רי"ף שבת דף מב:
גמ' שבת דף קיד:-קטו.
אורך השיעור הקולי ברי"ף ור"ן הוא 56:35 דקות
אורך
השיעור הקולי בפוסקים הוא 13:04 דקות
1)אין לרוץ בשבת אא"כ הוא לדבר
מצוה
2)בחורים המתענגים בקפיצתם ומרוצתם, מותר
3)ממצוא חפצך (ישעיה נח, יג): חפציך
אסורים
6)ודבר דבר (ישעיה נח, יג): שלא יהא
דבורך של שבת כדבורך של חול
7)אבל בתים הקרובים ויראים שתגיע להם
הדליקה, יכולים להציל כל מה שירצו.
9)מצילים תיק הספר עם הספר, ותיק
התפילין עם התפילין
10)אם הניח תפילין בארנקי (פי' כיס) מלא מעות, יכול להצילו
מפני הדליקה
11)יש מתירים להציל דסקיא מלאה מעות,
על ידי ככר או תינוק
12)יש אומרים דכל הצלה שאמרנו היא
לחצר ומבוי הסמוכים לרשות הרבים וגם אינם מקורים, דדמי לרשות הרבים
13)יש מי שאומר דמגלת אסתר אין בה
קדושה להצילה מפני הדליקה.
14)ספר תורה שבלה או נפסל, נותנין
אותו בכלי חרס וקוברין אותו
בית יוסף אורח חיים סימן
שא
א כתיב אם תשיב משבת רגלך ודרשו חז"ל שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך
של חול. פרק אלו קשרים (שבת קיג.):
אבל לדבר מצוה כגון לבית הכנסת או
כיוצא בו מותר. בפרק קמא דברכות (ו:) וכתבוהו הרי"ף והרא"ש בסוף פרק אלו
קשרים (רי"ף מב:, רא"ש סי' ב):
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שא סעיף א
(א) א אין לרוץ בשבת אא"כ הוא
לדבר מצוה כגון לבהכ"נ או כיוצא בו. הגה: (ב) ואסור לפסוע (ג) ב יותר מאמה בפסיעה
אחת, (ד) אם אפשר לו בפחות (א"ז והג"א פרק מי שהוציאוהו).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שא סעיף א
(א) אין לרוץ בשבת - שנאמר וכבדתו
מעשות דרכיך ודרשו שלא יהא הילוכך בשבת כהילוכך בחול שדרך האדם למהר ולרוץ אחר עסקו
ואף בחול אין לפסוע פסיעה גסה דנוטלת אחד מת"ק ממאור עיניו אלא דבשבת איכא נמי
איסורא משום מעשות דרכיך:
(ב) ואסור וכו' - וה"ה שאסור
לקפוץ:
(ג) יותר מאמה - פי' שיהא חצי אמה
בין רגל לרגל וכף רגל אחת הוא ג"כ חצי אמה וזהו באדם בינוני ששיעור פסיעה בינונית
שלו הוא אמה ואדם הגדול ביותר כפי שיעור פסיעה שלו:
(ד) אם אפשר וכו' - דבאי אפשר מבואר
בס"ג דשרי:
בית יוסף אורח חיים סימן
שא
ב כתוב בספר המצות בחורים המתענגים בקפיצתן וכו'. כדברים האלה כתוב בסמ"ק
(סו"ס רפא עמ' רפ) ובהגהות פרק כ"ד (דפוס קושטא ה"ד) אלא שבדברי רבינו
מיותר מותר האחרון דלישנא הכי איתיה בסה"ק בחורים המתענגים בריצתן וקפיצתן מותר
וכן כל דבר שמתענגים בו לראותו: ובתוספתא פרק י"ז (שבת הט"ז) תניא אין רצין
בשבת כדי להתעמל אבל מטייל כדרכו אפילו כל היום כולו: כתוב בתשובות שבסוף חזה התנופה
לטייל בשבת במבוי שיש בו עירוב בלי כיסוי הראש ובלי סרבל תלוי במנהג ואם נהגו שלא לטייל
מנהג יפה הוא ואין להקל בו וראיה פרק מקום שנהגו (פסחים נא.) עכ"ל:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שא סעיף ב
בחורים המתענגים בקפיצתם ג ומרוצתם,
(ה) מותר. (ו) ד <א> וכן לראות * כל דבר שמתענגים בו ((ז) וכן ה מותר לטייל ב"י).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שא סעיף ב
(ה) מותר - אפילו לכתחלה שזהו עונג
שלהם:
(ו) וכן לראות - פי' שכל אדם מותר
לרוץ כדי לראות דבר שמתענג בו:
(ז) וכן מותר לטייל - אפילו אם
כונתו להתעמל ולהתחמם משום רפואה מ"מ שרי כיון דלא מוכחא מילתא שעושה כן לרפואה
אבל אסור לרוץ כדי שיתחמם לרפואה כיון דמוכחא מילתא ואסור משום שחיקת סממנין ויש מחמירין
אפילו בטיול אם כונתו להתעמל לרפואה:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שא סעיף ב
* כל דבר שמתענגים בו - עיין במ"ב
וכן פירשו הרבה אחרונים והנה בטור מסיים ומותר לראות ועיין בב"י שכתב דהני שתי
תיבות מיותר הוא ומשו"ה השמיט בשו"ע אלו התיבות ובספר חמד משה מיישבו דה"ק
דוקא דבר שמתענג בו ומותר לראות לאפוקי דבר האסור לראות כגון לילך לבתי תרטיאות וכה"ג
אסור גם בשבת לילך ולראות דבודאי לא הותר דבר איסור משום עונג שבת:
בית יוסף אורח חיים סימן
שו
א - ב ממצוא חפצך (ישעיה נח יג) דרשו חז"ל חפציך אסורים. בריש פרק
שואל (קנ.):
ומה שכתב אפילו בדבר שאינו עושה שום
מלאכה כגון שמעיין נכסיו וכו'. בפרק בכל מערבין (עירובין לח:) לא יהלך אדם לסוף שדהו
לידע מה היא צריכה כיוצא בו לא יטייל על פתח מדינה כדי שיכנס למרחץ מיד וכתב המרדכי
בסוף פרק מי שהחשיך (שבת סי' תמט) ומינה שמעינן שלא יטייל אדם בשבת למצוא סוס או ספינה
או קרון לצאת בהם:
וכן אין מחשיכין על התחום לשכור פועלים.
משנה בפרק שואל (קנ.):
אבל מחשיכין על התחום להביא בהמתו
היתה עומדת חוץ לתחום יכול לקרות לה כדי שתבא. ברייתא שם (קנא.) והתוספות (ד"ה
אין) גורסים אין מחשיכין וכתבו וז"ל יש ספרים דגרסי מחשיכין לפי שאם יש שם בורגנין
הולך ומביאה ובתוספתא (שבת פי"ח ה"ו) גרסינן אין מחשיכין ויש לומר דאיירי
בבהמה שאינה יכולה לבא ברגליה כגון טלה קטן אלא אם כן ישאוהו בכתף שאפילו יש מחיצות
אינו רשאי להביא דאסור לטלטל בעלי חיים שהם מוקצים עכ"ל:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שו סעיף א
ממצוא חפצך (ישעיה נח, יג): חפציך
אסורים; אפי' בדבר שאינו עושה שום מלאכה, כגון: * (א) א שמעיין נכסיו לראות מה צריך
למחר, או לילך לפתח המדינה כדי שימהר לצאת בלילה למרחץ; * וכן (ב) אין מחשיכים על התחום
לשכור פועלים. הגה: * ג וה"ה דאסור [ג] לטייל למצוא סוס או ספינה או קרון לצאת
בו. (מרדכי ס"פ מי שהחשיך). אבל מחשיך על התחום * (ג) <א> להביא בהמתו.
(ד) וי"א שאם אין הבהמה יכולה לילך ברגלים, כגון שהוא טלה קטן, אינו רשאי להחשיך
(ה) ב דאינו רשאי להביא (ו) דאסור לטלטל בע"ח שהם מוקצים.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שו סעיף א
(א) שמעיין נכסיו - ודוקא היכא דמינכרא
מילתא כגון שעומד אצל שדהו הצריכה חרישה או קצירה וכיו"ב דמינכר הדבר שעומד שם
לעיין בצרכיה וכן לילך ולהחשיך על פתח המדינה כיון שדרך שהמרחצאות שם חוץ למדינה סמוך
לפתח המדינה ניכר שלצורך המרחץ מחשיך אבל אם לא מינכר מלתא הוא בכלל הרהור בעסקיו דמותר:
(ב) אין מחשיכין וכו' - היינו לקרב
עצמו בשבת עד סוף התחום ולהחשיך שם שיהא קרוב למקום הפועלים לשכרם במו"ש והטעם
דכל דבר שאסור לעשותו בשבת אפילו הוא איסור מד"ס אסור להחשיך בשבילו:
(ג) להביא בהמתו - דאף שהיא עומדת
עתה מחוץ לתחום וא"א להביאה בשבת מ"מ לא מיקרי זה מחשיך בשביל דבר האסור
כיון שאם היו בורגנין [הם סכות השומרים] סמוכים זה לזה בתוך שבעים אמה וד' טפחים היה
מותר להביאה אפילו היה נמשך באופן זה כמה מילין מסוף העיר משום דכל זה שייך להעיר וכיון
שיש לה תקנתא ע"י בורגנין לכך מותר להחשיך אפילו בלא בורגנין דלא אסור החשכה אלא
בשביל דבר שא"א למצוא תקנתא להאיסור:
(ד) וי"א שאם וכו' - כו"ע
מודים בזה ונקט לשון וי"א מפני שכן דרך המחבר במקום שלא נמצא דין זה מפורש
בשאר פוסקים:
(ה) דאינו רשאי להביא - ר"ל אפילו
היו מחיצות שלמות היה אסור עכ"פ משום מוקצה ונמצא שהוא מחשיך בשביל דבר האסור
לעשות בשבת ואסור:
(ו) דאסור לטלטל - וגם בזה אין איסור
משום ממצוא חפצך אלא כשניכר הדבר שמתכוין לצרכיו או כשמחשיך עבור זה בסוף התחום אבל
אם אינו ניכר רק כהולך לטייל שרי אף שדעתו בהילוך זה למצוא סוס וכדומה [אחרונים]:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שו סעיף א
* שמעיין נכסיו וכו' או לילך וכו'
- היינו אפילו תוך התחום כן הסכימו כל האחרונים. והנה במ"ב העתקתי דדוקא היכא
דמנכרא מילתא והוא מהמ"א ושארי אחרונים שהסכימו כולם כן ודלא כח"א שהחמיר
בזה בכל גווני. והנה ראיתי בנשמת אדם שם שהאריך בזה וכתב דדין זה של מ"א תליא
בפלוגתא דזהו רק להרמב"ן והרשב"א והריטב"א אבל הרמב"ם והסמ"ג
משמע דלא ס"ל כן אלא דלילך ולעיין בנכסיו הוא עשיית חפציו ממש ואסור בכל גווני
ומה שהקשה שם בעירובין [ל"ח ע"ב] מברייתא דלא יהלך אדם בסוף שדהו וכו' לא
הקשה אלא מסיפא שם וע"ז תירץ התם מוכחא מילתא אבל הא דלילך ולעיין בשדהו לא בעינן
שיהא מינכר מילתא דוקא דבכל גווני אסור ובאמת אפילו אם לו יהי כדבריו בדעת הרמב"ם
והסמ"ג הלא הוא מילתא דרבנן ונוכל לסמוך להקל על כל הני רבוותא הנ"ל דמקילין
בהדיא וגם הר"ן בפרק שואל ד"ה לא יטייל כתב בהדיא ג"כ כמותם וגם ברש"י
בעירובין ל"ט ד"ה מוכחא מילתא מוכח בהדיא דס"ל כפשטות הסוגיא דקושית
הגמרא שם הוה קאי על שניהם ועל שניהם תירץ התם מוכחא מילתא הרי דגם בהולך בסוף שדהו
לידע מה היא צריכה לא אסרינן אלא משום דמוכחא מילתא ודלא כנ"א. [ומה שכתב דמהטוש"ע
משמע ג"כ דמחמירין בכל גווני לא ידעתי ראייתו דהלא דין זה נובע מהא דאיתא בגמרא
לא יהלך אדם בסוף שדהו לידע מה היא צריכה ומשמע שם ברש"י ד"ה מוכח דכשעומד
ומסתכל על ענין שדהו הוא בכלל מוכחא מילתא ומינה דהא שסתם הטוש"ע לאסור לעיין
בנכסיו הוא ג"כ באופן כיו"ב דמסתמא מינכר מלתא וכסתימת לשון הגמרא התם מוכחא
מלתא אבל אם באמת אין ניכר כלל מותר] וגם המעיין בהרמב"ם והסמ"ג שם גופא
אין הוכחה דפליגי אכל הני רבוותא הנ"ל דמקילין בהדיא ולמה לן לעשות פלוגתא ביניהם
וע"כ סתמתי כדעת כל האחרונים שהעתיקו כדברי המ"א:
* וכן אין מחשיכין וכו' - גמרא ק"נ
ועיין לקמן בסימן ש"ז ס"ט במ"א סקי"ג דכאן אסור אפילו היכא דלא
מינכר מילתא שהוא בשביל זה והטעם ע"ש והרבה אחרונים כתבו דטעם האיסור הוא משום
דהחשיכה גופא מסתמא מורה שהוא חושב לעשות דבר שהוא אסור בשבת:
* וה"ה דאסור לטייל - אפילו הם
עומדים בתוך התחום דדין זה הוציא המרדכי מהא דאסור לעיין נכסיו בריש הסעיף:
* להביא בהמתו - היינו שלא תאבד וכדומה
אבל אם הוא מביאה כדי לעשות בה מלאכה או ליסע בה בודאי אסור ואפילו היא עומדת תוך התחום
וכדלקמיה בהג"ה:
בית יוסף אורח חיים סימן
שו
ו וחפצי שמים שרי כגון חשבונות של מצוה וכו'. בפרק שואל (קנ.) ובפרק קמא
דכתובות (ה.). וכתב הרב המגיד בפרק כ"ד (ה"ה) שלא הותר שבות בשביל עסקי רבים
לא אמירה לגוי ולא שבות אחר לבד הפקוח והתעסקות בדברים בלא מלאכה שאסור בצרכי יחיד
משום ודבר דבר (ישעיה נח יג) זה לבדו הותר לדבר מצוה או לצורך רבים עכ"ל: ועל
פסיקת צדקה לעניים בשבת תמה הר"ן בפרק שואל (סד. ד"ה פוסקין) דהא תנן (ביצה
לו:) אין מקדישין ומצאתי בשם רבינו חננאל שלא אסרו אלא להקדיש כלי ידוע משום דמחזי
כמקח וממכר אבל לא אסרו לחייב עצמו בדיבורו לגבוה ועדיין אין נוח לי דהא אין מעריכין
(ביצה שם) לאו כלי ידוע הוא ואפילו הכי אסור עכ"ל. ונראה לי דמעריך דמי שפיר למקח
וממכר דהוי כקונה איש זה מאחר שנודר ליתן ערכו להקדש. והכלבו כתב בסימן נ"ח (יח
ע"ד) בשם גאון אחד דדוקא הקדש מזבח או דבדק הבית אסור שיוצא מרשותו לרשות גבוה
ודומה למקח וממכר אבל עכשיו שנודרין להקדשות ספר תורה או עטרה או שמן למאור וכיוצא
בהם מותר לפי שעדיין אין מיחדין שם דבר שיוצא מרשותן ואינו דומה למקח וממכר עד כאן
וזה כדברי רבינו חננאל שכתבתי בסמוך:
והרב רבי מאיר מרוטנבורק כתב דוקא
לדבר אליו וכו'. גם בספר כלבו (סי' לא, לג ע"ב) כתוב כן ובהגהות חדשות פרק כ"ד
(אות ה) כתוב גם כן שאסר מהר"ם לעשות סכום עם מלמד תינוקות אבל בהגהות מרדכי כתוב
פרק (ה') [ד'] (סי' תנט) דאפילו לקצוץ דמים לדבר מצוה מותר ומכל מקום משמע מדבריו דכל
היכא דאפשר בלא קציצה אינו רשאי לקצוץ וכבר כתבתי (ד"ה וכתב בהגהות) דהרמב"ן
והר"ן והרב המגיד סוברים כדברי הר"מ ז"ל:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שו סעיף ו
(כה) חפצי שמים מותר לדבר בהם, כגון:
י (כו) חשבונות של מצוה, (כז) יא ולפסוק צדקה, (כח) יב ולפקח על עסקי רבים, (כט) ולשדך
התינוק ליארס * וללמדו ספר (ל) יג או אומנות; * ודוקא לדבר אם רוצה להשתכר, (לא) אבל
לשכרו ולהזכיר לו סכום מעות אסור. הגה: י"א דבמקום שנוהגין ליתן לקורא בתורה מי
שבירך, ונודר לצדקה או לחזן, דאסור בשבת לפסוק (לב) יד כמה יתן (א"ז); והמנהג
להקל, <ב> דהא מותר (לג) טו לפסוק צדקה.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שו סעיף ו
(כה) חפצי שמים וכו' - דכתיב אם תשיב
משבת רגלך ממצוא חפצך וגו' ודרשו חפציך אסורין חפצי שמים מותרין:
(כו) חשבונות - ומותר לחשוב מה שצריך
לסעודת מצוה [מ"א]:
(כז) ולפסוק צדקה - לעניים או לבהכ"נ.
ולנדב איזה חפץ על בהכ"נ ג"כ נוהגין העולם להקל ואע"ג דאמרינן אין מעריכין
[היינו לומר ערך פלוני עלי] ואין מקדישין בשבת וכדאיתא לקמן בסימן של"ט היינו
דוקא הקדש מזבח או לבדק הבית אבל הקדשות דידן מותר דאין שם הקדש עליהן אלא חולין הן
ומ"מ לכתחלה נכון ליזהר כשמקדיש איזה חפץ ידוע בשבת כגון ס"ת או עטרה לס"ת
שיקדישנו בפיו מע"ש אפילו בינו לבין עצמו ואז אפילו מביאו בשבת לבהכ"נ אינו
אלא מפרסם ההקדש שהקדיש מע"ש. ולפסוק מעות לצדקה ולא חפץ ידוע מותר אפילו לכתחלה
בשבת לכו"ע דהטעם דאסור להקדיש הוא משום דהוי כמקח וממכר שמוציא החפץ מרשותו לרשות
אחר וזה אין שייך במעות וה"ה כשאינו מיחד החפץ בשבת רק שאומר סתם אני מנדר ס"ת
אף שיש לו בביתו מותר לכו"ע דהא עדיין לא יצאה מרשותו שלא ייחד דוקא לזו:
(כח) ולפקח על עסקי רבים - לעיין ולחקור
דצרכי רבים הוי כצורך מצוה. ומותר אפילו לילך לבתי טרטיאות שמתכנסין שם הא"י כדי
לפקח בשביל הרבים. וכתבו הפוסקים דלא הותר אמירה לא"י לעשות מלאכה ולא שבות אחר
בשביל עסקי רבים דרק הפקוח וההתעסקות בדברים בלא מלאכה דאסור בצרכי יחיד משום ודבר
דבר זה הותר לדבר מצוה או לצורך רבים [מ"א וש"א] ועיין לקמן בסימן ש"ז
ס"ה ולעיל בסימן רע"ו ס"ב בהג"ה:
(כט) ולשדך התינוק - צ"ל התינוקת:
(ל) או אומנות - דהוא נמי עוסק במצוה
דאם אין לו אומנות עוסק בגזל:
(לא) אבל לשכרו וכו' - כנ"ל בס"ג
בהג"ה כדעת היש אוסרים שם:
(לב) כמה יתן - אלא יאמר סתם אמור
בעבורי מי שברך:
(לג) לפסוק צדקה - ואפילו החזן עשיר
כיון שנותנין לו זה כדי שיתפלל לפני העמוד הוי צורך מצוה. ובענין הכרזת מצות בבהכ"נ
יש אוסרין ויש מתירין דלא שייך מקח וממכר אלא בחפץ הנקנה ובמקום שנהגו היתר אין למחות
בידן. וקניית מקומות בבהכ"נ וכן קניית אתרוגים מן הקהל אחר גמר מצותן שקונין אותם
לאכילה או להריח לכו"ע אסור וכן לקנות שופר או אתרוג ביו"ט מן המוכר אתרוגים
אסור [מ"א וש"א] ועיין לקמן בסימן שכ"ג ס"ד. והנה מקח וממכר אחד
בפה ואחד במסירה אסור גזירה שמא יבוא לכתיבה. וגם אסור ליתן מתנה לחבירו דדמי למקח
וממכר שהרי יוצא מרשותו אלא דבמתנה מותר כשהוא לצורך שבת ויו"ט כמש"כ סימן
שכ"ג ס"ז וכן לצורך מצוה וכן אסור ליתן משכון לחבירו אא"כ הוא לצורך
מצוה או לצורך שבת [מ"א בשם הפוסקים] וכתב עוד דלפ"ז מה שנהגו ליתן כלים
במתנה לחתן הדורש אינו נכון מיהו מה שמחייבין קצת ליתן לו דמים אפשר דשרי כיון דבידו
לחזור ועיין בא"ר:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שו סעיף ו
* וללמדו ספר או אומנות - דע דתנאים
איפלגו בזה הענין בגמרא דיש סוברין דצריך האב ללמד לבנו תורה וגם ללמדו אומנות [וה"ה
אם מלמדו שידע לסחור כ"כ בשה"ג] והתנא ר' נהוראי אמר מניח אני כל אומנות
שבעולם ואיני מלמד לבני אלא תורה בלבד שכל אומניות שבעולם עומדות לו לאדם בעת ילדותו
ולעת זקנתו מת מוטל ברעב אבל תורה עומדת לו לאדם בילדותו ובעת זקנתו כשהוא חלש שנאמר
וכו' ומ"מ גם זה שמלמד לבנו אומנות צריך לכו"ע ללמדו מתחלה וגם בעת שהוא
עוסק במלאכתו תורה ויראת שמים דאל"ה ימצא במלאכתו גופא כמה ענינים מאיסור גזל
וגם עוד תקלות רבות ופרצת הדת לגמרי ח"ו ובפרט בימינו שהכל מתפזרין במקומות הרבה
אשר אין עם ישראל שומרי דת התורה מצויין שם אם לא יהיה קבוע בנפשו מנעוריו ידיעת התורה
ושמירת המצות עלול ח"ו שיחלל שבת במלאכות גמורות שיש בהן חיוב סקילה. ואפילו בלמוד
התורה שידוע שהיא מגני [מן היסורים] ומצלי מן החטא אמרו כל תורה שאין עמה מלאכה [וה"ה
איזה עסק ג"כ הוא בכלל מלאכה וכנ"ל בשם שה"ג] סופה בטלה וגוררת עון
כ"ש בלמוד המלאכה בלא תורה בודאי גוררת עונות הרבה וגם פרצת הדת בכללו ח"ו:
* ודוקא לדבר אם רוצה להשתכר וכו'
- הנה מזה הלשון משמע דלשכרו סתמא אף בלי הזכרת סכום אסור ומסוף הדבור משמע להיפך דדוקא
בהזכרת סכום אסור ועיין בביאור הגר"א שציין ע"ז כנ"ל בס"ג בהג"ה
וכן בב"י תלי זה בהנ"ל משמע לכאורה ג"כ דדוקא בהזכרת סכום אסור וצ"ע:
בית יוסף אורח חיים סימן
שו
ח והרהור בעסקיו מותר. בפרק שואל (קנ.) ודבר דבר דבור אסור הרהור מותר:
ומה שכתב ומכל מקום משום עונג שבת
מצוה שלא יחשב בהם. כן כתב ה"ר יונה באגרת התשובה (דרש ב אות לה [יום ה]) אסור
לאדם שיהא לבו טרוד בעסקיו בשבת אף על פי שאמרו חכמים הרהור מותר אם יש לו מתוך ההרהור
טרדת לב או נדנוד דאגה אסור שנאמר ועשית כל מלאכתך ואמרו במכילתא (יתרו, בחדש פ"ז
אות ט) שתהא כל מלאכתך בעיניך כאלו היא עשויה שלא תהרהר עליה וכן אנו אומרים בתפילה
מנוחת שלום השקט ובטח מנוחה שלימה שאתה רוצה בה ובברכת מזון אנו אומרים שלא תהא צרה
ויגון ביום מנוחתנו עכ"ל:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שו סעיף ח
[ה*] (לז) הרהור בעסקיו, מותר; ומ"מ
משום עונג שבת, (לח) מצוה שלא יחשוב בהם כלל (לט) ויהא בעיניו כאילו כל מלאכתו עשויה.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שו סעיף ח
(לז) הרהור בעסקיו מותר - דכתיב ודבר
דבר דבור אסור הרהור מותר:
(לח) מצוה שלא יחשוב וכו' - ומכ"ש
אם יש לו ע"י ההרהור טרדת הלב ודאגה דיזהר בזה עיין בב"י:
(לט) ויהא בעיניו וכו' - וכדאיתא
במכלתא פ' יתרו ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך וכי אפשר לאדם לעשות כל מלאכתו
בששת ימים אלא שבות כאלו כל מלאכתך עשויה:
בית יוסף אורח חיים סימן
שז
א ודבר דבר (ישעיה נח יג) דרשו חכמים שלא יהא דיבורך של שבת כדיבורך של
חול. בפרק אלו קשרים (קיג סוע"א):
ואיתא בירושלמי (שבת פט"ו ה"ג)
דאפילו בשיחת דברים בטלים צריך שלא להרבות. כן כתבו התוספות והרא"ש והר"ן
בפרק אלו קשרים (תוס' קיג: ד"ה שלא, רא"ש סי' ב, ר"ן מב: ד"ה ודבר)
והרמב"ם בפרק כ"ד (ה"ד) וכן כתוב בסמ"ג (לאוין סה, כב ע"ג):
וכתוב בתרומת הדשן סימן ס"א דלספר שמועות מענייני מלכים ושרים וערך מלחמות וכיוצא
בזה אם הוא מתענג בסיפורים שרי כדשרי לרוץ לבחורים המתענגים בריצתם וקפיצתם אבל אם
המספר אינו מתענג בכך אלא שעושה כן לרצון חבירו יש חשש איסור לאותם שאינם מתענגים עכ"ל:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שז סעיף א
ודבר דבר (ישעיה נח, יג): שלא יהא
דבורך של שבת כדבורך של חול; הלכך אסור לומר: דבר פלוני (א) א [א] אעשה למחר או סחורה
פלונית אקנה למחר, ואפילו בשיחת (ב) דברים בטלים אסור להרבות. הגה: וב"א שסיפור
שמועות ודברי חדושים הוא (ג) עונג להם, (ד) מותר [ב] (ה) לספרם בשבת כמו בחול;
<א> אבל מי שאינו מתענג, אסור לאומרם (ו) כדי שיתענג בהם חבירו (ת"ה סי'
ס"א).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שז סעיף א
(א) אעשה למחר - ודוקא אם הוא דבר
שאסור לעשותו בשבת ואפילו אם הוא רק איסור דרבנן. יש שכתבו דאפילו דבר מצוה כגון כתיבת
ס"ת וכה"ג אסור לומר אעשה למחר אבל בא"ר וכן במאמר מרדכי וברכי יוסף
חולקים עליהם וסוברים דכל לדבר מצוה שרי ומ"מ נכון לכתחלה להחמיר כשאין צורך לזה
בדבורו היום [עיין בתו"ש] ואם מתיירא שיתרשל בדבר אז לכו"ע שרי לזרוזי נפשיה
דאמירה לגבוה הוי כנדר [שם בתו"ש]. אסור לעכב האינו יהודי בשבת בשביל החוב דזהו
הכל בכלל ממצוא חפצך אבל יכול לומר אח"כ בחול לשופט מדוע לא עכבת הא"י בשבת
כדי שיבין ויעכבנו לשבת הבאה כשיזדמן לו ובתשובת הב"ח סימן קמ"ו מתיר מי
שיש לו חוב אצל האנס ובשבת נודע לו שהוא ילך מן העיר ואפשר שלא ישוב עוד מותר לילך
בשבת לקבול עליו אצל השר שיפרענו דבמקום פסידא לא גזרו. אינו יהודי שהיה תפוס אצל השופט
בשביל יהודי שהיה חייב לו יוכל לומר להשופט שיקבל ערבות מאינו יהודי ויניח התפוס אבל
לא יאמר לו שיכתוב בערכאות [אחרונים]. כתב בא"ר סימן רמ"ד אם אינו יהודי
חייב לו וירא שמא יסע בשבת יכול להתראות אליו כדי שיתן בשבילו לחבירו הא"י. ואסור
לעכב נכסי ראובן ביד שמעון בשבת [אחרונים]:
(ב) דברים בטלים - היינו שאין בהם
זכר לעשיית מלאכה ולעסקים כלל וגם אין בהם דברי גנאי וקלות ראש דאל"ה אפילו מעט
אסור:
(ג) עונג להם - ואסור לספר בשבת איזה
דבר שמצטער בו:
(ד) מותר וכו' - ומ"מ יזהר מלהמשיך
הרבה בזה דאף בדבר שהוא עונג גמור כמו אכילה ושתיה ושינה מבואר בסימן ר"צ ובב"י
בסימן רפ"ח דאין להמשיך הרבה דלאלו שאינם עוסקים בתורה בימות החול ניתן שבת עיקרו
לד"ת ואפילו לת"ח היגעים בתורה כל ימות השבוע ג"כ איתא באחרונים שלא
ירבו בו יותר מדאי משום בטול תורה:
(ה) לספרם וכו' - לאו משנת חסידים
היא והנשמר מלדבר דברי חול קדוש יאמר לו. ואנשי מעשה נזהרים ביותר מזה שלא לדבר בשבת
אפילו דברים הכרחיים כ"א בלשון הקודש [ונראה שטעמם הוא למגדר מלתא כדי שלא יבואו
לשיחה בטלה] כ"כ בא"ר. איתא בשל"ה קבלתי אדם המבקר לחבירו בשבת בשחרית
לא יאמר לו כדרך שאומר בחול צפרא טבא רק יאמר לו שבת טבא [בלשון קודש או בלשון חול
כמנהגנו היום] כדי לקיים זכור את יום השבת:
(ו) כדי שיתענג וכו' - דאין לו לעבור
על ודבר דבר בשביל חבירו ואם הוא מתענג במה שהם מתענגים אפשר דיש להקל:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שלד סעיף א
נפלה דליקה בשבת, אם הוא בלילה קודם
סעודה, (א) יכול להציל * כדי מזון שלש סעודות, הראוי לאדם, לאדם, * והראוי לבהמה, לבהמה;
* (ב) ובשחרית, מזון שתי סעודות; ובמנחה, מזון סעודה אחת. ודוקא בני הבית (ג) שהדליקה
בו לא יצילו יותר, <א> משום דאיכא למיחש שמתוך שטרודים בהצלה ישכחו השבת ויכבו;
אבל בתים (ד) הקרובים ויראים שתגיע להם הדליקה, יכולים להציל כל מה שירצו.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שלד סעיף א
(א) יכול להציל וכו' - עיין לקמן בסי"א
דלהציל מבית לחצר שלו י"א דיכול להוציא כל מה שירצה:
(ב) ובשחרית מזון וכו' - הב"ח
כתב דאם הוא לאחר חצות אפילו אם עדיין לא אכל אין מציל כ"א מזון סעודה אחת ובפמ"ג
מפקפק בזה:
(ג) שהדליקה בו - ר"ל וע"כ
ודאי בהול ואי שרית ליה אתי לכבויי. והנה כאן אסרינן להציל כדי שלא יכבה וגבי מת מתירין
להצילו כדי שלא יכבה כמ"ש רסי' שי"א כתבו התוספות דבמת אדם בהול עליו טפי
ולכך הוצרכו להתיר כדי שלא יכבה במזיד אבל כאן דאין אדם בהול כ"כ ואפילו אם לא
נתיר לו לא יבוא לכבות במזיד ואם נתיר לו חיישינן שמא מתוך טרדתו ישכח ויכבה את הדליקה:
(ד) הקרובים - שאינם בהולים כ"כ
[ועיין בספר נזר ישראל שהביא בשם שלחן עצי שטים שכתב דלפי מה שמבואר לקמן בסכ"ו
בהג"ה דבזה"ז שאנו שרויין בין הא"י ויש חשש סכנת נפשות דמותר לכבות
ממילא מותרין אפילו באותו בית שהדליקה שם להציל אוכלין כמה שירצו וה"ה דברים המוקצים
וכמו שהדין בבית השכנים כיון דאין לגזור שמתוך שיהיה בהול יבוא לכבות דהרי בזה"ז
מותר לכבות ואין זה מוכרח דאפשר שמתוך בהילתו יבוא לידי שאר מלאכות להוצאה בר"ה
וכדומה וכענין שאמרו שם בגמרא קי"ז ע"ב גבי נשברה לו חבית בראש גגו ע"ש
ומ"מ אין למחות ביד המקילין דלדעת הט"ז המובא בסק"ב משמע ג"כ דבהצלת
מעות מותר לדעת בעל התרומות אם אין עובר עי"ז איסור דאורייתא וכן באו"ה אף
דבנ"א מפקפק מאד על דבריו ע"ש] וכתב הח"א ואפשר דלפ"ז גם אחרים
חוץ מבעה"ב ואשתו ובניו מהבית שהדליקה בו שהם בהולים אבל אנשים אחרים שאינם בהולים
כ"כ מותר להם להציל בשבילו ואפילו מעות דאין בו אלא איסור מוקצה [והיינו כדעת
היש מתירין שהובא בסמוך] אבל אסור לטלטל בשבילו לכרמלית עכ"ל:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שלד סעיף א
* כדי מזון ג' סעודות - עיין בפמ"ג
סק"י דמסתפק דאפשר דיכול הבעה"ב להציל מזון ג"ס עבור כל אחד ואחד מבני
ביתו וכן משמע לענ"ד מתוד"ה אבל לא משבת ליוה"כ שכתבו שם דאפילו כדי
להאכיל התינוקות ביוה"כ נמי אסור להציל ומשמע דעל שבת גופא מותר וכן בדין דלא
גרע ממה שמותר להציל כדי להאכיל לבהמה:
* והראוי לבהמה לבהמה - משום דאסור
לאכול קודם שיתן מאכל לבהמתו ולכך מציל גם לבהמה מזון ג' סעודות [תו"ש]:
* ובשחרית מזון ב"ס - ופשוט דשרי
להציל לחם משנה לכל סעודה [תו"ש] עוד כתב שם דמשקים יכול להציל לצורך כל היום
דכל היום ראוי לשתיה כמ"ש סימן שכ"ג ס"ו אך יין אינו שרי רק לצורך ג"ס
ע"ש:
בית יוסף אורח חיים סימן
שלד
יב (א) כל כתבי הקודש מצילין האידנא מפני הדליקה וכו'. ריש פרק כל כתבי (קטו.)
כל כתבי הקודש מצילין אותם מפני הדליקה ובגמרא (שם) היו כתובים תרגום או בכל לשון רב
הונא אמר אין מצילין רב חסדא אמר מצילין ופסקו הפוסקים כרב הונא דאמר אין מצילין וטעמיה
דרב הונא משום דלא ניתנו לקרות בהם כלומר דרבי שמעון בן גמליאל אסר בפרק קמא דמגילה
(ח:) לכתוב ספרים אלא בלשון הקודש או יונית וכתב הרמב"ם בפרק כ"ג (הכ"ו)
דאפילו היה שם עירוב אין מצילין אותם והרי"ף (מג.) והרמב"ם (שם) כתבו סתם
דאין מצילין אותם ולא חילקו בין זמן לזמן אבל התוספות (שם קטו. ד"ה אליבא) והרא"ש
(סי' א) והמרדכי (סי' שצו) כתבו דהשתא ספרים שלנו מצילין דניתנו לקרות בהם משום עת
לעשות ליי' הפרו תורתך (תהלים קיט קכו) כדאמרינן בהניזקין (גיטין ס.) וזהו שכתב רבינו
כל כתבי הקודש מצילין אותם האידנא מפני הדליקה וקורין בהם אפילו כתובים בכל לשון וכו'
וגם הרב המגיד (שם) כתב שהרמב"ן (קטו. ד"ה רב הונא, מלחמות מב:) והרשב"א
(שם ד"ה אמר רב הונא) הסכימו שבזמן הזה מצילין תרגום של אונקלוס הגר ושל יונתן
בן עוזיאל וכן תורה שבעל פה לפי שהותר לכתוב בזמננו משום עת לעשות ליי' הפרו תורתך:
והר"ן כתב בריש פרק כל כתבי (מג. דיבור ראשון) בשם הראב"ד דכיון דרב הונא
משום דלא ניתנו לקרות בהם קאמר דאין מצילין על כרחך לעז יוני אינו בכלל זה דהא קיימא
לן (מגילה יח.) לעז יוני לכל כשר הילכך היו כתובים בלעז יוני מצילין וכן נמי כיון דקיימא
לן (שם) שהתירו במגילה גפטית לגפטיים עילמית לעילמיים וכיון דבמגילה התירו כל שכן בשאר
ספרים הילכך כי האי גוונא כתבי הקודש למי שניתנו לקרות בהן מצילין אותם במקומם מפני
הדליקה ומיהו כי שרית גפטית לגפטיים ואינך מסתברא דדוקא לשאינם בקיאים בלשון הקודש
אבל לבקיאים לא וכתב עוד הרז"ה (מב: ד"ה ועוד) דהאידנא דבציר לבא [רצונו
לומר שעכשיו אנו חסרי לב ושר השכחה גובר] ותרגום והלכות ניתנו לקרות בהן הילכך מצילין
אותם מפני הדליקה ואף הרמב"ן (מלחמות שם) הודה לו והביא ראיה ממסכת סופרים (פי"ז
ה"א) [וכתב עוד הרמב"ן וז"ל] וזה שכתב הרי"ף דתרגום אין מצילין
אותו לא תרגום דילן כההוא דאונקלוס ויונתן נתכוין אלא לשון תרגום בעלמא שאף על פי שהפרו
תורות לכתוב הכל לא התירו לכתוב ספר הקודש אלא בלשון הקודש אבל לא בלעגי שפה ובלשון
אחרת ותמה הר"ן (שם) על הרמב"ן והעלה הוא ז"ל דהוא הדין אם היו כתובים
בלשון שאותו העם בקיאים בו איזה לשון שיהיה ניתן ליכתב הוא ומצילין אותם:
ומ"ש רבינו בסם ובסיקרא ובכל
דבר. בעיא שם (קטו:) ופשטו מברייתא דמצילין:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שלד סעיף יב
(ל) כל טו כתבי הקדש (לא) <ט>
מצילין טז האידנא מפני הדליקה וקורין בהם, אפי' כתובים בכל לשון (לב) ואפי' כתובים
בסם ובסיקרא (פי' מיני צבעונים) ובכל דבר. (לג) וכן מטבע ברכות שטבעו חכמים, מצילין
אותם מן הדליקה ומכל מקום התורפה (פירוש מקום מגולה והפקר); וכן תרגום שכתבו עברי,
(לד) כגון יגר שהדותא וכדנא תימרון להון, ועברי שכתבו תרגום * או בלשון אחר (לה) שאותו
העם * יז בקיאים בו; וכן ספר תורה שיש בו ללקט (לו) <י> פ"ה אותיות מתוך
תיבות (לז) שלמות או שיש בו אזכרה, מצילין אותה.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שלד סעיף יב
(ל) כל כתבי הקודש - היינו תנ"ך
וגמרא וכל הספרים. ותורה שבכתב קודמת להציל לתורה שבע"פ ואפילו תורה שבע"פ
מושאלים או מושכרים לו ואם לא יציל לתורה שבע"פ יצטרך לשלם לבעליהם אפ"ה
תורה שבכתב קודם [א"ר בשם ס"ח]. והצלת המת קודם לספרים [שם]:
(לא) מצילין האידנא - הא דנקט בלשון
האידנא משום דרצה לסיים אפילו כתובים בכל לשון וכו' וביאור הדבר דהנה מצד הדין תורה
שבכתב אין כותבין אלא כתב אשורית [הוא הכתב של ס"ת] ובלשה"ק ותורה שבע"פ
[היינו הש"ס וכל הספרים] אסור לכתוב אלא קורין אותם בע"פ ואם שינה הן תורה
שבכתב שכתבו שלא כדין בכתבו או בלשונו או אם כתב שבע"פ אין קורין בהם וגם אין
מצילין אותם בשבת מפני הדליקה דאסור לטלטלם כלל אבל האידנא דבציר ליבא כי נתמעט הדעת
והזכרון הותר לכתוב תורה שבע"פ כדי שלא ישתכחו וגם בכל כתב ולשון וגם תורה שבכתב
בכל לשון ובכל כתב כדי שיבינו כל העם את דברי התורה כי אין הכל בקיאין בלשון הקודש
וסמכו כל זה על מה דכתיב עת לעשות לה' הפרו תורתך ולכן קורין בהן ומצילין אותן מפני
הדליקה בשבת. וספרים שלנו שכתובים בלשונם של כותים ונמצא אצלם יש להסתפק אם טעונים
גניזה דהא לא שרי לכתוב בלשון אחר ובכתב אחר אלא משום עת לעשות לה' ולהם מי התיר ועיין
במ"א שהאריך עוד בזה:
(לב) ואפילו כתובים בסם וכו' - קאי
אכתובים בכל לשון אבל אם היו כתובים התנ"ך בלשה"ק לא הותר לקרות בהן אם
היו כתובים שלא בדיו דמדינא צריך לכתוב תנ"ך בלשון הקודש ובדיו ונהי דהותר
שאר לשון משום עת לעשות לה' כנ"ל אבל לשנות מדיו לא הותר דקל להשיג דיו
[מ"א בסי"ג] וכ"ז הוא רק לענין לקרות בהם אבל לענין הצלה מפני הדליקה
וכן לענין גניזה הוא אפילו אם כתובין בסם וסיקרא [מ"א וש"א]:
(לג) וכן מטבע ברכות - שכ"ז
הותר לכתוב בזמנינו ולברך ולהתפלל בם משום עת לעשות לה' וע"כ ממילא צריך
להצילם מן הדליקה וגם טעונים גניזה בחול שלא יהיו מונחים במקום הפקר:
(לד) כגון יגר שהדותא - האמור בתורה
ור"ל שהשלים באלו התיבות החשבון של פ"ה אותיות וכדלקמיה דעל אלו התיבות בלבד
א"צ להצילם מן הדליקה אפילו לא העתיקם לעברי [גמרא]:
(לה) שאותו העם בקיאים בו - אבל אם
העם אינם מבינים אותו הלשון אסור לכתבו ולהצילו דלא הותר רק משום עת לעשות לה' וכנ"ל.
ועיין בבה"ל דדעת הר"ן בשם הראב"ד דלא הותר לכתוב שאר לשון ולקרות בו
כתבי הקודש כ"א כשאינו בקי בלשון הקודש:
(לו) פ"ה אותיות - שעל ידי שיעור
זה יש עדיין עליה קצת קדושת ס"ת משום שכן נמצא בפרשת ויהי בנסוע:
(לז) שלמות - ר"ל שנמחק כל הספר
ונשאר רק תיבה אחת שלמה כאן ותיבה כאן עד שבין כולם יש פ"ה אותיות ולאפוקי אם
אינם נמצאים תיבות שלמות רק אותיות מפוזרות לא מהני אף שיש פ"ה אותיות וכ"ז
הוא רק לענין הצלה מדליקה אבל לענין גניזה פשיטא דבעינן:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שלד סעיף יב
* או וכו' - עיין במ"א שמצדד
דה"ה אם היה כתוב ג"כ בכתב אחר שרי:
* בקיאים - ע' מ"ב ועיין בר"ן
שכתב דכיון דקי"ל שהתירו במגילה גיפטית לגיפטיים עילמית לעילמיים וכו' הלכך כה"ג
בכתבי הקודש למי שניתנו לקרות בהן מצילין אותן במקומן מפני הדליקה ומיהו כי שרית גיפטית
לגיפטיים ואינך מסתברא דדוקא לשאינם בקיאים בלשה"ק אבל לבקיאים לא עכ"ל ונראה
לענ"ד דהר"ן לא קאי כ"א אמגילה אבל בעניננו אפילו מי שבקי בלשה"ק
ג"כ צריך להצילו מפני הדליקה דהא ניתן לקרות בו באותו מקום למי שאינו בקי בלשה"ק
וכן מוכח מלשון השו"ע שכתב או בלשון אחר שאותו העם בקיאים בו משמע דכיון שהעם
בקיאים בזה הלשון די אף שכמה מהן יודעין ג"כ לשה"ק אפ"ה מצילין דהא
ניתן לקרות למי שאינו בקי ואף דבספר מחצית השקל משמע שהוא מפרש דהר"ן קאי על הכל
הנלענ"ד כתבתי. ומיהו לענין עצם למוד תורה שבכתב בשאר לשון למי שיכול לקרותה בלשה"ק
גם אנו מודים להמחה"ש דלדעת הר"ן בשם הראב"ד אינו נכון לעשות כן דכן
משמע לשונו להמעיין בו [ועיין בסימן תר"צ ס"י בדעה הראשונה שהיא סתמית כוותיה
דהראב"ד] ואין להקשות על דברי הראב"ד מהא דברכות י"ג דקאמרה הגמרא למימרא
דסברי רבנן דכל התורה כולה בלשה"ק נאמרה [והיינו לקרות כפירש"י שם] דאי ס"ד
בכל לשון נאמרה שמע דכתב רחמנא ל"ל ודחי הגמרא לעולם בכל לשון נאמרה עי"ש
הרי דמותר בכל לשון לקרות כמו גבי ק"ש ולגבי ק"ש לא נזכר בשום פוסק חילוק
בין אם יודע לשה"ק או לא י"ל דסבר הראב"ד דכיון דבסוגיא שם מתחלה בדעת
רבי קאמר שם להיפוך אלמא דלא פשיטא להו לבעלי הגמרא בענין זה אי דוקא בלשה"ק נאמרה
התורה שבכתב לקרות או בכל לשון ולהכי מצדד דדינא בזה כמו במגילה דמי שאינו יודע לשה"ק
יכול לקרותה בכל לשון א"נ י"ל דהתם מיירי שקורא הפסוקים בע"פ [ודומיא
דק"ש שקורא בע"פ ואין בזה משום דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם בע"פ
וכנ"ל בסימן נו"ן שכתבו הפוסקים דה"ה בשאר פסוקים אם העולם בקיאים לאמרם
בע"פ] בשאר לשון ולהכי אמרינן דבכל לשון נאמרה לקרות משא"כ בעניננו דאיירינן
שכתב התורה בשאר לשון וקורא הלשון מתוך הכתב התם שפיר ס"ל להראב"ד דלא הותר
לכתוב שאר לשון ולקרות בו כ"א כשאינו בקי בלשה"ק:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שלד סעיף טו
מצילים תיק הספר עם הספר, ותיק התפילין
עם התפילין, (מג) אע"פ שיש בתוכן מעות; והוא הדין לשאר כתבי הקודש.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שלד סעיף טו
(מג) אע"פ שיש וכו' - ואפילו
לדעה ראשונה דבס"ב דמתיר להציל מעות לחוד מפני הדליקה ג"כ ניחא הכא דקמ"ל
דמותר להציל המעות אגב הספר ואפילו לחצר שאינה מעורבת ולא הצריכוהו לנערם ממנה דילמא
אדהכי והכי נפלה הדליקה על הספר גופא:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שלד סעיף טז
אם הניח <יג> תפילין בארנקי
(פי' כיס) מלא מעות, יכול להצילו מפני הדליקה או מפני הגנבים והגזלנים (מד) למקום שיכול
להציל התפילין. (מה) כ ויש מי שאומר דהיינו דוקא (מו) כשהניחם שם מערב שבת.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שלד סעיף טז
(מד) למקום וכו' - היינו אפילו לחצר
שאינה מעורבת:
(מה) ויש מי שאומר דהיינו וכו' - הנה
בט"ז ומ"א כתבו דליכא בזה פלוגתא דלכו"ע אסור לכתחלה להניח תפלין
אצל מעות בשעת הדליקה כדי להציל המעות אבל אם הניח בשבת תפלין אצל מעות ואח"כ
נפלה דליקה פשיטא דשרי להצילו לכו"ע וא"צ לנער המעות ע"ש ובביאור
הגר"א הכריע דהעיקר כהמחבר דלדעה ראשונה גם לכתחלה מותר להניח תפלין אצל מעות
בשעת הדליקה ע"ש:
(מו) כשהניחם שם מע"ש - היינו
לענין שיהיה יכול להציל לחצר שאינה מעורבת אבל להציל לרה"י מבואר לקמיה בסי"ז
דיש מתירין אפי' ע"י ככר ותינוק כשמניח עליו בשעת הדליקה [מ"א וכן מוכח מהגר"א
בסי"ז]:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שלד סעיף יז
(מז) כא יש מתירים להציל דסקיא מלאה
מעות, <יד> על ידי ככר או תינוק, מן הדליקה או מן הגנבים והגזלנים, ודוקא לרה"י,
אבל לא לחצר כב שאינה מעורבת. (מצילין הספרים אפילו לחצר שאינה מעורבת) ולמבוי (פי'
מקום שנכנסים מהם לחצרות) שלא נשתתפו בו, <טו> ובלבד שיהיו בו (מח) שלשה מחיצות
ולחי.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שלד סעיף יז
(מז) יש מתירים וכו' - והיינו שיכול
ליתן אפילו לכתחלה בשבת להציל על ידם אפילו המעות חשוב מהחפץ שמניח אצלו ולא אמרינן
בזה דיהיה בטל לגבי המעות ואע"ג דבעלמא אסור לטלטל דבר המוקצה ע"י דבר היתר
המונח עליו דלא אמרו ככר או תינוק אלא לענין טלטול המת בלבד הכא משום פסידת הדליקה
הקילו בכל זה ועיין ס"ב דיש מתירין אפילו בלא ככר כלל:
(מח) שלש מחיצות ולחי - אבל בלא לחי
הו"ל ככרמלית ולא הותר אפילו בשביל ספרים:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שלד סעיף יח
כתבו משם גאון, (מט) כג שמותר לומר
לאינו יהודי להציל ספרים מן הדליקה אפי' דרך רשות הרבים.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שלד סעיף יח
(מט) שמותר לומר וכו' - דשבות דאמירה
לא"י שרי מפני בזיון כתבי הקודש ואף גמרות ושארי ספרים הוי בכלל זה [פמ"ג]:
בית יוסף אורח חיים סימן
שלד
יא כתב בעל התרומה (שם) דכל הצלה דהכא לחצר ומבוי הסמוכים לרשות הרבים וכו'.
כן כתבו סמ"ג (שם) וסמ"ק (סי' רפב עמ' רצד ד"ה המכבה) והמרדכי (סי'
שצד) והר"ן בפרק כל כתבי (מב: ד"ה והא) וכתב הר"ן (שם) שהקשה הרמב"ן
(קטו. ד"ה מתני' כל) דכיון דטעמא משום חשש כיבוי מה לי לחצר מה לי לבית חבירו
וכמו שהקשה רבינו ועוד הקשה עליו דהא אפילו לשמא יוציא לרשות הרבים איכא למיגזר נמי
בבית חבירו כדגזרו (שבת קיז:) גבי נשברה לו חבית בראש גגו: וכתב עוד בעל התרומה (שם)
דהא דאינו מציל אלא מזון שלש סעודות וכלי תשמישו הצריכים לו לאותו יום לבד היינו במציל
לחצר חבירו שיש עירוב אבל לחצר שלו שאינה צריכה עירוב מציל כל חפציו הן מזונות הן בגדים
כל מה שיש לו וכן כתוב בהגהות מרדכי (פב ע"ג) ומה שקשה על הדין הנזכר בסמוך קשה
נמי על דין זה ומפני כך לא הזכירו רבינו: כתב הר"ן בפרק כל כתבי (מג: ד"ה
תנו רבנן שכח) אהא דתנו רבנן שכח פת בתנור וקדש עליו היום מצילין מזון שלש סעודות וכו'
כי אמרינן דמצילין מזון שלש סעודות דוקא כשאין לו מה יאכל וכן נמי הא דאמרינן ואומר
לאחרים בואו והצילו לכם כשאין להם מה יאכלו הא לאו הכי לא שרי, ומשמע דאמצילין מפני
הדליקה נמי קאי ואין נראה כן מדברי הפוסקים אלא אף על פי שיש להם מה יאכלו מצילין מפני
הדליקה ואפשר דהר"ן נמי סבר הכי בדליקה ומה שכתב וכן הא דאמרינן ואומר לאחרים
בואו והצילו לכם בשאין להם מה יאכלו וכו' אשכח פת בתנור קאי:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שלד סעיף יא
<ח> יש אומרים דכל הצלה שאמרנו
היא לחצר ומבוי הסמוכים לרשות הרבים וגם אינם מקורים, דדמי לרשות הרבים; ומשום הכי
אין מתירין להציל אלא מזון שלש סעודות וכלים הצריכים; (כז) אבל לבית אחר שעירב עמו,
יכול להוציא כל מה שירצה; ואף לחצר לא אמרו אלא לחצר חבירו, אבל לחצר שלו (כח) שאינה
צריכה עירוב, יכול להוציא כל מה שירצה; (כט) ויש אומרים שאין חילוק.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שלד סעיף יא
(כז) אבל לבית אחר וכו' - ר"ל
דכיון שהוא מקורה אינו דומה כלל לר"ה ולית בזה גזירה שמא יוציא לר"ה ואע"ג
דבגמרא נזכר הטעם דשמא מתוך טרדת הצלה יבוא לכבות ס"ל לדעה ראשונה דמ"מ לא
גזרינן בזה רק היכא דאיכא חשש הוצאה ג"כ:
(כח) שאינה צריכה עירוב - ר"ל
שאין בה דיורין ודמי כבית אחד שנפל בה דליקה שמותר להוציא מחדר לחדר לכו"ע ולא
גזרו בזה:
(כט) וי"א שאין חילוק - ס"ל
כיון דהטעם שמא ישכח ויבוא לכבות מה לי חצר ומה לי בית ומה לי אם החצר הוא של רבים
או חצר שלו. ולמעשה כיון שהוא מלתא דרבנן אפשר שיש לסמוך להקל:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שלד סעיף יג
יש מי שאומר דמגלת אסתר, (לח)
<יא> הואיל ואין בה אזכרות, אם אינה כתובה (לט) כמשפטה יח [טז] אשורית על העור
ובדיו, אין בה קדושה להצילה מפני הדליקה.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שלד סעיף יג
(לח) הואיל ואין וכו' - מפני שניתנה
לכתוב בדתי פרס ומדי לפיכך לא כתבו בה אזכרות:
(לט) כמשפטה וכו' - ובמג"א מסיק
דכל זה הוא רק בזמן התלמוד דאז היה אסור להצילה אא"כ כתובה כהלכתה כיון שלא ניתן
לכתוב וללמוד בה אבל האידנא כיון דמשום עת לעשות לה' ניתן ללמוד בה אפילו כתובה בנייר
ובכל לשון ממילא מצילין אותה מפני הדליקה ג"כ כמו כל כתבי הקודש ורק לענין אם
כתבה בלשון הקודש ושלא בדיו כ"א בסם וסיקרא יש נ"מ דבכל כתבי הקודש אפילו
אם היו כתובין בסם וסיקרא דאין קורין בהן [משום דבקל יכול לקנות דיו כמו סם וסיקרא
ולא שייך בזה משום עת לעשות] אפ"ה מצילין אותן מפני הדליקה מפני האזכרות שבהן
משא"כ במגילה דלית בה אזכרות אם כתבה בסם וסיקרא אין קורין בה ואין מצילין אותה
מפני הדליקה וכ"ז בכ"ד ספרי קודש אבל שאר ספרים פשיטא דנכתבים בסם ובסיקרא
בין היכא שכתובים בלשה"ק ובין כשכתובים בכל לשון:
בית יוסף יורה דעה סימן רפב
י ס"ת שבלה או נפסל נותנין אותו
בכלי חרס וקוברין אותו אצל ת"ח. מימרות בפרק בני העיר (מגילה כו:). ומה שהצריכו
לתתו בכלי חרס הוא כדי שלא ירקב כ"כ במהרה דכל מאי דאפשר לתקוני שיעמוד ימים רבים
מתקנינן:
שולחן ערוך יורה דעה סימן רפב סעיף י
ספר תורה שבלה או נפסל, נותנין אותו בכלי חרס וקוברין אותו יא
(יג) אצל ת"ח, וזו היא גניזתו.
ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן רפב סעיף י
יא אצל ת"ח - אפילו אינו אלא שונה הלכות ולא שימש ת"ח
כ"כ בא"ח סי' קנ"ד ס"ה: