רי"ף שבת דף מו.
גמ' שבת דף קכא:-קכב.
אורך השיעור הקולי ברי"ף ור"ן הוא 28:50 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 15:40 דקות
1)כל חיה ורמש שהם נושכים
וממיתים ודאי, נהרגים בשבת
2)מותר לדרוס רוק לפי תומו שאינו
מתכוין למרח ולהשוות גומות
3)מנורה, בין גדולה בין קטנה, אם היא
של פרקים אין מטלטלין אותה
רמב"ם הלכות שבת
פרק יא הלכה ד
חיה ורמש שהן נושכין וממיתין ודאי
כגון זבוב שבמצרים וצרעה שבנינוה ועקרב שבהדיב ונחש שבא"י וכלב שוטה בכל מקום
מותר להרגן בשבת כשיראו, ושאר כל המזיקין אם היו רצין אחריו מותר להרגן ואם היו יושבין
במקומן או בורחין מלפניו אסור להרגן, ואם דרסן לפי תומו בשעת הילוכו והרגן מותר.
בית יוסף אורח חיים סימן
שטז
י חמשה נהרגין בכל ענין לפי שהם מועדים להזיק זבוב שבמצרים וכו' ושאר מזיקין
אם רצים אחריו מותר להרגן וכו'. בסוף פרק כל כתבי (קכא:) אמר רבי יהושע בן לוי כל המזיקין
נהרגין בשבת מתיב רב יוסף חמשה נהרגין בשבת ואלו הם זבוב שבמצרים וכו' מני אילימא רבי
יהודה האמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה אלא לאו רבי שמעון והני הוא דשרו אחריני
לא ותירץ רב יוסף ברצו אחריו ודברי הכל. ופירש רש"י כל המזיקין. ההורגין: נהרגין
בשבת. וקא סלקא דעתין אפילו אין רצין אחריו ומשום דסבירא ליה כרבי שמעון דמלאכה שאינה
צריכה לגופה מדרבנן היא דאסירא והכא לא גזור: נהרגין בשבת. ואפילו אין רצין אחריו משום
דסבירא ליה דסתמן הורגין הם: הא אמר חייב עליה. והיכי שרי במלאכה גמורה כשאין רצין
אחריו דליכא פיקוח נפש: ברצין אחריו. כי אמר רבי יהושע בן לוי כל המזיקין נהרגין ברצין
אחריו קאמר דפיקוח נפש הוא: ודברי הכל. ואפילו לרבי יהודה והא דחמשה נהרגין כשאין רצין
אחריו ורבי שמעון. והתוספות (שם ד"ה ברצין) חלוקים על פירוש זה וכתבו שנראה לר"י
לפרש דברייתא ברצין אחריו ודברי הכל פירוש אפילו רבי יהודה מודה דחמשה שרי להרוג ברצין
אחריו אבל שאר אסור להרגן אפילו רצין אחריו לרבי יהודה ורבי יהושע בן לוי כרבי שמעון
דשרי שאר אפילו באין רצין אחריו ורב הונא דאסר בסמוך לא סבר כרבי יהושע בן לוי ונראה
לר"י וכן פירש רבנו חננאל שאין להקל כרבי יהושע בן לוי אלא כהנהו אמוראי דלקמן
דלא שרו אלא בדריסה לפי תומו עכ"ל: ודעת הרי"ף (מה:) והרא"ש (סי' יא)
כפירוש רש"י שכתבו חמשה נהרגין בשבת ואלו הם זבוב שבמצרים וכו' ושאר כל המזיקין
אם היו רצין אחריו מותר להורגן לדברי הכל וכך הם דברי רבינו שכתב חמשה נהרגין בכל ענין
וכן פסק הרמב"ם בפרק י"א (ה"ד). וכתב הרב המגיד וזה דעת הרמב"ן
(מלחמות מה: וחי' קכא: ד"ה ברצין) והרשב"א (חי' שם ד"ה ברצין) בעיקרי
הדין אבל כתבו שהיתר אלו המנויין בשאין רצין דוקא הוא כרבי שמעון שפטר מלאכה שאינה
צריכה לגופה אבל לרבי יהודה אסור הוא שאין זה פיקוח נפש גמור כיון שאין רצין אחריו
וזה שלא כדברי רבינו שפסק כרבי יהודה (פרק א ה"ז) ופסק כאן כן ונראה שדעתו ז"ל
שפיקוח נפש הוא בהראותן בלבד עכ"ל כלומר שהרמב"ם יפרש דכי אמרינן ברצו אחריו
ודברי הכל היינו לומר דכי שרי רבי יהושע בן לוי שאר מזיקין ברצו אחריו ולדברי הכל שרי
והא דתניא חמשה נהרגין אפילו בלא רצו אחריו היא ורבי יהודה נמי שרי בהו לפי שהיזקן
מצוי הוי פיקוח נפש בהראותן בלבד וכו': ונראה מדברי הרמב"ם בפרק י"א דהני
חמשה לאו דוקא דהוא הדין לכל חיה ורמש שהם נושכים וממיתים ודאי. ולפי זה כי אמרינן
דשאר מזיקין אם רצין אחריו נהרגין בשאינם ממיתין בודאי אלא ספק ממיתין ספק אין ממיתין
וכיון שהם ספק ממיתין ברצין אחריו הוי ספק פיקוח נפש דאם לא כן לא הוה שרי לרבי יהודה
דמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה. ומיהו למאן דסבירא ליה כרבי שמעון אפשר דאף על
גב דלית בהו ספק פיקוח נפש שרי משום צערא וכן כתב המרדכי (סי' תב) וזה לשונו ושאר כל
המזיקין. כלומר שאין בהם סכנה. אם היו רצין אחריו מותר להרגן וטעמא משום דסבר כרבי
שמעון דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה ומשום צערא פטור עליה ושרי לכתחלה מידי
דהוה אמפיס מורסא (קז.) וכיבוי גחלת שלא יזיקו (מב.):
נחש ועקרב דורסן לפי תומו. בסוף פרק
כל כתבי (שם) בעו מיניה מרבי ינאי מהו להרוג נחשים ועקרבים בשבת אמר ליה צירעה אני
הורג נחש ועקרב לא כל שכן דילמא לפי תומו דאמר רב יהודה רוק דורסו לפי תומו רב ששת
אמר נחש דורסו לפי תומו. ופירש רש"י לפי תומו לא שיעמוד עליו ויהרגנו להדיא אלא
כשהוא הולך לתומו ונחש או עקרב בפניו אין צריך לישמט ממנו אלא דורסו והולך ואם מת בדריסתו
ימות הואיל ולא נתכוין דדבר שאין מתכוין לרבי יהודה מדרבנן הוא ולענין מזיקין לא גזור.
והר"ן (מה: ד"ה נחש) הקשה עליו ופירש דורסו ואפילו במתכוין אלא שהוא עושה
לפי תומו שמראה עצמו כאילו אינו מכוין וכרבי שמעון דפטר במלאכה שאינה צריכה לגופה ומיהו
להרגן להדיא אסור דכיון שאין היזקן מצוי כחמשה השנויים בברייתא כל כמה דאפשר לשנויי
בהריגתן משנינן. וכן כתב הרב המגיד בפרק י"א (שם) בשם הרמב"ן (שם) והרשב"א
(שם ד"ה הא) ושכן נראה מדברי הרמב"ם:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שטז סעיף י
כל חיה ורמש (מד) שהם נושכים וממיתים
ודאי, נהרגים בשבת כב אפילו אין רצין (מה) אחריו; ושאר מזיקין, * כגון: נחש ועקרב מקום
שאינם ממיתין, (מו) אם רצין אחריו, מותר להרגם; ואם לאו, אסור. אבל מותר (מז) לדורסם
לפי תומו, * (מח) כג ואפילו במתכוין אלא שמראה עצמו כאילו אינו מכוין.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שטז סעיף י
(מד) שהם וכו' - כגון כלב שוטה וכה"ג:
(מה) אחריו - ואפילו בורחין מלפניו:
(מו) אם רצין וכו' - לדעת הרמב"ם
דמחייב במלאכה שאין צריך לגופה צ"ל דהכי קאמר שאין ממיתין ודאי אלא הוא ספק פקוח
נפש ולכן ברצין אחריו איכא חשש סכנתא ושרי מיהו לדידן דסבירא לן מלאכה שאין צריכה לגופה
מדרבנן הוא דאסירא אף שאין ספק פקוח נפש כלל שרי משום צערא בעלמא כדי שלא יוזק. ודוקא
אלו וכל כי האי גוונא שמזיקין הן בטבען ונשיכתן נשיכה עוקצת אלא שאין דרכן להמית בזה
המקום משא"כ פרעוש דלעיל וכל רמשים קטנים כהאי גוונא דאף ע"י עקיצתן ליכא
צער כולי האי בהני אסור להורגן אף כשהם עוקצין אותו אלא יבריחם מעליו [ב"י]:
(מז) לדורסם - וה"ה שכופה עליהן
כלי [א"ר]:
(מח) ואפילו במתכוין - דמלאכה שאין
צריכה לגופה היא והכא כשהן מזיקין אפילו מדרבנן לא גזרו כשאין הורגן להדיא אלא שיראה
לפני הרואה כאלו אינו מתכוין שלא יאמרו זה נוטל נשמה בשבת במתכוין ולא ידעו לחלק אמנם
נמלים ושאר שקצים ורמשים אפילו דרך הילוכו אסור לדרסן. אסור להרוג בשבת שממית שקורין
שפי"ן ואף שאומרים העולם שהוא סכנה כשנופל במאכל מ"מ לא ברי הזיקא וגם יכול
לכסות המאכלים לכן יש למחות בידם וכ"ש דיש ליזהר מלהרוג שאר רמשים ותולעים הנמצאים
בפירות [אחרונים]:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שטז סעיף י
* כגון נחש ועקרב - בגמרא איתא דכשנזדמנו
לו נחש ועקרב בשבת [כ"א ברי"ף ורא"ש] בידוע שנזדמנו לו להרגן וקאמר
ע"ז שם דמיירי בשנשופין בו [ופירש"י כן דרך הנחש שהוא עושה כעין שריקה כשרואה
שונאו וכועס] והעתיקו זה הרי"ף והרא"ש וע"כ מיירי שאין רצין אחריו וקמ"ל
עולא דזה הוי כרצין או אולי דאף ברצין אין מותר רק בנשופין בו ובין כך ובין כך אתפלא
על מה שלא העתיקו הרמב"ם והשו"ע את זה:
* ואפילו במתכוין - עיין במ"ב
במש"כ דמשאצ"ל וכו' ולהרמב"ם ע"כ צ"ל דמיירי שיש חשש פיקוח
נפש ברצין וכמ"ש במ"ב לכך אף בשאינן רצין שרי לדורסן לפ"ת כיון דיש
חשש סכנת נפשות כ"כ המפרשים וכעין זה כתב המ"א וז"ל דוקא בנחש ועקרב
שע"פ הרוב הם ממיתין ולכך אף במקום שאין ממיתין מותר לדורסן מפני חשש סכ"נ
אבל דבר שאין ממית לעולם פשיטא דאסור לדרסו להרמב"ם עכ"ל משמע דדעתו דלדידן
בכל מזיקין אף שאין ממיתין שרי וכמו שכתבנו במ"ב. ושממית לפי מה שכתב המ"א
שאינה מזקת משמע לכאורה דאפילו לדורסה לפי תומו במתכוין כשהיא מונחת על הארץ אסור ובפמ"ג
משמע דשרי לדידן לפי תומו מלבד לפי דעת הרמב"ם ולא ידעתי מנין לו:
רמב"ם הלכות שבת
פרק כא הלכה ב
כל המשוה גומות הרי זה חייב משום חורש,
לפיכך אסור להפנות בשדה הנירה בשבת גזירה שמא ישוה גומות, המפנה את האוצר בשבת מפני
שהוא צריך לו לדבר מצוה כגון שיכניס בו אורחים או יקבע בו מדרש לא יגמור את כל האוצר
שמא יבוא להשוות גומות, א טיט שעל גבי רגלו מקנחו בכותל או בקורה אבל לא בקרקע שמא
יבא להשוות גומות, לא ירוק בקרקע וישוף ברגלו שמא ישוה גומות, ומותר לדרוס הרוק שעל
גבי קרקע והולך לפי תומו.
רמב"ם הלכות שבת
פרק כו הלכה יג
כל דבר מטונף כגון רעי וקיא וצואה
וכיוצא בהן אם היו בחצר שיושבין בה מותר להוציאן לאשפה או לבית הכסא וזה הוא הנקרא
גרף של רעי, ואם היו בחצר אחרת כופין עליהן כלי כדי שלא יצא הקטן ויתלכלך בהן, רוק
שעל הקרקע דורסו לפי תומו ז והולך, ומטלטלין כנונא מפני אפרו אף על פי שיש עליו שברי
עצים מפני שהוא כגרף של רעי, ואין עושין גרף של רעי לכתחלה בשבת, אבל אם נעשה מאליו
או שעבר ועשהו מוציאין אותו. +/השגת הראב"ד/ ומטלטלין כנונא מפני עפרו אע"פ
שיש עליו שברי עצים מפני שהוא כגרף של רעי. א"א אינו תופס דרך הגמרא כלל והגמרא
(שבת מז) שהאפר מוכן הוא שיהיה בו מקצת אפר שהוסק מערב שבת ומקצת שהוסק בשבת וכלי שנעשה
בסיס לאיסור ולהיתר מותר לטלטלו.+
בית יוסף אורח חיים סימן
שטז
יא וכן ברוק שלפניו יכול לדרוס עליו וכו'. מימרא דרב יהודה הזכרתיה בסמוך
ופירש רש"י דורסו לפי תומו שאין מתכוין למרח ולאשוויי גומות ואף על גב דממילא
ממרח הוא כי לא מכוין שרי משום מאיסותא. וכך הם דברי רבינו בנוסחא המדוייקת. וכבר כתבתי
בסמוך דעת המפרשים דאפילו במתכוין אלא שהוא עושה לפי תומו שמראה עצמו כאילו אינו מכוין
שרי ואף על פי שמדברי המפרשים נראה דלא שאני לן בין דורסו לפי תומו דגבי רוק לדורסו
לפי תומו דגבי נחש ועקרב. נראה לי דלא שרי גבי רוק אלא במתכוין לדרסו לבד אבל לא במתכוין
למרח ואף על גב דגבי נחש ועקרב התירו אפילו במתכוין להרגם התם שאני משום דמזיקין נינהו
ועוד דהתם עיקר המעשה הוא הריגת הנחש אבל הכא אין עיקר המעשה המירוח דכשידרוס עליו
מבטלי מאיסותא. ולא חששו המפרשים לכתוב כן לפי שהיה דבר ברור בעיניהם:
וכן כתב הרמב"ם. בפרק כ"א
(ה"ב) אבל נוסחא דידן בספר הרמב"ם אינה מכוונת עם נוסחת רבינו דבנוסחא דידן
הכי איתא לא ירוק בקרקע וישוף ברגלו שמא ישוה גומות ומותר לדרוס הרוק שעל גבי קרקע
והולך לפי תומו. ואפשר שאין חילוף בין הנוסחאות ומה שכתוב בספרי רבינו דלא קאמרינן
אלא דורסו לאו מדברי הרמב"ם הם אלא דברי רבינו הם שכתב ליתן טעם לדברי הרמב"ם:
תנן בסוף פרק האורג (קו:) ישב לו על הפתח ומילאהו ובא השני וישב לו בצדו אף על פי שעמד
הראשון והלך לו הראשון חייב והשני פטור הא למה זה דומה לנועל ביתו לשמרו ונמצא צבי
שמור בתוכו. וכתב הר"ן (לח. ד"ה מתני' השני) בשם הרשב"א (קז. סוד"ה
אף) דבירושלמי (שם ה"ו) נראה שהתירו לנעול בתחלה [ביתו] לשמור ביתו וצבי שבתוכו
דכיון שהוא צריך לשמור ביתו אף על פי שעל ידי כך ניצוד הצבי ממילא מותר ובלבד שלא יתכוין
לשמור הצבי בלבד. ותמה עליו הר"ן דאטו מפני שהוא צריך לנעול את ביתו נתיר לו לעשות
מלאכה בשבת ולא עוד אלא שאני אומר שאפילו אינו מתכוין לנעול בעד הצבי כל שהוא ידוע
שהצבי בתוכו ושאי אפשר לו שלא יהא הצבי בתוכו ניצוד אסור דמודה רבי שמעון בפסיק רישיה
ולא ימות. וזו שאמרו בירושלמי ענין אחר הוא לומר שאם נתכוין לנעול את ביתו ולא נתכוין
לצבי כלל אף על פי שאחר כך מצא הצבי שמור בתוכו מותר כלומר שאינו מחוייב שיפתח את ביתו.
וגם הרב המגיד כתב בפרק י' (הכ"ג) דברי הרשב"א וכתב שאין להקל כל כך:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שטז סעיף יא
לא ישפשף ברגליו רוק (מט) כד ע"ג
קרקע, משום משוה גומות, * אבל מותר לדרסו לפי תומו שאינו מתכוין למרח ולהשוות גומות;
(נ) <י> ואע"ג דממילא ממרח הוא, כי לא מכוין * (נא) שרי, כה משום מאיסותא.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שטז סעיף יא
(מט) ע"ג קרקע - וע"ג רצפה
תליא בפלוגתא דסימן של"ו ס"ב גבי כבוד הבית במרוצף ע"ש ולהרמ"א
דאוסר שם בכל גווני ה"ה הכא דאסור אף על גבי רצפה וע"ג ספסל לכו"ע שרי
דלא שייך בזה אשוויי גומות ומשום מירוח גופא ליכא למיסר דלא שייך מירוח אלא כשממרח
איזה דבר ע"ג חבירו וכונתו שיתמרח אבל כאן רוצה שיהיה נבלע:
(נ) ואע"ג דממילא וכו' - כלומר
דלפעמים ממרח ואיכא למיחש שמא ישכח ויכוין וישוה גומות כמש"כ סימן ש"ב ס"ו
מ"מ הכא שרי משום מאיסותא:
(נא) שרי משום מאיסותא - אע"פ
שבעת שדורס על הרוק מצוי שמשפשף ג"כ מעט אעפ"כ התירו משום מאיסותא כיון דלא
משפשף הנה והנה ולא הוי פסיק רישיה. ודוקא כשהוא בדרך הלוכו אף שהוא מתכוין לדרוס על
הרוק אבל אינו מתכוין למרחו אבל אסור לילך למקום הרוק כדי לדרוס עליו דזה אינו נקרא
לפי תומו אלא ילך ויציג רגלו על הרוק ויזהר שלא ישפשף כלל דזה מותר בכל גוונא. כתב
המ"א האידנא דליכא דקפיד ברוק משום מאיסותא צריך ליזהר שלא יהיה שום שפשוף כשדורס
עליו רק יציג רגלו על הרוק. ובליחה היוצאת מן הפה או מן החוטם ודאי איכא מאיסותא ושרי
לדרסו לפי תומו ובבהכ"נ אפילו ברוק שרי לדרוס עליו לפי תומו דנוהגין בו כבוד וכדלעיל
בסימן צ' סי"ג ונראה דאפילו בביתו כשהוא מרוצף אין להחמיר ברוק יותר מבליחה:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שטז סעיף יא
* אבל מותר וכו' שאינו מתכוין וכו'
- כוון המחבר לבאר דהאי לפי תומו אינו כבסעיף הקודם והטעם עיין בב"י:
* שרי משום מאיסותא - עיין במ"ב
במש"כ ונראה דאפילו בביתו כשהוא מרוצף וכו' הטעם דהא"ר חולק על המ"א
וסובר דרוק וליחה שוין להקל וכן משמע בדרישה ונהי דהאחרונים סתמו כהמ"א עכ"פ
ברצפה דבלא"ה איכא דעות המקילין וכמש"כ במ"ב ס"ק מ"ט יש לסמוך
עליהם וגם דהוי כעין גזירה לגזירה דהיינו מרוצף אטו אינו מרוצף ואינו מרוצף שמא ישכח
ויכוין להשוות גומות וכמש"כ במ"ב בס"ק הקודם ועיין פמ"ג בא"א
אות כ"ד:
רמב"ם הלכות שבת
פרק כו הלכה יא
מנורה של חליות בין גדולה בין קטנה
אין מטלטלין אותה שמא יחזירנה בשבת, היו בה חדקים והיא נראית כבעלת חליות, אם היתה
גדולה הניטלת בשתי ידים אסור לטלטלה מפני כובדה, היתה קטנה מזו מותר לטלטלה.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רעט סעיף ז
יד (כא) מנורה, בין גדולה בין קטנה,
אם היא של פרקים אין מטלטלין אותה דחיישינן <ה> שמא תפול ותתפרק ויחזירנה (כב)
<ו> ונמצא עושה כלי; ואפילו אם אינה של פרקים אלא יש בה חריצים סביב (כג) ודומה
לשל פרקים, אסור לטלטלה.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רעט סעיף ז
(כא) מנורה וכו' - אפילו היא חדשה
שלא הדליקו בה מעולם:
(כב) ונמצא עושה כלי - עיין בט"ז
ועיין לקמן סימן תקי"ט ס"ב. ואם דרכה להיות רפוי שרי כמ"ש סימן שי"ג
ס"ו וע"ש מה שכתבנו במ"ב לענין כוסות של פרקים:
(כג) ודומה וכו' - משום דמיחלף בשל
פרקים. ודע דלפי המתבאר בסעיף זה אסור לטלטל נרות שלנו [שקורין לייכטע"ר] אף שלא
הדליקו בו מעולם דהרי הם עשויין של פרקים ומש"כ בס"ו מיירי בנרות שלא היו
עשויין פרקים:
שולחן ערוך אורח
חיים סימן רעט
סעיף ו
* נר שלא הדליקו בו באותו שבת,
אפילו הוא של חרס דמאיס ואפילו הוא של נפט יב דמסריח, (יט) מותר לטלטלו דמוקצה יג מחמת
מיאוס (כ) מותר.
משנה ברורה סימן
רעט
(יב) ודין התנאי ע"ל וכו'
- היינו לענין שיעשהו קודם בה"ש כמבואר שם אבל הכא אינו יכול לומר אפילו לדעה
ראשונה איני בודל מהנר כל בין השמשות כמו התם דהא ביה"ש הוא דולק וע"כ אסור
לטלטלו [מ"א] ומדברי הגר"א בביאורו דכתב דסברא הראשונה ס"ל כגירסת הרי"ף
שם בביצה דף ל' משמע לכאורה דמהני ג"כ באומר איני בודל כידוע שיטת הרי"ף
שם:
(יג) לטלטלו ע"י א"י
- היינו אפילו אם אינו צריך לו לצורך גופו ומקומו רק שלא יגנב או שלא יפסד [אחרונים]:
ביאור הלכה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן רעט סעיף ו
* נר שלא הדליקו בו באותה שבת
וכו' מותר לטלטלו - עיין במ"ב דוקא לצורך גופו ומקומו דלא עדיף משאר כלי שמלאכתו
לאיסור וכתב בא"ר דדוקא אם נשתמש בו פ"א שהדליקו בו פ"א בחול או בשבת
שעברה הא אם לא הדליקו בו מעולם רק ייחד אותו להדלקה הוא בכלל כלי שמלאכתו להיתר עדיין
דהזמנה לאו מלתא היא ומותר לטלטלו שלא יפסד ושלא יגנב. ודע דהפמ"ג מצדד דלדעת
הרמב"ם מוקצה מחמת מיאוס אפילו אם הכלי אין מלאכתו לאיסור רק שהוא מאוס לבד ג"כ
אין מותר כ"א לצורך גופו ומקומו דוקא אך דלדעת המאור והר"ן משמע דלא ס"ל
כוותיה בזה ע"ש: