רי"ף שבת דף מג:
גמ' שבת דף קיז.-קיח.
אורך השיעור הקולי ברי"ף ור"ן הוא 49:15 דקות
אורך
השיעור הקולי בפוסקים הוא 8:00 דקות
2)אם הניח תפילין בארנקי מלא מעות,
יכול להצילו
3)יש מתירים להציל דסקיא מלאה מעות,
על ידי ככר או תינוק
5)אם נשברה חבית בראש גגו, מביא כלי
ומניח תחתיה
6)נזדמנו לו אורחים מביא כלי א'
וקולט, כלי א' ויצרף
7)הציל פת נקיה אינו חוזר ומציל פת
שאינה נקיה
8)רדיית הפת אע"פ שאינה מלאכה
אסרו אותה חכמים שמא יבוא לאפות
9)בוצע על שתי ככרות, שאוחז שתיהן
בידו ובוצע התחתונה
10)מצוה לבצוע בשבת פרוסה גדולה
שתספיק לו לכל הסעודה
11)יהיה שלחנו ערוך ומטה מוצעת יפה
ומפה פרוסה כמו בסעודת הלילה
12)והעירוב א"צ להיות קיים רק
בין השמשות. ויוכל לאכלו כשודאי חשיכה ויש לבצוע עליו בשחרית בשבת
13)ישכים בבוקר ביום ששי להכין צרכי
שבת
14)חייב אדם לאכול שלש סעודות בשבת
רמב"ם הלכות שבת
פרק כג הלכה כח
ספר תורה שיש בו ללקט שמונים וחמש
אותיות מתוך תיבות שלימות ואפילו בכללן +בראשית ל"א+ יגר שהדותא, וכן אם היתה
בו פרשה שאין בה שמונים וחמש אותיות ויש בה הזכרות כגון +במדבר י'+ ת ויהי בנסוע הארון,
מצילין אותו מפני הדליקה, ומצילין תיק הספר עם הספר ותיק תפילין עם התפילין א אף על
פי שיש בתוכן מעות.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שלד סעיף טו
מצילים תיק הספר עם הספר, ותיק התפילין
עם התפילין, (מג) אע"פ שיש בתוכן מעות; והוא הדין לשאר כתבי הקודש.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שלד סעיף טו
(מג) אע"פ שיש וכו' - ואפילו
לדעה ראשונה דבס"ב דמתיר להציל מעות לחוד מפני הדליקה ג"כ ניחא הכא דקמ"ל
דמותר להציל המעות אגב הספר ואפילו לחצר שאינה מעורבת ולא הצריכוהו לנערם ממנה דילמא
אדהכי והכי נפלה הדליקה על הספר גופא:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שלד סעיף טז
אם הניח <יג> תפילין בארנקי
(פי' כיס) מלא מעות, יכול להצילו מפני הדליקה או מפני הגנבים והגזלנים (מד) למקום שיכול
להציל התפילין. (מה) כ ויש מי שאומר דהיינו דוקא (מו) כשהניחם שם מערב שבת.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שלד סעיף טז
(מד) למקום וכו' - היינו אפילו לחצר
שאינה מעורבת:
(מה) ויש מי שאומר דהיינו וכו' - הנה
בט"ז ומ"א כתבו דליכא בזה פלוגתא דלכו"ע אסור לכתחלה להניח תפלין אצל
מעות בשעת הדליקה כדי להציל המעות אבל אם הניח בשבת תפלין אצל מעות ואח"כ נפלה
דליקה פשיטא דשרי להצילו לכו"ע וא"צ לנער המעות ע"ש ובביאור הגר"א
הכריע דהעיקר כהמחבר דלדעה ראשונה גם לכתחלה מותר להניח תפלין אצל מעות בשעת הדליקה
ע"ש:
(מו) כשהניחם שם מע"ש - היינו
לענין שיהיה יכול להציל לחצר שאינה מעורבת אבל להציל לרה"י מבואר לקמיה בסי"ז
דיש מתירין אפי' ע"י ככר ותינוק כשמניח עליו בשעת הדליקה [מ"א וכן מוכח מהגר"א
בסי"ז]:
רמב"ם הלכות שבת
פרק כג הלכה כו
מותר להציל כל כתבי הקדש שיש בחצר
לחצר אחרת שבאותו המבוי ואע"פ שלא עירבו, ובלבד פ שיהיה למבוי שלש מחיצות ולחי
אחד, והוא שיהיו כתובין אשורית ובלשון הקדש צ אבל אם היו כתובין בכל לשון או בכתב אחר
אין מצילין אותן אפילו היה שם עירוב, ובחול אסור לקרות בהם אלא מניחן ק במקום התורף
והן מתאבדין מאליהן.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שלד סעיף יז
(מז) כא יש מתירים להציל דסקיא מלאה
מעות, <יד> על ידי ככר או תינוק, מן הדליקה או מן הגנבים והגזלנים, ודוקא לרה"י,
אבל לא לחצר כב שאינה מעורבת. (מצילין הספרים אפילו לחצר שאינה מעורבת) ולמבוי (פי'
מקום שנכנסים מהם לחצרות) שלא נשתתפו בו, <טו> ובלבד שיהיו בו (מח) שלשה מחיצות
ולחי.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שלד סעיף יז
(מז) יש מתירים וכו' - והיינו שיכול
ליתן אפילו לכתחלה בשבת להציל על ידם אפילו המעות חשוב מהחפץ שמניח אצלו ולא אמרינן
בזה דיהיה בטל לגבי המעות ואע"ג דבעלמא אסור לטלטל דבר המוקצה ע"י דבר היתר
המונח עליו דלא אמרו ככר או תינוק אלא לענין טלטול המת בלבד הכא משום פסידת הדליקה
הקילו בכל זה ועיין ס"ב דיש מתירין אפילו בלא ככר כלל:
(מח) שלש מחיצות ולחי - אבל בלא לחי
הו"ל ככרמלית ולא הותר אפילו בשביל ספרים:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שלד סעיף יח
כתבו משם גאון, (מט) כג שמותר לומר
לאינו יהודי להציל ספרים מן הדליקה אפי' דרך רשות הרבים.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שלד סעיף יח
(מט) שמותר לומר וכו' - דשבות דאמירה
לא"י שרי מפני בזיון כתבי הקודש ואף גמרות ושארי ספרים הוי בכלל זה [פמ"ג]:
רמב"ם הלכות שבת
פרק כג הלכה כא
ומה הוא מציל למזונו, אם נפלה דליקה
בלילי שבת מצילין מזון שלש סעודות, הראוי לאדם לאדם והראוי לבהמה לבהמה, נפלה בשחרית
מצילין מזון ע שתי סעודות, במנחה מצילין מזון סעודה אחת.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שלד סעיף א
נפלה דליקה בשבת, אם הוא בלילה קודם
סעודה, (א) יכול להציל * כדי מזון שלש סעודות, הראוי לאדם, לאדם, * והראוי לבהמה, לבהמה;
* (ב) ובשחרית, מזון שתי סעודות; ובמנחה, מזון סעודה אחת. ודוקא בני הבית (ג) שהדליקה
בו לא יצילו יותר, <א> משום דאיכא למיחש שמתוך שטרודים בהצלה ישכחו השבת ויכבו;
אבל בתים (ד) הקרובים ויראים שתגיע להם הדליקה, יכולים להציל כל מה שירצו.
רמב"ם הלכות שבת
פרק כב הלכה טז
נשברה ס לו חבית בשבת מציל ממנה מה
שהוא צריך לשבת לו ולאורחיו ובלבד שלא יספוג ביין או יטפח בשמן שאם יעשה כדרך שהוא
עושה בחול שמא יבוא לידי סחיטה, וכיצד מציל ממנה מביא כלי ומניח תחתיה, ולא יביא כלי
אחר ויקלוט כלי אחר ויצרף גזירה שמא יביא כלי דרך רשות הרבים, נזדמנו לו אורחים מביא
כלי אחר וקולט כלי אחר ומצרפו לראשון, ולא יקלוט ואחר כך יזמין אלא יזמין ואח"כ
יקלוט, ואם ע הערים בדבר זה מותר.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שלה סעיף ב
אם נשברה חבית בראש גגו, (ח) מביא
כלי ומניח תחתיה, (ט) ובלבד שלא יביא כלי אחר ויקלוט לקבל מן הקילוח באויר לאחר שירד
מן הגג, ולא יביא כלי אחר ויצרף אותו לראש הגג; (י) ואם מציל בכלי אחד, מציל אפי' קולט
או מצרף.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שלה סעיף ב
(ח) מביא כלי וכו' - וכיון שהוא כלי
אחד אפי' מחזיק מאה סעודות מציל וכנ"ל:
(ט) ובלבד שלא יביא וכו' - דמתוך שהוא
מחזר אחר עוד כלים חיישינן שישכח שהוא שבת ויביאם ג"כ דרך ר"ה וכ"ז
מיירי ביותר מג' סעודות אבל בג"ס יכול להציל אפי' בכלים הרבה ואפי' לקלוט ולצרף
ובאמת ביותר מג"ס אסור להציל בכלי אחר אף בלי קליטה וצירוף וכנ"ל בס"א
אלא דאורחא דמלתא נקט דכן דרך להציל בקילוט וצירוף כ"כ בספר תו"ש ובספר פמ"ג
מצדד להחמיר בקליטה וצירוף אפי' עד ג' סעודות דאף דקי"ל לעיל בס"א דעד ג'
סעודות יכול להציל אפי' בכלים הרבה היינו כשהם מונחים על הארץ אבל ע"י קליטה וצירוף
אסור בכל גווני כל שהוא יותר מכלי אחד:
(י) ואם מציל בכלי אחד וכו' - ומותר
אפי' ביותר מג"ס דכיון דלא התירו כ"א בחד כלי זכור הוא שהוא שבת [פמ"ג]:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שלה סעיף ג
נזדמנו לו אורחים מביא כלי א' וקולט,
כלי א' ויצרף; ולא יקלוט ויצרף ואח"כ יזמין האורחים, (יא) ולא יערים לזמן אורחים
שאין צריכים לאכול. הגה: ב ומיהו אם עבר ועשה, שקלט (יב) ואח"כ זימן אורחים, מותר
(רמב"ן והמגיד פכ"א).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שלה סעיף ג
(יא) ולא יערים וכו' - עיין במ"א
שכתב דלדעת הרמב"ם מותר להערים בזה לכתחלה:
(יב) ואח"כ זימן אורחים - משמע
דאם לא זימן אף דיעבד אסור והיינו רק עד מו"ש מיד ואם היה בשוגג ששגג בדין או
ששכח שהוא שבת מותר ליהנות מזה אף בשבת אפי' לו וכ"ש לאחרים:
רמב"ם הלכות שבת
פרק כג הלכה כה
הציל פת נקיה אינו חוזר ומציל פת שאינה
נקיה, אבל אם הציל פת שאינה נקיה חוזר ומציל פת נקיה, ומציל ביום הכפורים מה שהוא צריך
לשבת אם היה יום הכפורים בערב שבת אבל אינו מציל בשבת ליום הכפורים, ואין צריך לומר
ליום טוב, ולא משבת זו לשבת הבאה. ומה הוא מציל ללבושו, לובש כל מה שהוא יכול ללבוש
ועוטף כל מה שהוא יכול לעטוף ומוציא ואומר לאחרים בואו והצילו לכם, וכל אחד ואחד לובש
ומתעטף כל מה שיכול ומוציא, והרי הוא שלו כמו המאכל שהרי מן ההפקר הן זוכין.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שלד סעיף ד
מצילין (יג) מיה"כ לשבת <ד>
אבל לא ו משבת ליה"כ ויו"ט ולא לשבת הבאה; אבל מיה"כ ז למוצאי יה"כ
מצילין (יד) מזון סעודה אחת.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שלד סעיף ד
(יג) מיוה"כ לשבת - דהא ביום
השבת לא יוכל להכין משא"כ משבת ליו"ט דהא יוכל להכין ביו"ט גופא וכן
משבת ליוה"כ וכגון שחל יוה"כ באחד בשבת ג"כ אסור דהא לא אכיל עד לאורתא
במוצאי יוה"כ ולאורתא ליטרח וליתי ואע"ג דלא מקלע לדידן יוה"כ ושבת
סמוכים להדדי כתב השו"ע זה הסעיף לאשמועינן דאם יוה"כ חל ביום ה' ויודע שלא
ימצא לקנות על השבת ביום וי"ו מצילין:
(יד) מזון סעודה אחת - מפני הסכנה
שיתענו עוד כשלא יזדמן להם מה לאכול ומ"מ בשבת לא רצו להתיר מה"ט למוצאי
יוה"כ דחמירא:
רמב"ם הלכות שבת
פרק כב הלכה א
רדיית הפת אע"פ שאינה מלאכה אסרו
אותה חכמים שמא יבוא לאפות, המדביק פת בתנור מבעוד יום וקדש עליו היום מציל ממנה מזון
שלש סעודות ואומר לאחרים בואו והצילו לכם, ואע"פ שהרדייה אינה מלאכה כשהוא מציל
לא ירדה במרדה אלא בסכין כדי לשנות.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רנד סעיף ה
אין נותנין סמוך לחשיכה פת לתנור,
אלא (כה) כדי שיקרמו (פי' שיעלה על פני הלחם קרום וקליפה מחמת האש) טו פניה (כו)
<ב> המדובקים בתנור; ולא חררה ע"ג גחלים, אלא כדי שיקרמו פניה שכנגד האש.
הגה: וכל שפורסה (כז) ואין החוטין נמשכין, (כח) קרוי קרימת פנים (הגה"מ פ"ג);
ופשטיד"א או פלאדי"ן, צריך שיקרמו פניה (כט) טז למעלה ולמטה, (ל) ויתבשל
מה שבתוכה כמאכל בן דרוסאי (ב"י בשם סמ"ג והגהות מיימוני). [א*] ואם נתן
אותם סמוך לחשיכה ולא קרמו פניהם, (לא) אם במזיד, אסור עד מ"ש (לב) בכדי שיעשו;
ואם (לג) יז בשוגג, אם אין לו מה יאכל, מותר לו לרדות ממנו (לד) מזון שלש סעודות,
* ואומר לאחרים שאין להם מה יאכלו: בואו ורדו לכם מזון שלש סעודות. וכשהוא רודה, לא
(לה) ירדה במרדה (פי' ברחת ובמזרה תרגום מרדה פאל"ה בלע"ז), אלא בסכין וכיוצא
בו, שלא יעשה כדרך שעושה בחול; ואם א"א לרדות בשינוי, ירדה במרדה; ואם נתנה בכדי
שיקרמו פניה, כיון דלא עבד איסורא, * וצורך שבת הוא, (לו) רודה כדרכו. ושלא לצורך היום,
יח אסור אפילו בשינוי. הגה: וכל זה בתנור שאינו טוח בטיט (הג"א), * (לז) אבל אם
הוא יט טוח בטיט או שאינו אופה לצורך שבת כ רק למו"ש, דיש לו זמן (לח) לאפותו,
מותר דלא גזרינן בכה"ג שמא יחתה (כל בו).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רנד סעיף ה
(כה) כדי שיקרמו פניה - מבעוד יום
דתו לא חיישינן שמא יחתה בגחלים:
(כו) המדובקים בתנור - והאחרונים הסכימו
דה"ה דסגי אם מתקרם פניה שכנגד האש ואפשר דגם המחבר ס"ל הכי והא דנקט פניה
המדובקים ס"ל דזהו יותר בקל מתקרם ואין חילוק אם הוא נאפה בקרקע התנור או בבעקי"ן
ועיין לקמיה בהג"ה ועיין בביאור הגר"א בהג"ה שבסמוך דדוקא אם הפת דק
אבל אם הוא עב אינו מתבשל מהרה וצריך שיהיה נקרם הפנים התחתון שכנגד התנור וגם הפנים
שלמעלה נגד חלל התנור:
(כז) ואין החוטין נמשכין - ואפילו
אם היה הפת עבה נמי סגי בזה השיעור לכו"ע דכיון דאין חוטין נמשכין בודאי נקרמו
פניה היטב בין למעלה בין למטה:
(כח) קרוי קרימת פנים - וכ"ז
בשאין גרוף וקטום אבל בכירה או בתנור שלנו כשהוא גרוף וקטום או כשסותם פי התנור בטיט
מותר ליתן הפת בתנור סמוך לשקיעה בכל גווני:
(כט) למעלה ולמטה - למעלה היינו לצד
חלל התנור ולמטה לצד תחתית הכלי שנאפית בו ועיין במ"א וט"ז שכתבו דלפי דעת
המחבר לעיל סגי בשנקרם במקום אחד לבד אמנם בביאור הגר"א כתב דלפי שהוא עב ואינו
מתבשל מהרה לכך לכו"ע בעינן מלמעלה ומלמטה וגם הדגול מרבבה כתב דכו"ע מודים
בזה אמנם מטעם אחר דכיון דפשטיד"א חלק עליון וחלק התחתון אינם מגוש אחד דהרי המולייתא
שבתוכה מפריד ביניהם הוי כשני עוגות ובכל אחד צריך קרימת פנים וכ"כ בספר חמד משה:
(ל) ויתבשל מה שבתוכה - היינו מה שממלאין
בהפשטיד"א בשר ודגים וכה"ג דאל"כ אף שקרמו פניה חיישינן שמא יחתה בגחלים
כדי שיתבשל מה שבתוכה:
(לא) אם במזיד אסור - לרדות אפילו
ע"י שינוי ואפילו אם אין לו מה יאכל ואפילו אם א"י רידהו שלא מדעתו אסור
לו לאכול:
(לב) בכדי שיעשו - היינו האכילה אבל
הרדיה מן התנור פשוט דמותר תיכף במו"ש:
(לג) בשוגג וכו' - והא דלא קנסינן
גם בשוגג כמ"ש בס"ח דלא מחלקינן שם בין שוגג למזיד דכיון דאין לו פת אחר
לאכול וא"א לקיים מצות ג' סעודות בלא פת שרי אבל תבשיל אין חיוב כ"כ לאכול
בשבת ואה"נ דאם אין לו דבר אחר לאכול כלל כ"א אותו התבשיל בלבד שהשהה בשוגג
מותר לו לאכלו שאסור להתענות בשבת כמ"ש סימן רפ"ח ולפ"ז דכל ההיתר הוא
מפני שאין לו פת אחר לאכול אפילו בתנורים שלנו שמבואר לקמן בס"ז שאין בהם משום
רדייה ג"כ אסור להסתפק מן הפת יותר מג' סעודות:
(לד) מזון שלש סעודות - ואם בפת אחד
שהוציא יש בו כדי ג' סעודות שוב אסור לרדות אע"ג דאין לו לכל סעודה ככר שלם ולחם
משנה [מ"א]:
(לה) ירדה במרדה - דרדיית הפת לא הוי
שבות גמור אלא משום עובדא דחול אסור ולכך היכא דא"א לשנות וצורך שבת הוא התירו:
(לו) רודה כדרכו - ובספר א"ר
כתב דיש להחמיר כהפוסקים דס"ל דאפילו נתנה בהיתר צריך להיות הרדייה דוקא בשינוי:
(לז) אבל אם הוא טוח - אתחלת הסעיף
קאי דמותר ליתן דלא גזרינן שמא יסתור הטיט ויחתה ועיין בסעיף ז' האיך יתנהג בענין הרדייה:
(לח) לאפותו - דאפילו בלא חתוי יהיה
נאפה היטב ועיין במג"א שכתב דבתנורים שלנו כיון דקי"ל לקמיה בסעיף ז' דמותר
לרדות מהם בשבת ולאכול אפילו יש לו הג' סעודות על שבת חיישינן שמא ימלך לאכול מהפת
שבתנור בשבת ויחתה בגחלים כדי שיתבשל מהרה:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רנד סעיף ה
* ואומר לאחרים שאין להם וכו' - נראה
דהוא עצמו אסור לרדות בשבילם אף דהם צריכין לג' סעודות דכי אומרים לו לאדם חטוא כדי
שיזכה חברך עיין שבת ד"ד ע"א דאמרו זה אף לענין להציל את חבירו מאיסור מלאכה
דאורייתא וק"ו בזה:
* וצורך שבת הוא רודה כדרכו - מדברי
הפמ"ג משמע דכונת הש"ע הוא דוקא ג' סעודות דזה קרוי צורך שבת ואין מוכרח
זה בכונת הר"ן לענ"ד. ועוד אפשר לומר דאם רוצה לאכול מפת זה שהוציא גם זה
קרוי צורך שבת דדוקא לעיל שהדביק באיסור התנה הש"ע כשאין לו מה יאכל פת אחר אבל
לא בזה:
* אבל אם הוא טוח בטיט - אף דבס"א
משמע דלהרמב"ם והוא דעת המחבר שם דבזה לא מהני טוח לא רצה הרמ"א להביא דעת
החולקים אכל בו משום דכבר כתב שם בס"א דהכי נהוג כסברא זו והוא אזיל לשיטתו אח"כ
מצאתי שגם הגר"א רמז לזה:
רמב"ם הלכות שבת
פרק ל הלכה ט
חייב אדם ו לאכול שלש ז סעודות בשבת
אחת ערבית ואחת שחרית ואחת ח במנחה, וצריך להזהר בשלש סעודות אלו שלא יפחות מהן כלל,
ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה סועד שלש סעודות, ואם היה חולה מרוב האכילה או שהיה מתענה
תמיד פטור משלש סעודות, וצריך לקבוע כל סעודה משלשתן על היין ט ולבצוע על שתי ככרות,
וכן בימים טובים.
בית יוסף אורח חיים סימן רעד
[א (א), ב] ובוצע על שתי ככרות
וכו' עד כיון שאינו עושה כן בחול. פרק כל כתבי (קיז:) ופרק כיצד מברכין (ברכות לט:)
רבי זירא בצע אכולה שירותא אמר ליה רבינא לרב אשי והא מתחזי כרעבתנותא אמר ליה כיון
דכל יומא לא עביד הכי והאידנא קא עביד לא מתחזי כרעבתנותא ופירש רש"י אכולה שירותא.
פרוסה גדולה שהיה די לו לכל הסעודה. והרשב"א כתב בפרק כיצד מברכין (ד"ה ר'
זירא) שאינו מחוור בעיניו פירוש זה אלא הכי פירושו בצע על כל הככרות המונחים לפניו
לאכול וכן פירש רבינו האי וז"ל אי מברך אינש בשבת אתרתי ובצע חדא כרב כהנא שפיר
דמי ואי בצע לתרווייהו אפילו לכולא שירותיה כרבי זירא שפיר דמי ע"כ, ורבינו כתב
כפירוש רש"י וגם הרמב"ם כתב בפ"ז מהלכות ברכות (ה"ג וה"ד)
כדברי רש"י, והר"ן כתב בפרק כל כתבי (מג: ד"ה אמר) שני הפירושים:
[א (ב)] כתב הכל בו בסימן כ"ד
(טז ע"ד) יש נוהגים לבצוע התחתון ולא העליון ואנו נוהגין לבצוע העליון עכ"ל
וכן כתבו הגהות מיימון פ"ח מהלכות חמץ ומצה (על נוסח ההגדה אות ז) שמן הככר העליון
בוצע, ואני ראיתי גדולים שבוצעין התחתון ושמעתי שכן נכון לעשות על פי הקבלה:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רעד סעיף א
בוצע על (א) שתי [א] ככרות (ב) (שלימות),
שאוחז שתיהן (ג) בידו (ד) <א> ובוצע (ה) א התחתונה. הגה: ודוקא בלילי שבת (ד"ע),
אבל ביום השבת או בלילי יו"ט בוצע על העליונה (כל בו והגהות מיימוני פ"ח
מהלכות חמץ ומצה), והטעם הוא על דרך הקבלה.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רעד סעיף א
(א) שתי ככרות - זכר למן דכתיב לקטו
לחם משנה וגם ביו"ט צריך לבצוע על שתי ככרות. וגם הנשים מחויבות בלחם משנה שהיו
ג"כ בנס המן. ואם יוצא בלחם משנה בפת הבאה בכיסנין עיין לעיל בסימן קס"ח
ס"ז שם במ"ב ובה"ל:
(ב) שלמות - ועוגה שנשרפה קצת ועדיין
לא נחתך ממנה יש אומרים דיוצאין בו לענין לחם משנה עיין בש"ת אם אין לו פת שלמה
אינו מעכב ויכול לקדש אפילו על כזית פת ונכון לנהוג שזה שבוצע יכוין לפטור בברכת המוציא
כל המסובין וגם יאמר להמסובין שיכוונו לצאת בברכתו כדי שכולם יצאו בלחם משנה וכשמוציא
אחרים יאמר ברשות רבותי אע"פ שהוא הבעה"ב או הגדול והוא מדרך ענוה:
(ג) בידו - בשעת המוציא:
(ד) ובוצע וכו' - שהרי לא נאמר לחם
משנה אלא בלקיטה. ורש"ל ושל"ה נהגו לחתוך שניהם כפירוש הרשב"א וכן הסכים
הגר"א ואם מקפיד על ההוצאה עושה ג' חלות גדולות וג' קטנות ובכל סעודה בוצע אחת
גדולה ואחת קטנה והעולם נוהגין כהשו"ע. כתב הפמ"ג אם אין לו בשבת פת ישראל
כ"א פת א"י מותר לאכול ממנו ועי"ש עוד:
(ה) התחתונה - הב"ח תמה דאין
מעבירין על המצות והט"ז תיקן זה ונהג להניח התחתון קרוב אליו יותר מן העליון ונמצא
שפוגע תחלה בתחתונה או לוקחין העליונה בשעת ברכת המוציא ומניחין אותה למטה ובוצעין
עליה. ועיין לעיל בסימן קס"ז ס"א בהג"ה שלא יחתוך בככר עד אחר הברכה
כדי שיהיו הככרות שלמות ע"ש והמדקדקים רגילים לרשום בסכין קודם ברכה:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רעד סעיף ב
ב מצוה לבצוע בשבת (ו) <ב> פרוסה
גדולה שתספיק לו לכל הסעודה (וע"ל סי' קס"ז).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רעד סעיף ב
(ו) פרוסה גדולה - ולא מחזי כרעבתן
כיון שאינו עושה כן בחול ודאי כונתו שחביב עליו המצוה ורוצה לאכול הרבה:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רפט סעיף א
יהיה שלחנו ערוך (א) ומטה מוצעת יפה
ומפה פרוסה כמו בסעודת הלילה, (ב) ויברך על היין בפה"ג והוא נקרא (ג) א קידושא
רבא. ואחר כך יטול ידיו ((ד) וע"ל סי' רע"א סעיף י"ב בהג"ה) ויבצע
על לחם משנה כמו בלילה (ה) ויסעוד, * וגם זה הקידוש צריך שיהיה במקום סעודה (ו) ושלא
יטעום קודם לו כלום כמו בקידוש הלילה. ומיהו לשתות מים בבוקר קודם תפלה מותר, מפני
שעדיין (ז) לא חל עליו * חובת קידוש. הגה: וע"ל כל דיני קידוש סי' רע"א ער"ב
רע"ג.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רפט סעיף א
(א) ומטה מוצעת - היינו מע"ש
או כדי שיישן בה בשבת או שהוא בחדר שדר שם ואיכא בזיון אם לא יציע המטות אבל בלא"ה
אסור [אחרונים] ומה שכתב ומפה פרוסה עיין לעיל ברע"א מ"ב סקמ"א:
(ב) ויברך וכו' - יש נוהגין לפתוח
מתחלה פסוק ושמרו בני ישראל וגו' או זכור את יום השבת עד ויקדשהו ויש מההמון שפותחין
מעל כן ברך וגו' ושלא כדין הוא דכל פסוקא דלא פסקיה משה אנן לא פסקינן:
(ג) קידושא רבא - ונקרא בלשון זה שהוא
כמו שקורין סגי נהור מפני שזה הקידוש אינו כלל דאורייתא רק שתקנוהו לכבוד שבת ואסמכוהו
אקרא כדאיתא בגמרא:
(ד) וע"ל סימן רע"א סי"ב
וכו' - היינו דשם מבואר בהג"ה דנוטלים לידים קודם קידוש ועיין שם במ"ב דכמה
אחרונים כתבו שם דטוב יותר לנהוג כדעת המחבר:
(ה) ויסעוד - כתב ברוקח סימן נ"ד
אחר שאכלו כל צרכן יש מזמרים זמירות ושבח להקב"ה. וטוב ללמוד תורה במקצת קודם
אכילה [א"ר]:
(ו) ושלא יטעום קודם לו וכו' - וגם
הנשים שייכים בענין זה דכל מילי דשבת איש ואשה שוין [אחרונים]:
(ז) לא חל עליו וכו' - דקידוש אין
שייך אלא בזמן הסעודה ומשום קודם התפלה לא שייך במים וכדלעיל בסימן פ"ט:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רפט סעיף א
* וגם זה הקידוש וכו' - עיין לעיל
בסימן רע"ג מה שכתבנו שם מה נקרא מקום סעודה:
* חובת קידוש - ומי שהותר לו לאכול
ולשתות קודם תפלה כגון שהוא לרפואה וכדלעיל סימן פ"ט ס"ג פשוט דצריך לקדש
מתחלה:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שצד סעיף ב
צריך שיהא העירוב בין השמשות במקום
שראוי ליטלו, הלכך אם נפל עליו גל ואינו יכול ליטלו (ג) בלא מרא וחצינא, אסור. הגה:
והעירוב א"צ להיות קיים רק בין השמשות. (טור). * ויוכל לאכלו כשודאי חשיכה (הגהות
אשירי ומרדכי פרק בכל מערבין). <א> ויש לבצוע עליו (ד) בשחרית בשבת (מנהגים).
ודוקא במקום שנוהגים לערב כל ערב שבת, (ה) [א*] אבל עדיף טפי לערב על כל השנה (ו) בפעם
אחת כדלעיל סי' שס"ח (ב"י).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שצד סעיף ב
(ג) בלא מרא וחצינא אסור - אבל אם
אין צריך למרא וחצינא אלא לטלטל מוקצה לא גזרו עליו ביה"ש כמ"ש סימן רס"א:
(ד) בשחרית בשבת - הטעם הואיל ואיתעביד
ביה חדא מצוה נעשה בו מצוה אחרת ואף דיוכל לאכלו גם בערבית כנ"ל מ"מ טוב
יותר לבצוע עליו בשחרית משום דפעמים מקדים לאכול בערבית קודם חשיכה:
(ה) אבל עדיף טפי וכו' - שמא ישכחו
פעם אחת מלערב ועיין לעיל במה שכתבתי שם בס"ה:
(ו) בפעם אחת - ובאופן זה כשנאכל עירובו
בשבת אינו מותר רק לאותה שבת אבל לא לשבת הבאה:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שצד סעיף ב
* ויוכל לאכלו כשודאי חשיכה - ואף
דלעיל בסימן שצ"ג ס"ג פסק דאם נאכל בין השמשות ג"כ עירובו עירוב התם
הוא לענין דיעבד אבל לכתחלה אין כדאי להכניס עצמו אפילו בספק דרבנן והאי דמקילינן בס"ב
שם להניחו לכתחלה ביה"ש מיירי נמי כגון שנתאחר ולא הניחו מקודם ודיינינן ליה לענין
עירובי חצרות [דקיל מעירובי תחומין] כדיעבד אבל לכתחלה בודאי מצוה להניחו קודם ביה"ש
וכמ"ש המ"א סימן ר"ס סק"ג:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רנ סעיף א
* (א) א [א] <א> ישכים בבוקר
(ב) ביום ששי להכין צרכי שבת, ואפילו יש לו כמה עבדים לשמשו * ישתדל ב (ג) להכין [ב]
בעצמו שום דבר לצרכי שבת כדי לכבדו, כי רב חסדא היה מחתך הירק דק דק; ורבה ורב יוסף
היו מבקעין עצים; ור"ז היה מדליק האש; ורב נחמן היה מתקן הבית ומכניס כלים הצריכים
לשבת ומפנה כלי החול; (ד) ומהם ילמד כל אדם, ולא יאמר: לא אפגום כבודי, * (ה) כי זה
הוא כבודו שמכבד השבת. הגה: <ב> ויש להשחיז הסכין בערב שבת, כי זהו מכבוד השבת
שמכין עצמו לאכילה (כל בו וב"י בשם ספר חיי עולם).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רנ סעיף א
(א) ישכים בבקר וכו' - דכתיב והיה
ביום הששי והכינו את אשר יביאו וגומר הכנה דומיא דהבאה והבאת המן הלא היתה לאלתר בבקר
דכתיב וילקטו אותו בבקר בבקר אף הכנה על שבת תהיה מיד בבקר והיינו מיד אחר ק"ש
ותפלה אך אם הוא רגיל ללמוד אחר התפלה איזה שעור קצוב או שלומד עם רבים אל יבטלנו וכמש"כ
בסוף סימן רנ"א ואם דרך המקום ההוא למכור בבקר ולא ימצא לקנות אחר למודו לא יקבע
למודו אלא אחר הקניה ואם רגילין למכור בבוקר השכם קודם התפלה ולא ימצא לקנות אחר התפלה
יקנה ואח"כ יתפלל אך יראה לקרות ק"ש מקודם כיון שכבר הגיע זמנה ואין זה בכלל
מה שאמרו אסור לעשות חפציו קודם שיתפלל שזו חפצי שמים היא:
(ב) ביום ששי - והוא יותר טוב משיקנה
ביום ה' שהוא מינכר יותר שהוא לכבוד שבת אם לא בדבר שצריך הכנה רבה כמו בשר למלוח וכדומה
יש לקנות ביום ה' אך אם הבשר שמוצא ביום ה' הוא כחוש ויש ספק שימצא ביום וי"ו
שומן וטוב ימתין על יום ו' [אחרונים] ומסתברא דבימים הקצרים כל מה שיכול להקדים ההכנה
ביום ה' עדיף. וטוב שיאמר על כל דבר שקונה זהו לכבוד שבת כי הדבור הוא פועל הרבה בקדושה.
ואע"פ שהכין בהשכמה מצוה היא לכתחלה שיוסיף גם בין השמשות ורמז לדבר שנאמר והיה
משנה [כלומר שיכינו שנית]. כתיב בתורה זכור את יום השבת לקדשו ודרשו ב"ש שתהא
זוכרו מאחד בשבת נזדמן לך חלק יפה תהא מתקנו לשבת ואמרו על שמאי הזקן שכל ימיו היה
אוכל לכבוד שבת היה מוצא בהמה נאה אומר זו לשבת מצא אחרת נאה הימנה אוכל הראשונה ומניח
השניה על שבת נמצא שהאכילה היא כדי שתשאר היפה של שבת אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה בו
שהיה אומר ברוך אדני יום יום יעמם לנו צרכנו. והסכימו הרבה פוסקים שגם הלל מודה שכדברי
ב"ש עדיפא טפי אלא שהיה בוטח בה' שבודאי יזמין לו לשבת מנה יפה משאר הימים וכדי
לחזק מדת בטחונו היה נוהג כן אבל בשאר כל אדם שאין בטחונו חזק כ"כ גם הוא מודה
דכשמאי עדיפא טפי ופשיטא בדבר שאינו שכיח לקנות כשיזדמן לו דבר שלא יהיה נפסד אזי יניח
אותו לשבת. מצוה לטעום מכל תבשיל בע"ש כדי לתקנן יפה כהוגן ועיין בספר שלחן שלמה
דהטעימה בשבת מכל מין בודאי היא מצוה ורמז לזה טועמיה חיים זכו:
(ג) להכין בעצמו וכו' - דמצות כבוד
שבת מוטל על כל אדם וכדכתיב וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד ומצוה בו יותר מבשלוחו
וה"ה בכל המצות מצוה בו יותר מבשלוחו ועיין בבה"ל. כתבו הספרים יהרהר בתשובה
ויפשפש במעשיו בכל ע"ש כי שבת מקרי כלה מלכתא וכאלו מקבל פני המלך ית"ש ואין
נאה לקבלו כשהוא לבוש בבלויי הסחבות של חלאת העונות ויש לפנות קורי עכביש שקורין שפי"ן
וועב"ש מהבית בע"ש [א"ר] וכ"ש שצריך לכבד הבית מהאבק והעפר מבעוד
יום וזהו הכל בכלל כבוד שבת וידמה בדעתו כאלו יבוא אליו להתאכסן מלך ב"ו כמה מכבד
הבית ומציע המטות וכ"ש שבת מלכתא [ח"א]:
(ד) ומהם ילמוד כל אדם - היינו אפילו
החשוב יותר ובפרט בימים הקצרים ומכ"ש כשרואה שכבר הוא סמוך לשבת שאז הוא מחוייב
לעסוק בכל כחו וראיתי אנשי מעשה גדולי תורה שהיו מכבדין הבית בעצמן בימים הקצרים כדי
שלא יתחלל שבת וזהו חיוב גמור על כל אדם דמאי שנא דאין לו מי שיכין או שהשליח אין לו
פנאי:
(ה) כי זה הוא וכו' - ובספרי מסמיך
לה אקרא וידעת כי שלום אהלך זו השחזת הסכין כי אם קהה הסכין יוכל לבוא לפעמים לידי
קטטנה ח"ו:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רנ סעיף א
* ישכים בבוקר - עיין הטעם במ"ב
והוא מרש"י וטור והנה הט"ז הביא הטעם מה דהביא בב"י בשם תנחומא דכתיב
והיה אין והיה אלא מיד שנאמר והיה כי קם הפלשתי ועיין בפמ"ג שכתב דאפשר דלטעם
זה צריך להיות ההשכמה יותר בהקדם דהיינו אפילו קודם ק"ש ותפלה אם אפשר אף שיראה
שלא יעבור עי"ז זמן ק"ש ותפלה ולאפוקי לטעם רש"י וטור דהכנה דומיא דהבאה
הלא הבאה היתה בבקר והיא זמן ג' שעות על היום וכדאיתא בברכות כ"ז ע"א מקרא
דוילקטו אותו בבוקר בבוקר [ומה שכתב בפמ"ג ד' שעות ט"ס] והנה אנחנו העתקנו
במ"ב אחר ק"ש ותפלה דוקא כי העולם לא נהגו כוותיה דהפמ"ג [אך זה יש
לדחות דאפשר שסומך כ"א על אנשי ביתו שהם מכינין תיכף כשקמים לצרכי שבת אבל כשאין
לו מי שיכין עבורו אפשר דאה"נ דצריך להשכים קודם ק"ש ותפלה להוצאת שבת] גם
המעיין בספר סדר היום שהביאו המ"א בסוף סימן רנ"א יראה להדיא דעתו דדוקא
אחר ק"ש ותפלה אם לא שלא ימצא לקנות אח"כ ואפילו בזה כתב שיראה לקרות ק"ש
מקודם ונראה בפשיטות דלטעמו אפילו לשיטתו דס"ל דהוא דאורייתא הלא ק"ש הוא
תדיר ותדיר קודם ומיירי דבמעט זמן של הקריאה לא יאחר הקנייה. והנה אף דנוכל ליישב סברת
הפמ"ג דס"ל דלהתנחומא דיליף מוהיה אין והיה אלא מיד גילתה לנו התורה דהכא
שאני מ"מ למעשה אין לסמוך ע"ז כלל דאפשר דאפילו להתנחומא שצותה אז התורה
ההכנה מיד שהיה יום הששי אין שום ראיה לזמננו דהלא ידוע דשבת ניתן להם במרה קודם קבלת
התורה ולא היה אז עדיין עליהם מצות ק"ש ולכן חל עליהם מצות הכנה ביום הששי תיכף
כשקם ממטתו משא"כ אח"כ שנצטוו על ק"ש בזמן קימה והיא מצוה תדירה בכל
יום היא קודם ומה דאמר רב חסדא ישכים להוצאת שבת ויליף מקרא דוהיה היינו דצריך להקדים
כל מה שיוכל וע"כ אפילו אחר קבלת התורה שנצטוינו על מצות תדיריות בכל יום והיא
מצות ק"ש יזרז את עצמו לזה תיכף אחר שיקיים ק"ש [וגם תפלה דלדעת הרמב"ם
היא דאורייתא וגם מחמת סמיכת גאולה לתפילה] דגם זמן ק"ש מקרי השכמה וכדכתיב ויגש
הפלשתי השכם והערב ואחז"ל כדי לבטלם מק"ש שחרית וערבית אלמא דג' שעות על
היום הוא בכלל השכמה עדיין וממילא מה דמטריח את עצמו תיכף אח"ז להוצאת שבת לא
נפיק מכלל זה [וגם דלכאורה נראה דהאי דרשא דר"ח הוא אסמכתא בעלמא [וכבר העיר בזה
הפמ"ג בסוף סימן רנ"א מדג' סעודות ס"ל לכמה פוסקים דהוא מדרבנן] דהלא
כתב הרמב"ם דעיקר עונג שבת הוא מדברי קבלה ואיך יהיה הכנה לזה מדאורייתא בע"ש
בבוקר אבל באמת יש לדחות הכל דאף דעונג הוא מדברי קבלה אבל עכ"פ סעודה בשבת וההכנה
לזה מבעוד יום הוא דאורייתא לכמה פוסקים עיין ביצה ב' ע"ב ברש"י והרע"ב
וא"כ אפשר דגם השכמה לזה בבוקר הוא מה"ת] וגם מה שכתב בסדר היום דאם הצבור
מתפללין לא יפרוש מן הצבור פליאה היא איך ידחה לדבריו תפלה בצבור דרבנן את מצות הכנה
שהיא דאורייתא וגם אם נימא דהוא רק אסמכתא ג"כ נראה דמוטב להתפלל אח"כ ביחידי
משיתפלל בצבור ולא ימצא אח"כ מה לקנות לצרכי שבת [וכבר התפלא בזה בספר ח"א
אך מה שכתב שם דאם היא דאורייתא אפשר דהיא קודם אף לק"ש מטעם דהיא מקודש לא נהירא
כלל דאף דשבת הוא מקודש יום הששי הוא רק הכנה למקודש ולא מקודש מקרי] לכן לא העתקתי
דין זה. והנה הרמב"ם השמיט האי דינא וצריך טעמא וא"ל שסובר דכיון דפסקינן
בב"ק ל"ב הלכה כאיסי בן יהודה משמע דוקא בה"ש שם אמרינן שהוא רץ לצרכי
שבת ולא בבוקר וכמו שפירש בהגהת אשר"י ע"ש ולר"ח דמצוה להשכים ממילא
כשהוא רץ בבוקר ג"כ הו"ל לפטור דהוא רץ לדבר מצוה של צרכי שבת וא"ל
דלא היה לו לרוץ כיון שעדיין יש שהות הרבה דז"א דלכל דבר מצוה יש מצוה בהריצה
כמבואר לעיל בסימן צ' סי"ב אבל יש לדחות דנהי דיש מצוה בהריצה לא פטרוהו מההיזק
כ"א לפנות ערב שהזמן דחוק ואין לו פנאי לעיין ולשמור א"ע בעת הריצה שלא יזיק
והנה לפ"ז גם דינא דהגהת אשר"י שם ג"כ אינו מוכרח ונכון לומר שמטעם
זה לא העתיקוהו לדינא בחו"מ והעתיקו רק לשון הגמרא שם ע"ש:
* ישתדל וכו' - בהרמב"ם איתא
על דין זה בלשון חייב [שז"ל בפרק ל' אע"פ שיהיה אדם חשוב ביותר ואין דרכו
ליקח דברים מן השוק ולא להתעסק במלאכות שבבית חייב לעשות דברים שהן לצורך השבת בגופו
שזה הוא כבודו. חכמים הראשונים מהן מי שהיה מפצל העצים לבשל בהן ומהן מי שהיה מבשל
או מולח בשר או גודל פתילות או מדליק נרות ומהן מי שהיה יוצא וקונה דברים שהן לצורך
השבת ממאכל ומשקה אע"פ שאין דרכו בכך וכו' ע"ש] והכונה על איזה דבר מן הדברים
ועיין בקידושין מ"א דקאמר שם מצוה בו יותר מבשלוחו ואפשר דלהרמב"ם ג"כ
לאו חוב גמור הוא אלא כעין חובה משום כבוד שבת וסברת הרמב"ם דאל"ה לא היו
מבטלים כל הני אמוראים תורתן עבור זה ומ"מ לא הוי זה חובה גמורה ותדע דלא אשכחן
בגמרא בשם חובה כ"א על הדלקת נר בשבת בדף כ"ה ע"ב ולענין ג' סעודות
בדף קי"ז ע"ב ומ"מ צ"ע:
* כי זהו כבודו - יישב בזה מה שהקשה
בשו"ת חוות יאיר איך הקילו בכבודם הא גדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה
[היינו ל"ת דרבנן ושוא"ת אף בד"ת] לכן קאמר דזהו כבודם שעוסק בעצמו
במצוה וניכר שעושה כן לכבוד הש"י וכה"א בדהמע"ה ונקלותי עוד מזאת וגו'
משא"כ אם אין ניכר כמו זקן ואינו לפי כבודו באבדה וכדומה שמתחלל כבוד הת"ח
עי"ז [פמ"ג] ור"ל שאין הכל יודעין שהוא עוסק במצוה. ובזה מיושב הא דאיתא
בקידושין דף ע' דר"נ עסק בעצמו במצות מעקה ששם הוא דבר שהכל יודעין בעת שהוא עוסק
שהוא מצות ה' משא"כ באבדה בעת שהוא מטפל בה אין הכל יודעין מזה ולכן אפילו אם
ירצה להחזירו ברבים ויודיעם שהיא אבדה ג"כ פטרתו התורה מזה כנ"ל:
שמות פרק טז פסוק ה
וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ
אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ וְהָיָה מִשְׁנֶה עַל אֲשֶׁר יִלְקְטוּ יוֹם יוֹם: ס
רמב"ם הלכות שבת
פרק ל הלכה ט
חייב אדם ו לאכול שלש ז סעודות בשבת
אחת ערבית ואחת שחרית ואחת ח במנחה, וצריך להזהר בשלש סעודות אלו שלא יפחות מהן כלל,
ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה סועד שלש סעודות, ואם היה חולה מרוב האכילה או שהיה מתענה
תמיד פטור משלש סעודות, וצריך לקבוע כל סעודה משלשתן על היין ט ולבצוע על שתי ככרות,
וכן בימים טובים.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רצא סעיף א
(א) יהא זהיר מאד לקיים סעודה שלישית
ואף אם הוא שבע יכול לקיים אותה (ב) א בכביצה, ואם א"א לו כלל לאכול (ג) אינו
חייב לצער את עצמו. והחכם עיניו בראשו (קהלת ב, יד) שלא ימלא בטנו בסעודת הבוקר, כדי
(ד) ליתן מקום לסעודה שלישית. הגה: ומי שלא אכל (ה) ב [ב] בליל שבת, יאכל (ו) שלש סעודות
ביום השבת (הרא"ש פרק ע"פ).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רצא סעיף א
(א) יהא זהיר מאד - וכדאיתא בגמרא
חייב אדם לאכול ג' סעודות בשבת ואסמכוהו אקרא דכתיב ויאמר משה אכלוהו היום כי שבת היום
לה' היום לא תמצאוהו בשדה ותלתא היום כתוב בקרא זה ואחז"ל כל המקיים שלש סעודות
בשבת ניצול משלש פורעניות מחבלו של משיח ומדינה של גיהנם וממלחמת גוג ומגוג שנאמר וגו'.
ואף לעני העובר ממקום למקום צריך ליתן לו כל הג' סעודות בשבת וכדאיתא ביו"ד בסי'
ר"נ ועיין לעיל בסימן רמ"ב במ"ב דאף בשביל סעודה שלישית כשמשיג באיזה
מקום ללוות צריך ללוות:
(ב) בכביצה - לאו דוקא אלא מעט יותר
מכביצה דכביצה מקרי עדיין אכילת עראי כמ"ש סוף סימן רל"ב ולא חשיב סעודה
[מ"א] וי"א שאפילו בכזית יוצא ידי הסעודה ונכון להחמיר לכתחלה אם אפשר לו:
(ג) אינו חייב וכו' - דהסעודה לעונג
ניתנה ולא לצער:
(ד) ליתן מקום - דאל"כ לפעמים
היא אכילה גסה ואינה חשובה אכילה:
(ה) בליל שבת וכו' - וג"כ צריך
לקדש בשחרית כל הקידוש של לילה מלבד ויכלו אם לא קידש בערבית וכנ"ל בסימן רע"א
ס"ח וה"ה ביו"ט מי שלא אכל בליל יו"ט צריך לאכול שתי סעודות למחר
ביום [דביו"ט החיוב הוא שתי סעודות אחת בלילה ואחת ביום] וה"ה שיאמר בשחרית
כל הקידוש של יו"ט של לילה אם לא קידש בלילה:
(ו) שלש סעודות ביום - ואם שכח רצה
בבהמ"ז בסעודה שניה מצדדים האחרונים שלא לחזור ולברך:
שמות פרק טז פסוק כו
שֵׁשֶׁת יָמִים תִּלְקְטֻהוּ וּבַיּוֹם
הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לֹא יִהְיֶה בּוֹ: