רי"ף שבת דף מח:
גמ' שבת דף קכד:-קכה.
אורך השיעור הקולי ברי"ף ור"ן הוא 31:00
דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 19:35 דקות
1)חתיכת חרס שנשברה בחול מכלי וראויה
לכסות בה כלי, מותר לטלטלה
2)לבנים שנשארו מהבנין, מותר לטלטלם
4)שירי מטלניות שבלו, אם יש בהם ג'
אצבעות על ג"א מותר לטלטלן
5)כסוי בור ודות אין נוטלים אא"כ יש להם בית
אחיזה דאז מוכח שהוא כלי
1)
חתיכת חרס שנשברה בחול מכלי וראויה לכסות בה כלי, מותר לטלטלה
טור אורח חיים סימן שח
חתיכת חרס שנשברה בחול מכלי
וראויה לכסות בה כלי מותר לטלטלה אפילו במקום שאין כלים מצויין שם לכסות בה זרקה
לאשפה מבע"י אסור לטלטלה כיון שבטלה מהיות עוד כלי
בית יוסף אורח חיים סימן
שח
ז (א) כתב הרמב"ם בפרק כ"ה (ה"ו) וכל שאינו כלי כגון אבנים
ומעות וקנים וקורות וכיוצא בהם אסור לטלטלן ואפילו לצורך גופן וכן כתב המרדכי בפרק
קמא דיום טוב (סי' תרמה) בשם רבינו מאיר (ד"פ סי' תקיח) וכן נראה מדברי רבינו
שכתב בסמוך (סה.) כל דבר שאינו כלי כגון צרורות שבחצר וכיוצא בהם אסור לטלטלן ולא חילק
וכן משמע בפרק כל הכלים (שם) דלא שרי לצורך גופו ומקומו אלא במידי דכלי הוא דקאמר התם
והא דתנן (ביצה לב:) אין סומכין את הקדרה בבקעת וכו' וכי תימא שבת גופיה תשתרי דהא
דבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו ולצורך מקומו שרי הני מילי היכא דאיכא תורת כלי עליו
אבל היכא דליכא תורת כלי עליו לא:
ז (ב) חתיכת חרס שנשברה בחול וכו'. גם זה שם (קכד:) אמר רב נחמן אמר שמואל
חרס קטנה מותר לטלטלה בחצר אבל בכרמלית לא ורב נחמן דידיה אמר אפילו בכרמלית אבל ברשות
הרבים לא ורבא אמר אפילו ברשות הרבים ופירש רש"י בחצר. דשכיחי ביה כלים שהחרס
הזה ראוי להם לכיסוי ותורת כלי עליו: אבל לא בכרמלית. אפילו בתוך ארבע אמות דלא שכיחי
ביה מאני ולא חזי לכסויי: ורבא אמר אף ברשות הרבים. כיון דבחצר כלי הוא בעלמא [נמי]
לא פקע שם כלי מיניה ופסקו הפוסקים (רי"ף מח:, רא"ש שם) כרבא:
ומ"ש רבינו שנשברה בחול. נראה
שהוא ממה שכתבו התוספות שם (ד"ה ורבא) ורבא אמר אפילו ברשות הרבים ובהנך דנשברו
מערב שבת קאמר דאי בנשברו בשבת הא אמרינן בפרק נוטל (קמג.) דרבא אית ליה מוקצה וכל
שכן נולד עכ"ל אך תימה דכיון דחזי לכסות כלי אפילו נשבר בשבת נמי לאו נולד
הוא לתנא קמא דרבי יהודה כמו שנתבאר בסמוך וכיון דרבינו כתב בסמוך דאפילו נשברו בשבת
שרי לטלטלן כיון שראויין לכסות כלים וכדברי תנא קמא היאך כתב כאן דבנשברה בחול שרי
לטלטולי דמשמע הא אם נשברה בשבת אסור ושמא יש לומר דהתם בכלים שנשברו והכא בכלי שנשברה
ממנו חתיכה וכדדייק לישנא דרבינו דכיון שהכלי עדיין משמש תשמישו הראשון וחתיכה זו שנשברה
ממנו לא היתה ראויה לשמש בפני עצמה קודם שנשברה ועכשיו שנשברה היא ראויה לשמש בפני
עצמה הוי נולד:
ומ"ש זרקה לאשפה מבעוד יום אסור
לטלטלה. ברייתא שם ומפורש בגמרא דדוקא זרקה מבעוד יום משום דבטלה מתורת כלי כשקדש היום
אבל אם לא זרקה עד שחשכה מאחר דכשקדש היום היה מוכן לא פקע מינה תו שם כלי:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שח סעיף ז
(לא) חתיכת חרס * (לב) יז <ו>
שנשברה בחול מכלי וראויה לכסות בה כלי, מותר לטלטלה אפי' במקום שאין כלים מצויים שם
לכסותם בה; * ואם זרקה * לאשפה * מבע"י, אסור לטלטלה כיון שבטלה מהיות עוד כלי.
הגה: ואפילו חזי לעני הואיל והקצוהו הבעלים שלו אע"פ שהם עשירים, דמוקצה לעשיר
הוי מוקצה לעני כמו שיתבאר סוף הסימן (ר"ן פרק במה אשה) ודוקא חתיכת חרס (לג)
משום דאתיא משברי כלי, אבל דבר (לד) יח שאין בו שייכות כלי כגון [טז] <ז> צרורות
או אבנים אע"פ שראויים לכסות בהם כלי, אסור לטלטלם. הגה: וכל דבר שאינו כלי כלל,
אסור לטלטלו אפילו לצורך גופו, כ"ש לצורך מקומו (מרדכי פ"ק דיו"ט).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שח סעיף ז
(לא) חתיכת חרס וכו' - השו"ע
הוסיף בכאן לבאר שני דברים דשייכי לסעיף הקודם אחד דמה שנזכר שם דסגי במה שיהיה השבר
ראוי לכסות בה מהני אפילו במקום שאין מצויים כלי לכסות בה דהיינו בכרמלית או בר"ה
כגון שנוטלו לקנח בה מנעלו מטיט והטעם דכיון דאיכא תורת כלי עדיין על השבר בחצר גם
בר"ה אין שם מוקצה עליה שנית דאם זרקה לאשפה מבעוד יום שוב שם מוקצה עליה ואסור
לטלטלה:
(לב) שנשברה בחול - וה"ה שנשברה
בשבת כמ"ש ס"ו אלא דנקט בחול משום סיפא דזרקה לאשפה מבעוד יום דאם זרקה בשבת
שרי לטלטלה אפילו כשנשברה מבע"י [וכן הדין לענין שירי מחצלת בסי"ב] כיון
שבין השמשות היה עדיין על השבר תורת כלי:[ד"מ,מ"א,גר"א שלא כב"י]
(לג) משום דאתיא - היינו כיון דמעיקרא
היתה כלי גמורה עדיין תורת כלי עליה כל שהיא ראויה לשום מלאכה:
(לד) שאין בו שייכות וכו' - וכגון
עששית של ברזל וטבלא וכן בקעת [היינו חתיכת עץ] כיון שאינו כלי אסור לטלטלו אפילו לצורך
גופו כגון לתקוע אותו במקום בריח לדלת או לסמוך בו איזה דף שישב עליו אם לא שיעשה בו
קצת מעשה תיקון קודם השבת להוכיח שעומד להשתמש בו או שייחדנה מע"ש לעולם להשתמש
בו וכמ"ש לקמן בסכ"ב ורבים נכשלין בזה [אחרונים]. פתילה נקראת כלי ואפילו
נדלקה קצת ממנה בשבת שעברה [דאם דלקה בה"ש בשבת זו הוקצה לכל השבת כדלעיל בסימן
רע"ט] או בחול ודינה ככלי שמלאכתו לאיסור שמותר לטלטלו לצורך גופו ומקומו אבל
שברי פתילה שאינן עומדים עוד להדלקה בנר הרי הן כצרורות ואבנים שאסור לטלטלן אפילו
לצורך גופן ומקומן וכן נר שלם של שעוה או חלב ואפילו נדלקה כבר בחול או בשבת שעברה
כל שהיא עדיין ראויה להדלקה מקרי כלי שמלאכתו לאיסור ומכאן מרגלא בפומא דאינשי דמותר
לטלטל נר שלם של חלב או שעוה כדי שלא תפסד הנר או ליתנה לא"י שידליקנה לעצמו וטועין
הן שאינו מותר לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור אלא כשצריך למקומה של הכלי או שצריך הישראל
לגופו של הכלי להשתמש בו דבר המותר בשבת כגון קורנס לפצוע בו אגוזים וכדלעיל בס"ג
ובספר מור וקציעה מחמיר דאפילו נר שלם ולצורך מקומו אסור לטלטל שאין עליו שם כלי כלל
דלא חזי לאכילה ולתשמיש:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שח סעיף ז
* שנשברה בחול - עיין מ"ב ומ"מ
לדעת הי"א בסימן תצ"ה דנולד אסור בשבת מחמירין איזה אחרונים [הב"ח וט"ז
וא"ר] כשנשברה בשבת שלא לטלטל בר"ה מקום שאין מצויין כלים לכסות עי"ש
טעמם ולדעת המ"א הנ"ל גם בחצר אסור לדעה זו וכנ"ל אך כ"ז אם החרס
היא קטנה שאין ראוי למלאכתו הראשונה כלל אבל אם הוא ראוי כגון שברי עריכה לצוק לתוכן
מקפה וכה"ג וכנ"ל זה לכו"ע לאו נולד הוא ומותר לטלטל בר"ה אפילו
כשנשברה בשבת כן מוכח בגמרא:
* ואם זרקה וכו' - היינו אפילו
כשהיא עדיין ראויה למלאכתו הראשונה וראיה מלקמן סי"ב גבי שירי מחצלאות דשם ראוי
למלאכתו הראשונה כדאיתא בגמרא ואפ"ה אסור כשזרקה [ולא אמרינן דזה חשיב ככלי שלם
דשם אינו נעשה מוקצה בזריקתו משום דבטלה דעתו כדמוכח בתוד"ה מחצלת ע"ש]:
* לאשפה - נראה דלאשפה לאו דוקא דה"ה
אם זרקה מפתח ביתו לרחוב ואורחא דמילתא נקט דאין דרך לזרוק לרחוב מקום הילוך ב"א
ואפשר דאם הניחו אחורי הדלת ג"כ בכלל אשפה הוא לענין טלטול כמו לענין טומאה לדעת
ר"י ור"ע בדף כ"ט [אך הרמב"ם פסק שם כר"א היפך ממה שפסק בפי'
המשנה דהלכה כר"י] אך לפי מה שפירש"י שם ד"ה ומקולי מטלניות יש לדחות:
* מבע"י - ואם המוצא אינו יודע
אם נזרקה בע"ש או בשבת אפשר דיש להקל עיין בחידושי רע"א דלא ברירא ליה מילתא
בזה וכ"ז אם הוא מוצאה באשפה אבל אם הוא מוצאה בר"ה או בכרמלית שלא במקום
באשפה בודאי יש להקל אחד דשמא לא נזרקה כלל מבית דלימא שבטלה בזה רק שאחד שבר כלי במקום
הזה גם דשמא היום נזרקה וכן מוכח בגמרא בשמעיה דרבא דשקל חספא בר"ה לכפר בו מנעליה
דרבא ולא חשש שמא נזרקה מבע"י:
2)
לבנים שנשארו מהבנין, מותר לטלטלם
רמב"ם הלכות שבת
פרק כו הלכה ב
מכבדות של תמרה וכיוצא בהן שמכבדין
בהן את הקרקע הרי הן ככלי שמלאכתו להיתר שהרי מותר לכבד בשבת, לבנים שנשארו מן הבנין
הרי הן ככלי שמלאכתו להיתר מפני שראויין להסב עליהן שהרי שפין אותן ומתקנין אותן, ואם
צבר אותן הרי הקצם ואסור לטלטלם.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שח סעיף יז
לבנים שנשארו מהבנין, מותר לטלטלם
דמעתה לא קיימי לבנין אלא (עג) לה למזגא (פי' לסמוך ולשבת עליהן) עלייהו. ואם סידרן
זה על זה, גלי אדעתיה שהקצן לבנין (עד) לו ואסור לטלטלם.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שח סעיף יז
(עג) למזגא עלייהו - והוי תורת כלי
עלייהו דכל דראוי למידי ועומד לכך תורת כלי עליה וכמו נסרים ועורות לקמן בסכ"ה
כ"ו ומותר לטלטל אפילו מחמה לצל כדין כלי שמלאכתו להיתר. ומשמע דא"צ מחשבה
מע"ש למזגא עלייהו [א"ר] ויש מחמירין בזה. כתב הפמ"ג אם נשברו הלבנים
כל שראוי למידי הוו כדין שברי כלים בסעיף וי"ו וזיי"ן ע"ש:
(עד) ואסור לטלטלם - אפילו לצורך גופו
ומקומו דליכא תורת כלי עליהן ודינייהו כדין אבנים המבואר לקמן בסכ"ב דלא מהני
מחשבה מע"ש לזה:
3)
שירי מחצלאות, מותר לטלטלם
רמב"ם הלכות שבת
פרק כו הלכה ח
דלת שהיה לה ציר אף על פי שאין לה
עתה ציר שהכינה לסתום בה מקום מוקצה והיא נגררת שנוטלין אותה וסותמין בה, וכן חדקים
שסותמין בהן הפרצה, וכן מחצלת הנגררת, בזמן שקשורין ותלויין בכותל סותמין בהן ונועלים
בהם ואם לאו אין נועלין בהן, * ואם היו גבוהים מעל הארץ נועלין בהן.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שח סעיף יב
(מט) שירי מחצלאות, (נ) מותר לטלטלם
דחזי לכסות בהו טינופא; (נא) ואם זרקן לאשפה מבע"י, אסור לטלטלם.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שח סעיף יב
(מט) שירי מחצלאות - שנפרדו מן מחצלת
ישנה ובין שנפרדו מע"ש ובין שנפרדו בשבת:
(נ) מותר לטלטלן - אפילו אין בהם
ג' על ג' ואפילו מחמה לצל מותר:
(נא) ואם זרקן לאשפה - דבטלה מהיות
עוד כלי. ובמחצלת שלמה אפילו זרקן לאשפה מותר דבטלה דעתו אצל כל אדם:
4)
שירי מטלניות שבלו, אם יש בהם ג' אצבעות על ג"א מותר
לטלטלן
רמב"ם הלכות שבת
פרק כו הלכה ח
דלת שהיה לה ציר אף על פי שאין לה
עתה ציר שהכינה לסתום בה מקום מוקצה והיא נגררת שנוטלין אותה וסותמין בה, וכן חדקים
שסותמין בהן הפרצה, וכן מחצלת הנגררת, בזמן שקשורין ותלויין בכותל סותמין בהן ונועלים
בהם ואם לאו אין נועלין בהן, * ואם היו גבוהים מעל הארץ נועלין בהן.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שח סעיף יג
* שירי מטלניות שבלו, אם יש בהם (נב)
ג' אצבעות על ג"א (נג) מותר לטלטלן; * וא"ל, אסור. (נד) כו ויש מתירין אפי'
אין להם ג' על ג', ובלבד שלא יהיו (נה) <יב> טליתות של מצוה.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שח סעיף יג
(נב) ג' אצבעות וכו' - דיש בזה
קצת חשיבות דחזיין לעניים ועיין באחרונים שכתבו דלעשירים אסור לטלטלן דלהם לא חשיבי
שירי מטלניות אא"כ יש בהם ג' טפחים על ג' טפחים לדעה זו:
(נג) מותר לטלטלן - היינו כ"ז
שלא זרקן לאשפה:
(נד) ויש מתירין - דחזי לקנח בו
מידי והוי כשירי מחצלאות:
(נה) טליתות של מצוה - לפי שאדם
בודל מהם מלהשתמש בתשמיש מגונה וע"כ בעינן בדידהו שיהו ג' אצבעות על ג' אצבעות
והיינו לעניים וכנ"ל:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שח סעיף יג
* שירי מטלניות שבלו - מרמב"ם
איתא סתם שירי בגדים ואפשר דהטור ושו"ע ג"כ אורחא דמלתא נקטו דהא הטעם דבפחות
מזה לא חזיין לא לעניים ולא לעשירים כדאיתא בגמרא וזה שייך בכל גווני:
* וא"ל אסור - היינו אפילו לצורך
גופו ומקומו שאין ע"ז שם כלי כן הוא פשטא דמילתא ועיין בפמ"ג:
רמב"ם הלכות שבת
פרק כו הלכה יד
ח שמן שיוצא מתחת הקורה של בית הבד
בשבת וכן תמרים ושקדים המוכנים לסחורה מותר לאוכלם בשבת, ואפילו אוצר של תבואה או תבואה
צבורה מתחיל להסתפק ממנה בשבת שאין שם אוכל שהוא מוקצה בשבת כלל אלא הכל מוכן הוא,
חוץ מגרוגרות וצמוקין שבמוקצה בזמן שמייבשים אותם הואיל ומסריחות בינתים ואינם ראויין
לאכילה הרי הן אסורין בשבת משום מוקצה, חבית שנתגלתה ואבטיח שנשברה אף על פי שאינן
ראויין לאכילה נוטלן ומניחן במקום המוצנע, כיוצא בו קמיע שאינו מומחה אף על פי שאין
יוצאין בו מטלטלין אותו, מותר השמן שבנר ושבקערה שהדליקו בהן באותה שבת אסור להסתפק
ממנו באותה שבת מפני שהוא מוקצה מחמת איסור.
5)
כסוי בור ודות אין
נוטלים אא"כ יש להם בית אחיזה דאז מוכח שהוא כלי
רמב"ם הלכות שבת
פרק כה הלכה יג
כל כסויי הכלים נטלים בשבת והוא שיש
תורת כלי עליהן, היה כלי מחובר בקרקע כגון חבית הטמונה בארץ, אם יש לכיסוי שלה בית
אחיזה מטלטלין אותו ואם לאו אין מטלטלין אותו, וכן כסויי הקרקעות כגון בורות וחריצין
אין מטלטלין כסוי שלהן אלא אם כן יש לו בית אחיזה, כיסוי התנור אף על פי שאין לו בית
אחיזה מותר לטלטלו. +/השגת הראב"ד/ היה כלי מחובר לקרקע כגון חבית הטמונה בארץ
וכו' ואם לאו אין מטלטלין. א"א כן פסק הרב ז"ל (רי"ף שבת סוף פי"ז)
ותמהנו עליו דהא אמר רבינא (שם /שבת/ קכה) מטלטלין האידנא כסויא דתנורא אע"ג דאין
לו בית אחיזה כר' אליעזר בן יעקב, הא ודאי כר' יוסי, דאיהו הוא דמייתי סייעתא למילתיה
דכלים וחברינהו בארעא כתלושין דמו שהתנור באפייתו תלוש ולבסוף חברו הוא אלמא הלכה כר'
יוסי, כן היינו סבורים ימים על ימים עד שחזרתי וראיתי ראש הברייתא (תוספתא שם פט"ו
ה"ב) על שברי תנור ישן שהן ככל הכלים הניטלין בחצר אלמא בשאינן מחוברים מיירי
ור' יוסי העיד על כסויו שאינו צריך בית יד ורצה לומר שאע"פ שחברו דינו כתלוש ורצה
לגלות מהיכן יצא לו ההיתר תחלה ומשם למד.+
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שח סעיף י
כסוי (מא) בור ודות * (מב) כג אין
נוטלים אא"כ יש להם בית אחיזה דאז מוכח שהוא כלי, ושל כלים, <י> אפילו הם
(מג) מחוברים בטיט, יכולים ליטלם אפילו אין להם בית אחיזה; * (מד) והוא שתקנם ועשה
בהם מעשה (מה) והכינם לכך, או שנשתמש בהם מבע"י; וכסוי חביות הקבורות בקרקע
לגמרי, צריכות בית אחיזה.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שח סעיף י
(מא) בור ודות - בור בחפירה ודות בבנין
והוא ג"כ בתוך הקרקע אלא שלמעלה קצת גלוי:
(מב) אין ניטלים - אף שתקנם ועשה בהם
מעשה המוכיח שעומד לכסות או שמשתמש בהם תמיד לזה דבזה הוסר מעליהם שם מוקצה וכדלקמן
בסכ"ב אפ"ה אסור כאן דכיון דהם כיסוי קרקעות הוי כבונה אם מכסה אותם או כסותר
אם נוטל הכיסוי משא"כ כשיש להם בית יד לאחוז בם מוכח דהוא כלי ולמשקל ואהדורי
עביד ולא הוי כבונה וסותר ועיין במ"א שביאר דמה שכתב המחבר אינם ניטלים היינו
דאסורים אפילו בטלטול בעלמא אפילו אם נתפרקו כבר מע"ש מן הבור וכ"ש דאסור
ליטלם מן הבור והטעם דכיון דהם עומדים ומוכנים לכיסוי קרקעות אינם מן המוכן לטלטל אף
שתורת כלי עליהם:
(מג) מחוברים בטיט - ר"ל שהכלי
מחובר לקרקע בטיט מלמטה ואף דבעלמא מחובר לקרקע הרי הוא כקרקע הכא כיון דכיסוי אינו
מחובר בציר להכלי והכלי מגולה למעלה לא מחזי כבונה משא"כ בכיסוי חביות הקבורות
בקרקע כיון דהם טמונות כולן בקרקע גזרו רבנן אטו כסוי בור ודות:
(מד) והוא שתקנם וכו' - קאי על כל
כיסוי כלים:
(מה) והכינם לכך - היינו שהכינם לכסות
הכלי וה"ה אם לא עשה בהם מעשה כלל רק שיחדו מע"ש לכסוי ג"כ סגי דבכל
זה הוסר שם מוקצה וכדלקמן בס"כ גבי חריות [תו"ש]: