רי"ף מגילה דף ו.
גמ' מגילה דף יח.-יח:
אורך השיעור הקולי ברי"ף ר"ן ושו"ע
הוא 20
דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 12 דקות
1) אסור
לכתוב ג' תיבות מפסוק בלא שרטוט, אם הוא כתב אשורית
2) אין כותבין המגילה אלא בדיו, על הגויל או
על הקלף, כספר תורה
3) היתה כתובה על הנייר או על עור שאינו
מעובד, פסולה
4) בן עיר שהלך לכרך ובן כרך שהלך לעיר
טור יורה דעה סימן רפד
אסור לכתוב בלא שרטוט
ופליגי ביה איכא מאן דשרי למיכתב ב' תיבות בלא שרטוט ואסר בג' ואיכא מאן דשרי בג'
ואסר בד' וכ"כ הרמב"ם ובעל הלכות אסר ג' ושרי ב' ולזה הסכים א"א
הרא"ש ז"ל כ' הרמב"ם כל כתבי הקדש אין כותבין בלא שרטוט אפילו
כתובים על הנייר ור"ת פירש דוקא כשכותבין הפסוק לשם דרשה אבל הכותב אגרת
שלומים לחבירו ומכוין לכתוב הפסוק לדבר צחות מותר לכתוב כמה תיבות בלא שרטוט וכתב
עוד כיון ששרטט שיטה עליונה מותר לכתוב למטה כמה שירצה בלא שרטוט וכתב א"א
הרא"ש ז"ל הלכך אני אומר הא דאמרינן אין כותבין בלא שרטוט היינו דוקא
בשיטה עליונה אבל מכאן ואילך השיטה העליונה היא כמו שרטט כי היכי דאמרינן [גבי
תפילין] שאם שרטט בשיטה עליונה שוב א"צ שרטוט לפי שסתם בני אדם יודעין לאמן
ידם לכתוב על שיטה עליונה בלא שרטוט כתב הרמב"ן דוקא כתיבה אשורית שכותבים בה
תורה נביאים וכתובים בעי שרטט אבל כתיבה שכותבין בה כתבים ופירושים אינה צריכה
שרטוט וא"א הרא"ש ז"ל כתב לא ראיתי לרבותי נוהגין כן:
בית יוסף יורה דעה סימן
רפד
ב (ב) ור"ת פירש
דוקא כשכותבין הפסוק לשם דרשה אבל הכותב אגרת שלומים וכו' מותר לכתוב כמה תיבות
בלא שרטוט. כן כתבו התוספות בשמו ובשם רבינו אליהו הכהן בפ"ק דגיטין (שם)
ובהקומץ (מנחות לב: ד"ה הא) ובפ"ב דסוטה (יז: ד"ה כתבה)
והרא"ש (מגילה פ"ב סי' ב) והר"ן בפ"ב דמגילה והגהות מיימון
בפ"ז מהלכות ס"ת (אות מ) וכתבו עליו מיהו בירושלמי פרק (בתרא) בני העיר
דמגילה (ה"ב) משמע קצת דאסור ולא ה"ל לרבינו להשמיטו:
ומ"ש רבינו
ור"ת פירש וכו'. אינו מדוקדק דמשמע שבא לחלוק ואינו כן שהרי לא נזכר קודם לכן
דבר שיהיה היפך פירוש ר"ת וכך ה"ל לכתוב ופירש ר"ת דוקא כשכותבין
הפסוק לשם דרשה וכו':
ומ"ש עוד בשמו כיון
ששרטט שיטה עליונה מותר לכתוב למטה וכו'. כ"כ בשמו התוספות בפ"ק דגיטין
(שם) והרא"ש בפרק ב' דמגילה (שם) וטעמו משום דקשיא ליה היכי אמרינן בגמרא
דתפילין אין צריכין שרטוט והא אפילו שלש או ארבע תיבות צריכין שרטוט ותירץ דהא
דאמרינן דתפילין אין צריכין שרטוט היינו לומר שאין צריכין שרטוט על כל שיטה ושיטה
אבל עושה שרטוט אחד למעלה וכותב תחתיו כמה שיטין:
ומ"ש בשם
הרא"ש הילכך אני אומר הא דאמרינן אין כותבין בלא שרטוט היינו דוקא וכו' בלא
שרטוט וכו'. ומ"ש בשם הרמב"ם דוקא כתיבה אשורית וכו'. הרמב"ן
בנו"ן גרסינן ולא הרמב"ם במ"ם שהרי לא נמצא כן בדברי הרמב"ם
והרא"ש והר"ן בפרק ב' דמגילה (שם) והרשב"ץ בתשובה (ח"א סי' ב)
כתבוה בשם הרמב"ן וכן נמצא להרמב"ן בחידושיו פ"ק דגיטין (שם סוף
ד"ה וכתב). וכתב הר"ן שעל זה סמכו שלא לשרטט אגרותיהן וכתב הרשב"ץ
שכדברי הרמב"ן כתב ה"ר יונה וכן כתבו הגהות מיימון (שם) בשם רבינו שמחה
ורבינו ברוך וכן כתב המרדכי בהלכות קטנות (שם, ז ע"ד): וז"ל הרשב"א
בתשובה (ח"א סימן ע"ח) מה שאנו רגילים לכתוב באגרת שלומים בלא שרטוט כתב
ר"ת שלא נאמרו דברים הללו אלא במי שכותב הפסוק לדרשה וכו' וכן פירשו גם
מגדולי רז"ל אלא דבירושלמי (מגילה שם) משמע דאפילו לצחות אסור אבל הטענה
הנכונה היא משום דכתיבה זו שאינה אשורית מותר לכתוב בלא שרטוט וכן כתב הרמב"ן
וכתב ועל דא אנא סמיך למיכתב בלא שרטוט וכן עמא דבר עכ"ל: ולענין הלכה מותר
לכתוב בלא שרטוט אי מטעמא דהרמב"ן שאף ע"פ שכתב הרא"ש שלא ראה
לרבותיו נוהגים כן כדאי הם כל הנך רבוותא לסמוך עליהם ואי משום דרוב הכותבים
נוהגים לשרטט שיטה עליונה ואפילו אם לא שרטט הרי כתב הרא"ש דבשאר שיטות חוץ
משיטה עליונה מותר ואין דרך לכתוב הפסוק בראש האגרת ואי מתרמי שיכתבנו בראש האגרת
ולא שרטט אפילו שיטה ראשונה לר"ת כיון דלצחות הוא שרי ולאינך רבוותא כיון
דלאו כתב אשורית הוא שרי:
שולחן ערוך יורה דעה
סימן רפד סעיף ב
א ב] <א> אסור
לכתוב (א) ג' תיבות מפסוק (ב) בלא (ג) שרטוט, ג] אם הוא כתב אשורית. (ד] ואין
חילוק בין כתיבה לחקיקה בעצים או בזהב) (ב"י בשם ר' ירוחם נתיב ב') ב ומיהו
באגרת שלומים מותר לכתוב אפילו כמה תיבות מהפסוק (ד) לדבר צחות. הגה: ג ה] ואם (ה)
שרטט שיטה העליונה, ד שוב לא צריך (טור בשם ר"ת). ו] וי"א דאין לכתוב
דברים של חול בכתב אשורית שכותבין בו התורה (שם בשם רבינו ירוחם).
ש"ך על שולחן ערוך
יורה דעה סימן רפד סעיף ב
א אסור לכתוב ג' תיבות
מפסוק כו' - כצ"ל:
ב ומיהו באגרת שלומים
כו' - מיהו בירושלמי פ' בתרא דמגילה משמע קצת דאפי' בכהאי גוונא אסור, כן כתבו יש
פוסקים:
ג ואם שרטט שטה העליונה
- מותר לכתוב משם ואילך בלא שרטוט דמסתמא נכתבה שורה העליונה ביושר והוה כמו שרטוט
למה שלמטה, כ"כ הרא"ש והטור:
ד שוב לא צריך -
ובס"ת ממש צריך שרטוט בכולה כדלעיל סי' רע"א סעיף ה' וכ"כ בהגהת
דרישה בשם מהרש"ל, תשלומי דיני ס"ת נתבארו בא"ח בהל' תפילין
ע"כ קצרתי כאן בדיניהם:
פתחי תשובה על שולחן
ערוך יורה דעה סימן רפד סעיף ב
(א) ג' תיבות - עיין
בתשובת רשב"ש סימן תפ"ב שכ' דפעמים ג' כותבין. ד' אין כותבין. כגון
שתיבה הג' אינו גומר הענין כמו מים קרים על. שלא נגמר ענין עד שכותב תיבת נפש אבל
כשג' תיבות גמרו הענין כמו מים קדושים בכלי אף שאינו כותב תיבת חרש כיון שזה אינו
אלא לתוספת ביאור אסור ובשתי תיבות בכל גווני שרי מפני שלא הוברר אם הם של חול או
דברי קדושה ע"ש:
(ב) בלא שרטוט - עיין
בשאלות ותשובות תשובה מאהבה חלק א' סימן ס"ז שכתב דמותר לכתוב אפילו הרבה
תיבות בלא שרטוט על ידי שיכתוב בשיטה א' רק ב' תיבות והשיטה תחתיה יכתוב גם כן רק
ב' תיבות וכן יכול לכתוב כמה שיטין על אופן זה דלא כרב אחד שנסתפק בזה עיין שם.
ועיין בתשב"ץ חלק א' סימן ב' שכתב דה"ר מיימון ז"ל אביו של
הרמב"ם כתב דהרוצה לכתוב בלא שרטוט ינקד על האותיות וכן נהגו אנשי ארצות
ישמעאל אבל איני יודע טעם לדבר ע"ש ועמ"ש לעיל סי' רפ"ג סק"ב:
(ג) שרטוט - עיין בתשובת
רבינו עקיבא איגר סימן נו"ן שכתב דלזה מהני שרטוט בעופרת וכדומה אף שאינו
מתקיים ויישב בזה קושיית תוספות ורא"ש ור"ן כיון דקיי"ל דאין
כותבין בלא שרטוט למאי צריך הלל"מ במזוזה דבעי שרטוט וכן הלימוד בסוטה ומגילה
ע"ש ועיין במרדכי בהלק"ט הל' תפילין ומזוזה בהג"ה המתחלת כתב
באו"ק מ"ש בשם בה"ג. ועיין מה שכתבתי לעיל סימן רע"א ס"ק
ט"ו:
(ד) לדבר צחות - עיין
בה"ט ועיין בתשובת בשמים ראש סוף סימן ש"א:
(ה) שרטט שיטה עליונה -
עיין בספר חומות ירושלים סימן ש"ג דה"ה אם כתב תחלה דברי רשות כמה שיטין
בשוה ואח"כ פסוקים עולה דברי רשות במקום שרטוט ע"ש. [מבואר זה
ברא"ש וטור דשטה הראשונה כמו שרטוט וכמ"ש בט"ז וש"ך לפי מה
שהגיה בנקודת הכסף]:
רמב"ם הלכות מגילה
וחנוכה פרק ב הלכה ט
אין כותבין את המגילה
אלא בדיו על הגויל או על הקלף כספר תורה, ואם כתבה במי עפצא י וקלקנתוס כשרה, כתבה
בשאר מיני צבעונין פסולה, וצריכה כ שרטוט כתורה עצמה, ואין העור שלה צריך עבדה ל
לשמה, היתה כתובה על הנייר או על עור שאינו מעובד או שכתבה גוי או מין פסולה.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תרצא סעיף א
[א*] אין כותבין המגילה
(א) אלא בדיו, (ב) על הגויל (ג) או על הקלף, כספר תורה; ואם כתבה (ד) <א>
במי עפצים וקנקנתום, כשרה. כתבה בשאר מיני צבעונים, פסולה. (ה) וצריכה [א] שירטוט
(ו) א כתורה עצמה; ואין העור שלה צריך לעבד לשמה; (ז) ב וי"א שצריך עבוד
לשמה.
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן תרצא סעיף א
(א) אלא בדיו - עיין
לעיל בסימן ל"ב ס"ג בהג"ה ובמ"ב שם:
(ב) על הגויל - הוא העור
שלא נחלק ולא הוסר ממנו רק השער ותקנו שם ומצד הבשר לא הוסר כלום:
(ג) או על הקלף - עיין
לעיל בסימן ל"ב ס"ז:
(ד) במי עפצים וקנקנתום
- עיין בט"ז בשם הכ"מ דמה שהכשירו במי עפצים היינו עם גומא דממי עפצים
בלחוד פסול [וכן הסכים הגר"א בביאורו דמשניהן יחד נקרא דיו] וכן קנקנתום
דמכשרינן היינו במי קנקנתום דאלו קנקנתום לחוד בודאי פסול והגר"א בביאורו
פירש דמה שאמר במי עפצים וקנקנתום היינו שכתב בשניהם מעורבין יחד ועיין לעיל בסימן
ל"ב ס"ג בבה"ל ד"ה שלא וכו':
(ה) וצריכה שרטוט -
היינו [א] על כל שיטה ושיטה:
(ו) כתורה עצמה -
וע"כ חק תוכות [ב] פסול בה [ג] ודוקא ברובה אבל במיעוטה כשר בדיעבד דלא גרע
מהשמיט לעיל בסימן תר"צ ס"ג ע"ש פרטי הדברים:
(ז) וי"א שצריך
וכו' - וכן פסק רמ"א סי' [ד] ס"א:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תרצא סעיף ב
היתה כתובה על הנייר או
על עור שאינו מעובד, [ב*] או שכתבה כותי או אפיקורס, פסולה; ודינה כספר תורה (ח) ג
לענין [ג] היקף גויל וחטוטרות חתי"ן ותליית ההי"ן וקופי"ן וכל
גופות האותיות בצורתן ובחסרות ויתרות. הגה: * גם צריך לכתבה (ט) מן הכתב (ר"ן),
(י) ד ולהוציא כל תיבה מפיו קודם שיכתבנה, (יא) כמו בספר תורה (מהרי"ק);
ועושין כל פרשיותיה (יב) סתומות, ואם עשאן (יג) ה פתוחות, [ה] פסולה (הגהות
מיימוני פ"ב ופסקי מהרא"י סימן צ"ג /כ"ג/); (יד) ו ובדיעבד
אין לפסול מגילה משום חסירות ויתירות, דלא גרע מהשמיט בה הסופר אותיות, דכשרה
(הגהות מיימוני פ"ב וא"ז), כמו שנתבאר סי' תר"צ סעיף ג'; וצריכה
עמוד בסופה וחלק בראשה כדי להקיפה בו; וי"א שצריכה תגין, וי"א שאינה
צריכה; הגה: ונהגו לתייגה, (טו) <ב> גם נהגו שלא לעשות לה עמוד (טז) כלל בסופה.
(מהרי"ל).
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן תרצא סעיף ב
(ח) לענין היקף גויל -
על כל אות. וה"ה לכל דבר ולכן בעינן שיהיו שיטותיה [ה] שוים גם שיהי' רוחב
העמוד ג' למשפחותיכם וכל דיני ס"ת:
(ט) מן הכתב - וה"ה
אם אחד מקריא אותו בע"פ כדי שלא יטעה ואם עבר וכתב בע"פ שלא מן הכתב [ו]
י"א דאסור לקרות בה אלא בשעת הדחק:
(י) ולהוציא כל תיבה
וכו' - היינו לכתחלה [ז] ובדיעבד אין להחמיר אם לא טעה:
(יא) כמו בס"ת -
היינו אפילו [ח] אם כותב אותה מתוך הכתב:
(יב) סתומות - דנקרא
אגרת:
(יג) פתוחות פסולה -
בתשו' ר' משה מינץ סי' י"ב דין ה' מפקפק ע"ז ולכן נ"ל דיש לסמוך
עליו [ט] בשעת הדחק [מ"א]:
(יד) ובדיעבד - פי' שכבר
[י] קרא בה וכשאין לו מגילה אחרת יוכל לקרות בה [יא] לכתחלה:
(טו) גם נהגו שלא לעשות
וכו' - אבל [יב] חלק בראשה מניחין וגולל סופו לתחלתו:
(טז) כלל - והגר"א
בביאורו מפקפק ע"ז מאוד:
ביאור הלכה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן תרצא סעיף ב
* גם צריך לכתבה מן הכתב
- עיין במ"ב מה שכתבנו לענין דיעבד והוא בד"מ בשם הר"ן ומה שלא
הביא הרמ"א זאת בהג"ה נראה משום דלא ברירא ליה ד"ז וראיתו מן
הירושלמי יש לדחות בפשיטות דהנה הירושלמי תירץ שני תירוצים על הא דר"מ אחד שעת
הדחק שאני ואחד דר"מ כתב שני מגילות והראשונה גנז ומדגנז ש"מ דאפילו
בדיעבד אין לקרות בה אבל הבבלי תירץ רק שעת הדחק שאני ונוכל לומר בפשיטות דבשעת
הדחק התיר ר"מ לעצמו לכתבה ולקרות בה לכתחלה ושלא בשעת הדחק לא היה מתיר
לעצמו אכן בדיעבד אפשר דשרי לקרות בה וא"צ לגנוז. ודע עוד דמה שכתב דצריך
לכתוב מן הכתב הוא אפילו אם היתה שגורה היטיב על פיו ומה שהתירו לעיל בסימן
ל"ב סכ"ט לענין תפילין כששגורות בפיו התם משום דמצוי הוא לכו"ע
להיות שגורות משא"כ במגילה כן מוכח בגמרא:
רמב"ם הלכות מגילה וחנוכה פרק א
הלכה י
בן עיר שהלך לכרך ובן כרך שהלך לעיר אם היתה דעתו לחזור
למקומו בזמן קריאה ונתעכב ולא חזר קורא כמקומו, ואם לא היה בדעתו לחזור אלא אחר
זמן הקריאה קורא עם אנשי המקום שהוא שם, וכרך וכל הסמוך ל לו וכל הנראה עמו אם אין
ביניהם יתר על אלפים אמה הרי זה ככרך וקוראין בחמשה עשר.
מגיד משנה הלכות מגילה וחנוכה פרק א
הלכה י
בן עיר שהלך לכרך וכו'. פרק הקורא את המגילה למפרע (דף
י"ט.) בן עיר שהלך לכרך וכן כרך שהלך לעיר אם עתיד לחזור למקומו קורא כמקומו
ואם לאו קורא עמהן. ובגמרא אמר רבא לא שנו אלא שעתיד לחזור בליל י"ד ונתעכב
ולא חזר אבל אין דעתו לחזור בליל י"ד קורא עמהן דכתיב על כן היהודים הפרזים
היושבים בערי הפרזות מכדי כתיב הפרזים למה לי למכתב היושבים בערי הפרזות הא
קמ"ל דפרוז בן יומו נקרא פרוז ומדפרוז בן יומו נקרא פרוז מוקף בן יומו נקרא
מוקף ע"כ לשון הגמרא. ופירש"י ז"ל והרבה מן המפרשים דהא דרבא אבן
כרך שהלך לעיר קאי דלא תימה בשעתיד לחזור במקומו בזמן חיובו של כרך דהיינו בליל
ט"ו אלא בשעתיד לחזור בליל י"ד ואינו מתעכב שם ביום י"ד קצת אבל אם
אין דעתו לחזור למקומו בליל י"ד אלא שנתעכב שם אותו הלילה וקצת מן היום שהוא
עיקר הקריאה אפילו יצא שם קודם ט"ו וחוזר למקומו קורא כעיר וה"ה לבן עיר
הלך לכרך ואין דעתו לחזור בליל ט"ו. ולפי פירוש זה כשכתב רבינו אם דעתו לחזור
למקומו בזמן קריאה ר"ל בזמן קריאת המקום שהוא בו עתה לא זמן המקום שיצא משם
וכן עיקר:
כסף משנה הלכות מגילה וחנוכה פרק א
הלכה י
בן עיר שהלך לכרך וכו'. פרק הקורא את המגילה למפרע (דף
י"ט.) תנן בן עיר שהלך לכרך וכו' (עיין במ"מ). וכפי טבע החלוקה מאמר רבא
יסבול אחד מג' פירושים, אם שנאמר שחוזר לבן עיר שהלך לכרך ומשם נלמוד לבן כרך שהלך
לעיר, או שנאמר דקאי לבן כרך שהלך לעיר ומשם נלמוד לבן עיר שהלך לכרך, או נאמר
דקאי אתרוייהו בין לב"ע שהלך לכרך בין לבן כרך שהלך לעיר. והיותר נראה
מהפירושים הוא הפירוש הראשון דרבא ארישא קאי שעיקר הדבר אם דעתו שלא להמצא במקום
ההוא ביום קריאת מקומו אף אם נתעכב קורא כמקומו ואם דעתו להתעכב כאן קצת יום קריאת
מקומו דהיינו י"ד לב"ע שהלך לכרך נעקר מלהיות כבן עירו וקורא עמהם ומשם
נלמוד לבן כרך שהלך לעיר שאם דעתו לחזור יום קריאת מקומו דהיינו ט"ו אף אם
נתעכב קורא כמקומו ואם דעתו להתעכב קצת יום קריאת מקומו דהיינו ט"ו בטל מעליו
שם אנשי מקומו וחל עליו שם אנשי העיר הזאת ופרוז בן יומו פי' שיומו שהוא יום קריאת
אנשי מקומו שהם מוקפים ודעתו להתעכב כאן קצתו מקרי פרוז וכן פי' מוקף בן יומו
מיקרי מוקף. אבל לא יתכן פי' זה לפי שהוא בנוי על שרבא קאי ארישא ומשם אנו לומדים
לסיפא ובגמרא אמרינן איפכא דמפרוז בן יומו מיקרי פרוז מוקף בן יומו וכו' הרי שמבן
כרך שהלך לעיר אנו לומדים לב"ע שהלך לכרך. והטור כתב ב"ע שהלך לכרך וכו'
ויש לדקדק בלשונו מה הוסיף באומרו כיצד ממה שאמר קודם. ב' למה למעלה תפס ב"ע
שהלך לכרך בתחלה ובכיצד תפסם בהפך. ג' למה בב"כ שהלך לעיר אמר חל עליו
ובב"ע שהלך לכרך אמר נסתלק מעליו וכו'. ולזה נאמר שבלי ספק הר"י לא תפס
פי' שני משום דהיכי נימא דרבא לא קאי אלא אסיפא ומינה ילפינן לרישא ואורחא דגמרא
איפכא הוי גם הפירוש הא' לא יישר בעיניו מהטעם שאמרנו למעלה ולכן תפס לו הפי' הג'
דרבא קאי בין ארישא בין אסיפא וה"פ דמשום דאין מעבירין על המצות היום הראשון
שהוא י"ד ראוי לישא וליתן בו אם יתחייב אם לאו וב"ע שקריאת מקומו
בי"ד אם כשהלך לכרך לא היה דעתו להמצא באותו מקום ביום ההוא אף אם נתעכב
עדיין הוא כאנשי מקומו וקורא בי"ד אם דעתו שלא להמצא במקום הזה ביום קריאתה
אף אם נתעכב לא חל עליו חובת קריאת מקום זה אבל אם דעתו להתעכב קצת יום קריאת מקום
זה הרי חל עליו חובת זמן קריאתן וקורא עמהם. ועם הפי' הזה מתיישב לשונו כהוגן
שתחלה אמר בן עיר וכו' ואחר כך חזר ואמר כיצד וכו' לפי שבתחלה אמר הדין כלל שאם
דעתו לחזור בליל י"ד חוזר לשתי החלוקות ואח"כ פירש כיצד חוזר לכל אחד
ואחד וטעם אומרו בבן כרך חל עליו ובבן עיר נסתלק מעליו. הנה מתוך מה שפירשנו יתבאר
שלפי שבן כרך עדיין לא הגיע זמן מקומו ואנו מחייבים אותו בזמן זה קודם זמנו לפי
שהיה דעתו להתעכב שייך שפיר למימר חל עליו אבל בב"ע שהגיע זמן מקומו ואנו
פוטרים אותו מטעם שהיה להתעכב שייך שפיר למימר נסתלק מעליו, והטעם שלמעלה תפס
ב"ע בתחלה לפי שתפס לשון המשנה אבל בכיצד תפסם בהפך להודיענו חולשת הפירוש
הא' דרבא קאי ארישא ומשם נלמד לסיפא ורמז לנו דא"א משום דמבן כרך וכו' ילפינן
לב"ע וכו' כמ"ש למעלה. א"נ לפי שחלוקת בן כרך וכו' מוסכמת מרוב
הפוסקים לכן תפסה ראשונה ובזה נתיישב לשון הר"י. אבל נשאר קצת דוחק והוא שלזה
הפי' מוקף בן יומו וכו' ה"פ מוקף בן יומו שאיבד יום עירו דהיינו שהיה דעתו
להתעכב מיקרי מוקף ונסתלק מעליו חובת אנשי מקומו ופרוז בן יומו היינו שנתעכב בעיר
יום י"ד שהוא יום קריאתם חל עליו חובת בני מקום זה. ולכן פירש"י הפירוש
השני דהיינו דרבא קאי אב"כ שהלך לעיר שקריאתם בי"ד אם היה דעתו להמצא
עמהם ביום קריאתם אף אם נתעכב אינו נחשב רק כאנשי מקומו ואם דעתו להתעכב הרי הוא
נחשב עמהם וקורא עמהם דה"ל פרוז בן יומו ומיקרי פרוז ומינה לב"ע שהלך
לכרך שקריאתן בט"ו אם דעתו שלא להמצא שם יום קריאתם לא הוי מוקף ליומו וקורא
כמקומו בי"ד אבל אם עתיד להתעכב יום קריאתם דהיינו ט"ו אין צריך לקרותה
בי"ד אלא ממתין וקורא עמהם אע"פ שסופו לחזור לאחר זמן משום דהוי מוקף
ליומיה ומיקרי מוקף. ורבינו סתם דבריו שכתב בזמן הקריאה ולא משתמע אם פי' בזמן
קריאת המקום שיצא משם או בזמן קריאת המקום שהוא בו עתה אבל כבר הוכחנו מכח הגמרא
שא"א לפרש בזמן קריאת המקום שיצא וא"כ ע"כ יש לנו לפרש דברי רבינו
שכוונת דבריו באומרו בזמן הקריאה בזמן קריאת המקום שהוא בו עתה כפירש"י
וכ"כ ה"ה שזה דעת רבינו גם הר"ן פירש על הרי"ף הפירוש הזה ויש
לנו לומר שרבינו מסכים עם רבו הרי"ף ז"ל:
טור אורח חיים סימן תרפח
בן עיר שהלך לכרך ובן כרך שהלך לעיר אם כשהלך היה דעתו
לשוב לביתו בליל י"ד קודם שיאור היום קורא כבני מקומו אף אם נתעכב שם ואם אין
דעתו לשוב עד שיאור יום י"ד קורא כבני המקום שהלך שם כיצד בן כרך שהלך לעיר
אם היה דעתו לשוב למקומו בליל י"ד קורא כבני מקומו אפילו אם נתעכב אח"כ
בעיר אבל אם דעתו לעמוד שם מקצ' י"ד כיון שדעתו לעמוד שם מקצת היום של זמן
קריאתו חל עליו זמן חובת קריאתן וקורא עמהן וכן בן עיר שהלך לכרך אם דעתו לשוב
לביתו בליל י"ד קודם שיאור היום קורא כאנשי מקומו אבל אם היה דעתו לעמוד שם
מקצת י"ד כיון שלא היה דעתו לשוב למקומו בזמן חוב' אנשי מקומו נסתלק מעליו
חובת קריאת אנשי מקומו ונחשב כבני המקום שעמד שם להתחייב בזמן קריאתם:
בית יוסף אורח חיים סימן תרפח
ה בן עיר שהלך לכרך ובן כרך שהלך לעיר אם כשהלך היתה
דעתו לשוב לביתו בליל י"ד קודם שיאור היום וכו'. בפרק שני דמגילה (יט.) תנן
בן עיר שהלך לכרך ובן כרך שהלך לעיר אם עתיד לחזור למקומו קורא כמקומו ואם לאו
קורא עמהם ובגמרא (שם) אמר רבא לא שנו אלא שעתיד לחזור בלילי י"ד אבל אין
עתיד לחזור בלילי י"ד קורא עמהם דכתיב (אסתר ט יט) על כן היהודים הפרזים
היושבים בערי הפרזות מכדי כתיב היהודים הפרזים למה לי למיכתב היושבים בערי הפרזות
הא קמשמע לן דפרוז בן יומו נקרא פרוז ומדפרוז בן יומו נקרא פרוז מוקף בן יומו נקרא
מוקף וכתב הרא"ש (סי' ג) פירש רש"י דרבא קאי אבן כרך שהלך לעיר דאם אין
עתיד לחזור בליל י"ד אלא ישאר בעיר עד אור היום חל עליו חובת קריאת היום והרי
הוא כבן עיר והוא פרוז יום והוא הדין בן עיר שהלך לכרך ואינו עתיד לצאת משם בליל
ט"ו שהוא ככרך כשהאיר היום ה"ל מוקף יום וקורא בליל ט"ו וביום
ט"ו ואפילו יחזור לעירו יקרא ביום ט"ו בעירו אבל אם הוא יודע שעתיד לצאת
בליל ט"ו קורא בי"ד כדין בני עירו ולא רצה לפרש מילתיה דרבא גם בבן עיר
שהלך לכרך דלא מסתברא למימר שאם ישנו בכרך ביום י"ד שחלה עליו חובת קריאת
מוקפין וישאר שם יום ט"ו ויקרא עמהם או אף אם יחזור לעירו יקרא בט"ו
כיון דעדיין לא הגיע זמן קריאת מוקפין למה תחול עליו חובת קריאתן זהו סברת
רש"י מיהו לישנא דתלמודא משמע דרבא קאי אכולה מתניתין וכמו שמועיל לבן כרך
להיות כבן עיר כשעמד שם ליל י"ד ומקצת היום שהוא זמן קריאתם של בני העיר וחלה
עליו חובת קריאתן כמו כן מועיל לבן עיר שהלך לכרך ועמד שם מקצת יום י"ד כיון
שבזמן חיוב קריאת בני מקומו אינו עמהם נסתלקה מעליו חובת קריאת אנשי מקומו ונכלל
עם בני הכרך להתחייב בזמן קריאתם וקרינן ביה מוקף בן יומו כיון שהוא בכרך בזמן
קריאת בני עירו ונסתלקה מעליו חובת מקומו הקוראים ביום י"ד וקרינן ביה מוקף
בן יומו ואף אם יחזור לעירו יקרא ביום ט"ו. והרי"ף (ו.) כתב לא שנו אלא
שעתיד לחזור בליל י"ד ונתעכב ולא חזר ואשמועינן שהדבר תלוי בכוונתו בשעה שיצא
מביתו אם היה בדעתו להיות לילי י"ד בביתו הרי הוא כמקומו אף אם נתעכב שמה אבל
אם אינו עתיד לחזור בליל י"ד קורא עמהם עכ"ל הרא"ש ז"ל:
ורבינו סתם דבריו כדעת הרא"ש ותחלה אמר הדין דרך כלל שאם דעתו לחזור
בי"ד קאי אכולה מתניתין ואחר כך בא לפרש היכי קאי לכל חלוקה וחלוקה וזהו שכתב
כיצד בן כרך שהלך לעיר וכו' ולכאורה הוה משמע לפרושי דרבא קאי ארישא לומר דבן עיר
שהלך לכרך אזלינן בתר יום י"ד שהוא יום קריאת אנשי מקומו ומינה נשמע לבן כרך
שהלך לעיר דאזלינן בתר יום ט"ו שהוא יום קריאת בני מקומו ופרוז בן יומו פירוש
בן כרך שביום קריאת בני מקומו דעתו להתעכב בעיר מיקרי פרוז וקורא בי"ד וכן
פירוש מוקף בן יומו אלא דמשום דבגמרא אמרינן דמדפרוז בן יומו מיקרי פרוז ילפינן
דמוקף בן יומו מיקרי מוקף אלמא מבן כרך שהלך לעיר ילפינן לבן עיר שהלך לכרך ואם כן
היכי אפשר דרבא אמר מילתיה על בן עיר שהלך לכרך ומיניה יליף לבן כרך שהלך לעיר שמע
מינה דליתיה להאי פירושא ואפשר דמשום הכי כתב רבינו בתחלה בן עיר שהלך לכרך (וכו')
ובן כרך שהלך לעיר וכי אתי לפרושינהו נקטינהו איפכא שכתב כיצד בן כרך שהלך לעיר
[וכו'] וכן בן עיר שהלך לכרך כלומר עיקר מילתא בבן כרך שהלך לעיר כתיב ומיניה
ילפינן לבן עיר שהלך לכרך ומשום הכי א"א לפרושי דבן עיר שהלך לכרך אזלינן בתר
יום י"ד ובבן כרך שהלך לעיר אזלינן בתר יום ט"ו דאם כן רבא כי אמרה
למילתיה על בן כרך שהלך לעיר ה"ל למימרא ומיהו מתניתין דאקדמה בן עיר שהלך
לכרך לבן כרך שהלך לעיר לא קשיא מידי דאיכא למימר אורחא דמילתא נקט שדרך בני
עיירות ללכת לכרכים יותר מבני כרכים לעיירות אבל מרבא דמייתי דרשה דקרא קשה ואפשר
לומר עוד דבן כרך שהלך לעיר כל הפוסקים שוים בו דאזלינן בתר יום י"ד ומשום
הכי נקטה רבינו ברישא ובתר הכי כתב (בן כרך שהלך לעיר) [בן עיר שהלך לכרך] דלדעת
הרא"ש אזלינן ביה נמי בתר יום י"ד: ולפי פירוש הרא"ש פירוש דמוקף
בן יומו הוי מוקף לא דמי לפירוש דפרוז בן יומו הוי פרוז דמוקף בן יומו פירושו
שאיבד יום עירו שהוא יום י"ד דהיינו שהיתה דעתו להתעכב שם ביום י"ד
מיקרי מוקף ונסתלקה מעליו חובת אנשי מקומו ופרוז בן יומו פירושו שנתעכב בעיר יום
י"ד שהוא יום קריאת המקום שהלך שם חלה עליו חובת יום קריאת מקום זה: ודברי
הרמב"ם (פ"א ה"י) סתומים ופירשם הרב המגיד כדברי רש"י וכן
פירש הר"ן (ו. ד"ה גמ' אמר רבא) ג"כ דברי הרי"ף שכתב וזה
לשונו לא שנו אלא שעתיד לחזור בליל י"ד אבן כרך שהלך לעיר בלחוד קאי והכי
קאמר שאם עתיד לחזור למקומו בליל י"ד קודם זמן השחרית אינו צריך לקרות עמהם
כיון שלא יתעכב כאן ביום י"ד אי נמי אפילו נתעכב כיון שנתעכב שלא מדעתו וכן
דעת הרי"ף שכתב ונתעכב ולא חזר אבל אם אין דעתו לחזור בליל י"ד כלומר
שלא היה בדעתו לחזור למקומו באותו לילה אלא להתעכב כאן ביום י"ד ונתעכב קורא
עמהם ביום י"ד שנעשה פרוז בן יומו ומיהו אם חזר למקומו בליל ט"ו קורא
עמהם וגדולה מזו אמרו בירושלמי (מגילה פ"ב ה"ג) בן עיר שעקר דירתו ליל
ט"ו נתחייב כאן וכאן ומדפרוז בן יומו נקרא פרוז מוקף בן יומו נקרא מוקף כלומר
דבבן עיר שהלך לכרך נמי אמרינן שאם היה דעתו בליל י"ד לחזור למקומו בליל
ט"ו לא יהא נעשה מוקף בן יומו וקורא באותה העיר עצמה בי"ד בלילה וביום
י"ד כמקומו אבל אם דעתו בליל י"ד להתעכב שם ליל ט"ו וקצת מן היום
אינו צריך לקרות בליל י"ד וביום י"ד כמקומו אלא ממתין עד ט"ו וקורא
עמהם דכי היכי דפרוז בן יומו נקרא פרוז הכי נמי מוקף בן יומו נקרא מוקף ובן יומו
היינו בליל ט"ו וקצת מן היום עכ"ל:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תרפח סעיף
ה
* (יב) בן עיר שהלך לכרך, או בן כרך שהלך לעיר,
<ה> אם היה דעתו לחזור למקומו ז בזמן קריאה <ו> ונתעכב ולא חזר, קורא
במקומו; ואם לא היה בדעתו לחזור אלא לאחר זמן הקריאה, קורא עם אנשי המקום שהוא שם.
הגה: (יג) ואם הוא במדבר או בספינה, קורא ביום י"ד כמו רוב העולם (כל בו).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן תרפח סעיף ה
(יב) בן עיר שהלך לכרך וכו' - סעיף זה הוא לשון
הרמב"ם ומפני שרבים מתקשים בסעיף הזה מוכרח אני להרחיב הדבור קצת ונבארו [יג]
כפי מה שפירשוהו המגיד והכסף משנה וכן משמע מהגר"א. וצריכין אנו לידע שלשה
דברים א) דאם הוא שייך לערי הפרזות אפילו יום אחד קרוי פרוז וקורא בי"ד וכן
אם הוא שייך למוקפין אפילו יום אחד קרוי מוקף וקורא בט"ו ב) זמן קריאה [יד]
הוא העיקר ביום וכיון שהיה בערי הפרזות בהתחלת היום י"ד קורא בי"ד וכן
כה"ג לענין מוקפין ביום ט"ו ג) זמן קריאה שכותב המחבר [טו] היינו זמן
קריאת המקום שהוא בו עתה לא זמן שיצא משם ועתה נבאר את הסעיף כסדר בכל פרט בפני
עצמו. בן עיר שהלך לכרך אם היה דעתו בעת נסיעתו לחזור למקומו בזמן קריאה ר"ל
בזמן קריאה של ט"ו דהיינו משהאיר היום לא יהיה שם כי יחזור משם קודם אור היום
[טז] אף שלבסוף רואה שהוא מוכרח להתעכב שם גם על יום ט"ו מ"מ אינו נקרא
בשם מוקף וקורא ביום י"ד בהיותו בכרך אבל אם בעת נסיעתו לא היה בדעתו לחזור
מן הכרך אלא לאחר זמן הקריאה [יז] דהיינו בבקר של ט"ו שאז כבר הוא זמן הקריאה
אז חל עליו שם מוקף וקורא עמהן ביום ט"ו [יח] ואפילו אם אח"כ חזר לעירו
ביום ט"ו קורא שם אם לא קרא מתחלה בכרך. ועתה נבאר הסעיף לענין אופן השני דהיינו
בן כרך שהלך לעיר אם היה דעתו בעת נסיעתו לחזור למקומו בזמן קריאה דהיינו שיחזור
משם בליל י"ד קודם שיאיר היום דהוא זמן קריאה ואף שלבסוף היה שנתעכב ולא חזר
קוראו כמקומו דהיינו ביום ט"ו אבל אם לא היה בדעתו בעת נסיעתו לחזור משם רק
לאחר זמן קריאה דהוא ביום י"ד בבוקר חל עליו חובת הקריאה של העיר וזה שאמר
המחבר קורא עם אנשי המקום אשר הוא שם [וע"כ אף שחזר באותו יום ובא לכרך צריך
[יט] לקרוא באותו יום י"ד דהוא נקרא פרוז בן יומו] וכתב הט"ז דכ"ז
דוקא אם היה שם בעיר בתחלת היום אבל [כ] אם חזר למקומו שהוא כרך קודם היום לא
מועיל מה שחשב מתחלה להיות בעיר בעת קריאת העיר:
(יג) ואם הוא במדבר וכו' - אפילו הוא מבני הכרכין
א"ז בשם כלבו:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן תרפח סעיף ה
* בן עיר שהלך לכרך וכו' - סעיף זה רבו פארותיו מאוד
עיין בפמ"ג ובשארי אחרונים והעתקתי במ"ב רק שיטת רש"י שהסכימו עליה
הרבה ראשונים וגם זה בקיצור נמרץ ומ"מ למעשה אני מבקש מהקורא שלא יסמוך עלי
לענין ברכה ויעיין בפמ"ג ועיין בש"ג ובביאור הגר"א שהעתיקו דברי
הירושלמי לדינא שבן עיר שעקר דירתו בליל ט"ו והלך לו לכרך נתחייב כאן וכאן: