רי"ף שבת דף מח.
גמ' שבת דף קכג:-קכד:
אורך השיעור הקולי ברי"ף ור"ן הוא31:00
דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 26:20 דקות
2)מכבדות שמכבדים בהם הקרקע, (קסג) מותר
לטלטלם.
3) אסור
לכבד הבית, אלא אם כן הקרקע מרוצף. ויש
מתירין אפי' אינו מרוצף.
4)כל הכלים שנשברו, אפי' בשבת, מותר
לטלטל שבריהם ובלבד שיהיו ראוים לשום
מלאכה
רמב"ם הלכות שבת
פרק כה הלכה ג
כל כלי שמלאכתו להיתר בין היה של עץ
או של חרס או של אבן או של מתכת מותר לטלטלו בשבת, בין בשביל עצמו של כלי בין לצורך
מקומו א בין לצורך גופו, וכל כלי שמלאכתו לאיסור בין היה של עץ או של חרס או של אבנים
או של מתכת מותר לטלטלו בשבת בין לצורך גופו בין לצורך מקומו אבל בשביל עצמו של כלי
אסור.
בית יוסף אורח חיים סימן
שח
ד (א) ודע שבספר הנקרא מקדש כתוב שאסור לטלטל תפלין בשבת והביא ראיה מדאמרינן
בפרק הניזקין (גיטין ס.) דסיפרא דאפטרתא אי לאו דשרי למיקרי ביה הוה אסור לטלטולי והאריך
בזה, ואחר כך כתב ומיהו קשה לי מדאמרינן בסוף פרק קמא דיום טוב (טו.) דשרי לשדורי תפילין
ביום טוב וי"ל שלא התירו אלא מטעם שהוא נהנה בשילוחן ומעתה בשבת דלית ביה דין
משלחין אסור לטלטלן והאריך עוד בזה ובסוף דבריו כתב ומיהו יראה לי דלצורך גופו ולצורך
מקומו מותר דבודאי לא דיינינן להו טפי מכלי שמלאכתו לאיסור והר"ר לוי ן' חביב
ז"ל העתיק לשון הספר הנזכר וכתב עליו דמרגלא בפומייהו דאינשי שתפילין אסור לטלטלם
וקצתם אומרים שהם מוקצה מחמת מצוה ובעיני נראה שהוא שיבוש גמור שהמחבר עצמו לא הזכיר
כן אדרבה הזכיר המצוה לסיבת היתר הטלטול גם הרא"ש בתשובה (כלל כב סי' ח) הזכיר
כל דיני המוקצה והאריך בהם ולא הזכיר דבר מזה ובודאי נראה מלשונו שאין בתפילין דין
מוקצה כלל דאם כן לא הוה שתיק מיניה והתוספות כתבו בסוף פרק קמא דיום טוב (טו. ד"ה
הכי) שאם ירצה אדם להניח תפלין בשבת אין איסור בדבר כלל כי מה שאמרו (מנחות לו:) יצאו
שבתות וימים טובים שהם עצמם אות היינו שאין צורך להניח בהם תפלין אבל אם הניחם אין
איסור בדבר וכך הם דברי רש"י (ביצה טו. ד"ה זוג) והר"ן (ח. ד"ה
רב) ז"ל ומשם יתבאר כי הראיה שהביא מפרק הניזקין היא בנויה על הקדמה שהתפילין
אסור להניחם בשבת ואינו כן וכן כתוב בתרומת הדשן (סי' ע) דהיתר גמור הוא לטלטל תפילין
אם יש שום צורך בדבר: ודברי רבינו פה אינו אלא בארבעה חלקים הראשונים, אבל בחלק הה'
דיבר בהלכות יום טוב (סי' תקטו), ובחלק הו' בהלכות סוכה (סי' תרלח): ומתוך דבריו פה
יתבאר לך שמוקצה מחמת חסרון כיס אין לו צד היתר לטלטלו. אך שלשת חלקים הנשארים יש צדדי
היתר בטלטולם על דרכים שונים. כי כלי שמלאכתו לאיסור מותר לטלטלו לצורך גופו ולצורך
מקומו ולא נאסר אלא מחמה לצל. ודבר שאסור לטלטלו מחמת גופו יש בו דרכי היתר י"ג:
הא' יש דברים שמותר לטלטלם על ידי מחשבה כמו חריות של דקל ונסרים של אומן וחבילי קש
ועצים שהתקינן למאכל בהמה ולבנים שנשארו מהבנין: הב' יש דברים שצריכים הכנסה ויחוד
מקום כמו שאמרו (שבת נ.) מכניס אדם מלא קופתו עפר ועושה בה צרכיו והוא שייחד לו קרן
זוית: הג' יש דברים שצריכים שפשוף או למוד כמו שאמרו בגמרא (שבת קכה:) על נדבך של אבנים
ואף על פי שלא הזכיר רבינו זה אני אזכירנו בע"ה (סה. ד"ה חריות): הד' כיסוי
בור ודות ניטלים אם יש להם בית אחיזה: הה' התירו לטלטל אבנים מקורזלות לצורך בית הכסא:
הו' התירו לטלטל גרף של רעי כלומר כלי המיוחד לרעי ואין בו רעי מותר לטלטלו על ידי
מים שנותן בו: הז' התירו לטלטל המת מפני הדליקה: הח' התירו לטלטל המת מפני החמה על
ידי ככר או תינוק: הט' התירו לטלטל קוץ המונח במקום שרבים דורסים בו כדי שלא יזוקו:
הי' התירו לטלטל גרף של רעי כלומר הרעי עצמו מותר לטלטלו בין על ידי כלי בין שלא על
ידי כלי: הי"א התירו לטלטל קליפי אגוזים על ידי שמסלק הטבלא ונוערה וענין סילוק
זה יתבאר לקמן (סה: ד"ה ומ"ש ופרורין): הי"ב התירו לטלטל שברי כלים
אף על פי דדמו לצרורות ובלבד שיהו עושין מעין מלאכה: הי"ג התירו לטלטל האיסור
בגופו שלא בנענוע ידיו כדתנן (שבת קמא.) קש שעל המטה מנענעו בגופו, אבל אם על ידי נענוע
ידיו מטלטל האיסור ואפילו אם אינו נוגע בו זה נקרא טלטול מן הצד ואסור כל שהוא צריך
לדבר האסור: וכלי שמלאכתו להיתר שמונח עליו אחד מהדברים המוקצים מחמת גופם כגון חבית
שיש עליה אבן וכר שיש עליו מעות יש בו גם כן דרכי היתר ומספרם ה': הא' אם לא הונחו
שם מדעת אלא ששכחם שם מותר להטות החבית כדי שתפול האבן ולנער הכר והמעות נופלות דטלטול
מן הצד לצורך דבר המותר שרי ומטעם זה צנון שטמנו בקרקע אם מקצת עליו מגולות נוטלו אף
על פי שבנטילתו מזיז עפר ממקומו וכן פגה שטמנה בתבן מותר לתחוב בה מחט וליטלה: הב'
אם היתה חבית זו בין החביות שאינו יכול להטותה או שהיה צריך למקום החבית והכר מגביהן
כמו שהן עם האבן והמעות עליהם ומניחם במקום אחר כיון שלא הונחו שם מדעת: הג' אם יש
ביד בנו שיש לו געגועין עליו אבן מותר ליטלו והאבן בידו ודוקא אבן אבל דינר לא: הד'
אבן שבקרויה שממלאין בה מים אם היא מהודקת מותר לטלטלה עם האבן מפני שהיא כדופן וכן
כלכלה נקובה ונסתם הנקב באבן מותר לטלטלה עם האבן מזה הטעם: הה' כלי שמלאכתו להיתר
שיש בו דבר איסור ודבר היתר ואי אפשר לנערם כגון כלכלה שיש בה אבן ופירות רטובים שאם
ינערם יפסדו מותר לטלטלם וכן כנונא אגב קיטמא אף על גב דאיכא עליה שברי עצים משום דאי
אפשר למינקט קיטמא לחודיה אפילו אי שדי ליה מכנונא והוא שדבר המותר חשוב מדבר האסור
והוא שצריך לגוף דבר המותר או למקום הכלכלה והכנונא. ואחר שהצעתי לפניך כל זה אבוא
לבאר דברי רבינו ואז תבין יראת יי' ודעת קדושים תמצא:
ד (ב) ומ"ש וכלי שמלאכתו להיתר אפילו לצורך הכלי מותר לטלטלו. כבר נתבאר
וכתב הרב המגיד בפרק כ"ה (ה"ג) שמדברי הרמב"ם נראה שאין לטלטל שום
כלי שלא לצורך כלל אפילו אם מלאכתו להיתר ושכן דעת הרשב"א (מג: ד"ה כבר)
והכריע כן מהגמרא (קכד.) ויש מתירין לטלטל כלי שמלאכתו להיתר אפילו שלא לצורך כלל ואין
להם על מה שיסמוכו ע"כ. ודעת הר"ן בפרק כל הכלים (מח. ד"ה ואיכא) נוטה
לדעת האוסרין ומכל מקום כתב דכתבי הקודש ואוכלין אפילו שלא לצורך נמי מותר לטלטלם:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שח סעיף ד
* כלי (כ) ט שמלאכתו להיתר, מותר לטלטלו
אפי' אינו אלא לצורך הכלי שמא ישבר או יגנב; (כא) <ב> אבל שלא לצורך כלל, אסור
לטלטלה. (כב) י כתבי [ט] הקודש ואוכלין, מותר לטלטלם אפי' שלא לצורך (כג) כלל. הגה:
<ג> ותפילין אין לטלטלם (כד) כי אם לצורך (תרה"ד ועיין בב"י). יא ושופר
יב אסור לטלטלו (כה) כי אם לצורך גופו או מקומו (הג"א סוף פרק במה מדליקין).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שח סעיף ד
(כ) שמלאכתו להיתר - וה"ה אם
היה מלאכתו לאיסור ולהיתר ג"כ לא מקצה דעתו מניה וקדרה שמלאכתה הוא לבישול ורק
לפעמים משתמשין בה למים ולפירות היא בכלל כלי שמלאכתה לאיסור אם לא שיש בה מהתבשיל:
(כא) אבל שלא לצורך כלל - היינו
אם כל היום לא יצרכנו כלל אבל אם יצטרך לו באותו יום והוא מטלטלו כדי שיהא מוכן לו
בשעתו שרי [ט"ז]:
(כב) כתבי הקודש - פי' כל הספרים שמותר
לקרות בהן ועיין בש"ת לענין מגילה ופמ"ג מצדד כהאליהו רבה דמגילה נמי בכלל
זה:
(כג) כלל - וה"ה כוסות וקערות
וצלוחיות וסכין שע"ג השלחן דתדירין בתשמיש לא חלה עלייהו תורת מוקצה כלל וכאוכלין
וכתבי הקודש דמי וע"כ מותרין לטלטלן אפילו שלא לצורך כלל ויש מחמירין אפילו בכלים
אלו:
(כד) כ"א לצורך - היינו כדי
שלא יגנבו או שלא יתקלקלו בחמה וכיוצא בזה והט"ז ומ"א מחמירין וסוברין דתפלין
מקרי כלי שמלאכתו לאיסור דהרי אסור להניחן בשבת וכנ"ל בסימן ל"א וע"כ
אין לטלטלן כ"א בצריך לגופן [היינו כדי שישמרוהו מהמזיקין] או למקומן ומ"מ
במקום הדחק יש להקל כדעה הראשונה וכמו שכתבנו בסימן ל"א בבה"ל ע"ש:
(כה) כי אם וכו' - דהרי הוא מיוחד
לתקיעה דהוא אסור בשבת וע"כ מקרי כלי שמלאכתו לאיסור. ולולב אסור לטלטלו אפילו
לצורך גופו ומקומו דאין עליו שם כלי כלל:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שח סעיף ד
* כלי שמלאכתו להיתר - עיין במ"ב
לענין קדירה ומ"מ נראה דאף כשפנוה מהתבשיל ועומדת בבית מותר לטלטלה ולסלק לצד
חוץ דהוי כגרף של רעי עיין בשבת קכ"ד לענין קערה וכן משמע במאירי:
מט כתב הרמב"ם בפרק כ"ו (ה"ב) דמכבדות של תמרה וכיוצא
בהם שמכבדין בהם הקרקע הרי הן ככלי שמלאכתו להיתר מאחר שמותר לכבד בהם קרקע המרוצף
ולדברי האוסרים (תוס' שבת צה. ד"ה והאידנא ורא"ש פ"י סי' ג) לכבד אפילו
קרקע המרוצף כמו שכתב רבינו בסימן של"ז פשיטא דהוי מלאכתו לאיסור:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שח סעיף מט
עה מכבדות שמכבדים בהם הקרקע,
(קסג) מותר לטלטלם.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שח סעיף מט
(קסג) מותר לטלטלם - אפילו מחמה
לצל והמחבר אזיל לשיטתו דס"ל בסימן של"ז ס"ב דמותר לכבד קרקע המרוצף
א"כ הוא בכלל כלי שמלאכתו להיתר אבל לפי מה שפסק הרמ"א שם דאפילו מרוצף אסור
א"כ הוא בכלל כלי שמלאכתו לאיסור ואין לטלטלו כ"א לצורך גופו ומקומו:
בית יוסף אורח חיים סימן
שלז
ב וכתבו שם התוספות (ד"ה והאידנא) דמהאי טעמא התיר בה"ג (הל'
שבת יח ע"ג, ויט ע"ד) כיבוד אפילו בדהוצי כלומר במכבדות של תמרה שמזיזות
עפר ממקומו וכן דעת הרי"ף שכתב בפרק כל הכלים (מח.) אהא דאמרינן מכבדות של תמרה
אסור לטלטלן בשבת מחמה לצל דהאידנא דקיימא לן כרבי שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר
הויין להו מכבדות של תמרה דבר שמלאכתו להיתר ואפילו מחמה לצל שרי: וכתב הר"ן בפרק
המצניע (לו. ד"ה והאידנא) דהא דתנן בפרק שני דיום טוב (ביצה כב:) אף הוא היה אומר
שלשה דברים להקל וכו' מכבדין בין המטות וכו' וחכמים אוסרים כתב הרי"ף בתשובה
(החדשות סי' יח) מאן חכמים רבי יהודה ולא קיימא לן כוותיה וכתב הרב המגיד בריש פרק
כ"א (ה"ג) שכן דעת הרמב"ן (בחי' צה., קכד: ד"ה הא דאמרינן אבל,
מלחמות מח. ד"ה כתוב) והרשב"א (צה. ד"ה והאידנא, ביצה כב:, עה"ק
ב"מ ש"ג סס"ה) וכתב הר"ן בפרק ב' דיום טוב (יב. ד"ה וכתב
הר"ז) וכי תימא הרי הוא מכל מקום מזיז עפר ממקומו איכא למימר דטלטול מן הצד על
ידי דבר אחר משום כבוד יום טוב התירוהו אבל התוספות (שם) והרא"ש (סי' ג) כתבו
בהמצניע דכיבוד ודאי אסור כדמשמע בפרק כל הכלים (קכד:) דחשיב מכבדות של תמרה מלאכתן
לאיסור מפני שעשויות לכבד בהם את הבית ואפילו לרבי שמעון אסור לכבד את הבית מפני שמזיז
עפר ממקומו וכן כתב סמ"ג (שם) וסמ"ק (סי' רפב עמ' רפא ד"ה תניא) והתרומה
(שם ד"ה גורפין) וכן כתב המרדכי בפרק כל הכלים (סי' תיד) בשם כמה גדולים וכתב
רבינו ירוחם בחלק י"ג (ני"ב פג ע"ד) דכן עמא דבר לאסור כיבוד בשבת:
וכתב עוד (שם) בשם הרמ"ה דגויה המכבדת את הבית אין למחות בידה. והאגור (סי' תקיז)
כתב שאביו ז"ל היה אוסר הכיבוד אמנם התיר לכבד בבגד או במטלית עכ"ל ולא ידענא
מאי שנא שהרי הוא מזיז עפר ממקומו וגם משוה גומות כשמכבד בבגד כמו כשמכבד במכבדת וכתוב
בספר התרומה (שם) דלרבץ מותר אפילו בבית שאינו מרוצף ולכבד אסור אפילו בבית מרוצף.
ורש"י כתב בפרק כל הכלים (קכד: ד"ה של תמרה) דאסור לכבד את הבית משום אשוויי
גומות דמודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות ולפי דבריו אפשר דאין אסור לכבד אלא כשאינו
מרוצף אבל במרוצף שרי לדברי הכל כיון דלית ביה משום אשוויי גומות וכדחזינן דאמימר שרי
זילחא במחוזא ולא גזר מרוצף אטו שאינו מרוצף וזה דעת הרמב"ם שכתב בפרק כ"א
(ה"ג) ואסור לכבד את הקרקע שמא ישוה גומות אלא אם כן היה רצוף באבנים וכתב הרב
המגיד שכן דעת רש"י והתוספות (צה. ד"ה והאידנא) שאין הכיבוד בכלל היתר הא
דרבי שמעון ומשמע מדבריו דעד כאן לא אסרו אלא בשאינו מרוצף אבל במרוצף שרי אבל רבינו
כתב שר"י אסר הכיבוד בכל מקום ונראה מדבריו שכן דעת הרא"ש והגהות (מיימון
דפוס קושטא) בפרק כ"א (אות ב) כתבו בשם התרומה (שם) דטעמא דבמרוצף נמי אסור משום
דבמרוצף נמי איכא משום אשוויי גומות בין הרובדין או גזירה אטו מקום שאינו רצוף כדאמרינן
בפרק במה מדליקין (כט:) גזירה עיליתא דשישא אטו עיליתא דעלמא והא דאמימר לא גזר אטו
מקום שאינו מרוצף היינו טעמא שהיתה כל העיר רצופה ולא גזרינן אטו עיר אחרת ונראה דמכל
מקום מותר לכבד שולחן או תיבה מן הפירורין שעליהן משום שאין מיוחדים לכך ולא שייך למיגזר
בהו עכ"ל: וכתב הר"ן בפרק המצניע (לו. ד"ה והאידנא) בשם הראב"ד
שמה שהתיר לכבד הבית דוקא בבית שנתכבד מערב שבת ולא נפל בו בשבת לא קליפי אגוזים ולא
קליפי רימונים ולא כל דבר שאסור לטלטלו אלא שהוא רוצה לכבדו משום פירורין או שיער של
פולין ועדשים או עצמות שהן ראויים למאכל בהמה אבל אם לא נתכבד מערב שבת אפילו אין שם
לא קליפי אגוזים ולא קליפי רימונים ולא אפילו צרור כיון דאי אפשר לבית בלא גומות אסור
וראיתי כתוב בשם הרשב"א (עבה"ק בית מועד ש"ג סי' ח) דאפילו היכא שיש
בו דברים האסורים שרי לכבד מידי דהוה אגרף של רעי (קמג.) עכ"ל והרב המגיד כתב
בפרק כ"א (ה"ג) דברי הרשב"א ואחריהם כתב וכן נהגו במקומנו. ולענין הלכה
כיון שהרמב"ם והרא"ש מסכימים לאסור לכבד קרקע שאינו מרוצף הכי נקטינן אלא
אם כן הוא מקום שפשט המנהג להתיר דכיון דמידי דרבנן הוא ויש להן גדולים על מי שיסמוכו
אין מוחין בידם. וקרקע מרוצף נקטינן להורות לכתחלה להתיר בו כיבוד כיון דלהרי"ף
והרמב"ם שרי:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שלז סעיף ב
* ב אסור (ו) לכבד הבית, (ז) אלא אם
כן <ב> הקרקע ג מרוצף. ויש מתירין (ח) אפי' אינו מרוצף. הגה: * ויש מחמירין
(ט) אפי' במרוצף (טור בשם ר"י, ומרדכי ריש פרק כל הכלים, ור' ירוחם חי"ג
וסמ"ג וסה"ת), וכן נוהגין ואין לשנות. מיהו, (י) ד ע"י עכו"ם מותר
(רבינו ירוחם חי"ג), * וכן ע"י בגד או מטלית או כנף אווז * (יא) הקלים (יב)
ואינו משוה גומת (אגור). ואסור (יג) לכבד הבגדים ע"י מכבדות העשויים מקסמים,
* (יד) ה <ג> שלא ישתברו קסמיהם (הגהות אלפסי פרק הזורק).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שלז סעיף ב
(ו) לכבד הבית - דמזיז עפר ממקומו
גם משוה הגומות בכיבודו שמתמלאין הגומות שבבית מהעפר והוי בנין ואע"ג דאינו מתכוין
לאשויי גומות אפ"ה אסור דפסיק רישא הוא ויש אומרים דחיישינן שמא מתוך טרדתו לכבד
וליפות הקרקע ישכח וישוה הגומות במתכוין:
(ז) אלא א"כ מרוצף - בין באבנים
ובין בקרשים:
(ח) אפילו אינו מרוצף - דס"ל
דגם בזה אינו ודאי שישוה גומות ולא גרע מריבוץ דשרי בס"א וגם למזיז עפר ממקומו
ג"כ לא חייש שכשאדם מכבד את הבית אינו מכבד אלא עפר תיחוח ובזה ליכא משום חופר
גומא:
(ט) אפילו במרוצף - בין באבנים ובין
בקרשים דס"ל דבאין מרוצף הוי פ"ר וגזרינן מרוצף אטו אינו מרוצף ועיין בבאור
הלכה:
(י) ע"י א"י מותר - היינו
אפילו בשאינו מרוצף דהא הוא אינו מתכוין רק לכבד הבית ואף דהוא פ"ר לענין הגומות
מותר ע"י א"י דבאמירה לא"י לא קפדינן כולי האי כמ"ש בסימן רנ"ג
ס"ה בהג"ה ע"ש במ"ב:
(יא) הקלים וכו' - ר"ל דכיון
שהם קלים אינו נוטל בהם רק האבק שלמעלה ולא אתי לאשויי גומות כ"כ בד"מ ומוכח
מזה שאם רוצה לכבד בהם היטב את כל העפרוריות הנמצאות בארץ שאסור:
(יב) ואינו וכו' - וע"כ מותר
אפילו אינו מרוצף. ואפילו יש בבית קליפי אגוזים וכיוצא בהם מדברים האסורים בטלטול אפ"ה
מותר לכבד דהו"ל לדידיה כגרף של רעי [אחרונים]. כתב בספר כלכלת שבת דה"ה
במה שקורין בארש"ט הרכים דינו ג"כ ככנף אווז ועיין בבאור הלכה דאין כדאי
להקל בזה אלא במרוצף:
(יג) לכבד הבגדים - היינו אפילו באופן
שמצד הכיבוד בעצמם אין בהם איסור כגון בבגד ישן שאין מקפיד עליו וכדומה וכמבואר לעיל
בסימן ש"ב ס"א בהג"ה ולפ"ז ה"ה שאסור בהם לכבד את השלחן אע"פ
שכיבוד השלחן מותר מצד עצמו (כמבואר בש"ס):
(יד) שלא ישתברו קיסמיהם - ולפ"ז
ה"ה שאסור לכבד הבית [אפילו במרוצף למאן דשרי] במכבדות העשויות מענפי אילן יבשים
שאינם נכפפים דבודאי נשברים כשמכבדין בהם וטעם כ"ז דהוי כמו סותר כלי ואף שמקלקל
פטור מ"מ אסור לכתחלה [אחרונים]:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שלז סעיף ב
* אסור לכבד וכו' - ויש בזה משום שבות
[ברייתא שם בדף צ"ה] ואי מכוין בזה לאשויי גומות משמע בתוספות שם דיש בזה חיוב
חטאת וכן משמע מפשטיה דלישניה דהרמב"ם פכ"א ודעת הרמב"ן בפרק כל הכלים
דהוא רק בנין כלאחר יד כ"ז שלא נעשה בידים ממש ע"ש:
* ויש מחמירין אפילו במרוצף - עיין
במ"ב דהטעם הוא משום דגזרינן מרוצף אטו אינו מרוצף הוא מסה"ת והעתיקו בט"ז
והנה לפ"ז אם כל בתי העיר או עכ"פ רובם [ריב"ש] מרוצפים באבנים או בלבנים
[וכ"ש אם הם מכוסים בקרשים] אפשר דמותר לכבד דלא גזרו על רובה מפני מיעוטה ולא
על עיר זו מפני עיר אחרת וכמו שכתבו בסה"ת וכן התוס' בדף כ"ט ע"ב ד"ה
גזירה וגם רש"י סובר כן ורמז לזה בדף צ"ה ע"א ד"ה זילחא והעתיק
דין זה גם הגר"א בבאורו בשם סה"ת אולם יש עוד סברא אחרת בסה"ת שם דבין
הרובדים [היינו בין השורות שבין אבן לאבן] יש חשש דאשויי גומות אף במרוצפין וסברא זו
נזכרת ג"כ לחד תירוצא בתוס' צ"ה ד"ה שרא זילחא לענין הדחה [אך לא נזכר
בדבריהם לענין כיבוד] ולא אדע מה יענו בסוגיא דדף קנ"א ע"ב דמשני התם קרקע
בקרקע מיחלף דמוכח משם דבמרוצף לא שייך כלל אשויי גומות ורק מצד מיחלף ואולי י"ל
דשם התקרה של מרחץ נעשה מקרשים שמהודקין היטב זה לזה ומשא"כ באבנים [ומרש"י
שם והרמב"ם בפכ"ג מוכח דגם באבנים במרוצף לא שייך אשויי גומות] ולפ"ז
כשבתי העיר כולם או רובם מרוצפים בקרשים אין להחמיר במרוצפים ובפרט אם נתכבד מע"ש
יש לצרף לזה ג"כ סברת הראב"ד המובא בב"י דס"ל דאפילו באינו מרוצף
לאו פ"ר הוא אך מ"מ אין דבר זה ברור עדיין דאפשר דהמנהג שהביא הרמ"א
שנוהגין להחמיר בזה באיסור כיבוד נתיסד מימי קדמונים משום דחששו לאיסור טלטול מוקצה
שמצוי להיות על הקרקע עצמות וקליפין שאינם ראויים למאכל בהמה וכן משמע קצת ברי"ו
חי"ג ובב"ח ע"ש ולפ"ז בכל גווני אסור אולם מדסיים הרמ"א הטעם
להקל בכנף אווז משום דהוא דבר קל ואינו משוה גומות משמע מיניה דהטעם של המנהג שנהגו
להחמיר הוא משום אשויי גומות ולפ"ז אין להחמיר בשכל בתי העיר מרוצף ובפרט אם נתכבד
הבית מע"ש וכנ"ל וגם לאיסור מוקצה אין לחוש אחד משום מה דכתב הרשב"א
דמותר לפנותם משום דהוי כגרף של רעי ועוד דהו"ל טלטול מהצד ע"י ד"א
לצורך שבת וכמו שכתבו האחרונים. והנה כ"ז שייך רק לענין איסור אשויי גומות או
מוקצה דלית בזה אבל יש עוד חשש אחר משום מה שכתב השה"ג והובא ברמ"א דמשתבר
הקסמים וכן ה"ה ענפי האילנות שבזמנינו [שקורין בעזע"ם] ואין להתיר אלא במכבדת
של ענפי תמרה הרכים שנכפפים ואין משתברים כמו שכתב בשה"ג וה"ה במה שקורין
[בארש"ט] שהוא ג"כ דבר רך אבל בענפי האילנות יש חשש שבירה אכן לפי מה שפקפקו
כמה אחרונים על דברי השה"ג שהביא הרמ"א גם בענפי אילנות אין להחמיר בשכל
בתי העיר מרוצף. היוצא מכל זה דאם כל בתי העיר או עכ"פ רובם מרוצפים בקרשים ובפרט
אם נתכבד הבית ג"כ מע"ש ורוצה עתה לכבד הבית בענפי תמרה הרכים או במה שאנו
קורין בארש"ט בודאי אין להחמיר [ומספר כלכלת שבת משמע דבבארש"ט מותר אפילו
באינו מרוצף שמשוה בארש"ט לכנף אווז ועיין מה שכתבנו לקמי'] ובענפי האילן שבזמנינו
אין ההיתר ברור כ"כ משום חשש שבירת הקיסמים וכמש"כ הרמ"א ומ"מ
מי שמיקל בזה אין למחות בידו דכמה אחרונים מפקפקין ע"ז וכנ"ל:
* וכן ע"י בגד וכו' או כנף אווז
וכו' - המ"א הביא בשם רש"ל שמחמיר בכנף אווז וסברתו דע"י זה יכול ג"כ
לבוא לאשויי גומות כמו ע"י שאר מכבדת וכן הא"ר מצדד דיש להחמיר בכנף אווז
כוותיה ובבאור הגר"א משמע עוד שמפקפק על כל ההיתר זה אפילו ע"י בגד שכתב
דמדברי רש"י [היינו בדף קכ"ד ע"ב ד"ה של מילת] משמע דאסור והיינו
מה דמשמע שם מרש"י דבמכבדת של מילת אסור לכבד ע"ג קרקע ומ"מ מסתברא
דבמרוצף יש להקל בכל זה דבלא"ה הרבה פוסקים מקילין במרוצף אפילו במכבדת ממש ואף
בשאינו מרוצף מי שנוהג להקל כוותיה דהרמ"א בודאי אין למחות בידו דנוכל לצרף בזה
דעת הראשונים שסוברין דכיבוד אינו פ"ר:
* הקלים וכו' - עיין במ"ב מה
שכתבנו בשם כלכלת שבת דה"ה ע"י בארש"ט הרכים ובאמת עיקר ההיתר דבגד
או כנף אווז ג"כ אינו היתר ברור דכמה פוסקים פקפקו ע"ז וכנ"ל וע"כ
נלענ"ד דאין להתיר אלא באותו שפרט הרמ"א ומשום דהוי שינוי גדול ג"כ
שאין דרכו לכבד בזה בחול משא"כ בבארש"ט שדרכו לכבד בזה בימות החול ג"כ
והוי זילותא דשבת וכן משמע לשון הלבוש שז"ל וכן ע"י בגד או מטלית או כנף
אווזא הקלים ואינו מזיז עפר ממקומו ואינו משוה גומות והוי שינוי גדול מותר עכ"ל
ושמשמע מזה דאי לא היה שינוי לא היו מתירין בזה אך אם הבית היה מרוצף יש לסמוך ע"ז
דכמה ראשונים סוברין דאפילו במכבדת ממש מותר לכבד במרוצף ועיין מה שכתבנו לעיל סוף
ד"ה אסור לכבד:
* שלא ישתברו קיסמיהם - עיין בספר
ברכי יוסף בשם מהר"י קשטר"ו ובספר בית מאיר שמפקפקין בזה וגם בספר מאמר מרדכי
מצדד דלאו פסיק רישא הוא ומ"מ נראה שאין כדאי להקל בזה דמחזי כעובדא דחול וכמזלזל
באיסור שבת וכמו שכתב בב"ח ע"ש:
בית יוסף אורח חיים סימן
שח
ו (א) כל הכלים שנשברו אפילו בשבת וכו'. בפרק כל הכלים (קכד:) שנינו כל הכלים
הניטלין בשבת שבריהם ניטלין עמהן ובלבד שיהו עושין מעין מלאכה שברי עריבה לכסות בהם
את החבית שברי זכוכית לכסות בהם את הפך רבי יהודה אומר ובלבד שיהו עושין מעין מלאכתן
שברי עריבה לצוק לתוכן מקפה שברי זכוכית לצוק לתוכן שמן ובגמרא (שם) אמר רב יהודה אמר
שמואל מחלוקת שנשברו בשבת דמר סבר מוכן הוא ומר סבר נולד הוא אבל מערב שבת דברי הכל
מותרין הואיל והוכנו למלאכה אחרת מבעוד יום ופסקו הרי"ף (מח.) והרא"ש (סי'
ה) כתנא קמא וכן פסק הרמב"ם בפרק כ"ה (הי"ב):
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שח סעיף ו
* יד כל הכלים שנשברו, (כז) <ה>
אפי' בשבת, מותר (כח) לטלטל שבריהם ובלבד שיהיו ראוים * לשום מלאכה * כגון שברי עריבה
טו לכסות בה החבית ושברי זכוכית לכסות בה פי הפך; אבל אם אינם ראוים לשום מלאכה, לא.
הגה: ואם נשברו במקום שיכולים להזיק, כגון זכוכית שנשברה על השלחן או (כט) במקום שהולכין,
מותר לטלטל השברים כדי לפנותן (ל) טז שלא יוזקו בהם (כל בו והגהות מרדכי וב"י
בשם ארחות חיים).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שח סעיף ו
(כז) אפילו בשבת וכו' - ר"ל ולא
אמרינן כיון דמאתמול כלי זו לאו להאי מלאכה קאי הו"ל נולד:
(כח) לטלטל שבריהם - שברי כלים
הם מחלק ב' שבמוקצה משום דכשנשברו דמי לצרורות והוי מוקצה מחמת גופו אלא כיון שבאו
מכלי לא בטיל שם כלי מהם כ"ז שראויים לשום דבר כגון לכסות משא"כ בצרורות
דאע"פ שראוים לכסות לאו מנא הם כמבואר בסעיף שאח"ז:
(כט) במקום שהולכין - בביתו או ברחוב וכדלקמן בסי"ח:
(ל) שלא יוזקו בהן - אבל אם הוא
של חרס אסור לפנותן דאין מצוי כ"כ היזק ואע"פ שכשהוא דורס עליהן משברן מ"מ
מותר דדבר שאין מתכוין הוא. ודוקא לפנותן בידים אסור אבל מותר לדחותן ברגליו דטלטול
מוקצה בגופו מותר וכדלקמן בסימן שי"א ס"ח:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שח סעיף ו
* כל הכלים שנשברו וכו' - עיין בפמ"ג
במ"ז סקי"ד שמצדד דזה הדין קאי אף על כלים שמלאכתן לאיסור שמותר לטלטלן לצורך
גופן ומקומן דגם בזה סגי כשהם ראויין לשום מלאכה:
* לשום מלאכה וכו' - כתב המ"א
דלפי מה שכתב בסימן תצ"ה די"א דנולד אסור בשבת בעינן כשנשבר בשבת שיהא ראוי
למלאכתו הראשונה דוקא כגון שברי עריבה לצוק לתוכן מקפה ושל זכוכית לצוק לתוכה שמן אבל
הרבה אחרונים [הב"ח וט"ז וא"ר ותו"ש] כתבו דכיון דעדיין ראוי לשום
מלאכה לאו נולד הוא ובכלל מוכן הוא אך אם א"י עשה כלי בשבת זה ודאי נולד הוא ואסור
לטלטלו לדעה זו:
* כגון שברי עריבה וכו' - ואז אפילו
מחמה לצל מותר ככלי שמלאכתו להיתר ובאינם ראוים לשום מלאכה אפילו לצורך גופו ומקומו
אסור [וכן מצדד הפמ"ג בכמה ראיות עי"ש]: