רי"ף שבת דף מז:
גמ' שבת דף קכב:-קכג:
אורך השיעור הקולי ברי"ף ור"ן הוא 37:55
דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 12:40 דקות
1)כל הכלים נטלים בשבת חוץ ממוקצה מחמת חסרון כיס
2)כלי שמלאכתו לאיסור, מותר לטלטלו
3)ניטל חודה כד או חור שלה, אסור.
וחדשה שלא ניקבה עדיין, כה מותר
4)הפירות הטמונין בתבן או בקש
המוקצים, יכול לתחוב בהם מחט או כוש ונוטלם והקש ננער מאליו
5)מיישרים אברי הולד שנתפרקו מחמת צער
הלידה.
בית יוסף אורח חיים סימן
שח
א (א) כל הכלים ניטלין בשבת חוץ מכלים שאדם חס עליהם וכו'. בפרק כל הכלים
(קכג:) תנן רבי יוסי אומר כל הכלים ניטלין בשבת חוץ מן המסר הגדול ויתד המחרישה ופירש
רש"י משום דקפיד עלייהו ומייחד להם מקום דלא חזו למלאכה אחריתא ובפרק מי שהחשיך
(קנז.) אמרינן שזה נקרא מוקצה מחמת חסרון כיס ואפילו רבי שמעון מודה ביה ובגמרא (קכג:)
אמר אביי חרבא דאושכפי וסכינא דאשכבתא וחצינא דנגרי כיתד של מחרישה דמי. ופירש רש"י
חרבא דאושכפי. סכין של רצענין: וסכינא דאשכבתא. סכין של בית המקולין שהקצבים מקצבים
בו בשר: חצינא. דוליידור"ה כל הני קפדי עלייהו משום דמפגמי ומקצי להו בידים. והתוספות
(ד"ה וסכינא) כתבו שיש מפרשים סכינא דאשכבתא סכין ששוחטין בו שמקפיד שלא תפגם
וכתב הרא"ש (סי' ד) וכן נמי סכין של מילה ואיזמל של ספרים וסכין של סופרים שמתקנים
בהם הקולמוסין כיון שמקפידים לעשות בהם תשמיש אחר אסור לטלטלם בשבת: כתב הרמב"ם
בפרק כ"ה (ה"ט) וזה לשונו כל כלי שמקפיד עליו שמא יפחתו דמיו כגון כלים המוקצים
לסחורה וכלים היקרים ביותר שמקפיד עליהם שמא יפסדו אסור לטלטלן בשבת וזה הוא הנקרא
מוקצה מחמת חסרון כיס כגון המסר הגדול וכו' והרב המגיד כתב בפרק כ"ו (הי"ד)
גבי אוצר של תבואה שאם יש לו כלים המוכנים לסחורה והוצרך להם מותר לטלטלם וכל שכן הוא
מפירות המוכנים לסחורה שהותרו אפילו באכילה עכ"ל וכן משמע מכרכי דזוזי דאיתא בסוף
פרק קמא (יט:) ובסוף פרק מי שהחשיך (קנו:) וגם לפי מה שפירשו התוספות שם בסוף פרק קמא
(ד"ה הני) מכל מקום פשיטא להו דלרבי שמעון אפילו בכלים המיוחדים לעסקא לית ליה
מוקצה וצריך לומר דהא דכתב הרמב"ם דכלים המוקצים לסחורה אסור לטלטלן היינו דוקא
כשמקפיד עליהם שמא יפסדו ומשום הכי אף על פי שאינם יקרים ביותר כיון שהם מוקצים לסחורה
אסור לטלטלם דשמקפיד עליהם שמא יפסדו דקתני קאי גם לכלים המוקצים לסחורה הא אם אינו
מקפיד עליהם אף על פי שהם מוקצים לסחורה מותר לטלטלם וכדברי הרב המגיד וכתבו התוספות
(קכג: ד"ה וסכינא) דכלי המוקצה מחמת חסרון כיס יש ליזהר שלא לטלטלו אפילו לצורך
גופו וכן כתב הרא"ש בתשובות (כלל כב סי' ח) וכיון דלצורך גופו אסור כל שכן לצורך
מקומו כדמשמע בגמרא (קכג:) דלצורך גופו עדיף מלצורך מקומו וכן נראה מדברי רבינו שכתב
בסמוך או אפילו אם צריך לו והוא דבר שמקפיד עליו שלא לעשות בו אלא מלאכתו וכו'
אסור הרי שאף על פי שצריך לו לגופו אסר מפני שמקפיד עליו דהיינו מוקצה מחמת חסרון כיס
וכן נראה שהוא דעת הרמב"ם בפרק כ"ה (ה"ט) שלא הזכיר היתר טלטול לצורך
גופו ולצורך מקומו במוקצה מחמת חסרון כיס כמו שהזכיר (ה"ה, ז) בכלי שמלאכתו לאיסור:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שח סעיף א
(א) כל הכלים נטלים בשבת * חוץ ממוקצה
מחמת (ב) חסרון כיס, כגון סכין של שחיטה או של מילה, ואיזמל של ספרים, וסכין של סופרים
שמתקנים בהם (ג) הקולמוסים כיון שמקפידים שלא לעשות בהם תשמיש אחר, אסור לטלטלו בשבת
ואפילו לצורך מקומו או (ד) לצורך גופו. הגה: ואפי' תחובים בנדן עם שאר סכינים, א אסור
(ה) לטלטלו (מהרי"ל). וה"ה לקורנס של בשמים (ו) ב שמקפידים עליו שלא יתלכלך.
הגה: וה"ה כלים המיוחדים לסחורה (ז) ג ומקפיד עליהם (ב"י בשם מיימוני פ"ה
והמגיד פכ"ז).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שח סעיף א
(א) כל הכלים וכו' - ר"ל אפילו
כלי שמלאכתו לאיסור ניטל עכ"פ לצורך גופו או מקומו וכדלקמן בס"ג:
(ב) חסרון כיס - ר"ל שמחמת
חשש הפסד הוא מקפיד עליהם שלא לטלטלם ומקצה אותם מדעתו:
(ג) הקולמוסים - וה"ה שארי
דברים שמקפיד עליהם שלא להשתמש בהם תשמיש אחר כדי שלא יתקלקלו כגון מגרה גדולה
שמנסרין בה את הקורות או סכין של רצענים או נייר חלק שעומד לכתיבה כמו שכתבו הפוסקים
וכל כה"ג:
(ד) לצורך גופו - דהיינו שצריך לגוף
הדבר למלאכה אחרת של היתר:
(ה) לטלטלו - פי' אותו הסכין של
סופרים אסור לטלטלו דהו"א הואיל והוא תחוב עם שאר סכינים לא קפיד עליה קמ"ל
דאסור אבל הנדן עם הסכינים שרי לטלטל אף שהוא ג"כ בתוכו דהא נעשית בסיס לאיסור
ולהיתר ומותר לנער ג"כ את הסכין הזה מתוכו ואם הסכין הזה חשוב יותר מסכינים דהתירא
אסור אז לטלטל הנדן כלל עיין סוף סי' ש"י:
(ו) שמקפידים עליו - ואם הוא אינו
מקפיד לא הוי לדידיה מוקצה מחמת חסרון כיס [מ"א]:
(ז) ומקפיד עליהם - שלא להשתמש
בהם כדי שלא יתקלקלו אבל אם אינו מקפיד עליהם אף שהם מיוחדים לסחורה ונתנם באוצר
ג"כ שרי לטלטל:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שח סעיף א
חוץ ממוקצה מחמת ח"כ וכו' - בגמרא
חשיב עוד כמה דברים שהוא ג"כ בכלל זה כגון סיכי זיירי ומזורי [הם כלי אורגין]
ומסר הגדול [הוא מגירה גדולה שקוצצין בה קורות] ויתד של מחרשה והעתיקם הרי"ף ורא"ש
ובכולהו הטעם דכיון דקפיד עלייהו מייחד להו מקום:
בית יוסף אורח חיים סימן
שח
ג (ב) וכתב הרב המגיד בפרק כ"ה (ה"ה) בשם המפרשים שכשהוא מטלטל כלי
שמלאכתו לאיסור לצורך מקומו אין אומרים כיון שסלקו מאותו מקום שצריך לו שומטו מיד ומניחו
במקומו אלא כיון שמטלטלו לצורך מקומו מניחו באיזה מקום שירצה ויש ראיות לזה ועיקר עכ"ל
וכן כתבו התוספות (ג: ד"ה אבל) והר"ן (ב. ד"ה ומינה) בריש ביצה:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שח סעיף ג
* כלי (י) ה שמלאכתו לאיסור, מותר
לטלטלו, (ו ואם (יא) נשתמש לאיסור בבין השמשות כגון נר שהודלק <א> ע"ל סי'
רע"ט), (יב) בין לצורך גופו כגון קורנס של זהבים או נפחים לפצוע בו אגוזים, *
קורדם לחתוך בו דבילה; בין לצורך מקומו דהיינו שצריך להשתמש במקום שהכלי מונח שם, ומותר
לו ליטול משם (יג) ז ולהניחו באיזה מקום [ו] שירצה; ח אבל מחמה לצל דהיינו שאינו צריך
לטלטלו אלא מפני שירא (יד) שישבר (טו) או יגנב שם, (טז) אסור. הגה: כל מוקצה אינו אסור
אלא בטלטולו, (יז) אבל בנגיעה בעלמא שאינו מנדנדו, שרי. ולכן מותר ליגע במנורה שבבית
הכנסת שנרות דולקות עליו, (יח) או בתנור שדולק בו אש. וכן מותר (יט) ליקח דבר היתר
המונח על דבר מוקצה (מרדכי פ' כל הכלים וריש ביצה ורבינו ירוחם חי"ג והמגיד פכ"ה
ות"ה סי' ס"ז וכל בו סוף דיני שבת). וכן מותר לטלטל דבר מוקצה ע"י נפוח,
דלא הוי טלטול אלא כלאחר יד, ולא מיקרי טלטול (תשובת מהרי"ו).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שח סעיף ג
(י) שמלאכתו לאיסור - כלומר שמיוחדת
לדבר שאסור לעשות בשבת ואפילו אם רק רוב מלאכתו לאיסור הוא ג"כ בכלל זה:
(יא) נשתמש - פי' שהיה מונח עליו בין
השמשות דבר איסור וכדמסיים כגון נר שהודלק דנעשה אז בסיס לדבר האסור אבל אם עשה מלאכה
בקורנס פשיטא דמותר לטלטלו בשבת לצורך גופו ומקומו:
(יב) בין לצורך גופו - ומיירי שאין
לו כלי היתר לתשמיש זה דאל"ה אין לו להשתמש בכלי זה:
(יג) ולהניחו באיזה מקום - דכיון
שהוא בידו שנטלה לצורך גופה או מקומה רשאי לטלטלה יותר וכתב המ"א דה"ה אם
שכח ונטלה בידו רשאי לטלטלה יותר אף שהנטילה היה שלא לצורך גופה ומקומה ועיין באחרונים
שהכריעו דהאי היתרא לא שייך אלא בכלי שמלאכתו לאיסור ולא במוקצה מחמת גופו כגון מעות
ואבנים וכיוצא בהן ובביאור הגר"א לעיל סימן רס"ו סי"ב חולק על המ"א
וס"ל דלא התירו אלא כשהתחיל לטלטל ברשות וכן משמע בר"ן ריש ביצה עי"ש
ועיין לקמן סימן של"א ס"ה במ"ב לענין איזמל מילה. איתא בסימן שי"א
ס"ח דטלטול מוקצה בגופו אפילו לצורך דבר המוקצה מותר דזה לא נקרא טלטול כלל ולפ"ז
אם מונח איזה דבר מוקצה על הארץ מותר לדחפו ברגליו כדי שלא יבוא להפסד:
(יד) שישבר - דהיינו שיתבקע בחמה:
(טו) או יגנב שם - דהוא דומיא דמחמה
לצל. וע"י א"י י"ל דשרי בכל זה [פמ"ג]:
(טז) אסור - ואם חושב עליו גם לתשמיש,
מותר לטלטל אפילו עיקר כונתו מחמה לצל:
(יז) אבל בנגיעה בעלמא וכו' - עיין
בסימן ש"י ס"ו ובמ"א שם דהיכא דהנגיעה היא לצורך דבר המוקצה כגון שכופה
כלי על המוקצה לשמרה צריך ליזהר שלא ליגע בה והגר"א שם בביאורו פסק כהרב המגיד
דנגיעה בכל גווני שרי אם לא יבוא לנדנוד ע"י הנגיעה וכ"כ בדה"ח:
(יח) או בתנור וכו' - היינו אפילו
בתנור המיטלטל ומותר ליגע אפילו בשעה שדולק בו האש:
(יט) ליקח דבר היתר - היינו אפילו
כשהדבר מוקצה תלוי וע"י לקיחת ההיתר מתנדנד מ"מ שרי דזה מקרי טלטול מן הצד
לצורך דבר המותר [פמ"ג]:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שח סעיף ג
* כלי שמלאכתו לאיסור - אפילו איסורו
הוא רק מדרבנן [פמ"ג] ועי"ש עוד לענין קנא"ק האל"ץ בית קיבול
ועץ תקוע ע"י שרויף ונותנים שם אגוזים כדי לשברם האריך בזה ולבסוף צידד להקל:
* קורדום לחתוך וכו' - במשנה חשיב
שם עוד מגירה לגור בה את הגבינה ועוד כמה דברים עי"ש והנה רש"י פירש שם שהוא
סכין מלא פגימות ומשמע לכאורה דמגירה ממש אין חילוק בין גדולה לקטנה דבכולהו מקפיד
שלא יפגמו ומיחד להו מקום והוא בכלל מסר הגדול שנזכר שם במשנה אכן מפירוש המשניות להרמב"ם
משמע דמגירה קטנה הוא רק בכלל כלי שמלאכתו לאיסור וצ"ע בטעם הדבר. ודע דכתב
הפמ"ג והעתקתיו במ"ב דכלי שרוב מלאכתו לאיסור הוא ג"כ בכלל כלי שמלאכתו
לאיסור והביא ראיה מרשב"א לענין קדירה עי"ש ולענ"ד היה נראה דזה דוקא
אם עיקרה הוא רק למלאכת איסור ורק לפעמים משתמש בה להיתר ולענין זה יש ראיה מקדירה
דמשמע מרשב"א דהיא כלי שמלאכתו לאיסור דעיקרה נעשה לתבשיל אבל אם דרך הכלי להשתמש
בה לשניהם ורק שלאיסור משתמשין בה יותר מנלן דמקצה דעתיה מניה דהלא עשויה למלאכת היתר
ג"כ וצ"ע:
בית יוסף אורח חיים סימן
שח
יא מחט שלמה יכולין לטלטלה ליטול בה את הקוץ. משנה בפרק כל הכלים (קכב:)
נוטל אדם קורנס וכו' מחט של יד ליטול בה את הקוץ ובגמרא (קכג.) פשט רב יוסף דאפילו
ניטל עוקצה או חררה כלומר חור שלה שרי ורבא אמר אסור לטלטלה ואותבוה מדתניא מחט בין
נקובה בין שאינה נקובה מותר לטלטלה בשבת ולא אמרו נקובה אלא לענין טומאה בלבד ותרגמא
אביי אליביה בגולמי עסקינן זימנין דמימליך עלייהו ומשוי להו מנא אבל היכא דניטל חררה
או עוקצה אדם זורקה לבין גרוטאות. ופירש רש"י בגולמי. גולמי מחטין העומדות לינקב
דנקובה נגמרת מלאכתה ושאינה נקובה אינה נגמרת הלכך לענין טומאה הוא דלא הוי כלי אבל
בטלטול שריא דחזיא לקוץ: ומימליך. ולא נקיב לה: ומשוי לה מנא. כמו שהוא ולנטילת קוץ:
גרוטאות. שברי מתכות אדם זורקה לבין גרוטאות ובטל שם כלי מינה. ופסקו הרי"ף
(מז:) והרא"ש (סי' ב) כרבא:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שח סעיף יא
(מו) מחט שלימה מותר לטלטלה ליטול
בה את * (מז) הקוץ; ניטל חודה כד או חור שלה, אסור. * (מח) <יא> וחדשה שלא ניקבה
עדיין, כה מותר.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שח סעיף יא
(מו) מחט וכו' - הוא מחט מיוחד
לתפירה והוי ככל כלי שמלאכתו לאיסור ומותר לטלטל לצורך גופו דהיינו ליטול הקוץ או שנוקב
בה את המורסא להוציא ממנה ליחה וה"ה שמותר לתחוב בה את המלבושים לחברן בעת הדחק
ואם הוא במקום שאסור לצאת בו בשבת כבר מבואר לעיל בסימן ש"ג סעיף ט' דאסור ועיין
בסעיף י"ח ובמה שכתבנו שם:
(מז) הקוץ - וה"ה שמותר לטלטלה
לצורך מקומה וכ"ש שמותר לטלטלה אם מצאה מונחת במקום שיכולין ליזוק בה אנשי ביתו
דבזה אפילו בניטל חורה שאין עליה שם כלי כלל ג"כ מותר לטלטלה:
(מח) וחדשה וכו' - דזימנין דנמלך עלה ואינה נוקבה ומשוי לה מנא כמות שהיא
לנטילת הקוץ אבל בניטל חורה או עוקצה בטל מינה שם כלי דאז דרך לזרוק אותה בין שברי
מתכות. ואם יחדה מבעוד יום לאיזה תשמיש הוי כלי ומותר לטלטלה כדין כל כלי שמלאכתו
להיתר [פמ"ג]:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שח סעיף יא
* הקוץ - משנה ריש פרק כל הכלים והא
דלא העתיק המחבר סיפא דמתניתין ושל שקים לפתוח בו את הדלת משום דכלל זה בריש הסעיף
דכל כלי שמלאכתו לאיסור מותר לצורך גופו אך בזה אשמועינן דלא חיישינן דלמא חביל משום
דמקלקל הוא וגם היא מלאכה שאין צריך לגופה ובמקום צערא לא גזרו רבנן כדאיתא בסנהדרין
פ"ה ע"ש בגמרא. ודע דהמ"א כתב לקמן בסימן שכ"ח ס"ק ל"ב
ובלבד שיזהר שלא יוציא דם דעביד חבורה כדאיתא רפ"י דסנהדרין עכ"ל ור"ל
שלא יעשנה בענין שיהיה פסיק רישא להוצאת דם ובזה יוסר מה שהקשה עליו הא"ר
ומ"מ אפילו בזה חלק עליו בעל חמד משה וסבירא ליה דמותר דבמקום צערא לא גזרו
רבנן אף באופן זה וכן משמע בסה"ת כהחמד משה:
* וחדשה שלא ניקבה וכו' - נסתפקתי
אם ה"ה באין לה חוד בעת חידושה הוא ג"כ מותר בזה או אפשר דעדיין לא חזיא
אף לנטילת קוץ בזה ומהגמרא קכ"ג ע"א בסוגיא משמע קצת ג"כ הכי וצ"ע:
בית יוסף אורח חיים סימן
שיא
ט פירות הטמונין בתבן או בקש המוקצה וכו'. בריש פרק כל הכלים (קכג.) תנו
רבנן פגה שטמנה בתבן וחררה שטמנה בגחלים אם מגולה מקצתה מותר לטלטלה ואם לאו אסור לטלטלה
רבי אלעזר בן תדאי אומר תוחבן בכוש או בכרכר והן מנערות מאליהן אמר רב נחמן הלכה כרבי
אלעזר בן תדאי וכתבו התוספות (ד"ה האי פוגלא) דמיירי כשהניחם שם על מנת ליטלם
אבל אם הניחם שם לכל השבת הוי בסיס לדבר האסור כדאמרינן באבן שעל פי החבית וכ"כ
הרא"ש בתשובה (כלל כב סי' ח הדרך הא') וכתב עוד אי נמי אפילו במניח ושאני הכא
שלא נעשית החררה בסיס אלא לצורך האפיה ולסלקה עכ"ל וטענה זו אפשר דמהניא גם לפגה
שטמנה בתבן שלא נעשית הפגה בסיס לתבן אלא לצורך שתתבשל בתבן ולסלקה אחר כך ואפשר שדעת
הפוסקים כן ומשום הכי סתמו דבריהם ולא חילקו בדין זה בין שוכח למניח ואף על פי שאפשר
לומר שסמכו על מה שכתבו באבן על פי חבית ומעות שעל הכר דדוקא בשוכח מותר ולא במניח
וכל שכן לטלטל מן הצד דאסור במניח כיון דמוקצה דרבנן הוא ויש צד לומר שהפוסקים סוברים
להקל הכי נקטינן: וכתב הרב המגיד בפכרק כ"ה (הי"ד) שפירש רש"י בפרק
חלון (עירובין עז.) והוא שכבו עכשיו הגחלים הא בשלא כבו לא דמתוך שנהפכין מכבה העליונות
ומבעיר התחתונות (כדאיתא בכריתות כ.) וכן כתב הרשב"א (שם ד"ה וחררה) עכ"ל
ונראה דמשום הכי השמיט רבינו דין חררה שטמנה בגחלים דכיון דבכבו מוקמינן לה לית בה
רבותא טפי מבפירות הטמונין בתבן ולא רצה לכתבה ולהאריך להתנות דדוקא בכבו גחלים היא
כיון דלית בה רבותא: והרמב"ם (שם הט"ו) כתב חררה שעל גבי גחלים ולפי דבריו
אפילו בלא כבו נמי מיתוקמא שפיר שמאחר שאינה טמונה אינו חותה הגחלים בנטילת החררה אלא
שמנענען דהוי טלטול מן הצד ושרי וברייתא דקתני שטמנה בגחלים לא טמנה קאמר אלא שהניחה
על גבי גחלים אלא דאיידי דנקט בפגה שטמנה נקט נמי בחררה שטמנה ולאו דוקא אי נמי איידי
דבכבו שרי אפילו טמנה נקט טמנה אבל אין הכי נמי דהיכא דלא כבו לא שרי אלא בהניחה על
גבי גחלים: כתוב בשבלי הלקט (סי' קכ) כתב ה"ר בנימין מה שנהגו להצניע אתרוגים
או פרישים בחול או בעפר נראה לי שמותר לגלותם ולהוציאם משם ואינו דומה לפגה שטמנה בתבן
וכו' דהתם תבן דומיא דגחלים שהם מוקצים כגון תבן שהכניסו לאוצר אבל האי חול או עפר
אינו מוקצה כדאמרינן (ביצה ז.) מכניס אדם מלא קופתו עפר ועושה בו צרכיו והוא שייחד
לו קרן זוית:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שיא סעיף ט
<י> הפירות הטמונין (לה) בתבן
או בקש (לו) המוקצים, (לז) <יא> יכול לתחוב בהם מחט או כוש ונוטלם והקש ננער
מאליו. הגה: ואם טמונים בחול (לח) ובעפר, ע"ל סימן ש"ח סעיף ל"ח.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שיא סעיף ט
(לה) בתבן או בקש - תבן הוא הקנה הנקצר
עם השבולת וקש הוא מה שנשאר בשדה אחר הקצירה:
(לו) המוקצים - לאפוקי אם הזמינן למאכל
בהמה או לשכיבה ובמקומותינו סתם תבן מיוחד למאכל בהמה ועיין לעיל בסימן ש"ח במ"ב
סקי"ח מה שכתבנו לענין חבילות של תבן:
(לז) יכול לתחוב וכו' - דהוי טלטול
מן הצד לצורך דבר המותר ושרי כדלעיל בס"ח. וכ"ז כשהיה טמון בתבן המוקצה שמונח
במקומו ועומד להסקה אבל אם לקח בע"ש מקצת ממנו והטמין בו פירות זה ודאי נסתלק
מעל התבן שם מוקצה דהרי הכינו להטמין בו פירות ומותר לטלטל התבן בהדיא:
(לח) ובעפר - היינו בעפר שהוא צבור
בבית להשתמש בו דאין עלייהו שם מוקצה. והנה לפי מה שנתבאר בסימן זה דטלטול מן הצד לצורך
דבר האסור אסור תדע לנכון דמה שנוהגין איזה אנשים למכור בשבת ולקבל המעות בכלי או ע"י
בגד או גורר בסכין מלבד הרעה הגדולה של מקח וממכר בשבת כמה סמיות עינים יש בזה דאף
כשנימא דזהו טלטול מן הצד הלא הוא בשביל דבר האסור שהוא המעות ואין שום ספק שהוא איסור
גמור:
טור אורח חיים סימן של
אסובי ינוקא שרי פי' שמיישרין איבריו
שנתפרקו מחמת צער הלידה ודוקא ביום הלידה אבל אח"כ אסור אבל לכרכו בבגדיו שלא
יתעקמו איבריו שרי לעולם ור"ח פי' כשנופלת ערלת הגרון של תינוק משימה החיה אצבעה
לתוך פיו ומסלקת הערלה למקומה ומותר אע"פ שפעמים שמקיא התינוק:
בית יוסף אורח חיים סימן
של
ט אסובי ינוקא. פלוגתא דרב נחמן ורב ששת בפרק כל הכלים (קכג.) ופסקו הרי"ף
(מז:) והרא"ש (סי' ג) הלכה כרב ששת דשרי ופירוש ראשון שכתב רבינו הוא פירוש רש"י,
ופירוש רבינו חננאל (גליון קכג:) כתבו הרא"ש והר"ן (שם ד"ה אסוכי) ז"ל
ובסימן שכ"ח (קג. ד"ה ומ"ש ואסור) כתבתי פירוש אחר שכתב הרב המגיד
(פכ"א הל"א) לדעת הרמב"ם:
ומ"ש ודוקא ביום הלידה. כן כתב
שם הרא"ש על פירוש רש"י בפלוגתא דהני אמוראי וצריך לומר דמיירי ביום שני
דאילו ביום הלידה רב נחמן גופיה שרי ליה בסוף פרק מפנין (קכט:) [עכ"ל]. ובסוף
פרק חבית (קמז.) תנן אין מעצבין את הקטן ומוקי לה בגמרא (שם:) בחומרי שדרה משום דמיחזי
כבונה ופירש רש"י חומרי שדרה חוליות [של] שדרה שנתפרקה אחת מהם ולאחר זמן איירי
דאי ביום לידה כבר אמרו (קכט:) כל האמור בפרשת תוכחה [דיחזקאל] עושין לחיה בשבת:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן של סעיף ט
(לג) יח <ו> מיישרים אברי הולד
שנתפרקו (לד) מחמת צער הלידה.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן של סעיף ט
(לג) מישרים - בידים:
(לד) מחמת צער הלידה - כתב המ"א
ודוקא ביום הלידה אבל אח"כ אסור אבל באמת מהרבה פוסקים משמע דאין חילוק בזה ואפילו
לאחר חודש או ב' חדשים מותר ועיין בבאור הגר"א שכתב שכן ג"כ דעת השו"ע
להקל בזה כמותם וע"כ אין להחמיר בזה ומ"מ אם נתפרקה חוליא של שדרה ממקומה
לכו"ע אסור ליישב בידו חוליות של שדרה אחת על חברתה דמחזי כבונה אם לא ביום הלידה
דאז יש לצדד להקל אף בזה: