רי"ף שבת דף מא:
גמ' שבת דף קיג.-קיג:
אורך השיעור הקולי ברי"ף ור"ן הוא 33:26 דקות
אורך
השיעור הקולי בפוסקים הוא 28:33 דקות
1)הקושר קשר של קיימא, והוא מעשה
אומן, חייב
2)קושרין חבל בפני הפרה בשביל שלא תצא
3)סנדל שנפסקה רצועה הפנימית, עדיין
תורת כלי עליו ומותר לטלטלו
4)מותר לילך על גבי עשבים בין לחים
בין יבשים
בית יוסף אורח חיים סימן
שיז
א (א) כל קשר העומד להתקיים לעולם חייבין חטאת על קשירתו והתרתו וכו'. (קיא:)
ריש פרק אלו קשרים שחייבין עליהם קשר הגמלים וקשר הספנין וכשם שחייב על קישרן כך חייב
על היתרן. ופירש רש"י אלו קשרים המנויים באבות מלאכות (עג.) דקתני הקושר והמתיר
קשר של קיימא שאינו מתירו לעולם דומיא דחוטי יריעות הנפסקות (עד:). ובגמרא (קיב.) איתמר
התיר רצועות מנעל וסנדל תני חדא חייב חטאת ותני אידך פטור אבל אסור ותניא אידך מותר
לכתחלה מנעל אמנעל לא קשיא הא דקתני חייב חטאת בדאושכפי פטור אבל אסור בדרבנן מותר
לכתחלה בדבני מחוזא סנדל אסנדל לא קשיא הא דקתני חייב חטאת בדטייעי דקטרי אושכפי פטור
אבל אסור בדחומרתא דקטרי אינהו מותר לכתחלה בסנדל דנפקי ביה בי תרי. ופירש רש"י
בדאושכפי. בקשר שהאושכף עושה כשתוחב הרצועה במנעל קושר קשר מתוכו שלא תוכל לצאת והוא
קיים לעולם: בדרבנן. כשקושרין סביב רגליהם אין קושרין בדוחק שפעמים שחולצו כשהוא קשור
ונועלו כשהוא קשור ומיהו קשר של קיימא לא הוי שבשעת הטיט מתירין אותו וקושרין אותו
בדוחק שלא ידבק בטיט וישמט מרגליו: בדבני מחוזא. שהם רחבי לבב ומקפידים על לבושיהם
ונעליהם להיות מכוונים וקושרין אותו בדוחק וצריך להתירו ערבית: בדטייעי דקטרי אושכפי.
בסנדלים של ישמעאלים סוחרים שהאושכפים קושרים בהן הרצועות בקשר קבוע: בדחומרתא דקטרי
אינהו. אלו סנדלים של שאר אנשים שאין רצועות קבועות בהם על ידי אומן אלא הם עצמם קושרים
אותם בחומרתא בעלמא וקושרין ומתירין ופעמים שמתקיים שבת או חודש: דנפקי בי תרי. וצריך
כל אחד לקשור לפי רגלו הילכך בכל יום קושרו ומתירו. והרי"ף (מא:) כתב וזה לשונו
מנעל אמנעל לא קשיא הא דתני חייב במנעל דאושכפי דמעשה אומן הוא וקשר של קיימא הוא והא
דתני פטור אבל אסור בדרבנן דמעשה הדיוט הוא אלא שהוא קשר של קיימא ולפיכך פטור אבל
אסור והא דתני מותר לכתחלה בדבני מחוזא כגון רצועות שיוצאות מגופו של מנעל וקושרין
אותו על הרגל ועל השוק אחר שנועלין את המנעל דלאו מעשה אומן ולאו קשר של קיימא הוא.
וכן דעת הרמב"ם שכתב בפרק י' (ה"א - ב) וזה לשונו הקושר קשר של קיימא והוא
מעשה אומן חייב כגון קשר הגמלין וקשר הספנין וקשרי רצועות מנעל וסנדל שקושרין הרצענין
בשעת עשייתן וכן כל כיוצא בזה אבל הקושר קשר של קיימא ואינו מעשה אומן פטור וקשר שאינו
של קיימא ואינו מעשה אומן מותר לקשרו לכתחלה. כיצד נפסקה לו רצועה וקשרה נפסק החבל
וקשרו או שקשר חבל בדלי או שקשר רסן בהמה הרי זה פטור וכן כל כיוצא באלו הקשרים שהן
מעשה הדיוט וכל אדם קושר אותם לקיימא: והרא"ש (סי' א) כתב על דברי הרי"ף
ולא נהירא דבקשר של קיימא אין חילוק בין מעשה אומן למעשה הדיוט והא דתני פטור אבל אסור
בדרבנן פירש רש"י שאין מקפידין להדקן על שוקיהן ויכולין לחלצן ולנעלן בלא התרת
הקשר ומכל מקום (הנך) קשר של קיימא לא הוי דבשעת הטיט צריכין להתירן ולהדקן על השוק
שלא ישאר בטיט עכ"ל. נמצינו למדין דקשר של קיימא מיקרי קשר דבר שדרך לקושרו על
דעת שיעמוד לעולם וקשר שאינו של קיימא דשרי הוא העשוי להתירו בכל יום ולדעת רש"י
והרא"ש קשר העשוי להתקיים ימים רבים אף על פי שקשרו הדיוט חייב חטאת וקשר שאינו
עשוי להתקיים ימים רבים אבל עשוי הוא להתקיים ימים מספר כגון סנדלא דרבנן אינו חייב
חטאת אבל איסורא מיהא איכא. וכן כתב רבינו: ובמספר הימים שצריך שיהא עשוי להתקיים לשיהיה
אסור לקושרו נראה מדברי רבינו דכל שהוא עשוי להתקיים יותר מיום אחד אסור דהא לא התיר
אלא בשעומד להתיר בכל יום דוקא. אלא שאם כן יקשה (ש)מה שכתב והעומד להתקיים שבעה ימים
פטור אבל אסור. דמשמע הא אם עומד להתקיים פחות משבעה ימים מותר. דאין לומר דנקט שבעה
ימים לומר דכל שעשוי להתקיים יותר משבעת ימים חשוב עומד להתקיים לעולם וחייב חטאת דהא
פירש רש"י בגמרא (שם) גבי יש קשרים שאין חייבין עליהם. כלומר אבל איסורא איכא.
קיטרא דקטרי בזממא שאסור לכתחלה לקושרה שם מפני שפעמים שמניח שבוע או שבועיים. וגם
כתב גבי בדחומרתא דקטרי אינהו ופעמים שמתקיים שבת או חודש. אלמא דאף על גב דעומד להתקיים
שבועיים או חודש פטור. לכן נראה לי כל שאינו עומד להתקיים שבעה ימים מיקרי עשוי להתירו
בכל יום ושרי ולמד כן רבינו מדפירש רש"י שאסור לכתחלה לקשרה שם מפני שפעמים שמניח
שבוע וגם כתב ופעמים שמתקיים שבת. אלמא דעומד להתקיים שבת אחת פטור אבל אסור ובבציר
מהכי ליכא איסורא. וכן נראה מדברי המרדכי (סו"ס שפו) גבי אבנט שאם מתקיים הקשר
שבוע אחד אסור: ולענין עד אימתי יהיה עומד להתקיים ולא יתחייב חטאת נראה מדברי רש"י
שכתב ופעמים שמתקיים שבת או חודש דכל שאינו עומד להתקיים יותר מחודש פטור וכל שעומד
להתקיים יותר מחודש חייב. ורבינו לא חשש להזכיר זה מאחר דאשמועינן דאפילו בעומד להתקיים
שבעה ימים איכא איסורא דהוא ז"ל לא נחית לבאר בחיבור זה משפטי חייבי חטאת: והגאון
מהר"י אבוהב כתב וזה לשונו מצאתי בארחות חיים (הלכות שבת, המלאכות סי' קו) בשם
ה"ר פרץ דכל קשר שעומד (ד') [ח'] ימים בלא התרה נקרא קשר של קיימא ושאפשר דמשום
הכי כתב המחבר דהעומד להתקיים שבעה ימים פטור. ולפי זה שבעה ימים דנקט דוקא נינהו שאם
עשוי להתקיים שמנה חייב חטאת הוי וגם לפי זה יש לומר דדוקא בעשוי להתירו בכל יום הוא
דשרי לכתחלה דמאי דנקט שבעה ימים היינו לומר דלא מחייב חטאת בעשוי להתקיים שבעה אבל
אין הכי נמי דבעשוי להתקיים פחות מכן נמי איסורא איכא עד שיהא עשוי להתירו בכל יום.
והרב הנזכר זכרונו לברכה כתב דמדין רצועות שקושרין באבנט שכתב רבינו בשם בעל התרומה
משמע שכל שעומד להתקיים פחות משבעה ימים מותר לכתחלה. ויש לדחות כמו שאכתוב בסמוך
(ד"ה רצועות) בסייעתא דשמיא: ורבינו ירוחם בחלק י"ד (דנתיב יב פז:) כתב כדעת
הרא"ש שלא הזכיר עשיית אומן וזה לשונו יש קשרים שעושים אותם לעמוד ימים חצי שנה
או שנה וזהו קשר של קיימא שחייבין עליו חטאת כגון של בהמות שעושין להם באפסר בצוארם
וקושרין שם טבעת והוא עשוי לעמוד שם ימים רבים ולפעמים אחר ימים רבים מתירו ויש אחר
שאינו כל כך לעמוד ימים רבים אלא או שלשה ימים או שבוע או שבועיים והוא קשר אחר שעושין
בזו הטבעת וכו' ועומד שם ימים מעטים ובעבור שמעמידו שם ימים מספר ולא כל כך כמו קשר
שקושרין בו הטבעת פטור אבל אסור עכ"ל נראה מדבריו דשבת דנקט רש"י לאו למימרא
דבעומד להתקיים פחות מכן שרי אלא דאפילו עומד להתקיים שבת או חודש לא מיחייב חטאת ובבציר
משבת נמי איסורא איכא. ומכל מקום משמע ליה דכל שעומד להתקיים פחות משלשה ימים עשוי
להתירו בכל יום מיקרי ושרי: ולדעת הרי"ף והרמב"ם לא מיחייב חטאת עד שיהא
קשר של קיימא ויקשרנו אומן והיינו דאושכפי אבל אם הוא של קיימא וקשרו הדיוט פטור אבל
אסור והיינו דרבנן. ואם אינו קשר של קיימא וקשרו אומן נראה מדברי הרי"ף דהיינו
דחומרתא דקטרי אינהו דפטור אבל אסור וכן נראה מדברי הרמב"ם שכתב שם (פרק י ה"ב)
וזה לשונו וכל קשר שאינו של קיימא אם קשרו קשר אומן הרי זה אסור: כתוב בשבלי הלקט
(סי' קכד) תני בתוספתא (פי"ג הט"ז) זה הכלל כל קשר שהוא של קיימא ויכול להתירו
באחת מידיו או קשר שאינו של קיימא ואינו יכול להתירו באחת מידיו אין חייבין עליו. קשר
שדעתו לקיימו שבת או חודש פטור דעתו לקיימו לעולם חייב חטאת אין דעתו אלא ליומו מותר:
ומה שכתב רבינו ולצורך מצוה כגון שקושר
למדוד שיעור אחד וכו'. משנה בסוף מסכת שבת (קנז.) ומדבריהם למדנו שפוקקין ומודדים וקושרין
בשבת ופירש רש"י וקושרין קשר שאינו של קיימא אפילו לכתחלה. כלומר דלא שרינן משום
דבר מצוה אלא קשר שאינו של קיימא דהוי דרבנן. וכך הם דברי רבינו ופשוט הוא:
וכתב בספר התרומה רצועות שקושרין באבנט
ואין מתירין אותן וכו'. על מה שכתבתי בסמוך דאוקימנא להא דתני פטור אבל אסור בדרבנן
כתב בספר התרומה (סי' רמג) ומורי מפרש מנעל של תלמידי חכמים שקושרין בחוזק רצועות מנעליהם
ולומדים בלילות ואינם חולצים מנעליהם ולא פושטין לבושיהם כי אם משבת לשבת ואם כן אסור
לקשור שני ראשי אבנטו ברצועות כשהאבנט מונח במכנסים שזהו משבת לשבת עכ"ל וכן כתוב
בהגהות פרק י' (אות ג) בשם סה"ג וגם הרא"ש הזכיר דין זה בפרק אלו קשרים
(סי' א) בשם בעל התרומה. וגם המרדכי כתבו שם (סי' שפו) וכתב שרבינו אליעזר ממיץ (יראים
סי' רעד קלז:) מתיר. וקצת היה נראה לדקדק מכאן שסובר רבינו דכל שאין הקשר עשוי להתקיים
שבעת ימים מותר מדתלי טעמא דאיסורא באין מתירין אותם אלא כשמחליפין הא אם היו מתירין
אותם קודם הוה שרי. וזהו שכתבתי בשם הגאון מהר"י אבוהב לעיל. מיהו יש לדחות דקושטא
דמילתא קאמר דאין מתירין אותם אלא כשמחליפין דהיינו לשבעת ימים אבל אין הכי נמי דבבציר
מהכי כל שהוא עשוי להתקיים יותר מיום אחד אסור. וכן נראה מדברי הר"ם (שו"ת
מהר"ם מרוטנבורק דפוס לבוב סי' תלד) שכתב הכל בו (סי' לא כו ע"ד) וזה לשונו
חלוק ומכנסים שנקשרו יחד אין להתירן בשבת לפי שכל קשר שאין מתירין ליומיה פטור אבל
אסור וזה רגיל אדם להניח אפילו שבוע קשורין עכ"ל וגם בהגהות פרק י' (שם) כתוב
שהר"ם אוסר להתיר בשבת קשרים שקושרות הכובסות מכנסים וחלוק יחד:
א (ב) כתב הר"ן בפרק כלל גדול (לב: ד"ה התופר) גבי תופר שתי תפירות
דפריך בגמרא (שם עד:) והא לא קיימי ומוקי לה בשקשרן שקשר שני ראשי החוט ומכאן למד רבינו
אליעזר ממיץ (יראים שם) דקושר [קשר] אחד לא מחייב שאינו מתקיים דאי מחייב כיון דתופר
שתי תפירות לא משכחת לה בלא קשר אלא ודאי כדאמרן והכא בשלא קשר אלא קשר אחד עסקינן
וכן כתב סמ"ג (לאוין סה יד ע"ד ד"ה התופר) מדקדק רבינו אליעזר ממיץ
למה אין תופר שתי תפירות חייב גם משום קושר שהרי אין מתחייב אלא אם כן קשרן ופוסק מכאן
שאין נקרא קשר של קיימא אלא אם כן עשה קשר על גבי קשר אמנם יש קשרים שמתקיימים בקשר
אחד כגון שקושר חבל אחד בראש ואינו קושר שני ראשיו וכיוצא בזה ודאי נחשב קשר של קיימא
אף בקשר אחד עכ"ל וכתבוהו הגהות בפרק י' (אות י). וכן כתב המרדכי בפרק אלו קשרים
(סי' שפו) בשם ה"ר פורת דהרבה ענייני קשרים הם יש קשר שמתקיים בקשירה אחת כגון
קשר של גרדיים שקושרין קשר אחד כשנפסק חוט ומתקיים וקשר שבראש החוט כשרוצה לתפור וחייב
ויש קשר שאינו חייב אלא אם כן עושה שני קשרים זה על זה כגון חבל דלי שנפסק הכל לפי
מה שמתקיים עכ"ל: בפרק כלל גדול נסתפקו התוספות (עג. ד"ה הקושר) והרא"ש
(סי' ב) אי מיחייב דוקא במתיר על מנת לקשור או אף במתיר לחודיה ואח"כ כתב הרא"ש
בפרק הנזכר (סי' ו) וזה לשונו מה שנסתפק ר"י אי בעינן מתיר על מנת לקשור או לא
יראה דלא מיחייב אלא דומיא דהואי במשכן מתיר קשר של קיימא על מנת לקשור של קיימא כגון
צדי חלזון (עד:) עכ"ל ונראה דלא איירו אלא לענין חיוב חטאת אבל מדרבנן אסור להתיר
אפילו שלא על מנת לקשור: כתב המרדכי בפרק המביא כדי יין (ביצה סי' תרצא) וזה לשונו
כתב רבינו אבי העזרי (ראבי"ה סי' תשעה) הלכתא כשמואל (שם לא:) דאמר אין בנין ואין
סתירה בכלים ומטעם זה מותר להפקיע קשרי השפוד שקושרין בו הטלה ולפעמים מהדקין אותו
בחוט וקרוב הדבר שאף בשבת מותר ואפילו למאן דאמר יש בנין בכלים שהרי אינו כלי שאינו
קשור לחבר שברים זה בזה וה"ר מרדכי ראה בבית רבינו מאיר שעל השולחן לפניו היו
נוהגין לחתוך קשרי השפוד וכן היו נוהגין בבית חמי רבינו יואל מפרי"ש עכ"ל.
וכן כתב בשבלי הלקט (סי' פז) שנוהגים לחתוך בשבת אגד גדיים ועופות המקולסים וחוטי תפירתן
משום דפסיקת תלוש אינו אסור אלא אם כן מתקנו למדה או לעשות כלי (ביצה לג:) ואפילו בפסיקת
תלוש אין שום איסור בשבת ואפילו שבות דרבנן אלא היתר גמור הוא כדאיתא במסכת יום טוב
(לא:) חותמות שבכלים מתיר ומפקיע וחותך ולפיכך לחתוך את התלוש היתר גמור חוץ מדבר שיש
בו כלי בחתיכתו אבל מקלקלין בפסיקת תלוש מותר לגמרי:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שיז סעיף א
* <א> הקושר (א) קשר של קיימא,
והוא מעשה אומן, חייב, כגון: (ב) קשר הגמלים * (ג) וקשר הספנים וקשרי רצועות מנעל וסנדל
שקושרים הרצענים (ד) בשעת עשייתן וכן כל כיוצא בזה, אבל הקושר קשר ש"ק ואינו מעשה
אומן, פטור. הגה: <ב> ויש חולקים שסבירא להו (ה) דכל קשר ש"ק, אפילו של
הדיוט, חייבין עליו (רש"י והרא"ש ור' ירוחם וטור). וי"א שכל קשר שאינו
עשוי להתיר (ו) באותו יום עצמו, א מקרי של קיימא (כל בו והגה"מ פ"י) ויש
מקילין לומר ב דעד שבעה ימים לא מקרי של קיימא (טור ומרדכי) (וע"ל סימן שי"ד
ס"י). וקשר שאינו ש"ק ואינו מעשה אומן, מותר לקשרו לכתחלה, הגה: וכן לענין
התרתו * (ז) דינו כמו לענין קשירתו (טור), (ח) כיצד: נפסקה לו רצועה וקשרה, נפסק החבל
וקשרו, או שקשר (ט) חבל בדלי * או שקשר רסן בהמה, הרי זה פטור וכן כל כיוצא באלו הקשרים
שהם מעשה הדיוט וכל אדם קושר אותם לקיימא. וכל קשר (י) שאינו של קיימא, אם קשרו קשר
אומן הרי זה אסור; ג ולצורך מצוה, כגון (יא) שקושר למדוד אחד משיעורי התורה, (יב) מותר
לקשור קשר * (יג) שאינו של קיימא. הגה: [א*] וי"א (יד) דיש ליזהר שלא להתיר שום
קשר שהוא שני קשרים זה על זה, ד דאין אנו בקיאים איזה מקרי קשר של אומן דאפילו בשאינו
של קיימא אסור לקשרו ה וה"ה להתירו, וכן נוהגין (הגהות אלפסי פרק אלו קשרים);
ומ"מ נראה דבמקום צערא אין לחוש ומותר להתירו, דאינו אלא איסור דרבנן ובמקום צער
ו לא גזרו. והא דבעינן ב' קשרים זה על זה, היינו כשקושר ב' דברים ביחד, אבל אם עשה
קשר * בראש אחד של חוט או משיחה, * (טו) דינו כשני קשרים (סמ"ג).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שיז סעיף א
(א) קשר של קיימא - ואפילו לא מיהדק
שפיר ויוכל להתירו באחת מידיו חייב כיון דלא יהיה ניתר מעצמו:
(ב) קשר הגמלים - שנוקבין לגמל בחוטמו
ונותנין בו טבעת של רצועה וקושרין אותה ועומדת שם לעולם וכשרוצה לקושרו קושר רצועה
ארוכה באותה טבעת וקושרין בה ופעמים שמתירה ואותו קשר הראשון הוא קשר הגמלים שהוא קשר
של קיימא:
(ג) וקשר הספנים - גם הוא כמין טבעת
שעושין מן רצועה בנקב שבראש הספינה ואותו קשר מתקיים תמיד וכשרוצה להעמידה קושר רצועה
באותה טבעת ומעמידה בה וכשרוצה להתירה מתיר הרצועה ונוטלה ואותו קשר הראשון של הטבעת
הוא קשר הספנים:
(ד) בשעת עשייתן - היינו הקשר שקושר
בתוך המנעול שלא תוכל הרצועה לצאת והוא קיים לעולם:
(ה) דכל קש"ק וכו' - היינו שאין
דרכו להתירו לעולם וכנ"ל. ודעה זו פליגא אמחבר גם בשאינו של קיימא והוא מעשה הדיוט
והיה דעתו שיתקיים הקשר איזה זמן דלהמחבר מותר ולדעה זו פטור אבל אסור דדמי קצת לקשר
של קיימא וע"ז קאי הני תרי י"א שהביא הרמ"א דלדעה הראשונה כל קשר שאינו
עשוי להתיר באותו יום עצמו מקרי של קיימא במקצת ואסור לכתחלה ולדעה שניה כל שמתירו
בתוך שבעה ימים לא מקרי של קיימא כלל ומותר לכתחלה:
(ו) באותו יום עצמו - אלא למחר אבל
אם עשוי להתיר בליל מ"ש לא מקרי של קיימא כלל ומותר לכתחלה ומיהו אם קושר בליל
ש"ק ועשוי להתיר ביום שבת עצמו אע"ג דאין ממש באותו יום מ"מ י"ל
דשרי דכל פחות מכ"ד שעות ביומו מקרי [פמ"ג]:
(ז) דינו כמו וכו' - ר"ל דאם
הוא קשר שחייבין על קשורו חייבין על התירו וכל שהוא פטור אבל אסור או מותר לכתחלה גם
בהתירו כן הוא [רמב"ם] וכל קשר שמותר להתירו אם אינו יכול להתירו מותר לנתקו אם
הוא לצורך ואין לעשות כן בפני ע"ה שלא יבא להקל יותר [אחרונים בשם היש"ש]:
(ח) כיצד נפסקה וכו' - אדלעיל קאי
בשל קיימא ואינו מעשה אומן דפטור אבל אסור:
(ט) חבל בדלי - התלוי שם ע"פ
הבאר לשאוב בו מים:
(י) שאינו של קיימא - היינו אפילו
בשעשאו להתיר באותו יום עצמו אסור לדעה זו כיון שעשהו מעשה אומן:
(יא) שקושר למדוד - היינו שקושר שני
חבלים ביחד כדי שיוכל למדוד בהם שיעור מקוה:
(יב) מותר לקשור וכו' - היינו אפילו
הוא מעשה אומן דאל"ה אפילו בלא מצוה שרי ומיירי כשא"א בענין אחר דאל"ה
יעשהו מעשה הדיוט או עניבה לבד וימדוד בו ולא יצטרך להתיר איסור דרבנן:
(יג) שאינו של קיימא - היינו אפילו
הוא עשוי לזמן. כתב בספר בית מאיר שמה שהעתיק השו"ע דמותר במקום מצוה הוא רק דעת
הרמב"ם והטור אבל לרש"י והתוספות וברטנורה שם מצדד דקשר האסור אסור אפילו
במקום מצוה עי"ש:
(יד) דיש ליזהר וכו' - פי' כיון דלרי"ף
ורמב"ם אסור לכתחלה באומן אפילו כשמתיר בו ביום ואין אנו בקיאין מהו קשר של אומן
ומסתברא דכל קשר שקושרין אותו הדק היטב הוי של אומן לכך אנו נזהרים בכל קשר שהוא של
שני קשרים דשני קשרים הוי קשר אמיץ ומש"כ שום קשר ר"ל אפילו אותן קשרים המבוארין
לקמן בסימן זה דמותר לקשור ולהתיר היינו דוקא בקשר אחד:
(טו) דינו כשני קשרים - דאז מתהדק
שפיר ומקרי קשר של אומן:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שיז סעיף א
* הקושר וכו' - דע דקשר שאינו של קיימא
שאין חייבין עליו מקרי כשהקשר עשוי שלא להתקיים בתמידות [היינו שדרכו של הקשר הזה להתירו
ואין מתקיים בתמידות וכמה דצייר בגמרא קטרא דקטרי בזממא] ואפילו אם הוא עשוי באופן
חזק שלא יכול להתירו באחת מידיו מקרי בין לדעת הרי"ף והרמב"ם ובין לדעת הרא"ש
קשר שאינו של קיימא כיון שדרכו של הקשר הזה שלא לקיימו בתמידות וראיה ממאי דתניא בתוספתא
[והרישא הוא לדעת ר"מ כמו שכתב הדרכי משה] דכל קשר של קיימא שיכול להתירו באחת
מידיו או קשר שאינו של קיימא שאין יכול להתירו באחת מידיו אין חייבין עליו. ודע עוד
דמה דפוסק בשו"ע דקשר ומעשה אומן חייב הוא אפילו אותו הקשר לא מיהדק שפיר ויכול
להתירו באחת מידיו וכמו שכתבנו במ"ב וכן פסק בדרכי משה כי רבנן פליגי על ר"מ
שאמר דיכול להתירו באחת מידיו פטור [וכמו שכתב בספר יראים וכן מוכח מפירוש המשניות
ולהרמב"ם והרע"ב שהם פליגי] וסברי דחייבין והלכה כמותם וכמו שפסקו כל אלו
הפוסקים הנ"ל ומוכח בגמרא דקשר כזה לא מיהדק וע"כ באופן דהוי מעשה אומן דאל"ה
לא מיחייבי לדעת הרי"ף והרמב"ם הרי דמעשה אומן נקרא אפילו לא מיהדק שפיר
ולפ"ז לכאורה צ"ע על הט"ז שכתב דמעשה אומן נקרא כשהקשר חזק מאד ואפשר
דכונתו שהוא חזק מאד היינו שלא יהיה ניתר בשום אופן מעצמו כדרך האומן היודע אופן תיקון
עשייתו ומעשה הדיוט הוא כשהקשר אינו עשוי בטוב שיוכל לפעמים במשך הזמן להיות ניתר מעצמו
וא"ל א"כ אמאי פליג הרא"ש על הרי"ף בסברא זו י"ל דהרא"ש
ס"ל דכיון שהוא עושה אותו כדי שיתקיים לעולם מצוי הוא שעושה אותו שלא יהיה ניתר
מעצמו ומה שיקרה לפעמים שהוא ניתר אין בטל עי"ז שם קשר קיימא ממנו. אך זה אתפלא
על הט"ז שכתב דלדעת הרא"ש והטור הכל תלוי בדעת האדם הקושר לחוד דאם דעתו
שישאר כן לעולם הוי קש"ק ואם לזמן הוא פטור ואסור ואם דעתו להתירו ביומו מותר
לכתחלה ע"ש ולפ"ז אפילו בקשר הגמלין והספנין גופא או בקטרי דאושכפי אם דעתו
בעת הקשר להתירו ביומו אין עליו שם קשר כלל אפילו עשהו אושכפי בעצמו ולפענ"ד צע"ג
בזה דנראה דקשר שדרכו של העולם לעשותו בקביעות לא אזלינן בתר מחשבת הקושר לבטל שם קשר
ממנו ומה דמצייר הגמרא במנעל בקשר דרבנן ובסנדל בקטרא דקטרי אינהו היינו באותן האנשים
שדרכן שאין עושין הקשר שלהן בקביעות רק לפי שעה וזה דמי לענין חיובא לסנדל דנפקי ביה
בי תרי דמוכח שם דלא מקרי קשר והיינו אפילו אם עשהו חזק כעין קטרא דאושכפי כדמוכח שם
בגמרא עי"ש ברש"י ומטעם דלאנשים כאלו אין דרך של הקשר הזה להתקיים משא"כ
בעניננו לענין אושכפי שדרך כל העולם שעושין קשר ע"ז בקביעות והוא ג"כ עשהו
חזק כראוי לא אזלינן בתר דעתו שהוא חושב להתירו ביומו ויתבטל ע"ז שם קשר ממנו
ומדרבנן לא מיבעיא לי דאסור בזה וכמו שהביא המ"א בשם הכל בו וכ"כ בספר יראים
דקשר אפילו שאינו ש"ק שדרכו של האדם להמלך לפעמים שישאר כך אסור ונראה דבענין
שלנו שדרך כל העולם לעשותו לקביעות לא אזלינן בתר דעתו ומדאורייתא אסור ואח"כ
מצאתי שכן כתב בספר בית מאיר שנראה לו כן ברור ובזה יתורץ קושית הפמ"ג למה אין
עושין ציצית בשבת יחשוב שלמ"ש יתירו מיד עי"ש שנדחק בזה מאד ולדברינו ניחא
וגם קושית הגרע"א שהקשה על סוגיא דעירובין ק"ג גבי נימא במקדש דהוא לדבר
מצוה יחשוב להתירו במוש"ק ולדברינו דהוא איסור דאורייתא ניחא וכאשר תעיין היטב
בדברי רש"י בכמה מקומות בסוגיא זו דף קי"ב תמצא כדברינו אך לענין איסור הוא
ברור ופשוט דאסור ואפילו בחבל דגרדי איתא בגמרא דגזרו חז"ל שמא יבוא להתיר בחבל
דעלמא וכ"ש בזה:
* וקשר וכו' - עיין ברמב"ם פ"י
מהלכות שבת שהעתיק כמה ציורים לדין זה והוא נובע ממשנה דריש פרק ואלו קשרים דז"ל
שם קושרת אשה מפתחי חלוקה אע"פ שיש לו ב' פתחים [ר"ל ויכולה לפושטה וללובשה
בדוחק אף אם לא תתיר אח"כ אלא קשר אחד והו"א דחד קשר בטולי מבטלה ולא תתירנו.
גמרא] וחוטי סבכה אע"פ שהיא רפויה [סבכה נקרא מה שהיא לובשת מלמעלה על השער לכסות
והרבותא היא דהו"א כיון שהוא רפוי משלף שלפא לה מלמעלה ולא תתיר הקשר ויהיה ממילא
קשר של קיימא קמ"ל דאשה חסה על שערה שלא תנתק ומתרת אותו] ורצועות מנעל וסנדל
שקושרין אותן על הרגל בשעת מלבוש ונודות יין ושמן אע"פ שיש לו ב' אזנים [היינו
האזנים שכופלין לתוכו וקושרין ובאחת מהן יכול להוציא היין והו"א דחד מינייהו בטולי
מבטל ליה ולא יתירנו. שם] וקדרה של בשר אע"פ שיכולה להוציא הבשר ולא תתיר הקשר
עכ"ל וכל אלו הדברים נזכרים שם במשנה להתירא לכתחלה ולהרמב"ם הטעם דכל אלו
הדברים אינם נעשים קשר אומן רק קשר הדיוט וגם עשוי להתירו הא אם עושה אלו הדברים בקשר
אומן [היינו בקשר אמיץ שלא יהיה ניתר מעצמו בשום אופן] אף שדרכן להתיר בכל יום ג"כ
היה איסור לכתחלה ולרא"ש וש"פ אין חילוק בזה דקשר כזה אין עליו שם קשר כלל:
* שאינו של קיימא ואינו מ"א וכו'
- כ"ז הוא לשון הרמב"ם והיינו אפילו אם הוא עשוי לאיזה זמן ולשיטת הרא"ש
דוקא כשאינו של קיימא כלל וכנ"ל בהג"ה:
* דינו כמו וכו' - עיין בב"י
שכתב הנה הרא"ש כתב דיראה לו שאינו מחויב במתיר כ"א במתיר ע"מ לקשור
קשר של קיימא דומיא דציידי חלזון שהיה במשכן וכתב הב"י ע"ז דמדרבנן אף להרא"ש
אסור בכל גווני. ודע דהרבה פליגי על הרא"ש בזה רש"י בפ' כלל גדול דף ע"ד
ע"ב בד"ה שרי חד וכמו שהביאו התוספות בשמו בדף ע"ג ד"ה הקושר וכן
הרמב"ם בה"ש הלכה ח' המפריד את הפתיל וכו' עי"ש וכמו שכתב בספר מעשה
רוקח וכן בספר תפארת שמואל על הרא"ש כתב דהרמב"ם והסמ"ג פליגי ע"ז
עי"ש היטב דדבריו נכונים מאד ולפי דבריו שם יוכל הר"ח לסבור ג"כ כרש"י
בזה ואזדא הוכחת התוספות הנ"ל שכתבו דלהר"ח בעינן מתיר ע"מ לקשור וגם
מהירושלמי אין שום ראיה. והנה בעיקר הדין צ"ע לי על דברי הרא"ש דאף דאם נימא
דבעינן בזה דומיא דמשכן הלא גם בקורע דאיתא במשנה בהדיא דבעינן ע"מ לתפור ומשום
דבמשכן כן היה כדאיתא בגמרא ואפ"ה קי"ל דה"ה בקורע ע"מ לתקן וכמו
שמוכח בסוף סימן ש"מ עי"ש וע"כ הטעם משום דכיון שיש תיקון ע"י
קריעתו כקורע ע"מ לתפור דמי א"כ ה"נ בשיש תיקון ע"י התרתו הקשר
כמתיר ע"מ לקשור דמי. וגם לפי דבריו מאי מקשה בדף קי"ב הברייתות אהדדי בהיתר
רצועות מנעל לימא הא דתני חייב במתיר ע"מ לקשור והא דתני אסור במתיר שלא ע"מ
לקשור אלא ודאי דמלאכת מתיר הוא ענין בפני עצמו וחייב אפילו שלא ע"מ לקשור:
* או שקשר רסן בהמה - ומה דאיתא לעיל
דקשר הגמלים חייב מיירי שבעל הגמל עשה הקשר דהוא מעשה אומן וכאן באדם דעלמא שהוא מעשה
הדיוט:
* בראש אחד של חוט - וה"ה של
חבל סמ"ג שם ועי"ש בביאורו מהרא"ש דבראש החוט של תפירה ג"כ די
בקשר אחד [ובמרדכי פרק ואלו קשרים איתא בהדיא הכי] ומה דאיתא בגמרא והוא שקשרן ואינו
חושב המשנה רק מלאכת תופר מפרש מהרא"ש דמיירי בשקשר שני ראשי החוט יחד:
* דינו כשני קשרים - עיין במ"ב
מש"כ דזהו מעשה אומן ואף דבסמ"ג שם לא איירי כלל מענין מעשה אומן כי הוא
לא העתיק במלאכת קושר שיטת הרמב"ם דמעשה אומן מ"מ כיון דחזינן דסובר הסמ"ג
דקשר אחד שבראש החוט מתהדק שפיר ונקרא קשר מדאורייתא כמו ב' קשרים בעלמא סובר הרמ"א
דלענין מעשה אומן שוה הוא לשני קשרים בעלמא:
בית יוסף אורח חיים סימן
שיז
ו קושרין חבל בפני הפרה בשביל שלא תצא וכו'. משנה שם (קיא:) רבי אליעזר
בן יעקב אומר קושרין לפני בהמה בשביל שלא תצא. ופירש רש"י קושרין בפני בהמה חבל
ברוחב הפתח. ובגמרא (קיב:) פשיטא לא צריכא דאית ליה תרתי איסורי מהו דתימא חדא מינייהו
בטולי מבטל קמ"ל. ופירש רש"י תרי איסרי. שני חבלים קושר ברוחב הפתח זה למעלה
מזה. לישנא אחרינא תרי איסרי שקושרו היום בשני צידי הפתח ולא היתה תלויה בה מאתמול:
חדא מינייהו. אחד מן הראשים חד מינייהו מבטל ליה כשיוציא הבהמה לא יתיר אלא תחתון ויוציאנה
בדוחק. ורבינו כתב כלשון אחרון אבל רבינו ירוחם בחלק י"ד (שם) כתב כלשון ראשון
וזה לשונו וכן מותר לכתחלה לקשור ולהתיר פתח הבית בחבל כדי לשמור הבהמה שבתוכו ואפילו
שיש שם שני קשרים אחד למעלה ואחד למטה ולפעמים כשרוצה להוציא הבהמה אינו מתיר אלא אותו
של מטה ומוציאה בדוחק עם כל זה מותר לקשור ולהתיר שניהם לכתחלה מאחר שעשוי לקשור ולהתיר
תמיד בכל יום:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שיז סעיף ו
קושרים חבל בפני הפרה בשביל שלא תצא,
אפילו (ל) טז בב' ראשי הפתח, ולא חיישינן שמא יתיר ראש האחד ויוציאנה דרך שם ויניח
ראש השני קשור.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שיז סעיף ו
(ל) בשני ראשי הפתח - דמסתמא יתיר
את שניהם ולא הוי קשר של קיימא וה"ה דמותר לקשור שני חבלים זו למעלה מזו ולא אמרינן
דמבטל ליה לאחד דפעמים מתיר את זו ולפעמים זו אבל אם בדעתו לבטל לאחד אסור:
בית יוסף אורח חיים סימן
שח
טו סנדל שנפסקה רצועה הפנימית וכו'. בריש פרק אלו קשרים (קיב.) אמר רב יוסף
לאביי מדמתרץ רבי יוחנן אליבא דרבי יהודה שמע מינה הלכה כרבי יהודה דתניא סנדל שנפסקה
אחת מאזניו או אחת מתרסיותיו טמא רבי יהודה אומר נפסקה פנימית טמא חיצונה טהור ואמר
עולא ואיתימא רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן כמחלוקת לענין טומאה כך מחלוקת לענין שבת
וכן לענין חליצה ושקיל וטרי לאוכוחי דאליבא דרבי יהודה איצטריך רבי יוחנן לאשמועינן
הכי ומדמפרש למילתיה דרבי יהודה אלמא כוותיה סבירא ליה ואף על גב דאמרינן תו התם (ע"ב)
דכי אתא רבין אמר רב הלכה כרבי יהודה ורבי יוחנן אומר אין הלכה כרבי יהודה ואסיקנא
דאמוראי נינהו ואליבא דרבי יוחנן דרבה בר בר חנה דאמר דרבי יוחנן מפרש דברי רבי יהודה
סבר לרבי יוחנן הלכה כרבי יהודה ורבין אמר דרבי יוחנן סבר אין הלכה כרבי יהודה פסק
רבינו כרבה בר בר חנה משום דרב יוסף סבירא ליה כוותיה ואביי נמי קיבלה מיניה ופירש
רש"י (שם ע"א ד"ה דאי בעינא) תרסיות. מקום קביעות הרצועות והם שתים
אחת מבחוץ ואחת מבפנים לבין הרגלים כעין שיש למנעלים שלנו וכשנפסק הפנימי ראוי הוא
לתקנו ואף על פי שתיקונו ניכר וגנאי הוא מיהו לצד פנים לא מתחזי וכשנפסקה החיצונה אינו
הגון שוב לתקנו והך דאביי חיצונה איפסיק משום הכי אסריה רב יוסף אפילו לטלטלו ואמר
ליה אביי והא אכתי מנא הוא דמפיכנא ליה לרגל האחרת ונמצאת החיצונה פנימית: אמר ליה
מדקא מתרץ רבי יוחנן. למילתיה דרבי יהודה ומפרש לה: שמע מינה הלכה כרבי יהודה. דאמר
משנפסקה החיצונה לאו מנא הוא:
ומ"ש ואם הוא בכרמלית מותר לכרוך
עליו גמי לח וכו'. שם עובדא דרבי ירמיה ואורי ליה רבי אבהו הכי:
ומ"ש ובחצר שהוא נשמר וכו'. גם
זה שם אביי הוה קאי קמיה דרב יוסף איפסיק ליה רצועה אמר ליה מאי אעביד ליה אמר ליה
שבקיה אמר ליה מאי שנא מדרבי ירמיה התם לא מינטר הכא מינטר וכתבוהו הרי"ף (מא:)
והרא"ש (סי' א) אבל הרמב"ם בפרק י' (ה"ד) כתב דינא דעובדא דרבי ירמיה
ולא כתב דינא דהאי עובדא וכתב הרב המגיד ואולי דעתו כדעת קצת מפרשים (רי"ף מח.)
שסוברים דהא דרב יוסף אתיא דלא כהלכתא שסובר שכלי שנשבר אינו ראוי לטלטלו אלא אם כן
עושה מעין מלאכתו הראשונה ואין הלכה כן עכ"ל ונראה שטעמו מדאמר ליה אביי לרב יוסף
והא מנא הוא דאי בעינא הפיכנא ליה מימין לשמאל כלומר שהסנדל יש לו שני מקום קביעות
רצועות אחד מבחוץ ואחד מבפנים בין שני רגלים וכשנפסק הפנימי ראוי לתקנו ואף על פי שתיקונו
ניכר וגנאי הוא מיהו לצד פנים לא מתחזי וכשנפסקה החיצון אינו הגון שוב לתקנו והך דאביי
חיצונה איפסיק ומשום הכי אסריה רב יוסף אפילו לטלטלו ואמר ליה אביי והא אכתי מנא הוא
דמפיכנא ליה לרגל האחרת ונמצאת החיצונה פנימית א"ל מדקא מתרץ רבי יוחנן אליבא
דרבי יהודה שמע מינה הלכה כרבי יהודה דאמר נפסקה פנימית טמאה חיצונה טהורה ומשמע ליה
דכיון דאכתי כלי הוא אלא שאינו משמש מעין מלאכתו הראשונה חזי לטלטול כדתנן בפרק כל
הכלים (קכד:) דכיון שעושין מעין מלאכה מותר לטלטלם ואף על פי שאינם עושים מעין מלאכתם
הראשונה ונראה לי שיש לדחות דסנדל שאני דלא חזי לכסות בו כלי כדחזי שאר שברי כלים משום
דמימאיס ומשום הכי כל היכא שאינו ראוי לנעול לאו כלי הוא כלל ואפילו לתנא קמא דרבי
יהודה ומכל מקום כיון שהרי"ף והרא"ש מסכימין לדעת אחת הכי נקטינן:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שח סעיף טו
סנדל שנפסקה (נח) רצועה הפנימית, עדיין
תורת כלי עליו ומותר לטלטלו; (נט) נפסקה החיצונה כח בטל מתורת כלי ואסור לטלטלו; ואם
הוא (ס) בכרמלית, מותר לכרוך עליו (סא) כט גמי לח שהוא מאכל בהמה לתקנו שלא יפול מרגלו;
ובחצר שהוא ל נשמר שם, (סב) אסור.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שח סעיף טו
(נח) רצועה הפנימית - שהסנדל יש לו
שני תרסיות [הוא מקום קביעת הרצועות] אחד מבחוץ ואחד מבפנים בין שתי רגלים כשנפסק הפנימי
ראוי לתקנו ואע"פ שתיקונו ניכר וגנאי הוא מיהו לצד פנים לא מתחזי ע"כ עדיין
שם כלי עליו אבל כשנפסק החיצונה אינו הגון לתקנו ודרך לזורקו לאשפה ע"כ בטל מינה
שם כלי. ואין חילוק בין נפסקה בשבת בין נפסקה מבע"י:
(נט) נפסקה החיצונה וכו' - וכ"ז
בסנדלים שלהם אבל במנעלים שלנו אע"פ שנפסקה עדיין חזי ללבישה ותורת כלי עליה דדוקא
במנעלים שלהם שהיו פתוחים לגמרי מלמעלה וצדדיו של עץ או של עור קשה והרצועה נקשרת ע"ג
הרגל ואם נפסקה לא היה יכול לנועלו משא"כ בשלנו:
(ס) בכרמלית - ר"ל דשם אין נשמר
ע"כ התירו לו לכרוך כדי שלא יאבד:
(סא) גמי לח - ובחוט או משיחה דעת
המ"א דאסור דלמא מבטל ליה התם והוי קשר של של קיימא אך לענוב אותו בעניבה לכו"ע
מותר:
(סב) אסור וכו' - משום מוקצה וכנ"ל
אלא יניחו שם ואם רבים שם וגנאי לו לילך בלא מנעל שרי משום כבוד הבריות [מ"א]:
בית יוסף אורח חיים סימן
שלו
ג מותר לילך על גבי עשבים בין לחים בין יבשים וכו'. שם (ק:) מסקנא דגמרא
והאידנא דקיימא לן כרבי שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר כולהו שרי:
אבל האוכלים בגנות וכו'. כן כתוב בסמ"ג
(לאוין סה יב:) וסמ"ק (סי' רפב עמ' רפ) והתרומה (סי' רלה) וכן כתב המרדכי בפרק
במה טומנין (סי' שכט) וכן כתוב בהגהות מיימון פרק ח' (אות ב) בשם הגאונים. וזה לשון
בעל ספר התרומה בסימן רל"ה וטוב לשמור עצמו בשבת מלאכול במקום עשבים מחוברים מפני
שבקושי יכול ליזהר שלא יפלו מים עליהם בשעת שתייה או בשעת נטילת ידים. וכתבו סמ"ג
והגהות (מיימוניות שם) ומיהו בגנת חבירו שאינו נהנה בגידול העשבים לדברי הערוך (ערך
סבר, וערך פסק) דסבר דפסיק רישיה דלא ניחא ליה שרי ה"נ שרי אבל לדברי החולקין
עליו ודאי אסור ומחלוקת זה נתבאר בסוף סימן ש"ך (פט. ד"ה חבית שפקקו):
אבל מותר להטיל בהם מי רגלים וכו'.
כן כתבו סמ"ג (שם) וסמ"ק (שם עמ' רפא) וספר התרומה (שם) דיין או מי רגלים
אין לחוש לפי ששורפים העשבים ואדרבה מונעים אותם מלצמוח וכן כתב המרדכי בפרק במה טומנין
(שם) וכן כתוב בהגהות מיימוני פרק ח' (שם) ודלא כרא"מ (יראים סי' רעד עמ' קלא)
דאסר:
שולחן ערוך אורח חיים סימן שלו סעיף
ג
* <ו> מותר לילך על גבי עשבים,
(כד) בין לחים בין יבשים, (כה) כיון שאינו מתכוין לתלוש. אבל האוכלים בגנות, אסורים
ליטול ידיהם על העשבים (כו) ה שמשקים אותם, אע"פ שאינם מכוונים, (כז) ו פסיק רישיה
הוא; אבל מותר להטיל בהם (כח) מי רגלים * (כט) ז או שאר משקין שאינם מצמיחין. הגה:
(ל) ולכן טוב להחמיר שלא לאכול בגנות, אם ישתמש שם עם מים, דבקושי יש ליזהר שלא יפלו
שם מים (ב"י בשם סה"ת).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שלו סעיף ג
(כד) בין לחים וכו' - ומשמע בגמרא
שאפילו אם העשבים הם ארוכות והוא הולך יחף שהעשבים רגילים להיות נדבקין בקשרי אצבעותיו
אפ"ה מותר דלאו פסיק רישיה הוא שיתלש ולכן אפילו אם יתלש ג"כ אין איסור
עליו שהוא אינו מכוין לזה. ומ"מ אם לאחר הליכתו מצא שנדבקו עשבים ברגליו בין
אצבעותיו או על מנעליו יזהר שלא יסלקם בידיו דאסורים בטלטול משום מוקצה דביה"ש
היו מחוברים:
(כה) כיון שאינו מכוין - עיין בבה"ל
שכתבנו דהיכי דעשבים הם גדולים יזהר שלא ירוץ עליהן דהוי פסיק רישא שיתלש
בודאי ואפשר דאפילו לילך עליהן במהרה ג"כ צריך ליזהר:
(כו) שמשקים אותן - והמשקה את הזרעים
חייב משום זורע דמועיל להצמיח וגם משום חורש שמרפיא הקרקע ע"י הלחלוח:
(כז) פסיק רישא הוא - דאי אפשר שלא
יועיל לגדלם ואם אוכל בגינה שאינה שלו ולא של אדם האוהבו יש מתירין דס"ל כיון
דפ"ר דלא ניחא ליה הוא שרי אף לכתחלה והרבה פוסקים אוסרין גם בפ"ר דלא ניחא
ליה לכתחלה וכמבואר בסוף סימן ש"כ ע"ש:
(כח) מי רגלים - לפי שעזים הם ושורפים
את הזרעים ומונעים אותם מלהצמיח:
(כט) או שאר משקים שאינם מצמיחים
- דהיינו כגון יין לפי שהוא עז וחזק ושורף ג"כ הזרעים וכן שאר משקה שהוא כעין
זה וכתב המג"א דלכתחלה ראוי ליזהר אף במשקים ועיין בא"ר שכתב דביין שהוא
חזק אין ליזהר כלל וכנ"ל. כתב הפמ"ג דמי דבש ושכר יש בהן מים ובודאי מצמיחין:
(ל) ולכן טוב להחמיר וכו' - כתב
הט"ז דבגינה שיש בה יותר משבעים אמה דהוי כרמלית ולא מהני בה שום היקף בלא"ה
צריך ליזהר דהא אסור בה טלטול ד"א עכ"ל ולפ"ז אפילו בגינת חבירו יש
ליזהר:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שלו סעיף ג
* מותר לילך ע"ג עשבים וכו'
- עיין במ"ב והנה נמצא בסמ"ג דבר פלא שכתב במלאכת קוצר אין עולין באילן גזירה
שמא יתלוש ואמרינן נמי בעירובין פרק המוצא תפילין אסור להלך ע"ג עשבים בשבת במקום
שא"א לו שלא יתלוש והוא פלא דהא מסקנא דתלמודא התם דשרי בכולהו גוונא שהוזכרו
שם כיון דקי"ל כר"ש יע"ש בגמרא והנה המהרש"ל בביאורו לסמ"ג
כתב שם ג"כ דברים תמוהים בזה ודעתו דבכל אלה הוי פסיק רישא רק דמותר משום דאין
מלאכת מחשבת וכתב זאת כדי לפרש דברי הסמ"ג שם והוא נגד כמה ראשונים דכתבו בהדיא
דלא הוי פס"ר [עיין באו"ז שלהי עירובין ובריטב"א שם וכן משמע בטור והמחבר]
וכבר השיג עליו בספר מאמר מרדכי ואפילו אם נניח הכל כדבריו ג"כ אינו מובן דברי
הסמ"ג דכיון דע"פ מסקנת הגמרא הכל שרי היכי קחשיב זה הסמ"ג בתולדה שם.
אכן באמת דברי הסמ"ג מועתקים מספר יראים בתולדה דחורש עי"ש ונ"ל לבאר
דבריהם בדרך פשוט והוא דלא היה ניחא לו לומר דגם מימרא דרמי בר אבא דאסור לילך ע"ג
עשבים משום דאץ ברגלים יהיה קאי רק אליבא דס"ד ודעתייהו דהאי מימרא קאי אפילו
אליבא דמסקנא דקי"ל כר"ש ומיירי היכי דהוי פס"ר כגון שהוא הולך במהרה
ורץ ע"ג עשבים והעשבים הם ארוכים דאז בודאי א"א שלא יהיו נתלשים וזהו מה
דמסיים ע"ז ואץ ברגלים חוטא היינו שהוא אץ ונמהר ברגליו לילך עליהם [וכה"ג
כתב היראים שם בסוגיא דשבת גבי אבין צפוראה דלא קאי אליבא דר"י רק אליבא דר"ש
ובאופן דהוי פס"ר כגון גבי כלים גדולים עי"ש]:
* או שאר משקים וכו' - קשה דלפי מה
שכתב הסמ"ג והובא בהגה"מ והעתיקו המ"א דהמשקה מים חייב משום חורש ג"כ
אמאי כתב דביין מותר וה"ה בשאר משקים שאינם מצמיחין נהי דאינו מועיל להזרעים עכ"פ
מרפה הקרקע ע"י הלחלוחית ויתחייב משום חורש ושמא י"ל דלא אמרו בזה משום חורש
רק היכי דהוא מועיל להזרעים ג"כ אבל היכי דהוא מקלקל להזרעים אפשר דאין מתיפה
הקרקע ג"כ וכעין זה מצאתי ג"כ במאמ"ר אבל הוא דוחק וצ"ע ודע דבספר
תפארת ישראל כתב דבחכמת אקאנאמיע אמרו שמי רגלים הם טובים מאד לזבל הקרקע א"כ
מזבל תולדת חורש הוא עכ"ל ולא נהגו העולם ליזהר בזה כלל וגם משבת פ"א ע"ב
מוכח שלא כדבריו דהלא אי אפשר לגדולים בלא קטנים ולדבריו היה אסור גם לפנות על שדה
ניר בשבת מחמת חרישה ולא משמע שם כן עי"ש: