רי"ף מגילה דף ו:
גמ' מגילה דף יט
אורך השיעור הקולי ברי"ף ר"ן
ושו"ע הוא 13:30 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 4 דקות
1) בדיעבד אם השמיט הסופר באמצעה תיבות, אפילו עד
חציה, וקראם הקורא על פה, יצא
4) אין קוראין בצבור במגילה הכתובה בין הכתובים,
ואם קרא לא יצא
רמב"ם הלכות מגילה וחנוכה פרק א הלכה ג
מצוה לקרות
את ד כולה, ומצוה לקרותה בלילה וביום, וכל הלילה כשר לקריאת הלילה, וכל היום כשר לקריאת
היום, ה ומברך קודם קריאתה בלילה שלש ברכות ואלו הן: בא"י אמ"ה אשר קב"ו
על מקרא מגילה, בא"י אמ"ה שעשה נסים לאבותינו בימים ההם (ובזמן) [בזמן] הזה,
בא"י אמ"ה שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה, וביום אינו ו חוזר ומברך שהחיינו,
ומקום שנהגו לברך אחריה מברך: בא"י אמ"ה האל הרב את ריבנו והדן את דינינו
והנוקם את נקמתינו והנפרע לנו מצרינו והמשלם גמול לכל אויבי נפשנו בא"י [האל]
הנפרע (לישראל) [לעמו ישראל] מכל צריהם האל המושיע ז.
בית יוסף אורח חיים סימן תרצ
ג וצריך לקרותה כולה. בפרק ב' דמגילה (יט.)
תנן מהיכן קורא אדם את המגילה ויוצא בה ידי חובתו רבי מאיר אומר כולה רבי יהודה אומר
מאיש יהודי (אסתר ב ה) רבי יוסי אומר מאחר הדברים האלה (שם ג א) ואיפסיקא הלכתא בגמרא
(שם) כדברי האומר כולה:
ומ"ש
ומתוך הכתב ואם קראה על פה לא יצא. פשוט שם במשנה (יז.):
ומ"ש
הילכך צריך שתהא כתובה כולה לפניו. שם (יט.) הלכה כדברי האומר כולה ואפילו למאן דאמר
מאיש יהודי צריכה שתהא כתובה כולה:
ומ"ש
ודוקא לכתחלה אבל בדיעבד אם השמיט בה הסופר תיבות וכו'. שם (יח:) תנו רבנן השמיט בה
הסופר אותיות או פסוקים וקראן הקורא כמתורגמן המתרגם יצא מתיבי היו בה אותיות מטושטשות
או מקורעות אם רישומן ניכר כשרה ואם לאו פסולה לא קשיא הא בכולה הא במקצתה וכתב הרמב"ם
(פ"ב ה"י) היו בה אותיות מטושטשות או מקורעות אם רישומן ניכר אפילו היו רובה
כשרה ואם אין רישומן ניכר אם היה רובה שלם כשרה ואם לאו פסולה נראה מדבריו שהוא מפרש
דמיעוטה קרוי מקצתה ורובה קרוי כולה וכדאמרינן בכל דוכתא (נזיר מב.) רובו ככולו וכך
הם דברי רבינו וכן כתוב בארחות חיים (הל' מגילה אות כד) וכתב על זה בשם הרא"ה
והני מילי באמצעיתה והוא שלא תהא חסרה ענין: וכתב הר"ן (ה. ד"ה תנו) אהא
דתנו רבנן השמיט בה הסופר אותיות או פסוקים וכו' הקשה הרשב"א (יח: ד"ה לא)
דהכא משמע דחסרה מקצתה כשרה ואילו לקמן (שם יט.) אמרינן הלכה כדברי האומר כולה ואפילו
למאן דאמר מאיש יהודי צריכה שתהא כתובה כולה אלמא אם חסרה מראשה עד איש יהודי פסולה
דנהי דאמרינן צריכה שתהא כתובה כולה משמע דלעכב [נמי] אמרינן הכי מדפרכינן לקמן בגמרא
(יח:) אלא דכתב פסוקא פסוקא וקרי ליה [ומי יצא] והא אמר רבי חלבו הלכה כדברי האומר
כולה ואפילו למאן דאמר מאיש יהודי צריכה שתהא כתובה כולה לפניו ואם איתא דלכתחלה בלחוד
קאמר מאי קושיא [דהא מתניתין (יז.) אם כיון לבו יצא קתני] ותירץ דהכא בשתחלת המגילה
וסופה כתובה אלא דבאמצע היא חסרה ומשום הכי כל היכא דלא מיחסרא רובה כשרה דאינה נראית
כספר חסר אלא כספר מלא ושלם שיש בו טעיות ומגילה כיון דנקראה איגרת (אסתר ט כו) אין
מדקדקין בה לפסלה בכך אבל כשחסר ממנה מראשה עד איש יהודי אף על פי שהוא מיעוטה נראה
כספר חסר וצריך שיקרא אותה מספר שלם עכ"ל:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תרצ סעיף ג
(ה) צריך
לקרותה כולה, (ו) ומתוך הכתב; ואם קראה על פה, לא יצא. (ז) וצריך שתהא כתובה כולה לפניו
לכתחלה, (ח) אבל בדיעבד ד אם השמיט הסופר באמצעה תיבות, (ט) אפילו עד חציה, וקראם הקורא
על פה, יצא. הגה: * (י) אבל אם השמיט תחלתה או סופה, (יא) ה אפי' מעוטה, לא יצא (ר"ן);
ואפי' באמצעה * (יב) דוקא <ג> דלא השמיט ענין שלם, (ב"י בשם א"ח);
אבל ביותר מחציה, אפילו הן כתובות, * אלא שהן מטושטשות ואין רישומן ניכר, פסולה.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תרצ סעיף ג
(ה) צריך
לקרותה כולה - והוא לעיכובא. ודעת רוב הפוסקים שאפילו אם חיסר ממנה רק תיבה אחת לא
יצא:
(ו) ומתוך
הכתב - ומתבאר בש"ס דאפילו קורא כל פסוק במגילה אלא שלא היתה המגילה כשרה נמי
מקרי בע"פ ולא יצא:
(ז) וצריך
שתהא כתובה וכו' - ר"ל דמה שאמרנו לא יצא היינו אם קרא בע"פ את כל המגילה
או רובה אבל אם קרא מקצתה כשרה דיעבד ואפילו אם היתה סיבת קריאתו בע"פ מפני שהסופר
השמיט בה איזה תיבות באמצעה עד חציה והוכרח הקורא לקרותם בע"פ אף שלכתחלה אינו
נכון לקרות במגילה שחסרה תיבות מ"מ בדיעבד יצא:
(ח) אבל
בדיעבד וכו' - ואם אין לו מגילה אחרת קורא בה לכתחלה:
(ט) אפילו
עד חציה - וחציה יש לעיין אם כשירה בדיעבד:
(י) אבל
אם השמיט וכו' - דבזה נראה כספר חסר משא"כ בנשמט בו פסוק באמצע אינו אלא כספר
שלם שיש בו טעיות שאין מדקדקין במגילה בזה כ"ז שהטעיות אינם ברובה של מגילה הואיל
ונקרית אגרת:
(יא) אפילו
מיעוטה - ואפשר אפילו בחסר רק פסוק ראשון או אחרון נמי הדין כן:
(יב) דוקא
דלא השמיט ענין שלם - דבהשמיט ענין שלם נראה כספר חסר:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תרצ סעיף ג
* אבל
אם השמיט תחלתה או סופה וכו' ואפילו באמצעה וכו' - בענין זה יש מבוכה בין הפוסקים דמדברי
הרא"ש בפ"ב סימן ד' משמע להקל בזה בדיעבד בכל גווני בין בחסר בראש הספר ובין
בחסר ענין שלם כ"ז שלא חסר רוב הספר עי"ש והב"ח מצדד כדבריו ובדברי
הרשב"א והאורחות חיים ג"כ יש לעיין אם לא פליגי אהדדי דאפשר להרשב"א
דוקא בתחלת הספר יש קפידא אמנם באמצע אפילו ענין שלם לא חיישינן בדיעבד וכמו שנטה כן
באמת הפר"ח וכן משמע לכאורה ברשב"א ור"ן עי"ש ואפשר עוד לומר דהרשב"א
גופא אינו מחמיר אף בראש הספר כ"א בשחסר פרשה שלמה ויש משמעות כן בדבריו ע"ש
בחידושיו ובר"ן ולפ"ז ברור דפליג אאורחות חיים ואפילו אם נימא דלהרשב"א
בראש הספר אפילו בפסוק אחד פסול אם חיסר וכמו שכתב בעל מטה יהודא בדעתו וגם מודה להאורחות
חיים דבענין שלם אפילו באמצע פסול וכמו שנראה לכאורה כן דעת הג"ה [דאל"כ
יאמר וי"א עוד דאפילו באמצעה וכו'] עכ"פ אינו מוכח אם האו"ח מודה להרשב"א
דאפשר דס"ל דוקא בשחיסר ענין שלם יצא מתורת מגילה אבל לא בחיסר פסוק אפילו פסוק
ראשון או אחרון. ובאמת במאירי פ"ב ממגילה מביא רק סברא זו דענין שלם וז"ל
יש מי שאומר שלא הותר אף במקצתה כשחסר משם ענין שלם על הסדר שהרי אומר צריך שתהא כתובה
כולה למעט אם חסרה פרשה או ענין שלם אף שהוא מועט עכ"ל וסברת הרשב"א לא הביא
כלל. ומ"מ לדינא אין לנו לנטות מדעת ההג"ה וכפי שפירשנו במ"ב. ברם צריך
לברר דלכל הסברות הנ"ל משמע לכאורה דאם לא חיסר בראש ובסוף וגם באמצע לא חיסר
ענין שלם כשר כ"ז דלא חיסר רובה ולפ"ז משכחת בשחיסר בכל תיבה ותיבה שבמגילה
מקצת אותיות עד שלא יהיה אפשר לקרות כלל המגילה בשביל זה ואיך ס"ד דיהיה כשר הלא
אין זה ספר כלל ובע"כ דאין אנו חושבין כולה או מקצתה במספר האותיות אלא במספר
התיבות ואפילו המיעוט של האותיות מטושטשות כל שיש בכל תיבה או ברובה איזה אות מטושטש
פסול:
* דוקא
דלא השמיט ענין שלם - עיין במ"ב דבכל זה הטעם דבעינן שיקרא מתוך ספר ואם חסר מתחלתו
או שחסר באמצע ענין שלם אף שהוא רק מקצתו לא מקרי ספר ולפ"ז נראה פשוט דזה שייך
דוקא לענין אם השמיט מתוך הספר ולאפוקי לענין קריאה בע"פ דיצא במקצתו אין לחלק
בזה ובבגדי ישע ראיתי שהחמיר בזה ולא נהירא כלל וכן מוכח מסתימת כל הפוסקים שכתבו דמקצתו
כשר ולא חילקו בזה אח"כ מצאתי כדברי במטה יהודא:
* אלא
שהן מטושטשות וכו' - וה"ה אם היו נפסקין האותיות חשוב כחסר [ח"א]:
רמב"ם הלכות מגילה וחנוכה פרק ב הלכה יא
המגילה
צריכה תפירה עד שיהיו כל עורותיה מגילה אחת, ואינה נתפרת אלא בגידין נ כספר תורה, ואם
תפרה שלא בגידין פסולה, ואינו צריך לתפור את כל היריעה בגידין כספר תורה אלא אפילו
תפר בגידין שלש תפירות בקצה היריעה ושלש ס באמצעה ושלש בקצה השני כשרה מפני שנקראת
אגרת.
שולחן ערוך אורח חיים סימן תרצא סעיף ה
אם תפרה
בחוטי פשתן, פסולה.
בית יוסף אורח חיים סימן תרצא
ה - ו נקראת ספר שאם תפרה בחוטי פשתן פסולה
ונקראת איגרת (אסתר ט כט) שאם הטיל בה ג' חוטי גידים כשרה ובלבד שיהיו משולשין. בפרק
ב' דמגילה (יט.) ופירש רש"י נקראת ספר ונכתב בספר (שם לב) וכתב הרא"ש (סי'
ה) פירש רש"י שיהא מראש התפר עד מקום תפירת הגיד כממנו עד הגיד השני וכן מן השני
לשלישי כמו מן השלישי עד סוף התפר וכפירושו מצינו במכות (ט:) גבי ערי מקלט דאמרינן
התם ושלשת (דברים יט ג) שיהו משולשות שיהא מדרום לחברון כמחברון לשכם ומשכם לקדש כמקדש
לצפון והרי"ף (ו:) כתב שאם הטיל בה ג' חוטי גידים כשרה שנים בשתי קצות היריעה
ואחד בתוך היריעה ובלבד שיהיו משולשין פירוש שאותו שבתוך היריעה יהיה באמצע היריעה
ואשכחן נמי משולשין בכהאי גווני בפרק כיצד מעברין (עירובין נז.) גבי שלשה כפרים משולשין
ובבכורות (לט.) גבי מומים הילכך כיון דאשכחן תרי גווני משולשין יש להחמיר במגילה ולהטיל
בה גידין כשני הפירושים והם חמשה חוטי גידין עד כאן לשונו וכן כתב המרדכי (סי' תשצה)
וכך הם דברי רבינו: והוי יודע שהרמב"ם (פ"ב הי"א) מפרש דמשולשין היינו
שצריך לתפור שלשה תפירות בראש היריעה ושלשה בסופה ושלשה באמצעיתה ולפי זה אם באנו לצאת
ידי כל הפירושים צריך לתפור י"א תפירות שלשה בראש היריעה ושלשה בסופה ושלשה באמצעיתה
ותפירה אחת בחלק הרביעי מצד זה ותפירה אחת בחלק הרביעי שמצד האחר:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תרצא סעיף ו
אם הטיל
בה ג' חוטי גידים, כשרה, ובלבד שיהיו משולשות; * ומפני שיש בו פירושים שונים, צריך
לצאת ידי כולם ויעשה שלשה תפירות (כא) בראשה וג' בסופה וג' באמצעיתה ותפירה אחת (כב)
בחלק הרביעי מצד זה ותפירה אחת בחלק הרביעי שמצד האחר. הגה: ואם אין לו גידין יותר,
מוטב לתפור הנשאר בחוטי פשתן מלהניחו בלא תפירה (הגהות מיימוני פרק ב' וכל בו); אבל
אם יש לו גידין יתפור כולה בגידין; והתפירה תהיה מבחוץ ולא מבפנים (רבינו ירוחם נ"י
ח"ד בשם א"ח).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תרצא סעיף ו
(כא) בראשה
- של כל יריעה ויריעה ועיין בח"א שכתב דאם תפורה כולה בגידין א"צ לדקדק כמה
תפירות:
(כב) בחלק
הרביעי - כי צריך לשער היריעה כאלו נחלק לד' חלקים:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תרצא סעיף ו
* ומפני
שיש בו פירושים שונים - דרש"י פי' שמחלק לד' חלקים את אורך היריעה ויהיה תפירה
אחת למעלה בסוף רביע והשניה בסוף חציה והשלישית בתחלת הרביע של צד מטה והרי"ף
פי' משולשין כפשוטו שנים בשני ראשי היריעה ואחת באמצע ממש והרמב"ם מפרש משולשין
ג' תפירות בראש היריעה וג' בסופה וג' באמצעיתה וכשיעשה כעצת המחבר יצא ידי כולם:
רמב"ם הלכות מגילה וחנוכה פרק ב הלכה
ח
אין קוראין
בצבור במגילה הכתובה בין הכתובים, ואם קרא לא יצא, אלא אם כן היתה יתירה על שאר היריעות
או חסירה כדי שיהא לה הכר, אבל ט יחיד קורא בה ואפילו אינה חסרה ולא יתרה ויוצא בה
ידי חובתו.
בית יוסף אורח חיים סימן תרצא
ח וצריך שתהא כתובה לבדה שלא תהא מחוברת עם
הספרים וכו'. בפרק שני דמגילה (שם) אמר רבי חייא בר אבא אמר ר' יוחנן הקורא במגילה
הכתובה בין הכתובים לא יצא ומחו ליה אמוחא בצבור שנו ומקמי הכי אמרינן התם (ע"א)
אהא דלא יצא אמר רבא לא אמרן אלא דלא מיחסרא ומייתרא פורתא אבל מיחסרא ומייתרא פורתא
לית לן בה. ופירש רש"י הכתובה בין הכתובים. ספרים שהיו בימי החכמים כולם בגליון
כספר תורה שלנו: לא יצא. דבעינן אגרת לעצמה דמיפרסם ניסא טפי דכי קוראה בין הכתובים
נראה כקורא במקרא: או מיחסרא או מייתרא. ארוכה משאר קלפים למעלה או למטה או קצרה מהם
ויש לה היכר לעצמה: וכתב הר"ן (ו: ד"ה ומחו) ומחו ליה אמוחא לא אמרו אלא
בצבור יש מפרשים לא אמרו לא יצא אלא בצבור אבל ביחיד יצא וכן דעת הרי"ף ולישנא
לא משמע הכי דאם כן הוה ליה למימר הני מילי בצבור אבל ביחיד יצא ומדקאמר ומחו ליה אמוחא
משמע שהם מחלישים כח הדבר בעצמו לפיכך נראה דהכי קאמר ומחו ליה אמוחא שאין לך לומר
לא יצא שלא אמרו אלא בצבור אבל ביחיד אפילו לכתחלה הילכך אפילו בצבור דיעבד מיהא יצאו
עכ"ל אבל הרמב"ם (פ"ב ה"ח) כתב בהדיא בצבור דיעבד נמי לא יצא וכדעת
הרי"ף וכן דעת הרא"ש (סי' ו) גם כן והכי נקטינן:
כתב בעל
העיטור ז"ל (הל' מגילה קי ע"ג) הא דאמרינן בצבור לא יצא פירוש בבית הכנסת
שהוא מקום צבור וכו'. טעמו משום דאף על גב דעשרה מיקרו צבור בכל מקום שהם היינו לענין
קדיש וקדושה וכיוצא בהן דאכל בי עשרה שריא שכינתא (סנהדרין לט. ועי' ברכות כא:) אבל
בדברים שהם משום פרסומי ניסא כל שאינם בבית הכנסת לא הוי פרסומי כולי האי והילכך חשיבי
כיחיד לענין זה:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תרצא סעיף ח
אין קורין
* ח בצבור במגילה הכתובה (כג) בין הכתובים; ואם קרא, לא יצא אלא א"כ היתה (כד)
יתירה על שאר היריעות או חסרה, כדי שיהא לה היכר; אבל * היחיד קורא בה, ואפילו אינה
חסרה או יתירה, ויוצא בה ידי חובתו; ודוקא כשהיא כתובה בגליון כספר תורה.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תרצא סעיף ח
(כג) בין
הכתובים - הטעם דלא הוי פרסומי ניסא דמיחזי כקורא במקרא משו"ה ביחיד כשר דבלא"ה
ליכא פרסומי וכל בי עשרה מקרי צבור:
(כד) יתירה
וכו' - היינו שהיתה ארוכה משאר הקלפים למעלה או למטה או חסרה ועי"ז יש לה היכר
לעצמה:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תרצא סעיף ח
* בצבור
- בטורי אבן פי' דדוקא בזמן שאין קורין את המגילה אלא בצבור והיינו שלא בזמנה דבעי
פרסומי ניסא לכן מגילה הכתובה בין הכתובים דליכא פרסומי ניסא לא יצא אבל בזמנה לא חיישינן
להא דכתובה בין הכתובים ע"ש:
* היחיד
קורא בה - משמע אף לכתחלה אף שיש לו מגילה כתובה לבדה ויכול לקרות בזו [פמ"ג]
אבל הרי"ף והרא"ש והטור כתבו דיצא [ביאור הגר"א]: