רי"ף שבת דף מו:
גמ' שבת דף קכב.- קכב:
אורך השיעור הקולי ברי"ף ור"ן הוא 73:15
דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 28:45 דקות
2)ליקט א"י עשבים לצורך בהמתו, אם אינו מכירו, מאכיל אחריו ישראל
3)א"י כב שמילא מים לבהמתו מבור
שהוא רשות היחיד, לרשות הרבים, מותר לישראל * להשקות מהם בהמתו
4)ישראל וא"י שהסיבו יחד והדליק א"י נר אם רוב א"י, מותר להשתמש לאורו
6)אם יש נר בבית ישראל ובא א"י
והדליק נר אחר, מותר להשתמש לאורו בעוד נר ראשון דולק
7)עיר שישראל וגוים דרין בתוכה והיתה
בה מרחץ המרחצת בשבת, אם רוב גוים מותר לרחוץ בה למוצאי שבת מיד
רמב"ם הלכות שבת
פרק ו הלכה ב
גוי שעשה מלאכה מעצמו בשבת אם בשביל
ישראל עשה ג אותה אסור ליהנות באותה מלאכה עד מוצאי שבת וימתין בכדי שתעשה, והוא שלא
יהא הדבר בפרהסיא עד שידעו בו רבים שדבר זה בשביל פלוני הוא נעשה בשבת, ואם בשביל עצמו
בלבד עשה מותר ד ליהנות בה בשבת.
רמב"ם הלכות שבת
פרק ו הלכה ג
כיצד גוי שהדליק את הנר משתמש לאורו
ישראל ה ואם בשביל ישראל אסור, עשה גוי כבש לירד בו מן הספינה ירד אחריו ישראל ואם
בשביל ישראל אסור, מילא מים להשקות בהמתו משקה אחריו ישראל ואם בשביל ישראל אסור, ליקט
עשבים להאכיל לבהמתו מניח ישראל בהמתו לאכול מהן, והוא שלא יהא אותו הגוי מכיר לאותו
ישראל שמא ירבה במלאכתו בשבילו ונמצא עושה בשביל ישראל, ו וכן כל דבר שאפשר להרבות
ז בו לא יהנה בו בשבת אלא אם כן אינו מכירו.
בית יוסף אורח חיים סימן
רעו
[א (א)] נכרי שהדליק את הנר וכו'. משנה בסוף פרק כל כתבי (קכב.) נכרי שהדליק
את הנר ישתמש לאורו ישראל ואם בשביל ישראל אסור:
ומ"ש רבינו אסור לכל אפילו למי
שלא הודלק בשבילו. כן כתבו שם התוספות (בד"ה ואם) והרא"ש (סימן יב) והר"ן
(מו. ד"ה ואיכא) ושלא כדברי האומרים דדוקא לישראל שעושה בשבילו אבל למי שלא נעשה
בשבילו שרי כדאמרינן (ביצה כה.) בבא מחוץ לתחום וטעמא משום דדוקא באיסור תחומין דרבנן
התירו אבל לא באיסור תורה, והר"ן כתב עוד (שם) דאפילו באיסורי דרבנן אפשר דלא
מקילינן בהכי אלא באיסור תחומין שאינו שוה לכל דמה שהוא חוץ לתחומו של זה הוא תוך תחומו
של זה אבל בשאר איסורין דרבנן לא: והא דתנן ואם בשביל ישראל אסור כתוב בסמ"ג
(ל"ת סה, יט ריש ע"ד) והתרומה (סי' רנב) דאפילו אם קצץ לו שכר על זה אסור
ולא דמי לשילוח אגרות (לעיל סי' רמז) דשרי בקצץ דהתם אין גוף ישראל נהנה מגוף השליחות
אבל הכא גוף הישראל נהנה ממלאכת שבת הנעשית בשבילו וכן כתוב בהגהות אשיר"י בפרק
קמא (סי' לז):
ומ"ש רבינו או לצורך חולה שאין
בו סכנה. היינו לומר דאע"פ שאין בו סכנה הודלק בהיתר הוא כדאמרינן בסוף פרק מפנין
(קכט.) דצרכי חולה שאין בו סכנה נעשים על ידי גוי וכיון דבהיתר הודלק מותר להשתמש לאורה
וכן כתוב בסמ"ג (שם כ ע"ג) והתרומה (שם) והגהות (מיימוניות) פ"ו (אות
ה):
אבל אם עשה אש לצרכו וכו'. כלומר בהדליק
הנר לצרכו או לצורך חולה שאין בו סכנה הוא דמותר לישראל להשתמש לאורו אבל אם עשה אש
לצרכו וכו' אסור להתחמם כנגדו וכו', והכי משמע מדתניא סוף פרק כל כתבי (קכב.) גוי שמילא
מים להשקות בהמתו משקה אחריו ישראל במה דברים אמורים בשאינו מכירו אבל מכירו אסור גזירה
שמא ירבה בשבילו ומפרש רבא דלא דמי להדליק גוי נר לצרכו דמותר לישראל להשתמש לאורו
דשאני התם דליכא למיחש שמא ירבה בשבילו דנר לאחד נר למאה, ואם כן עשיית אש דשייך בה
ריבוי דיש אש מספקת לחמם כמה בני אדם ויש שאינה מספקת אלא לאחד או שנים חיישינן שמא
ירבה בשבילו ורבינו שלא חילק כאן בין מכירו לשאינו מכירו צריך לומר שסמך על מה שחילק
ביניהם בסימן שכ"ה (צז:) ובסמוך (ד"ה ודעת הרוקח) אכתוב טעם אחר בזה:
ומ"ש רבינו או לצורך חולה שאין
בו סכנה. לאו דוקא דהוא הדין אם עשאו לצורך חולה שיש בו סכנה שאסור לישראל ליהנות ממנו
לדעת רבינו דהא איכא למיחש שמא ירבה בשבילו וכדחיישינן במבשל בשבת בפרק קמא דחולין
אלא איידי דנקט ברישא דלישניה חולה שאין בו סכנה נקט נמי הכי בסיפא ולא דק. אי נמי
משום דצרכי חולה שיש בו סכנה אין נעשין על ידי גוים אלא על ידי גדולי ישראל (לקמן סי'
שכח סי"ב) משום הכי נקט גבי גוים חולה שאין בו סכנה: וכן כתב האגור (סי' תצה)
שרבינו תם אסר ליהנות במדורה שהרבה הגוי לצורך ישראל והוא מדברי שבלי הלקט (סי' קיב)
וגם המרדכי כתב בפרק קמא (סי' רנ) שיש אוסרין, אבל סמ"ג (שם) והתרומה (שם) והמרדכי
בפרק קמא (שם) והגהות פ"ו (שם) חלוקים על דברי רבינו שהם ז"ל התירו לישראל
להתחמם כנגד אש שעשה הגוי לצרכו או לצורך חולה שאין בו סכנה ולא חילקו בין הדליק נר
לעשה אש ונראה לי דמשמע להו דכשם דבהדלקת הנר לא חיישינן שמא ירבה משום דבנר אחד סגי
למאה הכי נמי באש מועטת סגי להתחמם מאה בני אדם ואם נפשך לומר שאינם מתחממים כל כך
כמו באש גדולה אף בהדלקת נר אינו מאיר להם כל כך בנר אחד כמו בעשרה נרות אלא כיון דנר
אחד מאיר לכולם תו לא חיישינן שמא ירבה לגבי אש נמי כיון דאש מועטת מחממת לכולם תו
לא חיישינן שמא ירבה: ודעת הרוקח (סי' צ) כדעת רבינו שכתב אין לישב אצל האש שתיקן הגוי
פן יבעיר עצים או יחתה בגחלים עבור ישראל עכ"ל ואם רבינו היה דעתו לאסור לישב
אצל אש שתיקן הגוי לעצמו קודם שבא ישראל אצלו משום האי חששא דספר הרוקח שפיר דייק שלא
חילק כאן בין מכירו לשאינו מכירו דאפילו לא הכירו מעולם עכשיו שיושב אצל אש שלו הוה
ליה כמכירו ואיכא למיחש שמא יבעיר עצים או יחתה בגחלים עבור ישראל:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רעו סעיף א
א"י (א) שהדליק את הנר בשביל
ישראל, * (ב) א אסור לכל, * (ג) אפי' למי שלא הודלק בשבילו. הגה: ואין חילוק בזה (ד)
בין ב קצב לו שכר או לא קצב, (ה) או שעשאו * בקבלנות או בשכירות, דהואיל והישראל נהנה
ממלאכה עצמה בשבת, אסור בכל ענין (הג"א פ"ק דשבת וב"י בשם סמ"ג
וסה"ת) אבל אם הדליקו * לצרכו או לצורך חולה ישראל, אפי' * אין בו סכנה. הגה:
או לצורך (ו) קטנים דהוא כחולה שאין בו סכנה (מרדכי פ"ק דשבת), מותר (ז) לכל ישראל
(ח) להשתמש לאורו. וה"ה לעושה מדורה (ט) לצרכו או לצורך חולה. * <א> ויש
אוסרים במדורה, משום ג דגזרינן שמא ירבה (י) בשבילו. הגה: מיהו (יא) אם עשה א"י
(יב) בבית ישראל, (יג) ד מדעתו, (יד) אין הישראל ה צריך לצאת אע"פ שנהנה מן הנר
או מן המדורה (טור).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רעו סעיף א
(א) שהדליק - וה"ה לכל מלאכה
שיעשה הא"י בשבת בשביל ישראל דאסור לכל ליהנות מזה ועיין לעיל בסימן רנ"ב
ס"ב לענין קבלנות:
(ב) אסור - מדרבנן דאם יהא מותר ליהנות
יאמר לו להדליק:
(ג) אפילו וכו' - ולא דמי למי שהובא
בשבילו מחוץ לתחום בשבת דמותר לאחר וכדלקמן בסימן שכ"ה סעיף ח' דתחומין דרבנן
וכן כל איסור דרבנן שעשה א"י בשביל ישראל מותר לאחר שלא נעשה בשבילו:
(ד) בין קצב - היינו מע"ש וקמ"ל
דלא אמרינן בעניננו א"י אדעתא דנפשיה עביד כדי לקבל שכרו הנקצב לו וכדלעיל בסימן
רנ"ב ס"ב לענין קבלנות:
(ה) או שעשאו וכו' - הוא פירוש למה
שאמר מתחלה בין קצב ע"ז אמר בין שהקצבה היתה בקבלנות או בשכירות וקבלנות מקרי
היכא ששכרו סתם להדליק לו נר בעת שיצטרך וקצב לו מכל הדלקה דבר קצוב ושכירות מקרי כשנותן
לו בכל יום כך וכך:
(ו) קטנים - היינו אם צריכים הרבה
אבל בלא"ה לא:
(ז) לכל ישראל - דלא שייך כאן גזירה
שמא יאמר לו להדליק בשביל חולה שהרי מותר לומר אף לכתחלה וכדלקמן בסימן שכ"ח סי"ז:
(ח) להשתמש לאורו - אפילו הוא מכירו
ולא חיישינן שמא ירבה בשבילו דנר לאחד נר למאה ובכ"ז אין חילוק בין אם הא"י
הדליק הנר בביתו או בבית ישראל:
(ט) לצרכו וכו' - דמותר לכל ישראל
להתחמם ואפילו הוא מכירו משום דמדורה קטנה נמי מחממת הרבה אנשים והוי כמו נר דנר לאחד
נר למאה והי"א ס"ל דבמדורה גזרינן שמא ירבה ולא דמי לנר משום דלפי ריבוי
אנשים שמסובין אצל המדורה צריך להוסיף ולהגדיל המדורה ואם הסיק הא"י התנור לצרכו
כו"ע מודים דרשאי הישראל ליכנס לבית החורף דחימום לאחד חימום למאה והוי כמו נר
דשרי:
(י) בשבילו - ואם ידוע הוא שאינו מכירו
שרי לכו"ע:
(יא) אם עשה וכו' - היינו דוקא אחר
שכבר עשה הא"י ומה יש לו לישראל לעשות לא הטריחוהו לצאת מהבית בשביל זה ויזהירנו
על להבא שלא לעשות כן אבל אם נזדמן לישראל שראה בעת שהא"י רוצה להדליק בשבילו
או לעשות המדורה צריך למחות בידו אפילו אם היה זה בביתו של א"י ג"כ צריך
למחות כיון שהנר והעצים של ישראל ואפילו אם דעת הישראל לצאת אח"כ לחדר אחר שלא
יהנה מהנר ג"כ צריך למחות וכ"ש בבית ישראל ואם הא"י עושה בע"כ
חייב לגרשו מביתו מפני חילול השם שיחשדוהו שעושה הא"י בשליחותו כיון שהוא בבית
ישראל ואין חילוק בזה בין אם הא"י עושה בחנם או שקצץ עמו שכר בקיבולת כיון שהוא
עושה בבית ישראל:
(יב) בבית ישראל - לאו דוקא דה"ה
אם שבת במלון אצל א"י בשבת כביתו הוא ולא הטריחוהו לצאת ממנו [ב"י]:
(יג) מדעתו - היינו שלא צוהו הישראל
אע"פ שעושה הא"י בשבילו לא הטריחו אותו לצאת מהבית אע"פ שבע"כ
הוא נהנה רק שאסור להשתמש לאורו דבר שלא היה יכול לעשות בלא נר או להתחמם נגד המדורה
אבל אם צוהו מתחלה צריך לצאת אח"כ מהבית:
(יד) אין וכו' - וה"ה שא"צ
להפוך פניו מהנר אא"כ שרוצה לעשות מדת חסידות כ"כ המ"א בשם הב"י
ובחידושי הרשב"א משמע שהוא מחמיר בזה עי"ש:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רעו סעיף א
* אסור וכו' - היינו לעשות לפני הנר
דבר שלא היה יכול לעשות בלא נר [א"ר] וללמוד או לאכול בפני הנר ג"כ בכלל
זה לאיסור [ת' ריב"ש סימן שפ"ז בשם הרמב"ן]:
* אפילו וכו' - ודוקא במלאכה ד"ת
כעין הדלקה הא במלאכה דרבנן שרי לאחר וע"כ פסקינן דמי שהובא בשבילו מחוץ לתחום
דמותר לאחר דתחומין דרבנן ואפילו חוץ לי"ב מיל די"א דהוא דאורייתא אפ"ה
שרי לאחר כמ"ש המ"א בתקט"ו אות י"ח דאין מפורש בתורה. ומעביר ד"א
בר"ה דהלכתא גמירא לה כדאמרינן בפרק הזורק אם עשה א"י בשביל ישראל אפ"ה
אסור לכל ישראל ליהנות מזה דהלמ"מ פירוש דקרא הוא והוא בכלל הוצאה כמ"ש הר"ן
בפרק כלל גדול במשנה אבות מלאכות ע"ש דאל"כ אין עונשין מהלמ"מ וכיון
שהוא פירושו דקרא תורה שבכתב הוי וכדכתוב בהדיא דמיא וכן אם עשה מלאכת הכנסה בשביל
ישראל דהא אמרינן בגמרא דסברא הוא מה לי הכנסה מה לי הוצאה ועל כן ככתוב בהדיא דמי
[פמ"ג]:
* בקבלנות - ר"ל אף דקבלנות כתבו
בסימן רנ"ב ס"ב דמותר הכא לענין הדלקה אסור משום שנהנה וכו' וע"ש במ"א
סקי"א מיהו בבית ישראל בלא"ה אסור בקבלנות כמבואר שם בסימן רנ"ב ורמ"א
כאן קמ"ל אף אם הישראל במלון אצל הא"י [פמ"ג ולב"ש] ועיין בק"נ
שרצה לחפש זכות על האנשים שנוהגין להתיר לעצמן ע"י קציצה ובאמת זה אינו דבבית
ישראל בלא"ה לא מהני קציצה וכנ"ל בסימן רנ"ב וגם ראיתו מדברי הרא"ש
אינה ראיה כלל דהרא"ש לא קאמר רק דאם הא"י האכיל מעצמו לבהמת ישראל א"צ
הישראל למחות בידו ומשום דאין הישראל עושה שום פעולה בזה אבל לא שיהא מותר הישראל בעצמו
ליהנות ממעשה הא"י שעשה בשבילו וכוון להשלים פעולתו בשבת ועיין בסימן רנ"ב
במ"א סקי"א ותדע דהא הב"י וגם הרמ"א הסכימו בסימן זה דלא מהני
קציצה ולהלן בסימן שכ"ה העתיקו דברי הרא"ש בלי שום חולק ע"ש בסעיף י"ג
וע"כ כמו שכתבנו:
* לצרכו - ואם הא"י הדליק איזה
קיסם או נר משמן פסול המבואר בסימן רס"ד אסור להשתמש לפניו דלא עדיף משאם היה
של ישראל דחיישינן בו שמא יטה וכ"כ הפמ"ג. כתב הא"ר א"י שרצה לתקן
נר של ישראל [דהיינו למחוט הפתילה] ונכבה בידו וחזר והדליקו נ"ל דמותר דזה הוי
כמו לצרכו כיון שנכבה בידו ע"ש. ולבקש לא"י למחוט בודאי אסור:
* אין בו סכנה - וביש בו סכנה אפילו
הדליק ישראל בשבילו מותר לכל להשתמש לאורו דנר לאחד נר למאה [כן מוכח מבאור הגר"א]:
* ויש אוסרים וכו' - ולדבריהם אפילו
אם נעשה בשביל חולה שיש בו סכנה אסור לשאר אנשים להתחמם נגדה משום חשש דשמא ירבה [ב"י]
ולעת הצורך יש לסמוך אדעה הראשונה וכן סתם המחבר בסוף הסימן להקל:
בית יוסף אורח חיים סימן
שכה
יא לקט עשבים לצורך בהמתו מאכיל אחריו ישראל. ברייתא שם סוף פרק כל כתבי
ומפרש בגמרא דהא דשרי להאכיל לבהמתו מהנך עשבים דוקא בדקאים לה באפה והיא אזלא ואכלה
אבל אסור לו להעמיד בהמתו עליהם דחיישינן שמא יטול בידו ויאכיל לבהמתו והן מוקצין וכבר
כתב רבינו דין זה בסימן שכ"ד (צה.):
ומ"ש אבל אם מכירו אסור וכן בכל
דבר דאיכא למיחש שמא ירבה בשבילו וכו'. שם תנו רבנן גוי שליקט עשבים מאכיל אחריו ישראל
ואם בשביל ישראל אסור מילא מים להשקות בהמתו משקה אחריו ישראל ואם בשביל ישראל אסור
במה דברים אמורים בשאינו מכירו אבל מכירו אסור ומותיב עלה בגמרא והא רבן גמליאל מכירו
הוה כלומר דתנן במתניתין שעשה גוי בשבת כבש לירד בו וירדו בו רבן גמליאל וזקנים ושני
אביי שלא בפניו הוה רבא אמר אפילו תימא בפניו נר לאחד נר למאה. ופירש רש"י שלא
בפניו הוה. כשעשאו לא היה רבן גמליאל שם דניכוין ליה: נר לאחד נר למאה. כבש לאחד כבש
למאה אבל גבי עשבים כשהוא מכירו מרבה בשבילו: והרי"ף (מו:) והרא"ש (סי' יב)
והרמב"ם (שם פ"ו ה"ג) כתבו דברי רבא לבד וכתב הרב המגיד (שם) ובודאי
אפילו במכירו כל שלא בפניו שאין לחוש שמא ירבה בשבילו מותר וכאביי וכן כתבו ז"ל
וגם זה אפשר שהוא נכלל בדברי רבינו שכל שאין לחוש שמא יעשה בשביל ישראל מותר ומכל מקום
בהלכות לא הביאו הא דאביי ואפשר שדעתם דרבא לא מודה לאביי אלא תולה הכל במכירו [וחילק]
בין דבר שיש בו כדי להרבות [ל]בין דבר שאין בו עכ"ל והר"ן (מו: ד"ה
גמ') כתב וזה לשונו אבל מכירו אסור מיהו בגמרא מוכח דשלא בפניו שרי הילכך נקטינן דבשאינו
מכירו אפילו בפניו שרי ושלא בפניו אפילו מכירו שרי ואי מידי דליכא לאפושי ביה בשביל
ישראל כנר וכבש אפילו מכירו והוא בפניו שרי עכ"ל נראה מדבריו ומדברי הרב המגיד
שהם סוברים דרבא מודה לאביי דשלא בפניו ודאי שרי דליכא למיחש שמא ירבה בשבילו אלא שבא
לומר דאפילו בפניו נמי שרי אם הוא מידי דליכא לאפושי ביה בשביל ישראל. ועוד כתב הרב
המגיד שם שאפילו במכירו אינו אסור אלא אם כן הגוי יודע שישראל צריך לאותו דבר ומשמע
דאפילו בפניו נמי שרי וכן בדין לפי שיטתו דבעינן מכירו ובפניו [נמי] ודאי שאם אינו
יודע שישראל צריך לאותו דבר ליכא למיחש למידי: ולי נראה דאם איתא דהרי"ף והרא"ש
והרמב"ם הוו סברי הכי לא היו משמיטים דברי אביי אלא ודאי שהם מפרשים דרבא פליג
על אביי ואסר אפילו שלא בפניו שמאחר שמכירו אפילו שלא בפניו איכא למיחש שמא ירבה בשבילו
וכן נראה שהוא דעת התוספות (ביצה ג. ד"ה גזרה) שכתבו שאסור לאכול דג מליח שצלאו
הגוי לעצמו בשבת מדאסרינן במים שמילא גוי לצרכו משום שמא ירבה בשבילו ואין לחלק ולומר
דשאני מים שמא ירבה בשבילו אבל כאן הגויה צלאתו כבר ולא שייך האי טעמא דהא איכא בתוספתא
(שבת פי"ד הי"א) בהדיא במכירו אסור מפני שמרגילו לשבת הבאה וכתבו רבינו ירוחם
בחלק י"ב (ני"ב פג:):
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שכה סעיף יא
ליקט א"י עשבים (סד) כו לצורך
בהמתו, אם אינו מכירו, (סה) מאכיל אחריו ישראל, שעומד בפניה בענין שלא תוכל לנטות אלא
דרך שם; דאילו להעמידם עליהן, אסור דחיישינן שמא יטול בידו ויאכילנה, כז והם מוקצים.
(סו) <יא> אבל * כח אם מכירו, (סז) אסור. וכן בכל דבר דאיכא למיחש שמא ירבה בשבילו;
אבל בדבר דליכא למיחש שמא ירבה בשבילו, כגון שהדליק נר לעצמו או עשה כבש לירד בו, שבנר
אחד ובכבש אחד יספיק לכל, אפי' מכירו, (סח) מותר.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכה סעיף יא
(סד) לצורך בהמתו - ולדעת היש מקילין
הנ"ל אף כשלקטן לצורך בהמת ישראל מותר כיון שיכולה לאכול במחובר אם לא שהיה בעבר
הנהר שאינה יכולה לאכול משם או שהיו העשבים מועטין שאין דרך להאכיל במחובר אבל שארי
פוסקים לא חלקו בזה והעיקר כמותם וכנ"ל אך אם הוא שעת הדחק שאין לישראל עשבים
כתב הח"א דיכול לסמוך על דעת היש מקילין הנ"ל ולומר לא"י שיאכילנה לבהמתו
אפילו אם לקטן לצורך ישראל וכן במילא הא"י מים מן הנהר במקום שיכולה הבהמה בעצמה
לילך ולשתות ואין לו מים אחרים ליתן לה אע"ג שמלאן א"י בשביל ישראל מותר
אבל לומר לא"י ללקט עשבים בכל ענין אסור דהוי מלאכה דאורייתא וכן לומר לא"י
למלאות מים מן הבור שהוא רה"י לר"ה בכל ענין אסור אך אם סביב הבור הוא כרמלית
מתיר שם בכלל ס"ב ע"י א"י משום צער בעלי חיים ודוקא פעם אחד ביום ולא
יותר וע"י ישראל לעולם אסור:
(סה) מאכיל אחריו ישראל - דמוקצה מותר
בהנאה:
(סו) אבל אם מכירו וכו' - מדסתם המחבר
משמע דאף אם שלא בפני הישראל ליקט אסור אם מכירו וכן פסקו כמה אחרונים ועכ"פ בעינן
שידע הא"י בשעת מלאכתו שצריך לזה הישראל המכירו דאז שייך למגזר שיכוין להרבות
בשבילו ויש פוסקין המחמירין שסוברין דאפילו אם כבר עשה הא"י ולא ידע אז שהישראל
צריך אסור אם מכירו דאף דאין בזה חשש שירבה בשבילו בשבת זו גזרינן דבמה שיהנה ממלאכתו
ירגילו להרבות בשבילו לשבת אחרת ולעת הצורך יש להקל בזה:
(סז) אסור - היינו רק עד הערב וא"צ
להמתין בכדי שיעשו [מ"א]:
(סח) מותר - דאף להסוברין לאסור משום
שבת אחרת לא חיישינן בזה שיעשה בשביל ישראל עצמו לשבת אחרת דדוקא בדבר שיעשה לעצמו
חיישינן שמא ירבה בשביל ישראל אבל לא שיעשה בשביל ישראל לבדו:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכה סעיף יא
* אם מכירו - הנה המחבר סתם בזה דמשמע
דאף אם עשאו שלא בפני הישראל אסור וכמ"ש בב"י דכן נראה דעת הרי"ף והרמב"ם
דלא הזכירו דברי אביי דצריך בפניו דוקא ושכן נראה דעת התוספות ביצה דף ג' ודלא כדעת
הר"ן והמ"מ שכתבו דדוקא בפניו אסור דאז שייך למיגזר דקא מיכוין להרבות בשבילו
בשעת עשייתו וכן העתיקו הט"ז והא"ר ובאמת כדעת הר"ן והמ"מ נמצא
עוד כמה ראשונים שכתבו כן בפשיטות בלי שום חולק [והוא כסברת אביי שבגמרא ונראה להם
דגם רבא לא פליג עליו בזה ונ"ל דכן משמע כדבריהם מלשון הגמרא רבא אמר אפילו תימא
בפניו וכו' משמע דגם הוא מודי דשלא בפניו אין לאסור כלל אלא דכאן בכבש אפילו בפניו
מותר משום נר לאחד נר למאה ע"ש] והוא דעת הראב"ן המובא במ"א והרשב"א
בחידושיו וכן המאירי ורבינו ירוחם והרמ"ך המובא בכ"מ כולם כתבו דדוקא אם
עשאו בפניו אסור ולכאורה היה אפשר לסמוך להקל על דעת כל הני רבוותא בפרט דבהרמב"ם
[והרי"ף] לא נזכר בהדיא להיפוך והמ"מ מסתפק דאפשר דגם הוא ס"ל כן אלא
דמ"מ אין להקל בזה דהתוספות הלא סמכו עצמם על התוספתא שבת דמוכח בהדיא דאף שלא
בפניו אסור דאף דאין לחוש שמא ירבה בשבילו במלאכה זו חיישינן שמא ירגילו לשבת אחרת
עי"ש והובאו דבריהם באו"ז וגם ברבינו ירוחם הסכים לדעתם [אלא דדעת רי"ו
לכאורה סותר א"ע דמתחלה כתב בפשיטות דדוקא בפניו אסור ואח"כ מביא דעת התוספות
בשם התוספתא דלטעם זה אף שלא בפניו אסור משום שבת אחרת וכבר עמד בזה המ"א] ע"כ
אין להקל בזה וכסתימת האחרונים הנ"ל ובאמת אין נ"מ בזה לדינא דאפילו אם נפסוק
כהני רבוותא להקל הלא כתב המ"א דדוקא אם אינו יודע הא"י שהישראל צריך לו
דאל"ה אסור לכו"ע אף שלא בפניו דעיקר הטעם דמצרכי בפניו הוא כדי שידע שהישראל
צריך וירבה בשבילו וא"כ כשיודע הא"י שהישראל צריך אסור אף שלא בפניו ובאינו
יודע גם להט"ז וא"ר מותר [ואף דמשמע מהט"ז דסובר דלדעת המקילין בשלא
בפניו מותר בכל גווני אין נראה להקל שתי קולות בהדי הדדי]. [הג"ה ודברי המ"א
נפלאו ממני דהא בכבש של ר"ג הלא ידע הא"י שצריכים להכבש לירד בו ואפ"ה
קאמר אביי דלפיכך מותרים לירד משום דשלא בפניו עשאו וגם מפשטות דברי הראשונים המקילין
משמע דדוקא בפניו אסור ושלא בפניו מותר בכל גווני וסברא גדולה היא לענ"ד דבמה
שידע הא"י שצריך הישראל אינו מוכרח שיכוין בשבילו דאטו יכוין בשביל כל מכיריו
ורק כשיודע שצריך וגם הוא בפניו נותן דעתו לכוין בשבילו ועיין בסוגיא שם דמקשי הגמרא
ממרחץ ופירש רש"י וחידושי הר"ן דגם לאביי מקשי דחשיב שלא בפניו אף דידע בודאי
שצריך לישראל המרחץ דרוב ישראל היו שם ע"ש]:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שכה סעיף יב
אע"פ שאינו מכירו, (סט) אם אומר
בפירוש שלצורך ישראל הוא עושה, או אפילו אם אינו אומר כן, אם מעשיו מוכיחים שלצורך
ישראל עושה, כגון שהדליק נר בבית שישראל בו (ע) והלך לו הא"י, אסור.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכה סעיף יב
(סט) אם אומר בפירוש - ר"ל ואסור
אפילו אם השתמש מתחלה בעצמו ג"כ וכדלעיל בסעיף וי"ו:
(ע) והלך וכו' - ולא נשתמש בו מאומה
ומשמע דאם לא היה הא"י הולך היה מותר לישראל להשתמש תיכף משהדליק הנר אף קודם
שהשתמש בו הא"י משום דתלינן דמסתמא הדליק אדעתא שישתמש בו אח"כ ועיין בעו"ש
ובבה"ל בס"י ד"ה להשקות:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שכה סעיף י
* א"י כב שמילא מים לבהמתו מבור
שהוא רשות היחיד, לרשות הרבים, מותר לישראל * להשקות מהם בהמתו; והוא (נא) שאין הא"י
מכירו, דליכא למיחש שמא ירבה בשבילו; ואם מילא לצורך בהמת ישראל, <ח> אסור (נב)
בכל מיני תשמיש (נג) אפילו ישראל אחר; ואם מילא מבור רשות היחיד (נד) כג לכרמלית, מותר
לאחר שלא מילא בשבילו. הגה: ויש מקילין ואומרים דאף אם הובא דרך רשות הרבים לצורך ישראל,
מותר לאדם לשתות מהם (נה) כד הואיל ואפשר (נו) לילך שם ולשתות (טור בשם ר"ת);
(נז) כה <ט> ויש מתירין אף לכתחלה (כל בו); וכן נהגו היתר לומר אף לכתחלה לא"י
להביא שכר, (נח) או שאר דברים, (נט) דרך כרמלית או בלא עירוב, (ס) <י> ואע"פ
שיש להחמיר בדבר מ"מ (סא) אין למחות ביד המקילין (סב) לצורך שבת (סג) ובשעת הדחק,
דהא יש להקל באמירה לא"י לצורך, כמו שנתבאר סי' ש"ז וכל שכן בכהאי גוונא.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכה סעיף י
(נא) שאין הא"י מכירו - דבמכירו
אף שהא"י עשה לעצמו אסור דגזרו שמא ירבה הא"י לדלות בשבילו ועיין לקמיה בס"ק
ס"ו דאפילו דלה שלא בפני ישראל אסור ואך עכ"פ בעינן שידע הא"י שהישראל
צריך לאותה המלאכה דאז נוכל לומר שיכוין להרבות בשבילו במכירו וע"ש עוד מה שכתוב
בזה:
(נב) בכל מיני תשמיש - היינו דלא מבעיא
לשתיה דעקרו עומד לכך בודאי אסור אלא אפילו שאר תשמישין נמי אסור להשתמש בם [תוס']:
(נג) אפילו ישראל אחר - דכיון דאתעביד
בהו מלאכה דאורייתא בשביל ישראל אסור לכל ישראל וכנ"ל בס"ו ואפילו לערב במו"ש
יהיה אסור עד בכדי שיהיה שהות לדלות חדשים וכנ"ל:
(נד) לכרמלית - דאינו אלא מלאכה דרבנן
מותר לישראל אחר וכנ"ל בס"ח:
(נה) הואיל ואפשר - דלא חשיב נהנה
ממלאכת הא"י בשבת כיון דאפשר לו לירד לתוך הבור ולשתות בהיתר בלא חילול שבת דדוקא
בבהמתו אסור דא"א לה לשתות מתוך הבור ובבהמה נמי אם הביא מים מנהר שאפשר לה לשתות
משם גופא או שהביא מבור העומד ברה"י שהיה אפשר להכניסה שם ולהשקותה בלא חילול
שבת ג"כ יהיה מותר דאף דהא"י הביא דרך ר"ה באיסור לא חשיב נהנה ממלאכת
שבת כיון דאותה ההנאה היה יכול ליהנות בלא חילול שבת אבל אם בפעם הזה הביא הא"י
מים לבהמתו מבור שהוא רה"י העומד בר"ה דאלו המים א"א להשקותה בהיתר
וכנ"ל אף שיש שם גם נהר שהיה אפשר להשקותה משם אסור דעכ"פ מים אלו הביא ממקום
שא"א לה לשתות בהיתר:
(נו) לילך שם - ואם אין הישראל יכול
לילך שם מפני סכנת דרכים אסור גם לדעה זו ופשוט דה"ה להדיח כלים בהמים או לעשות
בם שאר תשמישין שלא היה אפשר לעשות שם בתוך הבור דינו כבהמתו ואסור גם לדעה זו ולענין
דינא העיקר כדעה ראשונה דהוא דעת כל הראשונים וכן משמע מהגר"א ותו"ש ורק
לצורך גדול או לצורך שבת יש לסמוך ע"ז להקל ובמו"ש יש להתיר מיד בכל גווני:
(נז) ויש מתירין - האחרונים נדחקו
מאד בטעם הדבר דהא אף היש מקילין דבסמוך לא מצינו שהקילו רק לענין דיעבד אבל לא לכתחלה
להתיר אמירה לא"י אפילו בכרמלית וכ"ש בר"ה וגם מה שציין המציין ע"ז
כלבו כתב המ"א דלא נמצא זה בכל בו והגר"א כתב דהוא דעת ראבי"ה המובא
בב"י בסימן ש"ז ע"ש:
(נח) או שאר דברים - היינו דבר שהוא
צורך שבת קצת:
(נט) דרך כרמלית - ובד"מ משמע
דנהגו להקל אף בר"ה דילן:
(ס) ואע"פ שיש להחמיר - דמטעם
שבות דשבות אין מתירין לכתחלה רק בצורך גדול או לדבר מצוה גמורה כגון שהוא צריך המשקה
לקידוש או להביא התבשיל החם שהוכן לסעודות שבת:
(סא) אין למחות - ועכ"פ לא יתן
מעות לא"י ע"ז [מ"א] וגם לא יתן לו הכלי לידו ולא יקבלם מידו בעת הבאתו
כדי שלא יעשה הישראל העקירה וההנחה [אחרונים]:
(סב) לצורך שבת - כתבו האחרונים דמ"מ
אין להקל אלא בשכר וכיו"ב מהדברים הצריכים בשבת שא"א להיות בלעדם אלא בדוחק
קצת אבל דברים שא"צ כ"כ כגון פירות וכיו"ב אין להקל ואפילו אם הוא רוצה
להתענג בהם לכבוד שבת ולא יפה עושין המשלחין ע"י א"י מגדנות לאורח ולחתן
חוץ לעירוב:
(סג) ובשעת הדחק - היינו או בשעת הדחק
[כ"מ בד"מ]:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכה סעיף י
* א"י שמילא וכו' - עיין במ"א
שמסיק דה"ה חש"ו שמלאו מים אין מותר רק כשמלאו לצורך עצמן [אבל לצורך ישראל
אסור ובעינן למו"ש בכדי שיעשו כמו בא"י פמ"ג] אך זה נראה דעדיף מא"י
דאפילו במכירו מותר דלא חיישינן בהו שמא ירבה בשבילו:
* להשקות מהם בהמתו - במשנה איתא משקה
אחריו ישראל ופירש"י הא דנקט אחריו דניכר דמילא הא"י לצורך עצמו והביאו בחידושי
רע"א עי"ש עוד ונראה פשוט דרש"י איירי בסתמא דלא ידעינן כונתו ומזה
יש היכר שעשה לכתחלה לצורך עצמו ושרי אבל אי ידעינן שעשה לצורך עצמו מותר לישראל תיכף
ליהנות מזה ובזה ניחא מה שסתמו כל הפוסקים בזה ולא הביאו דברי רש"י דהם איירי
בידעינן:
בית יוסף אורח חיים סימן
רעו אות [ב] ד"ה ישראל וגוי
[ב] ישראל וגוי שהסיבו יחד והדליק גוי הנר וכו'. ברייתא בסוף פרק כל כתבי
(שם) ומפרש רש"י (שם רע"ב) טעמא דמחצה על מחצה נמי אסור משום דליכא למיקם
עלה דמילתא אי אדעתא דישראל מדלקי ליה אי אדעתא דגוים. ומשמע מסוגית הגמרא דכל היכא
דמדליק ליה גוי לצרכו כגון שאנו רואין שהוא משתמש בו אע"פ שרוב ישראל שרי וכן
כתב הרא"ש שם (סי' יד), אלא שרש"י כתב אבל גוי וישראל והמדליק עצמו משתמש
לאורה ודאי עיקר אדעתא דידיה עבד וכיון דנר לאחד נר למאה שרי עכ"ל ונראה מדבריו
דעד כאן לא שרינן אלא במחצה על מחצה דומיא דישראל וגוי דנקט אבל ברוב ישראל לעולם אסור,
והרב המגיד נסתפק בזה בפרק ו' (ה"ד) והניח הדבר בצ"ע, ודברי רבינו נוטים
לדעת הרא"ש דארוב ישראל נמי קאמר אלא אם כן יש הוכחה שלצורך גוים מדליקה. ולענין
הלכה נראה דלא שבקינן פשיטותא דהרא"ש משום ספיקיה דהרב המגיד וכל שכן דבגמרא משמע
הכי ודברי רש"י אינם מוכרחים לומר דאסר ועוד דמידי דרבנן הוא הילכך נקיטינן להתיר:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רעו
סעיף ב
ישראל וא"י * שהסיבו יחד והדליק
א"י נר * (טו) אם רוב א"י, מותר להשתמש לאורו. ואם רוב ישראל, או אפי' *
(טז) מחצה על מחצה, אסור. * ואם יש ו הוכחה (יז) שלצורך א"י מדליקה, כגון שאנו
רואים (יח) שהוא משתמש לאורה, (יט) <ב> אע"פ שרוב ישראל, מותר. הגה: י"א
דמותר לומר לא"י להדליק לו נר (כ) ז לסעודת שבת משום דסבירא ליה דמותר (כא) אמירה
לא"י אפי' במלאכה גמורה (כב) במקום ח מצוה (ר"ן ס"פ ר"א דמילה
בשם העיטור), שעל פי זה נהגו רבים להקל בדבר לצוות לא"י להדליק נרות לצורך סעודה,
בפרט בסעודת חתונה או מילה, (כג) ט ואין מוחה בידם. ויש להחמיר במקום (כד) שאין צורך
גדול, (כה) דהא רוב הפוסקים חולקים על סברא זו (כו) וע"ל סי' ש"ו.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רעו סעיף ב
(טו) אם רוב א"י - דמסתמא אדעתא
דרובא קעביד ואפילו אם אח"כ נתרבו ישראל ונתוספו עליהן או שהלכו להן הא"י
וכן להיפוך ברוב ישראל:
(טז) מחצה על מחצה - הטעם משום דליכא
למיקם עלה דמלתא אם בשביל א"י עביד או בשביל ישראל עביד וי"א משום דבמחצה
על מחצה מסתמא לשם שניהם נעשה:
(יז) שלצורך א"י - ר"ל לצורך
עצמו וכדמסיים לבסוף וה"ה אם יש הוכחה שהדליק בשביל איזה א"י אחר. ואם אנו
יודעין שעשה גם בשביל ישראל אסור כ"כ המ"א ועיין בבה"ל שהארכנו בזה:
(יח) שהוא משתמש - היינו מיד:
(יט) אע"פ וכו' - דמסתמא כשהדליק
מתחלה נמי העיקר אדעתא דידיה עביד ונר לאחד נר למאה:
(כ) לסעודת שבת - היינו שיושב בחשך
ואין לו שום נר לאכול אבל אם גמר סעודתו אף שעדיין לא בירך בהמ"ז או שיש לו נר
אחד פשיטא דאסור לצוות לא"י להדליק לו דהוי שבות שלא במקום מצוה מיהו אם יש לו
שום נר ועבר וצוה לא"י להדליק לו נר אחר שרי ליהנות ממנו בעוד שהנר הראשון דולק
כמ"ש בסעיף ד':
(כא) אמירה לא"י - אבל שבות דישראל
עצמו לכו"ע אסור אפילו במקום מצוה:
(כב) במקום מצוה - ולבנות בהכ"נ
בשבת ע"י א"י כתב המ"א דאסור אפילו לדעת העיטור ועיין בפמ"ג שמסיק
משום דהוי מצוה שאינה עוברת שיכול לבנותו בחול ועיין בסימן רמ"ד במ"א שהוא
אסור לעשות דבר זה אף בקבלנות אם לא שיש חשש שמא יתבטל ח"ו עי"ז בנין הבהכ"נ
לגמרי דאז יש להקל בקבלנות ואפשר דאף ע"י שכירות מותר בכה"ג אם לא ירצה הא"י
בקבלנות [פמ"ג]:
(כג) ואין מוחה - ומוטב שיהיו שוגגין
ואל יהיו מזידין [ב"ח ומ"א]:
(כד) שאין וכו' - ושל"ה החמיר
אף לצורך גדול ושכן ראה נוהגים בקהלות חשובים שיושבים בחשכה במוצאי שבת אפילו בחתונה
עד שאמרו הקהל ברכו וכן נהג הגאון הר"ש כשהיו סועדים אצלו סעודה שלישית ובפמ"ג
מצדד להקל להדליק ע"י א"י במו"ש לצורך מצוה אף כשהוא עדיין בין השמשות
וכ"ש בערב שבת בין השמשות לצורך מצוה דבודאי מותר כדלקמן בסימן שמ"ב עי"ש:
(כה) דהא רוב וכו' - ומ"מ מותר
לומר לא"י לתקן את העירוב שנתקלקל בשבת כדי שלא יבואו רבים לידי מכשול וכדאי הוא
בעל העיטור לסמוך עליו להתיר שבות דאמירה אפילו במלאכה דאורייתא במקום מצוה דרבים
[ח"א בשם המ"מ] וכעין זה דעת הפמ"ג לעיל בסוף ס"ק כ"ב:
(כו) ועיין לקמן - ר"ל דשם ג"כ
מבואר דלא כבעל העיטור:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רעו סעיף ב
* שהסבו יחד והדליק וכו' - לכאורה
נראה דא"י המדליק אינו נחשב לחשבון הרוב שהוא מדליק על השלחן על דעת המסובין אצלו
ועיין:
* אם רוב א"י - כתב במאירי לא
כל הרבים שוים שאם יש אדם חשוב כ"כ שהדברים מוכיחים שבשבילו נעשה הולכין אחריו
ולכאורה מדברי התוספות שבת קכ"ב ד"ה אמר לא משמע כן דהם כתבו סברא זו לאביי
וידוע דהלכה כרבא דחולק עליו בזה וס"ל דאף שהיה ר"ג נשיא ושר בספינה אפ"ה
נר לאחד נר למאה ואולי דזה שהוא משתמש בעצמו בהכבש שעשה דאמרינן בזה דהעיקר עשה אדעתיה
דנפשיה כדפירש"י סברא זו אלימא יותר ממה דאמרינן בעלמא דהעיקר אדעתיה דרובא קעביד:
* מחצה על מחצה וכו' - עיין במ"ב
דהטעם משום ספיקא והוא מפירש"י בשבת קכ"ב והעתיקו בב"י ולפ"ז בס"א
דפסק לצרכו מותר היינו ביש הוכחה וכגון שראינו שהוא משתמש תיכף לאורו וכה"ג אבל
אם היה ספק אם לצרכו או לצורך ישראל אסור וכ"כ הפמ"ג ואף דבאמת זה תלוי לפי
השיטות בשבת קנ"א ע"א ע"ש ורש"י בשבת קכ"ב אזיל בזה לפי גרסא
ראשונה ולפי גרסא אחרונה דס"ל לרש"י שם דהוא העקרית הטעם במחצה על מחצה משום
דמסתמא לשם שניהן נעשה אבל לענין ספיקא יש להקל וזהו שהעתקתי הטעם השני במ"ב מ"מ
לענין דינא יש להחמיר בספיקא שכן סתם המחבר בסימן שכ"ה ס"ט וסט"ז ובסימן
תקט"ו ומ"מ נ"ל דבהצטרף לזה עוד איזה ספק יש להקל ולסמוך על שיטת רש"י
וסיעתו המקילין בזה:
* ואם יש הוכחה - עיין במ"ב שהעתקנו
בשם המ"א דאם עשה בשביל שניהן אסור וציין המ"א ע"ז כמ"ש בסימן
תקט"ו סס"ו ור"ל דאיתא שם בהג"ה דאם לוקט בשביל שניהן אסור ולכאורה
למה לא הביא המ"א מקודם מסימן שכ"ה ס"ו דאיתא שם בהדיא דאם ליקט וצד
בשביל ישראל וא"י צריך להמתין וכו' וי"ל דהו"א דהתם משום דליכא הוכחה
דהעיקר בשביל הא"י אימא בשביל הישראל אבל הכא דאיירינן דהדליק בשביל עצמו ובשביל
הישראל אימא דהעיקר אדעתא דנפשיה עביד וסברא זו מוזכרת בפירש"י [שבת קכ"ב]
לכך הביא המ"א ראיה כי היכי דשם פסק הרמ"א דאם ידוע שלוקט בשביל שניהן אסור
ור"ל אף ברוב א"י [וכדמוכח שם להמעיין] אף דבעלמא אמרינן מאן דעביד אדעתא
דרובא עביד וכדאיתא בגמרא וע"כ דגמרא איירי במסתמא אבל בידוע שעשה גם בשביל המועט
אסור א"כ ה"נ אף דאמרינן אם יש הוכחה מותר והיינו משום דהעיקר אדעתיה דידיה
עביד ולא אזלינן בתר האחרים אפילו היו רובא היינו דלא ידעינן שעשה בשבילם אבל אם ידעינן
שעשה גם בשבילם אסור בכל גווני. [הג"ה והנה בפרישה הקשה למה מועיל הוכחה והלא
בירושלמי מסיק ר' יונה דלצרכו ולצורך ישראל אסור ולפי המ"א לא קשיא מידי דדעת
הירושלמי דמתחלה שהפך שמואל פניו היינו משום דידע דלצרכו הדליק ואח"כ כשראה שקרא
הא"י שטרו לאור הנר הבין דגם לצורך עצמו הדליק וע"כ סבר ר' יונה דכיון שידע
שמואל דלצרכו הדליק מה יועיל שגם לצורך עצמו הדליק משא"כ בעניננו דלא ידעינן כלל
שהדליק בשביל האחרים ישראל רק מצד הסברא דאדעתא דרובא קא מדליק לכן אמרינן דכיון שיש
הוכחה שהדליק בשביל עצמו לא אמרינן כלל דהדליק אדעתא דאחריני ע"כ]. והנה בנשמת
אדם דחה ראית המ"א וכסברתנו הנ"ל משום דהעיקר אדעתיה דנפשיה עביד וסברא זו
עדיף יותר ממה דאמרינן בעלמא אדעתא דרובא עביד והראיה דמועלת אפילו ברוב ישראל וכמו
שפסק המחבר לכך אפילו אם עשה בפירוש גם בשביל האחרים מותר אמנם באמת ראית המ"א
ראיה אלימתא היא דהלא דברי הרמ"א שם נובע מהסמ"ג כמו שמצויין שם והובא בב"י
והסמ"ג קאמר ע"ז בהדיא כמו שמפורש בירושלמי והיינו ההיא מעשה דשמואל וכמו
שהעתיק בביאור הגר"א שם והלא שם משמע בירושלמי בהדיא לדעת ר' יונה דאף לצורף עצמו
ולצורך ישראל אסור. ובהכי נדחה נמי מה שרצה הא"ר לדחות ראית המ"א וכתב דשם
שאני משום שמא ירבה משא"כ בנר ובאמת ז"א דהירושלמי מיירי בנר. ובלא"ה
דברי הא"ר מרפסן איגרא דהלא מה שאוסר שם הרמ"א היינו עד הערב בכדי שיעשו
וכמפורש בסמ"ג דבאותו יום אפילו ברוב א"י אסור משום מוקצה וכמפורש שם בס"ב
והיכא דהאיסור הוא רק משום שמא ירבה אינו אסור רק עד הערב וכמו שפסק המ"א בסימן
שכ"ה סוף ס"ק כ"ח והסכים עמו שם ג"כ הא"ר בזה אלא ודאי משום
עצמות הפעולה שנעשה גם בשביל הישראל וא"כ אפילו בנר נמי. והנה כ"ז כתבנו
להסביר ראית המ"א דראיתו נכונה היא אמנם בעיקר הדין יש לעיין טובא דאף שמדברי
הרמ"א שהעתיק דברי הסמ"ג משמע שפוסק כדעת ר' יונה בירושלמי דלצורך עצמו ולצורך
ישראל אסור בחידושי הרשב"א על שבת ס"פ כל כתבי מוכח בהדיא שדברי רבי יונה
נדחה מפני הקושיא שהקשה עליו בירושלמי וכן מוכח פשטא דסוגיא סוף פרק כל כתבי בההיא
מעשה דשמואל דסבר כראית הירושלמי להיתר [והיינו בהדליק לצורך עצמו ולצורך ישראל כההיא
מעשה דירושלמי וכן משמע מפירש"י שם דהיה שם שמואל והא"י ועיין בתוספות שם]
ולא כדחיית ר' יונה דשם אם לא שנדחוק ונאמר דעובדא אחריתא הוי וכן פסק בספר חמד משה
להקל בהדליק הא"י לצורך עצמו ולצורך ישראל אך מה נעשה שמדברי הרמב"ם בפי'
המשנה ובהלכותיו מוכח שאוסר גם בזה ומה שרצה הח"מ לדחות זה דבריו דחוקין. ומ"מ
נראה דהסומך להקל בהדליק לצורך עצמו ולצורך ישראל כדברי הרשב"א וכפשטא דסוגיא
דידן אין למחות בידו. ואגב דאיירינן בההיא דהגהת הרמ"א הנ"ל אכתוב מה שנ"ל
בזה. והוא. דהרמ"א כתב שם דאם ליקט בשביל שניהן אסור והיינו אף ברוב א"י
וכדמוכח שם ומצויין ע"ז ב"י סמ"ג ולענ"ד דהב"י לא סבר כן
אלא סובר דברוב א"י אף אם ידוע שליקט בשביל שניהן אמרינן דהעיקר אדעתא דרובא עביד
והסמ"ג איירי רק בליקט לשני אנשים א"י וישראל או להרבה אנשים והיה בהן מחצה
על מחצה דאל"ה למה כתב הב"י דהסמ"ג לא מיירי ברוב א"י יפרש דמיירי
הסמ"ג בליקט בפירוש לצורך שניהן כדמשמע לישניה וכן משמע קצת בחדושי הרשב"א
סוף פרק כל כתבי ע"ש דהמעוט נחשב כאלו לא נעשה בשבילן כלל:
בית יוסף אורח חיים סימן
רעו אות [ג] ד"ה ואם אומר
[ג] ואם אומר לעבדו או לשפחתו לילך עמו וכו'. כן כתבו הגהות בפ"ו, ואע"פ
שכתבו שיש בדבר זה קצת היתר דהא אי בעי ישראל מייתי בלא נר העלו דאין להקל בענין כלל.
מיהו כתבו שרבינו תם מתיר שילך גוי עם ישראל בנר הדולק בידו למשוך היין ולהביא לחם
דהא טלטול נר אינו אסור אלא משום מוקצה ושרי לישראל על ידי טלטול מן הצד הילכך כי שקיל
ליה גוי שלא מן הצד לית לן בה. וכן כתב רבינו ירוחם בח"ב (סז ע"ג) שרבינו
תם עשה מעשה בכך להתיר ושכן כתב הר"מ (בתשובות מהר"ם מראטנבערג ד"פ
סי' תקנח) וגם בהגהות מרדכי פרק קמא דשבת (פ"ב ע"ד) התיר לומר לגוי להביא
נר הדלוק דאפילו לישראל אינו אסור אלא משום דהוה בסיס לדבר האסור:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רעו
סעיף ג
אם אומר אדם לעבדו או לשפחתו (כז)
לילך עמו והדליקו הנר, אע"פ שגם הם (כח) צריכים לו אין זה לצורך הא"י, כיון
שעיקר ההליכה בשביל ישראל. הגה: ומותר (כט) לומר לא"י (ל) לילך עמו י ליטול נר
דלוק כבר, הואיל ואינו עושה יא רק טלטול הנר (לא) בעלמא (רבי ירוחם והגהות מרדכי פ"ק
דשבת והגהות מיימוני פ"ו).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רעו סעיף ג
(כז) לילך עמו - דוקא נקט אבל אם משלחם
בשליחותו שילכו בעצמם והדליקו את הנר להאיר להם אין זה מקרי לצרכו אף שעיקר הליכתם
הוא בשבילו כיון שאין גופו נהנה מהנר בעת ההדלקה ומותר אח"כ לישראל להשתמש אצל
הנר וכעין זה כתב הט"ז בסוף הסימן וז"ל נ"ל אותו הנר שמדלקת השפחה כדי
להדיח כלי אכילה שאכלו לא מיקרי לצורך ישראל כיון שאין גוף הישראל נהנה ממנו אלא כלים
שלו מודחים והיא חייבת להדיחם לצרכה היא מדלקת ומותר אח"כ ישראל להשתמש לנר זה
אף צרכי גופו כיון דבעת הדלקת הנר הדליקה לצרכה. ומותר לסייע להשפחה גם בהדחת הכלים
לפני נר זה דאף שמצדד הפמ"ג להחמיר בזה היינו כשהישראל ידיח לבדו את הכלים אחר
שהדליקה השפחה הנר ומשום דמחזי שהדליקה לצרכו משא"כ בזה אמרינן דהעיקר אדעתא דנפשה
קעבדה וכנ"ל בס"ב:
(כח) צריכים לו - ר"ל וא"כ
הוא הוכחה שלצרכו הדליק וכדלעיל בס"ב:
(כט) לומר לא"י - ואין להתיר
אלא לבני תורה דילמא אתי למיסרך ולהקל יותר:
(ל) לילך עמו - כגון שרוצה שילך עמו
למשוך יין מן המרתף או להביא לחם וכה"ג ואין חילוק בין נר של שעוה וחלב או של
שמן אך בנר של שמן נכון להחמיר שלא לומר לא"י שילך עמו במרוצה כי אי אפשר שלא
יתקרב עי"ז השמן להפתילה או יתרחק ויש בזה משום מכבה ומבעיר אם היה הישראל בעצמו
עושה זה ע"כ אין לומר זה לא"י:
(לא) בעלמא - ר"ל הואיל דהוא
רק איסור מוקצה ומוקצה שרי ע"י טלטול מן הצד כמש"כ בסימן שי"א וכיון
דאי בעי ישראל שקיל ליה בעצמו ע"י טלטול מן הצד כגון באחורי ידיו או בין אצילי
ידיו וכי"ב כשמביא הא"י באיסורא לית לן בה ועיין לקמן סימן רע"ט במ"א
סק"ט דלטלטל את הפתילה ע"י הא"י כדי שלא יגנב או שלא יפסד אסור ורק
טלטול כשהוא צריך לו גופא וכנ"ל בסק"ל או כשצריך למקומו מותר וכ"כ בדה"ח:
בית יוסף אורח חיים סימן
רעו אות [ד] ד"ה ואם יש
[ד] ואם יש נר בבית ישראל ובא גוי והדליק עוד אחרת וכו'. כן כתבו הגהות
(מיימוניות) בפ"ו (אות ה) וסמ"ג (ל"ת סה, כ סוע"ב) והתרומה (סי'
רנב) והמרדכי בפרק קמא (סי' רנ). וכתבו עוד דהוא הדין נמי אם יש אש דולקת והרבה עליה
הגוי מותר ליהנות ממנו כיון שמתחלה היה יכול ליהנות קצת ולטעמייהו אזלי דלא מפלגי בין
עשיית אש להדלקת נר כמו שכתבתי בסמוך (ד"ה וכן כתב האגור) אבל לרבינו שכתב שאסור
ליהנות מאש שעשה הגוי לצרכו משום דחיישינן שמא ירבה בשבילו בשמרבה על אש הדולקת אסור
ומשום הכי נקט רבינו שריותא בהדלקה ולא בעשיית אש וכבר כתבתי שכן כתב האגור שרבינו
תם אסר ליהנות במדורה שהרבה גוי לצורך ישראל אע"פ שהיה אש מתחלה ושגם המרדכי כתב
בפרק קמא (שם) שיש אוסרין:
ומ"ש אבל לאחר שיכבה הראשון אסור
להשתמש לאור השני. פשוט הוא ומשמע דכולי עלמא מודו ביה דאסור מאחר שהודלק לצורך ישראל
ולא נשאר שם נר זולתו:
ומ"ש ויכול למחות בו שלא ידליק
וכו'. כן כתב הכל בו (סי' לא, ל עג) בשם ה"ר פרץ ונראה דאתא לאשמועינן דלא תימא
שאסור לדבר בענין הדלקה כלל וכמו שכתב המרדכי בפרק כל כתבי (סי' תא) שיש שהיו רוצין
לומר דאסור לומר לגוי אל תכבה ודחה רבינו תם דבריהם:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רעו
סעיף ד
יב אם יש נר בבית ישראל ובא א"י
והדליק נר אחר, (לב) מותר להשתמש לאורו בעוד נר ראשון דולק, * (לג) <ג> אבל לאחר
שיכבה הראשון אסור להשתמש לאור השני. * <ד> וכן אם נתן שמן בנר הדולק, (לד) מותר
להשתמש עד כדי שיכלה השמן שהיה בו כבר, ואח"כ אסור. הגה: (לה) יג <ה> ומותר
(לו) למחות בא"י שבא (לז) יד להדליק נר או להוסיף שמן (טור).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רעו סעיף ד
(לב) מותר - ר"ל אף דעתה ע"י
הנר הזה שהדליק בשביל ישראל נתגדל האור יותר אפ"ה מותר ומיירי כשהיה יכול מתחלה
במקום הזה עכ"פ ליהנות קצת לאור הנר הראשון ולכן שרי ובלא"ה אסור. ועיין
לעיל סוף סק"כ דלכתחלה לומר לא"י להדליק אסור בכל ענין:
(לג) אבל וכו' - וכן אם היתה מדורה
שנדלקה מע"ש ובא א"י והוסיף עצים בשבת בשביל ישראל אסור להתחמם כנגדה לאחר
שיכלו העצים הראשונים וקודם שיכלו יש להתיר לעת הצורך:
(לד) מותר וכו' - אף דע"י נתינת
השמן ניתוסף האור וכן אם עשה שאר תיקון בהנר בשביל ישראל שעי"ז ניתוסף האור אף
דבודאי איסור גמור לכתחלה לצוות לא"י לזה אפ"ה מותר להשתמש לאורו כיון דבלא"ה
היה יכול מתחלה קצת להשתמש לאורו:
(לה) ומותר - דסד"א להחמיר בזה
כדי שלא לדבר בענין הדלקה כלל [ב"י]:
(לו) למחות - ומכיון דמיחה בו והראה
לו דלא ניחא ליה שיעשה בשבת בשבילו אפילו אם אח"כ עשה המלאכה חשוב כאלו עשה המלאכה
לצרכו ומותר להשתמש לאורו ואפילו אם היה הנר של ישראל בבית ישראל. וכ"ז כשלא יערים
במחאתו [מ"א]:
(לז) להדליק וכו' - דוקא כשהנר של
א"י אבל כשהנר של ישראל צריך למחות בו כשרואה שרוצה להדליק נר או להוסיף שמן בשבילו
וכנ"ל בס"ק י"א עי"ש [מ"א]:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רעו סעיף ד
* אבל וכו' - ולא דמי למה דאיתא בס"א
דאם הדליק א"י הנר לצרכו דמותר הישראל להשתמש לאורו ושם הלא בודאי מותר להשתמש
אף לאחר שהשלים הא"י צרכיו וכמו שכתבו האחרונים דשאני התם דלא נעשה איסור בהדלקה
משא"כ בזה שכל ההיתר הוא משום שלא נהנה ע"י מעשה הא"י ולכן אסור אח"כ
כשנהנה עי"ז. וכן במדורה נמי אסור משום זה כשהוסיף הא"י עצים בשבת לאחר שנכבו
העצים הראשונים וכמש"כ במ"ב. ודע דדעת הט"ז הוא דהפוסקים המקילין במדורה
הוא אפילו לאחר שיכבו העצים הראשונים וכן בנרות הוא אפילו לאחר שיכבה הנר הראשון ולא
קי"ל כוותייהו ובמקום הדחק שתלוי בזה עונג שבת המקיל יש לו על מי לסמוך ולא העתקתי
דבריו במ"ב משום דהב"י ומ"א פליגי עליה וסברי דליכא מאן דמתיר במדורה
וכן בנרות לאחר שיכבה הנר הראשון שנעשה בהיתר ומה שהניח הנחה קיימת דבמדורה א"א
לידע מתי כלו העצים הראשונים לא סברי כוותיה וכן בספר מטה יהודה כתב דאין לנו בזה אלא
כפסק הש"ע. ובאמת לענ"ד צע"ג על דברי הט"ז דהביא ראיה מהגה"מ
לדבריו בענין מדורה שהתירו תלמידי מהר"ם להתחמם במה שהוסיפו העבדים עצים בשבת
ומשמע שם דאפי' לאחר שכלו עצים הראשונים אלמא דאזלי בתר התחלה ולאו ראיה היא כלל וכמעט
ראיה להיפוך דטעם ההיתר הוא להמעיין שם משום דסברי דהכל חולים אצל הקור ולא גזרו רבנן
בזה באמירה לא"י אפילו לכתחלה:
* וכן אם נתן וכו' - נ"ל דבעששית
שלנו [שקורין לאמפ] דדרך הוא לכבות הפתילה קודם שנותנין בו השמן מחדש א"כ הוי
עתה הדלקה חדשה בשביל ישראל ואסור להשתמש כלל לאורה. שוב נ"ל דזה דוקא אם עשהו
בצווי ישראל אבל שלא בצווי ישראל אף דעשהו לצורך ישראל יש לדון בו להקל לפי מה שכתב
הא"ר [והבאתיו לעיל בס"א] דא"י שרצה למחוט ונכבה בידו וחזר והדליקו
דמותר להשתמש לאורו משום דהוי כמו לצרכו כיון שנכבה בידו א"כ ה"ה בעניננו
שכבה אותו בידים ועליו להדליקו שנית. ולפ"ז יהיה מותר בעניננו להשתמש עד כדי שיכלה
השמן לגמרי דהרי ההדלקה היתה בהיתר אם לא שעשהו בצווי ישראל דאז אסור לגמרי להשתמש
לאורו:
רמב"ם הלכות שבת
פרק ו הלכה ז
עיר שישראל וגוים דרין בתוכה והיתה
בה מרחץ המרחצת בשבת, אם רוב גוים מותר לרחוץ בה למוצאי שבת מיד, ואם רוב ישראל ימתין
בכדי שיחמו חמין, שבשביל הרוב הוחמו, מחצה למחצה ימתין בכדי שיחמו חמין וכן כל כיוצא
בזה.
בית יוסף אורח חיים סימן
שכו
יג עיר שישראל וגוי דרים בה וכו'. משנה במסכת מכשירין (פ"ב מ"ה)
ומייתי לה בסוף פרק כל כתבי (קכב.) ובפרק שואל (קנא.) ומסיים בה רבי יהודה אומר באמבטי
קטנה אם יש שם רשות רוחץ מיד ומפרש בפרק שואל מאי רשות אדם חשוב שיש לו עשרה עבדים
שמחממין לו עשרה קומקומוסין של מים בבת אחת ופירש רש"י באמבטי קטנה שיש לתלות
ולומר משחשכה הוחמה על ידי עבדים וקומקומוסין הרבה ומשמע מדברי רש"י דלא פליג
תנא קמא אדרבי יהודה אבל הרמב"ם בפרק ו' (ה"ז) לא כתב אלא דברי תנא קמא משמע
דסבירא ליה דפליג ארבי יהודה ונקטינן כתנא קמא וכן נראה שהוא דעת הרי"ף (סד:)
שפירש חיישינן שמא חוץ לחומה לנו דאמר שמואל חיישינן לחומרא קאמר ובגמרא מסייעינן ליה
מהאי ברייתא ופירש הר"ן (ד"ה גמ' מאי מקום) דמתנא קמא דפליג ארבי יהודה ואסר
אפילו יש שם רשות וכו' מסייעינן ליה דאף על גב דאיכא למיתליה לקולא אסור לתנא קמא דקיימא
לן כוותיה ולפי זה צריך לומר דהא דמפרש בגמרא מאי רשות אדם חשוב וכו' וכתבו הרי"ף
(סה.) לאו משום דקיימא לן כוותיה מפרשינן מילתיה אלא כדי ללמוד ממנו דתנא קמא אסר אף
על גב דאיכא למיתלי שנעשה משחשכה:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שכו סעיף יג
עיר שישראל וא"י דרים בה ויש
בה מרחץ רוחצת (לז) בשבת, (לח) אם רוב א"י, מותר לרחוץ בה במו"ש מיד, ואם
רוב ישראל, (לט) או אפילו מחצה על מחצה, <ד> אסור למוצאי שבת (מ) עד כדי שיוחם.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכו סעיף יג
(לז) בשבת - נראה דלרבותא נקט דאף
שבשבת גופא מסתמא רוחצין בו א"י כיון שבמו"ש רוחצין בו רוב ישראל כי חממוהו
בסוף יום השבת אדעתא דישראל מחממי:
(לח) אם רוב א"י וכו' - אין תלוי
ברוב דיורי העיר אלא באנשים הרגילין לרחוץ במרחץ זה בעת הזו של מוצאי שבת דמסתמא אדעתן
מחמם את המרחץ:
(לט) או אפילו מחצה וכו' - דאפילו
המקילין לעיל בסימן שכ"ה ס"ז לענין ספק אם נעשה המלאכה בשביל ישראל או בשביל
א"י הכא אסור דכיון דהם מחצה על מחצה בשביל שניהם נעשה:
(מ) עד כדי שיוחם - ר"ל כדי שיוחמו
חמין:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רמג
סעיף א
(א) לא ישכיר אדם מרחץ שלו (ב) לכותי,
(ג) א מפני שנקרא על שמו, וכותי זה עושה מלאכה בו בשבת, (ד) דסתם מרחץ לאו לאריסותא
(פירוש אריס הוא העובד ליקח חלק ממה שישביח לבעליו) עביד, ואמרי שכל הריוח של ישראל
ושכר את הכותי בכך וכך ליום, ונמצא הכותי עושה מלאכה (ה) בשליחותו של ישראל; אבל (ו)
ב שדה, מותר, * שכן דרך לקבל שדה באריסות, ואע"פ שיודעים שהוא של ישראל, אומרים:
הכותי לקחה באריסות, ולעצמו הוא עובד; (ז) ותנור, דינו כמרחץ; (ח) ורחיים, דינם כשדה.
הגה: (ט) ואע"פ שלא לקחה הכותי (י) <א> רק לשליש או לרביע, ויש לישראל הנאה
במה שהכותי עובד בשבת, שרי, דכותי אדעתא דנפשיה עובד (ב"י בשם מיימוני פ"ז
וב"י סימן רמ"ה בשם סה"ת).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רמג סעיף א
(א) לא ישכיר - דע ששלושה חילוקים
יש אחד הוא אריסות ששוכר לא"י שיעשה המלאכה בשדה או במרחץ והרווחים או הפירות
יחלוקו. הב' הוא שכירות שא"י נוטל כל הרווחים או הפירות ונותן לישראל עבור שדהו
ומרחצו דבר קצוב לכל שנה. הב' חילוקים אלו מותרים בשדה לגמרי ובמרחץ רק מדינא דא"י
אדעתיה דנפשיה עביד אלא שחכמים אסרו אלו הב' חלוקים במרחץ משום מראית העין מפני דנקראת
על שמו ויבואו לחשדו שעושה בשליחותו אבל החלוקה הג' דהוא קבלנות דהיינו שיהיו כל הרווחים
לישראל רק שישראל נותן לא"י דבר קצוב לכל שנה עבור פעולתו זהו ודאי אסור מדינא
במרחץ דהוי הא"י שלוחו של ישראל וישראל נהנה ממלאכה בשבת דאם לא יעשה יום אחד
יפסיד הישראל ריוח אותו יום וע"כ אם מנהג רוב אנשי המקום להשכירם או ליתנם באריסות
כמבואר בס"ב חזר להיות המרחץ כשדה הב' חילוקים ראשונים מותר והחלוקה הג' אסור.
וכל היתר שכירות דכאן היינו שהוא משכירו דרך הבלעה עם ימות החול אבל ליום השבת לחוד
אסור אפילו בשדה וגם נתפרסם זהו עיקרי הדינים שבסימן זה בקצרה. מרחץ שלו - בין שבנהו
בעצמו או אפילו קנה וישב בה ונקרא שמו עליו:
(ב) לא"י - וכ"ש לישראל
מומר דעובר נמי משום לפני עור לא תתן מכשול וטעם זה שייך אף בשדה ובכל דבר:
(ג) מפני שנקרא - פירוש דמדינא שרי
להשכירו לא"י לשנה או לחודש שיתן לו כך וכך בין יסיק בו הא"י בין לא יסיקנו
וכל הריוח יהיה לא"י דאיסור שכר שבת ליכא דהא מושכרת היא לו לשנה ואיסור דאמירה
לא"י בודאי לא שייך בשכירות דלנפשיה הוא עושה ואפילו אם יש לו לא"י רק חלק
בריוח המרחץ גם כן אמרינן אדעתיה דנפשיה עביד כמש"כ בסוף הסעיף אלא שאסור בכל
זה מפני מראית העין שנקראת על שמו של ישראל ויאמרו הבריות דשכיר יום הוא ושלוחו הוא
ודוקא כשמשכירו לשנה או לחודש אבל להשכירה לא"י לימים שיתן לו הא"י כל יום
ויום שיסיקנו כך וכך אף דגם זה אדעתיה דנפשיה עביד מ"מ מדינא אסור דהוי כשכר שבת
ועיין לקמן בסימן רמ"ד דדבר האסור מפני מראית עין אינו אסור אלא בתוך התחום של
ישוב ישראל:
(ד) דסתם מרחץ - פי' דכתב להלן דשדה
מותר להשכירו מטעם זה שיתלו באריסות וע"ז קאמר דבמרחץ ליכא האי טעמא להתיר דאין
דרך ליתנו באריסות ולא יתלו ג"כ שהשכירו כפי האמת דלא שכיח:
(ה) בשליחותו של ישראל - וזהו איסור
גמור כמו שאמרו בכמה מקומות דאמירה לא"י שבות ואסמכוהו אקרא דכל מלאכה לא יעשה
בהם ולא כתיב לא תעשה לרמז דאפילו ע"י אחרים לא יעשה ואפילו כשעושה בעצמו מלאכה
של ישראל בשבילו ג"כ צריך למחות בידו:
(ו) שדה מותר - להשכירה לא"י
בדבר קצוב דאף דנקראת נמי על שמו כמו מרחץ דכל מחובר סתמא שם בעליו עליו ולהשכיר נמי
לא שכיח כל כך מ"מ מותר דלא יחשדוהו בשכיר יום כדמפרש שכן דרך וכו' ולפיכך יתלו
באריסות ואריסות שרי דאדעתיה דנפשיה עביד כדלקמיה בהגה"ה:
(ז) ותנור - להשכיר תנורו לאפות בו
דינו כמרחץ דתנור נמי אין דרך להשכירו וליתנו באריסות כמו מרחץ ויחשדו דשכיר יום הוא
אצלו:
(ח) ורחיים וכו' - משום דדרכו ליתנו
באריסות כמו שדה ולפיכך להשכירו נמי מותר וכדלעיל. ועיין בר"ן דמשמע דאם אין דרך
אנשי אותו המקום ליתן רחיים באריסות דינו כמו מרחץ לאיסור דבאמת תלוי בכל אלו הדברים
לפי מנהג המדינה בין להקל בין להחמיר וכדלקמיה בס"ב:
(ט) ואע"פ וכו' - אשדה וריחיים
קאי דהמחבר מיירי בשכירות והוא מוסיף דאף אריסות מותר והמחבר ג"כ ס"ל כן
דמטעם זה התיר בשכירות כנ"ל אלא שהוא ביאר בהדיא:
(י) רק לשליש וכו' - ודוקא בזה שנותן
לאינו יהודי חלק בתבואה אבל אם שכר האינו יהודי לעבוד בו כל השנה ושיטול היהודי כל
התבואה מהשדה אף דמדינא בזה ג"כ שרי דהאינו יהודי אדעתיה דנפשיה עביד דאף אם לא
יזבל ויחרוש ויקצור השדה בשבת יכול לעשות בחול וממהר בשביל עצמו מ"מ אסור דיבאו
לחשדו בשכיר יום ולא יתלו באריסות כשיראו לבסוף שאין לו שום חלק בפירות הארץ וכדלקמן
בריש סימן רמ"ד ודע דבמרחץ כה"ג דהיינו ששוכר אינו יהודי לעבוד בו כל השנה
ושיטול היהודי כל הריוח של השבתות מדינא אסור וה"ה בריחיים באופן זה דהא דשרינן
מתחלה מדינא היינו דוקא בשדה וכדומה דהמלאכה קצובה ואפשר להשלימה בכל עת דאין ריוח
לישראל במה שעושה האינו יהודי בשבת דאם לא יעשה היום יעשנה ביום אחר אז אמרינן אדעתיה
דנפשיה עביד אבל במרחץ וריחיים דהמלאכה אינה קצובה וכל יום ריוח לעצמו דאם לא יעשה
יום אחד יפסיד הישראל אותו היום א"כ עיקר המלאכה בשביל ישראל הוא ומדינא אסור
כמו שכיר יום דאף דמקבל שכר לא אמרינן אדעתיה דנפשיה עביד הואיל ונהנה הישראל ממלאכת
שבת [ואפילו להט"ז לקמן בסימן רמ"ד סק"ה דמתיר להרמב"ם נראה דאסור
ג"כ בזה מדינא דרגילות להקפיד על האינו יהודי כשמבטל איזה יום]. וכיון דמדינא
אסור אפילו נתפרסם ששכרו לשנה וגם הוא חוץ לתחום דאין בו משום מראית העין ג"כ
אסור ואין היתר כ"א היכא דיש לאינו יהודי קצת חלק בריוח השבתות דאז אמרינן דאדעתיה
דנפשיה עביד ומותר בריחיים וגם במרחץ במקום שנתפרסם הדבר וכבסעיף ב' וכ"ש שמותר
היכא שמוכרו לו לגמרי בכל ע"ש:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רמג סעיף א
* שכן דרך וכו' - יש לעיין אם הפירוש
דרוב העולם נותנין באריסות וכ"כ הרא"ש שם בלשונו ספ"ק דע"ג אבל
אם המנהג שוה לשכור פועלים כמו אריסות אסור דלא יתלו באריסות או דילמא דבכה"ג
ג"כ שרי ומה שאמר בגמרא אריסא אריסותיה עביד היינו שדרך נמי ליתנו באריסות לאפוקי
מרחץ דאין דרך ליתנו באריסות וכמו שכתב הר"ן ס"פ כל כתבי לפי שהוצאותיו מרובין
ושכרו מועט ויודעין הכל שבשביל ישראל הוא עושה ומלשון הרמב"ם משמע כמו שכתבנו
למעלה בשם הרא"ש דז"ל בפ"ו מהלכות שבת הלכה ט"ו דבר ששם ישראל
בעליו קרוי עליו ואין דרך רוב אנשי אותו המקום להשכירו או ליתנו באריסות אסור להשכירו
לא"י וכו' משמע דלהתירא בעינן רובא וכן משמע מלשון השו"ע בס"ב:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רמג
סעיף ב
אפי' מרחץ או תנור, אם השכירם שנה
אחר שנה ונתפרסם הדבר על ידי כך שאין דרכו לשכור פועלים אלא להשכירם, וכן אם מנהג רוב
אנשי אותו המקום להשכירם או ליתנם באריסות, (יא) <ב> מותר להשכירם לכותי או ליתנם
לו באריסות. הגה: ואפילו במקום האסור, אם אין המרחץ או התנור של ישראל (יב) ג רק שכרם
(יג) מכותי * (יד) וחזר והשכירם לכותי, שרי, דאין שם הישראל נקרא עליו (א"ז בשם
גאונים). וכן אם יש מרחץ (טו) בבית דירה, ואין רוחצין במרחץ <ג> רק ד אותן [ג]
שבביתו והם יודעים ששכרו כותי, שרי (ב"י בשם מהרי"א ור"ח וא"ז).
ואם ה עבר והשכירו במקום האסור, (טז) י"א ששכרו מותר (ב"י בשם הגאונים),
וי"א שאסור (מרדכי פ"ק דשבת), וכן עיקר (וע"ל סוף סימן רמ"ה).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רמג סעיף ב
(יא) מותר וכו' או ליתנם וכו' - דתו
ליכא חשדא ואף דאין דרך אותו המקום ואותו האיש רק להשכיר מ"מ מותר גם באריסות
דיתלו דהשכירו לו:
(יב) רק שכרם - בב"י הביא בשם
תשובת הגאונים דה"ה אם קנה מאינו יהודי ותיכף קודם שישב בה השכירם דלא נקרא שמו
עליו ויש לסמוך ע"ז [מ"א וש"א]:
(יג) מאינו יהודי - דאם היה של ישראל
נראה דאסור דעי"ז יחשדו אותו ישראל בעל המרחץ שהאינו יהודי הוא שכיר יומו:
(יד) וחזר והשכירם - י"א דבשכירות
נמי אינו מותר אלא כשלא ישב בה הישראל כמש"כ הב"י בקנה אבל הא"ר ושארי
אחרונים כתבו דבשכרו מאינו יהודי אף שישב בה הישראל מותר להשכירה לאינו יהודי דלא נקרא
שמו עליו:
(טו) בבית דירה - היינו שהמרחץ אינו
בר"ה רק בחצירו באחד מהבית דירה שלו ולכך אם אין רוחצין בו בחול אלא אותן שבביתו
שרי דאנשים אחרים לא ידעו אם יש שם מרחץ ואותן שבביתו היודעים מזה גם הם יודעים שהשכירו
לא"י אבל כשרוחצין בו גם אנשים אחרים הלא נתפרסם שיש שם מרחץ ואותו המרחץ נקרא
מכבר על שם ישראל וכשיראו אח"כ שעשן יוצא ממנו בימי השבת יתלו דבשליחותו הסיקו
הא"י וכ"ז כשהוא בבית דירה שלו אבל אם הוא עומד בר"ה במקום רואים אז
אפילו אם אינם רוחצין בו רק אותן שבביתו מ"מ אסור דהא הכל יודעים שיש שם מרחץ
ואין הכל יודעים שהשכירו לאינו יהודי כן כתבו הרבה אחרונים ויש מקילין עוד דאם הוא
עומד ברשות אחר בפ"ע שלא בחצירו אז אפילו רוחצין בו גם אנשים אחרים אפ"ה
שרי דמסתמא אין הכל יודעים שהוא שלו רק אותן השכנים של המרחץ ומסתמא נתודע להם גם את
זה שהשכירו לא"י:
(טז) י"א ששכרו מותר וכו' - והאחרונים
הסכימו דלא פליגי דבמקום דמותר מדינא כגון שהשכיר המרחץ לאינו יהודי לשנה או לחודש
דמשום שכר שבת ליכא דהלא הוא בהבלעה ואינו אסור אלא משום מראית העין כנ"ל בס"א
לכן בדיעבד מותר לקבל השכר מהאינו יהודי משא"כ אם השכירו לימים דמדינא אסור משום
שכר שבת לכן אפילו הביא האינו יהודי מעצמו מעות אסור לקבל הימנו כמ"ש בסימן רמ"ה
ס"ו וע"ש מה שכתבנו במ"ב ואם המלאכה מוטלת על ישראל עיין ריש סימן רמ"ה:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רמג סעיף ב
* וחזר והשכירם - עיין במ"ב שכתבנו
י"א דבשכירות נמי וכו' הוא דעת הט"ז וכן משמע ממ"א כ"כ הפמ"ג
אבל דעת הנהר שלום וכן הח"א כא"ר ובאמת מסתברא כותיה דהא משמע בגמרא דשכירות
לא שכיחא כ"כ וממילא שם בעליו הראשון הא"י עליו אף עתה ויתלו דשכיר יום של
הראשון הוא וכשיודע להם דמישראל הוא יודע גם זה דשכרו מישראל אם לא שישב בה הישראל
כמה שנים ונתפרסם לכל אז יש לעיין בזה:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רמד
סעיף א
פוסק (פירוש מתנה) עם האינו יהודי
על המלאכה, (א) וקוצץ דמים, והאינו יהודי א עושה לעצמו, ואף על פי שהוא עושה בשבת,
(ב) מותר; בד"א, * (ג) בצנעה, (ד) ב שאין מכירים הכל שזו המלאכה הנעשית בשבת של
ישראל היא, אבל אם היתה ידועה ומפורסמת, אסור שהרואה את האינו יהודי עוסק אינו יודע
שקצץ, ג ואומר שפלוני שכר האינו יהודי לעשות מלאכה בשבת; (ה) לפיכך הפוסק עם הא"י
<א> לבנות לו (ו) ד [ג] חצירו או כותלו, * <ב> או (ז) ה לקצור לו שדהו,
אם היתה המלאכה (ח) במדינה או בתוך (ט) התחום, אסור לו (י) להניחה לעשות לו מלאכה בשבת,
מפני הרואים שאינם יודעים שפסק; הגה: <ג> ואפי' (יא) אם דר בין העובדי כוכבים,
יש לחוש ו לאורחים הבאים שם, או ז [ה] לבני ביתו שיחשדו אותו (ב"י בשם תשובת אשכנזים);
ואם היתה המלאכה ח חוץ לתחום, (יב) וגם אין עיר אחרת בתוך תחומו של מקום, שעושים בו
מלאכה, (יג) מותר. ואינו יהודי שהכניס צאן של ישראל לדיר שדהו (ע"ל סימן תקל"ז
סעיף י"ד).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רמד סעיף א
(א) וקוצץ דמים - היינו קבלנות שמתנה
עמו שיעשה לו איזה מלאכה בשכר דבר קצוב ואם עושה לו בטובת הנאה עיין לקמן בסימן רמ"ז
ס"ד ובסימן רנ"ב ס"ב:
(ב) מותר - דכיון שקצץ אדעתיה דנפשיה
קעביד למהר להשלים מלאכתו דלישראל אין קפידא בזה דאם לא יעשהו היום יעשהו למחר דאם
קובע לו מלאכתו בשבת אסור כדלקמן סימן רמ"ז ס"א:
(ג) בצינעה - היינו שהיא מלאכת צינעה
לפי שאין הכל מכירין שהיא של ישראל וכמו שמפרש אבל אה"נ דאפילו אם הוא עושה אותה
בפרהסיא שרי כיון דהמלאכה עצמה אין ידוע שהיא של ישראל:
(ד) שאין מכירים הכל - ואפילו אם קצת
יודעים שהיא מלאכת ישראל שרי ואף על גב דמבואר לקמן בהג"ה דיש לחוש לאורחים ובני
ביתו שיחשדו אותו שם שהיא מלאכת מחובר וסתם מחובר שם בעליו נקרא עליו החמירו בו ביותר:
(ה) לפיכך וכו' - ר"ל דסתם מחובר
הוי כאלו ידוע ומפורסמת שהיא של ישראל:
(ו) חצירו או כותלו - ואפילו אם הוא
עומד במקום שאין ידוע שהוא שלו ג"כ אסור דיש לחוש לשכניו שיודעים שהוא שלו ויחשדוהו
ששכירו הוא לימים [מ"א וש"א]:
(ז) לקצור לו שדהו - ואע"ג דדרך
שדה לאריסות וא"כ יסברו שלקחה באריסות כמ"ש סימן רמ"ג ס"א מ"מ
אסור דשאני התם דכשיחקרו הדבר ימצא שכן הוא שהאינו יהודי חולק בפירות אבל הכא שיראו
בעת הקציר שאין האינו יהודי נוטל בריוח ידעו למפרע דלאו אריס היה ויחשדוהו ששכיר יום
היה דשכיח לשכור פועלים לימים למלאכה. ואפילו אם מנהג העיר לשכור בקיבולת דעת הט"ז
להחמיר שלא להניח להאינו יהודי לעשות בשדה בשבת ויו"ט וכ"ש בבנין בית דאכתי
יחשדוהו בשכיר יום שגם זה הוא רגילות ויש שמקילין בזה כשמנהג כל העיר הוא בקיבולת
[וקיבולת הוא דוקא כשכל המלאכה הוא בקיבולת לאפוקי אם רק האדריכל לבדו הוא קבלן ושאר
המסייעים דרך לשכרם לפעמים ליום ואפילו אם הוא שכרם הכל בקבלנות ג"כ אסור] ועיין
בבה"ל שביארנו דבשדה יש לסמוך על דבריהם במקום הפסד אבל בבית צ"ע אם יש להקל
בזה דהוא נגד דעת כמה פוסקים ועיין בשע"ת בשם נו"ב סי' י"ב:
(ח) במדינה - היינו בתוך העיר שקרוי
מדינה לפעמים:
(ט) התחום - שרגילין אנשי העיר לפעמים
לילך לשם:
(י) להניחה - איתא בס"ח סימן
שמ"ח מעשה באדם אחד ששכר אינו יהודי לבנות ביתו בקבלנות והיה האינו יהודי בונה
בשבת והיו מתרעמים עליו ולא חשש לכך ולא היו ימים מועטים שלא נשאר הקרקע לא לו ולא
לזרעו:
(יא) אם דר וכו' - ר"ל שהוא דר
מחוץ לתחום העיר וגם אין עיר אחרת בתוך תחומו אפ"ה אסור דיש לחוש לאורחים דמקלעי
לגביה ויחשדוהו ומה דמקילין לקמיה מבחוץ לתחום היינו כשרק המלאכה היא שם אבל הוא בעצמו
דר בעיר:
(יב) וגם אין עיר אחרת - וה"ה
כשדר שם איזה יהודי בתוך התחום של מלאכה ג"כ אסור ויצוה להאינו יהודי קודם שבת
שלא יעשה בשבת:
(יג) מותר - דתו ליכא משום מראית העין
ואינו יהודי כי קטרח בדידיה קטרח. והנה מתוך מה שנתבאר בזה הסעיף מוכח דאסור לשכור
אינו יהודי בקבלנות לפנות זבלו מחצר והוא עושה בו בשבת דהוא מתקן החצר בזה והוא בכלל
מלאכת מחובר ויש מקומות שנוהגין היתר לשכרו ליקח הזבל מרחוב אף שעושה בו בשבת וכתב
המ"א דטעמם דבשל רבים ליכא חשדא אבל בשכיר יום פשיטא דאסור והאחרונים השיגו על
טעמו ודעתם דאין נ"מ בזה הענין בין רבים ליחיד וגם הוא בעצמו כתב לבסוף דבמקום
שאין נוהגין היתר ברחוב אין להקל ע"ש טעמו דיש ח"ה בדבר וכדלקמיה. והנה אפילו
אם נאמר דבשל רבים ליכא חשדא מ"מ הסכים המ"א שאין להתיר לבנות בהכ"נ
בשבת בקבלנות כי בזמנינו שאין האומות שכנינו מניחים לשום אדם לעשות מלאכה בפרהסיא ביום
חגם איכא ח"ה אם נניח אנחנו לעשות ביום שבת ויו"ט ומ"מ כתבו כמה אחרונים
דאם יש חשש ח"ו שיתבטל הבנין בהכ"נ לגמרי מותר להניח לאינו יהודי לבנותו
כשהוא בקבלנות ובלבד שיהיה מפורסם לכל שהוא בקבלנות:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רמד סעיף א
* בצינעה - עיין במ"ב ועיין ביאור
הגר"א שציין ע"ז ירושלמי הנ"ל דבתלוש בביתו של א"י דוקא ולכאורה
משמע מיניה דהוא מחמיר אם עושה אותה בפרהסיא אף שהיא מלאכת תלוש שאין ידוע שהוא של
ישראל אבל לישנא דשו"ע שכתב שאין הכל מכירים וכו' אבל אם היתה ידועה וכו' משמע
דהעיקר תלוי אם המלאכה מפורסמת שהיא של הישראל וכ"כ הגר"א בעצמו בביאורו
על דברי הג"ה שבסעיף ב' ע"ש והא דאיתא בירושלמי בבית א"י מותר היינו
משום דכל כה"ג מסתמא לא מינכרא מלתא שהיא של ישראל ואפי' אם היא מלאכת פרהסיא
שרי ואה"נ דאפילו אם הוא עושה אותה בר"ה שרי אם אינו מנכר לסתם ב"א
שהיא של ישראל כמו שכתב ב"י שם בשם רבינו ירוחם [ואפשר עוד דבא הירושלמי שם לאפוקי
אם הוא בבית ישראל] ונראה דכונת הגר"א ג"כ הכי אלא שחסר תיבת וכו' אחר תיבת
בצינעה ור"ל על מה דכתב בשו"ע שאין הכל מכירים וציין המקור לזה מדמצריך הירושלמי
בביתו של א"י והיינו משום דהתם לא מינכרא מלתא שהיא של ישראל וכן מדמתיר במחובר
בעיר אחרת והיינו הכל מטעם זה וה"ה כל כה"ג:
* או לקצור לו שדהו - עיין במ"ב
מש"כ בשם הט"ז דאפילו אם דרך אנשי העיר לשכור פועלים בקבלנות ג"כ אסור
דיחשדוהו בשכירי יום שג"ז הוא רגילות [ועיין בפמ"ג דלדבריו אפילו מנהג רוב
העיר הוא בקבלנות ג"כ אסור כיון דרגילים בשכירי יום ג"כ ולענ"ד יש להשיב
דז"ל הרא"ש פ"ק דע"ג בסופו ר"ת ז"ל התיר לישראל ששכר
אומנא לבנות לו בית בקבלנות וכו' וע"ז השיג הרא"ש ואמר דמהך דשמעתין דאמר
אריסותיה קעביד בשדה אין ראיה לקבלנות בתים לפי שאין רגילות בשדה אלא אריסות וחכירות
אבל רוב בנין בתים ע"י שכיר יום הלכך הרואה אומר שכירי יום נינהו עכ"ל. ומשמע
מזה דאם רוב העיר דרכן בקבלנות אפילו בבתים אין להחמיר וידוע שדברי התוס' שהעתיק הט"ז
בדבריו הם דברי ר"י שהשיג על ר"ת וכן דברי הרא"ש זה הוא ג"כ דברי
ר"י כמו שרמז עליהם הרא"ש בפ"ב דמו"ק סימן ל"ד ע"ש].
והנה בתוספות ישנים בשבת י"ח ע"א מוכח ג"כ כהט"ז דאפילו רגילות
בקיבולת ג"כ אסור כיון דרגילות ג"כ בשכירי יום ועיין בפמ"ג שכתב דלטעם
הר"ן דאסרינן אפילו בקיבולת דשדה משום דמיחזי לאינשי כשכיר יום היינו אפילו ידעו
שקבלן הוא לדידהו אין חילוק כל שאין הא"י נוטל בריוח ויבאו להתיר אף שכירי יום
ממש לפ"ז אפילו נתפרסם ומנהג המקום לשכור רק בקיבולת ג"כ אסור [וחמיר יותר
לשיטתו מלשיטת התוס' הנ"ל] אבל לטעם השו"ע שכ' אינו יודע שקצץ ואומר שפלוני
שכר הא"י לעשות לו מלאכה בשבת משמע דהיכא שנתפרסם שזה האיש שכר בקבלנות או שמנהג
אותו המקום לשכור הפועלים בקבלנות שרי והוא מצדד שם להקל בזה ולענ"ד יש לעיין
הרבה בזה דשיטת הר"ן הנ"ל לאו יחידאה הוא בזה דיש עוד הרבה פוסקים דס"ל
כוותיה לדינא והוא הר"מ בתוס' ע"ג כ"א ע"ב ד"ה אריסא בסוף
הדיבור ע"ש שדעתו דעיקר הטעם דמפלגינן בין אריסות לקיבולת לא כמו שכתבו התוס'
מתחלה בשם ר"י משום דבבנין בית רגילות לשכור מדי יום ביום וכו' אלא משום שאריסות
יש לו חלק בגוף הפירות ודמי לשותף משא"כ קיבולת שנוטל מעות בשכרו ור"ל דע"כ
הוא כשכירו של ישראל ולפ"ז בודאי אפילו היכא שהוא מפורסם שהוא בקיבולת ג"כ
אסור וכן במאור פ"ב דמו"ק ובהגהת סמ"ק והובא ג"כ בכל בו וגם בהג"א
פ"ק דשבת ובסה"ת אות קמ"ה [דשם כתב דעת עצמו ובאות רכ"א העתיק
דברי ר"י] משמע מכולם דהעיקר תלוי אם יש לו לא"י חלק בגוף הדבר ולפ"ז
אם יהיה הדרך בעיר רק בקיבולת בלבד ג"כ אסור כשיטת הר"ן הנ"ל [ולדידהו
ניחא מה דסתם הגמרא בפ"ב דמו"ק ואמר מקבלי קיבולת בתוך התחום אסור ולא חילק
בדבר] אכן מלשון הרמב"ם שהובא בשו"ע שכתב הטעם שהרואה את הא"י וכו'
אינו יודע שקצץ ואומר וכו' משמע דאם מנהג רוב העיר בקבלנות יש להתיר אפילו בבית וכמו
שהוכחתי לעיל בריש סימן רמ"ג בביאור הלכה מן הרמב"ם גופא דבעינן רובא בחידושי
רע"א הביא שגם בתשובת מהר"י הלוי הסכים ג"כ לאיסור אך דעתו בעצמו שם
להתיר היכא שמנהג המקום הוא לשכור בקבלנות והנה בקיבולת דשדה אם נתפרסם שזה האיש דרכו
בקבלנות או שמנהג המקום כן לא נוכל למחות ביד המקילין שבלא"ה יש כמה ראשונים שס"ל
דבשדה מותר קיבולת משום דיתלו באריסות ונהי דאנן קי"ל להחמיר בזה כסתימת השו"ע
כאידך רבוותא מ"מ באופן זה נראה דיש לצרף דעתם להקל באמנם בקיבולת דבית שדעת ר"ת
להקל יחידאה הוא בזה וגם הוא בעצמו חזר בזה כמו שכתב רבינו ירוחם יש לעיין אם יש להקל
אפילו בנתפרסם וכנ"ל. אח"כ מצאתי בנ"א כלל ג' שגם דעתו להחמיר בזה וע"כ
צ"ע למעשה והנה מה שכ' במ"ב דקיבולת נקרא אם כל הבנין הוא רק בקבלנות אבל
לא כשהאדריכל בלבד הוא קבלן ושאר שכירים שתחתיו הם לפעמים שכירי יום כ"כ האחרונים
ונ"ל דכונה הוא דאותו בעה"ב דרכו לשכור לפעמים בעצמו את השכירים שתחתיו לשכירי
יום ולכך לא נקרא תו שם קבלנות על הבנין אבל אם הדרך הוא תמיד שאין בעה"ב יודע
כלל מכל עסק רק שהוא שוכר האדריכל והאדריכל בעצמו דרכו לשכור לפעמים שכירי יום תחתיו
תו הוי זה ג"כ בכלל קבלנות:
סעיף ב
(יד) [ה*] לפסול האבנים ולתקן הקורות,
אפי' בביתו של אינו יהודי אסור, כיון (טו) ט דלצורך מחובר הוא; (טז) ואם עשו כן, *
לא ישקעם בבנין. הגה: (יז) וי"א דאם אינו מפורסם שהוא של ישראל, (יח) שרי (כל
בו).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רמד סעיף א
(א) וקוצץ דמים - היינו קבלנות שמתנה
עמו שיעשה לו איזה מלאכה בשכר דבר קצוב ואם עושה לו בטובת הנאה עיין לקמן בסימן רמ"ז
ס"ד ובסימן רנ"ב ס"ב:
(ב) מותר - דכיון שקצץ אדעתיה דנפשיה
קעביד למהר להשלים מלאכתו דלישראל אין קפידא בזה דאם לא יעשהו היום יעשהו למחר דאם
קובע לו מלאכתו בשבת אסור כדלקמן סימן רמ"ז ס"א:
(ג) בצינעה - היינו שהיא מלאכת צינעה
לפי שאין הכל מכירין שהיא של ישראל וכמו שמפרש אבל אה"נ דאפילו אם הוא עושה אותה
בפרהסיא שרי כיון דהמלאכה עצמה אין ידוע שהיא של ישראל:
(ד) שאין מכירים הכל - ואפילו אם קצת
יודעים שהיא מלאכת ישראל שרי ואף על גב דמבואר לקמן בהג"ה דיש לחוש לאורחים ובני
ביתו שיחשדו אותו שם שהיא מלאכת מחובר וסתם מחובר שם בעליו נקרא עליו החמירו בו ביותר:
(ה) לפיכך וכו' - ר"ל דסתם מחובר
הוי כאלו ידוע ומפורסמת שהיא של ישראל:
(ו) חצירו או כותלו - ואפילו אם הוא
עומד במקום שאין ידוע שהוא שלו ג"כ אסור דיש לחוש לשכניו שיודעים שהוא שלו ויחשדוהו
ששכירו הוא לימים [מ"א וש"א]:
(ז) לקצור לו שדהו - ואע"ג דדרך
שדה לאריסות וא"כ יסברו שלקחה באריסות כמ"ש סימן רמ"ג ס"א מ"מ
אסור דשאני התם דכשיחקרו הדבר ימצא שכן הוא שהאינו יהודי חולק בפירות אבל הכא שיראו
בעת הקציר שאין האינו יהודי נוטל בריוח ידעו למפרע דלאו אריס היה ויחשדוהו ששכיר יום
היה דשכיח לשכור פועלים לימים למלאכה. ואפילו אם מנהג העיר לשכור בקיבולת דעת הט"ז
להחמיר שלא להניח להאינו יהודי לעשות בשדה בשבת ויו"ט וכ"ש בבנין בית דאכתי
יחשדוהו בשכיר יום שגם זה הוא רגילות ויש שמקילין בזה כשמנהג כל העיר הוא בקיבולת
[וקיבולת הוא דוקא כשכל המלאכה הוא בקיבולת לאפוקי אם רק האדריכל לבדו הוא קבלן ושאר
המסייעים דרך לשכרם לפעמים ליום ואפילו אם הוא שכרם הכל בקבלנות ג"כ אסור] ועיין
בבה"ל שביארנו דבשדה יש לסמוך על דבריהם במקום הפסד אבל בבית צ"ע אם יש להקל
בזה דהוא נגד דעת כמה פוסקים ועיין בשע"ת בשם נו"ב סי' י"ב:
(ח) במדינה - היינו בתוך העיר שקרוי
מדינה לפעמים:
(ט) התחום - שרגילין אנשי העיר לפעמים
לילך לשם:
(י) להניחה - איתא בס"ח סימן
שמ"ח מעשה באדם אחד ששכר אינו יהודי לבנות ביתו בקבלנות והיה האינו יהודי בונה
בשבת והיו מתרעמים עליו ולא חשש לכך ולא היו ימים מועטים שלא נשאר הקרקע לא לו ולא
לזרעו:
(יא) אם דר וכו' - ר"ל שהוא דר
מחוץ לתחום העיר וגם אין עיר אחרת בתוך תחומו אפ"ה אסור דיש לחוש לאורחים דמקלעי
לגביה ויחשדוהו ומה דמקילין לקמיה מבחוץ לתחום היינו כשרק המלאכה היא שם אבל הוא בעצמו
דר בעיר:
(יב) וגם אין עיר אחרת - וה"ה
כשדר שם איזה יהודי בתוך התחום של מלאכה ג"כ אסור ויצוה להאינו יהודי קודם שבת
שלא יעשה בשבת:
(יג) מותר - דתו ליכא משום מראית העין
ואינו יהודי כי קטרח בדידיה קטרח. והנה מתוך מה שנתבאר בזה הסעיף מוכח דאסור לשכור
אינו יהודי בקבלנות לפנות זבלו מחצר והוא עושה בו בשבת דהוא מתקן החצר בזה והוא בכלל
מלאכת מחובר ויש מקומות שנוהגין היתר לשכרו ליקח הזבל מרחוב אף שעושה בו בשבת וכתב
המ"א דטעמם דבשל רבים ליכא חשדא אבל בשכיר יום פשיטא דאסור והאחרונים השיגו על
טעמו ודעתם דאין נ"מ בזה הענין בין רבים ליחיד וגם הוא בעצמו כתב לבסוף דבמקום
שאין נוהגין היתר ברחוב אין להקל ע"ש טעמו דיש ח"ה בדבר וכדלקמיה. והנה אפילו
אם נאמר דבשל רבים ליכא חשדא מ"מ הסכים המ"א שאין להתיר לבנות בהכ"נ
בשבת בקבלנות כי בזמנינו שאין האומות שכנינו מניחים לשום אדם לעשות מלאכה בפרהסיא ביום
חגם איכא ח"ה אם נניח אנחנו לעשות ביום שבת ויו"ט ומ"מ כתבו כמה אחרונים
דאם יש חשש ח"ו שיתבטל הבנין בהכ"נ לגמרי מותר להניח לאינו יהודי לבנותו
כשהוא בקבלנות ובלבד שיהיה מפורסם לכל שהוא בקבלנות:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רמד סעיף א
* בצינעה - עיין במ"ב ועיין ביאור
הגר"א שציין ע"ז ירושלמי הנ"ל דבתלוש בביתו של א"י דוקא ולכאורה
משמע מיניה דהוא מחמיר אם עושה אותה בפרהסיא אף שהיא מלאכת תלוש שאין ידוע שהוא של
ישראל אבל לישנא דשו"ע שכתב שאין הכל מכירים וכו' אבל אם היתה ידועה וכו' משמע
דהעיקר תלוי אם המלאכה מפורסמת שהיא של הישראל וכ"כ הגר"א בעצמו בביאורו
על דברי הג"ה שבסעיף ב' ע"ש והא דאיתא בירושלמי בבית א"י מותר היינו
משום דכל כה"ג מסתמא לא מינכרא מלתא שהיא של ישראל ואפי' אם היא מלאכת פרהסיא
שרי ואה"נ דאפילו אם הוא עושה אותה בר"ה שרי אם אינו מנכר לסתם ב"א
שהיא של ישראל כמו שכתב ב"י שם בשם רבינו ירוחם [ואפשר עוד דבא הירושלמי שם לאפוקי
אם הוא בבית ישראל] ונראה דכונת הגר"א ג"כ הכי אלא שחסר תיבת וכו' אחר תיבת
בצינעה ור"ל על מה דכתב בשו"ע שאין הכל מכירים וציין המקור לזה מדמצריך הירושלמי
בביתו של א"י והיינו משום דהתם לא מינכרא מלתא שהיא של ישראל וכן מדמתיר במחובר
בעיר אחרת והיינו הכל מטעם זה וה"ה כל כה"ג:
* או לקצור לו שדהו - עיין במ"ב
מש"כ בשם הט"ז דאפילו אם דרך אנשי העיר לשכור פועלים בקבלנות ג"כ אסור
דיחשדוהו בשכירי יום שג"ז הוא רגילות [ועיין בפמ"ג דלדבריו אפילו מנהג רוב
העיר הוא בקבלנות ג"כ אסור כיון דרגילים בשכירי יום ג"כ ולענ"ד יש להשיב
דז"ל הרא"ש פ"ק דע"ג בסופו ר"ת ז"ל התיר לישראל ששכר
אומנא לבנות לו בית בקבלנות וכו' וע"ז השיג הרא"ש ואמר דמהך דשמעתין דאמר
אריסותיה קעביד בשדה אין ראיה לקבלנות בתים לפי שאין רגילות בשדה אלא אריסות וחכירות
אבל רוב בנין בתים ע"י שכיר יום הלכך הרואה אומר שכירי יום נינהו עכ"ל. ומשמע
מזה דאם רוב העיר דרכן בקבלנות אפילו בבתים אין להחמיר וידוע שדברי התוס' שהעתיק הט"ז
בדבריו הם דברי ר"י שהשיג על ר"ת וכן דברי הרא"ש זה הוא ג"כ דברי
ר"י כמו שרמז עליהם הרא"ש בפ"ב דמו"ק סימן ל"ד ע"ש].
והנה בתוספות ישנים בשבת י"ח ע"א מוכח ג"כ כהט"ז דאפילו רגילות
בקיבולת ג"כ אסור כיון דרגילות ג"כ בשכירי יום ועיין בפמ"ג שכתב דלטעם
הר"ן דאסרינן אפילו בקיבולת דשדה משום דמיחזי לאינשי כשכיר יום היינו אפילו ידעו
שקבלן הוא לדידהו אין חילוק כל שאין הא"י נוטל בריוח ויבאו להתיר אף שכירי יום
ממש לפ"ז אפילו נתפרסם ומנהג המקום לשכור רק בקיבולת ג"כ אסור [וחמיר יותר
לשיטתו מלשיטת התוס' הנ"ל] אבל לטעם השו"ע שכ' אינו יודע שקצץ ואומר שפלוני
שכר הא"י לעשות לו מלאכה בשבת משמע דהיכא שנתפרסם שזה האיש שכר בקבלנות או שמנהג
אותו המקום לשכור הפועלים בקבלנות שרי והוא מצדד שם להקל בזה ולענ"ד יש לעיין
הרבה בזה דשיטת הר"ן הנ"ל לאו יחידאה הוא בזה דיש עוד הרבה פוסקים דס"ל
כוותיה לדינא והוא הר"מ בתוס' ע"ג כ"א ע"ב ד"ה אריסא בסוף
הדיבור ע"ש שדעתו דעיקר הטעם דמפלגינן בין אריסות לקיבולת לא כמו שכתבו התוס'
מתחלה בשם ר"י משום דבבנין בית רגילות לשכור מדי יום ביום וכו' אלא משום שאריסות
יש לו חלק בגוף הפירות ודמי לשותף משא"כ קיבולת שנוטל מעות בשכרו ור"ל דע"כ
הוא כשכירו של ישראל ולפ"ז בודאי אפילו היכא שהוא מפורסם שהוא בקיבולת ג"כ
אסור וכן במאור פ"ב דמו"ק ובהגהת סמ"ק והובא ג"כ בכל בו וגם בהג"א
פ"ק דשבת ובסה"ת אות קמ"ה [דשם כתב דעת עצמו ובאות רכ"א העתיק
דברי ר"י] משמע מכולם דהעיקר תלוי אם יש לו לא"י חלק בגוף הדבר ולפ"ז
אם יהיה הדרך בעיר רק בקיבולת בלבד ג"כ אסור כשיטת הר"ן הנ"ל [ולדידהו
ניחא מה דסתם הגמרא בפ"ב דמו"ק ואמר מקבלי קיבולת בתוך התחום אסור ולא חילק
בדבר] אכן מלשון הרמב"ם שהובא בשו"ע שכתב הטעם שהרואה את הא"י וכו'
אינו יודע שקצץ ואומר וכו' משמע דאם מנהג רוב העיר בקבלנות יש להתיר אפילו בבית וכמו
שהוכחתי לעיל בריש סימן רמ"ג בביאור הלכה מן הרמב"ם גופא דבעינן רובא בחידושי
רע"א הביא שגם בתשובת מהר"י הלוי הסכים ג"כ לאיסור אך דעתו בעצמו שם
להתיר היכא שמנהג המקום הוא לשכור בקבלנות והנה בקיבולת דשדה אם נתפרסם שזה האיש דרכו
בקבלנות או שמנהג המקום כן לא נוכל למחות ביד המקילין שבלא"ה יש כמה ראשונים שס"ל
דבשדה מותר קיבולת משום דיתלו באריסות ונהי דאנן קי"ל להחמיר בזה כסתימת השו"ע
כאידך רבוותא מ"מ באופן זה נראה דיש לצרף דעתם להקל באמנם בקיבולת דבית שדעת ר"ת
להקל יחידאה הוא בזה וגם הוא בעצמו חזר בזה כמו שכתב רבינו ירוחם יש לעיין אם יש להקל
אפילו בנתפרסם וכנ"ל. אח"כ מצאתי בנ"א כלל ג' שגם דעתו להחמיר בזה וע"כ
צ"ע למעשה והנה מה שכ' במ"ב דקיבולת נקרא אם כל הבנין הוא רק בקבלנות אבל
לא כשהאדריכל בלבד הוא קבלן ושאר שכירים שתחתיו הם לפעמים שכירי יום כ"כ האחרונים
ונ"ל דכונה הוא דאותו בעה"ב דרכו לשכור לפעמים בעצמו את השכירים שתחתיו לשכירי
יום ולכך לא נקרא תו שם קבלנות על הבנין אבל אם הדרך הוא תמיד שאין בעה"ב יודע
כלל מכל עסק רק שהוא שוכר האדריכל והאדריכל בעצמו דרכו לשכור לפעמים שכירי יום תחתיו
תו הוי זה ג"כ בכלל קבלנות:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רמה
סעיף א
(א) ישראל ואינו יהודי * שיש להם שדה
או א תנור או מרחץ או רחיים של מים בשותפות, או שהם שותפין בחנות בסחורה, (ב) אם התנו
מתחלה בשעה שבאו להשתתף (ג) שיהיה שכר השבת לאינו יהודי לבדו, * (ד) ב אם מעט (ה) ואם
הרבה, ושכר יום א' כנגד יום השבת לישראל לבדו, (ו) מותר. (ז) <א> ואם לא התנו
בתחלה, כשיבואו לחלוק נוטל א"י שכר השבתות כולם, והשאר חולקים אותו; ואם לא היה
שכר השבת ידוע, יטול הא"י לבדו שביעית השכר, וחולקים השאר. הגה: ויש מתירין השכר
בדיעבד, אפילו לא התנו * (ח) ג וחלקו סתם (הרא"ש פ"ק דע"א ורבי' ירוחם
חי"ב). ונ"ל דבהפסד גדול יש לסמוך עלייהו; וי"א שכל זה לא מיירי אלא
בשותפות שכל אחד ד עוסק (ט) [ב] ביומו (ב"י), אבל כששניהם עוסקים ביחד כל ימי
החול, ובשבת עסק האינו יהודי לבדו, מותר לחלוק עמו כל השכר, דאינו יהודי (י) ה אדעתא
דנפשיה קא עביד, (יא) ואין הישראל נהנה במלאכתו בשבת, כיון שאין המלאכה מוטלת עליו
לעשות; ומ"מ לא יטול שכר שבת אלא (יב) ו בהבלעה עם שאר הימים (ר"ן פ"ק
דשבת סוף פרק כל כתבי).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רמה סעיף א
(א) ישראל וא"י וכו' - דע ההיתר
גמור הוא באם הישראל יש לו איזה עסק או מלאכה בשותפות עם הא"י שיתנו מתחלה קודם
שלוקחין בשותפות עבוד עתה בשבת ותקח כפי מלאכתך הן רב או מעט ואני אעבוד כנגדך יום
אחד בחול ואטול כפי מלאכתי ובשעת חלוקה יטול הא"י שכר עבור השבת והישראל יטול
יום א' כנגדו הן רב או מעט אבל אם לא התנו מתחלה ובשעת חלוקה אומר לא"י טול אתה
כנגד עמלך בשבת ואני בחול זהו ודאי אסור ואם לא התנו מתחלה ובשעת חלוקה חלקו סתם בשוה
זהו בעיא בגמרא ולא אפשיטא ופסק הרמב"ם לחומרא והרא"ש לקולא והמחבר סתם כהרמב"ם
והרמ"א פסק בהג"ה כהרא"ש במקום הפסד גדול. ואם התנו קודם שבאו להשתתף
כנ"ל ובשעת חלוקה נתרצו לחלוק בשוה זהו מותר אף להרמב"ם וכמש"כ בס"ב
זהו עיקרי הדינים שבסעיפים הראשונים ויתר הפרטים וגם טעמיהן יבוארו לקמיה. שדה או תנור
וכו' - טעם הדברים אלו דבעינן התנו דאל"ה כיון דמתחלה בשעת עשיית השותפות היה
מוטל המלאכה על שניהם יחדו ולהכי אם אח"כ יאמר להא"י עשה אתה לבדך בשבת וטול
לך כל הריוח של שבת ואני אעשה לבדי יום אחד בחול כנגדו ואטול אותו לעצמי הריוח של אותו
יום הו"ל כאלו מעמיד את הא"י לפועל בידים כאלו אומר לו עשה אתה עבורי בשבת
ואני אעשה נגד זה עבורך בחול והוי שלוחו ממש [תוספות] ולפ"ז אם שותפו הא"י
בעצמו אינו עושה כלום רק שא"י אחרים הבאים לאפות מסיקין בו בתנור של השותפות ונותנים
סך מה בשכרם יכול הישראל לקבל משותפו שכרו המגיע לו לפי חלקו אפילו אם לא התנו ובלבד
שלא יקח ממנו משכר שבת לבדו אלא יקח ממנו סתם בהבלעת שאר ימים כדי שלא יהיה שכר שבת
ולא חיישינן משום מראית העין שיאמרו לצורך ישראל הוא עושה כיון שידוע שיש לא"י
חלק בו [מ"א וש"א]:
(ב) אם התנו מתחלה - הטעם דכיון שהותנו
בתחלה לא הוטל על הישראל כלל מעיקרא לעשות בשבת ואין הא"י שלוחו:
(ג) שיהיה שכר שבת וכו' - וגבי שדה
צריך שיאמר לו תעמול לזרוע ולחרוש בשבת ותטול בשעת קצירה כנגד עמלך בשבת ואני או שלוחי
אעמול בחול ואטול ג"כ כנגד יום שלי:
(ד) אם מעט וכו' - דכיון דאינם מחשבין
זה כנגד זה ליטול בשוה א"כ אינם שותפים כלל ביום שבת וביום א' רק בשאר הימים ולאפוקי
אם מתנה עמו בשעת התנאי שלבסוף יבואו לחשבון שיהיה השכר לשניהם בשוה דאסור דעל כרחך
הוא עמו כשותף גם ביום השבת:
(ה) ואם הרבה - ואם אח"כ בשעת
חלוקה באו לחשבון לומר כמה נטלת אתה מרובה ואני מועט נחלוק המותר שיהיה לשניהן בשוה
דעת המ"א לפסוק כדעת הראב"ד שמחמיר בזה משום דאיגלאי מילתא למפרע דהתנאי
דמעיקרא הערמה בעלמא הוי ויש מקילין בזה כיון דהתנו מעיקרא ועיין בא"ר שהאריך
ג"כ בזה ולבסוף נשאר בצ"ע:
(ו) מותר - ואם לא נודע אח"כ
ריוח של כל אחד ואחד על יומו כגון בחנות רשאין לכתחלה לחלוק בשוה [מ"א בשם רלב"ח]:
(ז) ואם לא התנו בתחלה - כתב סתמא
לאסור בלא התנו אפילו אם לא אמר לו עבוד אתה בשבת ואני בחול וגם בשעת חלוקה לא הזכיר
לו של שבת אלא רוצה לחלוק עמו סתם בשוה אפ"ה אסור כיון שלא התנו קודם שנשתתפו:
(ח) וחלקו סתם - היינו שבשעת חלוקה
לא הזכיר לו ישראל את השבת לומר אתה תטול כנגד יום עמלך בשבת ואני אטול כנגד יום עמלי
בחול אלא חלקו סתם בשוה וגם מיירי שלא אמר לו בתחלה עבוד אתה בשבת ואני אעבוד כנגדך
בחול אלא הא"י עשה מעצמו שלא בצוויו דאל"ה אסור לכו"ע בכל זה דגלי דעתו
דשלוחו היה על שבת והוא עמל כנגדו בחול כיון שמתחלה הוטל על שניהן יחד. ודע דכל הסעיף
הזה מיירי שהישראל והאינו יהודי הם שותפים בגוף התנור והמרחץ אבל אם אין לא"י
חלק בגוף התנור רק שהוא מקבל חלק בריוח בשביל שהוא אופה ומסיק התנור י"א דלא מהני
בזה אפילו כשמתנה בתחלה טול אתה חלקך בשבת ואני יום אחד בחול דכיון שגוף התנור הוא
של ישראל הו"ל כמשכיר לו תנורו על שבת שיסיק לו בשביל זה השכר יום אחד של חול
ואסור ליטול שכר שבת ועיין במ"א שמסיק דיש לחוש להחמיר כדעה זו ודוקא באופן זה
שהוא שלא בהבלעה אבל אם הוא בהבלעה כגון שאומר לאופה טול אתה ב' וג' ימים שרי כשהתנה
זה בתחלת השותפות ויש מאחרונים שסוברין דלא בעינן בזה שאין לא"י חלק בגוף התנור
התנו מעיקרא כיון שהוא בהבלעה:
(ט) ביומו - דאז כיון דהישראל עושה
כל יום א' הו"ל הא"י כשלוחו לעשות כל יום השבת בשבילו ולכך בעינן שיתנה מעיקרא
וכנ"ל וכתבו האחרונים דה"ה אם הא"י נתן מעות לישראל להתעסק בהם בחול
ובשבת מתעסק הוא דאסור לישראל לקבל ממנו שכר מן הריוח שנולד בשבת אא"כ יתנה הישראל
עמו מעיקרא שלא יהיה מוטל עליו יום השבת כלל דאל"ה כיון דהמלאכה הזאת מוטלת על
ישראל והא"י עושה שליחותו אסור:
(י) אדעתיה דנפשיה קעביד - בשביל חלקו
דה"ל כארים דמותר מדינא וכנ"ל בריש סימן רמ"ג דכיון שהוא לוקח בפירות
עביד אדעתיה דנפשיה וחלק הישראל נשבח ממילא וה"ה כאן אלא דשם אסור בתנור משום
מראית העין שיאמרו שכירו הוא וכאן ליכא מ"ע דהכל יודעין שיש לא"י חלק בו:
(יא) ואין הישראל נהנה וכו' - ר"ל
דהנאתו הוא רק הנאה דממילא אבל אין הא"י עושה מלאכתו בשבילו להנותו דליהוי כשלוחו
בזה כיון דאין מוטל כלל על ישראל בזה לעשות בשבת דהא בחול מחממין שניהם ובשבת אין הא"י
יכול לכופו שיעסוק עמו משו"ה בודאי אדעתיה דנפשיה עביד:
(יב) בהבלעה - דאל"ה מחזי כשכר
שבת:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רמה סעיף א
* שיש להם שדה או תנור וכו' - בשותפות.
היינו שהוא של שניהם בעצם או שקבלוהו מאחד להתעסק בו בשותפות [גמרא בע"ג כ"ב
וכן איתא בס"ג]:
* אם מעט ואם הרבה - נראה דה"ה
אפילו לא פירשו כן בפירוש דמסתמא כן הוא ולא בא רק לאפוקי אם מתנה עמו שלבסוף יבואו
לחשבון משני הימים דאסור וכמו שכתבתי במ"ב וכן משמע מלשון הגמרא בע"ג כ"ב
ישראל וא"י שקבלו שדה בשותפות לא יאמר ישראל לא"י טול חלקך בשבת ואני בחול
ואם התנו מתחלה מותר ולא הזכיר כלל בברייתא שיאמר הן רב או מעט וכן משמע מלשון השו"ע
יו"ד רצ"ד סי"ג גבי ערלה דדין אחד הוא עם עניננו להרמב"ם בכל הפרטים
ובשניהם העתיק המחבר את לשונו ממש ולא הזכיר כלל שיתנה הן רב או מעט אע"כ כמו
שכתבנו דרצה הרמב"ם רק לאפוקי שלא יתנה עמו שיבואו לחשבון וכלל הענין בלשון קצרה
וכמו שכ' הש"ך שם דבזה העתיק הרמב"ם את סיפא דברייתא דאם באו לחשבון אסור:
* וחלקו סתם - עיין מ"ב וכל הדברים
הוא מברייתא שם בגמרא כ"ב ע"א ומפירש"י שם ועיין במ"א שהביא מרי"ו
וז"ל ואם מסתמא לקח הא"י בשבת בלא אמירת ישראל בעיא ולא אפשיטא ולקולא ואח"כ
הביא פירש"י ע"ז ע"ש ועיין בפמ"ג ולבו"ש שפי' דלהרי"ו
כיון שלקח הא"י מתחלה מעצמו סתם אפילו אמר לו ישראל אח"כ אתה נטלת את יום
השבת ואני אטול כנגדו יום החול ג"כ מותר אבל לרש"י אסור זה ע"ש ולענ"ד
נראה דהרי"ו לא כיון לזה דכ"ע סברי דהישראל אסור לו להזכיר של שבת בשעת חלוקה
אפילו אם כבר נטל הא"י של שבת בתחלה עיין בסה"ת ובטור בריש הסימן ולמה לן
לומר שהרי"ו יחלוק על כולן אלא כונת רי"ו הוא לבאר האבעיא שא"י נטל
כנגד יום השבת הן רב או מעט והישראל כנגדו יום חול אך שהיה בסתמא שלא הזכיר הישראל
שהוא נוטל יום החול כנגד יום השבת ובאור רש"י הוא שחלקו סתם לבסוף בשוה ולזה הביא
המ"א את שני הבאורים ולדינא נוכל לומר דגם רש"י מודה להרי"ו ותרוייהו
מותרין להי"א כיון שהיה בסתמא וכדברינו מוכח בתו"ש שזה הוא כונת רי"ו
וכן בהגר"ז:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רמה
סעיף ב
<ב> היכא שהתנו בתחלה, אם אח"כ
בשעת חלוקה (יג) נתרצה הא"י לחלוק בשוה, מותר.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רמה סעיף ב
(יג) נתרצה הא"י - ר"ל שעלה
לפי מה שהתנו הן רב או מעט על חלק השבת יותר מיום אחד החול של ישראל ובשעת חלוקה נתרצה
לחלוק בשוה אפ"ה לא אמרינן דאיגלאי מלתא למפרע דהא"י היה שלוחו למלאכת שבת
אלא מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה הא"י כיון דהתנו מתחלה שיהיה יום השבת שייך לו לבדו
ודוקא שריצוי של א"י שיהיה החלוקה בשוה היה בסתמא שלא ע"י עשיית חשבון מריוח
שני הימים אבל אם בא ע"י עשיית חשבון שהישראל אמר לא"י בשעת חלוקה את שקלית
בשבת ק' זוזי ואנא שקילנא ביום החול נ' זוזי מלא לי החסרון ועי"ז נתרצה הא"י
להשלים לו כבר כתבתי לעיל בס"ק ה' שיש דעות בזה:
סעיף ג
היכא שלא התנו בתחלה, יש תיקון ע"י
(יד) שיחזיר המוכר להם ז דמי הקרקע או ימכרוהו לאיש אחר ויחזרו ויקנוהו בשותפות, ויתנו
בשעת הקניה; ואם נשתתפו בחנות ולא התנו, יחזור כל אחד ויטול חלקו, ויבטלו השותפות,
ואחר כך יחזרו להשתתף, ויתנו בתחלה; ואם קבל הקרקע לעשות בו מלאכה בשותפות, יבטלו השיתוף
וימחלו זה לזה, ואחר כך יחזרו להשתתף ויתנו בתחלה. הגה: * (טו) <ג> ואם ירצה
ח להשכיר לאינו יהודי חלקו בשבת, או לשכרו בקבולת, שרי וכמו שנתבאר לעיל ס"ס רמ"ד
לענין מכס ומטבע דשרי, וכ"ש כאן דשרי עם שותפות אינו יהודי.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רמה סעיף ג
(יד) שיחזיר המוכר להם - ובח"מ
איתא שצריך עתה קנין מחדש להקנות להמוכר ולא סגי בזה שיחזיר לו הדמים והשטר מכיר ועיין
שם סימן קפ"ט וקצ"ד לענין קנין הא"י:
(טו) ואם ירצה וכו' - עיין במג"א
וט"ז שנתקשו בזה מאד דלמה יהיה מותר ואינו דומה לסימן רמ"ד דשם שרי משום
פסידא דווקא ותירץ המג"א במסקנא דהכא איירי שמשכיר לו את חלקו בשבת בהבלעה דהיינו
שמשכיר לו כל ימי השבתות שלו עם ב' וג' ימים מימי החול דתו ליתא כאן משום שכר שבת ומה
דשרי בקיבולת מיירי ג"כ שלא ייחד לו שבת בהקיבולת אלא בסתמא כל אימת שתעשה בעצמך
ותרויח לי כו"כ אתן לו כו"כ ועיקר רבותא דהרמ"א דקמ"ל דלא חיישינן
בזה למראית עין שיאמרו לצורך ישראל הוא עושה כיון שידוע שיש לא"י חלק בו ומש"כ
כמו שנתבאר כונתו כמו שם דלא חששו למ"ע וכ"ש הכא דליכא מ"ע כלל כיון
שהוא בשותפות עם הא"י וכן הט"ז מסיק לדינא דאינו מותר בזה אלא בהבלעה ואעפ"כ
יזהר שלא לדבר עם הא"י בהעסק בשבת כמ"ש האחרונים בסוף סימן רמ"ד:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רמה סעיף ג
* ואם ירצה להשכיר לא"י וכו'
- היינו בין לא"י זה שותפו או לאחר: