רי"ף שבת דף מג.
גמ' שבת דף קטו.-קטז:
אורך השיעור הקולי ברי"ף ור"ן הוא 18:56
דקות
אורך
השיעור הקולי בפוסקים הוא 14:56 דקות
1)ספר תורה שיש בו ללקט פ"ה
אותיות מתוך תיבות שלמות או שיש בו אזכרה, מצילין אותה.
2)הגליונים שלמעלה ושלמטה אין מצילין
אותם
3)האפיקורסים שכתבו להם כתבי הקודש,
אין מצילים אותם; ואף בחול שורפן עם
האזכרות שבהן
4)כל מה שמותר להציל מפני הדליקה מותר
להציל ממים ומשאר דברים המאבדים.
5)בזמן שאנו שרויין בין עובדי כוכבים
והיה חשש סכנת נפשות, כתבו שמותר לכבות דליקה בשבת משום
7)מי שנתחייב מיתה מותר לברוח לבית
עבודת כוכבים ולהציל את עצמו
ישעיהו פרק נז פסוק ח
וְאַחַר הַדֶּלֶת וְהַמְּזוּזָה שַׂמְתְּ זִכְרוֹנֵךְ כִּי מֵאִתִּי
גִּלִּית וַתַּעֲלִי הִרְחַבְתְּ מִשְׁכָּבֵךְ וַתִּכְרָת לָךְ מֵהֶם אָהַבְתְּ מִשְׁכָּבָם
יָד חָזִית:
רש"י ישעיהו פרק נז פסוק ח
(ח) ואחר הדלת והמזוזה שמת זכרונך - למי
שהוא מדמה אותה לאשה מנאפ' אשר נואפי' צופים וממתינים לפני פתח ביתה והיא לבה וזכרונה
אל הדלת והמזוזה איך תפתח ותצא אליהם:
כי מאתי גלית ותעלי - אצלי היית שוכבת וגלית הכיסוי שהיו מכוסי'
יחד ותעלי מאצלי:
הרחבת משכבך - לקבל בו נואפי' הרבה:
ותכרת לך - ברית מהם:
אהבת משכבם - כשחזית לך יד ומקום להראות להם אהבתך:
יד - אייש"י בלע"ז וכן ראו חלקת יואב אל ידי (ש"ב
=שמואל ב'= יד):
במדבר פרק י פסוק לה
וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה יְקֹוָק וְיָפֻצוּ
אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ:
בית יוסף אורח חיים סימן
שלד
יב (ב), יד וכן הברכות והקמיעין וכו'. גם זה בפרק כל כתבי (שם) תנו רבנן הברכות
והקמיעין אף על פי שיש בהם אותיות של שם ומעניינות הרבה של תורה אין מצילין אותם מפני
הדליקה. ופירש רש"י הברכות. מטבע ברכות שטבעו חכמים: ומעניינות הרבה. מפרשיות
שהיו כותבין בקמיעין פסוקי לחש כגון כל המחלה וכו': וכתב הרא"ש (סי' א) והאידנא
דנהיגי לכתוב סדר הברכות ויש בהן [הרבה] מעניינות של תורה הואיל וניתנו ליכתב משום
עת לעשות ליי' וניתנו לקרות בהן גם מצילין אותם מפני הדליקה וכן כתב המרדכי
(שם), והר"ן (שם) כתב שהרמב"ן (שם) אוסר לכתוב
פסוקי דרחמי ולפיכך אין מצילין אותן מפני הדליקה בשבת והוא ז"ל תמה עליו וכתב
שאיני רואה מקום לחלוק בין פסוקי דרחמי לאפטרתא דשרי בפרק הניזקין (שם) משום עת לעשות
ליי' הפרו תורתך עכ"ל ומכל מקום הקמיעין דלית בהו משום עת לעשות ליי' נראה
דהאידנא נמי אין מצילין אותם וכן כתב הרשב"א בתשובה (ח"ב סי' רפא, ח"ה
סי' קיט) ורבינו שכתב קמיעין בהדי ברכות אפשר שנמשך אחר לשון הגמרא דקתני להו
כחדא ולאו דוקא או אפשר דסבירא ליה דכיון דאתייהיב רשותא למיכתב ברכות הוא הדין לקמיעין:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שלד סעיף יב
(ל) כל טו כתבי הקדש (לא) <ט>
מצילין טז האידנא מפני הדליקה וקורין בהם, אפי' כתובים בכל לשון (לב) ואפי' כתובים
בסם ובסיקרא (פי' מיני צבעונים) ובכל דבר. (לג) וכן מטבע ברכות שטבעו חכמים, מצילין
אותם מן הדליקה ומכל מקום התורפה (פירוש מקום מגולה והפקר); וכן תרגום שכתבו עברי,
(לד) כגון יגר שהדותא וכדנא תימרון להון, ועברי שכתבו תרגום * או בלשון אחר (לה) שאותו
העם * יז בקיאים בו; וכן ספר תורה שיש בו ללקט (לו) <י> פ"ה אותיות מתוך
תיבות (לז) שלמות או שיש בו אזכרה, מצילין אותה.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שלד סעיף יב
(ל) כל כתבי הקודש - היינו תנ"ך
וגמרא וכל הספרים. ותורה שבכתב קודמת להציל לתורה שבע"פ ואפילו תורה שבע"פ
מושאלים או מושכרים לו ואם לא יציל לתורה שבע"פ יצטרך לשלם לבעליהם אפ"ה
תורה שבכתב קודם [א"ר בשם ס"ח]. והצלת המת קודם לספרים [שם]:
(לא) מצילין האידנא - הא דנקט בלשון
האידנא משום דרצה לסיים אפילו כתובים בכל לשון וכו' וביאור הדבר דהנה מצד הדין תורה
שבכתב אין כותבין אלא כתב אשורית [הוא הכתב של ס"ת] ובלשה"ק ותורה שבע"פ
[היינו הש"ס וכל הספרים] אסור לכתוב אלא קורין אותם בע"פ ואם שינה הן תורה
שבכתב שכתבו שלא כדין בכתבו או בלשונו או אם כתב שבע"פ אין קורין בהם וגם אין
מצילין אותם בשבת מפני הדליקה דאסור לטלטלם כלל אבל האידנא דבציר ליבא כי נתמעט הדעת
והזכרון הותר לכתוב תורה שבע"פ כדי שלא ישתכחו וגם בכל כתב ולשון וגם תורה שבכתב
בכל לשון ובכל כתב כדי שיבינו כל העם את דברי התורה כי אין הכל בקיאין בלשון הקודש
וסמכו כל זה על מה דכתיב עת לעשות לה' הפרו תורתך ולכן קורין בהן ומצילין אותן מפני
הדליקה בשבת. וספרים שלנו שכתובים בלשונם של כותים ונמצא אצלם יש להסתפק אם טעונים
גניזה דהא לא שרי לכתוב בלשון אחר ובכתב אחר אלא משום עת לעשות לה' ולהם מי התיר ועיין
במ"א שהאריך עוד בזה:
(לב) ואפילו כתובים בסם וכו' - קאי
אכתובים בכל לשון אבל אם היו כתובים התנ"ך בלשה"ק לא הותר לקרות בהן אם היו
כתובים שלא בדיו דמדינא צריך לכתוב תנ"ך בלשון הקודש ובדיו ונהי דהותר שאר לשון
משום עת לעשות לה' כנ"ל אבל לשנות מדיו לא הותר דקל להשיג דיו [מ"א בסי"ג]
וכ"ז הוא רק לענין לקרות בהם אבל לענין הצלה מפני הדליקה וכן לענין גניזה הוא
אפילו אם כתובין בסם וסיקרא [מ"א וש"א]:
(לג) וכן מטבע ברכות - שכ"ז הותר
לכתוב בזמנינו ולברך ולהתפלל בם משום עת לעשות לה' וע"כ ממילא צריך להצילם מן
הדליקה וגם טעונים גניזה בחול שלא יהיו מונחים במקום הפקר:
(לד) כגון יגר שהדותא - האמור בתורה
ור"ל שהשלים באלו התיבות החשבון של פ"ה אותיות וכדלקמיה דעל אלו התיבות בלבד
א"צ להצילם מן הדליקה אפילו לא העתיקם לעברי [גמרא]:
(לה) שאותו העם בקיאים בו - אבל אם
העם אינם מבינים אותו הלשון אסור לכתבו ולהצילו דלא הותר רק משום עת לעשות לה' וכנ"ל.
ועיין בבה"ל דדעת הר"ן בשם הראב"ד דלא הותר לכתוב שאר לשון ולקרות בו
כתבי הקודש כ"א כשאינו בקי בלשון הקודש:
(לו) פ"ה אותיות - שעל ידי
שיעור זה יש עדיין עליה קצת קדושת ס"ת משום שכן נמצא בפרשת ויהי בנסוע:
(לז) שלמות - ר"ל שנמחק כל הספר
ונשאר רק תיבה אחת שלמה כאן ותיבה כאן עד שבין כולם יש פ"ה אותיות ולאפוקי אם
אינם נמצאים תיבות שלמות רק אותיות מפוזרות לא מהני אף שיש פ"ה אותיות וכ"ז
הוא רק לענין הצלה מדליקה אבל לענין גניזה פשיטא דבעינן:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שלד סעיף יד
(מ) <יב> הקמיעין שיש בהם פסוקים,
(מא) אין מצילים אותם מפני הדליקה; (מב) יט ויש אומרים שמצילים.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שלד סעיף יד
(מ) הקמיעין - טעם דעה הראשונה דבקמיעין
אין שייך בהם טעם דעת לעשות לה' וכו' דאין בזה תורה ללמוד או להתפלל ע"כ אסור
לכתוב אותם וי"א ס"ל כיון דאיתיהיב רשות למכתב ברכות יש נמי רשות למכתב קמיעין:
(מא) אין מצילין וכו' - מיירי בחולה
שאין בו סכנה ובחולה שיש בו סכנה מציל הקמיע שלו ויוציאה עליו דרך מלבוש [פמ"ג]:
(מב) וי"א שמצילין - והלכה
כדעה הראשונה [אחרונים] ומ"מ כשיש בהן אזכרות יש לומר דמצילין [פמ"ג]:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שלד סעיף כ
(נ) כד הגליונים שלמעלה ושלמטה, ושבין
פרשה לפרשה, ושבין דף לדף, ושבתחלת הספר ושבסוף הספר אין מצילין אותם.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שלד סעיף כ
(נ) הגליונים - שנחתכו מן הספר או
שנמחק הספר ולא נשתייר בו פ"ה אותיות דשוב אזל ליה קדושתיה של הקלף שתחתיו וגם
של הגליונים שסביביו. וכתב מהר"ם בתשובה שהיה תקנה בחר' שלא לקצץ גליון ספר
אפילו כדי לכתוב עליו ובמ"ב סימן ק' האריך על הגליונים של הספרים שהקושרין הספרים
חותכין אותן ומשליכין והטעם כיון דנהגו כך הו"ל כאלו התנו עליהם מתחלה עיין סימן
קנ"ד ס"ח וא"כ אין מצילין אותן ובאגודה במ"ס פ"ו המחתך בספרים
בחדשים מותר בישנים אסור [מ"א] והטעם דבחדשים כהתנו מתחלה דמי והזמנה ג"כ
לאו מלתא היא אבל בשכבר למדו מהם אף הגליונים נתקדשו בקדושת הספרים:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שלד סעיף כא
האפיקורסים, דהיינו האדוקים בעבודת
כוכבים, וכן מומרים לעבודת כוכבים (נא) שכתבו להם כתבי הקודש, אין מצילים אותם;
<טז> ואף בחול שורפן (נב) עם האזכרות שבהן.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שלד סעיף כא
(נא) שכתבו וכו' - אפילו כתב אשורית
על הקלף ובדיו:
(נב) עם האזכרות - שכיון שהם אדוקים
בודאי כתבו אותן לשם ע"ג ומכאן יש להזהיר על אותן מטבעות של זהב וכסף שטבעו אותן
האדוקין לשם ע"ג שאסורים לתלותם על הס"ת וגם אין להחזיק אותם ברשותו אלא
יתיכם מיד כדי שלא יהיה שום זכרון למעשיהם [ב"ח וט"ז] והרב מו"ה יהודא
מילר נסתפק אי מותר להתיכן שמא אינם מינים לע"ג ובתשובת חות יאיר סימן שט"ז
מתיר להתיך המטבעות של שם בן ד' שנעשים במדינות שוויידן מטעם כי נטבעו להוציאם והו"ל
כאלו נכתבו בפירוש לשם חול וכן משמע בפמ"ג ע"ש. עוד כתב מה שנוהגין
באיזה קהלות כשמברכין חולה וגובין מעות מכל אחד ומניחין הכלי עם המעות לתוך ארון הקודש
לא יפה עושין ע"ש ובלא"ה אסור להשים לתוך ארון הקודש דבר של חול ע"כ
יש למנוע המנהג:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שלד סעיף יט
כל מה שמותר להציל מפני הדליקה מותר
להציל ממים ומשאר דברים המאבדים.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שלד סעיף כו
(סז) ל יכול לומר (סח) בפני אינו יהודי:
(סט) כל המכבה אינו מפסיד; אף אם אינו מזומן כאן, יכול לקרותו שיבא, אע"פ שודאי
יכבה כשיבא. וכן כל כיוצא בזה (ע) בהיזק הבא פתאום, כגון אם נתרועעה חבית של יין,
(עא) יכול לקרוא אינו יהודי אע"פ שודאי יתקננה כשיבא. הגה: וכל הדינים הנזכרים
בדיני הדליקה ה"מ בימיהם, אבל בזמן שאנו שרויין בין עובדי כוכבים והיה חשש סכנת
נפשות, כתבו הראשונים והאחרונים ז"ל שמותר לכבות דליקה בשבת (עב) משום דיש בה
סכנת נפשות והזריז הרי זה משובח. ומ"מ הכל לפי הענין, דאם היו בטוחים ודאי שלא
יהיה להם סכנה בדבר, אסור לכבות; אבל (עג) בחשש סכנת ספק (עד) מותר לכבות אפילו הדליקה
בביתו של כותי, וכן נוהגין (תרומת הדשן סימן נ"ח והגהות אשירי פרק מי שהוציאוהו
בשם א"ז); ודוקא לכבות הדליקה (עה) דהוי מלאכה (עו) לא שאינה צריכה לגופה, ויש
סכנה אם לא יכבה, אבל אסור לחלל שבת כדי להציל (ממון), לב ואם [כג] עבר וחילל
(עז) לג צריך [כד] להתענות (עח) ארבעים יום שני וחמישי, ולא ישתה יין (עט) <כ>
ולא יאכל בשר, ויתן במקום חטאת (פ) לד י"ח פשיטים לצדקה; ואם ירצה לפדות התענית,
יתן בעד כל יום (פא) שנים עשר פשיטים לצדקה (פסקי מהרא"י סימן ט' /ס'/). ועיין
בטור י"ד מהלכות נדה סימן קפ"ה.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שלד סעיף כו
(עג) בחשש סכנת ספק וכו' - ומזה יצא ההיתר לכבות
הדליקה בכל מקום כיון דאפשר אם לא יכבנה אל יחסר מהיות שם בעיר זקן או חולה שאין יכול
לברוח ותבוא הדליקה עליו [א"ר בשם שכנה"ג] ועיין במה שכתבנו לעיל בס"ק
ד':
(עד) מותר לכבות - ומצוה להודיע זאת
ברבים דמותר לכבות [פמ"ג וכנ"ל בסימן שכ"ח ס"ב]:
(עה) דהוי מלאכה וכו' - ביאור ד"ז
לעיל ברע"ח במ"ב סק"ג:
(עו) שא"צ לגופה - פי' ואיכא
למ"ד אינו חייב עליה וכדלקמיה בסעיף כ"ז ובאמת לענין כיבוי בכדי נקט דאפילו
אי הוי כיבוי מלאכה הצריכה לגופה ג"כ מותר כיון דכתב שיש סכנה אם לא יכבה אלא
נקטיה משום סיפא לאשמועינן דלענין הצלת ממון אסור לחלל שבת אפילו במלאכה שא"צ
לגופה דאפילו באיסור דרבנן אסור לחלל שבת בשביל הצלת ממון [אך אם הוא בע"ח וספק
שיתפסוהו א"י יש לצדד בזה] ומ"ש ואם עבר וחילל צריך וכו' היינו בדברים אחרים
אבל בכיבוי א"צ תשובה שלא ימנעו מלכבות:
(עז) צריך להתענות - אפילו בתחומין
דרבנן [מ"א] וכן על טלטול נר דלוק כדי להציל ממון מצדד ג"כ בספר דגול מרבבה
שצריך להתענות אך שנראה להקל בזה בתענית ג' ימים בה"ב ואולי גם בתחומין שהחמיר
להתענות ארבעים יום מיירי שלא היה כ"כ מורא והפסד רב:
(עח) מ"ם יום וכו' - ויכול לדחותם
לימי החורף [מ"א] וכ"ז הוא בין שעבר על איסור דאורייתא או על איסור דרבנן
[א"ר] ומיירי כשעבר בשוגג. ואפילו כשעבר במזיד היה מחמת שחפר גומא להטמין מעות
מפני האנסים וכיו"ב אבל העובר בשאט נפש למלאות תאותו צריך כפרה יותר ויותר כי
הוא חייב סקילה או עכ"פ כרת ולכן צריך תשובה שלמה [ח"א]. מי שחילל שבת משום
פקוח נפש א"צ לכפרה כלל ומה שנהגו נשים המדליקות הנר בשביל יולדת בשבת להתענות
אח"כ הוא הוללות וסכלות [נזר ישראל בשם זכור לאברהם]:
(עט) ולא יאכל בשר - היינו בלילה שאחר
התענית [אחרונים]:
(פ) י"ח פשיטים - הוא כחשבון
כ"ז מעות [והוא לערך חמשה זהובים] כי כל פשיט הוא גדול וחצי פולניש וכל גדול הוא
מעה וטעם לשיעור זה שכתבו הפוסקים הוא מפני שזה היה פחות שבכבשים או שבעזים באותו העת
ולכך צריך ליתן שיעור זה לצדקה שהרי כשהיה בהמ"ק קיים היה חייב להביא חטאת מאלו
המינים אם עשה מלאכה דאורייתא ולא יהא חוטא נשכר. ויזהר שלא יאמר שנותן זה עבור חטאת
רק שיאמר שבמקום חטאת נותן זה לצדקה [ח"א] וכתבו הספרים שמהנכון שיאמר פרשת חטאת
ויבין אופן הקרבתה וכבר אחז"ל כל העוסק בתורת חטאת כאלו הקריב חטאת:
(פא) י"ב פשיטים - שהוא ח"י
מעות וזהו שיעור הפחות אם אפשר לו והעשיר יתן יותר הכל לפי עשרו שהרי טעם הפדיון ששקול
צער הממון כנגד צער התענית [אחרונים]:
בית יוסף יורה דעה סימן
רפא
א ספר תורה שכתבו מין ישרף כתבו גוי יגנז. מימרא דרב נחמן בפרק השולח
(גיטין מה:). ופירש"י מין. אדוק בע"ז כגון כומר. ישרף. דודאי לשם ע"ז
כתבו. ומשמע מדברי רש"י שם (ד"ה ואמאי) שאם כתבו גוי כדי למכרו לישראל
כשר והתוספות (ד"ה אמרי) חלקו עליו ופסלו. ולי נראה דגם דברי רש"י אפשר
לפרש בענין שגם הוא יפסול:
ומ"ש נמצא ביד מין או ביד גוי
יגנז וכו'. שם נמצא ביד מין יגנז ביד גוי אמרי לה יגנז ואמרי לה קורין בו. ופירש הר"ן
(כג:) נמצא ביד מין יגנז. משום דספק כתבו ספק מצאו וכשר הוא: נמצא ביד גוי אמרי לה
יגנז. מספיקא דשמא הוא כתבו: ואמרי לה קורין בו. משום דשכיח טפי שישראל כתבו לפי שאין
דרך גוי לכתוב אבל דרך מין לכתוב עד כאן לשונו. ופסק רבינו כמאן דאמר יגנז ונראה שטעמו
מדתנן התם (מה.) אין לוקחים ספרים תפילין ומזוזות מן הגוים יתר על דמיהם מפני תיקון
העולם ואיתמר עלה בגמרא א"ל רב בודיא לרב אשי יתר על כדי דמיהן הוא דאין לוקחין
הא בכדי דמיהן לוקחין ש"מ ספר תורה שנמצא ביד גוי קורין בו דילמא ליגנז. ומשמע
לרבינו דרב אשי ס"ל כמ"ד דיגנז וכדאהדר ליה לרב בודיא וכותיה נקטינן. אבל
הרמב"ם פסק בפ"א (מהלכות תפילין הי"ג) דכשר ונראה שטעמו משום דפשטא
דמתניתין הכי משמע דקורין בו ואף על גב דאהדר ליה רב אשי לרב בודיא דילמא ליגנז דיחויא
בעלמא הוא ולא סמכינן עליה. והר"ן (שם) כתב גירסת הספרים אמרי לה יגנז ואמרי לה
קורין בו ולפי גירסא זו משמע דנקטינן כלישנא בתרא דקורין בו וכן פסק הרמב"ם ז"ל
אבל הרי"ף (שם) כתב אמרי לה קורין בו ואמרי לה יגנז דחיישינן שמא גוי כתבו נראה
שהוא פוסק דיגנז ומיהו אפשר שאם הוחזקו שבזזו הגוים ספרי יהודים דתולין דאותם ספרים
שלהם היו וקורין בהם דבכה"ג שכיח טפי עכ"ל. וגירסת הרא"ש (סי' מה) כגירסת
הרי"ף וכן פסק ברמזים (מה) דיגנז וכן פסק רבינו ירוחם (נ"ב ח"ב יט.):
ומ"ש ואע"פ שאין קורין בו
חייבים הציבור לקנותו ממנו וכו' ומיהו אם רצה להעלותו הרבה אין קונין אותו ממנו וכו'.
משנה כתבתיה בסמוך:
ומ"ש בכדי דמיו ומעט יותר. שם
(ע"ב) ת"ר מעלין בדמיהן עד כדי טרפעיק ופירש"י אע"פ ששנינו אין
לוקחין אותם ביותר מדמיהן טעמא שלא יתנו לב ויטרחו לשלול ספרים אבל בדבר מועט להעלות
בדמיהן טרפעיק לא מוכחא מילתא כולי האי. וכתבו התוספות (ד"ה מעלין) משמע מתוך
פרש"י דקאי גם אספרים וקצת תימה דאיך משוה התלמוד ספרים שדמיהם יקרים להעלות כדי
טרפעיק כמו בתפילין ומזוזות לכך נראה דקאי אתפילין ומזוזות וממילא משמע דלספרים מוסיפים
דבר מועט וכך הם דברי רבינו: ומשמע התם בגמרא דאין לומר לגוי שיתנם לו בזול יותר מדאי
פן יכעוס וישליכם למקום האבוד כדעבדא ההיא טייעתא לאביי דאתיא ליה חייתא דתפילי ואמר
לה יהבת לי ריש ריש בתמרי אימליא זיהרא שקלה שדתינהו בנהרא אמר לא איבעי לי לזלזלינהו
באפה כולי האי:
שולחן ערוך יורה דעה סימן
רפא סעיף א
ס"ת (א) שכתבו א אפיקורוס, ב
(ב) ישרף. ג (ג) כתבו עובד כוכבים, יגנז. נמצא ביד אפיקורוס, ואינו יודע מי כתבו, יגנז.
נמצא ביד עובד כוכבים, ואינו יודע מי כתבו, ד יש מי שמכשיר ויש אומרים יגנז. ה וחייבין
הצבור לקנותו ממנו בכדי דמיו או יותר מעט ולגנזו, כדי שלא יזלזל בו. ואם רצה
להעלות בדמיו יותר מכדי דמיו הרבה, מניחין אותו בידו. [ה] ואם הוחזקו שבזזו עובדי כוכבים
ספרי ישראל, תולים שאותם ספרים שלהם היו וקורין בהם.
ש"ך על שולחן ערוך
יורה דעה סימן רפא סעיף א
א אפיקורוס - הוא מין האדוק בעבודת
כוכבים ומסתמא לשם עבודת כוכבים כתבו:
ב ישרף - ובא"ח סימן ל"ט
ס"ד גבי תפילין כתב די"א דיגנזו ועב"ח שם:
ג כתבו כנעני - אפילו כתבו למכור לישראל,
תוספות, ופשוט הוא דלא עדיף מעבד ואשה דלקמן סעיף ג':
ד יש מי שמכשיר - ובא"ח שם ס"ד
גבי תפילין כתב סתם דכשרים וכן כתב הטור ועיין בב"י שם כתב ישוב לזה:
ה וחייבים הצבור כו' - ומשמע בש"ס
דאין לומר לעובד כוכבים שיתן לו בזול יותר מדאי פן יכעוס וישליכה למקום האבוד וכ"כ
ב"י ומביאו ד"מ:
[ה] ואם הוחזקו שבזזו עובד כוכבים
כו' - ונראה לי דה"ה במקומות שאין העובדי כוכבים יודעים לכתוב דאמרינן מסתמא
בזזו אותו:
שולחן ערוך יורה דעה סימן
קנז סעיף ג
מי שנתחייב מיתה מותר לברוח לבית עבודת
כוכבים ולהציל את עצמו. (וי"א דבשעת השמד, אסור). (כל בו ועיין לעיל סימן ק"נ).