רי"ף שבת דף נ.
גמ' שבת דף קכז.-קכז:
אורך השיעור הקולי ברי"ף ור"ן הוא 46:35
דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 12:35 דקות
1)כיצד מפנהו, אם היה האוצר גדול מפנה
ממנו חמשה קופות
2)אלו ד' או ה' קופות שמפנה דהיינו
לאורח א
3)בעניין שרפה בתרומה טמאה וטהורה,
כמה מנהגים שנהגו בא"י
1)
כיצד מפנהו, אם היה האוצר גדול מפנה ממנו חמשה קופות
רמב"ם הלכות
שבת פרק כו
הלכה טו
אוצר של תבואה או של כדי יין
אע"פ שמותר להסתפק ממנו אסור להתחיל בו לפנותו אלא לדבר מצוה, כגון שפינהו להכנסת
אורחין או לקבוע בו בית המדרש וכיצד מפנין אותו כל אחד ואחד ממלא ארבע או חמש קופות
עד שגומרין, ולא יכבדו קרקעיתו של אוצר כמו שבארנו אלא נכנס ויוצא בו ועושה שביל ברגליו
בכניסתו וביציאתו. +/השגת הראב"ד/ אוצר של תבואה ושל כדי יין אע"פ שמותר
להסתפק ממנו אסור להתחיל בו. א"א זה המחבר מזכי שטרא לתרי הוא, שמפרש משנתנו כרב
חסדא וכשמואל (שבת קכו).+
הלכה טז
כל שהוא ראוי למאכל בהמה וחיה
ועוף המצויין מטלטלין אותו בשבת, כיצד מטלטלין את התורמוס היבש מפני שהוא מאכל לעזים
אבל לא את הלח, את החצב מפני שהוא מאכל לצבאים, את החרדל מפני שהוא מאכל ליונים, את
העצמות מפני שהן מאכל לכלבים, וכן כל הקליפין ט והגרעינין הראויין למאכל בהמה מטלטלין
אותן, ושאינן ראויין אוכל את האוכל וזורקן לאחוריו ואסור לטלטלן, מטלטלין בשר תפוח
מפני שהוא מאכל לחיה, ומטלטלין בשר חי בין תפל בין מליח מפני שראוי לאדם, וכן דג מליח
אבל התפל אסור לטלטלו.
רא"ש מסכת
שבת פרק יח סימן א
א מפנין ארבע וחמש קופות של
תבן ושל תבואה מפני האורחים ומפני ביטול בית המדרש. אבל לא את האוצר. (מטלטלין) [מפנין]
תרומה טהורה ודמאי ומעשר ראשון שנטלה תרומתו ומעשר שני והקדש שנפדו והתורמוס היבש מפני
שהוא מאכל לעזים. אבל לא את הטבל ולא מעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו ולא מעשר שני והקדש
שלא נפדו ולא את הלוף ולא את החרדל. רבן שמעון בן גמליאל מתיר בלוף מפני שהוא מאכל
לעורבים:
גמ' השתא חמש מפנין ארבע מבעיא.
אמר רב חסדא ארבע מחמש וחמש מאוצר גדול. ומאי אבל לא את האוצר שלא יתחיל באוצר תחלה.
ומני ר' יהודה היא דאית ליה מוקצה. ושמואל אמר ארבע וחמש [דף קכז ע"א] כדאמרי
אינשי ואי בעי אפילו טובא. ומאי אבל לא את האוצר שלא יגמור את האוצר דלמא אתי לאשוויי
גומות אבל אתחולי מתחלינן. ומני רבי שמעון היא דלית ליה מוקצה. והא מילתא חזינא ביה
פלוגתא ביני רבוותא איכא מאן דפסק כרב חסדא משום דסוגיא דשמעתא אזלא כוותיה וסתם מתניתין
נמי כוותיה וגמרא דשקיל וטרי לפרושי טעמא דמתניתין. ואיכא מאן דפסיק כשמואל משום דמוקי
מתניתין כר' שמעון דלית ליה מוקצה וקי"ל כוותיה. והר"ז הלוי ז"ל כתב
דקי"ל כרב חסדא משום דסוגיא דשמעתא כרב חסדא. ובפירוש אבל לא את האוצר קיימא לן
כשמואל שלא יגמור את האוצר. ורב חסדא לטעמיה דאית ליה מוקצה דאמר בשר תפוח אסור לטלטלו
ולא קי"ל כוותיה אלא כר"ש קי"ל במוקצה בין לאכילה בין לטלטול. ולא תקשה
לך חדא כרב חסדא וחדא כשמואל משום דלא הא בהא תליא עד כאן דבריו. ואני אומר דודאי כן
משמע פרק משילין (דף לה ב) דהלכתא כרב חסדא וכשמואל דקאמר התם על משילין פירות דרך
ארובה ביום טוב עד כמה וכו' עד כאותה ששנינו מפנין ד' וחמש קופות ד' וה' אין טפי לא
והיינו כרב חסדא ובתר הכי קאמר תנן אבל לא את האוצר שלא יגמור את האוצר והיינו כשמואל.
ומה שנסתלק רב אלפס בלא הכרע לפי שאם נפרש המשנה כרב חסדא אם כן אי אפשר לפרש אבל לא
את האוצר אלא שלא יתחילו את האוצר תחלה דאי שלא יגמור את האוצר משום אשוויי גומות היינו
רישא ארבע מחמש. ואי פסקינן כרב חסדא הוה צרכינן למימר דהך סתמא כרבי יהודה דלא קי"ל
כוותיה במוקצה וקשיא לן בסוף מכילתין (דף קנו ב) גבי הא דקאמר ואף ר' יוחנן סבר כר"ש
ופריך מי א"ר יוחנן הכי והא א"ר יוחנן הלכתא כסתם משנה ותנן אין מבקעין עצים
מן הקורה וכו' ואמאי לא פריך ליה ממתניתין דהכא. וכן בריש מסכת יום טוב דקאמר גבי שבת
דסתם לן תנא כר"ש דתנן מחתכין את הדלועין וכו' וגבי יום טוב סתם לן תנא כרבי יהודה
דתנן אין מבקעין עצים מן הקורה וכו' ואי מיפרשא מתני' כרב חסדא הא איכא הך סתמא כרבי
יהודה לענין שבת. ולכך נסתפק רב אלפס בפסק זה דודאי סוגיא דשמעתין הכא וביום טוב כרב
חסדא והיה קשה לו לפרש סתם מתניתין כרבי יהודה:
רב אלפס הביא שתי ברייתות אחת
אין מתחילין באוצר תחלה והשניה תבואה צבורה וכו' ותרווייהו. אליבא דרבי יהודה דאית
ליה מוקצה ולא יכולתי לעמוד על דעתו למה כתבן:
איבעיא להו הני ארבע וחמש קופות
דקאמר בארבע וחמש אין טפי לא אלמא מעוטי בהלוכא עדיף או דלמא מעוטי במשוי עדיף. ולא
איפשיטא ועבדינן כפשטא דמתניתין ארבע וחמש קופות אין טפי לא:
איבעיא להו הני ארבע וחמש קופות
דקאמר אף על גב דאיכא אורחים טובא או דילמא הכל לפי האורחין [ואת"ל הכל לפי האורחין]
חד גברא מפני לכולהו או דלמא כל חד וחד מפני לנפשיה. ופשטינן לה הכל לפי האורחין אבל
אי כל חד וחד מפני לנפשיה לא איפשוט. וכיון דאיסורא הוא עבדינן לחומרא וכל חד וחד מפני
לנפשיה. ודווקא מפני האורחין ומפני ביטול בית המדרש דמצות נינהו דאמר רבי יוחנן גדול
הכנסת אורחים כהשכמת בית המדרש דקתני מפני האורחין ומפני ביטול בהמ"ד ורב דימי
אמר גדולה הכנסת אורחים מהשכמת בהמ"ד מדקתני מפני האורחים והדר תני מפני ביטול
בהמ"ד אבל שלא במקום מצוה לא:
בית יוסף אורח חיים סימן
שלג
א (א) מי שיש לו אורחין בשבת ואין לו מקום להכניסם וכו'. ריש פרק מפנין (קכו:)
מפנין אפילו ארבע וחמש קופות של תבן ושל תבואה מפני האורחין ומפני ביטול בית המדרש
אבל לא את האוצר וכתבו הרי"ף (נ.) והרא"ש (סוף סי' א) ודוקא מפני האורחין
ומפני ביטול בית המדרש דמצות נינהו אבל שלא במקום מצוה לא וכן כתב הרמב"ם בפרק
כ"ו (הט"ו): ובגמרא (שם) השתא חמש מפנין ארבע מיבעיא אמר רב חסדא ארבע מחמש
איכא דאמרי ארבע מאוצר קטן וחמש מאוצר גדול ומאי אבל לא את האוצר שלא יתחיל באוצר תחלה
ומני רבי יהודה היא דאית ליה מוקצה. ופירש רש"י ארבע מחמש. אם לא היה שם אלא כשיעור
ה' קופות לא יפנה אלא ד' מהם שאסור לגמור את האוצר דילמא חזי גומות בקרקעיתו ומשוי
להו: מאוצר גדול. ואם יש הרבה אין מפנין אלא חמש דחיישינן לטירחא. ושמואל אמר ארבע
וחמש כדאמרי אינשי ואי בעי אפילו טובא נמי מפנין ומאי אבל לא את האוצר שלא יגמור כולו
דילמא אתי לאשוויי גומות אבל אתחולי מתחיל ומני רבי שמעון היא דלית ליה מוקצה. ופירש
רש"י שלא יגמור. משום אשוויי גומות. והרי"ף (שם) כתב דאיכא מאן דפסק כרב
חסדא ואיכא מאן דפסק כשמואל ולא הכריע ביניהם והרא"ש (שם) כתב בשם הרז"ה
(המאור נ. ד"ה והא דאמר) דקיימא לן כרב חסדא משום דסוגיא דשמעתין כוותיה, ובפירוש
אבל לא את האוצר קיימא לן כשמואל שלא יגמור את האוצר ולא תיקשי לך חדא כרב חסדא וחדא
כשמואל משום דלא הא בהא תליא והסכים הרא"ש לדבריו וכן דעת הרמב"ם בפרק כ"ו
(שם) וכתב הרב המגיד שכן כתבו הרמב"ן (מלחמות שם, חי' קכז. ד"ה תניא אידך)
והרשב"א (קכו: ד"ה גמ' גירסת): וז"ל הרמב"ם בפרק הנזכר אוצר של
תבואה או של כדי יין אף על פי שמותר להסתפק ממנו אסור להתחיל בו לפנותו אלא לדבר מצוה
כגון שפינהו להכנסת אורחין או לקבוע בו בית המדרש וכיצד מפנין וכו' אלא נכנס ויוצא
בו ועושה שביל ברגליו בכניסתו וביציאתו (עכ"ל) ואין לפרש שמה שכתב אסור להתחיל
בו לפנותו הוא ממאי דפריש רב חסדא אבל לא את האוצר שלא יתחיל באוצר תחלה דהא רב חסדא
אליבא דרבי יהודה (קנו:) דאית ליה מוקצה אמרה ואנן קיימא לן כרבי שמעון דלית ליה מוקצה
(שבת יט:) ותו דלרב חסדא אליבא דרבי יהודה אפילו לצורך דבר מצוה לא יתחיל את האוצר
אלא טעמו מדתנו רבנן (קכז.) אין מתחילין באוצר אבל עושה בו שביל ברגלו בכניסתו וביציאתו
ומפרש הוא ז"ל דלדבר הרשות הוא אבל לדבר מצוה מישרא שרי וכן פירש שם הרב המגיד
בשם רבותיו של הרמב"ן ז"ל ובהכי ניחא מה שתמה הרא"ש על הרי"ף
שכתב ברייתא זו דאתיא כרבי יהודה דאית ליה מוקצה והרמב"ם נזהר שלא יעלה על דעתנו
דמשום מוקצה הוא דאסרינן להתחיל באוצר ולפיכך כתב אף על פי שמותר להסתפק ממנו אסור
להתחיל בו לפנותו אלא לדבר מצוה כלומר דנהי דלית לן מוקצה היינו כשרוצה להסתפק ממנו
אבל אם אינו רוצה להסתפק ממנו אלא להתחיל בו לבד לפנותו אסור להתחיל בו לפנות ממנו
אם לא לדבר מצוה, ובהכי ניחא לי מה שכתב עוד הרי"ף (נ.) תנו רבנן תבואה צבורה
כל זמן שמתחילין בה בערב שבת מותר לטלטלה בשבת ואם לאו אסור לטלטלה בשבת דברי רבי אחא
ורבי שמעון מתיר תנא כמה שיעור תבואה צבורה לתך ותמה עליו הרא"ש (שם) למה כתבה,
ונ"ל דלפנותה לדבר הרשות עסקינן ולרבי אחא אפילו תבואה כל דהו מאחר שהיא צבורה
הויא לה אוצר ואסור להתחיל בה בשבת לפנותה ורבי שמעון סבר שאף על פי שהיא צבורה כל
שהיא פחות מלתך אין לה דין אוצר ומותר לטלטלה אפילו לדבר הרשות ולפי זה צריך לומר שכל
שהתחיל באוצר מבעוד יום מותר לפנותו אפילו לדבר הרשות והר"ן (נ. ד"ה
תבואה) העמיד האי דתבואה צבורה בלדבר מצוה ובעי כמה מפנין ממנה דממתניתין לא שמעינן
שיעורא אלא בתבואה שבקופות אבל בתבואה שבאוצר לא שמענו ומשום הכי בעי כמה מפנין ומהדרינן
לתך ולפי דברי הירושלמי (שקלים פ"ג ה"ב) היינו נמי כשיעור ארבע וחמש קופות:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שלג סעיף א
אוצר של תבואה או של כדי יין, אע"פ
(א) א שמותר להסתפק ממנו (ב) <א> אסור ב להתחיל בו (ג) ג לפנותו אלא (ד) ד לדבר
מצוה, כגון שפינהו להכנסת אורחים או לקבוע בו בית המדרש. וכיצד מפנהו, אם היה האוצר
גדול מפנה ממנו (ה) חמשה קופות (שבכל קופה שלש סאים) (הגהות מרדכי ור"ן פרק מפנין),
לא היה בו אלא חמשה קופות, מפנה מהם ארבעה קופות אבל כולו לא יפנה * (ו) שמא יבא להשוות
גומות. הגה: * (ז) וכל שבות שהתירו משום צורך מצוה מותר ג"כ (ח) ה לצורך אורחים;
ולא מקרי אורחים, אלא שנתארחו אצלו בביתו, או שזימן אורחים שנתארחו אצל אחרים (תרומת
הדשן סי' ע"ב), (ט) <ב> אבל כשזימן חבירו לסעוד אצלו לא מקרי אורחים ואינו
סעודת מצוה רק סעודת רשות.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שלג סעיף א
(א) שמותר להסתפק ממנו - למאכלו ולמאכל
בהמתו שאינו מוקצה דקי"ל כר"ש דלית ליה מוקצה אלא בגרוגרות וצמוקים שהניח
ליבשן משום דדחינהו בידים ולא חזיין עד שיתייבשו וכמ"ש בסי' ש"י ס"ב
מ"מ אם אינו רוצה להסתפק ממנו אלא להתחיל בו לפנותו אסור לעשות כן לדבר הרשות
והטעם משום טרחא או משום עובדין דחול:
(ב) אסור להתחיל וכו' - היינו אפילו
פחות מד' וה' קופות ומשמע דאם התחיל מע"ש שרי לפנותו בשבת פחות מד' וה' קופות
אף לדבר הרשות:
(ג) לפנותו - אבל מותר לעשות שביל
ברגליו לכאן ולכאן דרך הליכתו ויציאתו דזה לא הוי בכלל פינוי:
(ד) לדבר מצוה - ואפילו בענין שיש
בו טורח יותר כגון להגביהם ולשלשלם בחלונות שבכותל או להורידם בסולמות או לטלטלם מגג
לגג:
(ה) חמש קופות - ולא יותר משום טרחא
וכנ"ל בסק"א:
(ו) שמא יבוא וכו' - היינו שמא יראה
גומות בקרקעות האוצר ויבוא להשוותם ואפילו אין שם אלא ג' או ד' קופות אסור [א"ר]:
(ז) וכל שבות וכו' - עיין סימן ש"ז
ס"ה:
(ח) לצורך אורחים - שבעה"ב המזמנם
עושה מצוה וכמו שאחז"ל דגדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני השכינה:
(ט) אבל כשזימן וכו' - ומ"מ אם
מזמין חבירו שיבוא לכבוד האורח אז גם הוא נחשב כאורח לענין דשרי לפנות בשבילו ואם הסעודה
בעצמה היא סעודת מצוה ודאי פשיטא דשרי לפנות לפי חשבון כולם:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שלג סעיף א
* שמא יבוא וכו' - עיין בש"ג
דמצדד דבמרוצף לא חיישינן לזה ולענ"ד דזה תלוי בפלוגתא לקמן בסימן של"ז ס"ב
ובהג"ה שם:
* וכל שבות שהתירו וכו' - כתב הפמ"ג
במ"ז הוי יודע דלא כל שבות התירו לצורך מצוה דהא שבות דשבות דוקא י"א התירו
למצוה הא שבות לחוד ודאי לא אלא דוקא כי האי גוונא עובדין דחול וכדומה ועמ"א ש"ז
אות ז':
2)
אלו ד' או ה' קופות שמפנה דהיינו לאורח א
בית יוסף אורח חיים סימן
שלג
ג (א) ואלו ארבע וחמש קופות שמפנה היינו לאורח אחד וכו'. שם איבעיא להו הני
ארבע וחמש קופות דקאמרינן אף על גב דאית ליה אורחין טובא או דילמא הכל לפי האורחין
ואת"ל הכל לפי האורחין חד גברא מפנה לכולהו או דילמא כל חד וחד מפנה לנפשיה ופשטינן
דהכל לפי האורחין אבל אי כל חד וחד מפנה לנפשיה לא איפשיט וכתבו הרי"ף (נ.) והרא"ש
(סי' א) וכיון דאיסורא הוא עבדינן לחומרא וכל חד וחד מפנה לנפשיה וכן כתב הרמב"ם
בפרק כ"ו (הט"ו): והא דאמרינן כל חד וחד מפנה לנפשיה נראה דלאו למימר שהאורחין
עצמם צריכין לפנות אלא האחרים יכולים לפנות לצרכם ובלבד שלא יפנה כל אחד יותר מארבע
וחמש קופות:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שלג סעיף ג
אלו ד' או ה' קופות שמפנה דהיינו לאורח
א', ואם באו לו הרבה מפנה כשיעור הזה לכל אורח ואורח ובלבד שלא יפנה א' לכולם דאיכא
טרחא יתירה, אלא כל א' יפנה לעצמו או אחר יפנה בעדו. הגה: חביות של יין (י) ו שהובאו על עגלה אסור להורידן בשבת אם לא (יא)
ז לכבוד אורחים או לצורך מצוה דהוי כמפנה האוצר.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שלג סעיף ג
(י) שהובאו - אפילו בע"ש [דאל"כ
בלא"ה אסורין משום שמא בא מחוץ לתחום וכדלעיל בסימן שכ"ה] ודעתו מבע"י
בפירוש לשתות מהם אפ"ה אסור להורידן משום עובדא דחול או טרחא יתירא אלא ימשוך
שם ממנו כשהוא עומד על העגלה ואם אי אפשר בענין אחר והוא צריך לשתות ממנו שרי לפורקן
דמפני כבוד השבת הוא בכלל דבר מצוה [אחרונים]:
(יא) לכבוד אורחים - ואפ"ה אם
הוא יותר מט"ו סאין אסור כמ"ש בס"א לענין אוצר. ט"ו סאין הוא אם
החבית אמה על אמה ברום אמה וג' אצבעות [מ"א] ואם הוא מקום פסידא אם מותר בזה אמירה
לא"י עיין בסי' ש"ז ס"ה ובסימן של"ד ואם הא"י מעצמו פורקן
בשבת א"צ למחות בידו [פמ"ג]:
3)
בעניין שרפה בתרומה טמאה וטהורה, כמה מנהגים שנהגו בא"י
שו"ת אגרות משה חלק
יו"ד ג סימן קכט
בעניין שרפה בתרומה טמאה וטהורה, כמה
מנהגים שנהגו בא"י
א' בדבר שאלתך בתרומה טמאה אם היא
בשרפה דוקא כי ראית שבא"י מבערין גם בשאר מיני בעורין וראית בספר עיר הקודש והמקדש
להגרי"מ טוקאצינסקי שתולה זה במחלוקת רש"י ותוס' דלרש"י לחד לישנא בשבת
דף כ"ה שהוא משום תקלה הוא בכל מיני בעור ולתוס' בד"ה כך לא מבעיא ללישנא
דהוא מדאורייתא בעיא שרפה מדאיקרי קדש, אלא אף לל"ק בתוס' שהוא מדרבנן משום דדמי
לקדש וכן סובר רש"י לחד לישנא צריך שרפה דוקא. והנה לע"ד מוכרחין לומר שרש"י
מצריך שרפה דוקא דהא כתב בביצה דף כ"ז דאסור להאכיל ביו"ט החלה שנטמאת לבהמתו
אף דרש"י סובר שמותר להאכיל תרומה טמאה לבהמה משום דאין מבערין קדשים טמאין מן
העולם ביו"ט ואפילו ע"י אכילת בהמתו דקיי"ל שאין שורפין קדשים טמאים
ביו"ט אף כשליכא איסור לאו דמלאכה כגון לצורך יו"ט כהדלקת הנר דגזה"כ
הוא ורחמנא אחשבה להבערתן דכתיב בו ישרף הלכך מלאכה היא אף בעור דאכילת בהמתו וכן כתב
בפסחים דף מ"ו בד"ה כיצד ולשורפה או להאכילה לכלבים אי אפשר שאין שורפים
קדשים ביו"ט, הרי מפורש שמטעם אין שורפין קדשים אסור אף להאכיל לבהמתו דג"כ
אחשבה לשרפה שהוא ממילא גם לחשיבות מלאכה, וא"כ לא שייך זה אלא כשהדין הוא בשרפה
שהיא מלאכה אבל אם ליכא כלל דין שרפה איך שייך לומר שגזה"כ דהוא כמלאכה, וגם יותר
מזה דצריך לומר דהוא גם דאורייתא, ובהכרח שצריך לומר שכוונת רש"י במש"כ דדמיא
לקדש הוא שאיקרי קדש כדכתבו התוס' בלשון ב', ומש"כ ועוד משום תקלה לא פליג ע"ז
דהא ודאי דוחק לומר דרש"י דפסחים וביצה הוא רק ללשון אחד, שלכן נראה דהועוד משום
תקלה הוא טעם מה שרק בשעת ביעורה תיהני ממנה דמשמע מלשון זה דאינו יכול להניחה ולשורפה
מעט מעט אלא צריך לשורפה הכל תיכף שזהו משום תקלה.
וטעמא דרש"י דמתיר להאכילה לבהמה
אף שאיכא מצות שרפה דאינו סובר דבשביל שאיכא מצות שרפה תאסר באכילה אלא משום שאסור
באכילה איכא מצות שרפה כדאשכחן בקדשים דאיכא איסור לאכול קדש טמא שאחרי שנאסר אמרה
תורה שצריך שרפה, שלכן באכילת בהמה שלא נאסר בתרומה טמאה אין לאסור ממה שאיכא דין שרפה
מלהאכיל לבהמה דבקדשים שאסור הוא מפני שקדשים אסורין בהנאה אבל בתרומה שמותר בהנאה
אין לאסור גם תרומה טמאה מלהאכיל לבהמה אף שצריכה שרפה, ומה שהקשה הגמ' מ"ט מותר בחול בהנאה והוצרכו לקראי
דר"נ ארב"א ודר' אבהו א"ר יוחנן הוא כדכתבו התוס' שם ד"ה הא עיי"ש,
ואחרי שלמדנו שמותר בהנאה שוב נשאר אדינא דכיון דלא נאמר איסור להאכיל לבהמה אין לאסור.
אבל כיון שאיכא חיוב המצוה דשרפה שלא יהיה סתירה להיתר אכילה להבהמה סובר רש"י
שכל כליון מהעולם ממש כשרפה קראו רחמנא שרפה ואכילה הוא נמי כליון ממש מהעולם כמו שרפה
ושני המעשים הוא בכלל קיום המצוה, ובעור לכליון אחר ליכא, ונמצא שגם באכילת בהמה נתקיים
מצות השרפה ובחשיבות והיא ג"כ הנאה בשעת הביעור שאמר רב שאמרה תורה דתיהני ממנה
כמו הנאה דהדלקת הנר ולהחם חמין בחטים של תרומה, עכ"פ איך שנימא צריך לומר לרש"י
דהבעור דתרומה טמאה הוא דוקא בשרפה אך אף בדבר שמכלה מן העולם ממש כמו אכילת בהמה נמי
הוא בכלל זה ולא בבעורים אחרים שאינם כליון.
ומש"כ התוס' אליבא דרש"י
לטעם תקלה שהוא גם בשאר ביעור הוא רק בדבר של כליון שהרי כתבו וכן פי' בהדיא באלו עוברין
שכתב גם להאכיל לבהמה כמו שפי' בביצה ומסיק שם שאיכא חומרא דשרפה שלא להאכיל ביו"ט,
דהתוס' פליגי ע"ז וסברי דכיון דנאמר בהו שרפה ואף אם הוא רק דרבנן איכא ממילא
איסור אכילה לבהמה בהכרח. אך מזה שהקשו מסוף תמורה דהנשרפין לא יקברו משמע לכאורה דסברי
אליבא דרש"י דיש לו להתיר גם לקבור, וצריך לומר שסברי דקבורה נחשב ביעור דכליון
דבמשך הזמן נכלה לגמרי, ולא קשה כל כך על רש"י מאחר דלא דמי כל כך לשרפה שנכלה
תיכף וכדכתב בסוף תמורה שאיכא תקלה שאפשר ליהנות כשיחפרו שם כשעדיין לא נכלה, ודברים
שלא יכלו לעולם בקרקע גם לתוס' אליבא דרש"י לא היה קשה להו אבל בתרומה שהם מיני
אוכלין ליכא דבר כזה שלא יכלה לעולם.
ועיין בדברות משה סימן כ"ג שבארתי
בדרך אחר וניחא אף אם חיוב השרפה הוא רק דרבנן עכ"פ אף למה שבארתי שם הוא דוקא
בשרפה וכדומה שהוא כליון כשרפה ולא בזריקה אף באופן שלא יבא לידי תקלה לשני הפירושים
והוא בדרך נכון שלכן איני רואה שום טעם להקל, אך מקילין אלו שהם תורמין רק לחומרא
בעלמא משום שיותר נוטה שאינו תרומה כלל, ולא כשצריך לתרום מדינא אף מספק.
ותרומה טהורה הא ודאי ליכא שום היתר
לאבד אף לא בשרפה וצריך להניח במקום שמור מטומאה ומהפסד עד שתרקב, אבל בטור /יו"ד/ סימן של"א איתא אבל אם לא הוכשרה אינה ראויה
לקבל טומאה והר"ה טהורה וא"א לאוכלה שהכל טמאים וא"א לשורפה כיון שהיא
טהורה אלא תקבר וכן הובא הלשון בט"ז שם ס"ק ט', ולכאורה לא מובן דהא בקבורה
הוא מפסיד בידים שהוא איסור כמו שרפה וכי אבוד ע"י שרפה הוא יותר איסור מאבוד
דקבורה דהאיסור הוא מקרא דמשמרת תרומותי דצריך לשמרה מהפסד וכל הפסדים בכלל, ועיין
בדב"מ שם בענף ב' שכתבתי שגם איסור לטמאות תרומה הוא מאותו האיסור להפסיד באיזה
אופן התרומה, ואולי כוונתו דתקבר בכלי חרס באופן שלא יתקלקל ע"י הקרקע וצ"ע,
עכ"פ אם היו עושין כן אין למחות בידם כיון שאיתא כן בטור אף אפשר שצריך להגיה
תרקב במקום תקבר אבל הא בט"ז והב"ח לא הגיהו, אבל לכתחילה אין לעשות כן אלא
להניח במקום שמור עד שתרקב מעצמו.