שבת דף ה.
אורך השיעור הקולי ברי"ף
ור"ן הוא 48:10 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 19:40 דקות .
1)אסור להתענות בשבת
עד ו' שעות.
2)צבור שמתענין על שום דבר, ונענו קודם חצות, לא ישלימו
3)מי שתורתו אומנתו, כגון רשב"י וחביריו, מפסיק
לק"ש, ולא לתפלה
4)אפילו ללמוד, אסור משיגיע זמן תפלת שחרית
5)מותר להסתפר וליכנס למרחץ סמוך לתפילת שחרית
6)לא יצא אדם ע"ש
סמוך לחשיכה במחטו בידו
7)לא יצא החייט במחט התחובה לו בבגדו ואם יצא, פטור
8)חייב אדם למשמש בתפיליו כל זמן שהם עליו שלא יסיח דעתו מהם
9)לא יעמוד אדם ברה"י וישתה ברה"ר, ברה"ר
וישתה ברה"י
10)מצוה למשמש אדם
בכליו בערב שבת סמוך לחשיכה
11)כלים הדומים זה לזה וצריך עיון להבחין ביניהם, אסור
לבדקן לאור הנר
1)
אסור להתענות בשבת
עד ו' שעות.
טור אורח חיים סימן רפח
וימהר לאכול קודם שש שעות דגרסינן
בירושלמי ר' אחא ורבי אבהו בשם רבי יוסי בר חנינא אסור להתענות בשבת עד שש שעות
ואין צריך לומר שאסור להתענות בו תענית גמור והא דאיתא בפרק אין עומדין היושב
בתענית בשבת קורעים לו גזר דינו של ע' שנה מיירי בתענית חלום שאותו מותר בשבת לפי
שנפשו עגומה על חלומו שראה וחושב שיתבטל בשכר התענית א"כ התענית הוא עונג לו
ומ"מ צריך להתענות יום אחר שיתכפר על שביטל עיקר עונג שבת וא"צ שיהא
התענית מיד ביום ראשון של אחריו אלא לכשירצה גרסינן בפרק כל כתבי (קיט ב) וכבדתו
רב אמר להקדים פירוש שיקדים למהר לאכול בסעודת שבת ושמואל אמר לאחר ונ"ל דלא
פליגי אלא כל אדם לפי עניינו אם ההקדמה עונג לו כגון שנתעכל לו סעודת הלילה יקדים
ואם האיחור עונג לו כגון שעדיין לא נתעכל לא יאחר א"ל בריה דרב פפא לר"פ
כגון אנן דשכיח לן חמרא ובשרא כל יומא במאי נשנייה א"ל אי רגיליתו לאקדומי
אחרו ואי תיליתו לאחורי אקדימו רבי זירא הוה מהדר אזוגא דרבנן אמר להו במטותא
מינייכו לא תחללוניה פירו' כשהיה רואה תלמידים שקובעין ללמוד בזמן הסעודה היה
מזהירם שלא יבטלו סעודת שבת: אין מתענים ולא מתריעין בו אפילו על הצרות שמתריעין
עליהם חוץ מעל עיר שהקיפוה אויבים או נהר וכן על ספינה המטורפת בים וכן אפי' על
יחיד הנרדף מפני אויבים או לסטים או רוח רעה ואפי' על אלו אין מתריעין בתפלה
ותחינה אלא מתריעין להשמיע קול שיבואו להם לעזרה:
בית יוסף אורח חיים סימן רפח
[א] וימהר לאכול קודם שש שעות דגרסינן
בירושלמי בשם רבי יוסי בר חנינא וכו'. בסוף פרק ג' דתעניות, והרי"ף (ה.)
והרא"ש (סי' כד) כתבוהו בפרק קמא דשבת. וכתב שם המרדכי (שבת סי' רל) בשם אבי
העזרי (הל' תענית סי' תתעו) אבל בתפלה ובתלמוד שרי דקיימא לן כרבי אליעזר (פסחים
סח:) ושוב ראיתי דס"ל כרבי יהושע וכן פסק ראבי"ה (הל' סוכה סי' תרלו) עכ"ל:
גרסינן בירושלמי (שבת פט"ו ה"ג) רבי חגי אמר לא ניתנו שבתות וימים טובים
אלא לאכילה ושתייה רבי ברכיה אמר לא ניתנו אלא לעסוק בהם בדברי תורה ובתנחומא מפרש
לא פלגין מה דאמר רבי ברכיה לתלמוד תורה אלו הפועלים שהם עסוקים במלאכתם כל ימות
השבוע ובשבת הם באים ומתעסקים בתלמוד תורה ומה דאמר רבי חגי להתענג אלו תלמידי
חכמים שהם יגעים בתורה כל ימות השבוע ובשבת הם מתענגים. והא דאמר (רבא) [רבה] (שם)
הכל מודים בשבת דבעינן לכם כמו שנתבאר בסימן רמ"ב יש לומר התם לרבי אליעזר
ורבי יהושע קאמר אי נמי התם בעונג קצת והכא לעסוק כל היום בתענוג:
שולחן ערוך אורח חיים סימן רפח סעיף א
* א אסור להתענות בשבת * (א)
<א> עד ו' שעות. הגה: ואפילו לומד (ב) ומתפלל, אסור (מרדכי פ"ק
דשבת).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן רפח סעיף א
(א) עד ו' שעות - דגם בחול האוכל אחר
ו' שעות הוי כזורק אבן לחמת ע"כ נקרא כמו תענית בשבת. ולשם תענית אפילו שעה
אחת אסור וע"כ שלא כדין עושין מקצת קהלות שמתענים בשבת עד סמוך לחצות על
הגזרות ואם טעים מידי קודם תפלת מוסף מותר להתאחר יותר משש שעות [פמ"ג]:
(ב) ומתפלל אסור - ולפ"ז
הש"ץ שמנגן ואין יוצאין מבהכ"נ עד אחר שש שלא כהוגן הוא ובפרט בחורף
שהימים קצרים ומכ"ש ביו"ט מלבד בר"ה [ב"ח] ובא"ר מצא סמך
להקל בלומד ומתפלל להתאחר עד אחר חצות ובבגדי ישע שעל המרדכי פ"ק דשבת כתב
ג"כ שמותר ללמוד ולהתפלל עד חצות:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן רפח סעיף א
* אסור להתענות - ואיסור תענית בשבת
יש דעות בפוסקים אם הוא רק מדברי קבלה מדכתיב וקראת לשבת ענג או הוא מדאורייתא
[מדכתיב אכלוהו היום וגו'] עיין בתשובת הרשב"א סימן תרי"ד ועיין לקמן
בסימן תי"ח ותק"ע ונראה פשוט דתענית עד ו' שעות לכו"ע מדרבנן:
* עד ו' שעות - ולשם תענית אפילו שעה
אחת אסור כ"כ המ"א בשם פוסקים וא"כ הא דאמר בירושלמי ו' שעות היינו
ע"כ שלא לשם תענית ואפ"ה אסור משום דהוא זמן רב וקשה דא"כ מאי ראיה
מייתי בירושלמי [שהביאו הרי"ף בפ"ק דשבת] מתניתין היא קודם חצות לא
ישלימו וכו' ע"ש הא התם התענה לשם תענית אמנם בעיקר דין דמ"א הסכים
הגר"א בס"ד ע"ש ואין להקשות ממשנה דקודם חצות לא ישלימו דנהי
דאפילו שעה אחת לשם תענית אסור מ"מ כיון דהוא רק מעוט היום לא מכרחינן בשביל
זה להשלים שאר רובו של יום בתענית:
2)
צבור שמתענין על שום דבר, ונענו קודם חצות, לא ישלימו
שולחן ערוך אורח חיים סימן תקסט סעיף
א
(א) יחיד המתענה על צרה, ועברה, או על
חולה, ונתרפא (ב) או מת, (ג) <א> צריך להשלים (ד) כל התעניות שקיבל עליו; א
אבל צבור שמתענין על שום דבר, (ה) ונענו (ו) קודם חצות, לא ישלימו; ואם תלמידי
חכמים ורוב צבור רוצים להשלים, אין היחיד רשאי להפריש עצמו מהם.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן תקסט סעיף א
(א) יחיד המתענה וכו' - החילוק בין
צבור ליחיד דצבור לב ב"ד מתנה עליהן וגם דאין מטריחין על הצבור אבל ביחיד
כיון שלא התנה בפירוש שאם תעבור הצרה לא יתענה מחוייב להשלים כפי קבלתו:
(ב) או מת - וה"ה לענין מי
שהתענה על צרה שתעבור ממנו שנתחייב ממציקיו לאיזה עונש והוצרך לקיים:
(ג) צריך להשלים וכו' - דכיון שקבל
עליו תענית סתם ולא התנה אמרינן דדעתו היה אקבלה זו מתוך שקבל עליו תענית תהיה
מקובל תפלתו שיתפלל על החולה ועל הצרה:
(ד) כל התענית שקיבל וכו' - היינו לאו
דוקא אותו יום משום דהתחיל להתענות אלא אפילו אם קיבל על עצמו כמה תעניתים בשביל
אותו דבר מחוייב להשלימם וכן שארי נדרי צדקה שקיבל עליו בשביל שיחיה פלוני אף אם
מת צריך לקיים. ועיין ביו"ד סימן ר"כ סט"ו בהג"ה דדוקא בשלא
נדר בלשון תנאי אבל אם אמר אם יחיה פלוני אתענה או אתן כך וכך לצדקה ומת אינו
מחוייב להתענות וליתן:
(ה) ונענו - משמע לכאורה דדוקא נענו
אבל בהתענו בשביל חולה שיתרפא ומת אפילו צבור חייבין להשלים אף שמת קודם חצות ויש
מקילין בצבור אף בכה"ג:
(ו) קודם חצות - דעדיין לא התחיל
התענית דעד חצות זמן סעודה היא עדיין משא"כ לאחר חצות:
3)
מי שתורתו אומנתו, כגון רשב"י וחביריו, מפסיק
לק"ש, ולא לתפלה
רמב"ם הלכות קריאת שמע פרק ב
הלכה ה
היה עוסק בתלמוד תורה והגיע זמן קריאת
שמע פוסק וקורא ומברך לפניה ולאחריה, היה עוסק בצרכי רבים לא יפסוק אלא יגמור
עסקיהן ויקרא אם נשאר עת לקרות.
רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים
פרק ו הלכה ח
מי שהיה עוסק בתלמוד תורה והגיע זמן
התפלה פוסק ומתפלל, ואם היתה תורתו אומנותו ואינו עושה מלאכה כלל והיה עוסק בתורה
בשעת תפלתו אינו פוסק שמצות תלמוד תורה גדולה ממצות תפלה, וכל העוסק בצרכי רבים
כעוסק בדברי תורה.
שולחן ערוך אורח חיים סימן קו סעיף ב
מי שתורתו אומנתו, (ו) כגון
רשב"י וחביריו, ד מפסיק (ז) לק"ש, ולא לתפלה; אבל אנו, מפסיקים בין
לק"ש בין לתפלה. הגה: (* ואם לומד לאחרים, (ח) ה אינו פוסק, כמו שנתבאר
לעיל סי' פ"ט; ומ"מ פוסק וקורא (ט) פסוק ראשון של ק"ש; ואם אין
השעה עוברת, ויש לו שהות עדיין להתפלל ולקרוא ק"ש, (י) ו אינו פוסק כלל)
(ב"י בשם הר"ן).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן קו סעיף ב
(ו) כגון רשב"י - דהם לא היו
עוסקים כלל במלאכתם ואין מבטלין מלימודם אפילו רגע אבל אנו שמפסיקין מד"ת
למלאכתינו כ"ש שנפסיק לתפלה:
(ז) לק"ש - מפני שהיא דאורייתא
משא"כ לתפלה דהיא דרבנן ואף אם נסבור דהיא ד"ת מ"מ מה"ת אין
לה זמן קבוע ודי בפ"א ביום וכנ"ל וכשקורא ק"ש יקראנה עם ברכותי'
ואח"כ יחזור ללימודו ולא יתפלל. ואף שצריך לבטל ולהפסיק לימודו לעשיית כל
המצות אפילו של ד"ס דהלומד ואינו מקיים נוח לו שלא נברא מ"מ תפלה הואיל
ואינה אלא בקשת רחמים קילא משאר מצות לגבי אנשים כאלו שאינם מבטלים מלימודם אפילו
רגע:
(ח) אינו פוסק - ואפילו אם עי"ז
יעבור הזמן ודוקא באופן שאם לא ילמדו עכשיו יתבטלו ולא יוכלו להתקבץ ללמוד
אח"כ הלא"ה פוסק אם יעבור זמן ק"ש או תפלה. ומהח"א משמע דבכל
גווני פוסק אם יעבור זמן התפלה. והמבטל תפלה משום לימוד אפילו לומד עם אחרים כל
היום כאלו לא למד [רוקח] ובא"ר ג"כ כתב בשם פסקי תוס' להחמיר בזה ועיין
בבה"ל שביארנו דלכו"ע לכתחילה אסור לו להתחיל ללמוד אפילו עם אחרים אחר
שכבר הגיע זמן ק"ש אם הוא משער שע"י לימודו יעבור הזמן אלא חייב לקרות
ק"ש מקודם:
(ט) פסוק ראשון - כדי לקבל מלכות שמים
בזמן ק"ש ויחזור אחר הלכה שיש בה יציאת מצרים כדי להזכיר יצ"מ בזמן
ק"ש ואחר לימודו טוב שיגמור כל ק"ש אף שעבר זמנה:
(י) אינו פוסק כלל - ר"ל
אפילו לפסוק ראשון ואפילו לומד ביחידי וכתבו האחרונים דאפילו התחיל ללמוד באיסור
דהיינו לאחר שכבר הגיע זמן קריאת שמע ותפלה שאסור לו להתחיל ללמוד עד שיתפלל תחלה
אם הוא לומד בביתו ואינו רגיל לילך לבית הכנסת להתפלל כמו שכתב בסימן פ"ט מכל
מקום אם כבר התחיל אין צריך להפסיק ורשאי ללמוד כל זמן שיש שהות עדיין ובאליהו רבא
פסק דלענין קריאת שמע שהוא דאורייתא אף שישאר לו זמן אחר כך לקרותה מכל מקום צריך
להפסיק תיכף ולקרותה כולה אם הוא לומר ביחידי עי"ש בסימן ע' ובסימן זה וכל זה
אם הוא לומד בביתו אבל אם הוא לומד בבית המדרש או אפילו בביתו אך שהתחיל ללמוד
בהיתר דהיינו קודם שהגיע זמן ק"ש בודאי יש לסמוך ע"ד הרמ"א שלא
להפסיק אפילו אח"כ כל עוד שיש שהות ועיין בבה"ל:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן קו סעיף ב
* מי שתורתו אומנתו וכו' אבל אנו
מפסיקים - עיין בא"ר סימן ע' שהאריך להשיג על הלבוש במה דפסק דאם יש לו שהות
לקרות אחר גמר לימודו אינו צריך להפסיק אף כשהוא לומד ביחידי והביא הא"ר כמה
ראיות לזה מדברי הרמב"ם והר"ן והרז"ה ודברי הרמ"א שבהג"ה
פירש בסימן ק"ו דאיירי דוקא כשלומד עם אחרים. אכן לפי מה שכתב הפר"ח
בסימן ע' סוף אות ג' עי"ש היטיב נדחו כל ראיותיו מן הר"ן והרז"ה
והפר"ח כתב שם דהעיקר דביש שהות אין צריך לפסוק מתורה אף לק"ש ומדברי
הגר"א בסוף סימן זה לפי מה שביאר הדמשק אליעזר את דבריו משמע ג"כ דמסכים
אף בק"ש להרמ"א ואפילו אם לומד ביחידי [אף דמתחלת דברי הגר"א מה
שכתב דודאי לא גרע מסעודה משמע לכאורה היפך זה מ"מ יש ליישב דזה כונתו במה
שהוסיף להביא ראיה מירושלמי להוכיח דעוד יותר עדיף מסעודה וע"כ לא פליגי רבנן
על ר"ש אלא היכא דע"י לימודו יתבטל לגמרי הק"ש דאי תימא דרבנן
מחמירין אף ביש שהות דילמא רק ע"ז פליג ר"ש ולא היה מקשה הירושלמי מידי
עי"ש] גם מה שכתב עוד הא"ר לפקפק שלא להתיר אפילו אם התחיל בזמן ההיתר
השו"ע בסימן רל"ה ס"ב ובסימן תרנ"ב והמ"א בסוף סי' ע'
ועוד כמה אחרונים החזיקו בחילוק זה לענין שאר דברים ע"כ נלע"ד דלא מיבעי
אם התחיל ללמוד קודם שהגיע זמן ק"ש בודאי אין צריך להפסיק אם יודע שלא יעבור
הזמן עי"ז ואפילו אם התחיל ללמוד בביתו ביחידות אחר שהגיע זמן ק"ש
מ"מ באם כשלא ילמוד עתה יתבטל מלימודו ולא ילמוד כלל אפשר דיש להקל ולסמוך
ע"ד הלבוש והפר"ח הנ"ל ואפשר שיותר טוב בזה שיפסיק ויקרא ק"ש
ויחזור ללימודו כדי לצאת בזה דעת המחמירין אף שהוא בלי תפילין וצ"ע. ודע
דבבהמ"ד אין צריך להחמיר כלל בזה ואפילו לכתחילה מותר להתחיל וללמוד אף
ביחידות קודם התפלה כשלא יעבור עי"ז זמן ק"ש דבבהמ"ד של רבים לא
שייך דילמא מיטריד בגירסיה וכדלעיל בסימן פ"ט ס"ז במ"ב:
* ואם לומד לאחרים וכו' - עיין בספר
מאמר מרדכי שנתקשה מאוד בהג"ה זו דלפי מה שביארו האחרונים הכונה הוא דאינו
פוסק אפי' אם יעבור הזמן עי"ז וממה שהביא הרמ"א שכתב כמו שנתבאר לעיל
סימן פ"ט המעיין שם היטיב בדברי הרבינו יונה שהובא בב"י שממנו מקור הדין
שם בשו"ע בס"ו וכן בהלבוש שם יראה בהפכו ואולי דכאן מיירי שהתחיל ללמד
לאחרים קודם שהגיע הזמן ק"ש ע"כ מקילינן שלא להפסיק אפילו אם יעבור
הזמן. ועיין ברכות י"ג ע"ב ברש"י ד"ה לא חזינא וכו' שהיה שונה
לתלמידיו מקודם זמן ק"ש וכו' משמע מרש"י דלאחר שהגיע זמן ק"ש אסור
לו להתחיל ללמוד אפילו עם אחרים אם הוא משער שיעבור הזמן אלא חייב לקרותה מקודם:
4)
אפילו ללמוד, אסור משיגיע זמן תפלת שחרית
שולחן ערוך אורח חיים סימן פט
סעיף ו
אפילו (ל) ללמוד, אסור (לא) משיגיע
זמן תפלה, והיינו מי שרגיל להתפלל (לב) בבית מדרשו ואינו רגיל לילך לבהכ"נ,
דאיכא למיחש דלמא (לג) מטריד בגירסיה (לד) ויעבור זמן ק"ש ותפלה; אבל מי
שרגיל לילך לבהכ"נ, מותר. ואם הוא (לה) מלמד לאחרים, אפילו אם אינו רגיל לילך
לבית הכנסת, מותר כיון שהשעה עוברת, דזכות הרבים דבר גדול הוא ואם לא ילמדו עכשיו
יתבטלו ולא יוכלו ללמוד (ע"ל סי' ק"ו).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן פט סעיף ו
(ל) ללמוד אסור - ר"ל להתחיל
ללמוד אבל אם כבר התחיל אפילו אחר שהגיע הזמן שוב אינו פוסק אם ישאר לו שהות
אח"כ להתפלל בזמן תפלה אך ק"ש י"א דצריך להפסיק ולקרותה כיון
שהתחיל אחר שכבר הגיע זמנה ויש מקילין גם בזה אם לא שירא שיעבור הזמן ועיין לקמן
בסי' ק"ו בבה"ל:
(לא) משיגיע וכו' - היינו משעלה עמוד
השחר אבל קודם לזה מותר אפילו להתחיל וכשהתחיל ממילא שוב אינו פוסק אם לא שירא
שיעבור הזמן ויש מקילין לכתחילה אפילו אחר שעלה עה"ש כ"ז שלא הגיע זמן
סמוך להנץ שראוי להתפלל בו לכתחילה:
(לב) בבית מדרשו - ר"ל ביחידות
ואם רגילין צבור להתאסף אליו שם גם בזה מותר דוודאי יזכרוהו כשיבואו ועיין סימן צ'
סי"ח בהג"ה:
(לג) מיטריד בגירסיה - עיין בח"א
שכתב דאפילו יש לו שיעור קבוע מה שלומד דליכא למיחש כ"כ שמא ימשך בלימוד
אפ"ה אסור ולכן מי שהוא בדרך או דר בישוב אפילו בקיץ אע"ג שמצוה להתפלל
בשעה שהצבור מתפללין מ"מ כיון שאסור ללמוד קודם שמתפלל מוטב שיתפלל תיכף כדי
שלא יתבטל מלימודו ובזה"ז דעוברי דרכים ע"פ רוב אינם למודים תורה בדרך
והיה מהראוי שימתינו על זמן שהצבור מתפללין מ"מ כיון שנמשך מזה שעוברים זמן
ק"ש ולפעמים גם זמן תפלה לכן יזהרו שתיכף בקומם קודם שיעסקו בשום דבר יתפללו
ומכ"ש דבקהלות גדולות מתפללין תיכף כשהאיר היום וא"כ לעולם הוא בשעה
שהצבור מתפללין עכ"ל. ויראה לצמצם בעת שמברך על התפילין שיהיה יכול להכיר את
חבירו ברחוק ד"א וכמו שכתבנו למעלה:
(לד) ויעבור וכו' - ואם אמר לחבירו
שאינו לומד שאם יטרד בגירסא יזכרנו שלא יעביר הזמן מותר ללמוד:
(לה) מלמד לאחרים וכו' - ודוקא אם לא
יעבור ק"ש עי"ז דאם ירא שיעבור הזמן מחוייב לקרותה מקודם כיון שכבר הגיע
הזמן וכמו שהוכחתי לקמן בסימן ק"ו בבה"ל:
5)
מותר להסתפר וליכנס למרחץ סמוך לתפילת שחרית
שולחן ערוך אורח חיים סימן פט
סעיף ז
מותר (לו) להסתפר וליכנס למרחץ, שלא
גזרו אלא סמוך למנחה (לז) שהוא דבר המצוי.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן פט סעיף ז
(לו) להסתפר וכו' - דוקא סמוך לשחרית
דהיינו קודם שעלה עמוד השחר אבל משעלה עמוד השחר גם זה אסור [א"ר] וכתב
הפמ"ג דדין ובורסקי וסעודה אסור סמוך לשחרית כמו סמוך למנחה ועיין לעיל בסימן
ע' בבה"ל. ולקנות צרכי סעודה בע"ש קודם תפלה שרי דחפצי שמים המה הא בחול
אסור:
(לז) שהוא דבר וכו' - שרוב העם נכנסין
שם ביום אבל בשחר דבר שאינו מצוי הוא ולא גזרו בו ואותן המלאכות שדרך בני אדם
להשכים להם קודם עה"ש יש שמחמירים וסוברים דבחצי שעה שקודם עה"ש אסור
כמו סמוך למנחה וכדלעיל בסימן ע' בבה"ל עי"ש ע"כ טוב שיאמר ברכות
מקודם:
שולחן ערוך אורח חיים סימן פט
סעיף ג
אסור לו (יז) להתעסק (יח) בצרכיו, י
<ג> או (יט) לילך לדרך, (כ) עד שיתפלל תפלת י"ח. (ויש מקילין, לאחר
שאמרו מקצת ברכות, קודם שאמרו ברוך שאמר, וטוב להחמיר בזה), (תרומת הדשן סי'
י"ח) * (כא) ולא לאכול ולא לשתות, יא אבל (כב) מים [יא] מותר לשתות קודם
תפלה, בין בחול ובין (כג) בשבת וי"ט. * וכן אוכלים ומשקין יב לרפואה, (כד)
מותר.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן פט סעיף ג
(יז) להתעסק וכו' - וקודם אור הבוקר
שרי לעשות מלאכה [של"ה וח"ש] וכתב הא"ר דמ"מ אין לעשות שום
ענין עד שיברך סדר הברכות. ופשוט דכוונתו בחצי שעה שסמוך לאור הבוקר:
(יח) בצרכיו - ומי שיש לו עבדים עברים
או משרתים שצריך שישמשוהו יזהירם מבערב שבקומם ממטתם ירחצו ידיהם ויברכו הברכות
ויקראו פרשה אחת של שמע ואח"כ יכול לעשות צרכיו וכ"ז הוא ממדת חסידות
אבל מדינא אין קפידא:
(יט) לילך לדרך - ואפילו קודם מנחה
ומעריב אם הגיע זמנם דינם כמו קודם שחרית:
(כ) עד שיתפלל - ואפילו אם במקום
שיבוא יהיה יכול ג"כ להתפלל עם הצבור בזמנו אעפ"כ אסור דהליכה בדרך הוי
כעוסק בצרכיו אך כ"ז שלא בשעת הדחק אבל בשעת הדחק שאין השיירא ממתנת לו יכול
לילך מקודם לדרך ויתפלל בדרך וכדלקמן בס"ח ומשמע מהרבה פוסקים דאפילו כבר הנץ
החמה ג"כ מותר בזה:
(כא) ולא לאכול - והעובר ע"ז
אמרו חז"ל שעליו אמר הכתוב ואותי השלכת אחר גוך אמר הקב"ה לאחר שאכל
ושתה ונתגאה קבל עליו מלכות שמים וגם הסמיכו דבריהם על הפסוק לא תאכלו על הדם לא
תאכלו קודם שתתפללו על דמכם ואפילו טעימה בעלמא אסור:
(כב) מים מותר - דלא שייך בהו גאוה
ודוקא בלא צוקער אבל עם צוקער אסור וכ"ש משקה שכר (שקורין ביער) ודאי אסור.
וטיי"א וקאפ"ע מותר לשתותו קודם תפלה כדי שיוכל לכוין דעתו ולהתפלל
ובפרט בהמקומות שרגילין בהם ואין מתיישב הדעת בלתם וכ"ז בלא צוקער ובלא חלב
[אחרונים] והעולם נוהגין להקל לשתות עם צוקער ואפשר דכוונת האחרונים וכן הרדב"ז
שכתב דעם צוקער אין לך גאוה גדולה מזו קודם התפלה רק אם נותן הצוקער בתוך
הטיי"א למתקו דזהו אסור קודם התפלה אבל אם לוקח מעט צוק"ר בפיו בעת
השתייה ובלתי זה אין יכול לשתות הטיי"א אין זה בכלל גאוה. היוצא מדברינו
דבנתינת הצוקע"ר בתוך הטיי"א או לאכול מעט מיני תרגימא בעת השתייה כדי
שלא לשתות הטיי"א וקאפ"ע אליבא ריקנא אין שום צד להקל בזה קודם התפלה אם
לא מי שיש לו חלישת הלב והוא צריך זה לרפואה. ומ"מ טוב שיאמר מתחילה
עכ"פ פרשת שמע ישראל. כתב בספר פ"ת החדש דיש למנוע מלשתות הטיי"א
בבוקר קודם התפלה באסיפת חבירים עי"ש טעמו. ומלבד זה רגיל להסתעף מזה איסור
אחר דהלא כתב הרשב"א והובא בב"י דלכך אסור לו לאדם לעסוק בחפציו קודם
שיתפלל כדי שלא יפנה לבו לשום דבר עד שיתפלל וכ"כ בש"ע סוף סעיף ב' שהוא
אסור להתעכב בדברים אחרים כלל עד שיתפלל והרגילין באסיפת חברים בעת שתית
הטיי"א רגיל לפעמים ע"י ריבוי השיחה לעבור עי"ז גם זמן ק"ש
ותפלה:
(כג) בשבת - כלומר דלא תימא דבשבת
אסור בלא"ה משום דאסור לטעום קודם קידוש קמ"ל דאינו אסור רק דוקא בשהגיע
זמן קידוש והכא כיון שלא התפלל לא הגיע עדיין זמן קידוש ואחר תפלת מוסף אסור משום קידוש
וקודם מוסף עיין סימן רפ"ו ס"ג:
(כד) מותר - אפילו אוכלין ומשקין
טובים דשייך בהו גאוה כיון שאינו עושה משום גאוה אלא לרפואה אע"פ שאינו חולה
גמור שרי וכ"ש שמותר לשתות קודם התפלה הרקות ושיקויים לרפואה:
6)
לא יצא אדם ע"ש
סמוך לחשיכה במחטו בידו
רמב"ם הלכות שבת פרק יט הלכה כא
לא יצא החייט בשבת במחט התחובה לו
בבגדו, ולא נגר בקיסם שבאזנו, ולא גרדי באירא שבאזנו, ולא סורק במשיחה שבצוארו,
ולא שולחני בדינר שבאזנו, ולא צבע בדוגמא שבאזנו ואם יצא פטור ח אע"פ שיצא
דרך אומנותו מפני שלא הוציא כדרך המוציאין.
רמב"ם הלכות שבת פרק יט הלכה כו
לא יצא החייט במחטו בידו ולא הלבלר
בקולמוסו ערב שבת סמוך לחשיכה שמא ישכח ויוציא, וחייב אדם למשמש בבגדו ערב שבת עם
חשיכה שמא יהיה שם דבר שכוח ויצא בו בשבת, ומותר לצאת בתפילין ערב שבת עם חשיכה
הואיל וחייב אדם למשמש בתפיליו בכל עת אינו שוכחן, שכח ויצא בהן לרשות הרבים ונזכר
שיש לו תפילין בראשו מכסה את ראשו עד שמגיע לביתו או לבית המדרש.
טור אורח חיים סימן רנב
לא יצא החייט במחטו ולא הלבלר
בקולמוסו ע"ש סמוך לחשיכה שמא ישכח ויצא בהן בשבת אבל בתפילין מותר לצאת סמוך
לחשיכה ולא חיישינן שמא ישכח ויצא בהן משתחשך שאסור להסיח דעתו מהם בעודן בראשו:
בית יוסף אורח חיים סימן רנב
ו לא יצא החייט במחטו וכו'. משנה בפרק
קמא דשבת (יא.):
ומ"ש אבל בתפילין מותר וכו' עד
סוף הסימן. גם זה שם (יב.): ואמרינן בגמרא (יא:) דלרבא דאמר לא גזרינן כרמלית אטו
רשות הרבים משום דהוי גזירה לגזירה מתניתין דלא יצא החייט במחטו ביוצא בה בידו
מיתוקמא אבל אם היא תחובה בבגדו כיון דבשבת גופיה לא מיתסר אלא משום שבות לא
אסרינן ליה לצאת בה עם חשיכה דאם כן הוה ליה גזירה לגזירה והיינו בשאר כל אדם אבל
החייט עצמו פלוגתא דרבי יהודה ורבי מאיר היא דלרבי יהודה אם יצא בה בשבת תחובה
בבגדו חייב חטאת ולרבי מאיר פטור הילכך לרבי יהודה אסור לצאת החייט בערב שבת סמוך
לחשיכה במחטו כשהיא תחובה לו בבגדו גזירה שמא יצא בה בשבת ולרבי מאיר שרי דאם לא
כן הויא גזירה לגזירה: וכתב רבינו ירוחם בחלק א' (ני"ב סד ע"ד) לא יצא
החייט במחטו וכו' פירוש ולאו דוקא אומן אלא הוא הדין כל אדם ולאו דוקא בידו אלא
אפילו תחובה בבגדו וכן נראה סברת הריא"ף (ה.) שלא הביא אלא המשנה כצורתה
והביא הך דתפלין מידכר דכיר ולא הביא ההיא דרבא דהיא גופה גזירה וכו' דלית הלכתא
כוותיה דרבא הילכך לאו דוקא חייט אומן ולאו דוקא שהוציאה בידו אלא אפילו תחובה
בבגדו אך קשה לי דבפרק המוצא תפלין (עירובין צט.) בההיא דלא יעמוד אדם ברשות הרבים
וישתה ברשות היחיד נראה דפסק רי"ף (לב:) כרבא ואם הלכה כרבא אינו אסור תחובה
בבגדו אלא דוקא באומן עכ"ל ותמיהא זו בעצמה יש לתמוה על הרא"ש שהרי כתב
כדברי הרי"ף בפרק קמא דשבת (סי' כז) ובפרק המוצא תפלין (עירובין פ"י סי'
ו) לא פחות ולא יתר. ואפשר לומר שהם פוסקין כרבי יהודה דיוצא במחט תחובה בבגדו
בשבת חייב חטאת הילכך סמוך לחשיכה אסור לצאת בה תחובה בבגדו ומתניתין רבי יהודה
היא דקתני לא יצא החייט דמשמע אומן דוקא אבל מי שאינו אומן יוצא בה תחובה בבגדו
והשתא אתי שפיר שכתבו מתניתין כצורתה ופסקו לדרבא דלא גזרינן גזירה לגזירה. ואם
תאמר אם כן אמאי איצטריכינן בההיא דיוצא אדם בתפלין ערב שבת עם חשיכה למיהב טעמא
משום דאינו מסיח דעתו מהם הא בלאו הכי שרי משום דאינו מוציאם בידו אלא על ראשו
דדמי למחט תחובה בבגדו דהדיוט יוצא בה לפי שאפילו אם יצא בה כך בשבת פטור וכל שכן
תפלין דאפילו למ"ד שבת לאו זמן תפלין הוא אם יצא בהם אינו חייב חטאת משום
דדרך מלבוש עבידא כדאיתא בפרק במה אשה יוצאה (סא.) ולא עוד אלא דזימנין דנפיק בהו
בשבת לכתחלה כדתנן בר"פ המוצא תפלין (עירובין צה.) דפשיטא דמותר לצאת בהם
סמוך לחשיכה וי"ל דאין הכי נמי דליוצא בהם בראשו בלאו טעמא דאינו מסיח דעתו
שרי ולא איצטריכינן להאי טעמא אלא ליוצא בהם כי נקיט להו בידיה או שהם צרורים בכנף
בגדו דכהאי גוונא בשבת חייב חטאת ואפ"ה לא גזרו בו בערב שבת עם חשיכה משום
דאינו מסיח דעתו מהם הילכך מידכר דכיר להו: אבל הרמב"ם כתב בפרק י"ט
(הכ"א) לא יצא החייט [בשבת] במחט התחובה לו בבגדו ואם יצא פטור וכן פסק רבינו
בסימן ש"א (נ:) אם כן הם פוסקים כרבי מאיר וצ"ל לדבריהם דמתניתין דקתני
לא יצא החייט במחטו לאו דוקא חייט דהוא הדין לכל אדם אלא שדברו חכמים בהווה ואי
ביוצא בה תחובה בבגדו אפילו אם הוא חייט שרי דכיון דאפילו אי נפיק בה הכי בשבת לא
מיחייב חטאת לא גזרינן בה ערב שבת דגזירה לגזירה לא גזרינן אלא על כרחך במוציא
בידו הוא דאסרה מתניתין בערב שבת כיון דאי נפיק בה הכי בשבת חייב חטאת ואין חילוק
בין חייט לכל אדם כלל וההיא דיוצא אדם בתפלין ערב שבת בהאי גוונא מיפרשא נמי שאם
היה מוציאם בראשו בלאו טעמא דאינו מסיח דעתו מהם הוה שרי כיון דאי נפיק בהו הכי
בשבת ליכא חיובא אלא במוציאם בידו היא ואי לאו טעמא דשלא יסיח דעתו מהם היה אסור
בערב שבת דומיא דמחט. וכן כתב הרמב"ם בסוף פרק י"ט (הכ"ו) לא יצא
החייט במחטו בידו ולא הלבלר בקולמוסו ערב שבת סמוך לחשיכה שמא ישכח ויוציא מותר
לצאת בתפלין ערב שבת עם חשיכה הואיל וחייב אדם למשמש בתפיליו בכל עת אינו שוכחן
הרי שכתב בהדיא גבי חייט דלא מיתסר אלא במחטו בידו והוא הדין ללבלר בקולמוסו
ומדקתני תפלין בהדייהו משמע דביוצא בהם בידו קאמר דומיא דחייט במחטו בידו ומשום
הכי איצטריך לטעמא דכיון דחייב למשמש בהם כל שעה אינו שוכחן ועוד יש להוכיח דכי
אמר מותר לצאת בתפלין ערב שבת עם חשיכה ביוצא בהם בידו מיירי מדלא קתני מותר לצאת
בתפלין בראשו ובסמוך כתב שכח ויצא בהם לרשות הרבים ונזכר שיש לו תפלין בראשו משמע
דכי קתני מותר לצאת בתפלין הואיל וחייב למשמש ביוצא בהם בידו היא ואפשר שזה היה
דעת הרי"ף והרא"ש ואפשר לומר שכן דעת רבינו ואף על פי שכתב אבל בתפלין
מותר לצאת וכו' שאסור להסיח דעתו מהם בעודם בראשו יש לומר דהכי קאמר כיון דאפילו
כשהם בראשו אסור להסיח דעתו מהם כל שכן כשהם בידו:
שולחן ערוך אורח חיים סימן רנב סעיף ו
לא יצא אדם ע"ש * סמוך לחשיכה
(נא) כג <ח> במחטו * (נב) בידו, ולא בקולמוסו, * (נג) שמא ישכח ויוציא. אבל
מותר לצאת (נד) כד בתפילין סמוך לחשיכה, לפי כה שאינו שוכחן.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן רנב סעיף ו
(נא) במחטו - וה"ה כשאוחז שאר
חפץ בידו:
(נב) בידו - וה"ה כשיש לו שאר
חפץ מונח לו בכיסו דדרך הוצאה היא וחייב בשבת ואסרו לצאת בו מביתו סמוך לחשיכה שמא
ישכח ויוציא משתחשך אבל מותר לצאת לר"ה סמוך לחשיכה במחט התחובה לו בבגדו
[במקום שאין דרך להוציא כן בחול] וכל כיו"ב בענין שאם היה יוצא בו בשבת פטור
מדאורייתא כמבואר לקמן בסימן ש"א ואף שעכ"פ מדרבנן אסור לא גזרו
חז"ל גזירה לגזירה ולפ"ז האידנא דליכא ר"ה אלא כרמלית שרי לצאת
בחפץ שבידו סמוך לחשיכה [היינו קודם שקיעה] דלא הוי אלא גזירה לגזירה [מ"א]
מיהו לדעת הרבה פוסקים והמחבר מכללם גם בזה"ז איכא ר"ה כמו שמוכח בסימן
שמ"ה [תוספות שבת] ולפי מה שכתב הגר"א בבאורו אסור סמוך לשקיעה ממש
אפילו לכרמלית:
(נג) שמא ישכח ויוציא - היינו שישכח
ויוציא את החפץ משתחשך מרשות לרשות או יעבירנו ד"א בר"ה:
(נד) בתפלין - ר"ל בתפלין שבראשו
ולא גזרינן שמא ישכח מלסלקם עד שחשיכה ויצטרך אז לפנות ויסירם מעל עצמו וישאם
ד"א בר"ה כמ"ש סי' ש"א ס"ז לפי שמסתמא אינו שוכחם בראשו
שמצוה למשמש בהם ואסור להסיח דעתו מהם אבל אם אוחזן בידו אסור לצאת בהם סמוך
לחשיכה כמו שארי חפצים דמסיח דעתו מהם וישכח ויוציאם משחשיכה מרשות לרשות או שישאם
ד"א:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן רנב סעיף ו
* סמוך לחשיכה - עיין בפמ"ג
שמצדד שהוא חצי שעה קודם בה"ש כמו סמוך למנחה וכ"כ בנהר שלום והנה
בירושלמי איתא דהאי סמוך לחשיכה הוא סמוך למנחה ור"ל למנחה קטנה והנה כל
הפוסקים לא הביאו הירושלמי זולת בפיר"ח ועכ"פ הנכון להחמיר כפמ"ג
ונה"ש וגם מהגר"א מוכח דהאי סמוך איננו עם שקיעה ממש:
* בידו - עיין במ"ב דנקט בידו
לאפוקי אם תחובה לו בבגדו ואפילו באומן מקרי שלא כדרך הוצאה וכמו שמסיק בב"י
דהלכה כר"מ וכמו שפסק לקמן בסימן ש"א סי"ב. והגר"א פסק בבאורו
דהלכה כר"י דבאומן אפילו תחובה לו בבגדו חייב בשבת וממילא יהיה אסור לו לצאת
סמוך לחשיכה אפילו תחובה בבגדו ומצאתי שגם המאירי והרע"ב פסקו כר"י. עוד
כתב הגר"א דכל השקלא וטריא דגמרא אי גזרינן גזרה לגזרה הוא רק בסמוך לחשכה
אבל עם חשכה [היינו שסמוך לשקיעה ממש] אסור אף בדבר שבשבת גופא הוצאה דרבנן
[ואח"כ מצאתי שגם הפמ"ג התעורר בזה במקצת] ובתפלין שמותר הוא אפילו עם
שקיעה ממש ועיין לעיל בסימן כ"ט:
* שמא ישכח ויוציא - עיין במ"א
סקכ"ד מה שנתקשה בזה בשם התוס' ועיין בחדושי המאירי שיישב זה:
7)
לא יצא החייט במחט התחובה לו בבגדו ואם יצא, פטור
שולחן ערוך אורח חיים סימן שא סעיף יב
לא יצא החייט (מו) <ח> במחט
התחובה לו בבגדו; ולא נגר בקיסם שבאזנו; ולא סורק במשיחה שבצוארו; (מז) יט
<ט> ואם יצא, פטור.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן שא סעיף יב
(מו) במחט התחובה וכו' - כל אלו הם
שנותנים בני האומנות לסימן מאיזו אומנות הם בצאתם לשוק כדי שיכירום:
(מז) ואם יצא פטור - דאין דרך הוצאה
בכך אלא בידו דאפילו אומן דוקא כשהוא רוצה להכריז על עצמו שהוא אומן אז מוציא בכך
אבל לא בשאר פעמים והא דפסק המחבר לעיל בס"ח בדעה ראשונה דבמחט נקובה התחובה
לו בבגדו חייב אפילו כל אדם שם מיירי שתחובה בבגד במקום שדרך לתחוב בו בחול לפרקים
וכאן מיירי כשתחובה במקום שאין דרך הוצאתו לגמרי בכך רק לאומן כשרוצה להראות שהוא
אומן לכן לא מקרי דרך הוצאה ופטור אפילו אומן כר"מ דס"ל הכי בגמרא
ובביאור הגר"א לעיל בסימן רנ"ב בסופו פסק דהלכה כר"י דאומן חייב
ועיין בספר חמד משה שהוא מצדד דגם דעת הרי"ף והרא"ש מטין כן:
8)
חייב אדם למשמש בתפיליו כל זמן שהם עליו שלא יסיח דעתו
מהם
רמב"ם הלכות תפילין ומזוזה וספר
תורה פרק ד הלכה יד
חייב אדם למשמש בתפיליו כל זמן שהם
עליו שלא יסיח דעתו מהם אפילו רגע אחד, שקדושתן גדולה מקדושת הציץ שהציץ אין בו
אלא שם אחד ואלו יש בהם אחד ועשרים שם של יו"ד ה"א בשל ראש וכמותן בשל
יד.
שולחן ערוך אורח חיים סימן כח סעיף א
חייב אדם למשמש בתפילין (א) א בכל [א]
שעה, (ב) שלא יסיח דעתו מהם. וימשמש (ג) בשל יד (ד) תחלה, וכשיאמר וקשרתם לאות על
ידך (דברים ו, ח) ימשמש בשל יד, וכשיאמר והיו לטוטפות בין עיניך (דברים ו, ח)
ימשמש בשל ראש.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן כח סעיף א
(א) בכל שעה - פי' בכל שעה שנזכר בהם
חייב למשמש דעל ידי כן נזכר עליהן תדיר ולא יבא לידי היסח הדעת ועוד כדי לתקנם שלא
יזיזו ממקומן:
(ב) שלא יסיח דעתו - ובעת התפלה
א"צ למשמש בהם [מ"א לקמן בסימן מ"ד ועיין בפמ"ג]:
(ג) בשל יד - דהש"י סמוכה לו
למשמשו ואין מעבירין על המצות:
(ד) תחלה - ואח"כ בשל ראש. ואם
בעת משמוש הש"ר מצאהו שנשמט ממקומו ונודע לו אז שהש"י ג"כ נשמט
ממקומו צריך להחזיר הש"י תחלה על מקומו מקרא וקשרתם לאות על ידך והדר
ולטוטפות בין עיניך וכנ"ל בסימן כ"ה ס"ו:
9)
לא יעמוד אדם ברה"י וישתה ברה"ר, ברה"ר
וישתה ברה"י
רמב"ם הלכות שבת פרק טו הלכה ב
לא יעמוד אדם ברה"י וישתה
ברה"ר, ברה"ר וישתה ברה"י, אלא א"כ הכניסראשו ורובו למקום
שהוא שותה, במה דברים אמורים כשהיה שותה בכלים נאים שהוא צריך להן, גזירה שמא
יוציאם, אבל אם היו כלים שאינן נאים שאינו צריך להן, או שהיה הבור בכרמלית
אע"פ שהכלים נאים, מכניס ראשו בלבד א ושותה במקומו ואף על פי שלא הכניס ראשו
ורובו.
בית יוסף אורח חיים סימן שנ
א עומד אדם ברשות היחיד ומוציא ידו
לרשות הרבים וכו'. משנה בפרק המוצא תפילין עלה צ"ח (ע"ב) עומד אדם ברשות
היחיד ומטלטל ברשות הרבים בר"ה ומטלטל ברשות היחיד ובלבד שלא יוציא חוץ לארבע
אמות ואף על גב דרבי מאיר פליג (קא.) ואמר לא יעמוד אדם בר"ה ויפתח ברשות
היחיד ברשות היחיד ויפתח בר"ה כתנא קמא קיימא לן והכי משמע בגמרא. ומה שהתנה
שיהיו חפצים שאין צריכין לו כלומר שאין צריכין לו במקום שהוא עומד כגון שנוטל מפתח
שברשות אחרת ופותח שם באותה רשות אחרת שאינו צריך למפתח ברשות שהוא עומד אבל חפצים
שצריכים לו ברשות שהוא עומד אסור לטלטלם דחיישינן שמא ישכח וימשכם אצלו וכתב כן
מדתנן בההוא פירקא בתר הכי (צט.) לא יעמוד אדם ברשות היחיד וישתה בר"ה ברשות
הרבים וישתה ברשות היחיד אלא אם כן הכניס ראשו ורובו במקום שהוא שותה ופריך בגמרא
רישא רבנן וסיפא רבי מאיר כלומר דרישא קתני עומד אדם ברשות היחיד ומטלטל בר"ה
וכו' כרבנן דלא גזרי וסיפא קתני לא יעמוד ברשות היחיד וישתה בר"ה וכו' כרבי
מאיר דגזר ושני רב יוסף בחפצים הצריכין לו ודברי הכל ופירש"י בחפצים הצריכין
לו אפילו רבנן מודו דגזרינן בהו דמתוך שהוא צריך להם יכניסם אצלו הילכך משקים הללו
צריכין לו וגזרינן וכתב הר"ן בפרק קמא דשבת (ה. ד"ה אבל בתוס') שכן דעת
התוספות (עירובין כ. ד"ה לא יעמוד) והרב המגיד כתב בפרק ט"ו (ה"ב)
שכן דעת הרשב"א (עבה"ק ש"ג סי' ח) ושכן נראה שהוא דעת הרי"ף
(עירובין לב:) אבל יש מפרשים דחפצים הצריכין לו היינו כלים נאים שהוא צריך להם אבל
אם הם כלים שאינם נאים מותר לשתות בהם אף על פי שלא הוציא ראשו ורובו אלא שהושיט צוארו
לבד וזה דעת הרמב"ם בפט"ו: ונראה מדבריו דשאר טלטולין חוץ משתייה אפילו
כלים נאים מותר לטלטל לפי שלא גזרו אלא בכלים נאים ובשותה בהם שהוא מקרבן לפיו וכן
כתב הרב המגיד לדעתו ורבינו כתב כדברי רש"י:
אבל לא יעמוד אדם ברשות היחיד ויוציא
ראשו לר"ה וכו'. כבר נתבאר בסמוך:
ומ"ש אבל מותר לעמוד ברשות היחיד
או בר"ה ולשתות בכרמלית. שם פלוגתא דאביי ורבא ופסק כרבא:
שולחן ערוך אורח חיים סימן שנ סעיף א
עומד אדם ברה"י ומוציא ידו לרשות
הרבים ומטלטל שם חפצים (א) שאינם צריכים לו במקום שהוא עומד שנוטלן מכאן ומניחן
כאן, <א> ובלבד (ב) א שלא יעבירם ארבע אמות; ולא חיישינן שמא יביאם אליו,
כיון שאינם צריכים לו במקום שהוא עומד שם. הילכך מותר לעמוד, ברשות הרבים (ג)
ליטול מפתח ברשות היחיד (ד) ולפתוח שם, (ה) וכן מרשות היחיד לרשות הרבים, אבל לא
יעמוד ברשות היחיד ויוציא ראשו לרשות הרבים וישתה שם, או איפכא, אלא אם כן יכניס
ראשו ורובו ב למקום שהוא שותה דכיון (ו) שהוא צריך לאלו המים חיישינן שמא יביאם
אליו. אבל מותר לעמוד ברשות היחיד או ברשות הרבים ולשתות (ז) בכרמלית, או איפכא.
(ח) ויש מפרשים דחפצים הצריכים לו היינו כלים נאים שהוא צריך להם, אבל אם הם כלים
שאינם נאים מותר לשתות מהם אף ע"פ שלא הוציא ראשו ורובו אלא שהושיט צוארו
לבד. ושאר טלטולים, חוץ משתיה, אפילו כלים נאים מותר לטלטל, שלא גזרו אלא בכלים
נאים ובשותה בהם שהוא מקרבן לפיו.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן שנ סעיף א
(א) שאינם צריכים לו במקום וכו' -
ואפילו הם כלים נאים:
(ב) שלא יעבירם ד"א - פי'
אע"פ שהוא עומד ברה"י רק שבידו מוליך חפץ ד"א ממקום שהוא מונח עד
סוף ד"א בר"ה ואם העביר חייב ואפילו אם הגביהו למעלה מעשרה טפחים כיון
שלבסוף הניחו על הארץ:
(ג) ליטול מפתח ברה"י - היינו
שהמפתח מונח שם מכבר ונוטלו משם ופותח הדלת ומיירי באופן שע"י נטילת המפתח
ממקומו אינו עובר על איסור הוצאה כגון שיש (גאנאק) מבחוץ לבית והגאנאק עשוי
במחיצות כדין רה"י או שהמפתח תחוב שם במנעול הקבוע בדלת ועיין לעיל בסימן
שמ"ו ס"ב בהג"ה מה שכתבנו במ"ב:
(ד) ולפתוח שם - ולא חיישינן שיוציאנו
אצלו דלמה יוציאו כיון שאין צריך לו מבחוץ כלל:
(ה) וכן מרה"י לר"ה -
ר"ל שעומד ברה"י ונוטל מפתח המונח בר"ה ופותח שם החנות והנה יש בזה
חלוקי דינים ואין כאן מקומו להאריך בזה וכבר ביארנו לעיל בשמ"ו ס"ג
בהג"ה במ"ב:
(ו) שהוא צריך וכו' - ובין שהמים
נתונים בכלים נאים או אינם נאים וכן כל כיו"ב באוכלין ומלבושין לפי שהן חפצים
הצריכין לו במקומו:
(ז) בכרמלית וכו' - דבר"ה גופא
הוא רק מטעם גזירה שמא יביאנו אצלו ולא גזרינן גזירה לגזירה:
(ח) ויש מפרשים וכו' - והעיקר כסברא
ראשונה [א"ר]:
10)
מצוה למשמש אדם
בכליו בערב שבת סמוך לחשיכה
שולחן ערוך אורח חיים סימן רנב סעיף ז
* מצוה כו למשמש אדם (נה) בכליו (נו)
בערב שבת סמוך לחשיכה שלא יהיה בהם דבר שאסור לצאת בו בשבת.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן רנב סעיף ז
(נה) בכליו - בבגדיו בכל מקום שדרכו
להשתמש בו כגון בכיסין התפורין לו ואף בחגורו במקום שהמנהג להניח בתוכו חפציו דשמא
יש בהם איזה דבר ויוציאנו לר"ה או שמא יש דבר מוקצה ויטלטלנה בשבת:
(נו) בע"ש - נראה דה"ה בשבת
אם הוא רוצה לצאת חוץ לעירוב והוא רגיל לשאת בכיסו דבר המותר לטלטל שצריך למשמש
מתחלה:
11)
כלים הדומים זה לזה וצריך עיון להבחין ביניהם, אסור
לבדקן לאור הנר
שולחן ערוך אורח חיים סימן רעה
סעיף יא
כלים הדומים זה לזה (יט) וצריך עיון
להבחין ביניהם, * אסור לבדקן לאור הנר ואפילו להבחין בין בגדיו לבגדי אשתו אם הם
דומים, אסור (כ) לבדוק.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן רעה סעיף יא
(יט) וצריך עיון - ברמב"ם איתא
וצריך עיון רב ועיין בבה"ל דיש לסמוך ע"ז לפני נר של שעוה וחלב
דבלא"ה יש מקילין וכנ"ל בסק"ד:
(כ) לבדוק - ר"ל לבדוק כוסות
הדומין זה לזה ולידע איזה מהן להניחן על השלחן ושמש שאינו קבוע אינו מכירן וצריך
לזה עיון הרבה ע"כ חיישינן שמא יטה והר"ן כתב שהבדיקה היא לראות אם הם
נקיים ושמש קבוע מפני שהוא בקי בהם מכבר יודע איזה כלי אינו נקי כ"כ:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן רעה סעיף יא
* אסור לבדקן - מסתימת הפוסקים משמע
דבזה לא מפלגינן בין בדיקת שמש קבוע לאינו קבוע כמו לענין בדיקת כוסות דבסמוך
ואפילו ע"י עצמו אסור והטעם כתב המ"א בשם הר"ן וכ"כ
הרמב"ן והריטב"א בחדושיהם דרק שם הקילו משום נקיות וברמב"ם וכן
בטור משמע דדין זה תלוי בדין הסמוך ואין איסור בדיקה כ"א בשצריך עיון רב
להבחין ביניהם ואז אסור אפילו ע"י עצמו דדמי לשמש שאינו קבוע ונ"ל דבנר
של שעוה וחלב יש לסמוך על דעת הרמב"ם והטור להקל בשאינו צריך עיון רב
דבלא"ה הב"ח בשם רש"ל מקיל בנרות הללו: