רי"ף שבת דף מד:
גמ' שבת דף קיט.-קיט:
אורך השיעור הקולי ברי"ף ור"ן הוא 36:27 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 21:10 דקות
2)נוהגים בכל מקום להציע בגדים נאים
בבית הכנסת ביוה"כ
3)אסור להתענות בשבת עד ו' שעות
4)אם הקדימה לאכול הוא עונג לו כגון
שנתעכלה סעודת הלילה, יקדים
7)חוזרים לומר ויכלו, משום יו"ט
שחל להיות בשבת
ישעיהו פרק נח
(יג) אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת
חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ יְקֹוָק מְכֻבָּד
וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר:
(יד) אָז תִּתְעַנַּג עַל יְקֹוָק וְהִרְכַּבְתִּיךָ
עַל <במותי> בָּמֳתֵי אָרֶץ וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ כִּי פִּי
יְקֹוָק דִּבֵּר:
בית יוסף יורה דעה סימן
רמט אות א ד"ה שיעור נתינתה
א שיעור נתינתה אם ידו משגת יתן כפי צורך העניים וכו'. יתבאר בסימן ר"ן
שצריך לתת לעניים כל צרכם והיינו ודאי אם ידו משגת שאם אינה משגת אינו חייב לתת להם
כל ממונו:
וכמה הוא נותן עד חומש נכסיו מצוה
מן המובחר. כ"כ הרמב"ם בפ"ז מהלכות מתנות עניים (הלכה ה) ובפרק נערה
שנתפתתה (כתובות נ.) אמר רבי אילעא באושא התקינו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש שמא יצטרך
לבריות. ואע"ג דלא משמע מהכא שיהא מצוה לבזבז חומש דלא קאמר אלא שאם בא לבזבז
אל יבזבז יותר מכן מהירושלמי דריש פיאה (פ"א ה"א) נראה שהוא מצוה וגם מתלמודא
דידן יש לדקדק דמצוה מן המובחר לבזבז חומש דמייתי להא דתקנת אושא מדכתיב (בראשית כח
כב) וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך כלומר תרין עישורי דהיינו חומש:
ומ"ש ואחד מעשרה מדה בינונית
פחות מכאן עין רעה. גם זה מדברי הרמב"ם בפרק הנזכר (שם):
וקאמר בירושלמי שנה ראשונה חומש מהקרן
מכאן ואילך חומש מהריוח בכל שנה. בריש מסכת פיאה אהא דתנן אלו דברים שאין להם שיעור
וכו' וגמילות חסדים הדא דתימא בגופו אבל בממונו יש לה שיעור רבי גמליאל בר אוניא בעא
קומי רבי מנא מה חומש בכל שנה לחמש שנים הוא מפסיד כולו א"ל בתחלה לקרן מכאן ואילך
לשכר. וכתבוהו התוספות (ד"ה אל) והרא"ש (סט"ו) בפרק נערה שנתפתתה. ודע
דבפרק מציאת האשה (כתובות סז:) אמרינן דהא דאל יבזבז יותר מחומש היינו מחיים שמא ירד
מנכסיו אבל בשעת מיתה יכול לבזבז כל מה שירצה כדעבד מר עוקבא שבשעת מיתתו בזבזיה לפלגא
דממוניה:
שולחן ערוך יורה דעה סימן
רמט
סעיף א
שיעור נתינתה, אם ידו משגת יתן א כפי
צורך העניים. ואם אין ידו משגת כל כך, יתן עד חומש נכסיו, מצוה מן המובחר; ואחד מעשרה,
מדה בינונית; פחות מכאן, עין רעה. ב וחומש זה שאמרו, שנה ראשונה מהקרן, מכאן ואילך
חומש (א) שהרויח בכל שנה. הגה: ואל יבזבז אדם יותר מחומש, שלא יצטרך לבריות. (ב"י
בשם הגמרא פ' נערה שנתפתחה) ודוקא כל ימי חייו, אבל בשעת מותו יכול אדם ליתן צדקה כל
מה שירצה (ג"ז שם פ' מציאת האשה ומייתי לה רי"ף ורא"ש ור"ן ומרדכי).
ג ואין לעשות ממעשר שלו דבר (ב) מצוה, כגון נרות לבית הכנסת או שאר דבר מצוה, רק יתננו
לעניים. (מהרי"ל הל' ראש השנה).
פתחי תשובה יורה דעה סימן
רמט
(א) שהרויח - ואם היה לו בעסק אחד
ריוח ובעסק אחד הפסד עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל שכתב בשם שער אפרים סימן
פ"ד שאם בשעה שהיה לו הפסד היה לו חשבון שהיה לו הפסד ואם כן מה שהיה לו ריוח
אח"כ הוא ענין אחר ואינו ממלא הריוח את ההפסד אבל אם לא היה לו חשבון עד תום השנה
וחשב כל החשבונות הריוח וההפסד מכל השנה אז ימלא ההפסד מן הריוח ע"ש וכיוצא בזה
כתב בתשובת חות יאיר בהשמטות לדף רי"ג ע"ש ועיין בתשובת נו"ב תניינא
סימן קצ"ד /קצ"ח/ שלא פסק כן אלא אם הריוח וההפסד היה בשנה אחת לעולם ינכה
זה בזה אבל בשתי שנים לא ינכה וע"ש בהג"ה מבן המחבר ועיין עוד בתשובת חוט
השני סוף סימן צ' מזה. ומ"ש הבה"ט בשם חו"י אם הוא נוסע לשוק כו' גם
הוצאה בכלל קרן יחשב ועיין בשאילת יעב"ץ ח"א סימן ו' שפקפק בזה ודעתו שאין
מנכה ההוצאה בכל ענין. וכתב עוד במעות נדוניא שנוהגים האבות לחלק המעשר כפי הישר בעיניהם
שפיר עבדי והבנים יוצאים בזה י"ח והם מרויחים בכך שאינו נקבע בחובה להפריש מעשר
מכאן ואילך דאילו עשו כן מעצמם נעשה נדר ומיהו ה"מ כשהאבות מתחייבים במעות מעושרים
אבל אם הכניסו סתם כך וכך מעות להזוג ואח"כ בהגיע זמן החתונה נוטלין המעשר י"ל
דאין זכות לאבות במעשר אם לא מדעת הזוג דמצוה דידהו היא ושמא כיון דהכי נהוג אדעתא
דהכי נתחייבו מעיקרא להיות להאבות טובת הנאה שבהן ע"ש. ועיין בשל"ה דף רס"ב
ע"א שכתב דגם מירושה שירש מאביו צריך ליתן מעשר אף שאביו היה נזהר כל ימיו במעשרות
מ"מ צריך הוא ליתן מחדש ע"ש. ועיין בתשובת נו"ב קמא חי"ד סי' ע"ג
שנשאל במי שנהג מעשר כספים כל ימיו והיה לו פנקס מיוחד לזה כתוב בו כל הכנסות שלו כמה
מעשר מגיע וכמו כן רשום חלוקת הצדקות ממעות מעשר ולפעמים הוא מקדים ליתן לעניים ואח"כ
כשהרויח מנכה מן המעשר. ואחר מותו נמצא החשבון שהמעשר חייב לו איזה סך אם יש ביד היורשים
לנכות זה ממעשר שלהם והשיב שאפי' אביהם היה חי בחייו לא בריר כולי האי שיכול לנכות
מה שכבר הקדים לעניים ודברי הרמ"א לקמן סי' רנ"ז ס"ה הם במלוה ולעני
דרך הלואה ולא בדרך נתינה. אמנם הואיל ונהגו כן י"ל סתמא כפירושו שנותן לו בענין
שיפרע ממעשר שלו וכל זה בעודו חי אבל בניו לא. אכן אם הוא שעת הדחק להם יש להקל גם
בזה אבל עכ"פ צריך היורש להפריש המעשר ואח"כ יעכב לעצמו ע"ש ועיין בספר
משנת חכמים סוף הלכות יסוה"ת מ"ש בענין זה. ועיין עוד בשאילת יעב"ץ
שם שנסתפק באשה שמכנסת לבעלה מעות שיש לה בעצמה שירשתו וכה"ג באופן שאין רשות
אביה שולטת בה אם מחויב הבעל לעשור מעות נצ"ב ונכסי מלוג שלה והדר פסיק לקולא
דמסתייעא דעביד בהו מידי דמצוה אבל אינו מחוייב לתת מעשר לעניים מ"מ המחמיר תע"ב.
וכתב עוד דאם מתה האשה וירש הבעל את כתובתה בעי עישורי נכסי דירית מינה מיהו אי לא
ירית רק כתובה דאורייתא אינו מחויב לעשר ושם בהשמטות כתב דאולי יש להחמיר במה שהיתה
שוה להמכר בטובת הנאה שלפי שומא זו יעשר ע"ש. ועיין בשו"ת ארבעה טורי אבן
סי' ו' שנשאל באחד ששהה מעות מעשר שלו אצלו עד דאיתרמי ליה לעניים הגונים או קרוביו
שיתן להם וביני ביני הוציא המעות לצרכו ואח"כ כתב אליו אחד מקרוביו שישלח לו איזה
סך לסיועת נשואי בתו וזה לא היו לו מעות מזומנים ושלח לו סחורה ע"י איש נאמן ונגזל
הסחורה בדרך אם המשלח חייב באחריות או לא והשיב דאילו לא השתמש האיש הזה במעות לצרכו
רק אותם המעות שהפריש לשם מעשר היה שולח לעני ונאבד בדרך ודאי דאינו חייב באחריות ואף
אם היה קונה סחורה באותם המעות לשלוח לעני כדי להרויח היה ג"כ פטור ולא אמרינן
דפשע בקניית הסחורה אבל מאחר שנשתמש בהמעות לצרכו וכאן בא האונס מחמת הפשיעה שאילו
שלח מעות קרוב לודאי שלא היה נגזל שהיה יכול להטמין א"כ המשלח חייב עכ"פ
מדיני שמים ליתן מעות אחרים לעני זה ע"ש:
(ב) מצוה - עבה"ט (ולכאורה נראה
דמהרי"ל ומהר"מ פליגי אהדדי אך לפמ"ש באר הגולה אות ה' דוקא מצוה שחייב
בלא"ה כו' י"ל דלא פליגי כלל ועיין בתשובת חתם סופר סימן רל"א שכתב
דבאר הגולה שגה בזה דבמהרי"ל הלכות ר"ה ובתשובה סימן נ"ו כתב להדיא
הטעם משום דמעשר שייך לעניים כו' אך מ"מ אין כאן מחלוקת דמהרי"ל ורמ"א
מיירי שהנהיג ג"פ להפריש מעשר מריוח שלו ולתתו לעניים ושוב כל מה שיפריש הוי ממילא
לעניים ולאו כל כמיניה לקנות ממנו נר לבהכ"נ אפילו אינו מחוייב בהם אבל אם מיד
בתחלת התנהגות להפריש מעשר כספים התנה שיכול לעשות ממנו דבר מצוה מודה מהרי"ל
למהר"ם). (ע"ש בסימן שאחריו שלא כתב כן רק דמהרי"ל ס"ל דמעשר כספים
הוא ממש דאורייתא כו') וכתב שם בדבר השאלה בא' שהשיא בנו לבת ת"ח והתחייב ליתן
להת"ח בכל שבוע ג' זהובים שיזון הזוג על שולחנו שש שנים כדי שילמד הבן אצל חותנו
הת"ח הנ"ל והן עתה כבד עליו הדבר ורוצה ליתן זאת ממעות מעשר. והעלה דאם מיד
בשעת נישואין היה דעתו לשלם ממעות מעשר ש"ד ומ"מ מהיות טוב יחלק המעשר ויתן
חציו לעניים דעלמא וחציו לבנו דוגמא להא דתנינן פ"ח דפאה מ"ו היה מציל כו'
אך אם בשעת חיובו לא היה דעתו לזה אין אדם פורע חובותיו ממעשר (וזה מכוון לדברי הט"ז)
ע"ש וכו' עוד בש"ך יש ט"ס מ"ש דאפילו לאביו כו' משום כבוד אביו
וצ"ל לולא משום כו'. ושם בסימן רל"ב נדון מי שמת והניח ספרים שכתוב עליהם
שהם ממעות מעשר מקרוביו וישאילם לאחרים כל ימי חייו והאפוטרופסים על יתומיו העניים
המחוסרים לחם רוצים למכרם לפרנסת היתומים וטוענים שלא כתב אלא כל ימי חייו ואחר שמת
יכולים למכרם והאריך בזה והעלה דהדין עם האפוטרופסים ע"ש. ומ"ש וכן לקנות
ספרים כו'. עיין בספר משנת חכמים הל' יסוה"ת דף י"ט ע"א שכתב בשם אביו
הגאון ז"ל דאם קנה בהם ספרים אסור למכרם אפי' ללמוד תורה ולישא אשה ואף שהתירו
בס"ת למכור ללמוד ולישא אשה היינו בס"ת של יחיד כמבואר בא"ח סימן קנ"ג
והספרים הללו זכו בהם רבים ומצוה להשאילם לאחרים א"כ אין לו רשות למכרם וכתב הוא
ז"ל על זה דאם התנה עם הקונה שהוא ישאילם לאחרים ואינו מוכר לו כי אם טובת הנאה
שיש לו בהם צ"ע אם מותר למכרו בענין זה ע"ש. ועיין בתשובת שבו"י ח"ב
סימן פ"ה שנתן טעם למנהג בחתן וכלה שמשלמין ממעות מעשר הכלי זמרים ומשרתי סעודת
נישואין. וכ' דמ"מ אסור ליקח ממנו שכר משרת ומשרתת אע"ג דסגי ליה לפי עבודתו
במשרתת קטנה ששכרה מועט רק רוצה במשרתת גדולה שהיא משגחת יותר בדבר איסור והיתר אפ"ה
אסור ע"ש. ועיין בתשובת חות יאיר שם בהשמטות שבסוף הספר שכתב ששאל אחד ממנו להורות
לו שנהג להפריש מעשר מן הריוח. ונתרשלו ידיו באמרו שנודע לו בבירור שנותן לצדקה ומזונות
לבניו ובנותיו אשר לצדקה תחשב יותר מחומש הריוח והשיב דלא שפיר עביד ואינו יוצא י"ח
מעשר בזה כמאמר חז"ל ואל תרבה לעשר אומדות וכתב החוי"ט דלאו דוקא להרבה לעשר
אומדות ה"ה רק פעם אחת אסור עכ"ד ועיין בספר משנת חכמים שם שחולק עליו דאף
אי נימא דמעשר כספים יש לו דין מעשר עני מ"מ לענין להפריש מאומד ל"ד למעשר
תבואה ויכול להוסיף אם ירצה ושפיר עביד אם הוסיף ע"ש:
(ג) שיכתוב שמו - עיין בתשובת אמונת
שמואל סימן ל"ה שנשאל ראובן שהיה גבאי צדקה ושכר פועלים לסייד ולכייד /ולכייר/
בית הכנסת במעות צדקה וכתב האומן וזאת נעשה בפקודת ראובן בן יעקב גבאי צדקה ולאחר כמה
שנים עמדו הקהל וערערו ע"ז וראובן השיב הגם שגביתי המעות מקהל מאחר שטרחתי בשביל
ב"ה כדין יכתב שמי עליו ועוד מאחר שלא מיחו עד הנה הוי חזקה והשיב דהדין עם הקהל
דדוקא היכא שעשה בעצמו בגופו או בממון שלו יש לו זכות לכתוב שמו עליו ולא בכה"ג
שלא עשה בעצמו רק שכר פועלים במעות צדקה וגם מה שטוען דיש לו חזקה אינו כלום ורשות
בידם למחוק ע"ש. ועיין בתשובת צמח צדק סימן נו"ן מה שכתב בזה:
פתחי תשובה יורה דעה סימן שלא ס"ק
יב
(יב) דיני צדקה - עיין בה"ט ומ"ש לענין
מעשר כספים אם הוא חיוב גמור עיין בזה בתשו' שער אפרים סי' פ"ד ובתשובת חות יאיר
בסימן רכ"ד ובשאילת יעב"ץ ח"א סימן ו' ובספר באר יעקב מ"ש בזה
ותימא על הגאונים הנזכרים שנעלם מהם תשובת מהר"ם רוטנבורג דפוס פראג סימן ע"ד
מבואר שם כדעת הב"ח שאינו מה"ת ולא מדרבנן ואינו אלא מנהגא בעלמא ע"ש
ומצאתי בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סימן פ"ז שתמה עליהם ג"כ בזה ע"ש
באריכות וכן העלה בספר משנת חכמים הלכות יסוה"ת דף י"ז שאין למעשר כספים
עיקר לא מה"ת ולא מד"ס אבל אם נהג הוי כמו מנהג של מצוה שאין לבטל כלל אם
לא לצורך גדול ע"ש. ועין בתשובת מקום שמואל סימן יו"ד שנשאל על אודות שהתחייב
עצמו אבי הכלה בתנאים הנהוגים לשלם המעשר מכיסו וכהיום אומר שרוצה ליתן כל המעשר לעניים
הבאים מצדו צד הכלה אם יכול לעשות כן אי הוה כדין המעשר משלו על של חבירו דטובת הנאה
שלו או לא דמיין כו' והשיב שאין לאבי הכלה שום טובת הנאה בזה רק יחלקו המעשר לקרובי
שניהם לעניי החתן והכלה ע"ש:
שו"ת יחווה דעת חלק ג סימן עו
שאלה:
הנוהגים לתת מעשר כספים ממשכורתם ומרווחיהם מדי חודש בחדשו, האם יכולים לנכות מהמעשר
דמי פרנסת בניהם ובנותיהם הגדולים הסמוכים על שלחנם?
תשובה: הנה מקור ההלכה בענין מעשר כספים, מבואר
בתוספות תענית (ט' ע"א) בזו הלשון: עשר תעשר את כל תבואת זרעך, איתא בספרי, אין
לי אלא תבואה, פרקמטיא וכל שאר רווחים מנין, תלמוד לומר את כל תבואת זרעך. כלומר, שמייתור
הלשון בתיבת כל, אנו למדים לרבות פרקמטיא ושאר רווחים. וכן הוא בהגהות מרדכי (בבא בתרא
פרק א' סימן תרנ"ט). וכן כתב בשו"ת התשב"ץ חלק א' (סימן קמ"ד)
בשם מדרש תנחומא (פרשת ראה אות י"ח). וכן כתבו באור זרוע חלק א' הלכות צדקה (סימן
י"ג), ובספר צדה לדרך (דף ל"ז ע"ד). ובספר תשב"ץ לתלמיד מהר"ם
(סימן תצ"ז) כתב: יש במדרש, עשר תעשר, לרבות מעשר כספים ע"כ. וזו לשון מרן
השלחן ערוך ביורה דעה (סימן רמ"ט סעיף א): ושיעור נתינת צדקה אם ידו משגת יתן
כפי צורך העניים, ואם אין ידו משגת כל כך, יתן עד חומש נכסיו למצוה מן המובחר, ואחד
מעשרה היא מדה בינונית, פחות מכאן עין רעה. וחומש זה שאמרנו, שנה ראשונה מן הקרן, מכאן
ואילך חומש ממה שמרויח בכל שנה. ולעולם לא ימנע אדם עצמו מלתת שלישית השקל לשנה, וכל
הנותן פחות מזה לא קיים מצות צדקה. ומקור דבריו מהרמב"ם (פרק ז' מהלכות מתנות
עניים הלכה ה') ע"ש. (והדין של שלישית השקל לשנה, מקורו בגמרא בבא בתרא דף ט'
ע"א). אמנם הבית חדש יורה דעה (סוף סימן של"א) כתב, שמעשר כספים אינו לא
מן התורה ולא מדרבנן, (וכן כתב בשו"ת פני יהושע סימן ב'). ותמה עליו חתנו הטורי
זהב (שם ס"ק ל"ב), שהרי בשלחן ערוך /יו"ד/ (סימן רמ"ט) מבואר,
שהוא חיוב גמור. וכן תמה על הב"ח בשו"ת שער אפרים (סימן פ"ד) מהספרי
הנ"ל, שמתבאר שיש על כל פנים אסמכתא מהמקרא למעשר כספים. וכן השיג על הב"ח
בזה הגאון רבי דוד אופנהיים בשו"ת נשאל דוד (חלק יורה דעה סימן כ"ג), שנעלם
ממנו מה שכתבו התוספות (תענית ט' ע"א) מהספרי הנ"ל, ואפילו אם נאמר שדברי
הספרי אסמכתא בעלמא היא, ואין דין מעשר כספים אלא מדרבנן, עדיין קשה על הב"ח,
שכתב שאינו אפילו מדרבנן. וכדברי הספרי מפורש גם במדרש תנחומא ובילקוט שמעוני (פרשת
ראה) עכת"ד. אולם השבות יעקב חלק ב' (סימן פ"ה) השיב על דברי גיסו הגר"ד
אופנהיים הנ"ל, שאין דבריו מוכרחים כל כך, שאפשר שלא חש הב"ח לזה, הואיל
ודברי הספרי לא הובאו בש"ס שלנו. וכן משמעות גדולי הפוסקים הראשונים שהשמיטו דין
מעשר כספים לעניים בזמן הזה, משמע שאין שום חיוב מדינא אפילו מדרבנן לתת מעשר כספים,
וגם הרמב"ם והשלחן ערוך שהזכירו לתת מעשר במדה בינונית, סיימו שעל כל פנים לא
ימנע אדם מלתת שלישית השקל לשנה, משמע שאין המעשר חובה מן הדין. והרי אף מעשר עני בתבואה
ובפירות אינו נוהג אלא בשנה שלישית וששית, ומעשר כספים יהיה חמור יותר, שיהיה צריך
לתת ממה שחננו ה' באופן תמידי. והרי כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון, אלא ודאי שאין
זה חיוב אפילו מדרבנן, ולכן לא נהגו בזה בכל המקומות עכת"ד. וכיוצא בזה כתב בשו"ת
חות יאיר (סימן רכ"ד) להשיב על דברי הגר"ד אופנהיים הנ"ל, וזה תוכן
דבריו: ואני אומר כי אפשר שלא חשש הב"ח לזה מפני שלא נזכר דין מעשר כספים בש"ס
כלל. וכן דעתי נוטה כהב"ח, שהרי אמרו בירושלמי (פרק ב' דפאה הלכה ד'), אין למדין
הלכה מן ההגדות ולא מן התוספות אלא מן התלמוד. וחז"ל דרשו (ראש השנה ח' ע"א)
עשר תעשר, בשני מעשרות הכתוב מדבר אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן, ולמדו בזה שגם מעשר
בהמה אין לעשר משנה לחבירתה. ולא אמרו על מעשר כספים וכו'. ואילו היה דין מעשר כספים
מדרבנן לא היו ישראל קדושים מקילים בו, עד שרק אחד מעיר ושנים ממשפחה נזהרים בו ע"ש.
ובאמת כי גם בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (דפוס פראג סימן ע"ד) כתב, שאין
דין מעשר כספים מן התורה אלא מנהג. וכבר העיר בזה בשו"ת תשובה מאהבה חלק א' (סימן
פ"ז). וכן העלה המשנת חכמים (הלכות יסודי התורה דף י"ז ע"א). וכן כתב
בשו"ת יהודה יעלה אסאד (חלק יורה דעה סימן של"ד) ע"ש. והגאון רבי מאיר
פוזנר בספר בית מאיר יורה דעה (סימן שלא סעיף קמ"ו) הביא מה שהשיג הטורי זהב על
חמיו הב"ח מהשלחן ערוך (סימן רמ"ט) הנ"ל, וכתב דלא קשה מידי, שכוונת
הב"ח שאין על מעשר כספים דין מעשר עני אפילו מדרבנן, ולכן כתב הטור, וכן פסק הרמ"א
בהגה (סימן רנ"א סעיף ג') שפרנסת עצמו קודמת לכל אדם, ואינו חייב לתת צדקה עד
שתהיה לו פרנסתו. ואילו במעשר עני מבואר בטור /יו"ד/ (סימן של"א), שאפילו
עני שבישראל מוציאים ממנו בעל כרחו, ומשמע שאפילו במעשר דרבנן. אלא ודאי שמעשר כספים
אינו אלא הידור מצות צדקה, כמו הידור באתרוג גדול (המובא בשלחן ערוך אורח חיים סימן
תרנ"ו). ולעולם שאין בו שום חיוב אפילו מדרבנן, זולת מצות צדקה. ולכן הדין עם
הב"ח. כן נראה לי ברור ע"כ. וכן כתבו בשו"ת נחלת יהושע חלק ב' (סוף
סימן ט'), ובשו"ת מהרש"ג חלק א' (חלק יורה דעה סימן ל"ו) בד"ה
אמנם. ועיין שם עוד בזה. גם בשו"ת שאילת יעב"ץ (סוף סימן א') הביא דברי מר
אביו הגאון החכם צבי שתמה על הטורי זהב בזה, ויישב דברי הב"ח על דרך הנ"ל.
והחרה החזיק אחריו מר בריה דרבינא בשאלת יעב"ץ (סימן ג') שהם הדברים המסורים מסיני.
ע"ש. ובשו"ת ישמח לבב (חלק יורה דעה סימן ל"א) כתב גם כן כאמור, והוסיף
שהמנהג פשוט כדברי הב"ח, שהרי לא נהגו להפריש מעשר כספים זולת השרידים אשר ה'
קורא, אחד מעיר ושנים ממשפחה, וגם אלה לא נהגו בו כדין מעשר עני שהובא בטור, אלא ודאי
שהעיקר כדברי הב"ח. ואם הלכה רופפת בידיך פוק חזי מאי עמא דבר ע"ש.
(ב) אמנם מרן החיד"א בברכי יוסף יורה דעה
(סימן רמ"ט סק"ג) כתב לדחות דברי הב"ח ממה שכתבו התוספות (תענית ט'
ע"א) ועוד ראשונים, וכתב לפקפק על מה שהליצו החות יאיר והשבות יעקב על הב"ח
בזה, ודחה הוכחתם ממה שרוב העולם מקילים בענין מעשר כספים, שנראה טעם הדבר שלא נהגו
להזהר בזה, משום שאמרו חז"ל שהזן בניו ובנותיו נחשב לצדקה, ועל הרוב יותר מחצי
הוצאות האדם הם עם בניו ולימודם וטיפולם, וכן עם קרוביו העניים. לכן לא דקדקו בזה הראשונים.
ולבעלי אומנות ופועלים ששכר מלאכתם מצומצם, לא נאמרו שיעורים הללו, כי בודאי שעם בניהם
וקרוביהם הם מוציאים יותר ויותר ממעשר, וזאת לפנים בישראל לא נהגו בזה אלא סוחרים ועשירים
שאננו וכו' עכת"ד. וכן כתב עוד בספרו יעיר אזן (מערכת מ' אות נ"ב). ע"ש.
והבאר יעקב יורה דעה (סימן של"א) כתב גם כן להשיג על הב"ח, שעל כל פנים יש
מצוה וחיוב במעשר כספים מדרבנן ע"ש. וכן כתב החתם סופר (חלק יורה דעה סימן רל"ב)
בשם המהרי"ל. ע"ש +אולם מה שכתב החתם סופר שם דסבירא ליה למהרי"ל שחיוב
הפרשת מעשר כספים הוא ממש מדאורייתא, תמוה, ולפלא שלא ראה שהמהרי"ל עצמו בתשובה
(סימן נ"ד) כתב להדיא דמעשר כספים הוי מדרבנן, ושלכן התיר הרב הגדול מהר"י
אפנהיים בתשובה, להאכיל לאביו ולאמו ממעשר כספים, אף שבמעשר דאורייתא קיימא לן (בקידושין
ל"ב ע"א) תבא מארה למי שמאכיל לאביו מעשר עני, והמרבה במעשרות פירותיו מתוקנים
ומעשרותיו מקולקלים (מנחות נד ע"ב), ובמעשר כספים הרי זה משובח ותבא עליו ברכה
ע"ש. וכן כתב תלמידו מהרא"י בספר לקט יושר (עמוד ל"ז) בשם מהרי"ל
ע"ש. [וע"ע =ועוד עיין= בספר לקט יושר (עמוד ע"ו) שכתב; ואין מנהג באוסטריה
לתת מעשר מרבית או משאר רווחים, ורק אנשים מיוחדים שהם חסידים נותנים מעשר מיד כשקבלו
ריוח מכל דבר. ובתוספות תענית (ט' ע"א) מצאתי שיש להפריש מעשר מרבית ומפרקמטיא
ומכל דבר שמרויח. וכן כתב בספר תשב"ץ. וכן מצאתי בספר חיי עולם. (הובא גם בספר
יוסף אומץ יוזפא עמוד ש"ו) ע"ש]. ושוב ראיתי בשו"ת לבושי מרדכי תליתאה
(חלק יו"ד סימן מ"ח) שתפס בזה על החתם סופר ע"ש. וע"ע =ועוד עיין=
בשו"ת מהר"ם בריסק ח"א (סימן ע'). ועיין בשו"ת משפטי עוזיאל (חלק
יו"ד מה"ת סימן מ"ד), ובשו"ת ישכיל עבדי ח"א (חלק יו"ד
סימן י"ג) ואכמ"ל.+ וכן הסכים בשו"ת חתן סופר (סימן כ'), וסיים, שעל
כל פנים מנהג ישראל הוא, ואדרבה הוא חמור יותר מאילו היתה תקנת חכמים, שהעושה על דעת
מנהגי ישראל שאין בהם חיוב גמור מן הדין הוי כנדר, וכופין לקיימו משום דהוי כעין נדר
דאורייתא ע"כ. (וכן כתב בשו"ת ישמח לבב חלק יורה דעה סוף סימן ל"א).
ובאמת שאין בזה משום נדר דאורייתא, שאין בזה אלא משום מה שאמרו בנדרים (ט"ו ע"א)
דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור אי אתה רשאי להתירם בפניהם, משום בל יחל דרבנן.
וכן מבואר בהרא"ש (נדרים פ"א ע"ב) שאין איסור בזה אלא מדרבנן. וכן העלה
הגאון רבי חיים פלאג'י בשו"ת נשמת כל חי (חלק יורה דעה סימן מ"ו) שאין האיסור
בזה אלא מדרבנן, ובספקו יש להקל ע"ש. ועיין עוד בשו"ת קול אליהו (חלק אורח
חיים סימן מ"ה). ובשו"ת יהודה יעלה קובו (חלק יורה דעה סימן כ"ג), ועוד.
וכן כתב המהר"ם מרוטנבורג בתשובה (סימן ע"ד), וזו לשונו: ואף על פי שאין
מעות מעשר חובה מן התורה אלא מנהג, מכל מקום הא קיימא לן דברים המותרים ואחרים נהגו
בהם איסור אי אתה רשאי להתירם בפניהם, משום בל יחל דרבנן ע"ש. ועיין בשאלת יעב"ץ
חלק א' (סימן ו') בד"ה אלא, שכתב, שאם נהג לתת מעשר כספים אפילו פעם אחת, נעשה
עליו כנדר, ואינו יכול להפקיעו. וחובה עליו להפריש מעשר מהריוח שלו מכאן ולהבא. וכמו
ששנינו בשקלים (פרק א' משנה ג') כל קטן שהתחיל אביו לשקול על ידו שוב אינו פוסק ע"ש.
אולם נראה שזהו כשהיה בדעתו לנהוג כן לעולם, וכמו שכתב המרדכי פסחים (ריש פרק ד' סימן
תר"ב). והובא בבית יוסף יורה דעה (סימן רי"ד) ע"ש. אבל בסתם צריך שינהג
כן ג' פעמים. וכמו שכתב החתם סופר (חלק יורה דעה סימן רל"א) בד"ה ברמ"א,
שמכיון שהנהיג עצמו ג' פעמים להפריש מעשר מריוח שלו ולתתו לעניים, שוב כל מה שיפריש
שייך לעניים, ואינו יכול לקנות ממנו נרות לבית הכנסת וכיוצא בזה ע"ש. ועיין בשו"ת
בית שלמה ח"א (סימן ר'), ובשו"ת אמרי יושר ח"ב (סימן קל"ו) ע"ש.
(ועיין להלן אות ה').
בסיכום: הנוהג להפריש מעות מעשר ממשכורתו, ומכל
רווחיו, רשאי לנכות מדמי המעשר, דמי פרנסת וכלכלת בניו ובנותיו הגדולים היתרים על גיל
שש שנים, ואפילו הם סמוכים על שלחנו. וכן רשאי לסייע ממעות מעשר בהוצאות נישואי בניו
ובנותיו, כגון לצורך דירה ורהיטים וכיוצא בזה, כדי שיוכלו לבנות את ביתם. וכל שכן כשבניו
ממשיכים לעסוק בתורה בכוללים הרבים אשר נתברכנו בהם, וכן כשבנותיו נישאות לתלמידי חכמים
השוקדים באהלה של תורה, שמצוה גדולה היא לפרנסם בכבוד, וצדקה גדולה היא, והקרוב קרוב
קודם. (וראה באור זרוע הלכות צדקה סימן כ"ב, כ"ג, כ"ו). ומה טוב ומה
נעים שהרוצה להפריש מעשר מכל רווחיו, וממשכורתו, יתנה מראש במפורש לפני שיבוא לו הריוח
או המשכורת, שיוכל לעשות במעות המעשר כל מצוה שירצה כפי ראות עיניו. ואם לא התנה כן
בפירוש, יעשה התרה בפני שלשה על שלא אמר שהוא מפריש המעשר בלי נדר, ואחר שיתירו לו,
יתנה התנאי הנ"ל. ואם שעתו דחוקה מבחינה כלכלית, ואין ידו משגת לנהוג מעשר כספים
מכל משכורתו או רווחיו, יתנה מראש שיתן המעשר רק לאחר ניכוי הוצאות ביתו. אבל מי שחננו
ה' בעושר, וידו משגת, יאחז צדיק דרכו לתת כל המעשר לעניים ולאביונים ולעמלי תורה ולישיבות
הקדושות. ועץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר.
שולחן ערוך אורח חיים סימן תרי סעיף
ד
(ט) נוהגים בכל מקום <ב> להרבות נרות בבתי
כנסיות, ולהציע בגדים נאים בבית הכנסת. הגה: ונוהגים (י) שכל ג איש, גדול (יא)
או קטן, עושין לו נר (מרדכי ומהרי"ו); גם נר נשמה (יב) לאביו ולאמו שמתו (כל בו),
וכן נכון, וכן כתבו מקצת רבוואתא; ד ואם כבו נרות אלו ביום הכיפורים, (יג) אין לומר
לאינו יהודי (יד) שיחזור וידליקם (מהרי"ל מהרי"ו). מי שכבה נרו ביום כיפור,
יחזור וידליקנו במוצאי יום כיפור, ואל יכבנו עוד, אלא יניחנו לדלוק עד גמירא וגם יקבל
עליו שכל ימיו לא יכבה במוצאי יום הכיפורים נרו, לא הוא ולא אחר, (כך נמצא במנהגים
ישנים). ויש אומרים שיש להציע (טו) השלחנות בי"כ כמו בשבת (מרדכי ומנהגים), וכן
נוהגין. יש שכתבו (טז) שנהגו ללבוש בגדים לבנים נקיים ביום כפור, ה דוגמת מלאכי
(יז) השרת; וכן נוהגין ללבוש הקיטל שהוא לבן ונקי, <ג> גם הוא בגד מתים ועל ידי
זה לב האדם (יח) נכנע ונשבר (ד"ע מהגהות מיימוני פ"ז דשביתת עשור).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן תרי סעיף ד
(ט) נוהגין בכ"מ וכו' - דדרשינן לקדוש ד'
מכובד זה יוה"כ וכיון דאין לכבדו באכילה ושתיה כבדהו בכסות נקיה ונרות הוי ג"כ
כבוד היום דכתיב על כן באורים כבדו ד' ומתרגמינן בפנסיא יקרו ד'. ואין מקבלין שעוה
ממומר לעכו"ם שנתן נדבה לביהכ"נ וכדלעיל בסימן קנ"ד סי"א בהג"ה
ע"ש במ"ב ואם יש חשש איבה וכ"ש שר מקבלין ממנו וצ"ע [פמ"ג]:
(י) שכל איש - ואין לעשות נר לאשה עיין במ"א
הטעם:
(יא) או קטן - ועכשיו אין עושין נרות אלא לנשוי.
בילקוט שופטים איתא לעשות פתילות עבות בבהכ"נ כדי להרבות אורן [מ"א]:
(יב) לאביו ולאמו - לכפר עליהם ומשמע מלשון זה
דסגי בנר אחד ועיין בא"ר:
(יג) אין לומר וכו' - אפילו ברמיזה ומצוה עושה
כשיניחה כך מכובה. ונהגו ליקח עכו"ם לשמור הנרות שלא יבואו ח"ו לידי דליקה
ומכח זה נהגו לומר לו לכבות ולהדליק ויש למחות בידם. ואף אם העכו"ם רוצה להדליק
מעצמו צריך למחות בידו מאחר שהוא בשביל ישראל:
(יד) שיחזור וידליקם - ומאחר שהעולם מקפידים אם
כבה נרו אע"פ שלדעתי אין בו משום חשש דלפעמים נכבה מחמת רוח או מחמת חום מ"מ
כיון שהעולם מקפידים ראוי לכל אדם ליתן נרו לשמש ולא ישגיח עליו כלל וגם המותר יניח
בבהכ"נ [ח"א]:
(טו) השולחנות - משום דאקרי שבת שבתון:
(טז) שנהגו ללבוש בגדים לבנים וכו' - ונוהגין שגם
הנשים לובשים בגדים לבנים ונקיים לכבוד היום אבל לא יקשטו עצמן בתכשיטין שמתקשטין בהם
בשבת ויו"ט מפני אימת יום הדין ואין נוהגות ללבוש קיטל:
(יז) השרת - ומטעם זה נהגו ללבוש בגדי פשתן לבן
נקיים כמ"ש איש אחד לבוש בדים [ד"מ]:
(יח) נכנע ונשבר - וגם אבל תוך י"ב חודש על
אביו ואמו או תוך ל' על שאר קרובים יכול ללבשו ויש מקומות שנוהגים שאין האבל לובשו.
אין לכנוס לבית הכסא בקיטל שהוא מיוחד לתפלה אבל להשתין בו מותר:
טור אורח חיים סימן רפח
וימהר לאכול קודם שש שעות דגרסינן
בירושלמי ר' אחא ורבי אבהו בשם רבי יוסי בר חנינא אסור להתענות בשבת עד שש שעות ואין
צריך לומר שאסור להתענות בו תענית גמור והא דאיתא בפרק אין עומדין היושב בתענית בשבת
קורעים לו גזר דינו של ע' שנה מיירי בתענית חלום שאותו מותר בשבת לפי שנפשו עגומה על
חלומו שראה וחושב שיתבטל בשכר התענית א"כ התענית הוא עונג לו ומ"מ צריך להתענות
יום אחר שיתכפר על שביטל עיקר עונג שבת וא"צ שיהא התענית מיד ביום ראשון של אחריו
אלא לכשירצה גרסינן בפרק כל כתבי (קיט ב) וכבדתו רב אמר להקדים פירוש שיקדים למהר לאכול
בסעודת שבת ושמואל אמר לאחר ונ"ל דלא פליגי אלא כל אדם לפי עניינו אם ההקדמה עונג
לו כגון שנתעכל לו סעודת הלילה יקדים ואם האיחור עונג לו כגון שעדיין לא נתעכל לא יאחר
א"ל בריה דרב פפא לר"פ כגון אנן דשכיח לן חמרא ובשרא כל יומא במאי נשנייה
א"ל אי רגיליתו לאקדומי אחרו ואי תיליתו לאחורי אקדימו רבי זירא הוה מהדר אזוגא
דרבנן אמר להו במטותא מינייכו לא תחללוניה פירו' כשהיה רואה תלמידים שקובעין ללמוד
בזמן הסעודה היה מזהירם שלא יבטלו סעודת שבת: אין מתענים ולא מתריעין בו אפילו על הצרות
שמתריעין עליהם חוץ מעל עיר שהקיפוה אויבים או נהר וכן על ספינה המטורפת בים וכן אפי'
על יחיד הנרדף מפני אויבים או לסטים או רוח רעה ואפי' על אלו אין מתריעין בתפלה ותחינה
אלא מתריעין להשמיע קול שיבואו להם לעזרה:
בית יוסף אורח חיים סימן
רפח
[א] וימהר לאכול קודם שש שעות דגרסינן בירושלמי בשם רבי יוסי בר חנינא וכו'.
בסוף פרק ג' דתעניות, והרי"ף (ה.) והרא"ש (סי' כד) כתבוהו בפרק קמא דשבת.
וכתב שם המרדכי (שבת סי' רל) בשם אבי העזרי (הל' תענית סי' תתעו) אבל בתפלה ובתלמוד
שרי דקיימא לן כרבי אליעזר (פסחים סח:) ושוב ראיתי דס"ל כרבי יהושע וכן פסק ראבי"ה
(הל' סוכה סי' תרלו) עכ"ל: גרסינן בירושלמי (שבת פט"ו ה"ג) רבי חגי
אמר לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לאכילה ושתייה רבי ברכיה אמר לא ניתנו אלא לעסוק
בהם בדברי תורה ובתנחומא מפרש לא פלגין מה דאמר רבי ברכיה לתלמוד תורה אלו הפועלים
שהם עסוקים במלאכתם כל ימות השבוע ובשבת הם באים ומתעסקים בתלמוד תורה ומה דאמר רבי
חגי להתענג אלו תלמידי חכמים שהם יגעים בתורה כל ימות השבוע ובשבת הם מתענגים.
והא דאמר (רבא) [רבה] (שם) הכל מודים בשבת דבעינן לכם כמו שנתבאר בסימן רמ"ב יש
לומר התם לרבי אליעזר ורבי יהושע קאמר אי נמי התם בעונג קצת והכא לעסוק כל היום בתענוג:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רפח סעיף א
* א אסור להתענות בשבת * (א) <א>
עד ו' שעות. הגה: ואפילו לומד (ב) ומתפלל, אסור (מרדכי פ"ק דשבת).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רפח סעיף א
(א) עד ו' שעות - דגם בחול האוכל אחר
ו' שעות הוי כזורק אבן לחמת ע"כ נקרא כמו תענית בשבת. ולשם תענית אפילו שעה אחת
אסור וע"כ שלא כדין עושין מקצת קהלות שמתענים בשבת עד סמוך לחצות על הגזרות ואם
טעים מידי קודם תפלת מוסף מותר להתאחר יותר משש שעות [פמ"ג]:
(ב) ומתפלל אסור - ולפ"ז הש"ץ
שמנגן ואין יוצאין מבהכ"נ עד אחר שש שלא כהוגן הוא ובפרט בחורף שהימים קצרים
ומכ"ש ביו"ט מלבד בר"ה [ב"ח] ובא"ר מצא סמך להקל בלומד ומתפלל
להתאחר עד אחר חצות ובבגדי ישע שעל המרדכי פ"ק דשבת כתב ג"כ שמותר ללמוד
ולהתפלל עד חצות:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רפח סעיף א
* אסור להתענות - ואיסור תענית בשבת
יש דעות בפוסקים אם הוא רק מדברי קבלה מדכתיב וקראת לשבת ענג או הוא מדאורייתא [מדכתיב
אכלוהו היום וגו'] עיין בתשובת הרשב"א סימן תרי"ד ועיין לקמן בסימן תי"ח
ותק"ע ונראה פשוט דתענית עד ו' שעות לכו"ע מדרבנן:
* עד ו' שעות - ולשם תענית אפילו שעה
אחת אסור כ"כ המ"א בשם פוסקים וא"כ הא דאמר בירושלמי ו' שעות היינו
ע"כ שלא לשם תענית ואפ"ה אסור משום דהוא זמן רב וקשה דא"כ מאי ראיה
מייתי בירושלמי [שהביאו הרי"ף בפ"ק דשבת] מתניתין היא קודם חצות לא ישלימו
וכו' ע"ש הא התם התענה לשם תענית אמנם בעיקר דין דמ"א הסכים הגר"א בס"ד
ע"ש ואין להקשות ממשנה דקודם חצות לא ישלימו דנהי דאפילו שעה אחת לשם תענית אסור
מ"מ כיון דהוא רק מעוט היום לא מכרחינן בשביל זה להשלים שאר רובו של יום בתענית:
רמב"ם הלכות שבת פרק ל הלכה ח
מי שהיה ענוג ועשיר והרי כל ימיו כשבת צריך לשנות
מאכל שבת ממאכל החול, ואם אי אפשר לשנות משנה זמן האכילה אם היה רגיל להקדים מאחר ואם
היה רגיל לאחר מקדים.
שולחן ערוך אורח חיים סימן רפח סעיף
ז
אם הקדימה לאכול הוא עונג לו כגון שנתעכלה סעודת
הלילה, יקדים. ואם האיחור עונג לו, כגון שעדיין לא נתעכל, יאחר. הגה: וכן מי שיש לו
סעודות כל יום כמו בשבת, (כג) ישנה בשבת * (כד) יב להקדים או לאחר (גמ' פכ"ב וטור).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן רפח סעיף ז
(כג) ישנה בשבת - כדי שיהיה מינכר שהוא לכבוד שבת:
(כד) להקדים או לאחר - פי' שעה מועטת אבל לאחר
הרבה אין נראה שיהא רעב בשבת:
רמב"ם הלכות שבת פרק כט הלכה
ז
כיצד הוא עושה לוקח כוס שהוא מחזיק רביעית או יתר
ומדיחו מבפנים ושוטפו מבחוץ וממלאהו יין ואוחזו בימינו ומגביהו מן הקרקע טפח או יתר
ולא יסייע בשמאל, ומברך על הגפן ואחר כך מקדש, ומנהג פשוט בכל ישראל לקרות בתחלה ט
פרשת ויכלו ואחר כך מברך על היין ואחר כך מקדש י ושותה מלוא לוגמיו ומשקה לכל בני חבורה
ואח"כ נוטל ידיו כ ומברך המוציא ואוכל.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן ש
סעיף א
<א> לעולם (א) יסדר אדם [א]
שלחנו במו"ש (ב) כדי ללוות (ג) את השבת, אפילו אינו צריך אלא לכזית.
משנה ברורה סימן ש
(א) יסדר אדם שלחנו וכו' - היינו לפרוס
מפה על שלחנו דרך כבוד וכן שאר דברים הנהוגים אצלו בעריכת השלחן אבל אינו מחוייב לבשל
תבשילין ולהכין יותר ממה שצריך לאכול. ומשמע בגמרך דיקבע סעודה זו על הפת לכתחלה
כמו בשאר סעודות של שבת וגם משמע דטוב לכתחלה להדר אותה בבשר או בשאר תבשילין אם יש
לו ואם אין לו או שחושש לאכילה גסה כגון בקיץ שמאחרין בזמננו לאכול הסעודה ג' סמוך
לערב יקיימה במזונות או עכ"פ בפירות:
(ב) כדי ללוות וכו' - דכשם שצריך לכבד
השבת בכניסתה כן צריך לכבדה ביציאתה כשם שאדם מלוה את המלך בצאתו מן העיר ומטעם זה
נראה שטוב להקדימה כדי שתהיה סמוכה ליציאת השבת ואם אינו תאב עדיין לאכול מהנכון עכ"פ
שלא יעסוק במלאכה בקבע עד שיקיים סעודה זו ועיין בשע"ת דמשמע דאינו כדאי בכל גוונא
לאחרה יותר מחצות. ואמרו הקדמונים דאבר אחד יש באדם ונסכוי שמו וזה האבר נשאר קיים
בקבר עד עת התחיה ואפילו אחר שנרקבו בו כל העצמות וזה האבר אינו נהנה משום אכילה כ"א
מסעודת מלוה מלכה. ודע דמ"מ סעודה זו אינה חובה עליו כמו הג' סעודות של שבת דשם
אסמכוהו אקרא וזה רק מצוה בעלמא ונ"מ היכי דא"א לו לקיים כולם:
(ג) את השבת - ומטעם זה יש נוהגים
להרבות נרות במו"ש יותר מימי החול ונוהגים ג"כ לומר פיוטים וזמירות אחר הבדלה
[אחרונים]:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רסח
סעיף א
(א) <א> אומר ויכלו בתפלת ערבית.
משנה ברורה סימן רסח
(א) אומר ויכלו - דאמר רב המנונא כל המתפלל ואומר
ויכלו כאלו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית אל תקרי ויכולו אלא ויכלו פירוש הקב"ה
והוא. ומ"מ בדיעבד אם לא אמרו אין מחזירין אותו וכ"ש לדידן דאומרים בקידוש
ויכלו [פמ"ג]. בנוסח אתה קדשת צריך להפסיק מעט בין לשמך ותכלית כדי שלא יהיה כחוזר
למעלה ח"ו וכן בויכלו יפסיק בין אלהים ובין את [א"ר]. המנהג לומר בליל שבת
וינוחו בה וביום וינוחו בו ובמנחה וינוחו בם [שכנה"ג ע"ש הטעם]:
שולחן ערוך אורח חיים סימן רסח
סעיף ז
חוזרים לומר ויכלו, משום יו"ט שחל להיות בשבת
(יח) שאין אומרים אותו בתפלה, וגם להוציא למי שאינו יודע; ואומרים אותו בקול רם *
(יט) י <ה> ומעומד.
משנה ברורה סימן רסח
(יח) שאין אומרים אותו וכו' - ואגב
שבת זה תקנו לכל השבתות:
(יט) ומעומד - לפי שבזה אנו מעידים
להקב"ה במעשה בראשית ודין עדים בעמידה כדכתיב ועמדו שני האנשים וטוב לומר אותה
ביחד בצבור דעדה שלמה בעינן להעיד להקב"ה ועכ"פ יהיה בשנים. ויחיד המתפלל
י"א דאינו חוזר לומר ויכלו דאין עדות ליחיד וי"א דיחיד יכול לומר אבל
אין צריך עמידה וטוב שגם היחיד יאמר אבל לא יתכוין לשם עדות אלא כקורא בתורה. כתב מטה
משה אם שכח לומר בבהכ"נ יאמר אותו שבקדוש מעומד והמנהג לומר אותו שבקדוש מעומד
אף אם אמרו בבהכ"נ [פמ"ג]:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן רסח סעיף ז
* ומעומד - עיין במ"ב שכ' דלכתחלה יהדר אותה
לומר ביחד הוא ממ"א דלכתחלה טוב להדר לצאת גם דעת הת"ק דס"ל דצריכין
להעיד כאחד דוקא ובאמת קי"ל בח"מ סימן כ"ח דאין צריכין להעיד ביחד.
עוד שם דלכתחלה טוב בעשרה ומטעם זה המתפלל בלחש ימהר לסיים תפלתו כדי שיאמר ויכלו
עם הקהל [פמ"ג]: