלאו של והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה¹³⁶, ואף על פי שאינו מתכוין, הרי דבר שאינו מתכוין אסור, ולדעת ר' [טור תרמא] שמעון מזלפו על גבי האשים, שדבר שאינו מתכוין מותר¹³⁷.

ד. בפסיק רישיה. אפילו לדעת ר' שמעון - והלכה כמותו¹⁵⁴ - שדבר שאינו מתכוין מותר, הרי זה דוקא במקום שאפשר שיעשה האיסור ואפשר שלא יעשה, אבל אם בודאי יעשה האיסור על ידי עשיית הדבר המותר, על זה אמרו: מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות¹⁵⁵, היינו שחותך ראשו של בעל חי בשבת ואומר שלא נתכוין להמיתו, אלא חותכו לצורך אחר - להאכילו לכלב¹⁵⁶, או שצריך לדמו¹⁵⁷, או שיצחק בו הקטן¹⁵⁸ - שהדבר ידוע שאי אפשר שלא ימות אלא בודאי ימות¹⁵⁹, והרי זה כמתכוין לעשותו¹⁶⁰, ויש מפרשים פסיק רישיה ולא ימות לא בתורת דין במלאכת שבת, אלא בתורת דוגמא לדבר הברור שיעשה, כגון אדם שחותך ראש אדם ואומר שאין כוונתו להמיתו אלא להוציא את ממונו שאין שומעים לו אלא דנים אותו דין כהורג נפש, כך כל דבר שמתברר שתיעשה אותה מלאכה אין אומרים שלא היתה כוונתו לכך¹⁶¹.

איסור פסיק רישיה הוא מן התורה, ואם עשה במלאכת שבת חייב חטאת¹⁶². ואף לר' יהודה שדבר שאינו מתכוין אסור אף בלא פסיק רישיה, יש חומר בפסיק רישיה להסוברים שבדבר שאינו מתכוין בשבת אין ר' יהודה אוסר אלא מדרבנן, לפי שאינו מלאכת מחשבת¹⁶³, שבפסיק רישיה חייב חטאת, שפסיק רישיה עושה את המעשה למלאכת מחשבת¹⁶⁴.

אסור לתלוש בשבת עולשים - מין עשב - [טור תרמד] או לחתוך קנים הראויים למאכל אדם או למאכל בהמה, אפילו כל שהוא, בשדה שלו, אפילו שאינו מתכוין לתלשם אלא לאכילת אדם או לאכילת בהמה ואין בהם השיעור כדי להתחייב משום קוצר*, כיון שהקרקע מתייפה מאליה על ידי זה, והרי זה כפסיק רישיה ולא ימות, ואם תלש כל שהוא חייב משום חורש*¹⁶⁵. וכן אסור לסתום בחוזק נקב החבית של יין, לפי שבודאי יבוא לידי סחיטה¹⁶⁶, או שתיבטל הסתימה אצל החבית ויעשה כלי¹⁶⁷, ואף על פי שאינו מתכוין אלא לסתום את הנקב, הרי זה פסיק רישיה ולא ימות¹⁶⁸. וכן מי שיש לו הדס שענביו מרובים, ואין לו הדס אחר למצותו אלא זה, אסור לו ללקטם ביו"ט, אפילו אם אינו מתכוין אלא לאכילה ולא להכשירו למצותו¹⁶⁹, לפי שממילא הוא מכשירו בכך, והרי זה מתקן כלי, והוא פסיק רישיה ולא ימות¹⁷⁰. וכן אסור להפשיט את העור של בהמה, אפילו שאינו צריך לעור ואינו מפשיטו בשביל העור אלא בשביל שלא יסריח הבשר וכיוצא, שהרי זה פסיק רישיה ולא ימות, אלא אם כן מפשיט בחתיכות דקות, שאין דרך הפשטה בכך¹⁷¹.

וכן אסור לפתוח ולנעול את הדלת, כשנר עומד אחורי הדלת, אף על פי שאינו מתכוין לכבות את הנר, שהרי זה פסיק רישיה ולא ימות, שבודאי תכבה הנר¹⁷², מחמת הרוח¹⁷³ או מחמת נדנוד הנר והתרחקותו והתקרבותו של השמן מן השלהבת על ידי זה¹⁷⁴. ויש שכתבו שאין זה פסיק רישיה ממש אלא קרוב לפסיק רישיה¹⁷⁵, ולכן אין בו חיוב חטאת, אלא איסור בלבד¹⁷⁶. וכן הפותח דלת כנגד המדורה בשבת, ויש שם רוח שאינה מצויה המנשבת ומבעירה את האור, הרי זה פסיק רישיה ולא ימות¹⁷⁷. וכן ספוג אם אין לו עור בית אחיזה אין מקנחים בו¹⁷⁸, לפי שפסיק רישיה ולא ימות הוא¹⁷⁹, [טור תרמה] שאי אפשר שלא לסחוט באוחז בספוג¹⁸⁰. וכן הפורס מחצלת על גבי כוורת דבורים בשבת, אף על פי שאינו מתכוין לצוד את הדבורים, אלא להגן עליהם בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים, הרי זה פסיק רישיה ולא ימות, שהרי בודאי יצודו, אם לא הניח שם חלון שיוכלו לצאת משם¹⁸¹. לכן אסור לסגור תיבה קטנה או לסתום כלים שזבובים בו, אלא אם כן מניח להם מקום לברוח, שהרי זה פסיק רישיה שבודאי יצודו שם¹⁸², ויש מקילים במקום שאם יפתח הכלי ליטלם משם יברחו¹⁸³. וכן אסור לצדד חבית על הארץ, שמא יבוא להשוות גומות¹⁸⁴, היינו שכיון שהיא כבדה יבוא להשוות גומות בודאי, והרי זה פסיק רישיה¹⁸⁵.

האוכלים בננות אסורים ליטול ידיהם על העשבים, שמשקים אותם, ואף על פי שאינם מכוונים, פסיק רישיה הוא¹⁸⁶.

כתבו ראשונים שאין חיוב פסיק רישיה אלא כשהמלאכה נעשית גם בלא כוונתו, אבל אם כשהוא מתכוין הוא עושה מלאכה וכשאינו מתכוין אין בו מלאכה כלל, פטור, כגון המכבה גחלת של מתכת ולא נתכוין לצרף, שהגחלת מצד עצמה אינה כלי כלל, אלא אם הוא מתכוין לצרף עושה אותה לכלי, אבל בלי כוונתו אין הצירוף מועיל כלום לגחלת^186א.

אף בשאר איסורים של תורה, שדבר שאינו מתכוין מותר בהם¹⁸⁷, בפסיק רישיה, היינו שעושה דבר המותר באופן שבודאי יעשה איסור על ידי עשייתו, אסור, ולכן אם יש לו בהרת על בשרו אסור לחתוך אותה אפילו שאינו מתכוין לטהרו, אלא לאיזה צורך אחר, שהרי זה פסיק רישיה ולא ימות¹⁸⁸. וכן הנזיר אסור לסרוק את שערו במסרק¹⁸⁹, אפילו [טור תרמו] לר' שמעון¹⁹⁰, שהרי זה פסיק רישיה ולא ימות¹⁹¹, מפני שמשיר את השער בודאי¹⁹². וכן לא יחוף הנזיר את ראשו באדמה, מפני שמשרת את השער¹⁹³, ואף זה פסיק רישיה הוא¹⁹⁴. ויש מי שכתב שבאדמה דבר שאינו מתכוין הוא¹⁹⁵. וכן כתבו ראשונים שאסור לשתות כוס של עיקרין אפילו לר' שמעון, ואף על פי שאינו מתכוין לסירוס אלא לרפואה, שפסיק רישיה הוא¹⁹⁶.

פסיק רישיה באיסור הנאה, נחלקו ראשונים: יש סוברים שאסור, כמו כל פסיק רישיה בשאר איסורים, ולפיכך מוכרי כסות של כלאים שמוכרים כדרכם, אם אינם מתכוונים בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים¹⁹⁷, הרי זה דוקא כשאין כאן פסיק רישיה, וכגון שהוא לבוש מלבושים אחרים להגן עליו מפני החמה ומפני הצינה, אבל אם הוא פסיק רישיה אסור¹⁹⁸, או שלא אסרה תורה אלא דרך לבישה, ואין זו דרך הנאת לבישה¹⁹⁹, וכן הנודר הנאה מן המעין, שטובל בו טבילה של מצוה בימות הגשמים, שאין שם הנאת הגוף, אבל לא בימות החמה, שיש הנאת הגוף²⁰⁰, אף על פי שאינו מתכוין להנאה זו אלא לקיום מצוה, מכל מקום הרי זה פסיק רישיה ולא ימות²⁰¹. ויש סוברים שבהנאה אין דין של פסיק רישיה, וכל שאינו מתכוין לכך מותר, ולפיכך מוכרי כסות של כלאים מוכרים כדרכם, אפילו שהנאת הגנה מפני החמה ומפני הגשמים באה לו ממילא, כיון שאינו מתכוין לכך, וכן מותר להריח בנקב שבמגופת חבית של יין נכרי לידע אם היין טוב, אף על פי שנהנה מהריח, כיון שאינו מתכוין לכך, ופסיק רישיה בהנאה מותר²⁰². ואפילו לדעתם יש שכתבו שאם הדבר עומד להנאה [טור תרמז] זו אסור בפסיק רישיה, כגון דבר העשוי להריח בו והריח אפילו בלא כוונת הנאה אם הוא פסיק רישיה אסור²⁰³.

אף בהכשר אוכלים לטומאה פסיק רישיה עושה שאינו מתכוין כמתכוין, כגון השוחה לשתות, המים העולים בפיו ובשפמו מכשירים²⁰⁴, ואף על פי שאין מים מכשירים אלא אם כן החשיב אותם האדם²⁰⁵, והוא לא נתכוין אלא לשתות, מכל מקום כיון שאי אפשר שלא יגעו המים בשפמו, הרי זה כאילו החשיבם, כמו במלאכת שבת, שכל פסיק רישיה הוא כמתכוין²⁰⁶.

פסיק רישיה נקרא אם לאותו האדם העושה הוא פסיק רישיה, אף על פי שאנשים אחרים אפשר שיעשו את הדבר בלא האיסור²⁰⁷.

האוכלים בננות אסורים ליטול ידיהם על העשבים, שמשקים אותם, ואף על פי שאינם מכוונים, פסיק רישיה הוא¹⁸⁶.

פסיק רישיה נקרא אם לאותו האדם העושה הוא פסיק רישיה, אף על פי שאנשים אחרים אפשר שיעשו את הדבר בלא האיסור²⁰⁷.

ה. בפסיק רישיה שלא ניחא לו. פסיק רישיה שלא ניחא לו, היינו שאינו נהנה ממנו, נחלקו בו ראשונים: יש סוברים שאין פסיק רישיה אסור לר' שמעון אלא כשנוח לו, שנהנה מדבר האסור, כמו החותך ראשו של חי להוציא ממנו דם לאיזה צורך, שהרי הוא כמתכוין להמיתו ורוצה הוא - ונהנה מפסיקת הראש ומיתתו²⁰⁸ - שאם לא היה ניחא לו לא היה פוסק ראשו, אבל פסיק רישיה שאינו נהנה ממנו, מותר לכתחילה²⁰⁹, בין במלאכת שבת ובין בשאר איסורים²¹⁰, שהרי זה נחשב לדבר שאינו מתכוין²¹¹, ולפיכך מותר לתלוש עשבים בשדה של חברו שאינו אוהבו, כל שאינו מתכוין ליפות את הקרקע, אלא לשם אכילה ואין בו כשיעור כדי לחייבו משום קוצר²¹², וכן מותר לסתום פי הנקב של חבית יין בחוזק, אם הנקב הוא מן הצד, אף על פי שבודאי יסחט היין, לפי שלא ניחא לו, שהרי אינו נהנה מסחיטה זו, כיון שהיין הולך לאיבוד על [טור תרמח] הארץ, ולא אמרו שאסור להדק בחוזק²¹³ אלא כשהנקב למעלה, והיין הולך לתוך החבית ונהנה ממנו²¹⁴, וחבית שפקקוה בפשתן מותר להסיר הפקק ולמשוך ממנה יין בשבת, אף על פי שאי אפשר שלא יסחוט כשמסיר הפקק והוא פסיק רישיה, כיון שאינו נהנה בסחיטה זו, שהיין נופל לארץ²¹⁵, וכן מותר ללקט ביו"ט ענבים מהדס שענביו מרובים, אם יש לו הדס כשר אחר, שאף על פי שבודאי מכשירו בכך²¹⁶, הרי זה פסיק רישיה שלא ניחא לו, שכיון שיש לו אחר אינו נהנה מהכשרו של זה²¹⁷, וכן מותר לחתוך בהרת שיש לאדם אחר בבשרו, כשאינו מתכוין לטהרו, אלא לצורך אחר, אף על פי שפסיק רישיה הוא, שהרי אינו נהנה מטהרתו²¹⁸. וכן המתנדב יין למזבח שמותר לזלפו על גבי האשים, לר' שמעון²¹⁹, ואף על פי שהאש בודאי תכבה, ויעבור על הלאו של והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה²²⁰, מכל מקום הרי זה פסיק רישיה שלא ניחא לו, שהרי אינו נהנה מכיבויה²²¹, וכן מותר להפשיט העור של קרבן פסח בארבעה עשר שחל בשבת כשאינו מתכוין להפשיטו לצורך העור ועושה נקבים בעור בשעת הפשט, שפסיק רישיה שלא ניחא לו הוא, שכשעושה בו נקבים מוכח שאינו צריך לו ואינו נהנה ממנו²²², וכן מותר לסרוק את הבהמה אפילו במסרק כעין שלנו שבודאי יתלוש שערות, כיון שאינו רוצה בתלישה זו, והרי זה פסיק רישיה שלא ניחא לו²²³, אבל אדם אסור לסרוק במסרק בשבת, אף לדעה זו, שכיון שרוצה בהפרדת השערות, וזה אי אפשר בלא השרת שערות, הרי זה כרוצה גם בהשרתן²²⁴. אלא שאף לדעה זו יש סוברים שבמלאכות שבת בלבד מותר פסיק רישיה שלא ניחא לו, לפי שבשבת צריכה המלאכה להיות [טור תרמט] מלאכת מחשבת, אבל בשאר איסורי תורה כל פסיק רישיה אסור, ואין צורך בהם שיהיה ניחא לו²²⁵, ואסור לזלף יין על גבי האשים, אע"פ שלא ניחא לו בכבוי, שמכל מקום פסיק רישיה הוא²²⁶. ויש חולקים לגמרי וסוברים שאף פסיק רישיה שלא ניחא לו אסור לר' שמעון, בין במלאכות שבת ובין בשאר איסורי תורה, אלא שבמלאכות שבת אין איסורו אלא מדרבנן מטעם אחר, שכיון שלא ניחא לו הרי זו מלאכה-שאינה-צריכה-לגופה*, שאינה אסורה בשבת לר' שמעון אלא מדרבנן²²⁷, ובשאר איסורי תורה אסור מן התורה²²⁸, וכל שאינו נהנה ממנו, אף על פי שלא איכפת לו אם יעשה, אינו חייב עליו חטאת בשבת משום מלאכה שאינה צריכה לגופה ואסור רק מדרבנן²²⁹, ולא אמרו שבשדה של חברו מותר לתלוש עשבים, כשאינו מתכוין לייפות הקרקע, אלא אמרו שאינו חייב חטאת, משום מלאכה שאינה צריכה לגופה²³⁰, ולא אמרו שאחר מותר לחתוך בהרת של חברו כשאינו מתכוין לטהרו אלא לפי מה שסברו שפסיק רישיה בכלל מותר²³¹, אבל למסקנא שפסיק רישיה אסור אף זה אסור²³², וזילוף יין על גבי האשים לא התירו אלא באופן שאינו ודאי שהאש תכבה, כגון שמזלף בטיפות דקות²³³, או שעל גבי האברים אפשר שלא תכבה האש²³⁴, וליקוט הענבים מהדס שהתירו ביו"ט כשיש לו הדס אחר²³⁵, הרי זה מפני שלצורך מצוה התירו איסור דרבנן של מלאכה שאינה צריכה לגופה²³⁶, או לפי שכל האיסור של מתקן ההדס אינו אלא מדרבנן, ולא גזרו עליו כשאינו נהנה ממנו²³⁷, או שכשאינו צריך לצאת בו, מפני שיש לו אחר, אין זה תיקון כלל, שהרי עומד להריח בו ולא למצוה²³⁸, והפשטת העור מהבשר לא הותרה אפילו [טור תרנ] כשאינו מתכוין לצורך העור אלא כשמפשיט שלא בדרך הפשטה, כגון שחותכו בחתיכות דקות, או שאין בכל חתיכה שמפשיט שיעור שחייבים עליו²³⁹, וכן אסור לסרוק בהמה באופן שבודאי יתלוש השערות, משום פסיק רישיה²⁴⁰, אף על פי שלא ניחא לו²⁴¹. ויש מן הראשונים סוברים יותר מזה שפסיק רישיה שלא ניחא לו, היינו שלא איכפת לו אם יעשה הדבר או לא יעשה, חייב חטאת לר' שמעון²⁴². ליטול ידים בגינה של חברו, שעל ידי כך ממילא משקה את הזרעים, והוא פסיק רישיה²⁴³, להסוברים שאם לא ניחא לו מותר, אף זה מותר, שהרי אין הזרעים שלו, ולהסוברים שאסור, אף זה אסור²⁴⁴.

פסיק רישיה שקשה לו - היינו שלא זו בלבד שאינו נהנה מהאיסור, אלא אדרבה קשה לו האיסור ורוצה שלא יהיה - יש מן הראשונים סוברים שמותר אף לכתחילה, וכשלא נוח ולא קשה לו הוא שאסור מדרבנן²⁴⁵, ולכן מותר לכתחילה לפצוע בשבת חלזון בכוונה להוציא את דמו, ולא להמיתו, אף על פי שבודאי ימות, לפי שפסיק רישיה שקשה לו הוא, שכן דם החי טוב יותר מדם המת ורוצה הוא שיחיה ולא ימות²⁴⁶, וכן מותר לגרור כסאות וספסלים גדולים ביותר, אפילו שודאי יעשה חריץ בגרירתו, שפסיק רישיה שקשה לו הוא, שכן החריץ קשה לו²⁴⁷, ולא עוד אלא אפילו ר' יהודה מודה בזה שקשה לו שהוא פטור, ואינו אסור אלא מדרבנן²⁴⁸. ויש סוברים שאפילו שדמו של חי יותר טוב מן המת ואינו רוצה שימות הרי זו מלאכה שאינה צריכה לגופה שאסור מדרבנן²⁴⁹, אלא שיש סוברים בפוצע חלזון ואינו צריך אלא לדמו שאין כאן פסיק רישיה כלל, שכיון שדמו של חי טוב יותר הוא מתכוין וטורח לשמרו שלא ימות בידו, [טור תרנא] ופוצעו בדרך שאפשר שלא ימות, ואפילו מת אינו אלא מתעסק שלא נעשתה מחשבתו²⁵⁰.