רי"ף מגילה דף ז.
גמ' מגילה דף כ.-כא.
אורך השיעור הקולי ברי"ף ר"ן
ושו"ע הוא 19 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 12:03 דקות
1) של
יום, זמנה כל היום מהנץ החמה עד סוף היום; ואם קראה משעלה עמוד השחר, יצא
3) כל חייבי
טבילות טבילתן ביום חוץ מנדה ויולדת שטבילתן בלילה
5) טובלת אחר
שתנץ החמה ומשמרת כל היום
6) זמנה כל
היום מהנץ החמה עד סוף היום; ואם קראה משעלה עמוד השחר, יצא
7) זמן תקיעת
שופר ביום ולא בלילה; ומצותה משעת א הנץ החמה ואילך
8) זמן תפלת
מוסף מיד אחר תפלת השחר ואין לאחרה יותר
מעד סוף ז' שעות
10) כל
היום כשר לוידוי יום הכפורים ולוידוי הפרים הנשרפים
11) אין
משקין את השוטה אלא ביום וכל היום כשר להשקות שוטה
12).............................. כל
היום כשר לעריפת העגלה
13) מצותו
להקצר בלילה בליל ששה עשר, בין בחול בין בשבת
14) אם שכח
לספור בתחלת הלילה הולך וסופר כל הלילה
15)... שכח
ולא בירך כל הלילה, יספור ביום בלא ברכה.
שולחן ערוך אורח חיים סימן תרפז סעיף א
[א*] חייב אדם (א) לקרות המגילה בלילה
(ב) ולחזור <א> ולשנותה ביום. ושל לילה, א זמנה (ג) כל הלילה; ושל יום, זמנה
כל היום (ד) מהנץ החמה (ה) עד סוף היום; ואם קראה משעלה עמוד השחר, (ו) יצא.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תרפז סעיף א
(א) לקרות המגילה בלילה - משעת [א]
צאת הכוכבים ועיין לקמן בסימן תרצ"ב ס"ד במ"ב ובה"ל מה שכתבנו
שם:
(ב) ולחזור ולשנותה ביום - זכר לנס
[ב] שהיו צועקים בימי צרתם יום ולילה:
(ג) כל הלילה - עד עמוד השחר [ג] ואם
לא קראה קודם [ד] אפילו באונס שוב לא יקרא דמשעלה עה"ש יממא הוא:
(ד) מהנץ החמה - לפי [ה] שאין הכל
בקיאין בעמוד השחר וזמנין דאתי לאקדומי צריך לכתחלה להמתין עד הנץ דיום ברור הוא
לכל:
(ה) עד סוף היום - היינו [ו] שקיעת
החמה ואם נמשך עד בין השמשות יקראנה [ז] בלי ברכה:
(ו) יצא - ואם היה אונס קצת יכול
לקרותה לכתחלה משעלה עמוד השחר [אחרונים]:
שולחן ערוך יורה דעה סימן רסב סעיף א
א] אין מלין (א) עד <א> שתנץ
החמה ב] ביום השמיני ללידתו. (ג] ומשעלה עמוד השחר יצא). (ב"י ממשנה פ"ב
דמגילה). וכל היום כשר למילה, אלא (ב) שזריזין מקדימים למצות ומלין מיד בבקר. א
ואפילו מילה (ג) שלא בזמנה אינה אלא ביום. הגה: ב ד] עבר ומל בלילה, <ב>
צריך לחזור (ד) ולהטיף ממנו דם ברית. (ב"י ממשנה שם והגה' מיי'). ה] מלו תוך
ח' וביום, יצא. (הרא"ש בפ' ר"א דמילה ושכ"נ מתשובת הרשב"א).
ועיין לקמן סימן רס"ד.
רמב"ם הלכות מקוואות פרק א הלכה ו
כל חייבי טבילות טבילתן ביום חוץ מנדה
ויולדת שטבילתן בלילה כמו שביארנו בעניין נדה, ובעל קרי טובל והולך כל היום כולו
מתחלת הלילה שנאמר והיה לפנות ערב ירחץ במים מלמד שטובל והולך מתחלת הלילה עד הערב
שמש. +/השגת הראב"ד/ ובעל קרי טובל והולך כל היום כולו מתחלת הלילה. א"א
וכן לטמא שרץ ולכל הטמאים שאין טעונין ספירת שבעה נקיים שהרי אף בטומאת מת שנינו
טבל את האזוב ביום והזה בלילה או שטבל בלילה והזה ביום פסול אבל הוא עצמו טובל
בלילה ומזה ביום.+
רמב"ם הלכות פרה אדומה פרק יא הלכה א
כיצד מטהרים טמא מת במי נדה, לוקח אדם
טהור שלשה קלחין של אזוב ואוגדן אגודה אחת ובכל בד ובד גבעול אחד וטובל ראשי
גבעולין במי נדה שבכלי ומתכוין ומזה על האדם או על הכלים ביום השלישי וביום השביעי
אחר שתנץ החמה, ואם הזה משעלה עמוד השחר כשר, ואחר שיזה עליו ביום השביעי טובל
ביום ומעריב שמשו והרי הוא טהור לערב, טבל את האזוב בלילה והזה ביום או שטבל את
האזוב ביום והזה בלילה הזאתו פסולה והמים מטמאין משום מי חטאת כמו שיתבאר, עד
שתהיה טבילת האזוב במים והזאתו ממנו ביום השלישי וביום השביעי אחר שתנץ החמה ואם
עבר ועשה משעלה עמוד השחר כשר כמו שביארנו.
רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק ו הלכה ט
כיצד ראתה דם בימי זיבתה, בין שראתה
בתחלת הלילה בין שראתה בסוף היום הרי אותו היום כולו טמא וכאילו לא פסק הדם מעת
שראתה עד ששקעה החמה ומשמרת כל הלילה, ואם לא ראתה כלום בלילה משכמת למחר וטובלת
אחר שתנץ החמה ומשמרת כל היום, אם לא ראתה כלום הרי זה יום אחד טהור כנגד היום
הטמא והרי היא מותרת לבעלה לערב.
רמב"ם הלכות מגילה וחנוכה פרק א הלכה ג
מצוה לקרות את ד כולה, ומצוה לקרותה
בלילה וביום, וכל הלילה כשר לקריאת הלילה, וכל היום כשר לקריאת היום, ה ומברך קודם
קריאתה בלילה שלש ברכות ואלו הן: בא"י אמ"ה אשר קב"ו על מקרא
מגילה, בא"י אמ"ה שעשה נסים לאבותינו בימים ההם (ובזמן) [בזמן] הזה,
בא"י אמ"ה שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה, וביום אינו ו חוזר ומברך
שהחיינו, ומקום שנהגו לברך אחריה מברך: בא"י אמ"ה האל הרב את ריבנו והדן
את דינינו והנוקם את נקמתינו והנפרע לנו מצרינו והמשלם גמול לכל אויבי נפשנו
בא"י [האל] הנפרע (לישראל) [לעמו ישראל] מכל צריהם האל המושיע ז.
בית יוסף אורח חיים סימן תרפז
א אמר רבי יהושע בן לוי חייב אדם לקרוא את המגילה בלילה ולשנותה ביום. בפרק
קמא דמגילה (ד.) וכתב רש"י ולשנותה ביום זכר לנס שהיו צועקין בימי צרתם יום
ולילה: כתוב בארחות חיים (הל' מגילה אות כג) בשם הראב"ד (בהשגתו על המאור ג.,
תמים דעים סי' רמג) נהגו לקרותה מבעוד יום ליל ארבעה עשר כדי להקל על האנושים
והמעוברות שלא להתענות יותר מדאי עכ"ל:
והיא מצות עשה מדברי סופרים ומברכין עליה כמו שמברכין על מצות דרבנן. פשוט
הוא:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תרפז סעיף
א
[א*] חייב אדם (א) לקרות המגילה בלילה
(ב) ולחזור <א> ולשנותה ביום. ושל לילה, א זמנה (ג) כל הלילה; ושל יום, זמנה
כל היום (ד) מהנץ החמה (ה) עד סוף היום; ואם קראה משעלה עמוד השחר, (ו) יצא.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן תרפז סעיף א
(א) לקרות המגילה בלילה - משעת [א]
צאת הכוכבים ועיין לקמן בסימן תרצ"ב ס"ד במ"ב ובה"ל מה שכתבנו
שם:
(ב) ולחזור ולשנותה ביום - זכר לנס
[ב] שהיו צועקים בימי צרתם יום ולילה:
(ג) כל הלילה - עד עמוד השחר [ג] ואם
לא קראה קודם [ד] אפילו באונס שוב לא יקרא דמשעלה עה"ש יממא הוא:
(ד) מהנץ החמה - לפי [ה] שאין הכל
בקיאין בעמוד השחר וזמנין דאתי לאקדומי צריך לכתחלה להמתין עד הנץ דיום ברור הוא
לכל:
(ה) עד סוף היום - היינו [ו] שקיעת
החמה ואם נמשך עד בין השמשות יקראנה [ז] בלי ברכה:
(ו) יצא - ואם היה אונס קצת יכול
לקרותה לכתחלה משעלה עמוד השחר [אחרונים]:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תקפח סעיף
א
זמן תקיעת שופר (א) ביום ולא בלילה;
[א] ומצותה משעת א הנץ החמה ואילך, * ואם תקע משעלה עמוד השחר (ב) ב יצא.
<א> ואם שמע מקצת תקיעה קודם שעלה עמוד השחר, ומקצתה אחר שעלה עמוד השחר,
(ג) לא יצא. הגה: ואם היה שיעור תקיעה במה ששמע ביום, (ד) נתבאר בסימן תקפ"ז
סעיף ג'.
שולחן ערוך אורח חיים סימן תרנב סעיף
א
מצות לולב (א) ביום ולא בלילה; (ב)
וכל היום כשר לנטילת לולב, שאם לא נטל שחרית, א יטלנו אח"כ. ומ"מ זריזים
מקדימים למצות ונוטלים אותו בבוקר; וזמנו הוא (ג) ב <א> משתנץ [ב] החמה,
ועיקר מצותו (ד) בשעת ההלל, ואם צריך להשכים לצאת לדרך, (ה) נוטלו משעלה עמוד
השחר. הגה: <ב> והמדקדק יאחוז הלולב בידו כשנכנס מביתו לבה"כ, (ו) ג גם
בשעת התפלה, וכן יחזירו לביתו, כדי לחבב המצות (טור).
שולחן ערוך אורח חיים סימן רפו סעיף א
[א*] זמן תפלת מוסף * מיד (א) אחר
תפלת השחר ואין לאחרה * יותר (ב) מעד סוף ז' שעות. ואם התפלל אותה אחר שבע שעות
נקרא פושע ואעפ"כ יצא י"ח מפני שזמנה כל היום. ואם שכח ולא התפלל עד
שעבר כל זמנה, (ג) אין לה תשלומין. (ד) ויש בה נשיאות כפים. הגה: ואם התפלל אותה
<א> קודם תפלת שחרית, (ה) יצא (א"מ =אוהל מועד= בשם הרשב"א
ור"י פ' תפלת השחר).
רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פרק ד
הלכה ו
כל היום כשר לסמיכה ולשחיטה ולמליקה
להקטר להגשה ולהזייה ולתנופה ולקמיצה ולקרבן המוספין, וכל הלילה כשר להקטיר
אימורין ואיברים, זה הכלל דבר שמצותו ביום כשר כל היום, ודבר שמצותו בלילה כשר כל
הלילה, ואף על פי כן זריזין מקדימין למצות.
רמב"ם הלכות עבודת יום הכיפורים
פרק ב הלכה ז
כל הכהנים והעם העומדים בעזרה כשהם
שומעים את השם המפורש יוצא מפי כהן גדול בקדושה ובטהרה, היו כורעים ומשתחוים
ונופלים על פניהם ואומרים בשכמל"ו שנאמר כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו,
ובשלשת הוידויים היה מתכוין לגמור את השם כנגד המברכין ואומר להן תטהרו, וכל היום
כשר לוידוי יום הכפורים ולוידוי הפרים הנשרפים.
כל היום כשר לוידוי המעשר
רמב"ם הלכות מעשר שני ונטע רבעי
פרק יא הלכה ד
אין מתודין אלא ביום וכל היום כשר
לוידוי המעשר, ובין בפני הבית ובין שלא בפני הבית חייב לבער ולהתודות. +/השגת
הראב"ד/ אין מתודין אלא ביום וכו' עד בין בפני הבית בין שלא בפני הבית חייב
לבער ולהתודות. א"א זה שיבוש שהוידוי אינו אלא לפני י"י ואין לפני
י"י אלא בבית.+
רמב"ם הלכות סוטה פרק ד הלכה ב
ואין משקין את השוטה אלא ביום וכל
היום כשר להשקות שוטה, ואין משקין שתי שוטות כאחת שנ' והעמיד אותה.
רמב"ם הלכות רוצח ושמירת הנפש
פרק י הלכה ה
אין עורפין את העגלה אלא ביום לפי
שנאמר בה כפרה כקדשים, וכל היום כשר לעריפת העגלה, ואין עורפין שתי עגלות כאחת
שאין עושין מצות חבילות חבילות.
כל היום כשר לטהרת המצורע
רמב"ם הלכות טומאת צרעת פרק יא
הלכה ג
כשהוא מגלח בשתי התגלחות אינו מגלח
אלא בתער, ואם גילח שלא בתער או שהניח שתי שערות לא עשה כלום, ואינו מגלחו אלא
כהן, ואם שייר שתי שערות בתגלחת ראשונה וגלחן בשניה לא עלתה לו אלא תגלחת אחת בלבד
והרי היא ראשונה, וכל היום כשר לטהרת המצורע.
רמב"ם הלכות תמידין ומוספין פרק
ו הלכה ז
שהה המנסך לנסך, מניף הסגן בסודרין,
הקיש זה בצלצל ותקעו אלו בחצוצרות ודברו הלוים בשיר, הגיעו לפרק תקעו והשתחוו כל
העם שבעזרה, על כל פרק תקיעה ועל כל תקיעה השתחויה, וכל התקיעות שעל התמיד תשע כמו
שביארנו.
רמב"ם הלכות תמידין ומוספין פרק
ז הלכה ו
מצותו להקצר בלילה בליל ששה עשר, בין
בחול בין בשבת.
שולחן ערוך אורח חיים סימן תפט סעיף א
(א) בליל שני * (ב) אחר תפלת ערבית
(ג) א <א> מתחילין * לספור העומר, ואם שכח לספור בתחלת הלילה (ד) הולך וסופר
כל הלילה. * <ב> ומצוה [ג] על כל אחד (ה) ב לספור לעצמו. (ו) וצריך לספור ג
מעומד ולברך תחלה. (ז) וסופר הימים ד [ו] והשבועות. כיצד, ביום הראשון אומר: ה
<ג> היום יום אחד (ח) ([ח] בעומר), עד שמגיע לשבעה ימים ואז יאמר: היום שבעה
ימים שהם <ד> שבוע אחד (בעומר), (ט) וביום שמיני יאמר: היום שמונה ימים שהם
שבוע אחד ויום אחד (בעומר), וכן עד שיגיע לארבעה עשר יאמר: היום ארבעה עשר ימים
שהם שני שבועות (בעומר), (י) ועל דרך (יא) זה * מונה והולך עד [י] מ"ט יום.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן תפט סעיף א
(א) בליל שני - כתבו האחרונים דאומרים
מערבית השייך ליום ב' אפילו חל ליל שני במו"ש ואע"פ דבשארי חגים שחל יום
ראשון בשבת אומרים מערבית של יום א' בליל שני שאני הכא דהמערבית הוא מענין של
ספירה:
(ב) אחר תפלת ערבית - וקודם עלינו דכל
מה דאפשר לאקדומי מקדמינן כדי שיתקיים יותר מה שכתוב תמימות תהיינה:
(ג) מתחילין לספור וכו' - ונשים
ועבדים [א] פטורות ממצוה זו דהוי מ"ע שהזמן גרמא וכתב המ"א מיהו כבר
שויא עלייהו חובה [ב] וכמדומה דבמדינותינו לא נהגי נשי כלל לספור וכתב בספר שולחן
שלמה דעכ"פ לא יברכו דהא בודאי יטעו ביום אחד וגם ע"פ רוב אינם יודעים
פירוש המלות:
(ד) הולך וסופר וכו' - דכל שלא עבר
הלילה לא נפיק עדיין מכלל הכתוב תמימות תהיינה:
(ה) לספור לעצמו - דכתיב וספרתם לכם
משמע שהמצוה חל על כל יחיד ויחיד והנה משמע מזה דבספירה אינו כמו בשאר מצות התלוי
באמירה לענין קידוש והבדלה וכיו"ב דאם שמע לחבירו ונתכוין לצאת דיוצא בזה
משום דשומע כעונה והכא גילתה התורה דלא יצא כל כמה דלא ספר בעצמו [ג] אבל יש
מאחרונים שכתבו דכונת התורה הוא רק דלא נימא דמצוה זו אב"ד לבד קאי כמו
בשמיטין ויובלות דכתיב שם וספרת לך אלא קאי אציבור אבל באמת אם שמע מחבירו שספר
והתכוין לצאת וגם חבירו כוון להוציאו יצא כמו בכל מקום דקיי"ל שומע כעונה [ד]
וכל זה בספירה אבל בברכה שמברכין על הספירה דכו"ע אפשר לצאת ע"י חבירו
אפילו הוא בקי וכמו בכל הברכות [ה] מיהו מנהג בכל ישראל שכל אחד מברך וסופר לעצמו
ואין סומכין על הש"ץ. כתבו האחרונים דספירה מותר בכל לשון ובלבד שיבין אותו
הלשון ואם אינו מבין [ו] אפילו סיפר בלשה"ק אינו יוצא דכיון דלא ידע מאי קאמר
אין זה ספירה:
(ו) וצריך לספור מעומד - וצריך לעמוד
[ז] משעה שמתחיל הברכה. ובדיעבד אפילו אם סיפר מיושב יצא [פוסקים]:
(ז) וסופר הימים והשבועות - דכתיב
תספרו חמשים יום וכתיב שבעה שבועות תספר לך. ואם סיפר ימים לחוד ולא הזכיר שבועות
י"א [ח] שיצא בדיעבד [ט] וי"א שצריך לחזור ולספור ימים ושבועות כדין
וע"כ חוזר וסופר בלא ברכה [ואם שכח לחזור ולספור [י] מונה שאר ימים בברכה]
ואם מנה שבועות ולא ימים כגון שאמר ביום השביעי היום שבוע אחד ולא הזכיר ימים כלל
[יא] לכו"ע לא יצא:
(ח) בעומר - וברוב פוסקים הנוסח לעומר
מיהו עיקר ד"ז אינו אלא לכתחלה [יב] כדי לבאר שהוא מונה מיום שהקריבו את
העומר והלאה ואם לא אמר אלא היום כך וכך נמי יצא:
(ט) וביום שמיני יאמר וכו' - ואם לא
אמר אלא היום שמונה ימים ולא סיים שהם שבוע אחד וכו' [יג] נמי יצא שהרי הזכיר
שבועות אתמול ביום השביעי וכן אם לא אמר אלא היום שבוע אחד ויום אחד בלחוד נמי יצא
שהרי כבר הזכיר הימים שעברו כל אחד ביומו. אומרים [יד] שבוע אחד ולא אחת. וכן
אומרים שני שבועות ולא שתי דשבוע לשון זכר. עד עשרה אומר ימים ומי"א ואילך
אומר יום. כן יש לומר מנין המועט מתחלה כגון אחד ועשרים יום וכל אלו הדברים אינן
לעיכובא אלא לצחות הלשון:
(י) ועל דרך וכו' - ומנהג לומר אחר
הספירה יהי רצון וכו' שיבנה בהמ"ק וכו' כלומר [טו] ואז נקיים מצות הבאת העומר
ויש נוהגים ג"כ לומר מזמור אלהים יחננו וגו':
(יא) זה וכו' - כתבו האחרונים דאם אמר
בלשון אחר כגון ביום ל"ט אמר היום ארבעים חסר אחת נמי יצא:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן תפט סעיף א
* אחר תפלת ערבית - כתב בספר מור
וקציעה בטעם דסופרין אחר התפלה משום דבדורות הראשונים היה המנהג להתפלל ערבית קודם
הלילה ובסיום המעריב התחילה הלילה ולא היו סופרין בדין בתחלת הלילה אכן בחק יעקב
ס"ק ט"ז כתב דמדינא צריך להקדים ק"ש ותפלה שהוא תדיר:
* לספור העומר - הנה דעת הרמב"ם
והחינוך שהוא נוהג מן התורה גם עתה אכן דעת הטור ושו"ע וכמה פוסקים שאינה
בזה"ז אלא זכר למקדש שהקריבו עומר וכן הוא סוגית הפוסקים בסימן זה אכן באמת
הרמב"ם ג"כ לאו יחידאה הוא בדעתו שגם דעת רבינו ישעיה כן הוא עיין
בשב"ל ריש סימן רל"ד וכן הוא ג"כ דעת ר' בנימין שם עיי"ש בסוף
הסימן וכן הוא ג"כ דעת ראבי"ה הובא באו"ז סי' שכ"ט ומשמע שם
דגם האו"ז מודה ליה בדינו ע"ש. וכן מדברי רב יהודאי ורב עמרם ורי"ץ
גיאות שהסכים לדבריהם והובא בעיטור שאם לא מנה מבערב שהפסיד דמקפידין אנו על תמימות
משמע לכאורה שהוא מן התורה ולא לזכר בעלמא מדדחי העיטור לדבריהם מטעם דספירת העומר
לדידן ליתא מדאורייתא דהשתא ליכא לא הבאה ולא קרבן וליכא לדקדוקי בתמימות משמע
דלדידהו הוי דאורייתא [אמנם י"ל קצת דס"ל דאף שהוא רק זכר למקדש עשאוהו
רבנן כעין דאורייתא דדוקא תמימות] ולפ"ז יש סעד גדול למנהגנו שאנו זהירים שלא
לספור עד צאת הכוכבים אחרי דלדעת כמה רבוותא הוא דאורייתא אח"כ מצאתי כעין זה
ג"כ בא"ר אלא שלא זכר כל הני גדולים שכתבנו:
* ומצוה על כל אחד וכו' - עיין
מ"ב שכתבתי מחלוקת האחרונים אם אמרינן בזה שומע כעונה והוא מחלוקת הלבוש
וח"י עם הפר"ח דלבוש וח"י כמו דלענין לולב דרשינן ולקחתם לכם לכל
אחד ואחד כמו כן הכא צריך כל אחד ואחד בעצמו לספור ופר"ח מיקל בזה וכן נוטה
דעת הברכי יוסף ולענ"ד ד"ז פלוגתא בין הראשונים דרש"י פירש שם
במנחות ס"ה ע"ב על מה דקאמר שם בגמרא לכל אחד ואחד שכל אחד חייב לספור
וביאר בחידושי הרשב"א דבריו דאי כונת התורה לצבור לבד ולא לכל יחיד ויחיד
הו"ל למימר וספרתם לבד ולשתוק ומדקאמר לכם משמע דבא לומר לכל אחד ע"ש
הרי דהמצוה שייך על כל יחיד ויחיד בפ"ע ולעומת זה מלשון הקדמון הרי"ץ
גיאות משמע שאחד יכול להוציא את חבירו בזה דז"ל שם בהלכות ספירה ואנו כך
קבלנו מרבותינו אסמכתא לספירת העומר בעמידה מדכתיב מהחל חרמש בקמה שאין ת"ל
בקמה ללמדך שבקומה ובעמידה ובמוצ"ש שאומרים לאחר תפלת ערבית ויהי נועם וקדושה
דסידרא כשהן יושבין נהגו ראשונים לברך ש"ץ מעומד וכל הקהל עונין אמן בכונה שלא
להטריח הצבור לחזור ולעמוד עכ"ל וכ"כ בעל אורחות חיים בשם ר"ה גאון
עי"ש ומשמע מזה דיוצאין בספירתו דאם כוונתם הוא שאין יוצאין רק בברכה גרידא
וא"כ עכ"פ צריכין לעמוד בשביל הספירה גופא שצריכה להיות מעומד
וכנ"ל [ולענ"ד יש לעיין אפילו לפירש"י הנ"ל היכא שאינו בקי
לספור בעצמו אפשר שחבירו יכול להוציאו ולא גרע ממה דקי"ל לענין בהמ"ז
שאין אחד יכול להוציא את חבירו לכו"ע אא"כ אכל בעצמו משום דכתיב ואכלת
ושבעת מי שאכל הוא יברך ואפ"ה קי"ל דסופר מברך ובור יוצא ואפשר ה"ה
הכא וצ"ע] הרי ביררנו דד"ז פלוגתא דרבוותא הוא וע"כ לכתחלה בודאי
צריך כ"א לספור בעצמו אכן בדיעבד אם שמע מחבירו וכוון לצאת יחזור ויספור בלי
ברכה וכ"כ הפמ"ג:
* מונה והולך - עיין באחרונים שנחלקו
באם מנה בראשי תיבות כגון שאמר היום ב' ימים וכדומה אם יצא וכתב הח"י כיון
דלרוב הפוסקים עיקר ספירה בזה"ז אינו אלא דרבנן אין להחמיר מספיקא ויחזור
לספור בלי ברכה. ודע דעכ"פ אם בירך בלב בודאי לא יצא כלל דהרהור לאו כדבור
דמי וכ"כ פר"ח להדיא בס"ז ועיין לעיל סימן ס"ב ס"ד
במ"ב ובה"ל שם ודוק:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תפט סעיף ז
* שכח ולא בירך כל הלילה, (לג) יספור
ביום (לד) יג בלא ברכה.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן תפט סעיף ז
(לג) יספור ביום - כדעת הרבה פוסקים
[מג] דבדיעבד ספירת יום עולה לספירה:
(לד) בלא ברכה - דיש לחוש לדעת
הפוסקים דאין זמן ספירה אלא בלילה [מד] וכשמברך ביום הוא לבטלה [מה] מיהו מכאן
ולהבא סופר בכל לילה בברכה ולא הוי כדילג יום אחד לגמרי שאינו סופר עוד בברכה
וכדלקמיה:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן תפט סעיף ז
* שכח ולא בירך וכו' - וה"ה אם
יש לו ספק ביום אם ספר בלילה או לא ג"כ צריך לספור [תרומת הדשן]: