רי"ף שבת דף מא.
גמ' שבת דף קיא.-קיג.
אורך השיעור הקולי ברי"ף ור"ן הוא 18:00 דקות
אורך
השיעור הקולי בפוסקים הוא 7:29 דקות
1)הקושר קשר של קיימא והוא מעשה אומן
חייב3
2)קושרין דלי במשיחה או באבנט וכיוצא
בו9
3)קושרים חבל בפני הפרה בשביל שלא תצא11
1)
הקושר קשר של קיימא והוא מעשה אומן חייב
רמב"ם הלכות שבת
פרק י הלכה א
הקושר קשר של קיימא והוא מעשה אומן
חייב, כגון קשר הגמלין וקשר הספנין וקשרי א רצועות
מנעל וסנדל שקושרין הרצענין בשעת ב עשייתן וכן כל כיוצא בזה, אבל הקושר קשר של קיימא
ואינו מעשה ג אומן פטור *, וקשר שאינו של קיימא ואינו מעשה אומן מותר
לקשרו לכתחלה.
בית יוסף אורח חיים סימן
שיז
א (א) כל קשר העומד להתקיים לעולם חייבין חטאת על קשירתו והתרתו וכו'. (קיא:)
ריש פרק אלו קשרים שחייבין עליהם קשר הגמלים וקשר הספנין וכשם שחייב על קישרן כך חייב
על היתרן. ופירש רש"י אלו קשרים המנויים באבות מלאכות (עג.) דקתני הקושר והמתיר
קשר של קיימא שאינו מתירו לעולם דומיא דחוטי יריעות הנפסקות (עד:). ובגמרא (קיב.) איתמר
התיר רצועות מנעל וסנדל תני חדא חייב חטאת ותני אידך פטור אבל אסור ותניא אידך מותר
לכתחלה מנעל אמנעל לא קשיא הא דקתני חייב חטאת בדאושכפי פטור אבל אסור בדרבנן מותר
לכתחלה בדבני מחוזא סנדל אסנדל לא קשיא הא דקתני חייב חטאת בדטייעי דקטרי אושכפי פטור
אבל אסור בדחומרתא דקטרי אינהו מותר לכתחלה בסנדל דנפקי ביה בי תרי. ופירש רש"י
בדאושכפי. בקשר שהאושכף עושה כשתוחב הרצועה במנעל קושר קשר מתוכו שלא תוכל לצאת והוא
קיים לעולם: בדרבנן. כשקושרין סביב רגליהם אין קושרין בדוחק שפעמים שחולצו כשהוא קשור
ונועלו כשהוא קשור ומיהו קשר של קיימא לא הוי שבשעת הטיט מתירין אותו וקושרין אותו
בדוחק שלא ידבק בטיט וישמט מרגליו: בדבני מחוזא. שהם רחבי לבב ומקפידים על לבושיהם
ונעליהם להיות מכוונים וקושרין אותו בדוחק וצריך להתירו ערבית: בדטייעי דקטרי אושכפי.
בסנדלים של ישמעאלים סוחרים שהאושכפים קושרים בהן הרצועות בקשר קבוע: בדחומרתא דקטרי
אינהו. אלו סנדלים של שאר אנשים שאין רצועות קבועות בהם על ידי אומן אלא הם עצמם קושרים
אותם בחומרתא בעלמא וקושרין ומתירין ופעמים שמתקיים שבת או חודש: דנפקי בי תרי. וצריך
כל אחד לקשור לפי רגלו הילכך בכל יום קושרו ומתירו. והרי"ף (מא:) כתב וזה לשונו
מנעל אמנעל לא קשיא הא דתני חייב במנעל דאושכפי דמעשה אומן הוא וקשר של קיימא הוא והא
דתני פטור אבל אסור בדרבנן דמעשה הדיוט הוא אלא שהוא קשר של קיימא ולפיכך פטור אבל
אסור והא דתני מותר לכתחלה בדבני מחוזא כגון רצועות שיוצאות מגופו של מנעל וקושרין
אותו על הרגל ועל השוק אחר שנועלין את המנעל דלאו מעשה אומן ולאו קשר של קיימא הוא.
וכן דעת הרמב"ם שכתב בפרק י' (ה"א - ב) וזה לשונו הקושר קשר של קיימא והוא
מעשה אומן חייב כגון קשר הגמלין וקשר הספנין וקשרי רצועות מנעל וסנדל שקושרין הרצענין
בשעת עשייתן וכן כל כיוצא בזה אבל הקושר קשר של קיימא ואינו מעשה אומן פטור וקשר שאינו
של קיימא ואינו מעשה אומן מותר לקשרו לכתחלה. כיצד נפסקה לו רצועה וקשרה נפסק החבל
וקשרו או שקשר חבל בדלי או שקשר רסן בהמה הרי זה פטור וכן כל כיוצא באלו הקשרים שהן
מעשה הדיוט וכל אדם קושר אותם לקיימא: והרא"ש (סי' א) כתב על דברי הרי"ף
ולא נהירא דבקשר של קיימא אין חילוק בין מעשה אומן למעשה הדיוט והא דתני פטור אבל אסור
בדרבנן פירש רש"י שאין מקפידין להדקן על שוקיהן ויכולין לחלצן ולנעלן בלא התרת
הקשר ומכל מקום (הנך) קשר של קיימא לא הוי דבשעת הטיט צריכין להתירן ולהדקן על השוק
שלא ישאר בטיט עכ"ל. נמצינו למדין דקשר של קיימא מיקרי קשר דבר שדרך לקושרו על
דעת שיעמוד לעולם וקשר שאינו של קיימא דשרי הוא העשוי להתירו בכל יום ולדעת רש"י
והרא"ש קשר העשוי להתקיים ימים רבים אף על פי שקשרו הדיוט חייב חטאת וקשר שאינו
עשוי להתקיים ימים רבים אבל עשוי הוא להתקיים ימים מספר כגון סנדלא דרבנן אינו חייב
חטאת אבל איסורא מיהא איכא. וכן כתב רבינו: ובמספר הימים שצריך שיהא עשוי להתקיים לשיהיה
אסור לקושרו נראה מדברי רבינו דכל שהוא עשוי להתקיים יותר מיום אחד אסור דהא לא התיר
אלא בשעומד להתיר בכל יום דוקא. אלא שאם כן יקשה (ש)מה שכתב והעומד להתקיים שבעה ימים
פטור אבל אסור. דמשמע הא אם עומד להתקיים פחות משבעה ימים מותר. דאין לומר דנקט שבעה
ימים לומר דכל שעשוי להתקיים יותר משבעת ימים חשוב עומד להתקיים לעולם וחייב חטאת דהא
פירש רש"י בגמרא (שם) גבי יש קשרים שאין חייבין עליהם. כלומר אבל איסורא איכא.
קיטרא דקטרי בזממא שאסור לכתחלה לקושרה שם מפני שפעמים שמניח שבוע או שבועיים. וגם
כתב גבי בדחומרתא דקטרי אינהו ופעמים שמתקיים שבת או חודש. אלמא דאף על גב דעומד להתקיים
שבועיים או חודש פטור. לכן נראה לי כל שאינו עומד להתקיים שבעה ימים מיקרי עשוי להתירו
בכל יום ושרי ולמד כן רבינו מדפירש רש"י שאסור לכתחלה לקשרה שם מפני שפעמים שמניח
שבוע וגם כתב ופעמים שמתקיים שבת. אלמא דעומד להתקיים שבת אחת פטור אבל אסור ובבציר
מהכי ליכא איסורא. וכן נראה מדברי המרדכי (סו"ס שפו) גבי אבנט שאם מתקיים הקשר
שבוע אחד אסור: ולענין עד אימתי יהיה עומד להתקיים ולא יתחייב חטאת נראה מדברי רש"י
שכתב ופעמים שמתקיים שבת או חודש דכל שאינו עומד להתקיים יותר מחודש פטור וכל שעומד
להתקיים יותר מחודש חייב. ורבינו לא חשש להזכיר זה מאחר דאשמועינן דאפילו בעומד להתקיים
שבעה ימים איכא איסורא דהוא ז"ל לא נחית לבאר בחיבור זה משפטי חייבי חטאת: והגאון
מהר"י אבוהב כתב וזה לשונו מצאתי בארחות חיים (הלכות שבת, המלאכות סי' קו) בשם
ה"ר פרץ דכל קשר שעומד (ד') [ח'] ימים בלא התרה נקרא קשר של קיימא ושאפשר דמשום
הכי כתב המחבר דהעומד להתקיים שבעה ימים פטור. ולפי זה שבעה ימים דנקט דוקא נינהו שאם
עשוי להתקיים שמנה חייב חטאת הוי וגם לפי זה יש לומר דדוקא בעשוי להתירו בכל יום הוא
דשרי לכתחלה דמאי דנקט שבעה ימים היינו לומר דלא מחייב חטאת בעשוי להתקיים שבעה אבל
אין הכי נמי דבעשוי להתקיים פחות מכן נמי איסורא איכא עד שיהא עשוי להתירו בכל יום.
והרב הנזכר זכרונו לברכה כתב דמדין רצועות שקושרין באבנט שכתב רבינו בשם בעל התרומה
משמע שכל שעומד להתקיים פחות משבעה ימים מותר לכתחלה. ויש לדחות כמו שאכתוב בסמוך
(ד"ה רצועות) בסייעתא דשמיא: ורבינו ירוחם בחלק י"ד (דנתיב יב פז:) כתב כדעת
הרא"ש שלא הזכיר עשיית אומן וזה לשונו יש קשרים שעושים אותם לעמוד ימים חצי שנה
או שנה וזהו קשר של קיימא שחייבין עליו חטאת כגון של בהמות שעושין להם באפסר בצוארם
וקושרין שם טבעת והוא עשוי לעמוד שם ימים רבים ולפעמים אחר ימים רבים מתירו ויש אחר
שאינו כל כך לעמוד ימים רבים אלא או שלשה ימים או שבוע או שבועיים והוא קשר אחר שעושין
בזו הטבעת וכו' ועומד שם ימים מעטים ובעבור שמעמידו שם ימים מספר ולא כל כך כמו קשר
שקושרין בו הטבעת פטור אבל אסור עכ"ל נראה מדבריו דשבת דנקט רש"י לאו למימרא
דבעומד להתקיים פחות מכן שרי אלא דאפילו עומד להתקיים שבת או חודש לא מיחייב חטאת ובבציר
משבת נמי איסורא איכא. ומכל מקום משמע ליה דכל שעומד להתקיים פחות משלשה ימים עשוי
להתירו בכל יום מיקרי ושרי: ולדעת הרי"ף והרמב"ם לא מיחייב חטאת עד שיהא
קשר של קיימא ויקשרנו אומן והיינו דאושכפי אבל אם הוא של קיימא וקשרו הדיוט פטור אבל
אסור והיינו דרבנן. ואם אינו קשר של קיימא וקשרו אומן נראה מדברי הרי"ף דהיינו
דחומרתא דקטרי אינהו דפטור אבל אסור וכן נראה מדברי הרמב"ם שכתב שם (פרק י ה"ב)
וזה לשונו וכל קשר שאינו של קיימא אם קשרו קשר אומן הרי זה אסור: כתוב בשבלי הלקט
(סי' קכד) תני בתוספתא (פי"ג הט"ז) זה הכלל כל קשר שהוא של קיימא ויכול להתירו
באחת מידיו או קשר שאינו של קיימא ואינו יכול להתירו באחת מידיו אין חייבין עליו. קשר
שדעתו לקיימו שבת או חודש פטור דעתו לקיימו לעולם חייב חטאת אין דעתו אלא ליומו מותר:
ומה שכתב רבינו ולצורך מצוה כגון שקושר
למדוד שיעור אחד וכו'. משנה בסוף מסכת שבת (קנז.) ומדבריהם למדנו שפוקקין ומודדים וקושרין
בשבת ופירש רש"י וקושרין קשר שאינו של קיימא אפילו לכתחלה. כלומר דלא שרינן משום
דבר מצוה אלא קשר שאינו של קיימא דהוי דרבנן. וכך הם דברי רבינו ופשוט הוא:
וכתב בספר התרומה רצועות שקושרין באבנט
ואין מתירין אותן וכו'. על מה שכתבתי בסמוך דאוקימנא להא דתני פטור אבל אסור בדרבנן
כתב בספר התרומה (סי' רמג) ומורי מפרש מנעל של תלמידי חכמים שקושרין בחוזק רצועות מנעליהם
ולומדים בלילות ואינם חולצים מנעליהם ולא פושטין לבושיהם כי אם משבת לשבת ואם כן אסור
לקשור שני ראשי אבנטו ברצועות כשהאבנט מונח במכנסים שזהו משבת לשבת עכ"ל וכן כתוב
בהגהות פרק י' (אות ג) בשם סה"ג וגם הרא"ש הזכיר דין זה בפרק אלו קשרים
(סי' א) בשם בעל התרומה. וגם המרדכי כתבו שם (סי' שפו) וכתב שרבינו אליעזר ממיץ (יראים
סי' רעד קלז:) מתיר. וקצת היה נראה לדקדק מכאן שסובר רבינו דכל שאין הקשר עשוי להתקיים
שבעת ימים מותר מדתלי טעמא דאיסורא באין מתירין אותם אלא כשמחליפין הא אם היו מתירין
אותם קודם הוה שרי. וזהו שכתבתי בשם הגאון מהר"י אבוהב לעיל. מיהו יש לדחות דקושטא
דמילתא קאמר דאין מתירין אותם אלא כשמחליפין דהיינו לשבעת ימים אבל אין הכי נמי דבבציר
מהכי כל שהוא עשוי להתקיים יותר מיום אחד אסור. וכן נראה מדברי הר"ם (שו"ת
מהר"ם מרוטנבורק דפוס לבוב סי' תלד) שכתב הכל בו (סי' לא כו ע"ד) וזה לשונו
חלוק ומכנסים שנקשרו יחד אין להתירן בשבת לפי שכל קשר שאין מתירין ליומיה פטור אבל
אסור וזה רגיל אדם להניח אפילו שבוע קשורין עכ"ל וגם בהגהות פרק י' (שם) כתוב
שהר"ם אוסר להתיר בשבת קשרים שקושרות הכובסות מכנסים וחלוק יחד:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שיז סעיף א
* <א> הקושר (א) קשר של קיימא,
והוא מעשה אומן, חייב, כגון: (ב) קשר הגמלים * (ג) וקשר הספנים וקשרי רצועות מנעל וסנדל
שקושרים הרצענים (ד) בשעת עשייתן וכן כל כיוצא בזה, אבל הקושר קשר ש"ק ואינו מעשה
אומן, פטור. הגה: <ב> ויש חולקים שסבירא להו (ה) דכל קשר ש"ק, אפילו של
הדיוט, חייבין עליו (רש"י והרא"ש ור' ירוחם וטור). וי"א שכל קשר שאינו
עשוי להתיר (ו) באותו יום עצמו, א מקרי של קיימא (כל בו והגה"מ פ"י) ויש
מקילין לומר ב דעד שבעה ימים לא מקרי של קיימא (טור ומרדכי) (וע"ל סימן שי"ד
ס"י). וקשר שאינו ש"ק ואינו מעשה אומן, מותר לקשרו לכתחלה, הגה: וכן לענין
התרתו * (ז) דינו כמו לענין קשירתו (טור), (ח) כיצד: נפסקה לו רצועה וקשרה, נפסק החבל
וקשרו, או שקשר (ט) חבל בדלי * או שקשר רסן בהמה, הרי זה פטור וכן כל כיוצא באלו הקשרים
שהם מעשה הדיוט וכל אדם קושר אותם לקיימא. וכל קשר (י) שאינו של קיימא, אם קשרו קשר
אומן הרי זה אסור; ג ולצורך מצוה, כגון (יא) שקושר למדוד אחד משיעורי התורה, (יב) מותר
לקשור קשר * (יג) שאינו של קיימא. הגה: [א*] וי"א (יד) דיש ליזהר שלא להתיר שום
קשר שהוא שני קשרים זה על זה, ד דאין אנו בקיאים איזה מקרי קשר של אומן דאפילו בשאינו
של קיימא אסור לקשרו ה וה"ה להתירו, וכן נוהגין (הגהות אלפסי פרק אלו קשרים);
ומ"מ נראה דבמקום צערא אין לחוש ומותר להתירו, דאינו אלא איסור דרבנן ובמקום צער
ו לא גזרו. והא דבעינן ב' קשרים זה על זה, היינו כשקושר ב' דברים ביחד, אבל אם עשה
קשר * בראש אחד של חוט או משיחה, * (טו) דינו כשני קשרים (סמ"ג).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שיז סעיף א
(א) קשר של קיימא - ואפילו לא מיהדק
שפיר ויוכל להתירו באחת מידיו חייב כיון דלא יהיה ניתר מעצמו:
(ב) קשר הגמלים - שנוקבין לגמל בחוטמו
ונותנין בו טבעת של רצועה וקושרין אותה ועומדת שם לעולם וכשרוצה לקושרו קושר רצועה
ארוכה באותה טבעת וקושרין בה ופעמים שמתירה ואותו קשר הראשון הוא קשר הגמלים שהוא קשר
של קיימא:
(ג) וקשר הספנים - גם הוא כמין טבעת
שעושין מן רצועה בנקב שבראש הספינה ואותו קשר מתקיים תמיד וכשרוצה להעמידה קושר רצועה
באותה טבעת ומעמידה בה וכשרוצה להתירה מתיר הרצועה ונוטלה ואותו קשר הראשון של הטבעת
הוא קשר הספנים:
(ד) בשעת עשייתן - היינו הקשר שקושר
בתוך המנעול שלא תוכל הרצועה לצאת והוא קיים לעולם:
(ה) דכל קש"ק וכו' - היינו שאין
דרכו להתירו לעולם וכנ"ל. ודעה זו פליגא אמחבר גם בשאינו של קיימא והוא מעשה הדיוט
והיה דעתו שיתקיים הקשר איזה זמן דלהמחבר מותר ולדעה זו פטור אבל אסור דדמי קצת לקשר
של קיימא וע"ז קאי הני תרי י"א שהביא הרמ"א דלדעה הראשונה כל קשר שאינו
עשוי להתיר באותו יום עצמו מקרי של קיימא במקצת ואסור לכתחלה ולדעה שניה כל שמתירו
בתוך שבעה ימים לא מקרי של קיימא כלל ומותר לכתחלה:
(ו) באותו יום עצמו - אלא למחר אבל
אם עשוי להתיר בליל מ"ש לא מקרי של קיימא כלל ומותר לכתחלה ומיהו אם קושר בליל
ש"ק ועשוי להתיר ביום שבת עצמו אע"ג דאין ממש באותו יום מ"מ י"ל
דשרי דכל פחות מכ"ד שעות ביומו מקרי [פמ"ג]:
(ז) דינו כמו וכו' - ר"ל דאם
הוא קשר שחייבין על קשורו חייבין על התירו וכל שהוא פטור אבל אסור או מותר לכתחלה גם
בהתירו כן הוא [רמב"ם] וכל קשר שמותר להתירו אם אינו יכול להתירו מותר לנתקו אם
הוא לצורך ואין לעשות כן בפני ע"ה שלא יבא להקל יותר [אחרונים בשם היש"ש]:
(ח) כיצד נפסקה וכו' - אדלעיל קאי
בשל קיימא ואינו מעשה אומן דפטור אבל אסור:
(ט) חבל בדלי - התלוי שם ע"פ
הבאר לשאוב בו מים:
(י) שאינו של קיימא - היינו אפילו
בשעשאו להתיר באותו יום עצמו אסור לדעה זו כיון שעשהו מעשה אומן:
(יא) שקושר למדוד - היינו שקושר שני
חבלים ביחד כדי שיוכל למדוד בהם שיעור מקוה:
(יב) מותר לקשור וכו' - היינו אפילו
הוא מעשה אומן דאל"ה אפילו בלא מצוה שרי ומיירי כשא"א בענין אחר דאל"ה
יעשהו מעשה הדיוט או עניבה לבד וימדוד בו ולא יצטרך להתיר איסור דרבנן:
(יג) שאינו של קיימא - היינו אפילו
הוא עשוי לזמן. כתב בספר בית מאיר שמה שהעתיק השו"ע דמותר במקום מצוה הוא רק דעת
הרמב"ם והטור אבל לרש"י והתוספות וברטנורה שם מצדד דקשר האסור אסור אפילו
במקום מצוה עי"ש:
(יד) דיש ליזהר וכו' - פי' כיון דלרי"ף
ורמב"ם אסור לכתחלה באומן אפילו כשמתיר בו ביום ואין אנו בקיאין מהו קשר של אומן
ומסתברא דכל קשר שקושרין אותו הדק היטב הוי של אומן לכך אנו נזהרים בכל קשר שהוא של
שני קשרים דשני קשרים הוי קשר אמיץ ומש"כ שום קשר ר"ל אפילו אותן קשרים המבוארין
לקמן בסימן זה דמותר לקשור ולהתיר היינו דוקא בקשר אחד:
(טו) דינו כשני קשרים - דאז מתהדק
שפיר ומקרי קשר של אומן:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שיז סעיף א
* הקושר וכו' - דע דקשר שאינו של קיימא
שאין חייבין עליו מקרי כשהקשר עשוי שלא להתקיים בתמידות [היינו שדרכו של הקשר הזה להתירו
ואין מתקיים בתמידות וכמה דצייר בגמרא קטרא דקטרי בזממא] ואפילו אם הוא עשוי באופן
חזק שלא יכול להתירו באחת מידיו מקרי בין לדעת הרי"ף והרמב"ם ובין לדעת הרא"ש
קשר שאינו של קיימא כיון שדרכו של הקשר הזה שלא לקיימו בתמידות וראיה ממאי דתניא בתוספתא
[והרישא הוא לדעת ר"מ כמו שכתב הדרכי משה] דכל קשר של קיימא שיכול להתירו באחת
מידיו או קשר שאינו של קיימא שאין יכול להתירו באחת מידיו אין חייבין עליו. ודע עוד
דמה דפוסק בשו"ע דקשר ומעשה אומן חייב הוא אפילו אותו הקשר לא מיהדק שפיר ויכול
להתירו באחת מידיו וכמו שכתבנו במ"ב וכן פסק בדרכי משה כי רבנן פליגי על ר"מ
שאמר דיכול להתירו באחת מידיו פטור [וכמו שכתב בספר יראים וכן מוכח מפירוש המשניות
ולהרמב"ם והרע"ב שהם פליגי] וסברי דחייבין והלכה כמותם וכמו שפסקו כל אלו
הפוסקים הנ"ל ומוכח בגמרא דקשר כזה לא מיהדק וע"כ באופן דהוי מעשה אומן דאל"ה
לא מיחייבי לדעת הרי"ף והרמב"ם הרי דמעשה אומן נקרא אפילו לא מיהדק שפיר
ולפ"ז לכאורה צ"ע על הט"ז שכתב דמעשה אומן נקרא כשהקשר חזק מאד ואפשר
דכונתו שהוא חזק מאד היינו שלא יהיה ניתר בשום אופן מעצמו כדרך האומן היודע אופן תיקון
עשייתו ומעשה הדיוט הוא כשהקשר אינו עשוי בטוב שיוכל לפעמים במשך הזמן להיות ניתר מעצמו
וא"ל א"כ אמאי פליג הרא"ש על הרי"ף בסברא זו י"ל דהרא"ש
ס"ל דכיון שהוא עושה אותו כדי שיתקיים לעולם מצוי הוא שעושה אותו שלא יהיה ניתר
מעצמו ומה שיקרה לפעמים שהוא ניתר אין בטל עי"ז שם קשר קיימא ממנו. אך זה אתפלא
על הט"ז שכתב דלדעת הרא"ש והטור הכל תלוי בדעת האדם הקושר לחוד דאם דעתו
שישאר כן לעולם הוי קש"ק ואם לזמן הוא פטור ואסור ואם דעתו להתירו ביומו מותר
לכתחלה ע"ש ולפ"ז אפילו בקשר הגמלין והספנין גופא או בקטרי דאושכפי אם דעתו
בעת הקשר להתירו ביומו אין עליו שם קשר כלל אפילו עשהו אושכפי בעצמו ולפענ"ד צע"ג
בזה דנראה דקשר שדרכו של העולם לעשותו בקביעות לא אזלינן בתר מחשבת הקושר לבטל שם קשר
ממנו ומה דמצייר הגמרא במנעל בקשר דרבנן ובסנדל בקטרא דקטרי אינהו היינו באותן האנשים
שדרכן שאין עושין הקשר שלהן בקביעות רק לפי שעה וזה דמי לענין חיובא לסנדל דנפקי ביה
בי תרי דמוכח שם דלא מקרי קשר והיינו אפילו אם עשהו חזק כעין קטרא דאושכפי כדמוכח שם
בגמרא עי"ש ברש"י ומטעם דלאנשים כאלו אין דרך של הקשר הזה להתקיים משא"כ
בעניננו לענין אושכפי שדרך כל העולם שעושין קשר ע"ז בקביעות והוא ג"כ עשהו
חזק כראוי לא אזלינן בתר דעתו שהוא חושב להתירו ביומו ויתבטל ע"ז שם קשר ממנו
ומדרבנן לא מיבעיא לי דאסור בזה וכמו שהביא המ"א בשם הכל בו וכ"כ בספר יראים
דקשר אפילו שאינו ש"ק שדרכו של האדם להמלך לפעמים שישאר כך אסור ונראה דבענין
שלנו שדרך כל העולם לעשותו לקביעות לא אזלינן בתר דעתו ומדאורייתא אסור ואח"כ
מצאתי שכן כתב בספר בית מאיר שנראה לו כן ברור ובזה יתורץ קושית הפמ"ג למה אין
עושין ציצית בשבת יחשוב שלמ"ש יתירו מיד עי"ש שנדחק בזה מאד ולדברינו ניחא
וגם קושית הגרע"א שהקשה על סוגיא דעירובין ק"ג גבי נימא במקדש דהוא לדבר
מצוה יחשוב להתירו במוש"ק ולדברינו דהוא איסור דאורייתא ניחא וכאשר תעיין היטב
בדברי רש"י בכמה מקומות בסוגיא זו דף קי"ב תמצא כדברינו אך לענין איסור הוא
ברור ופשוט דאסור ואפילו בחבל דגרדי איתא בגמרא דגזרו חז"ל שמא יבוא להתיר בחבל
דעלמא וכ"ש בזה:
* וקשר וכו' - עיין ברמב"ם פ"י
מהלכות שבת שהעתיק כמה ציורים לדין זה והוא נובע ממשנה דריש פרק ואלו קשרים דז"ל
שם קושרת אשה מפתחי חלוקה אע"פ שיש לו ב' פתחים [ר"ל ויכולה לפושטה וללובשה
בדוחק אף אם לא תתיר אח"כ אלא קשר אחד והו"א דחד קשר בטולי מבטלה ולא תתירנו.
גמרא] וחוטי סבכה אע"פ שהיא רפויה [סבכה נקרא מה שהיא לובשת מלמעלה על השער לכסות
והרבותא היא דהו"א כיון שהוא רפוי משלף שלפא לה מלמעלה ולא תתיר הקשר ויהיה ממילא
קשר של קיימא קמ"ל דאשה חסה על שערה שלא תנתק ומתרת אותו] ורצועות מנעל וסנדל
שקושרין אותן על הרגל בשעת מלבוש ונודות יין ושמן אע"פ שיש לו ב' אזנים [היינו
האזנים שכופלין לתוכו וקושרין ובאחת מהן יכול להוציא היין והו"א דחד מינייהו בטולי
מבטל ליה ולא יתירנו. שם] וקדרה של בשר אע"פ שיכולה להוציא הבשר ולא תתיר הקשר
עכ"ל וכל אלו הדברים נזכרים שם במשנה להתירא לכתחלה ולהרמב"ם הטעם דכל אלו
הדברים אינם נעשים קשר אומן רק קשר הדיוט וגם עשוי להתירו הא אם עושה אלו הדברים בקשר
אומן [היינו בקשר אמיץ שלא יהיה ניתר מעצמו בשום אופן] אף שדרכן להתיר בכל יום ג"כ
היה איסור לכתחלה ולרא"ש וש"פ אין חילוק בזה דקשר כזה אין עליו שם קשר כלל:
* שאינו של קיימא ואינו מ"א וכו'
- כ"ז הוא לשון הרמב"ם והיינו אפילו אם הוא עשוי לאיזה זמן ולשיטת הרא"ש
דוקא כשאינו של קיימא כלל וכנ"ל בהג"ה:
* דינו כמו וכו' - עיין בב"י
שכתב הנה הרא"ש כתב דיראה לו שאינו מחויב במתיר כ"א במתיר ע"מ לקשור
קשר של קיימא דומיא דציידי חלזון שהיה במשכן וכתב הב"י ע"ז דמדרבנן אף להרא"ש
אסור בכל גווני. ודע דהרבה פליגי על הרא"ש בזה רש"י בפ' כלל גדול דף ע"ד
ע"ב בד"ה שרי חד וכמו שהביאו התוספות בשמו בדף ע"ג ד"ה הקושר וכן
הרמב"ם בה"ש הלכה ח' המפריד את הפתיל וכו' עי"ש וכמו שכתב בספר מעשה
רוקח וכן בספר תפארת שמואל על הרא"ש כתב דהרמב"ם והסמ"ג פליגי ע"ז
עי"ש היטב דדבריו נכונים מאד ולפי דבריו שם יוכל הר"ח לסבור ג"כ כרש"י
בזה ואזדא הוכחת התוספות הנ"ל שכתבו דלהר"ח בעינן מתיר ע"מ לקשור וגם
מהירושלמי אין שום ראיה. והנה בעיקר הדין צ"ע לי על דברי הרא"ש דאף דאם נימא
דבעינן בזה דומיא דמשכן הלא גם בקורע דאיתא במשנה בהדיא דבעינן ע"מ לתפור ומשום
דבמשכן כן היה כדאיתא בגמרא ואפ"ה קי"ל דה"ה בקורע ע"מ לתקן וכמו
שמוכח בסוף סימן ש"מ עי"ש וע"כ הטעם משום דכיון שיש תיקון ע"י
קריעתו כקורע ע"מ לתפור דמי א"כ ה"נ בשיש תיקון ע"י התרתו הקשר
כמתיר ע"מ לקשור דמי. וגם לפי דבריו מאי מקשה בדף קי"ב הברייתות אהדדי בהיתר
רצועות מנעל לימא הא דתני חייב במתיר ע"מ לקשור והא דתני אסור במתיר שלא ע"מ
לקשור אלא ודאי דמלאכת מתיר הוא ענין בפני עצמו וחייב אפילו שלא ע"מ לקשור:
* או שקשר רסן בהמה - ומה דאיתא לעיל
דקשר הגמלים חייב מיירי שבעל הגמל עשה הקשר דהוא מעשה אומן וכאן באדם דעלמא שהוא מעשה
הדיוט:
* בראש אחד של חוט - וה"ה של
חבל סמ"ג שם ועי"ש בביאורו מהרא"ש דבראש החוט של תפירה ג"כ די
בקשר אחד [ובמרדכי פרק ואלו קשרים איתא בהדיא הכי] ומה דאיתא בגמרא והוא שקשרן ואינו
חושב המשנה רק מלאכת תופר מפרש מהרא"ש דמיירי בשקשר שני ראשי החוט יחד:
* דינו כשני קשרים - עיין במ"ב
מש"כ דזהו מעשה אומן ואף דבסמ"ג שם לא איירי כלל מענין מעשה אומן כי הוא
לא העתיק במלאכת קושר שיטת הרמב"ם דמעשה אומן מ"מ כיון דחזינן דסובר הסמ"ג
דקשר אחד שבראש החוט מתהדק שפיר ונקרא קשר מדאורייתא כמו ב' קשרים בעלמא סובר הרמ"א
דלענין מעשה אומן שוה הוא לשני קשרים בעלמא:
2)
קושרין דלי במשיחה או באבנט וכיוצא בו
בית יוסף אורח חיים סימן
שיז
ד - ה קושרין דלי לבור אף בחבל ולא חיישינן שמא יבטלנו שם וכו'. משנה בפרק
אלו קשרים (קיג.) קושרין דלי בפסיקייא אבל לא בחבל ורבי יהודה מתיר. פירוש פסיקייא
משיחה. ופירש רש"י קושרין דלי בפסיקייא. על פי הבור דפסיקייא לא מיבטיל התם: אבל
לא בחבל. דמבטל ליה התם והוי קשר של קיימא שהרי קשור ותלוי שם תמיד. ובגמרא חבל דמאי
אילימא חבל דעלמא ורבי יהודה מתיר קשר של קיימא הוא אלא חבל דגרדי למימרא דרבנן סברי
גזרינן חבל דגרדי אטו חבל דעלמא ורבי יהודה סבר לא גזרינן ורמינהי חבל דלי שנפסק לא
יהא קושרו אלא עונבו ורבי יהודה אומר כורך עליו פונדא או פסיקייא קשיא דרבי יהודה אדרבי
יהודה קשיא דרבנן אדרבנן. דרבנן אדרבנן לא קשיא חבל בחבל מיחלף עניבה בקשירה לא מיחלפא
דרבי יהודה אדרבי יהודה לא קשיא התם לא משום דמיחלפא עניבה בקשירה אלא עניבה גופה קשירה
היא. ופירש רש"י בחבל דגרדי. פליגי דצריך לה ולא מבטל לה: חבל דלי שנפסק. באמצעיתו:
לא יהא קושר. דקשר של קיימא הוא לעולם: כורך עליו. מחבר שני ראשי הפיסוק זה על זה וכורך
עליהם פונדא אזור חלול או פסיקייא פיישול"א: ובלבד שלא יענבנו. לחבל דרבי יהודה
סבר גזרינן עניבה אטו קשירה ורבנן לא גזרו: מיחלף. אינו ניכר בין זה לזה ואי שרינן
בדגרדי אתי למישרי בדעלמא. ובתר הכי איתא בגמרא אמר רבי אבא אמר רבי חייא אמר רבי יוחנן
מביא אדם חבל מתוך ביתו וקושרו בפרה ובאיבוס איתיביה רבי אחא חבל שבאיבוס קושרו בפרה
ושבפרה קושרו באיבוס ובלבד שלא יביא חבל מתוך ביתו ויקשור בפרה ובאיבוס התם חבל דעלמא
הכא חבל דגרדי [וכתבו התוספות (ד"ה התם)] וקמ"ל דלא גזרינן חבל דגרדי אטו
חבל דעלמא וכרבי יהודה אי נמי אפילו רבנן מודו דאפילו בחבל דעלמא לא שכיח שיהיה קשר
של קיימא כשקושרו בפרה ובאיבוס ולהכי לא גזור בחבל דגרדי עכ"ל. ורבינו נראה שתופס
לישנא קמא דתוספות עיקר דרבי אבא אמר רבי יוחנן כרבי יהודה דלא גזר חבל דגרדי אטו חבל
דעלמא וכיון דאמוראי סבירא להו כוותיה הכי נקיטינן: אבל הרמב"ם כתב בפרק י' (ה"ג)
וקושרין דלי במשיחה או באבנט וכיוצא בו אבל לא בחבל. ולא חילק בין של גרדי לחבל דעלמא.
וכן כתב שם הרב המגיד ונתבאר בגמרא שאפילו חבל דגרדי שאינו מבטלו אסור גזירה אטו חבל
דעלמא ולזה סתם רבינו עכ"ל. ואע"ג דרבי אבא אמר רבי יוחנן מחלק בין חבל דגרדי
לחבל דעלמא ופסקה שם הרמב"ם צריך לומר דסבירא ליה כלישנא בתרא דתוספות דמפליג
בין קשירת דלי בבור לקשירת פרה ואיבוס ולעולם כרבנן נקטינן. ודעת רבינו ירוחם בחלק
י"ד (דנתיב יב פז ע"ג) כדעת הרמב"ם: ובעניבה פסק רבינו כחכמים דשרו
דבהא כיון דלא מסייעי ליה אמוראי הדרינן לכללין (עירובין מו.) דיחיד ורבים הלכה כרבים
וכן פסק הרמב"ם בפרק י' (ה"ה) וכן פסקו התוספות בריש פרק המוצא תפילין (עירובין
צז. ד"ה אביי) גבי תפילין שאינן מקושרות מדפריך סתמא דתלמודא וליענביה מיענב.
וכן כתב סמ"ג (לאוין סה יד ע"ד) והתרומה (סי' רמג) וכן כתב המרדכי בפרק אלו
קשרים (סי' שפו) דעניבה שריא אלא שכתב ובלבד שלא יעשה קשר למטה מן העניבה כלל אלא יעשה
שתי עניבות זו על זו כדאמרינן לעיל לא יהא קושרו אלא עונבו. ובהלכות ציצית (סי' תתקמ)
כתב המרדכי שרבינו תם פירש הא דאמר רבי יהודה עונבו היינו שמכניס שני הראשים החתיכות
בנקב באמצעיתו ואם היה רוצה להתירו מושך שני ראשי החבל ואם היה מעביר הראשים דרך הנקב
היה קשר גמור אף על גב דליכא אלא חד קשר ושהקשה ר"צ מנא ליה דמיקריא עניבה כי
האי גוונא ויש לפרש בענין אחר שקשר ראשי הרצועות יחד קשר גמור שהעבירו דרך הנקב מכאן
ומכאן ואחר כך קשר שני העביר קצת ממנו דרך הנקב ואם היה מעבירו לגמרי היה קשר גמור
שני פעמים כמו שאר קשרים עכ"ל: והא דאסור לקשור דלי לבור כתב הרב המגיד בפרק י'
(ה"ג ד"ה וקושר[ין] דלי) שכתב הרשב"א (קיג. ד"ה מתני') בשם התוספות
דלא מיירי בדליים שלנו שאינם קבועים בבור אלא בדליים הקבועים אבל שלנו אפילו חבל דעלמא
דלאו דגרדי אינו קשר של קיימא כיון שאינו עשוי לעמוד שם זמן מרובה וכתבו הר"ן
בפרק אלו קשרים (מא. ד"ה וכתבו) ורבינו ירוחם בחלק י"ד (שם):
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שיז סעיף ד
קושרין (כו) יב דלי (כז) במשיחה או
באבנט וכיוצא בו, * <ו> אבל לא יג בחבל, וה"מ בדליים הקבועים בבור, אבל
דליים שלנו * (כח) שאינם קבועים בבור יד אינו קשר של קיימא.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שיז סעיף ד
(כו) דלי וכו' - סעיף זה איירי כשקושר
דלי לבאר שיהיה לשאוב בו מים וה"ה כשנפסק חבל שעל הדלי גופא דבמשיחה ואבנט מותר
ובחבל אסור אם לא בעניבה וכדלקמיה ואפילו אם יחשוב לקשרו שם רק לפי שעה ג"כ אסור:
(כז) במשיחה או באבנט - דהוא חשיב
ואינו מבטלו שם והוי קשר שאינו של קיימא אבל בחבל אפילו חבל דגרדי דהוא חשיב ג"כ
אסור דגזרינן אטו חבל דעלמא דאינו חשיב ודרכו לבטלו שם והוי של קיימא:
(כח) שאינם קבועים - ר"ל ועתיד
לחזור וליטול את הדלי משם ועיין בבה"ל:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שיז סעיף ד
* אבל לא בחבל - נקט חבל סתם להורות
דאפילו חבל דגרדי אסור וכרבנן דר' יהודה בגמרא קי"ג שכן פסק הרמב"ם עי"ש
במ"מ וכן משמע דעת המ"מ גופא וכן פסק הרי"ו והרע"ב וראיתי בספר
א"ר שכתב דבסה"ת פוסק כר"י ולא מצאתי שם מזה מאומה וגם ממרדכי אין ראיה
מוכרחת לזה:
* שאינם קבועים - עיין מ"א שהעתיק
בשם התוס' שאינו עשוי לעמוד שם זמן מרובה והנה משמע לפ"ז דלדעת הכלבו שהובא לעיל
בס"א בהג"ה דיותר מיום אחד מקרי של קיימא קצת ואסור לכתחלה גם בזה אסור ומ"מ
למעשה אין להחמיר בזה דלשון זה הועתק גם בהרבה ראשונים והם הרשב"א והר"ן
והריטב"א והרב המגיד וכולם הסכימו בזה ומזה סעד גדול להקל במקום הצורך דאפילו
יותר מיום אחד לא מקרי של קיימא כלל עדיין:
3)
קושרים חבל בפני הפרה בשביל שלא תצא
בית יוסף אורח חיים סימן
שיז
ו קושרין חבל בפני הפרה בשביל שלא תצא וכו'. משנה שם (קיא:) רבי אליעזר
בן יעקב אומר קושרין לפני בהמה בשביל שלא תצא. ופירש רש"י קושרין בפני בהמה חבל
ברוחב הפתח. ובגמרא (קיב:) פשיטא לא צריכא דאית ליה תרתי איסורי מהו דתימא חדא מינייהו
בטולי מבטל קמ"ל. ופירש רש"י תרי איסרי. שני חבלים קושר ברוחב הפתח זה למעלה
מזה. לישנא אחרינא תרי איסרי שקושרו היום בשני צידי הפתח ולא היתה תלויה בה מאתמול:
חדא מינייהו. אחד מן הראשים חד מינייהו מבטל ליה כשיוציא הבהמה לא יתיר אלא תחתון ויוציאנה
בדוחק. ורבינו כתב כלשון אחרון אבל רבינו ירוחם בחלק י"ד (שם) כתב כלשון ראשון
וזה לשונו וכן מותר לכתחלה לקשור ולהתיר פתח הבית בחבל כדי לשמור הבהמה שבתוכו ואפילו
שיש שם שני קשרים אחד למעלה ואחד למטה ולפעמים כשרוצה להוציא הבהמה אינו מתיר אלא אותו
של מטה ומוציאה בדוחק עם כל זה מותר לקשור ולהתיר שניהם לכתחלה מאחר שעשוי לקשור ולהתיר
תמיד בכל יום:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שיז סעיף ו
קושרים חבל בפני הפרה בשביל שלא תצא,
אפילו (ל) טז בב' ראשי הפתח, ולא חיישינן שמא יתיר ראש האחד ויוציאנה דרך שם ויניח
ראש השני קשור.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שיז סעיף ו
(ל) בשני ראשי הפתח - דמסתמא יתיר
את שניהם ולא הוי קשר של קיימא וה"ה דמותר לקשור שני חבלים זו למעלה מזו ולא אמרינן
דמבטל ליה לאחד דפעמים מתיר את זו ולפעמים זו אבל אם בדעתו לבטל לאחד אסור:
4)
מטלטלין חבל של גרדי
בית יוסף אורח חיים סימן
שיז
ז מטלטלין חבל של גרדי לקושרו באיבוס ובפרה וכו'. מימרא דרבי יוחנן (קיג.)
הזכרתיה בסמוך (פ. ד"ה קושרין דלי) ופירש רש"י וקושרו בפרה ראשו אחד והשני
באיבוס ולא חיישינן שמא כשיתיר הפרה לא יתיר אלא הקשר שבראשה ויבטל החבל באיבוס שיהא
מוכן לכך או יתיר שבאיבוס ויבטל אותו שבפרה ונמצא האחד של קיימא. ופירש רש"י בשמעתין
דסתם חבל אסור משום דמבטל ליה התם והוי קשר של קיימא אבל דגרדי כיון דצריך ליה לא מבטל
ליה אבל מדברי הרמב"ם שכתב בפרק י' (ה"ג) ואם היה חבל גרדי שמותר לטלטלו
הרי זה מביא וקושר בפרה ובאיבוס נראה דטעמא דאסרינן בחבל דעלמא הוא מפני שאסור לטלטלו
ותמה עליו הרב המגיד משום דבגמרא גבי קשירת דלי נראה כדברי רש"י. ודברי רבינו
נוטים לדברי הרמב"ם: וכבר נתבאר בסמוך (שם) דבחבל דעלמא לא מיתסר אלא לקשרה בפרה
ובאיבוס אבל אם היה קשור בפרה קושרו באיבוס ואם היה קשור באיבוס קושרו בפרה. ולכאורה
נראה דלהרמב"ם דאסר בחבל דעלמא משום טלטול אתי שפיר שמאחר שראשו אחד קשור בפרה
או באיבוס הרי הוא מיוחד לכך ומותר לטלטלו אבל לדברי רש"י דטעמא לאו משום איסור
טלטול הוא אלא משום דילמא מבטל ליה התם אדרבה כשקשור כבר בפרה או באיבוס איכא למיחש
טפי דילמא מבטל ליה התם. ונראה לי דכשקושרו בפרה ובאיבוס איכא למיחש שרוצה שתהיה הפרה
לעולם קשורה באיבוס ולא תזוז משם והוי קשר של קיימא אבל כשהיה החבל קשור באחד מהן לבד
גלי אדעתיה שאין רצונו שתהיה קשורה שם אלא לפי שעה ואח"כ יתירנה הילכך לא הוי
קשר של קיימא. ולא ידעתי למה השמיט רבינו הא דאם היה קשור בפרה קושרו באיבוס וכו':
תנן בפרק אלו קשרים (קיא:) קושרת אשה מפתחי חלוק וחוטי סבכה ושל פסיקייא ורצועות מנעל
וסנדל ונודות יין ושמן וקדרה של בשר. ובגמרא (קיב.) פריך פשיטא ומשני לא צריכא מפתחי
חלוק בדאית ליה תרי דשי מהו דתימא חדא מינייהו בטולי מיבטיל קמ"ל. וחוטי סבכה
אוקמוה בדרויחא לה מהו דתימא מישלף שלפא לה קמ"ל דאשה חסה על שערה ושריא לה. ונודות
יין ושמן אוקמוה (שם:) בדאית ליה תרתי אוני מהו דתימא [חדא מינייהו] בטולי מבטל לה
קמ"ל. וקדירה של בשר אוקמוה (שם) דאית לה שלאבה מהו דתימא בטולי מבטל לה קמ"ל.
ופירש רש"י מפתחי חלוק. כמו שיש לגלחים כעין לשונות לכאן ולכאן וקושרין של ימין
בכתף שמאל ושל שמאל בכתף ימין דכיון דכל יומא שרו ליה לא דמי מידי לקשר של קיימא ומותר
לכתחלה: ושל סבכא. קוייפ"א: ושל פסיקייא. אזור רחב וחוטין תלויין בראשם לקשרן
בהם: ונודות יין. של עור שכופפין פיהם וקושרין: וקדרה של בשר. פעמים שקושר בגד לפיה:
תרי דשי. שתי פתחים היינו אותן לשונות והויין זו למעלה וזו למטה וזו לימין וזו לשמאל
ואם אינה מתרת אלא האחת יכולה לפשטה וללבשה בדוחק: דרויחא. לא דחקתו בראשה אלא קושרתו
בריוח שיכולה לחלצה מראשה כשהיא קשורה: מהו דתימא מישלף שלפה לה. מראשה הכי והוי ליה
קשר של קיימא: [חסה על שערה. שמא תוציא בדוחק ותינתק שערה] ודפסיקייא איכא לשנויי כי
האי גוונא מהו דתימא מחתא ליה דרך רגלה ויוצאה קמ"ל דלא עבדא הכי משום צניעותא:
תרתי אוני. אזנים שכופלין לתוכו ובאחת מהן יכול להוציא היין: שלאבא פירש הערוך (ערך
שלב) כגון דדי הכיור: מהו דתימא מבטל. לקשר שעל פיה ומוציא מה שבתוכו דרך שלאבא. וכתב
הרמב"ם בפרק י' (ה"ג) שהטעם מפני שכל אלו הקשרים מעשה הדיוט הם ואינם של
קיימא אלא פעם קושר ופעם מתיר ולפיכך מותר לקשור אותם לכתחלה. ורבינו ירוחם בחלק י"ד
(דנתיב יב פז:) כתב דטעמא מפני שעשויים לקשור ולהתיר תמיד ומשום הכי אף על פי שיש בנוד
פיות הרבה ולפעמים מניח הפה הגדול קשור ימים הרבה ומוציא ומכניס יין בפה קטן שלו מותר
לכתחלה. ומהאי טעמא מותר לקשור לפני בהמה כדלעיל. ולפי דבריו הא דאמרינן בכל הני מהו
דתימא חדא מינייהו בטולי מבטיל קמ"ל הכי קאמר מהו דתימא חדא מינייהו מבטיל לה
לעולם קמ"ל דאף על גב דמבטיל לה לקצת ימים לא מבטיל לה לעולם וכמו שכתב הרמב"ם
דאינה של קיימא אלא פעם קושר ופעם מתיר. ומה שאמרו גבי סבכא קמ"ל דאשה חסה על
שערה ושריא לה הוא הדין אפילו אי לא הוה חסה על שערה הוה שרי משום דלא עבדא הכי לעולם
אלא דעדיפא מינה קאמר דאפילו חדא זימנא לא עבדא הכי משום דחייסא על שערה. ועל דרך זו
יש לפרש מה שכתב רש"י ודפסיקייא איכא לשנויי כי האי גוונא וכו': כתוב בכל בו
(סי' לא כו ע"ד) מצאתי כלל אחד (יראים סי' רעד קלז.) כל קשר שפעמים נמלך ומבטלו
לעולם אף על פי שבתחלת עשייתו לא היתה על מנת להניח שם אסור. הילכך הקשר שעושין בקורדליא"ש
היכא דאינו יכול לפשוט את הבגד בלא היתר הקשר מותר אבל אם יכול לפשוט הבגד בלא היתר
הקשר אסור לקשור כי קשר של קיימא הוא וכן נמי הדין בחבלי הדוקי צואר שקורין קורדו"ן.
וקשר רצועות המכנסיים מותר לכתחלה לפי שסופו להתירו כשיכבסו המכנסיים אבל אם של פשתן
המתכבס עם המכנסיים אסור שפעמים נמלך ומבטלו שם לעולם ולא יתירנו עד שיהיה בלוי עכ"ל.
וכלל זה שלא כדברי בעל התרומה שכתב רבינו לאסור ברצועות של אבנט שאין מתירין אותם אלא
בשעה שמחליפין המכנסיים וכן דעת כמה פוסקים כמו שכתבתי למעלה (פ. ד"ה וכתב):
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שיז סעיף ז
<ח> מטלטלין חבל (לא) יז של
גרדי, (פי' אורג), לקשרו באבוס ובפרה, (לב) ולא חיישינן שמא יתיר ראש האחד ויניח ראש
השני קיים, אבל (לג) חבל יח דעלמא לא; וה"מ לקשרו באבוס ופרה; יט <ט> אבל
אם היה קשור באבוס ורוצה לקשרו בפרה, או אם היה קשור בפרה ורוצה לקשרו באבוס, (לד)
כ מותר בכל חבל.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שיז סעיף ז
(לא) של גרדי - ולא גזרינן אטו חבל
דעלמא כמו שכתב בס"ד דהכא בפרה אפילו חבל דעלמא לא שכיח דיהא של קיימא:
(לב) ולא חיישינן וכו' - דחבל גרדי
חשוב ולא יניחו שם:
(לג) חבל דעלמא לא - דלמא יניח ראש
אחד קשור אבל אין הטעם משום מוקצה דסתם חבל שבבית מוכן הוא לתשמיש [א"ר בשם התוספתא]:
(לד) מותר בכל חבל - דסתמא אותו הקשר
שהיה כבר מניחו להיות קשור ומתיר ראש השני [ב"ח]. כל קשר שלפעמים נמלך ומבטלו
שם לעולם אע"פ שתחלת עשייתו לא היתה ע"מ להניח שם אסור מדרבנן הלכך אסור
לקשור רצועות המכנסים שלפעמים נמלך ומבטלו שם לעולם עד שיהיה בלוי ועיין בתחלת הסימן
בביאור הלכה מה שכתבנו שם אודות זה. אוכלי בהמה מותר לקשור בהן בשבת דלא שייך בו קשר
של קיימא [רמב"ם] וכתב הח"א דדוקא בגמי לח וכיוצא בו דכשיתיבש תנתק אבל קש
וכיוצא בו וכן בעלין של לולבין דלא מינתק דינו כתבן [עיין בגמרא קי"ב וקנ"ז
ע"ב ע"ש ברש"י] ועיין בבה"ל מה שכתבנו בזה. הפותל חבלים חייב משום
קושר והמפרידן ואינו מכוין לקלקל חייב משום מתיר [רמב"ם]: