רי"ף שבת דף מד.
גמ' שבת דף קיח.-קיח:
אורך השיעור הקולי ברי"ף ור"ן הוא 24:40 דקות
אורך
השיעור הקולי בפוסקים הוא 15:30 דקות
2)חייב אדם לאכול שלש סעודות בשבת
4)ישכים בבוקר ביום ששי להכין צרכי
שבת
6)אם נמשכה סעודת הבוקר עד שהגיע זמן
המנחה
7)א"צ לקדש בסעודה שלישית, אבל
צריך לבצוע על שתי ככרות
8)צריך לעשותה בפת; וי"א שיכול
לעשותה בכל מאכל העשוי מאחד מחמשת מיני
דגן
רמב"ם הלכות
שבת פרק כג הלכה ז
זמורה שהיא קשורה בטפיח ממלאין
בה בשבת, ואם אינה קשורה אין ממלאין בה גזירה שמא יקטום אותה ויתקנה. אסור לחוף כלי
כסף בגרתקון מפני שהוא מלבנן כדרך שהאומנין עושין ונמצא כמתקן כלי וגומר מלאכתו בשבת,
אבל חופפין אותן בחול ובנתר, וכן כל הכלים חופפין אותן בכל דבר, ואסור להדיח קערות
ואלפסין וכיוצא בהן מפני שהוא כמתקן אא"כ הדיחן לאכול בהן סעודה אחרת באותה שבת,
אבל כלי שתיה כגון כוסות וקיתונות מותר להדיחן בכל עת שאין קבע לשתיה, ואין מציעין
את המטות בשבת כדי לישן עליהן למוצאי שבת אבל מציעין מלילי שבת לשבת. +/השגת הראב"ד/
ואסור להדיח קערות ואלפסין וכיוצא בהן מפני שהוא כמתקן. א"א כל זה אינו אסור אלא
מפני שהוא טורח לחול.+
שולחן ערוך אורח
חיים סימן שכג סעיף ו
(כו) ח מדיחים כלים (כז) לצורך
היום, (כח) ט כגון שנשאר לו עדיין סעודה לאכול; אבל לאחר סעודה שלישית אין מדיחין;
וכלי שתייה, מדיחין (כט) כל היום שכל היום ראוי לשתייה.
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן שכג סעיף ו
(כו) מדיחים - אפילו עשר
כוסות וא"צ אלא לאחת רשאי להדיח כולן דהואיל וראוי לו כ"א הותרו כולן וה"ה
שמציעין יו"ד מטות:
(כז) לצורך היום - היינו אפי'
בליל שבת מותר להדיח לצורך מחר או לצורך סעודה ג':
(כח) כגון שנשאר - ואם יודע
שלא יצטרך עוד לאלו הכלים אסור להדיחן משום טורח ולהיפך אם יודע שיצטרך להן כגון
שרוצה לאכול עוד פ"א אפילו לאחר סעודה ג' ג"כ מותר רק הכא איירינן בסתמא:
(כט) כל היום - ואם ברור
לו שלא ישתה עוד שוב אסור להדיח הכוס:
רמב"ם הלכות
שבת פרק ל הלכה ט
חייב אדם לאכול שלש סעודות בשבת
אחת ערבית ואחת שחרית ואחת במנחה, וצריך להזהר בשלש סעודות אלו שלא יפחות מהן כלל,
ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה סועד שלש סעודות, ואם היה חולה מרוב האכילה או שהיה מתענה
תמיד פטור משלש סעודות, וצריך לקבוע כל סעודה משלשתן על היין ולבצוע על שתי ככרות,
וכן בימים טובים.
טור אורח חיים סימן
רצא
ויהא זהיר מאד לקיים סעודה שלישית
דאר"ש בן פזי א"ר יהושע בן לוי משום בר קפרא כל המקיים ג' סעודות ניצול מג'
פורעניות מחבלו של משיח ומדינה של גיהנם וממלחמות גוג ומגוג וא"ר יוסי יהא חלקי
עם מקיימי ג' סעודות בשבת ואף אם הוא שבע הרבה יכול לקיים אותה בכביצה ומיהו אם אי
אפשר לו כלל לאכול אינו חייב לצער עצמו וכ"כ הרמב"ם ז"ל ואם הוא חולה
מרוב אכילה או שהוא מתענה א פטור מג' סעודות והחכם עיניו בראשו שלא ימלא בטנו בסעודת
הבקר כדי ליתן מקום לסעודה ג' וזמנה משיגיע זמן המנחה דהיינו מו' שעות ומחצה ולמעלה
ולא קודם הילכך אותם שמפסיקין מסעודת שחרית לחלק לשנים ועדיין לא הגיע זמן המנחה אינן
מקיימין מצות ג' סעודות אבל הגיע זמן המנחה יכולין לעשותה מיד אחר סעודת שחרית וכן
היה עושה א"א הרא"ש ז"ל היה מברך ברהמ"ז והיה נוטל ידיו ומברך
עליהם ומברך המוציא והיה אומר שיותר טוב לעשות כן כיון שנמשכה סעודת הבוקר עד אחר המנחה
ואם לא היה עושה מיד השלישית לא היה יכול לאכול אחר כך אלא אכילה גסה ור"ת הנהיג
שלא לאכול בשבת בין מנחה לערבית משום דאיתא במדרש כל השותה מים בשבת בין השמשות כאילו
גוזל המתים וע"כ הנהיג לעשות סעודה שלישית קודם המנחה והרמב"ם ז"ל כתב
הולך לבה"מ וקורא עד המנחה ומתפלל מנחה ואח"כ קובע סעודה ונראה דהכי עדיף
טפי דכיון שהגיע זמן המנחה אסור לאכול עד שיתפלל וכתב הרמב"ם ז"ל שגם בסעודה
שלישית קובע על היין ובוצע על שתי ככרות וא"א הרא"ש ז"ל לא היה מברך
על היין קודם משום דאיתקש יום ללילה לענין קידוש מה לילה סגי בחד זימנא אף ביום נמי
בחד זימנא אבל היה בוצע על ב' ככרות ואיתא בירושלמי במכילתא דבסעודה שלישית
צריך לפחות ככר אחד שלם משום דביום ו' ירד לכל אחד שני עומרים ומכל עומר עשו שתי ככרות
הרי ד' לשני עומרים אכל אחד בע"ש ואחד בליל שבת ואחד בבקר הרי נשאר לו אחד שלם
לסעודה שלישית וי"א שיכול להשלים סעודה שלישית במיני תרגימא פירוש מאכל העשוי
מחמשת מיני דגן כדאמרינן גבי סוכה לרבי אליעזר שצריך י"ד סעודות בסוכה ואם
השלים במיני תרגימא יצא ור"י היה אומר כיון דילפינן ג' סעודות מג"פ
היום דכתיבי גבי מן צריך לעשותה בפת:
בית יוסף אורח חיים
סימן רצא
[ב (א)] וזמנה משיגיע זמן המנחה וכו'. הר"ן כתב בפרק כל כתבי (שם) בשם בעל
הלכות (שם) דאפילו מפסיק באמצע סעודה ופורס מפה ומברך והדר שרי המוציא ואוכל
כביצה ומברך שפיר דמי, אבל התוספות (קיח. ד"ה במנחה) והרא"ש (סי'
ה) והמרדכי (סו"ס שצז) כתבו שם שאין זמנה אלא מן המנחה ולמעלה וכן כתבו הגהות
(מיימוניות) בפרק (כ"ט) [ל' אות ו ואות ח]:
[ב (ב)] ורבינו תם הנהיג שלא לאכול בין מנחה למעריב וכו'. כן כתבו התוספות
(פסחים קה. ד"ה והנ"מ) והרא"ש (שם סי' יג) והמרדכי בפרק ערבי פסחים
(לו סוף ע"ד) וכתבו שרבינו משולם השיב לו דהכי גרסינן במדרש כל השותה מים בערב
שבת אבל בשבת לא הוזכר שם, וכן עמא דבר לאכול ולשתות בין מנחה למעריב וכן הסכימו הגהות
(מיימוניות) בפרק ל' (אות כ) וכתבו שכן היה נוהג ה"ר מאיר ז"ל, וכתבו
עוד ההגהות שאפילו האוסרים זהו דוקא מן הנהר אבל מים שבבית מותר עכ"ל ומדבריהם
נלמוד למה שכתב רבינו משולם דהכי גרסינן במדרש כל השותה מים בערב שבת דהיינו דוקא מן
הנהר. מצאתי כתוב (סוף שו"ת מהר"י ווייל) בשם ספר אגודה (פסחים פ"י
סו"ס פא) השותה מים בין השמשות גוזל קרוביו מתים ויש מפרשים בין השמשות של ערב
שבת ויש מפרשים דוקא בשנים עשר חדשים ראשונים של אביו ואמו:
שולחן ערוך אורח
חיים סימן רצא סעיף א
(א) יהא זהיר מאד לקיים סעודה
שלישית ואף אם הוא שבע יכול לקיים אותה (ב) א בכביצה, ואם א"א לו כלל לאכול (ג)
אינו חייב לצער את עצמו. והחכם עיניו בראשו (קהלת ב, יד) שלא ימלא בטנו בסעודת הבוקר,
כדי (ד) ליתן מקום לסעודה שלישית. הגה: ומי שלא אכל (ה) ב [ב] בליל שבת, יאכל (ו) שלש
סעודות ביום השבת (הרא"ש פרק ע"פ).
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן רצא סעיף א
(א) יהא זהיר מאד - וכדאיתא
בגמרא חייב אדם לאכול ג' סעודות בשבת ואסמכוהו אקרא דכתיב ויאמר משה אכלוהו היום כי
שבת היום לה' היום לא תמצאוהו בשדה ותלתא היום כתוב בקרא זה ואחז"ל כל המקיים
שלש סעודות בשבת ניצול משלש פורעניות מחבלו של משיח ומדינה של גיהנם וממלחמת גוג ומגוג
שנאמר וגו'. ואף לעני העובר ממקום למקום צריך ליתן לו כל הג' סעודות בשבת וכדאיתא ביו"ד
בסי' ר"נ ועיין לעיל בסימן רמ"ב במ"ב דאף בשביל סעודה שלישית כשמשיג
באיזה מקום ללוות צריך ללוות:
(ב) בכביצה - לאו דוקא אלא מעט
יותר מכביצה דכביצה מקרי עדיין אכילת עראי כמ"ש סוף סימן רל"ב ולא חשיב סעודה
[מ"א] וי"א שאפילו בכזית יוצא ידי הסעודה ונכון להחמיר לכתחלה אם אפשר לו:
(ג) אינו חייב וכו' - דהסעודה
לעונג ניתנה ולא לצער:
(ד) ליתן מקום - דאל"כ
לפעמים היא אכילה גסה ואינה חשובה אכילה:
(ה) בליל שבת וכו' - וג"כ
צריך לקדש בשחרית כל הקידוש של לילה מלבד ויכלו אם לא קידש בערבית וכנ"ל בסימן
רע"א ס"ח וה"ה ביו"ט מי שלא אכל בליל יו"ט צריך לאכול שתי
סעודות למחר ביום [דביו"ט החיוב הוא שתי סעודות אחת בלילה ואחת ביום] וה"ה
שיאמר בשחרית כל הקידוש של יו"ט של לילה אם לא קידש בלילה:
(ו) שלש סעודות ביום - ואם שכח
רצה בבהמ"ז בסעודה שניה מצדדים האחרונים שלא לחזור ולברך:
רמב"ם הלכות
תפילה ונשיאת כפים פרק ז הלכה יב
ושבחו חכמים למי שקורא זמירות
מספר תהלים בכל יום ויום מתהלה לדוד עד סוף הספר, וכבר נהגו לקרות פסוקים לפניהם ולאחריהם
ותקנו ברכה לפני הזמירות והיא ברוך שאמר וברכה לאחריהם והוא ישתבח, ואחר כך מברך על
קריאת שמע וקורא קריאת שמע.
רמב"ם הלכות
שבת פרק ל הלכה ב
איזהו כבוד זה שאמרו חכמים שמצוה
על אדם לרחוץ פניו ידיו ורגליו בחמין בערב שבת מפני כבוד השבת ומתעטף בציצית ויושב
בכובד ראש מיחל להקבלת פני השבת כמו שהוא יוצא לקראת המלך, וחכמים הראשונים היו מקבצין
תלמידיהן בערב שבת ומתעטפים ואומרים בואו ונצא לקראת שבת המלך.
שולחן ערוך אורח
חיים סימן רסב סעיף ג
(ח) ילבש בגדיו הנאים (ט) וישמח
בביאת שבת (י) ג כיוצא לקראת המלך וכיוצא לקראת חתן וכלה, דרבי חנינא מעטף וקאי בפניא
דמעלי שבתא, ואמר: בואו ונצא לקראת שבת מלכתא; ר' ינאי אומר: בואי כלה, בואי כלה. הגה:
וילביש עצמו בבגדי שבת (יא) מיד אחר שרחץ עצמו, וזהו כבוד השבת. וע"כ לא ירחץ
לשבת אלא (יב) סמוך לערב, שילביש עצמו מיד. (הגהות מרדכי החדשים).
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן רסב סעיף ג
(ח) ילבש וכו' - וילך בהם עד
מו"ש אחר הבדלה:
(ט) וישמח בביאת שבת - וכל המרבה
לכבדו הן בגופו הן בבגדיו הן באכילה ושתיה הרי זה משובח ועיין בסימן רמ"ב. בזהר
ומקובלים הזהירו מאד שלא יהיה שום מחלוקת בשבת חו"ש ובפרט בין איש לאשתו וכן מוכח
בגיטין [דף נ"ב ע"א] גבי הנהו בי תרי דהוו מינצו בהדי הדדי עי"ש [תו"ש]:
(י) כיוצא וכו' - בקצת מקומות
נוהגין לצאת מבהכ"נ לעזרה ואומרים בואו ונצא וכו' [כנה"ג] ואנו נוהגין שמהפכין
פניהם לצד מערב כשאומרים בואי בשלום וכו' ונוהגין לעמוד אז ולעשות דוגמא כמו שמקבל
פני אדם גדול נהגו שלא לקבל את השבת ביוה"כ שחל בשבת רק שאומרים מזמור שיר ליום
השבת קודם ברכו ואפילו הנוהגין בשאר יו"ט כשחל בשבת לומר עוד איזה מזמורים בשביל
שבת:
(יא) מיד אחר וכו' - וגם הנשים
נוהגות קודם הדלקת הנרות לרחוץ את עצמן וללבוש בגדי שבת ואשרי להם אמנם בימים הקצרים
שמתאחרים לישב בחנות ואח"כ רוחצות ולובשות ובין כך יבואו חו"ש לספק חילול
שבת לכן טוב להזהיר להם שיקדימו לבוא לרחוץ וללבוש וכשמתאחרת מצוה יותר שתדליק כך במלבושי
חול מלבוא חו"ש לספק חילול שבת ואם הבעל רואה שמתאחרת מצוה גדולה שהוא ידליק הנרות
ולא ישגיח בקטטת אשתו ומצוה גדולה יותר לישב בחשך מלחלל שבת חו"ש [ח"א]:
(יב) סמוך לערב - היינו כשהוא
רוחץ עצמו מעט בביתו וכמו שמובא בגמרא [שבת כ"ה ע"ב] לענין ר' יהודא בר'
אלעאי ע"ש אבל כשהוא הולך לבית המרחץ בודאי מהנכון להקדים עצמו כדי שלא יבוא לחילול
שבת ובפרט בימי החורף כשהימים קצרים ועיין לעיל בסימן ר"ס סק"א במ"ב
מה שכתבנו שם:
רמב"ם הלכות
שבת פרק ל הלכה ו
אע"פ שיהיה אדם חשוב ביותר
ואין דרכו ליקח דברים מן השוק ולא להתעסק במלאכות שבבית חייב לעשות דברים שהן לצורך
השבת בגופו שזה הוא כבודו, חכמים הראשונים מהם מי שהיה מפצל העצים לבשל בהן, ומהן מי
שהיה מבשל או מולח בשר או גודל פתילות או מדליק נרות, ומהן מי שהיה יוצא וקונה דברים
שהן לצורך השבת ממאכל ומשקה אף על פי שאין דרכו בכך, וכל המרבה בדבר זה הרי זה משובח.
בית יוסף אורח חיים
סימן רנ
א וישכים בבוקר ביום הששי וכו'. זה לשון שבלי הלקט (סי' נה) אמר רב חסדא
(שבת קיז:) לעולם ישכים אדם להוצאת שבת שנאמר (שמות טז ה) והיה ביום הששי והכינו את
אשר יביאו והכינו (למחר) [לאלתר] תנחומא אמר רב חסדא מנין שכל המוציא יציאה (בשבת)
[לשבת] מצוה שישכים ויוציא משחרית שנאמר והיה ביום הששי וגו' ודרשו חכמים אין והיה
אלא מיד שנאמר (שמואל א יז מח) והיה כי קם הפלשתי אמר רבי זעירא אף על פי שמוציא אדם
ערב שבת משחרית מצוה שיוסיף בין השמשות שנאמר (שמות שם) והיה משנה עכ"ל שבלי הלקט:
כתוב בכל בו (סי' לא כה ע"ג) ומשחיזין הסכין בכל ערב שבת דהכי תניא בספרי וידעת
כי שלום אהלך (איוב ה כד) זו השחזת סכין ומצאתי כתוב בשם ספר חיי עולם (ספר היראה לר"י
אות שט) דמוכח לה מדכתיב והכינו את והוא כמו לאתים ולמזמרות (ישעיה ב ד):
שולחן ערוך אורח
חיים סימן רנ סעיף א
* (א) א [א] ישכים בבוקר (ב)
ביום ששי להכין צרכי שבת, ואפילו יש לו כמה עבדים לשמשו * ישתדל ב (ג) להכין [ב] בעצמו
שום דבר לצרכי שבת כדי לכבדו, כי רב חסדא היה מחתך הירק דק דק; ורבה ורב יוסף היו מבקעין
עצים; ור"ז היה מדליק האש; ורב נחמן היה מתקן הבית ומכניס כלים הצריכים לשבת ומפנה
כלי החול; (ד) ומהם ילמד כל אדם, ולא יאמר: לא אפגום כבודי, * (ה) כי זה הוא כבודו
שמכבד השבת. הגה: ויש להשחיז הסכין בערב שבת, כי זהו מכבוד השבת שמכין עצמו לאכילה
(כל בו וב"י בשם ספר חיי עולם).
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן רנ סעיף א
(א) ישכים בבקר וכו' - דכתיב
והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו וגומר הכנה דומיא דהבאה והבאת המן הלא היתה לאלתר
בבקר דכתיב וילקטו אותו בבקר בבקר אף הכנה על שבת תהיה מיד בבקר והיינו מיד אחר ק"ש
ותפלה אך אם הוא רגיל ללמוד אחר התפלה איזה שעור קצוב או שלומד עם רבים אל יבטלנו וכמש"כ
בסוף סימן רנ"א ואם דרך המקום ההוא למכור בבקר ולא ימצא לקנות אחר למודו לא יקבע
למודו אלא אחר הקניה ואם רגילין למכור בבוקר השכם קודם התפלה ולא ימצא לקנות אחר התפלה
יקנה ואח"כ יתפלל אך יראה לקרות ק"ש מקודם כיון שכבר הגיע זמנה ואין זה בכלל
מה שאמרו אסור לעשות חפציו קודם שיתפלל שזו חפצי שמים היא:
(ב) ביום ששי - והוא יותר טוב
משיקנה ביום ה' שהוא מינכר יותר שהוא לכבוד שבת אם לא בדבר שצריך הכנה רבה כמו בשר
למלוח וכדומה יש לקנות ביום ה' אך אם הבשר שמוצא ביום ה' הוא כחוש ויש ספק שימצא ביום
וי"ו שומן וטוב ימתין על יום ו' [אחרונים] ומסתברא דבימים הקצרים כל מה שיכול
להקדים ההכנה ביום ה' עדיף. וטוב שיאמר על כל דבר שקונה זהו לכבוד שבת כי הדבור הוא
פועל הרבה בקדושה. ואע"פ שהכין בהשכמה מצוה היא לכתחלה שיוסיף גם בין השמשות ורמז
לדבר שנאמר והיה משנה [כלומר שיכינו שנית]. כתיב בתורה זכור את יום השבת לקדשו ודרשו
ב"ש שתהא זוכרו מאחד בשבת נזדמן לך חלק יפה תהא מתקנו לשבת ואמרו על שמאי הזקן
שכל ימיו היה אוכל לכבוד שבת היה מוצא בהמה נאה אומר זו לשבת מצא אחרת נאה הימנה אוכל
הראשונה ומניח השניה על שבת נמצא שהאכילה היא כדי שתשאר היפה של שבת אבל הלל הזקן מדה
אחרת היתה בו שהיה אומר ברוך אדני יום יום יעמם לנו צרכנו. והסכימו הרבה פוסקים שגם
הלל מודה שכדברי ב"ש עדיפא טפי אלא שהיה בוטח בה' שבודאי יזמין לו לשבת מנה יפה
משאר הימים וכדי לחזק מדת בטחונו היה נוהג כן אבל בשאר כל אדם שאין בטחונו חזק כ"כ
גם הוא מודה דכשמאי עדיפא טפי ופשיטא בדבר שאינו שכיח לקנות כשיזדמן לו דבר שלא יהיה
נפסד אזי יניח אותו לשבת. מצוה לטעום מכל תבשיל בע"ש כדי לתקנן יפה כהוגן ועיין
בספר שלחן שלמה דהטעימה בשבת מכל מין בודאי היא מצוה ורמז לזה טועמיה חיים זכו:
(ג) להכין בעצמו וכו' - דמצות
כבוד שבת מוטל על כל אדם וכדכתיב וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד ומצוה בו יותר מבשלוחו
וה"ה בכל המצות מצוה בו יותר מבשלוחו ועיין בבה"ל. כתבו הספרים יהרהר בתשובה
ויפשפש במעשיו בכל ע"ש כי שבת מקרי כלה מלכתא וכאלו מקבל פני המלך ית"ש ואין
נאה לקבלו כשהוא לבוש בבלויי הסחבות של חלאת העונות ויש לפנות קורי עכביש שקורין שפי"ן
וועב"ש מהבית בע"ש [א"ר] וכ"ש שצריך לכבד הבית מהאבק והעפר מבעוד
יום וזהו הכל בכלל כבוד שבת וידמה בדעתו כאלו יבוא אליו להתאכסן מלך ב"ו כמה מכבד
הבית ומציע המטות וכ"ש שבת מלכתא [ח"א]:
(ד) ומהם ילמוד כל אדם - היינו
אפילו החשוב יותר ובפרט בימים הקצרים ומכ"ש כשרואה שכבר הוא סמוך לשבת שאז הוא
מחוייב לעסוק בכל כחו וראיתי אנשי מעשה גדולי תורה שהיו מכבדין הבית בעצמן בימים הקצרים
כדי שלא יתחלל שבת וזהו חיוב גמור על כל אדם דמאי שנא דאין לו מי שיכין או שהשליח אין
לו פנאי:
(ה) כי זה הוא וכו' - ובספרי
מסמיך לה אקרא וידעת כי שלום אהלך זו השחזת הסכין כי אם קהה הסכין יוכל לבוא לפעמים
לידי קטטנה ח"ו:
ביאור הלכה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן רנ סעיף א
* ישכים בבוקר - עיין הטעם במ"ב
והוא מרש"י וטור והנה הט"ז הביא הטעם מה דהביא בב"י בשם תנחומא דכתיב
והיה אין והיה אלא מיד שנאמר והיה כי קם הפלשתי ועיין בפמ"ג שכתב דאפשר דלטעם
זה צריך להיות ההשכמה יותר בהקדם דהיינו אפילו קודם ק"ש ותפלה אם אפשר אף שיראה
שלא יעבור עי"ז זמן ק"ש ותפלה ולאפוקי לטעם רש"י וטור דהכנה דומיא דהבאה
הלא הבאה היתה בבקר והיא זמן ג' שעות על היום וכדאיתא בברכות כ"ז ע"א מקרא
דוילקטו אותו בבוקר בבוקר [ומה שכתב בפמ"ג ד' שעות ט"ס] והנה אנחנו העתקנו
במ"ב אחר ק"ש ותפלה דוקא כי העולם לא נהגו כוותיה דהפמ"ג [אך זה יש
לדחות דאפשר שסומך כ"א על אנשי ביתו שהם מכינין תיכף כשקמים לצרכי שבת אבל כשאין
לו מי שיכין עבורו אפשר דאה"נ דצריך להשכים קודם ק"ש ותפלה להוצאת שבת] גם
המעיין בספר סדר היום שהביאו המ"א בסוף סימן רנ"א יראה להדיא דעתו דדוקא
אחר ק"ש ותפלה אם לא שלא ימצא לקנות אח"כ ואפילו בזה כתב שיראה לקרות ק"ש
מקודם ונראה בפשיטות דלטעמו אפילו לשיטתו דס"ל דהוא דאורייתא הלא ק"ש הוא
תדיר ותדיר קודם ומיירי דבמעט זמן של הקריאה לא יאחר הקנייה. והנה אף דנוכל ליישב סברת
הפמ"ג דס"ל דלהתנחומא דיליף מוהיה אין והיה אלא מיד גילתה לנו התורה דהכא
שאני מ"מ למעשה אין לסמוך ע"ז כלל דאפשר דאפילו להתנחומא שצותה אז התורה
ההכנה מיד שהיה יום הששי אין שום ראיה לזמננו דהלא ידוע דשבת ניתן להם במרה קודם קבלת
התורה ולא היה אז עדיין עליהם מצות ק"ש ולכן חל עליהם מצות הכנה ביום הששי תיכף
כשקם ממטתו משא"כ אח"כ שנצטוו על ק"ש בזמן קימה והיא מצוה תדירה בכל
יום היא קודם ומה דאמר רב חסדא ישכים להוצאת שבת ויליף מקרא דוהיה היינו דצריך להקדים
כל מה שיוכל וע"כ אפילו אחר קבלת התורה שנצטוינו על מצות תדיריות בכל יום והיא
מצות ק"ש יזרז את עצמו לזה תיכף אחר שיקיים ק"ש [וגם תפלה דלדעת הרמב"ם
היא דאורייתא וגם מחמת סמיכת גאולה לתפילה] דגם זמן ק"ש מקרי השכמה וכדכתיב ויגש
הפלשתי השכם והערב ואחז"ל כדי לבטלם מק"ש שחרית וערבית אלמא דג' שעות על
היום הוא בכלל השכמה עדיין וממילא מה דמטריח את עצמו תיכף אח"ז להוצאת שבת לא
נפיק מכלל זה [וגם דלכאורה נראה דהאי דרשא דר"ח הוא אסמכתא בעלמא [וכבר העיר בזה
הפמ"ג בסוף סימן רנ"א מדג' סעודות ס"ל לכמה פוסקים דהוא מדרבנן] דהלא
כתב הרמב"ם דעיקר עונג שבת הוא מדברי קבלה ואיך יהיה הכנה לזה מדאורייתא בע"ש
בבוקר אבל באמת יש לדחות הכל דאף דעונג הוא מדברי קבלה אבל עכ"פ סעודה בשבת וההכנה
לזה מבעוד יום הוא דאורייתא לכמה פוסקים עיין ביצה ב' ע"ב ברש"י והרע"ב
וא"כ אפשר דגם השכמה לזה בבוקר הוא מה"ת] וגם מה שכתב בסדר היום דאם הצבור
מתפללין לא יפרוש מן הצבור פליאה היא איך ידחה לדבריו תפלה בצבור דרבנן את מצות הכנה
שהיא דאורייתא וגם אם נימא דהוא רק אסמכתא ג"כ נראה דמוטב להתפלל אח"כ ביחידי
משיתפלל בצבור ולא ימצא אח"כ מה לקנות לצרכי שבת [וכבר התפלא בזה בספר ח"א
אך מה שכתב שם דאם היא דאורייתא אפשר דהיא קודם אף לק"ש מטעם דהיא מקודש לא נהירא
כלל דאף דשבת הוא מקודש יום הששי הוא רק הכנה למקודש ולא מקודש מקרי] לכן לא העתקתי
דין זה. והנה הרמב"ם השמיט האי דינא וצריך טעמא וא"ל שסובר דכיון דפסקינן
בב"ק ל"ב הלכה כאיסי בן יהודה משמע דוקא בה"ש שם אמרינן שהוא רץ לצרכי
שבת ולא בבוקר וכמו שפירש בהגהת אשר"י ע"ש ולר"ח דמצוה להשכים ממילא
כשהוא רץ בבוקר ג"כ הו"ל לפטור דהוא רץ לדבר מצוה של צרכי שבת וא"ל
דלא היה לו לרוץ כיון שעדיין יש שהות הרבה דז"א דלכל דבר מצוה יש מצוה בהריצה
כמבואר לעיל בסימן צ' סי"ב אבל יש לדחות דנהי דיש מצוה בהריצה לא פטרוהו מההיזק
כ"א לפנות ערב שהזמן דחוק ואין לו פנאי לעיין ולשמור א"ע בעת הריצה שלא יזיק
והנה לפ"ז גם דינא דהגהת אשר"י שם ג"כ אינו מוכרח ונכון לומר שמטעם
זה לא העתיקוהו לדינא בחו"מ והעתיקו רק לשון הגמרא שם ע"ש:
* ישתדל וכו' - בהרמב"ם
איתא על דין זה בלשון חייב [שז"ל בפרק ל' אע"פ שיהיה אדם חשוב ביותר ואין
דרכו ליקח דברים מן השוק ולא להתעסק במלאכות שבבית חייב לעשות דברים שהן לצורך השבת
בגופו שזה הוא כבודו. חכמים הראשונים מהן מי שהיה מפצל העצים לבשל בהן ומהן מי שהיה
מבשל או מולח בשר או גודל פתילות או מדליק נרות ומהן מי שהיה יוצא וקונה דברים שהן
לצורך השבת ממאכל ומשקה אע"פ שאין דרכו בכך וכו' ע"ש] והכונה על איזה דבר
מן הדברים ועיין בקידושין מ"א דקאמר שם מצוה בו יותר מבשלוחו ואפשר דלהרמב"ם
ג"כ לאו חוב גמור הוא אלא כעין חובה משום כבוד שבת וסברת הרמב"ם דאל"ה
לא היו מבטלים כל הני אמוראים תורתן עבור זה ומ"מ לא הוי זה חובה גמורה ותדע דלא
אשכחן בגמרא בשם חובה כ"א על הדלקת נר בשבת בדף כ"ה ע"ב ולענין ג' סעודות
בדף קי"ז ע"ב ומ"מ צ"ע:
* כי זהו כבודו - יישב בזה מה
שהקשה בשו"ת חוות יאיר איך הקילו בכבודם הא גדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה
[היינו ל"ת דרבנן ושוא"ת אף בד"ת] לכן קאמר דזהו כבודם שעוסק בעצמו
במצוה וניכר שעושה כן לכבוד הש"י וכה"א בדהמע"ה ונקלותי עוד מזאת וגו'
משא"כ אם אין ניכר כמו זקן ואינו לפי כבודו באבדה וכדומה שמתחלל כבוד הת"ח
עי"ז [פמ"ג] ור"ל שאין הכל יודעין שהוא עוסק במצוה. ובזה מיושב הא דאיתא
בקידושין דף ע' דר"נ עסק בעצמו במצות מעקה ששם הוא דבר שהכל יודעין בעת שהוא עוסק
שהוא מצות ה' משא"כ באבדה בעת שהוא מטפל בה אין הכל יודעין מזה ולכן אפילו אם
ירצה להחזירו ברבים ויודיעם שהיא אבדה ג"כ פטרתו התורה מזה כנ"ל:
שולחן ערוך אורח
חיים סימן רצא סעיף ב
זמנה משיגיע זמן המנחה דהיינו
(ז) ג משש שעות ומחצה ולמעלה, ואם עשאה קודם לכן לא קיים מצות סעודה שלישית. הגה: י"א
דאסור לשתות מים בין מנחה למעריב בשבת, (ח) דאז חוזרים הנשמות לגיהנם, (ט) וע"כ
ד אין לאכול סעודה שלישית בין מנחה למעריב, אלא יאכל אותה קודם מנחה (תוספות והרא"ש
ומרדכי פרק ע"פ). וי"א דיותר טוב להתפלל (י) ה מנחה תחלה (רמב"ם וטור
והגמ"ר והגמי"י פ"ל ואגור), (יא) וכן נוהגים לכתחלה בכל מדינות אלו,
ומ"מ אין לשתות מים * מן (יב) הנהרות, אבל בבית שרי וכ"ש שאר משקין דשרי
(הגמי"י פ"ל). וי"א דאין אסור אלא תוך י"ב חודש על אביו ואמו
(אגודה ומרדכי פ' ע"פ). וי"א דאיסור זה של שתיית מים אינו (יג) רק בע"ש
(תוספות והרא"ש ומרדכי בשם ר' משולם והגמי"י).
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן רצא סעיף ב
(ז) משש שעות ומחצה - ואם התחיל
לאכול הסעודה שלישית קודם חצות ונמשכה הסעודה עד אחר שהגיע זמן מנחה גדולה יצא דהא
עכ"פ אכלה בזמנה ולא אזלינן בזה בתר התחלה:
(ח) דאז חוזרות - ר"ל דאז
קרוב לזמן החזרה לגיהנם ואיתא במדרש כל השותה מים בשבת בה"ש כאלו גוזל קרוביו
המתים ועיין במרדכי פרק ערבי פסחים באורו:
(ט) וע"כ אין לאכול - דפן
יבוא גם לשתות:
(י) מנחה תחלה - דאסור לאכול
עד שיתפלל והדעה הראשונה ס"ל דסעודה קטנה שרי כמ"ש בסימן רל"ב:
(יא) וכן נוהגים לכתחלה - ובמקום
שקשה לו לקיים הסעודה לאחר מנחה יוכל אפילו לכתחלה לקיים הסעודה קודם מנחה אם הוא קודם
זמן מנחה קטנה ועיין לעיל בסימן רל"ב במ"ב ובסימן ר"צ במ"ב:
(יב) הנהרות - ס"ל לדעה
זו דמה דאיתא במדרש הנ"ל דאין לשתות מים בין השמשות היינו דוקא בשותה מן הנהרות:
(יג) רק בע"ש - שמפרשים
מה דאיתא במדרש הנ"ל בשבת בין השמשות היינו בין השמשות של ליל שבת:
ביאור הלכה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן רצא סעיף ב
* מן הנהרות - ואסור אפילו לא
השלים עדיין הסעודה שלישית שלו אם כבר שקעה החמה:
[ה] ויש אומרים שיכול להשלים סעודה שלישית במיני תרגימא. כן כתב הר"ן
בפרק כל כתבי (מד. ד"ה ואיכא) שיש אומרים כן ושהביאו ראיה מפרק הישן (סוכה
כז.) וכן כתב ה"ר יונה בפרק שלשה שאכלו (ברכות לו: ד"ה ברכת) בשם
רבני צרפת, והתוספות (סוכה כז. ד"ה במיני) והרא"ש בפרק הישן (סו"ס יג)
ובפרק בתרא דיומא (עט: תוס' ד"ה מיני) דחו ראייתם וכן כתבו הגהות (מיימוניות)
בפרק ל' (אות ו), והמרדכי בפרק כל כתבי (שם) כתב שתי הסברות ולא הכריע, וסמ"ג
כתב בסימן כ"ז (עשין, קט ע"ד) דבכל שלש סעודות צריך פת:
ומיני תרגימא. כתב הר"ן בפרק כל כתבי (שם) שהם פירות וכן פירש
רש"י בפרק הישן (סוכה כז. ד"ה במיני תרגימא), אבל התוספות
כתבו שם ובפרק בתרא דיומא (שם) שהם כמו בשר ודגים וכיוצא דברים שמלפתים בהם
את הפת. וכתבו עוד ואפילו אי הוה אמרינן דנפיק בשלש סעודות במיני תרגימא כמו גבי
סוכה מכל מקום בפירי לא נפיק דלא מהני נמי בסוכה. וכתב עוד הרא"ש בפרק הישן
(שם) דבתוספתא פרק כיצד מברכין (ברכות פ"ד ה"ד) תניא הביאו לפניו מיני תרגימא
מברך עליו בורא מיני מזונות ומשמע דמיני תרגימא היינו מאכל שעשוי מחמשת מינים ואפשר
שהוא חשוב יותר מבשר וגבינה עכ"ל וכן כתבו הגהות (מיימוניות) בפרק ל' (שם),
וסמך רבינו על פירוש זה משום דמשמע כן בתוספתא. ורבינו ירוחם בחלק א' (שם) כתב דמיני
תרגימא הם פירות וגם ה"ר יונה בפרק שלשה שאכלו (שם) כתב דבסעודה שלישית נפטר באכילת
פירות וכן כתוב בשבלי הלקט (סי' צג) שהיה ר"י ב"ר יהודה נוהג להשלים סעודה
שלישית במיני פירות וה"ר יהודה מקפיד במיני פירות של שבעת מינים עכ"ל:
שולחן ערוך אורח
חיים סימן רצא סעיף ג
אם נמשכה סעודת הבוקר עד שהגיע
זמן המנחה ו יפסיק הסעודה (יד) ויברך [ג] בהמ"ז ויטול ידיו ויברך ברכת המוציא
ויסעוד ונכון הדבר שאם לא היה עושה כן, מאחר שנמשכה סעודת הבוקר עד אותה שעה, לא היה
יכול ז לאכול אח"כ (טו) אלא אכילה גסה. הגה: (טז) ח אבל מי שיודע שאפשר לאכול
* (יז) אחר שיתפלל מנחה עם הצבור, * לא יעשה סעודה שלישית קודם מנחה; מיהו אם עשאה,
יצא.
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן רצא סעיף ג
(יד) ויברך בהמ"ז וכו'
- וכתבו האחרונים שאח"כ יקום וילך מעט בינתים והנשארים במקומן לא יצאו ידי חובתן
דהוי כסעודה אחת. וכתב הב"י דלא ידרוש ברבים לעשות כן להפסיק סעודתן כיון שקודם
חצות אין רשאין להפסיק אין הכל בקיאין בזה:
(טו) אלא אכילה גסה - כי כל
זמן האכילה האיצטומכא פתוחה משא"כ אחר הסעודה ולא חיישינן שגורם ברכה שא"צ
כיון שמוכרח לעשות כן משום סעודה ג' שתהיה כדין וזהו מה שמסיק רמ"א אבל מי שיודע
וכו' כדי לצאת מחשש ברכה שאינה צריכה:
(טז) אבל מי שיודע - היינו שמשער
בנפשו שלא תהיה אז אכילתו אכילה גסה:
(יז) אחר שיתפלל מנחה - ואפילו
אם חל יו"ט במו"ש שאי אפשר לו לאכול סעודה שלישית בסוף היום כנהוג שהרי ראוי
לו להמנע מלקבוע אז סעודה בעיו"ט כמו בע"ש מ"מ אם יודע שיוכל אז לאכול
עכ"פ כשיעור ביצה ויותר וכנ"ל בס"א לא יחלק סעודת שחרית לשתים דהא י"א
דאסור לעשות כן משום ברכה שאינה צריכה. כתב מ"א בשם ס"ח מי שיש לו מזון ב'
סעודות מצומצמות ואם יחלקם לג' סעודות לא יהיה לו כל סעודה לשבעה מוטב שיאכל ב' סעודות
לשבעה ומ"מ אם נמשכה סעודת הבקר עד אחר חצות יחלקנה לשנים וכמ"ש בסעיף זה
דהא מ"מ ישבע כשאוכל שנית אבל לכתחלה אין להמתין עד אחר חצות משום זה דמבטל במקצת
עונג שבת:
בית יוסף אורח חיים
סימן רצא
[ד] וכתב הרמב"ם שגם בסעודה שלישית קובע על היין ובוצע על שתי ככרות.
בפרק (כ"ט) [ל'] (ה"ט), ורבינו ירוחם כתב בחלק א' (ני"ב, סה סוף ע"ג)
בשם הרמ"ה דאין צריך לומר קידוש בסעודה שלישית, וכן כתוב במרדכי פרק כל כתבי
(סי' שצז) ובתשובות (הרשב"א המיוחסות) להרמב"ן סימן ר"י שהר"מ
לא היה מברך בורא פרי הגפן בסעודה שלישית קודם, וגם ה"ר יונה כתב בפרק שלשה שאכלו
(ברכות לו: ד"ה ברכת) שאין נראין לו דברי הרמב"ם, ובשבלי הלקט (סי' צג) האריך
לתת טעם למה אין צריך לקדש בסעודה שלישית ואחר כך כתב וז"ל והר"מ כתב אני
רגיל לקדש בסעודה שלישית אבל לא שמעתי טעם מפיו ע"כ: ובאמת שאין לשון הרמב"ם
מבואר שצריך לקדש בסעודה שלישית דקובע על היין שכתב איכא לפרושי דהיינו לומר שישתה
יין בסעודתו. וכיון שכל הפוסקים סוברים דאין צריך לקדש וגם לשון הרמב"ם אינו מבואר
שיצריך לקדש אין מקדשין, ומכל מקום המקדש לא הפסיד כיון שאפשר לפרש דברי הרמב"ם
שמצריך לקדש וכמו שנראה שפירש רבינו יכול לומר כהרמב"ם אני נוהג וכיון דגם לשאר
הפוסקים אין איסור בדבר אין מוחין בידו: [בדק הבית] אחר כך ראיתי להרמב"ם שכתב
בפרק (ט') [כ"ט] (ה"י) ומצוה לברך על היין ביום השבת קודם שיסעוד סעודה שניה,
משמע מדבריו שבסעודה שלישית אין מצוה לברך על היין קודם שיסעוד ומכל מקום הרוצה לעשות
כן אין מוחין בידו [עד כאן]: ולענין בציעה על שתי ככרות כתב בשבלי הלקט (שם) בשם ה"ר
בנימין דליכא קפידא לבצוע על שתי ככרות דמהיכא ילפינן (שבת קיז:) ליה [מדכתיב] (שמות
טז כב) לקטו לחם משנה שני העומר כיון שאכלו סעודת שחרית לא היה לחם משנה בצהרים והמקפיד
בזה שכרו אתו ופעולתו לפניו עכ"ל, אבל הגהות (מיימוניות) פרק ל' (אות ט) והמרדכי
פרק כל כתבי (שם) ורבינו ירוחם בחלק א' (סה ע"ג) ותשובות (הרשב"א המיוחסות)
להרמב"ן סימן ר"י כתבו שגם בסעודה שלישית צריך לחם משנה ושכך היה רגיל מהר"ם
וכן כתב הרב המגיד (שם ה"ט) בשם גאון שכל זמן שהוא סועד בשבת צריך לבצוע על שתי
ככרות:
ואיתא במכילתא דבסעודה שלישית
צריך לפחות ככר אחד שלם וכו'. כן כתב המרדכי בפרק כל כתבי (סי' שצז):
שולחן ערוך אורח
חיים סימן רצא סעיף ד
(יח) ט א"צ לקדש בסעודה
שלישית, אבל צריך לבצוע על שתי ככרות. הגה: ואם סועד הרבה פעמים בשבת צריך לכל סעודה
ב' ככרות (אבודרהם ומיימוני), * ולפחות לא יהיה לו בסעודה שלישית (יט) פחות מככר אחד
(כ) שלם (טור ומרדכי פ' כ"כ). ומזה פשט המנהג להקל לבצוע בסעודה שלישית רק בככר
א' שלם, אבל יש להחמיר (כא) ליקח שנים.
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן רצא סעיף ד
(יח) א"צ לקדש - דהיינו
לברך על היין קודם הסעודה דאיתקש יום ללילה לענין קידוש מה לילה סגי בחד זימנא
אף ביום כשתקנו חכמים לקדש סגי נמי בחד זימנא בבוקר אבל שתי ככרות צריך דכל הסעודות
שאדם סועד ביום השבת שוות:
(יט) פחות מככר אחד - דביום
ששי ירד המן לכל אחד שני עמרים ומכל עומר עשו ב' ככרות הרי ד' לב' עמרים אכל אחד בע"ש
ואחד בליל שבת ואחד בבוקר הרי נשאר לו רק אחד שלם לסעודה ג':
(כ) שלם - ואם אין לו די בפרוסה
שהיא כביצה וכנ"ל בס"א דאע"ג דמצות לחם משנה אין לו מצות סעודה מיהא
קיים [אחרונים]:
(כא) ליקח שנים - וכן ראוי לנהוג
לכתחלה כי הסברא הראשונה היא העיקר. וטוב להדר לברך על היין תוך הסעודה [תיקוני שבת].
ואם אין לו לחם משנה לכל אחד מהמסובין נכון לנהוג שזה שבוצע יכוין לפטור בברכת המוציא
כל המסובין וגם יאמר להמסובין שיכוונו שיצאו בברכתו כדי שכולם יצאו בלחם משנה [ח"א]:
ביאור הלכה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן רצא סעיף ד
* ולפחות לא יהיה לו פחות מככר
א' שלם - ואם יש לו שלם וגם פרוסה פשוט דיבצע סעודה זו על הככר השלם והפרוסה יניח על
סעודת מלוה מלכה דסעודה זו חשיבא הרבה יותר מסעודת מלוה מלכה אף שגם היא מצוה ויש אנשים
שחושבין להיפך וטועין בזה:
[ה] ויש אומרים שיכול להשלים סעודה שלישית במיני תרגימא. כן כתב הר"ן
בפרק כל כתבי (מד. ד"ה ואיכא) שיש אומרים כן ושהביאו ראיה מפרק הישן (סוכה כז.)
וכן כתב ה"ר יונה בפרק שלשה שאכלו (ברכות לו: ד"ה ברכת) בשם רבני צרפת, והתוספות
(סוכה כז. ד"ה במיני) והרא"ש בפרק הישן (סו"ס יג) ובפרק בתרא דיומא
(עט: תוס' ד"ה מיני) דחו ראייתם וכן כתבו הגהות (מיימוניות) בפרק ל' (אות ו),
והמרדכי בפרק כל כתבי (שם) כתב שתי הסברות ולא הכריע, וסמ"ג כתב בסימן כ"ז
(עשין, קט ע"ד) דבכל שלש סעודות צריך פת:
ומיני תרגימא. כתב הר"ן
בפרק כל כתבי (שם) שהם פירות וכן פירש רש"י בפרק הישן (סוכה כז. ד"ה במיני
תרגימא), אבל התוספות כתבו שם ובפרק בתרא דיומא (שם) שהם כמו בשר ודגים וכיוצא דברים
שמלפתים בהם את הפת. וכתבו עוד ואפילו אי הוה אמרינן דנפיק בשלש סעודות במיני תרגימא
כמו גבי סוכה מכל מקום בפירי לא נפיק דלא מהני נמי בסוכה. וכתב עוד הרא"ש בפרק
הישן (שם) דבתוספתא פרק כיצד מברכין (ברכות פ"ד ה"ד) תניא הביאו לפניו מיני
תרגימא מברך עליו בורא מיני מזונות ומשמע דמיני תרגימא היינו מאכל שעשוי מחמשת מינים
ואפשר שהוא חשוב יותר מבשר וגבינה עכ"ל וכן כתבו הגהות (מיימוניות) בפרק ל' (שם),
וסמך רבינו על פירוש זה משום דמשמע כן בתוספתא. ורבינו ירוחם בחלק א' (שם) כתב דמיני
תרגימא הם פירות וגם ה"ר יונה בפרק שלשה שאכלו (שם) כתב דבסעודה שלישית נפטר באכילת
פירות וכן כתוב בשבלי הלקט (סי' צג) שהיה ר"י ב"ר יהודה נוהג להשלים סעודה
שלישית במיני פירות וה"ר יהודה מקפיד במיני פירות של שבעת מינים עכ"ל:
שולחן ערוך אורח
חיים סימן רצא סעיף ה
(כב) צריך לעשותה בפת; (כג)
וי"א שיכול לעשותה בכל מאכל העשוי (כד) מאחד י מחמשת מיני דגן; וי"א שיכול
לעשותה בדברים שמלפתים בהם הפת כבשר ודגים, אבל לא בפירות; וי"א דאפילו בפירות
יכול לעשותה. וסברא ראשונה עיקר, שצריך לעשותה בפת אא"כ הוא שבע ביותר. הגה: או
במקום שא"א לו לאכול פת, כגון בערב פסח שחל להיות בשבת (כה) שאסור לו לאכול פת
לאחר מנחה כדלקמן בהלכות פסח (מהרי"ל ה"פ).
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן רצא סעיף ה
(כב) צריך לעשותה בפת - כיון
דילפינן ג' סעודות מג' פעמים היום דכתיבי גבי מן צריך לעשותה בפת. וגם מצוה לכתחלה
להרבות במעדנים כפי יכלתו [אחרונים]:
(כג) וי"א שיכול לעשות
בכל וכו' - ולכו"ע למצוה מן המובחר בפת ושני ככרות וכנ"ל בס"ד אלא דפליגי
לענין דיעבד אם יצא בזה [מב"ח]:
(כד) מאחד מחמשת וכו' - שמברכין
עליהם בורא מיני מזונות וטעם דעה זו כיון דאין דרך לאכול סעודה ג' לתיאבון סגי בהכי
וזהו ג"כ טעם שאר הדעות שמקילין בזה [תו"ש]:
(כה) שאסור לו וכו' - ע"כ
יקיים אותה במיני טיגון שעושין ממצה כתושה או בבשר ודגים או פירות:
שולחן ערוך אורח
חיים סימן רצא סעיף ו
* יא נשים (כו) חייבות בסעודה
שלישית.
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן רצא סעיף ו
(כו) חייבות בסעודה שלישית
- דלכל מילי דשבת איש ואשה שוין כמו שנתבאר בסי' רע"א ועוד שגם הם היו בנס של
המן ועל כולם אמר אכלוהו היום דמזה נלמד חיוב ג' סעודות בשבת:
ביאור הלכה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן רצא סעיף ו
* נשים חייבות וכו' - וגם חייבות
במצות לחם משנה [ב"י]: