רי"ף שבת דף מה:
גמ' שבת דף קכא.-קכא:
אורך השיעור הקולי ברי"ף ור"ן הוא 27:00
דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 16:55 דקות
1)א"י שבא לכבות אין צריך למחות
בידו
2)נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה
3)קטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין
להפרישו
4)מותר לכפות קערה ע"ג
הנר בשבת
רמב"ם הלכות שבת
פרק ו הלכה ד
אבל דבר שאין בו להרבות ולמעט כגון
נר וכבש הואיל ועשה בשביל עצמו נהנה אחריו ישראל בשבת ואף על פי שהוא מכירו, נר הדלוק
במסיבה בשבת, אם רוב ישראל אסור להשתמש לאורו שהמדליק על דעת הרוב מדליק, ואם רוב גוים
מותר להשתמש לאורו, מחצה למחצה אסור, נפלה דליקה בשבת ובא גוי לכבות אין אומרין לו
כבה ואל תכבה ח מפני שאין שביתתו עלינו וכן כל כיוצא בזה.
רמב"ם הלכות שבת
פרק יב הלכה ז
נכרי שבא לכבות אין ה אומרים לו כבה
ואל תכבה מפני שאין שביתתו עלינו, אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו, והוא שיהיה
עושה על דעת אביו, אבל מדעת עצמו אין בית דין מצווין עליו להפרישו, ו ובדליקה התירו
לומר כל המכבה אינו מפסיד.
בית יוסף אורח חיים סימן
שלד
כה נכרי שבא לכבות וכו' אבל קטן שבא לכבות וכו'. משנה בפרק כל כתבי (קכא.)
נכרי שבא לכבות אין אומרין לו כבה ואל תכבה מפני שאין שביתתו עלינו אבל קטן שבא לכבות
אין שומעין לו מפני ששביתתו עלינו. ובגמרא שמעת מינה קטן אוכל נבלות בית דין מצווין
להפרישו אמר רבי יוחנן בעושה על דעת אביו דכוותה גבי נכרי דקעביד אדעתא דישראל מי שרי
נכרי לדעתא דנפשיה עביד ופירש רש"י נכרי לדעתא דנפשיה קא עביד ואפילו יודע שנוח
לו לישראל הוא להנאת עצמו מכוין שיודע שלא יפסיד: וכתוב בהגהות מרדכי פרק (י"ד)
[כל כתבי] (סי' תסב) בשם רא"מ דעבד גוי או שפחה המושכרים לזמן אדעתא דנפשייהו
עבדי ואין צריך לומר להם אל תכבה: ואמאי דאוקימנא מתניתין דקטן בעושה על דעת אביו פירש
רש"י בקטן שיודע להבחין שכיבוי זה נוח לאביו ועושה בשבילו ובפרק חרש (יבמות קיד.)
גבי הא דאיתא התם רב יצחק בר ביסנא אירכסו ליה מפתחי דבי מדרשא ברשות הרבים בשבת אמר
ליה רבי פדת זיל דבר טלי וטליא וליטיילו התם דאי משכחי להו מייתי להו אלמא קטן אוכל
נבלות אין בית דין מצווין להפרישו [ו]מתיב מדתנן קטן שבא לכבות אין שומעין לו מפני
ששביתתו עלינו ומשני רבי יוחנן בעושה על דעת אביו ופירש רש"י שהתינוק צופה באביו
שנוח לו בכך ואביו עומד עליו [דהוה] כאילו הוא מצווהו לעשות אבל הנך מפתחות דרב יצחק
לא הודיעו שנאבדו ולא הכירו בדעתו שנוח לו ולכאורה משמע שדעת רש"י לומר שכל
שאין בו דעת להבחין אם נוח לאביו בכיבוי זה אף על פי שאביו עומד עליו ומראה לו שנוח
לו בכך שרי דכיון דאין בו דעת להבחין אינו כמצווהו וזהו מה שכתוב בפרק כל כתבי. וסובר
עוד שאם אין אביו מראה שנוח לו בכך וגם אינו עומד עליו אף על פי שיש בו דעת להבחין
שרי דשוב אינו כמצווהו וזהו מה שכתוב בפרק חרש: ויותר נכון לומר דבדליקה מסתמא מרגיש
הקטן שעושה נחת רוח לאביו בכיבוי הילכך אף על פי שלא הראה לו אביו דניחא ליה בכיבוי
מסתמא לעשות נחת רוח לאביו הוא עושה וצריך למחות בידו אלא אם כן אין בקטן דעת להבחין
אי ניחא ליה בהכי אבל בדבר שאין היזקו ברור אם לא הרגיש הקטן בהיזק אף על פי שאם היה
יודע בהיזק יש בו דעת להבחין דניחא לאבוה בתיקונו השתא דלא הרגיש בהיזק הוי כמו שאין
בו דעת להבחין ושרי ולכן בפרק כל כתבי דמיירי בדליקה שהוא היזק הנראה לעינים לא חילק
אלא בין יש בו דעת להבחין לאין בו דעת להבחין דכל שיש בו דעת להבחין אפילו לא יראה
לו אביו דניחא ליה אסור אבל בפרק חרש שההיזק הוא אבידת מפתחות שהוא דבר שאינו נראה
לעינים כתב בעושה על דעת אביו שהתינוק צופה באביו שנוח לו בכך כלומר לא דמיא דליקה
לאבידת מפתחות דהתם בדליקה מאחר שיש בו דעת להבחין ודאי מן הסתם צופה ויודע שנוח לאביו
בכך וכיון שאביו שם ואינו מוחה בידו הוי כמצווהו לעשות וזהו שכתב ואביו עומד עליו כאילו
הוא מצווהו לעשות אבל מפתחות שנאבדו כיון שלא הודיעו שנאבדו לא הוי עושה על דעת אביו
ואף על פי שכשמוצאם מביאם לאביו מכל מקום לא הוי כאילו צוהו אביו להביאם מאחר שלא הודיעו
קודם לכן וגם עכשיו כשמביאם לו לא הכיר בדעתו שנוח לו שהביאם בשבת כנ"ל: ומשמע
דהכי קיימא לן דכשאינו עושה על דעת אביו מותר להניחו לכבות וכן כתב הרמב"ם בפרק
י"ב (ה"ז) קטן שבא לכבות אין שומעין לו והוא שיהיה עושה על דעת אביו אבל
מדעת עצמו אין בית דין מצווין [עליו] להפרישו וכן פסק סמ"ג (לאוין סה טז ע"ג)
וכן כתב רבינו ירוחם בנתיב א' (ח"א יג ע"ג) ומשמע מדבריו דבעושה על דעת גדול
אף על פי שאינו אביו אסור: וכתבו התוספות בפרק כל כתבי (קכא. ד"ה שמע) דהא דאין
בית דין מצווין להפרישו דוקא בשלא הגיע לחינוך אבל אם הגיע לחינוך כיון שחייב לחנכו
כל שכן שצריך להפרישו שלא יעשה עבירה: והרי"ף והרא"ש השמיטו הא דאקשי
שמע מינה קטן אוכל נבלות בית דין מצווין להפרישו ומאי דאוקי רבי יוחנן בעושה על דעת
אביו ואפשר שהם מפרשים דבעושה על דעת אביו היינו לומר דכל קטן המכבה את הדליקה ודאי
עושה על דעת אביו שיודע שאביו נוח לו בכיבוי זה ואם כן כל קטן הבא לכבות אין שומעין
לו ולפיכך כתבו המשנה סתם דקטן הבא לכבות אין שומעין לו ולא חילקו: ובסימן שמ"ג
בסייעתא דשמיא נבאר דיעות הפוסקים בדין קטן אוכל נבלות אי בית דין מצווין להפרישו:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שלד סעיף כה
(סא) כז א"י (סב) כח שבא לכבות
(סג) אין צריך למחות בידו, (סד) <יט> אבל קטן שבא לכבות (סה) כט צריך למחות
(סו) בידו.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שלד סעיף כה
(סא) א"י וכו' - דא"י
אדעתא דנפשיה קעביד ואפילו יודע שנוח לו לישראל הוא להנאת עצמו מתכוין שיודע שלא יפסיד
אבל בסימן רע"ו בהדלקת נר כשהדליק בשביל ישראל שגוף הישראל נהנה ממנו לא אמרינן
אדעתיה דנפשיה קעביד ואסור להשתמש לאורה:
(סב) שבא לכבות - אפילו הוא עבדו המושכר
לו לזמן ג"כ אמרינן אדעתיה דנפשיה קעביד:
(סג) א"צ למחות בידו - אבל
אסור לזרזו שיכבה אף דבא מתחלה מעצמו לזה:
(סד) אבל קטן שבא לכבות - אפילו קטן
שלא הגיע לחינוך:
(סה) צריך למחות - דקטן אין לו שקול
הדעת לעשות אדעתיה דנפשיה ועושה לדעת אביו שיודע שכיבוי זה נוח לאביו ועושה בשבילו
ואסור דמצווה על שביתתו. ועיין במ"א שכתב בשם הר"ן דאפילו למ"ד מלאכה
שאינה צריכה לגופה דרבנן ג"כ צריך למחות בידו ועיין בפמ"ג מה שכתב בזה:
(סו) בידו - ע' בב"י דאפי' אם
בא לכבות דליקה שבבית אחרים ג"כ צריך למחות בידו כיון שעושה בשביל גדול:
רמב"ם הלכות שבת
פרק יב הלכה ז
נכרי שבא לכבות אין ה אומרים לו כבה
ואל תכבה מפני שאין שביתתו עלינו, אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו, והוא שיהיה עושה
על דעת אביו, אבל מדעת עצמו אין בית דין מצווין עליו להפרישו, ו ובדליקה התירו לומר
כל המכבה אינו מפסיד.
רא"ש מסכת שבת פרק טז
סימן י
י [דף קכא ע"א] מתני' נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל
תכבה שאין שביתתו עליך. אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו שכן שביתתו עליך:
גמ' אמר רבי אמי בדליקה התירו לומר כל המכבה אין מפסיד. כתב בעל
ה"ג דהוא הדין נמי לבידקא דמיא וכן נראה דכל כיוצא בזה היזק הבא לאדם פתאום כגון
אם נתרועעה חבית של יין והולך לאיבוד. ויראה שיכול לקרות הנכרי וכשיבא הנכרי ממילא
יכבה דהשתא שרי למימר ליה כל המכבה אינו מפסיד קריאתו מיבעיא. ת"ר מעשה שנפלה
דליקה בחצירו של רבי יוסי בן סימאי ובאו אנשי גיסטרא של ציפורי לכבותה מפני שאפוטרופוס
של מלך היה ולא הניחן מפני כבוד שבת ונעשה לו נס וירדו גשמים וכבוה ולערב שיגר לכל
אחד מהן שני סלעים ולאפרכוס שלהן חמשים וכששמעו חכמים בדבר אמרו לא היה צריך שכך שנינו
נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה:
בית יוסף אורח חיים סימן שלד
כו (א) ומ"ש רבינו ויכול לומר בפני הגוי וכו'. מימרא דרבי אמי בפרק כל
כתבי (קכא.):
ומ"ש או אם אינו מזומן כאן יכול
לקרותו וכו' עד אף על פי שודאי יתקננה כשיבא. כן כתב שם הרא"ש ז"ל (סי' י)
ונראה דהא דנקט היזק הבא פתאום לאו דוקא אלא אורחא דמילתא נקט דאם מרגישים בהיזק מבעוד
יום רגילים לתקנו קודם שיכנס שבת ואם אירע שלא תקנוהו מבעוד יום אף על פי שאחר שנכנס
שבת כבר ידע שהתחיל הנזק ואינו היזק הבא פתאום לא מסתבר לאסור לומר כל המתקן אינו מפסיד:
וכתב הרב המובהק מהר"ר יצחק אבוהב ז"ל דנראה דשרי לקרות לגוי ולומר לפניו
כל המכבה אינו מפסיד:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שלד סעיף כו
(סז) ל יכול לומר (סח) בפני אינו יהודי:
(סט) כל המכבה אינו מפסיד; אף אם אינו מזומן כאן, יכול לקרותו שיבא, אע"פ שודאי
יכבה כשיבא. וכן כל כיוצא בזה (ע) בהיזק הבא פתאום, כגון אם נתרועעה חבית של יין,
(עא) יכול לקרוא אינו יהודי אע"פ שודאי יתקננה כשיבא. הגה: וכל הדינים הנזכרים
בדיני הדליקה ה"מ בימיהם, אבל בזמן שאנו שרויין בין עובדי כוכבים והיה חשש סכנת
נפשות, כתבו הראשונים והאחרונים ז"ל שמותר לכבות דליקה בשבת (עב) משום דיש בה
סכנת נפשות והזריז הרי זה משובח. ומ"מ הכל לפי הענין, דאם היו בטוחים ודאי שלא
יהיה להם סכנה בדבר, אסור לכבות; אבל (עג) בחשש סכנת ספק (עד) מותר לכבות אפילו הדליקה
בביתו של כותי, וכן נוהגין (תרומת הדשן סימן נ"ח והגהות אשירי פרק מי שהוציאוהו
בשם א"ז); ודוקא לכבות הדליקה (עה) דהוי מלאכה (עו) לא שאינה צריכה לגופה, ויש
סכנה אם לא יכבה, אבל אסור לחלל שבת כדי להציל (ממון), לב ואם [כג] עבר וחילל (עז)
לג צריך [כד] להתענות (עח) ארבעים יום שני וחמישי, ולא ישתה יין (עט) <כ> ולא
יאכל בשר, ויתן במקום חטאת (פ) לד י"ח פשיטים לצדקה; ואם ירצה לפדות התענית, יתן
בעד כל יום (פא) שנים עשר פשיטים לצדקה (פסקי מהרא"י סימן ט' /ס'/). ועיין בטור
י"ד מהלכות נדה סימן קפ"ה.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שלד סעיף כו
(סז) יכול לומר וכו' - כיון שאינו
אומר לו כבה וע' ביו"ד סי' רכ"א ס"ח דמשמע שם דלומר בלשון נוכח אם תכבה
לא תפסיד ג"כ אינו רשאי דזהו ג"כ כאומר לו כבה אלא בלשון כל המכבה דלעלמא
קאמר והשלטי גבורים מצדד להקל בזה לענין דליקה ועיין מה שכתבנו לעיל בסימן ש"ז
סי"ט:
(סח) בפני א"י - אפי' הוא שכירו
המושכר לו לזמן אבל אסור לומר לא"י לכבות לכו"ע דכיון שאדם בהול על ממונו
חיישינן דאי שרית ליה אתי לכבויי הוא בעצמו זולת בכתבי הקודש מותר לומר לא"י לכבות
מפני בזיון כתבי הקדש וכנ"ל בסי"ח לענין הצלה דרך ר"ה. מת וספרים ויש
סיפוק להציל שניהם מת קודם. בריא ומסוכן בריא קודם [ס"ח]:
(סט) כל המכבה וכו' - והתירו לומר
זה משום דמתוך שאדם בהול על ממונו אי לא שרית ליה אפילו בלשון זה אתי לכבויי בעצמו
וכן לענין שאר היזק אתי לתקן בעצמו אבל לענין שאר כל מלאכות של שבת אסור לומר כל העושה
מלאכה זו אינו מפסיד כדי שישמעו א"י ויבואו [גמרא]:
(ע) בהיזק הבא פתאום - בב"י כתב
דאורחא דמלתא נקט דאי היה נודע לו מבע"י היה מתקנו קודם אבל ה"ה אם נודע
לו ונשתהא עד שבת ג"כ מותר לומר בלשון זה אך האחרונים לא העתיקו את דבריו ומשמע
דלא פשיטא להו דבר זה:
(עא) יכול לקרוא א"י וכו' - בב"י
בשם מהר"י אבוהב מוכח דה"ה דמותר לומר לו כשיבוא כל המתקן אינו מפסיד:
(עב) משום דיש בה ס"נ - שכשהדליקה
מתגברת אז הם חוטפים ושוללים וכשאדם מעמיד עצמו על ממונו יבואו להרוג אותו:
(עג) בחשש סכנת ספק וכו' - ומזה יצא
ההיתר לכבות הדליקה בכל מקום כיון דאפשר אם לא יכבנה אל יחסר מהיות שם בעיר זקן או
חולה שאין יכול לברוח ותבוא הדליקה עליו [א"ר בשם שכנה"ג] ועיין במה שכתבנו
לעיל בס"ק ד':
(עד) מותר לכבות - ומצוה להודיע זאת
ברבים דמותר לכבות [פמ"ג וכנ"ל בסימן שכ"ח ס"ב]:
(עה) דהוי מלאכה וכו' - ביאור ד"ז
לעיל ברע"ח במ"ב סק"ג:
(עו) שא"צ לגופה - פי' ואיכא
למ"ד אינו חייב עליה וכדלקמיה בסעיף כ"ז ובאמת לענין כיבוי בכדי נקט דאפילו
אי הוי כיבוי מלאכה הצריכה לגופה ג"כ מותר כיון דכתב שיש סכנה אם לא יכבה אלא
נקטיה משום סיפא לאשמועינן דלענין הצלת ממון אסור לחלל שבת אפילו במלאכה שא"צ
לגופה דאפילו באיסור דרבנן אסור לחלל שבת בשביל הצלת ממון [אך אם הוא בע"ח וספק
שיתפסוהו א"י יש לצדד בזה] ומ"ש ואם עבר וחילל צריך וכו' היינו בדברים אחרים
אבל בכיבוי א"צ תשובה שלא ימנעו מלכבות:
(עז) צריך להתענות - אפילו בתחומין
דרבנן [מ"א] וכן על טלטול נר דלוק כדי להציל ממון מצדד ג"כ בספר דגול מרבבה
שצריך להתענות אך שנראה להקל בזה בתענית ג' ימים בה"ב ואולי גם בתחומין שהחמיר
להתענות ארבעים יום מיירי שלא היה כ"כ מורא והפסד רב:
(עח) מ"ם יום וכו' - ויכול לדחותם
לימי החורף [מ"א] וכ"ז הוא בין שעבר על איסור דאורייתא או על איסור דרבנן
[א"ר] ומיירי כשעבר בשוגג. ואפילו כשעבר במזיד היה מחמת שחפר גומא להטמין מעות
מפני האנסים וכיו"ב אבל העובר בשאט נפש למלאות תאותו צריך כפרה יותר ויותר כי
הוא חייב סקילה או עכ"פ כרת ולכן צריך תשובה שלמה [ח"א]. מי שחילל שבת משום
פקוח נפש א"צ לכפרה כלל ומה שנהגו נשים המדליקות הנר בשביל יולדת בשבת להתענות
אח"כ הוא הוללות וסכלות [נזר ישראל בשם זכור לאברהם]:
(עט) ולא יאכל בשר - היינו בלילה שאחר
התענית [אחרונים]:
(פ) י"ח פשיטים - הוא כחשבון
כ"ז מעות [והוא לערך חמשה זהובים] כי כל פשיט הוא גדול וחצי פולניש וכל גדול הוא
מעה וטעם לשיעור זה שכתבו הפוסקים הוא מפני שזה היה פחות שבכבשים או שבעזים באותו העת
ולכך צריך ליתן שיעור זה לצדקה שהרי כשהיה בהמ"ק קיים היה חייב להביא חטאת מאלו
המינים אם עשה מלאכה דאורייתא ולא יהא חוטא נשכר. ויזהר שלא יאמר שנותן זה עבור חטאת
רק שיאמר שבמקום חטאת נותן זה לצדקה [ח"א] וכתבו הספרים שמהנכון שיאמר פרשת חטאת
ויבין אופן הקרבתה וכבר אחז"ל כל העוסק בתורת חטאת כאלו הקריב חטאת:
(פא) י"ב פשיטים - שהוא ח"י
מעות וזהו שיעור הפחות אם אפשר לו והעשיר יתן יותר הכל לפי עשרו שהרי טעם הפדיון ששקול
צער הממון כנגד צער התענית [אחרונים]:
רמב"ם הלכות שבת
פרק כד הלכה יא
* קטן שעשה בשבת דבר שהוא משום שבות
כגון שתלש מעציץ שאינו נקוב או טלטל בכרמלית אין בית דין מצווין להפרישו, וכן אם הניחו
אביו אין ממחין בידו.
מגיד משנה הלכות שבת פרק כד הלכה יא
קטן שעשה בשבת דבר שהוא משום שבות וכו'. מדברי רבינו שכתב בכאן
היה נראה שאם היה עושה קטן מלאכה גמורה מצוה על ב"ד להפרישו ואין כאן האמת אלא
אפי' עושה מלאכות גמורות ועובר על שאר לאוין שבתורה אין מצווין עליו להפרישו וזו מסקנת
הגמרא לפי הנראה ביבמות (דף קי"ד) פ' חרש ואף רבינו עצמו כתב כן סוף הלכות מ"א
בבאור ופי"ב מהלכות אלו בדין קטן שבא לכבות מדעת עצמו שאין ב"ד מצווין להפרישו
וכן הוא האמת א"כ צ"ע למה פרט כאן דבר שהוא משום שבות ולא מצאתי טעם נכון
בזה והדבר צריך לי תלמוד:
בית יוסף אורח חיים סימן
שמג
כתב הרמב"ם. בפרק כ"ד (הי"א)
ותמה עליו הרב המגיד כמו שתמה עליו רבינו ועוד שהרמב"ם עצמו כתב בפרק י"ב
מהלכות שבת (ה"ז) ובסוף הלכות מאכלות אסורות (פי"ז הכ"ז) גבי איסורי
תורה שאין בית דין מצווין להפרישו והניח הדבר בצריך תלמוד. ומצאתי כתוב בשם הרב הגדול
מהר"ר יוסף פאסי ז"ל שמה שכתב הרמב"ם בפרק כ"ד גבי שבות דמשמע
דוקא שבות אבל לא איסור תורה לא קאי ארישא דקתני אין בית דין מצווין להפרישו דאפילו
באיסורי תורה נמי אין מצווין להפרישו אלא אסיפא דקתני ואם הניחו אביו אין ממחין בידו
קאי וקאמר דהיינו באיסורי דרבנן דוקא אבל באיסורי תורה ממחין בית דין ביד אביו שלא
יניחנו לעשות איסור וזה יתיישב על מה שכתב בסוף הלכות מאכלות אסורות (הכ"ח) שאף
על פי שאין בית דין מצווין להפרישו מצוה על אביו לגעור בו ולהפרישו ואהאי מצוה בית
דין מצווין באיסורי תורה דוקא אבל לא באיסורי דרבנן וכיוצא בזה מצאתי שכתב מורי חמי
הרב החסיד הגדול ה"ר חיים ן' אלבלג ז"ל: והוי יודע דבנוסחי דידן בפרק חרש
(יבמות קיד.) רבי פדת הוא דאמר לידבר טליא וטליתא וליטיילו התם אבל רבי יוחנן אמרינן
התם דספוקי מספקא ליה אי בית דין מצווין להפריש קטן או לא ומאי דשני אמתניתין דקטן
שבא לכבות אין שומעין לו דדוקא בעושה על דעת אביו היא לאו משום דס"ל הכי אלא משום
דזיל הכא קמדחי ליה וזיל הכא קמדחי ליה ואפשר שמפני כך השמיטו הרי"ף והרא"ש
הא דמתמה בפרק כל כתבי (קכא.) אמתניתין דקטן שבא לכבות אין שומעין לו שמעת מינה קטן
אוכל נבלות בית דין מצווין להפרישו אמר רבי יוחנן בעושה על דעת אביו דכיון דבפרק חרש
אמרינן דרבי יוחנן ספוקי מספקא ליה וזיל הכא קמדחי ליה וזיל הכא קמדחי ליה אנן מהיכא
תיתי לן למיפסק הלכה דאין מצווין דאף על גב דרבי פדת עבד עובדא כיון דלרבי יוחנן מספקא
ליה לדידן נמי מידי ספיקא לא נפקא ויש הוכחה לזה בדברי הרא"ש שכתב בריש שבת (פ"א
סי' א) וזה לשונו וקשה היכי קאמר דפטור ומותר לגמרי דהא קעבר משום לפני עור לא תתן
מכשול (ויקרא יט יד) ואין לומר דהכא מיירי בכהאי גוונא דאפילו לא היה נותנו בידו היה
יכול ליטלו דהשתא ליכא משום לפני עור דמכל מקום איסורא דרבנן איכא דאפילו קטן אוכל
נבלות בית דין מצווין להפרישו עכ"ל ומיהו יש לדחות שמה שהשמיטו אוקימתא דבעושה
על דעת אביו אפשר שהטעם לפי שהם מפרשים דבעושה על דעת אביו היינו לומר דכל קטן המכבה
על דעת אביו הוא עושה בודאי וכמו שכתבתי בסימן של"ד (קט: ד"ה וכתב בהגמ"ר):
ובנוסחת רבינו נראה שהיה כתוב רבי יוחנן במקום רבי פדת ולפי זה לא היה בנוסחתו רבי
יוחנן ספוקי מספקא ליה מכל מקום דעת הרמב"ם (מאכ"א פי"ז הכ"ז,
אבל פ"ג הי"ב) וסמ"ג (לאוין סה טז ע"ג, לאוין קמח נז ע"ג)
ורבינו לפסוק כמאן דאמר קטן אוכל נבלות אין בית דין מצווין להפרישו וכן כתב הרמב"ן
בפרשת אמור אל הכהנים (ויקרא כא א): ודע שרבינו כתב בטור יורה דעה סימן שע"ג
(שה:) וזה לשונו כתב הרמב"ם (אבל שם) שאין הגדולים מוזהרין על הקטנים אלא שלא
לטמאם ביד אבל אם בא ליטמא בעצמו אין בית דין מצווין להפרישו אלא שאביו מצווה לחנכו
בקדושה ונ"ל שצריכין להפרישו וכן משמע הלשון שדרשו (יבמות קיד.) אמור ואמרת (ויקרא
שם) להזהיר גדולים על הקטנים משמע שצריך להזהירם מלטמאות ע"כ. וקשה דבפרק חרש
(שם) מותיב למאן דאמר קטן אוכל נבלות אין בית דין מצווין להפרישו מדתניא אמור ואמרת
להזהיר גדולים על הקטנים מאי לאו דאמרינן להו לא תטמאו לא דלא לטמו להו בידים ומאחר
שהוא פוסק כאן כמאן דאמר דאפילו בשל תורה אין בית דין מצווין להפרישו אם כן על כרחך
כי תניא אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים דלא לטמו להו בידים היא אבל להפרישם לא
הוזהרו וכדברי הרמב"ם ונ"ל דטעמא דרבינו משום דבגמרא (שם) מותיב נמי מדתניא
גבי שקצים כתיב (שם יא מב) לא תאכלום להזהיר גדולים על הקטנים לגבי דם תניא כל נפש
מכם לא תאכל דם (שם יז יב) להזהיר גדולים על הקטנים מאי לאו דאמרינן להו לא תיכלו לא
דלא ליספו להו בידים ובתר הכי אמרינן וצריכי דאי אשמועינן שקצים משום דאיסורן במשהו
אבל דם דעד דאיכא רביעית אימא לא ואי אשמועינן דם משום דאיכא כרת אבל שרצים אימא לא
ואי אשמועינן הני תרתי משום דאיסורן שוה בכל אבל טומאה אימא לא ואי אשמועינן טומאה
כהנים שאני משום דריבה בהם מצות יתרות (יבמות ה.) אבל הני אימא לא צריכא וסובר ז"ל
דנהי דמעיקרא כי אותביה מכל חד מהני דהוזהרו גדולים על הקטנים הוה סלקא דעתיה דילפינן
מינייהו לשאר איסורין ומשום הכי הוה צריך למימר שאין זאת האזהרה אלא דלא ליספו להו
בידים אבל להפרישם לא הוזהרו אבל בתר דאשכחן דבכמה דוכתי הוזהרו גדולים על הקטנים הוה
ליה ג' כתובים הבאים כאחד ולכולי עלמא אין מלמדין (קדושין לה.) ואי בהני תלת דוכתי
לא הוזהרו אלא דלא ליספו להו בידים אם כן בשאר איסורין מותר למיספי להו בידים והא ליכא
מאן דסבר הכי דהא לא קאמר אלא קטן אוכל נבלות אין בית דין מצווין להפרישו אבל למיספי
להו בידים לא הילכך צ"ל דהני אזהרות היינו להפרישם אבל בשאר איסורין אין מצווין
להפרישם ומשום הכי גבי טומאה דהוי חד מהנך תלתא כתב רבינו שהוזהרו להפרישם ודוקא בהנך
תלתא אבל בשאר איסורין לא הוזהרו להפרישם וכמו שכתב כאן לענין שבת דשאר איסורין לא
ילפי מהנך תלתא דשלשה כתובים הבאים כאחד אין מלמדין ואף על גב דבגמרא מצריך להנך תלתא
קראי ואם כן לא חשיבי אלא כחד קרא וילפינן מינייהו לשאר איסורין ואם כן על כרחך הני
אזהרות דלא ליספו להו בידים נינהו למאן דאמר קטן אוכל נבלות אין בית דין מצווין להפרישו
יש לומר דסבירא ליה לרבינו דהאי צריכותא לאו דוקא הוא דאם כן נכתוב רחמנא בנבלה וטומאה
וליתו כל שאר איסורין מינייהו דהא דם דאית ביה כרת אתי בקל וחומר מנבלה דלית בה כרת
ושרצים דאיסורם במשהו אתי בקל וחומר מנבלה שאיסורה בכזית, אי נמי כמו שהקשה הרב המובהק
מהר"ר אליה מזרחי ז"ל בפרשת אמור (כא א) דליכתוב רחמנא טומאה ודם ולייתו
שרצים מינייהו דכי פרכת מה לכהנים שכן ריבה להם הכתוב מצות יתרות איכא למימר דם יוכיח
וכי פרכת מה לדם שכן כרת איכא למימר טומאה תוכיח וחזר הדין לא ראי זה כראי זה ולא ראי
זה כראי זה הצד השוה שבהן שהן באזהרה והוזהרו בה גדולים על הקטנים אף שרצים ושאר כל
איסורין שבתורה שהן באזהרה יהיו גדולים מוזהרין על הקטנים וכיון דהאי צריכותא לאו דוקא
הוא ועוד דפשטא דלישנא דברייתא דקתני להזהיר גדולים על הקטנים משמע שצריך להזהירם מלטמאם
הכי נקטינן וההוא צריכותא איכא למימר דלא איתמר אלא לפום מאי דדחקי לשנויי דהני אזהרות
דלא ליספו או דלא ליטמאו בידים ולאפוקי ברייתות מפשטן ולא קיימא לן הכי כך נ"ל
לדעת רבינו וכן צ"ל לדעת נמוקי יוסף שכתב בהלכות טומאה (א. ד"ה תניא) אמור
ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים אף על גב דבשאר איסורין אין האב מוזהר על הבן כדתנן
קטן שבא לכבות אין שומעין לו מוקמינן ליה בעושה על דעת אביו הא לאו הכי לא אסרינן ליה
אבל בטומאה מוזהר מריבוי דקרא ע"כ: אבל הרמב"ם מפרש כפשטא דסוגיא דקא
מצריך להני תלת קראי והוי להו כחד קרא וילפינן מיניה לכל איסורין שבתורה ואם כן למאן
דאמר קטן אוכל נבלות אין בית דין מצווין להפרישו ע"כ לא הוזהרו אלא דלא ליספו
ולא ליטמו להו בידים אבל להפרישם לא הוזהרו בשום מצוה וכן כתב הרמב"ן בפרשת אמור
אל הכהנים (שם) וכן כתוב בסמ"ג מצות לא תעשה סימן ס"ה (כא: וטז ע"ג)
גבי סכין ומפרכין לאדם וסימן קמ"ח (נז ע"ג) וסימן רל"ד (סח ע"ג):
וכתבו התוספות בפרק כל כתבי (קכא. ד"ה שמע מינה) דהא דאמרינן קטן אוכל נבלות אין
בית דין מצווין להפרישו מיירי בקטן שלא הגיע לחינוך דבהגיע לחינוך כיון שחייב לחנכו
כל שכן דצריך להפרישו שלא יעשה עבירה עכ"ל משמע דלא שני להו בין בית דין לאביו
וכן כתב הרשב"א (יבמות קיד. ד"ה ר' יוחנן) והביא ראיה מההיא דמייתי בפרק
חרש (שם) בן חבר שרגיל לילך אצל אבי אמו עם הארץ וכו' ועוד מדאמרינן בפרק יוצא דופן
(נדה מו:) לא צריכא לאותן המוזהרים עליו ואקשינן שמע מינה קטן אוכל נבלות בית דין מצווין
להפרישו ואם איתא לימא לא צריכא לאביו שמוזהר עליו וכתב עוד שקשה לו לאוקמי הא דקטן
אוכל נבלות אין בית דין מצווין להפרישו בשלא הגיע לחינוך ממתניתין (גיטין נה.) דקטנה
בת ישראל שנישאת לכהן שאוכלת בתרומה דהתם משמע דאפילו כשהגיע לחינוך היא ואפילו הכי
אקשינן בגמרא (שם) וליכול קטן אוכל נבלות הוא וכו' ובפרק יוצא דופן (מו:) איבעיא לן
מופלא סמוך לאיש דאורייתא או דרבנן ואמרינן ת"ש קטנה שנדרה וכו' ופרקינן הוה ליה
קטן אוכל נבלות הוא ואין בית דין מצווין להפרישו אלמא אפילו במופלא סמוך לאיש אמרינן
הכי וגדולה מזו אמרו שם בפרק יוצא דופן גבי מופלא לאותן המזהרים עליו ואקשינן ש"מ
קטן אוכל נבלות אין בית דין מצווין להפרישו דאלמא מאן דאית ליה אין מצווין אפילו בקטן
סמוך לאיש קאמר ושמא נאמר דלא אמרו מחנכין אלא למצות עשה ולא למצות לא תעשה עכ"ל
ולהרמב"ם (מאכ"א פי"ז הכ"ח) דמפליג בין בית דין לאביו אתי שפיר
דכי אמרינן קטן אוכל נבלות אין בית דין מצווין להפרישו בהגיע לחינוך נמי הוא אבל אביו
מצווה להפרישו כשם שהוא מצווה לחנכו במצות עשה: ולענין איסורין דרבנן כתב הר"ן
בריש יומא (א. ד"ה יום הכפורים) שכל שהוא לצרכו של תינוק אף על פי שהגיע לחינוך
מאכילין אותו איסור דרבנן אפילו בידים וכן כתב הרשב"א (שם ושבת קכא. ד"ה
שמעת) ומיהו כתב בתשובה (ח"א סי' צב) שלא אמר כן אלא להלכה אבל לא למעשה והרמב"ם
בסוף מאכלות אסורות (פי"ז הכ"ז) כתב דלהאכילו בידים אסור אפילו דברים שאיסורן
מדברי סופרים וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד ואפילו בדברים שהן משום שבות:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שמג
סעיף א
קטן אוכל (א) נבלות אין ב"ד מצווין
להפרישו, (ב) אבל א אביו מצווה לגעור בו להפרישו (ג) (ב <א> מאיסור דאורייתא);
ג ולהאכילו [ד] בידים, (ד) אסור (ה) אפילו דברים שאסורים * מדברי סופרים; וכן אסור
(ו) להרגילו בחילול שבת ומועד ואפי' בדברים שהם משום שבות. הגה: וי"א דכל זה בקטן
דלא הגיע לחינוך, אבל הגיע לחינוך (ז) צריכים להפרישו (תוס' פרק כ"כ). (ח) וי"א
דלא שייך חינוך לבית דין, אלא לאב בלבד (ב"י), וקטן שהכה את אביו או עבר שאר עבירות
בקטנותו, אע"פ שא"צ תשובה כשיגדל, <ב> מ"מ (ט) ד טוב לו שיקבל
על עצמו איזה דבר לתשובה ולכפרה, אע"פ שעבר קודם שנעשה בר עונשין (פסקי מהרא"י
סי' ס"ב).
משנה ברורה סימן שמג
(א) נבלות - וה"ה כל שאר אסורים
וכן חלול שבת אם עושה לדעת עצמו אבל אם עושה בשביל גדול צריך למחות בידו וכדלעיל בסימן
של"ד סכ"ה ע"ש במ"ב:
(ב) אבל אביו וכו' - דאפילו לחנך בניו
ובנותיו במצות הוטל עליו כדכתיב חנוך לנער על פי דרכו וכ"ש להפרישם מאיסור דמוטל
על האב ויש מאחרונים שסוברין דמצות חינוך מוטל גם על האם:
(ג) מאיסור דאורייתא - באמת אפילו
מאיסורא דרבנן חייב להפריש כמו דצריך לחנכו במצות דרבנן וכדלעיל בסק"ו ס"ב
אלא נ"מ דבאיסור דרבנן אם לא הפרישו האב אין ב"ד מוחין בידו אבל באיסור דאורייתא
ב"ד מוחין ביד האב להפרישו והגר"א פירש דלהכי נקט מאיסור דאורייתא דמאיסור
דרבנן פעמים שאין צריך להפרישו ואף ליתן לו לכתחלה מותר דהיינו בשצריך לכך וכגון רחיצה
וסיכה ביוה"כ ופשוט דאם שמע לבנו ובתו הקטנים שהם מדברים לשה"ר מצוה לגעור
בהם ולהפרישם מזה וכן ממחלוקת ושקר וקללות ובעו"ה כמה נכשלין בזה שהם מניחין לבניהם
לדבר לשה"ר ורכילות ולקלל ונעשה מורגל בזה כל כך עד שאפילו כשנתגדל ושומע שיש
בזה איסור גדול קשה לו לפרוש מהרגלו שהורגל בזה שנים רבות והיה הדבר אצלו בחזקת היתר
ודע דשעור החינוך במ"ע הוא בכל תינוק לפי חריפותו וידיעתו בכל דבר לפי ענינו כגון
היודע מענין שבת חייב להרגילו לשמוע קידוש והבדלה היודע להתעטף כהלכה חייב בציצית וכנ"ל
בסימן י"ז וכן כל כיו"ב בין במ"ע של תורה בין בשל ד"ס אבל החינוך
בל"ת בין של תורה בין של דבריהם הוא בכל תינוק שהוא בר הבנה שמבין כשאומרים לו
שזה אסור לעשות או לאכול אבל תינוק שאינו בר הבנה כלל אין אביו מצווה למנעו בע"כ
מלאכול מאכלות אסורות או מלחלל שבת אפילו באיסור של תורה כיון שאינו מבין כלל הענין
מה שמונעו ומפרישו וכן אם הוא כהן אין צריך להוציאו מבית שהטומאה בתוכו אא"כ הוא
בר הבנה אזי מצוה על אביו להוציאו כדי להפרישו מן האיסור מחמת מצות חינוך. ולהכניסו
בבית שטומאה בתוכו וכן לספות לו בשאר איסורים אסור אפילו בתינוק שאינו בר הבנה עדיין
וכמו שנכתוב לקמיה ומ"מ אשת כהן מעוברת שקרבו ימיה ללדת מותרת ליכנס לכתחלה באהל
המת דאף שנראה לנו שודאי תלד שם ולד ושמא יהיה זכר ויטמא שם אפ"ה מותר דס"ס
הוא שמא יהיה נקבה ושמא יהיה נפל:
(ד) אסור - לכל אדם ואפילו התינוק
אינו בר הבנה כלל ודבר זה הוא אסור מן התורה וילפינן לה מדכתיב בשרצים לא תאכלום וקרא
יתירא הוא וקבלו חז"ל דר"ל לא תאכילום לקטנים וכן בדם כתיב כל נפש מכם לא
תאכל דם וקבלו חז"ל דר"ל לא תאכיל לקטנים וכן בטומאת כהנים כתיב אמור ואמרת
ואחז"ל אמור לגדולים שיאמרו לקטנים. והנה משלש מצות אלו אנו למדין לכל התורה כולה
דכל איסורי תורה אסור להאכילם או לצוותם שיעברו. ולכן אסור ליתן לתינוק דבר מאכל של
איסור אפילו לשחוק בו שמא יאכלנו דהוי כמאכילו בידים [מ"א]:
(ה) אפילו וכו' - ולומר לא"י
שיתן דבר איסור לתינוק ג"כ אסור וכמו בכל איסורין דאמירה לעו"ג אסור וכ"ש
לומר לתינוק בעצמו שיאכל דאסור [אחרונים] ואם התינוק צריך לכך כגון שהוא קצת חולה מותר
לומר לעו"ג להאכיל אותם אפילו בדבר שהוא אסור מן התורה וכן נוהגים בפסח שמצוים
לעו"ג לישא התינוק אל ביתו ולהשקותו חמץ [וכן אם הוא צריך לשתות סתם יינם שהמים
היזק לו יצוה להעו"ג ליתן לו] ואם התינוק חולה וא"א לשאת אותו חוץ לבית יבקש
מעו"ג שיתן להתינוק חמץ והעו"ג מביא החמץ ומעמידו בבית דהו"ל חמצו של
עו"ג בבית ישראל דאינו עובר עליו בבל יראה ואז אפילו הולך העו"ג לפעמים יכול
לצוות לקטן ליתן לזה לשתות אבל הוא לא יגע בו שמא יאכל ממנו כמ"ש סימן ת"מ
אך בכל זה יזהר שלא יקדים לו דינר דעי"ז יהיה קנוי לו החמץ [מ"א וש"א]:
(ו) להרגילו בחילול שבת וכו' - כגון
שיאמר לו הבא לי מפתח ואפילו דרך כרמלית:
(ז) צריכים להפרישו - ס"ל דכיון
דהגיע לחינוך מוטל על כל אדם להפרישו מאיסורא כמו על אביו והא דקי"ל דאין מצווין
להפרישו בשלא הגיע לחינוך ועיין בח"א שדעתו דלענין איסורא דאורייתא יש להחמיר
כדעה זו וע"כ אם העו"ג רוצה להאכיל לקטן ישראל שהגיע לחינוך דבר שאסור מדאורייתא מוטל גם על אחרים למחות בידו אבל בדבר שאיסורו מדרבנן אין מוטל רק על
האב:
(ח) וי"א דלא שייך וכו' - לאו
דעה חדשה היא אלא דעת המחבר לעיל:
(ט) טוב לו - קטן שגנב או שהזיק ראוי
לב"ד להכותו שלא ירגיל בה [וכן חבלה וביוש וכל דברים שבין אדם לחבירו ב"ד
מצווין להפרישו שלא יארע תקלה על ידו] אבל אין צריך לשלם אם אין הגנבה בעין. וכ"ז
מדינא אבל לפנים משורת הדין בין שחבל בו בגופו או שהזיק לו בממנו צריך לשלם לו [ט"ז
וח"א וכן משמע מהגר"א]:
ביאור הלכה סימן שמג
* מד"ס וכן וכו' - ודעת הרשב"א
והר"ן דאם התינוק צריך לכך מותר אפילו לספות לו בידים דבר שהוא אסור מדרבנן אך
המחבר סתם לדינא כדעת החולקים עליהם ואוסרים בכל גווני וכתב בתשובת רבינו עקיבא איגר
ע"ד טלטול הספרים לבהכ"נ במקום שאין עירוב ע"י תינוק אי יש לסמוך בזה
על הרשב"א דאיסור דרבנן ספינן ליה בידים והשיב דזה אינו דהא הר"ן כתב בפרק
כ"כ להדיא דאף להרשב"א ספינן ליה רק לצרכו ולא לצרכנו ואדרבה מחינן בידים
ויש תקנה ליתן להתינוק חומש וסידור שישא לבהכ"נ לצורך עצמו להתפלל ולשמוע קריאת
התורה וממילא יצטרף הגדול עמו להתפלל יחד:
שולחן ערוך יורה דעה סימן
שעג סעיף א
כשם שהכהן מוזהר שלא לטמאות, כך מוזהרים
הגדולים (א) על הקטנים. (ודוקא לטמאותן בידים, אבל אם הקטנים מטמאין מעצמן, א עיין
בא"ח סימן שמ"ג אי צריך להפרישן) (הרשב"א סימן קכ"ח ומהרי"ו;
וטור בשם הרמב"ם כתב כאן דאין צריך).
ש"ך על שולחן ערוך
יורה דעה סימן שעג סעיף א
א עיין באו"ח סימן שמ"ג
כו' - משמע כמו דאמרינן התם דא"צ להפרישן הוא הדין הכא מיהו הביא הרב שם די"א
דהיינו דוקא שלא הגיע לחינוך ע"ש ובאגודה פרק חרש כתב נ"ל על תינוקות הישנים
באוהל המת אין מחייבים להקיצם ולהוציאם אך מפני חינוך טוב הוא עכ"ל והביאוהו האחרונים:
רמב"ם הלכות שבת
פרק יב הלכה ד
ומותר לעשות מחיצה בכל הכלים בין מלאים
בין ריקנים כדי שלא תעבור הדליקה, אפילו כלי חרש חדשים ב מלאים מים עושין מהן מחיצה
אף על פי שודאי מתבקעין ומכבים, שגרם כיבוי מותר, וכופין קערה על גבי הנר בשביל שלא
תאחז בקורה.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רעז סעיף ה
ט מותר לכפות (כב) קערה ע"ג
* הנר בשבת * (כג) <ח> כדי (כד) שלא יאחוז האור בקורה.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רעז סעיף ה
(כב) קערה - של חרס אבל של מתכות אסור
כי המחממו חייב משום מבעיר אם לא במקום שיש לחוש שיבוא ע"י הדליקה לידי סכנת נפשות
מותר בכל גוונא:
(כג) כדי - ואע"ג דנוטל הכלי
לצורך הקורה שאינה ניטלת בשבת קיי"ל דכלי ניטל אפילו לצורך דבר שאינו ניטל וכדלקמן
בסי' ש"י ס"ו:
(כד) שלא וכו' - וה"ה אם עושה
בשביל שקשה לעיניו אורו של הנר או ענין אחר אך יזהר להניח מעט אויר בין הכלי להנר דאל"כ
יכבה הנר:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רעז סעיף ה
* הנר - כתב התוספת שבת דבנר של חלב
יש ליזהר משום הזיעה שעולה למעלה אל הקדרה כדאיתא ביו"ד סימן ק"ה:
* כדי וכו' - עיין במ"ב ואם הקערה
נוגעת בקורה עי"ז משמע בלבוש [לפי מה שביארו הא"ז] דאסור וטעמו מהא דלקמן
סימן ש"י ס"ו דכתב שם המחבר ובלבד שלא יגע בו וכמו שכתב שם המ"א בשם
התה"ד דאם הנגיעה היא לצורך דבר המוקצה אסור והכא נמי הלא היא לצורך הקורה וכן
משמע ממ"א בסק"ט אכן לפי מה שפסק שם הגר"א דנגיעה מותר בכל גווני א"כ
גם בעניננו מותר:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שלד סעיף כג
טלית שאחז בה האור, (נד) פושטה ומתכסה
בה ואינו חושש אם תכבה; <יז> ויש מי שאומר שצריך (נה) כה שלא יתכוין לכך. הגה:
מותר לכפות (נו) קערה על הנר שלא תאחוז בקורה (טור ועיין לעיל סי' רע"ז סעיף ה').
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שלד סעיף כג
(נד) פושטה - שלא תהיה מקופלת שלא
יאחוז עי"ז האור בכולה [ט"ז]:
(נה) שלא יתכוין לכך - הוא מדברי הטור
ועיין בט"ז שביאר דר"ל שלא יתכוין בפעולתו לכבות מה שהודלק כבר אלא שלא תדלק
יותר ואם אירע שעי"ז נכבה האור לגמרי אינו חושש כיון שהוא לא נתכוין לזה. ולדינא
משמע מדברי האחרונים דתפסינן דגם בנתכוין לזה מותר אלא שיזהר שלא ירוץ ויקפוץ וינענע
עצמו אנה ואנה כדי שיכבה או שינענע את הטלית כדי שיכבה דכל זה הלא עושה מעשה כיבוי
ממש ולאו גרם כיבוי הוא ולא יעשה כן בישראל אלא מתכסה בהטלית כדרכה. וכן ס"ת שאחז
בה האור פושטה וקורא בה ואם כבתה כבתה [גמרא] ומותר לקרוא לא"י ויכבה אותה כדלעיל
בסי"ח ולקמן בסכ"ו:
(נו) קערה על הנר - בסימן רע"ז
ביארנו דין זה היטב במ"ב ע"ש: