רי"ף מגילה דף ז:
גמ' מגילה דף כו.
אורך השיעור הקולי ברי"ף
ר"ן ושו"ע הוא 26:00 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 17:30
דקות
1) בני
העיר שמכרו בהכ"נ, יכולים ליקח בדמיו תיבה
2) רחבה של עיר, אף על פי
שמתפללין בה בתעניות, אין בה משום קדושה
3) הא דבהכ"נ נמכר, הני
מילי של כפרים שאין באים אנשים ממקומות אחרים
4) אין סותרין בית הכנסת כדי
לבנות אחר במקומו או במקום אחר
6) י"א דיחיד בשלו, אפילו
ס"ת מותר למכרו ולעשות בדמיו כל מה שירצה ויש מי שאוסר
רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת
כפים פרק יא הלכה יד
מותר לעשות בית הכנסת בית המדרש, אבל
ז בית המדרש אסור לעשותו בית הכנסת שקדושת בית המדרש יתירה על קדושת בית הכנסת
ומעלין בקדש ולא מורידין, וכן בני העיר שמכרו בית הכנסת יש להן ליקח בדמיו תיבה,
מכרו תיבה יש להן ליקח בדמיה מטפחות או תיק לספר תורה, מכרו מטפחות או תיק לוקחים
בדמיו חומשים, מכרו חומשין לוקחין בדמיו ספר תורה, אבל אם מכרו ספר תורה אין
לוקחין בדמיו אלא ספר תורה אחר שאין שם קדושה למעלה מקדושת ספר תורה, וכן במותריה.
בית יוסף אורח חיים סימן קנג
ב בני העיר שמכרו בית הכנסת לוקחין
בדמיה תיבה וכו' עד לקדושה קלה. ריש פרק בני העיר (כה:) [בני העיר] שמכרו רחובה של
עיר לוקחים בדמיו בית הכנסת. בית הכנסת לוקחים תיבה. תיבה לוקחים מטפחות. מטפחות
לוקחים ספרים. ספרים לוקחים תורה. אבל אם מכרו תורה לא יקחו ספרים. ספרים לא יקחו
מטפחות. מטפחות לא יקחו תיבה. תיבה לא יקחו בית הכנסת. בית הכנסת לא יקחו את הרחוב
וכן במותריהן כלומר שאם מכרו ספרים ולקחו ממקצת הדמים תורה לא יקחו מן המותר דבר
שקדושתו פחותה. ומפרש רבינו דספרים היינו חומשים כלומר שכתוב כל חומש לבדו ואין
קדושתו כקדושת ס"ת שכתובים בו כל החמשה חומשים ביחד וכן כתב הרמב"ם
בפי"א מהלכות תפלה (הי"ד) והר"ן (ז. ד"ה ספרים) פירש דספרים
היינו נביאים וכתובים וכתב (שם ע"ב ד"ה וכן) דמשמע ממתניתין דנביאים
וכתובים כי הדדי נינהו דספרים תנינן סתמא ולא מפלגינן בינייהו כלל. וכתב
מהר"י ן' חביב ז"ל פירוש תיבה הוא הס"כ ההיכל שעומד שם הספר כל
השנה ורבותינו קורים אותו ארון ע"כ בנמוקי [יוסף] (מגילה כה: ד"ה תיבה)
ופירשו תלמידי ה"ר יונה שהלוח שמעמידין בו ס"ת כל השנה נקרא תיבה וכתב
הר"ן (שם סוע"א) דאיתא בירושלמי (פ"ג ה"א) מטפחות לוקחים
ספרים אפילו מטפחות תורה וחומשים לוקחים בהם נביאים וכתובים ובסיפא דספרים לא יקחו
מטפחות גרסינן נמי התם אפילו נביאים וכתובים אין לוקחים בהם מטפחות תורה וחומשים:
שולחן ערוך אורח חיים סימן קנג
סעיף ב
בני העיר (ג) שמכרו בהכ"נ, (ד)
יכולים ליקח בדמיו תיבה, דהיינו היכל שמניחין בו ס"ת או לוח שמעמידין עליו
ס"ת; מכרו תיבה, יכולים ליקח בדמיו מטפחת של ס"ת; מכרו מטפחת, לוקחין
בדמיה ספרים, דהיינו שכתוב (ה) כל חומש לבדו, (ו) ב וכן נביאים וכתובים; מכרו
ספרים, לוקחין בדמיהן ס"ת, * (ז) אבל איפכא להורידן מקדושתן, אסור. ואפילו אם
קנו בקצת המעות דבר שקדושתו חמורה, אין יכולין לשנות המותר לקדושה קלה.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח
חיים סימן קנג סעיף ב
(ג) שמכרו ביהכ"נ - ואפילו
לכתחלה נמי מותר למכור כדי לקנות עילוי קדושה והא דנקט שמכרו היינו משום סיפא
דלהוריד מקדושה אפילו כבר מכרו אסור [א"ר] ועיין לקמן בסי"ג בבה"ל
מה שכתבנו שם אם לעילוי קדושה מותר למכור ביהכ"נ כשאין לו ביהכ"נ אחרת:
(ד) יכולים ליקח וכו' - שכל זה דקחשיב
פה הוא העלאה בקדושה:
(ה) כל חומש לבדו - בימיהם היו כותבין
החומשין כעין ס"ת בגלילה ובתפירת גידין:
(ו) וכן נביאים וכתובים - שוים
לחומשים לענין שיש עילוי בקדושתן ממטפחת ויכול לקנותן בדמי מטפחת ומ"מ לא
שוים לכל צד דקדושת חומשים העשוים בגלילה גדולה מהן ואסור ליקח בדמי חומשין נביאים
וכתובים ובדמי נביאים וכתובים לוקחין חומשים. ונביאים וכתובים גופא כי הדדי נינהו
[אחרונים] וחומשין שלנו אפילו אם כל החמשה היו כרוכין יחד גרע מחומש אחד העשוי
כתיקון ס"ת [א"ר]:
(ז) אבל איפכא וכו' - דהיינו
מס"ת ליקח חומשים וכן מחומשים מטפחת וכן בכולהו:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן קנג סעיף ב
* אבל איפכא להורידן וכו' - ומיירי
כ"ז שלא בשבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר ובזט"ה במא"ה יבואר לקמן
בס"ז וס"ט:
רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת
כפים פרק יא הלכה כא
רחובה של עיר אע"פ שהעם מתפללין
בו בתעניות ובמעמדות מפני שהקיבוץ רב ואין בתי כנסיות מכילין אותן אין בו קדושה
מפני שהוא עראי ולא נקבע לתפלה, וכן בתים וחצרות שהעם מתקבצין בהם לתפלה אין בהם
קדושה מפני שלא קבעו אותם לתפלה בלבד אלא עראי מתפללים בהן כאדם שמתפלל בתוך ביתו.
בית יוסף אורח חיים סימן קנד
א - ב רחבה של עיר אף ע"פ
שמתפללים בה בתעניות אין בה משום קדושה וכו'. בפרק בני העיר (מגילה כו.) אהא דתנן
בני העיר שמכרו רחובה של עיר לוקחים בדמיו בית הכנסת אמרינן בגמרא זו דברי רבי
מנחם ברבי יוסי אבל חכמים אומרים הרחוב אין בו משום קדושה ואע"פ שמתפללין בו
בתעניות ובמעמדות משום דאקראי בעלמא הוא: כתב מהר"י ן' חביב ז"ל וכן
בתים וחצרות וכו' נראה לי כי בתי כנסיות שאנו מתפללין בהם תוך החצרות במלכות
תוגרמה הם דומים לזה מהטעם שאמרו חכמים ברחובה של עיר שאין בה משום קדושה דאקראי
בעלמא היא וכל דירתנו בבתיהם ובחצריהם ובטירותם הכל דרך עראי בשכירות חודש או שנה
ואין בהם קדושה וכל שכן שאין בהם מה שאמרו (שבת יא.) עיר שגגותיה גבוהים לסוף חרבה
שהרי הרמב"ם כשהזכיר דין זה (תפלה פי"א ה"ב) אמר כשבונין בית הכנסת
אין בונין אותה אלא בגבהה של עיר הרי שאמר כשבונין בית הכנסת שפירושו כאשר בונים אותה
מתחלה בקבע ובזמנינו זה במלכות הנזכר אין לנו רשות להזמין בית קבוע לשם בית הכנסת
כל שכן שאין לנו רשות לבנותו ואנו צריכים להטמין עצמינו בבתי תחתית וקולה לא ישמע
מפני הסכנה אם כן אפילו שיהיה בית דירה למעלה על הבית שאנו מתפללים בו כמנהג אין
למחות ובלבד שינהגו בנקיות בבתים שלמעלה מבית תפלה עכ"ל:
תשמישי מצוה כגון סוכה וכו'. ברייתא
שם (מגילה כו:) וכבר פירשתיה בסימן כ"א:
שולחן ערוך אורח חיים סימן קנד
סעיף א
* (א) רחבה של עיר, אף על פי שמתפללין
בה בתעניות, אין בה משום קדושה מפני שהוא עראי; וכן א בתים וחצרות (ב) שמתקבצים
בהם להתפלל (ג) באקראי (פי' דרך מקרה והזדמן לא דרך קביעות), אין בהם שום קדושה.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח
חיים סימן קנד סעיף א
(א) רחבה של עיר - הוא מקום שמתכנסין
בו בתעניות להתפלל בו [א] מפני שאז הקיבוץ רב ואין בתי כנסיות מכילין אותן:
(ב) שמתקבצים בהם וכו' - היינו אפילו
הוא בית פנוי שאין דר בה אדם ואצ"ל אם מתקבצין להתפלל בבית שדרין בו ומשתמשין
בו צרכיהם [ב] בודאי אין ע"ז שם ביהכ"נ אפילו מתפללין שם תדיר כיון שאין
מיוחד לתפלה בלבד:
(ג) באקראי - ועזרות שלנו לא עדיפי
מבתים וחצירות שאינן מתפללין בהם אלא כשהם נדחקים ומ"מ אפשר לומר הואיל
ומתפללין שם תדיר כ"ז שהם נדחקים אע"פ שהוא אקראי לגבי זה המתפלל המקום
נעשה קבע לעצלנים [מהרי"ט ח"ב סימן ד'] ובעיירות גדולות [ג] שהדרך
להתפלל שם בעזרה בקביעות פשוט דכל קדושת ביהכ"נ עליו אבל גן ופרדס ואיצטבא
שסביבה אע"פ שפתוח לביהכ"נ אין בה קדושה ואם היה פתוח נגד ההיכל יש
להחמיר שלא לנהוג שם קלות ראש ואע"פ שהמקום חול הואיל והוא מכוון כנגד הקודש
איכא זילותא [שם]:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח
חיים סימן קנד סעיף א
* רחבה של עיר וכו' - עיין במ"ב
וזה המקום היה להם מזומן לזה ואפ"ה כיון שהוא רק באקראי אין בו קדושה ועיין
בריטב"א שדעתו דמ"מ אין לנהוג בזיון במקום ההוא כיון שהוא מזומן לזה:
רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת
כפים פרק יא הלכה טז
במה דברים אמורים שמותר למכור בית
הכנסת בבית הכנסת של כפרים שלא עשו אותו אלא על דעת בני הכפר לבדם שיהיה להם
להתפלל בו שאם רצו כולם למוכרו מותרין, אבל בית הכנסת של כרכין הואיל ועל דעת כל
אנשי העולם נעשה שיבוא ויתפלל בו כל הבא אל המדינה נעשה של כל ישראל ואין מוכרין
אותו * לעולם.
בית יוסף אורח חיים סימן קנג
ז (א) והא דבית הכנסת נמכרת הני מילי
של כפרים וכו'. שם (כו.) לא שנו אלא בית הכנסת של כפרים אבל בית הכנסת של כרכים
כיון דמעלמא אתו ליה לא מצו מזבני ליה דהוי ליה דרבים אמר רב אשי האי בי כנישתא
דמתא מחסיא אע"ג דמעלמא אתו לה כיון דאדעתא דידי קא אתו אי בעינא מזביננא לה
וכתב הר"ן (ז: ד"ה אבל) יש מפרשים דהיינו טעמא משום דכיון דמעלמא קא אתו
לה רבים הוציאו בבנינה ושמא יש אחד בסוף העולם שהוציא בה וחלקו מעכב לפי שאין בני
העולם כפופין לבני עיר זו ולא לשבעה טובי העיר שבה אלא אם כן יש שם אדם חשוב כרב
אשי שכל הנותנים לצרכי בית הכנסת על דעתו הם נותנים והכי מוכח בירושלמי דגרסינן
התם (פ"ג ה"א) הדא דתימא בבית הכנסת של יחיד אבל של רבים אסור אני אומר
שמא אחד מסוף העולם קנוי בה אבל אחרים פירשו דשל כרכים היינו טעמא דלא מצו מזבני
לה מפני שהם בונים אותה על דעת כל העולם והרי הם כמקדישים אותה לכל והתוספות
(ד"ה כיון) ג"כ כתבו שני פירושים אלו. והגהות אשירי (הג"ה א לסי'
א) בשם אור זרוע (ח"ב סי' שפה) כתבו כדברי הפירוש הראשון שכתבו דכל בית הכנסת
שידוע שבני העיר בנו אותה ולא גבו זוזי מעלמא יש לה מכר על פי שבעה טובי העיר וכן
יחיד שבנה בית הכנסת ונתנו לבני העיר לגמרי שגם הם יש להם רשות לחזק בדק הבית
ולהוסיף על הבנין ולא הוא ולא יורשיו יכולים למחות בידם הרי הוא של הקהל ויש לו
מכר על פי שבעה טובי העיר אבל אם נתנו כך שאין כח למחות מלבוא אל תוכו להתפלל אלא
ששייר לעצמו שאין רשות לחזק בדק הבית ולהוסיף על הבנין אלא הוא או יורשיו אין לו
מכר כי אם על פי הקהל ועל פיו או על פי יורשיו עכ"ל וגם במרדכי ישן
(הג"ה לסי' תתכ"ד) מצאתי שראבי"ה (ריש סי' תקצ) פירש דבכפרים אפילו
אחרים נתנו להם כיון שאין רגילות לבוא שם רוב עם אדעתא דידהו יהביה דמאי דבעו עבדי
ביה הכי אמרינן מסתמא אבל גבי כרכים מקום סחורה ורגילות לבוא שם רבים מסתמא כולי
עלמא נתנו בבנינו שהרי נתקן לצורך רבים ואם ברור לו שבני הכרך בנאוה משלהם אם
נמלכו כולם לשנותו שרי אפילו למישתי ביה שיכרא עכ"ל: אבל הרא"ש (סי' א)
כתב אבל של כרכים כיון דמעלמא קא אתו לה הוי ליה דרבים ולא מצו מזבני לה ואפילו
הוי ידוע שבני הכרך בנו אותה ולא סייע אדם מחוץ לעיר בהוצאות בנינה אפילו הכי כיון
דמעלמא קא אתו לה בני העיר הקדישוה לדעת כל העולם אבל בי כנישתא דמתא מחסיא
אע"פ שקדושה היא לדעת כל העולם כולם מסכימים לדעת רב אשי וההיא דבית הכנסת של
טרסיים הכי פירושו בי כנישתא זוטא הואי ולא היו נכנסים בה אלא אותם בעלי אומנות
והא דאמרינן בירושלמי הדא דתימא בבית הכנסת של יחיד אבל של רבים אסור שאני אומר
שמא אחד מסוף העולם קנוי בה פירוש יש לו זכייה בה ואפילו הסכימו כל הרגילים ליכנס
לזאת העיר למכרה שמא יש אחד בסוף העולם שהיה סמוך לעיר הזאת והיה רגיל ליכנס בה
ולדעתו הוקדשה עכ"ל וכן דעת הרמב"ם בפי"א מהלכות תפלה (הט"ז)
וכך הם דברי רבינו והכי נקטינן: וכתב הר"ן (מגילה ז: ד"ה אבל) דהא דאמר
רב אשי כיון דאדעתא דידי קא אתו אי בעינא מזביננא ליה כלומר בהדי ציבורא ולאפוקי
מדכרכים דציבורא לא מצו מזבני ליה: וכתב עוד (שם) ומסתברא דהוא הדין לכל מה שנשנה
במשנתינו כגון תיבה ומטפחות וספרים דכולהו גרירי בתר בית הכנסת וכל היכא דאיהו
אדעתא דכולי עלמא הנך נמי אדעתא דכולי עלמא: כתב מהר"י ן' חביב ז"ל אלא
אם כן תלו אותה בדעת היחיד מצאתי כתוב בביאור יש לעיין אם זה התנאי הוא בשעת הבנין
למה אמר שתלו אותה בדעת היחיד אפילו שהיה לדעת עצמם היו יכולים למכרה ואולי מפני
שהוא כרך גדול יש לחוש שמא יחסר אחד מהם בשעת המכירה ולפיכך אין תיקון אלא בדעת
היחיד ע"כ ואין זה מספיק כי יש קושיא עליו ומדברי הרא"ש ונימוקי יוסף
למדנו אמיתת דין זה שהרא"ש (סי' א) כתב כולם מסכימים לדעת רב אשי נראה דדוקא
יחיד בדור כמו רב אשי שכל ישראל הקרובים והרחוקים מסכימים לדעתו אבל אין ממש כשתלו
הדבר ביחיד אחר וכן אפילו שתלו הדבר בדעת כולם לא יועיל אפילו אם בשעת המכירה איש
לא נעדר מהם ובנימוקי יוסף (כו. ד"ה דאדעתא) תיקן באופן אחר וזה לשונו נראה
דעד שבא רב אשי וקבע ישיבתו שם לא היו רגילים לבוא שם בני העולם וכיון שמתחלה לא
הוקדש לרבים כשל כפרים דמי עכ"ל ואין שום אחד מהשני תירוצים במשמע דברי רבינו
ולכן צריך לומר לדעתו דלישנא דגמרא נקט שתלה הדבר בדעת רב אשי שהיה יחיד
והרא"ש שכתב שכולם מסכימים לדעת רב אשי לא משמע לי דהוי משום דיחיד הדור היה
ואם לא היה יחיד הדור לא הוה מהני אם היו תולים בדעתו שזה דבר שאין לו טעם אלא הכי
קאמר משום דגדול הדור מסתמא כולם מסכימים לדעתו אבל אם תלו בפירוש בדעת יחיד אפילו
קל שבקלים מהני והוא הדין אם תלו בדעת עצמם אלא לפי שעל הרוב אין הרבים מסכימים
לדעת אחת נקט תלו בדעת יחיד ואל יקשה עליך למה השמיט שאם הוא יחיד גדול הדור מסתמא
תלו דעתם בו משום דהוי נותן דבריו לשיעורים שזה יאמר אני יחיד גדול הדור שכולם
מסכימים לדעתי ואולי אינו כמו שהוא סבור ועוד דאיכא למימר רב אשי שאני דמימות רבי
ועד רב אשי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד (גיטין נט.) אבל שאר יחיד גדול הדור לא
אמרינן שכולם מסכימים לדעתו ולכן סתם וכתב אלא אם כן תלו אותה בדעת היחיד דכיון
דבפירוש תלו אותה בדעתו אפילו קל שבקלים יעשה מה שירצה:
ומ"מ המעות נשארין בקדושתן.
כלומר אע"פ שבני כפרים יש להם רשות למכור בית הכנסת שלהם מכל מקום המעות
נשארים בקדושתן ואינם רשאין להורידן מקדושתן כמו שנתבאר וטעמא דמילתא משום דבמכרו
בני העיר שלא מדעת פרנסיהם עסקינן אבל אם הסכימו שבעה טובי העיר באותו מכר והיו
במעמד אנשי העיר רשאין להוציא המעות לכל מה שירצו וכמו שיתבאר בסמוך:
ז (ב) וכתב הר"ן (ז: ד"ה
וכן במותריהן) דהא דאמר רבא לא שנו אלא שלא מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר
היינו לומר שמכרו אנשי העיר שלא מדעת פרנסיהם ומשום הכי בעי עילויא אבל אם הסכימו
שבעה טובי העיר באותו מכר והיו במעמד אנשי העיר רשאין להוציא המעות לכל מה שירצו.
וכתב עוד והיכא שמכרו שבעה טובי העיר שלא במעמד אנשי העיר הכי נמי הוי דינייהו
דמכירתן מכירה אלא דבעיא עילויא והכי איתא בירושלמי (פ"ג ריש ה"ב) שלשה
מבית הכנסת כבית הכנסת שבעה מבני העיר כעיר במה הן קיימין אם בשקבלו עליהם אפילו
אחד ואי בשלא קבלו עליהם אפילו כמה כי אנן קיימין בסתם והכי פירושו שלשה מבית
הכנסת כגון בית הכנסת של טרסיים ושל יחידים כדאיתא בגמרא (כו.) הרי כח שלשה
שהעמידו עליהם ככח אותן יחידים של אותו בית הכנסת וכן שבעה מבני העיר שמכרו את
הרחוב וכיוצא בו הרי דינן כאנשי העיר שמכרוהו שלא מדעת השבעה דבכל הני מכירתן
מכירה אלא דבעינן עילויא ובתר הכי קאמר במה הן קיימין אם בשקבלו עליהם בני העיר כל
מה שיעשו השבעה במכר זה אפילו אחד ואי בשלא קבלו עליהם כלל ממכרן בזה אפילו היו
כמה שמכרו אין ממכרן ממכר והעמידוה בסתם כלומר שהעמידו עליהם סתם שבעה טובי העיר
לפקח על עסקי ציבור הילכך אע"פ שלא קבלו עליהם בפירוש מכר דברים אלו אפילו
הכי ממכרן ממכר שלא תאמר דברים של תשמישי קדושה ובית הכנסת לא עלתה על לב דעת בני
העיר שימכרו אלא מדעתן ולא תועיל מכירתן אלא אם כן נטלו רשות מבני העיר בפירוש
קמ"ל עד כאן לשונו: [בדק הבית] ורבינו ירוחם בנתיב י"ד (ח"ב קז
סוע"ד) כתב פירוש הירושלמי הזה בשם הרשב"א (שו"ת ח"א סי'
תריז) [עד כאן]: ובמרדכי ישן מצאתי כתוב נראה לרבי אבי"ה במעמד אנשי העיר בסתם
שלא מיחו בדבר וגם השבעה לא עשו הדבר בצינעה שלא יתגלה אבל אם אמרו כולם בפירוש
אנו מתרצים אפילו בשל כרך מהני כדמשמע בירושלמי (מגילה פ"ג ה"א) דגרסינן
הדא דתימא בבית הכנסת של יחיד פירוש של כפרים אבל של רבים אומר אני אחד מסוף העולם
קנוי בה והתניא מעשה ברבי צדוק שלקח בית הכנסת של אלכסנדריים ועשה בה צרכיו ומשני
אלכסנדריים עשו אותו משל עצמם וכל מה שאנו סומכים בכפרים על שבעה טובי העיר ולא
בכרכים הני מילי בסתמא אבל אם בני כרך נמי ביררו שבעה טוביהן או פחות או יותר
ועושין דבריהם על פיהן כענין שבוררין בני כרכים ראשי קהל בזמן הזה סמכינן עלייהו
אי בנאוהו בני כרך משלהם וכגון שמכרו במעמד אנשי העיר דכיון דמשלהם בנאוהו הוי ליה
כהתנו על תנאי הקדישו כדאמרינן בתי כנסיות שבבבל על תנאי הן עשויין אבל אי מעלמא
אתו לא ודבר זה יש ללמוד מירושלמי פרק בני העיר דגרסינן התם שלשה מבית הכנסת כבית
הכנסת וכו' אי בשקבלו עליהם אפילו אחד וכו' אלמא דגבי בני העיר אם קבלוהו אפילו
אחד והוא הדין בכרכים עכ"ל. ומה שכתב אם בנאוהו בני כרך משלהם וכו' לטעמיה
אזיל שהוא מפרש דטעמא דכרכים משום דשמא אחד מסוף העולם נתן בבנינה וכבר כתבתי
(קכט. ד"ה והא דב"ה) שהרמב"ם והרא"ש אינם תופסים פירוש זה
עיקר. ומכל מקום למדנו מדבריו פירוש במעמד אנשי העיר וכן כתב ג"כ בפרק קמא
דבבא בתרא (מרדכי סי' תפב) ופירוש במעמד אנשי העיר שעושים בפרהסיא ואין מוחה שאם
תפרש שצריכין לומר הן א"כ לא עשו טובי העיר אלא כולם ואפילו בכרכים נמי
ע"כ ומיהו כיון דלא גמר פירוש במעמד אנשי העיר אלא משום שאם לא תפרש כן אפילו
בכרכים שרי כדמשמע בירושלמי דמשני אבית הכנסת דאלכסנדריים שהם עשו אותו משל עצמם
אלמא דכל שעשו אותו משל עצמם אפילו בכרך דינו ככפר ולהרמב"ם והרא"ש
אע"פ שעשו אותו משל עצמם כיון דבכרך הוא אדעתא דכולי עלמא עבדי ליה וההיא
דבית הכנסת של אלכסנדריים בכפר היה ואי נמי בכרך אבל קים לן שלא עשאוהו אלא לצורך
עצמם לבד וכעין בית הכנסת של טרסיים דגמרא דידן וכיון שכן אין מכאן הכרח לפירוש
במעמד אנשי העיר שיהיה כדברי המרדכי:
שולחן ערוך אורח חיים סימן קנג
סעיף ז
והא דבהכ"נ נמכר, הני מילי (כה)
של כפרים שאין באים אנשים ממקומות אחרים, שלא נעשית אלא לבני הכפרים לבדם. ((כו) י
ואפי' בנו אותה משל אחרים) (מרדכי ישן בשם ראבי"ה), ולכן יכולים למכרו;
ומכ"מ המעות יא נשארים בקדושתן, (כז) ואינם רשאים להורידן מקדושתן, * והיינו
כשמכרו בני העיר שלא מדעת (כח) פרנסיהם, * וה"ה אם מכרו (כט) ז' טובי העיר
שלא במעמד אנשי העיר, * (ל) אבל אם הסכימו ז' טובי העיר באותו מכר, והיו במעמד
אנשי העיר, * <ה> רשאים להוציא המעות לכל מה שירצו, * ואם קבלו עליהם בני
העיר (לא) בפירוש במכר זה כל מה שיעשה, אפילו יחיד מה שעשה עשוי. הגה: * וכל שז'
טובי העיר (לב) מוכרים בפרסום, מקרי במעמד אנשי העיר ואינן צריכין לומר הן או לאו.
(מרדכי) * אבל של כרכים, * שבאים שם ממקומות אחרים, (לג) <ו> אפילו בנו אותו
משלהם (לד) אינו נמכר * (לה) יב אלא <ז> א"כ תלו אותו בדעת [יד] היחיד,
שאז יעשה בו היחיד מה שירצה * (לו) יג בהסכמת הצבור; (לז) וה"ה לכל יד טו
דברי קדושה שנזכרו כאן, (לח) דכלהו גרירי בתר בית הכנסת. הגה: * יחיד שבנה
בהכ"נ ונתנה לקהל, (לט) דינה כבהכ"נ של קהל; אבל אם שייר לעצמו בה שום
כח, אין לה מכר כי אם על פי הקהל ועל פיו או יורשיו (א"ז והגהות אשר"י
פרק בני העיר). * (מ) טז וכל זה לא מיירי אלא (מא) כשיש להם בהכ"נ אחרת, אבל
אם אין להם רק בהכ"נ אחת, * יז (מב) אסור (מג) למכרו דהא אפי' לסתרו אסור עד
שיבנו אחרת (רבי' ירוחם נ"ב ח"ה). כל דבר שבקדושה (מד) שנמכר ומותר *
לשנותו, <ח> נמכר יח בלא הכרזה (מה) יט ואין בו אונאה, (מו) אבל דבר שאסור
לשנותו כ לקדושה קלה, (מז) צריך הכרזה. (רשב"א סי' תרי"ד /תרי"ז/).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח
חיים סימן קנג סעיף ז
(כה) של כפרים - והסכימו האחרונים
דבאתרא דלא שכיחי רבים דאתי מעלמא נקרא כפר אע"ג דשכיחי רבים עוברים ושבים
לפרקים כיון דלא קביעי בעיר אלא עוברים ושבים דרך עראי מקרי כפר אמנם כל מקום
דשכיחי רבים מעלמא שבאין להתפלל שם כגון מקום שהסוחרים מתקבצין שם תדיר לסחורה
אפילו אם העיר היא קטנה או מקום שיש שם חכם גדול שמתקבצים שם רבים הצריכים לו
ולתורתו הוי ככרך דמסתמא אדעתא דכל העולם בנאוהו. עוד כתבו הפוסקים דאפילו
ביהכ"נ שבכרך אם ידוע שלא עשו אותה אלא למעט עם כגון הביהכ"נ שעושין
אותה בעלי אומניות לעצמן [וה"ה [כ] כשנתקבצו הבע"ב של איזה רחוב הרחוק
מן ביהכ"נ שבעיר ועשו ביהכ"נ לעצמן] ג"כ דינו כבהכ"נ של כפרים
אפילו הוא בכרך דמסתמא רק על דעת עצמן בנוהו [כא] אם לא שסייעו אנשי העיר ג"כ
על הבנין [כב] ואפילו מעט אז אין להם רשות על המכירה [כג] בלא דעתן:
(כו) ואפילו בנו - דמסתמא אחרים נתנו
להם המעות שיעשו הם בהם מה שירצו כיון שאין רגילות לבוא שם [כד] ולכן אפילו אותם
אחרים אינם מסכימים אח"כ במכירה מותר למכרה:
(כז) ואינם רשאים וכו' - עיין לעיל
בס"ד דיש דעות אם מותר לשנותן לכיוצא בה:
(כח) פרנסיהם - ז' טובי העיר:
(כט) ז' טובי העיר - כתב הרשב"א
ח"א סימן תרי"ז והביאו הרשד"ם סימן קע"ה ז' טו"ה אינם
שבעה אנשים המובחרים בחכמה או בעושר וכבוד אלא שבעה אנשים שהעמידום הצבור פרנסים
על עניני העיר והרי הם כאפוטרופסין עליהם וכתב עוד שם וא"ת אי כשקבלו עליהם
למה לי ז' ומשני שם דאם מקבלים עליהם אנשים לעסוק בדבר ידוע ומפורט כגון בענינינו
שביררו אותן למכירה אפילו אחד נמי יכולין למנות וכל מה שעשה עשוי אלא דמיירי
שהעמידו עליהם פרנסים בסתם לפקח על עסקי הצבור לפיכך כשהן שבעה יש להן רשות לכל
דבר כאלו עשו כן כל בני העיר אע"פ שלא העמידו אותם על דבר זה בפירוש אבל
בפחות מז' אין כחן שוה להיותן ככל בני העיר עד שיטלו רשות בפירוש מבני העיר וכן
כתבו [כה] כמה פוסקים:
(ל) אבל וכו' לכל מה שירצו - ר"ל
אפילו לאיזה דבר של חול:
(לא) בפירוש וכו' כל מה וכו' -
ר"ל באופן זה [כו] דינו כשבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר שרשאים אח"כ
להוציא המעות לכל מה שירצו כיון שהרשוהו לזה אבל אם נתנו לו סתם רשות למכור אז המעות
בקדושתן [א"ר]:
(לב) מוכרין בפרסום וכו' - ר"ל
דכל שמוכרין ז' טובי העיר בפרהסיא ולא בצינעא ולא מיחו בהם בני העיר מקרי במעמד
אנשי העיר. ותיבת או לאו שכתב הרמ"א שיגרא דלישנא הוא ואינו מדוקדק גם במרדכי
ובד"מ הארוך ליתא:
(לג) אפילו בנו אותו משלהם - דכיון
דמעלמא אתו לשם [כז] מסתמא בני העיר הקדישוהו גם לדעת הנכנסים ולפיכך אין להם רשות
למכור שמא יש אחד בסוף העולם שהיה סמוך לעיר הזאת ורגיל ליכנס בה ולדעתו הוקדשה
והוא אינו מסכים במכירה [כח] ולכן אפילו הסכימו במכירה זט"ה במעמד אנשי העיר
אין מכירתן מכירה דאינהו לא כייפי לבני העיר ולפרנסיה [כט] ואפילו אם ירצו להעלות
אח"כ הדמים בקדושה כגון לקנות מזה ס"ת וכה"ג ג"כ אין להם רשות
לזה דשמא אותן אחרים לא יסכימו לזה. וכ"ז בסתמא [ל] אבל אם ברור לן דלא בנאו
אלא אדעתא דבני עירם לבד [כגון שהתנו בעת בנינם או שבשעת בנין היתה כפר ואח"כ
נתרבו בה תושבים הרבה] [לא] וגם לא סייעו להם אחרים דינו ככפר. כתב המ"א בשם
המבי"ט דאפילו ביהכ"נ של כרכים אם אינם מתפללין בו יכולין למכרו:
(לד) אינו נמכר - ודוקא כשמכרו בענין
שלא יהיה אח"כ ביהכ"נ [לב] אבל אם אח"כ ג"כ ישאר ביהכ"נ
[לג] שרבים יתפללו בו מותר דמאי נ"מ להני דאתו מעלמא אם הביהכ"נ שייך
לאלו או לאלו:
(לה) אא"כ תלו אותו וכו' - היינו
שתלו בעת הבנין את הביהכ"נ על דעתו וע"כ דעתו חשובה אח"כ כז' טובי
העיר [לד] וכ"ז דוקא כשבנאוהו משלהם אבל אם נדבו אחרים לזה אין מועיל מה שתלו
הם בדעת היחיד דשמא יש אחד בסוף העולם שאין דעתו נוחה בזה:
(לו) בהסכמת הצבור - דודאי לא היה
דעתם שימכור היחיד ביהכ"נ שלהם בלא דעתם אלא להכי אהני דעת היחיד דלא בעי
טובי העיר רק במעמד אנשי העיר לבד וגם לא מצי אינש דעלמא לעכבו [מ"א] ואם
בפירוש תלו בדעת היחיד שיכול למכור ויעשה מה שירצה בלא הסכמתם א"צ לעשות
בהסכמתם [נ"צ וא"ר] ועיין בבה"ל מה שכתבנו בזה:
(לז) וה"ה לכל דברי קדושה -
פירוש כגון תיבה ומטפחת וכדומה הנזכרים בס"ב דינם כמו בהכ"נ עצמו לענין
זה [לה] דכל היכי דאיהו נעשה אדעתא דכו"ע כגון דכרכים הנך נמי נעשו מסתמא
אדעתא דכו"ע וזהו מה שכתב המחבר דכולהו גרירי בתר ביהכ"נ [לו] וכן כל
דבר השייך לביהכ"נ כגון חצרות או מקוה אמרינן ג"כ כי האי גוונא ולא מצי
למוכרן או לסוגרן למנוע מהן אורחין ומ"מ לא חמיר מביהכ"נ. וכן מה שנזכר
בסעיף זה דזט"ה במעמד אנשי העיר בכפרים יכולים להוציא הדמים לחולין לאו דוקא
בביהכ"נ אלא אפילו בתשמישי קדושה הדין כן. אך מ"מ יש חילוק בינייהו
דבתשמישי קדושה אף דמותר להשתמש בדמיהם כשנמכר בזט"ה במא"ה בכפרים [לז]
מ"מ הם גופא בקדושתייהו קיימי ביד הלוקח דקדושת הגוף נינהו ואין יוצא לחולין
אבל ביהכ"נ ותשמישי מצוה מותר להשתמש בהן כמ"ש לקמן בסעיף ט' [מ"א
וא"ר וש"א] ועיין לקמן בסעיף י' ובסימן קנ"ד ס"ג במ"ב
וביאור הלכה:
(לח) דכולהו גרירי בתר בהכ"נ -
כל כלי ביהכ"נ וספסלים [לח] ויריעות שבבהכ"נ דינם כביהכ"נ ועל כן
כשמכרו זט"ה במעמד אנשי העיר בכפרים יכולים להשתמש במעות לכל מה שירצו ואי
לא"ה [לט] לא [כן הוא לפי פשטות דברי המ"א שהעתיק דברי הר"ן בשם
הירושלמי על דברי השו"ע ובספר קובץ על הרמב"ם הלכות תפלה פי"א כתב
דנ"ל דאפילו בכרכים יכולים למכרם לדברי הר"ן דדוקא לענין מכירת
בהכ"נ גופא אמרינן דלא מחלי רבים חלקם לזט"ה משא"כ בזה ולכן יכול
הגבאי למכרם בצירוף אנשי העיר ולהוציא המעות לחולין]:
(לט) דינה כביהכ"נ של קהל -
ונמכרת על פיהם לבד ולא בעינן דעת הנותן בזה כלל:
(מ) וכל זה - פי' הא דכפרים [מ] או של
כרכים שתלו אותו בדעת יחיד:
(מא) כשיש להם ביהכ"נ אחרת -
המ"א פירש דר"ל כשבנאו עכשיו אחרת אבל כשיש להם שני בתי כנסיות מקודם
אסור למכור אחד אבל להט"ז בריש סימן קנ"ב מותר אפילו באופן זה וכן דעת
הא"ר שם כוותיה וכן משמע מביאור הגר"א אבל כ"ז דוקא כשאותו
ביהכ"נ מרווח והוא מחזיק לכולם דאל"ה פשוט דלכו"ע אסור. כתבו
האחרונים דאפי' בכרכים היכא דבנאו אחרת טובה מותר לסתור הראשונה דודאי כו"ע
ניחא להו בזה [וכבר העתקנו זה לעיל בסימן קנ"ב] [מא] וכן עצים ואבנים מראשונה
מותר להשתמש בהן ולהוציאן לחולין ע"פ זט"ה במעמד אנשי העיר דמאי איכפת
להו לבני עלמא בזה כיון שיש להם מקום טוב להתפלל:
(מב) אסור וכו' - אפילו בזט"ה
במעמד אנשי העיר ואפילו כשמוכרים זה כדי לקנות אחרת דומיא דסתירה דאסור אפילו
באופן זה וכנ"ל בסימן קנ"ב:
(מג) למכרו - אם לא [מב] שירצו לקנות
בדמים אחרת בגוונא דליכא למיחש לפשיעותא [מג] כגון שמזומן ביהכ"נ ליקח ואינו
חסר אלא נתינת המעות אז מותר [מד] ע"י זט"ה במעמד אנשי העיר:
(מד) שנמכר ומותר לשנותו וכו' - פי'
דבר זה הוא ע"פ המבואר ברשב"א באחד שצוה שבית זה יהיה לעניים שיאכלו
הפירות ולא יעשו בני הקהל שום הברחה ואח"כ רצו הקהל למכור הבית ולקנות בדמים
דבר אחר שתהא נושאת הפרות לעניים וכתב הרשב"א דצריכים הכרזה בשעת המכירה
דכיון שצוה שבני הקהל לא יעשו הברחה א"כ בודאי אין הצבור יכולים ליתן בית זה
במתנה למי שירצו וא"כ ה"ה דאין רשאים למכור בלא הכרזה דכל שלא הכריזו
אנו רואים כאלו מוזלי בקרקע זו דדילמא אם הכריזו היה נמצא מי שיתן ביוקר ומה לי
נותנים כולה במתנה ומה לי מוזלי במקצתה עכ"ד ועתה נפרש דברי רמ"א כל דבר
וכו' ומותר לשנותו היינו שהמוכרים יש להם רשות בלא"ה לעשות בדבר הנמכר מה
שירצו לא בעו הכרזה דלו יהא דבשביל מניעת הכרזה נמכר בזול נמי לא איכפת לן דמי גרע
מאם נתנו במתנה לאחד:
(מה) ואין בו אונאה - מיירי במכירת
קרקע ובתים ומשום שאין אונאה לקרקעות ואשמועינן דלא תימא דהוו כשליח דאפילו בכל
שהוא מכרו בטל משום דיכול לומר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי אלא הוו כשלהן אבל במכירת
מטלטלין בודאי יש אונאה:
(מו) אבל דבר שאסור לשנותו -
כצ"ל. והיינו כדלעיל בשם הרשב"א שצריך הכרזה כדי שלא ימכר בזול וממילא
יש אונאה ג"כ ואפילו בקרקעות [פמ"ג]:
(מז) צריך הכרזה - דוקא בקרקע אבל
במכירת מטלטלין אין צריך הכרזה כדאיתא בח"מ סימן ק"ט [ט"ז]:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח
חיים סימן קנג סעיף ז
* והיינו כשמכרו בני העיר שלא מדעת
פרנסיהם - נראה דדוקא אם יש טובים בעיר אז אמרינן דאין רשות לבני העיר על מכירה זו
בשלמות אבל אם לא נתמנו טובים בעיר אז מועילה המכירה שלהם לגמרי כמו זט"ה
במעמד אנשי העיר וכן נראה מחידושי הרשב"א על מגילה עי"ש:
* וה"ה אם מכרו ז' טובי העיר
וכו' - עיין מ"ב דאין מינוי טובים בפחות מז' ופשוט דכל הז' צריכים להיות בעת
המכירה ומש"כ בבה"ט דלאו דוקא כל ז' ר"ל דהיכא שנחלקו הז' אזלינן
בתר רובא. ומדינא גם זה דוקא היכא דהתנו אנשי העיר בשעה שמינום שיתנהגו באופן זה
דאל"ה הלא מבואר בח"מ סימן י"ב סי"ח ובסימן י"ג ס"ז
ובסימן י"ח ס"א בהג"ה דלא אזלינן בתר רובא כ"א בב"ד אבל
לא בברורי הקהל עי"ש אלא דמשמע בתשובת ח"ס חלק חו"מ סימן קט"ז
דבכמה גלילות נהגו למיזל בתר רובא בזה דאם נמתין עד שיסכימו כולם לא יגמר שום ענין
עי"ש ומובא בפ"ת חו"מ סימן קס"ג סק"א. ודע עוד דאיתא
בירושלמי דשלשה מביהכ"נ כביהכ"נ ור"ל ביהכ"נ של יחידים כמו של
בעלי אומניות וכדומה אם ביררו שלשה מאנשיהם לפקח על עסקי צבור שלהם הרי הם שקולים
ככל אנשי ביהכ"נ לענין מכירה ולא בעינן בהו ז' טובים כמו בממונים על צרכי עיר
כולה דבעינן דוקא ז' וכנ"ל [ר"ן ועוד פוסקים] וכח אלו השלשה על
ביהכ"נ שלהן כמו ז' על ביהכ"נ של בני העיר:
* אבל אם הסכימו וכו' - מסתימת המחבר
משמע דפקע הקדושה ממילא ע"י מכירה זו מהדמים ואפילו לא התנו בהדיא בשעת מכירה
על הדמים שיצאו לחולין ג"כ רשאי לשנותן לחולין [פמ"ג במשב"ז
עי"ש שכתב דאין דין זה ברור לו] אח"כ מצאתי בריטב"א בסוגיא דמכרו
והותירו שכתב כן בתירוצא בתרא:
* רשאים להוציא המעות - כתב המ"ב
בתשובה סימן ל"ג וזהו תוכן דבריו דאפילו זט"ה במעמד אנשי העיר לא אלימא
כחייהו לאפקועי לחולין אלא דוקא בכה"ג שמכרו אותו דחלה קדושתו עכ"פ בשעת
מעשה אדמים והדר פקע קדושה גם מדמים דקלישא קדושתן אבל לא אלימא כחייהו לאפקועי
קדושה בכדי לפיכך אם סתרו ביהכ"נ או ביהכ"נ שנפל עדיין אבנים בקדושתייהו
קיימי ואפילו הסכימו זט"ה במעמד אנשי העיר כולם להוציאם לחולין לא מהני אם לא
שבנו ביהכ"נ אחרת תחלה ואח"כ סתרו הישן דאז חלה הקדושה אביהכ"נ
חדשה והישן יוצא לחולין והביאו המ"א לקמן בס"ק כ"ז מיהו אין דין זה
ברור דזהו מוכח רק לשיטת הר"ן כמו שכתב הפמ"ג ושארי אחרונים [והראיה
שהובא במ"א מהתוספתא יש לדחותה כמו שכתב בספר בגדי ישע ועיין בפירוש מנחת
ביכורים] אבל לדעת הרמב"ן וסייעתו משמע דזט"ה במא"ה אלימא כחייהו
אף בלי מכירה וכל שהסכימו שאינן צריכין לו עוד יוצא לחולין ממילא ומותר להשתמש
בעציו ואבניו אף בתשמיש של חול ועיין שם במ"א סקכ"ז שגם לו לא ברירא דין
זה דמ"ב וצ"ע בזה:
* ואם קבלו עליהם בני העיר בפירוש
וכו' - עיין במ"ב ולכאורה קשה מאי עדיפא כח יחיד שמינוהו לזה יותר מאלו הם
עצמם מכרוהו דאסור להוריד המעות מקדושתן ואפשר דהכא מיירי דבני העיר עם הטובים
שלהם מינוהו לאותו בפמ"ג במשב"ז אות ז':
* וכל ששבעה טובי העיר וכו' -
הג"ה זו שייך אחר תיבת לכל מה שירצו הנ"ל:
* אבל של כרכים וכו' - כתב בתשובת
משאת בנימין סימן ל"ג דבארצות שמנהג הקהלות להעמיד עליהם מנהיגים ופרנסים
ולהם מקל ורצועה בכל עסקי הקהלה אין חילוק בכפרים לכרכים ובכל ענין יש להם כח ביד
מנהיגים למכור ביהכ"נ אפילו למישתי ביה שיכרא וגם הדמים יוכלו להוציאם לחולין
אפילו אנשי העיר מוחים בידם עכ"ל וזהו דוקא כשבנאוהו משלהם ולא נתערב בזה
מעות מעלמא [מ"א בס"ק ל"ז ונ"צ] ולא העתקתיו בפנים כי
בארצותינו אין להפרנסים כח זה כמובן וגם איזה אחרונים מפקפקין בזה עיין בא"ר:
* שבאין שם וכו' - ר"ל ועשו אותו
בודאי ג"כ אדעתא דכו"ע. כתב מ"א בשם המבי"ט דבית החיים יכולים
למכור:
* אא"כ תלו אותו בדעת היחיד וכו'
- לא שהתנו בפירוש שרשאי לעשות כל מה שירצה אלא שתלו ביחיד לבנות כרצונו אמרינן
דמסתמא נתנו לו רשות גם למכור על פיו [ט"ז] והביא ראיה מדברי התוספות מה
שכתבו לענין רב אשי והנה בא"ר ובה"ב לא העתיקו דברי הט"ז כלל ומשמע
דלא דלא ברירא להו דין זה ואח"כ מצאתי בספר חמד משה שכתב ג"כ דלאו כל
יחיד שוה לענין זה בסתם אם לא שהוא חשיב כרב אשי בדורו דודאי גבאי בעלמא אף שהוא
מתעסק ומצוה בבנינם משו"ה לאו כו"ע אדעתא דידיה ורצונו נותנים עי"ש
וע"כ לא העתקתי דין זה דהט"ז במ"ב:
* בהסכמת הצבור - עיין במ"ב
מש"כ בשם המ"א ולפי זה משמע דאם לא היה המכירה במעמד אנשי העיר דאין
המכירה חלה כלל דהצבור שהרשוהו לא היה דעתם באופן זה אבל מביאור הגר"א משמע
דדינו כמו זט"ה בלא מעמד אנשי העיר בכפרים דמהני מכירתם אך דצריך אח"כ
להעלות הדמים בקדושה:
* יחיד שבנה וכו' דינה כביהכ"נ
של קהל וכו' - הרב סתם ולא פירש במאי איירי בכאן אם בכפר או אפילו בכרך והנה באור
זרוע מקור האי דינא מבואר דבין בכרך ובין בכפר מיירי ואפ"ה יש להם מכר
ע"פ הקהל בעצמו [ולכל היותר בצירוף הנותן כדינא דסיפא] אכן האור זרוע כתב כן
משום דאזיל לטעמיה שם דעדיפותא דכרך הוא משום דמסתמא נתנו מעלמא להוצאות הבנין
ומשו"ה בנידון זה שהיה ביהכ"נ של יחיד אלא שהקדישה א"כ אפילו
הקדישה לבני כרך נמי לא זכו בה עלמא ואין להם שום חלק בה רק לבני העיר בעצמם או גם
להנותן יש בה כח אם שייר לעצמו בה שום זכות כבסיפא ולפיכך נמכרת משא"כ לדידן
דמחזקינן בשיטת הני פוסקים דבכרך אפילו בנו בעצמם בלא סיוע מעלמא נמי יש
לכו"ע חלק בה דמסתמא הקדישוה גם אדעתא דכו"ע א"כ אפשר ה"ה
בנידון זה דהיחיד הקדיש ביהכ"נ לבני העיר אם הם בני כרך אפשר דהקדישה גם אדעתא
דכו"ע ותו לא מהני בה מידי דעת הנותן ודעת הקהל כדין ביהכ"נ של כרכים
ומצאתי בספר עולת תמיד שכתב כן באמת לדידן עי"ש וכן משמע קצת מרהיטת לישניה
דתשובת מהר"ש דוראן סי' ז' ע"ש אלא דלפ"ז קיצר הרמ"א בזה יותר
מדאי ויותר מסתברא לומר דבכונה סתם הרב רמ"א ובכל ענין יש לה מכר בזה דאם
אמרו בביהכ"נ שרבים בונים דמקדישים אותו לכו"ע לא אמרו ביחיד שנותן מתנה
לצבור ידוע בלא שום שיור שלא כוון להחליט להם לגמרי רק שייר בו כח גם לכו"ע
דזה לא מסתברא כלל וגם א"א לומר דמשבא ליד בני הכרך ממילא נתקדש גם
לכו"ע דמסתמא מתרצים הם בזה דהא כבר כתב בתשובת משאת בנימין דדוקא בשעת בנין
אמרינן כן משום דמסתמא בנו אדעת כן אבל אי ברור לנו דלא כוונו בשעת בנין כלל לא
אמרינן דיתקדש ממילא לאחר הבנין אע"ג שרבים מבני עלמא באים לתוכה להתפלל וכמו
שהעתקנו במשנה ברורה ס"ק ל"ג וה"ה בנידון דידן וכן נוטה לשון הגר"א
בביאורו ס"ק כ"ד וכ"ה להמעיין בו ומ"מ צ"ע בזה:
* וכל זה וכו' - אכפרים קאי כדפירשנו
במ"ב ושל כרכים אפילו בנאו אחרת מקודם אסורים למכור הראשונה כ"כ
המ"א אבל כ"ז הוא רק לשיטתו עי"ש אבל להט"ז וסייעתו שהבאתי
במ"ב סקמ"א אין שום ראיה לזה:
* אסור למכרו - עיין במ"א דלקנות
מזה קדושה חמורה מותר [והיינו בכפרים דוקא וכמ"ש הא"ר] וכה"ג כתב
לקמן בסי"ג סקל"ג ועי' לקמן בבה"ל מה שנכתוב שם בזה ונראה דהיינו
דוקא בגוונא היכא דליכא למיחש לפשיעותא דאל"ה מסתברא דאסור שמא לא יקנה
אח"כ הדבר קדושה וכמו שכתב המ"א פרט זה לענין לקנות בדמיה אחרת ואף
שלענין לקנות קדושה חמורה לא הזכיר בזה י"ל דנקטיה ברישא וה"ה בסיפא:
* לשנותו וכו' - הנה זה נובע מת'
הרשב"א ולכאורה לפי דעת המ"א דלא גרסינן לקדושה קלה באורו דוקא כשאסור
לשנותו כלל אפי' לקדושה חמורה [כגון שצוה המקדיש על כך] אז צריך הכרזה אבל אם יש
להם רשות לשנות לקדושה חמורה כגון ע"י זט"ה שלא במעמד אנשי העיר
וכנ"ל אז נחשב כשלהן ואין צריך הכרזה וכן מוכח באמת כונת הרשב"א דהא הוא
תולה הטעם במצי יהיב ליה במתנה והוא ס"ל בעצמו בחידושיו בפרק בני העיר דלענין
מתנה לא בעינן רק זט"ה לחוד וכן הוא ג"כ דעת הרמב"ן. איברא דקשה
דלפ"ז לפי פסק המ"א בעצמו שפסק לקמיה בסקכ"ו דבמתנה צריך דוקא
זט"ה במא"ה ממילא במכירה ע"י זט"ה שלא במא"ה ליבעי הכרזה
ואפשר דהמ"א סמך בעיקר הדין על טעם הר"ן שהעתיק המ"א בשמו
בס"ק י"ח דז"ל שם דלא מצינו הכרזה אלא בדבר שמוטל על ב"ד
לעשותו כגון ב"ד שמוכרין להגבות לאחרים וכו' אבל בדבר שאנו עושין מדעתנו ואין
אנו צריכין בו לב"ד לא הוזכר בו הכרזה עכ"ל ומשמע להדיא לפ"ז
דזט"ה לחוד נמי לא בעו הכרזה דהרי הם אנשי העיר בעצמן ועיקרן ומוכרים בשלהם
וכן משמע מלשון הטור ומביאו הרמ"א בחו"מ סי' ק"ג ס"א
בהג"ה שכתב דכיון שנמכר שלא מדעתו בב"ד צריך שומא והכרזה ע"ש ובאמת
הלא מבואר בר"ן ובשאר ראשונים שם דעכ"פ זט"ה לחודייהו לא גריעי כחם
מכל אנשי העיר בלא זט"ה וא"כ אם נימא דע"י זט"ה לחוד בעי
הכרזה משום דאסור לשנותו לקדושה קלה א"כ אם מכרו כל אנשי העיר בלא זט"ה
נמי ליבעו הכרזה דהא אינהו ג"כ אינם רשאים לשנותו לקדושה קלה וזה דבר דלא
מסתברא כלל שבני העיר בשלהם צריכין הכרזה אלא ע"כ דלא תלוי כלל בזה דאם
החמירו חכמים בדבר שבקדושה שלא להקל בהם ולא בדמיהם וגזרו דלא אלימא כחם לאפקועי
לחולין אם לא שיסכימו אנשי העיר במעמד ראשיהם וחשוביהם מ"מ אין זה ענין לזה
להחמיר למוכרים בשלהן (וכדי להעלות בקדושה) שיהיו צריכין הכרזה וכמו כן ה"ה
בזט"ה שהם עיקר אנשי העיר נהי דחכמים גזרו שלא יפקיעו קדושה כ"א בשיעמדו
כל אנשי העיר בשעת הפקעתם אבל משום זה אין ראיה דלא סמכו עלייהו בענין דמי המקח
ומסתברא עוד דגם הרשב"א מודה לטעם הר"ן אלא דלא אצרכה לה לשיטתו בענין
מתנה דס"ל דאפילו בזט"ה לחוד סגי והארכנו בכ"ז מפני שראיתי
לא"ר שמשיג על המג"א ומדחיק שם ליישב הגירסא שלנו ולהחמיר היכא דאין
לשנות לקדושה קלה דצריך הכרזה ונדחק בדברי הרשב"א והר"ן ולענ"ד
עיקר כמג"א וכמו שכתבנו:
רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת
כפים פרק יא הלכה יב
אין סותרין בית הכנסת כדי לבנות אחר
במקומו או במקום אחר, אבל בונין אחר ואח"כ סותרין זה, שמא יארע להם אונס ולא
יבנו, אפילו כותל אחד ממנו בונה החדש בצד הישן ואחר כך סותר הישן.
בית יוסף אורח חיים סימן קנב
א אין סותרין בית הכנסת כדי לבנות
אחרת. בפרק בני העיר (כו:) ובריש בבא בתרא (ג:) וכתב הרמב"ם (תפלה פי"א
הי"ב) אפילו כותל אחד ממנו בונה החדש בצד הישן ואח"כ סותר הישן:
ומה שנתן טעם שמא יארע להם אונס וכו'.
בריש בבא בתרא ואע"ג דאיכא מאן דאמר התם דטעמא משום צלויי כלומר שאין להם בית
להתפלל בו כל זמן הבנין ואמרינן דאיכא בינייהו היכא דאית להו בי כנישתא אחריתא
לצלויי ביה לא חש רבינו לאותו טעם וכן הרי"ף (ח.) והרמב"ם (שם) לא כתבו
אלא טעם זה שכתב רבינו וכן כתב רבינו ירוחם (נ"ג ח"ח כח:). וכן משמע
בריש בבא בתרא דהכי קיימא לן מדאמר ליה רב אשי לרבינא דאפילו גבו זוזי ומחתו
ואפילו אם קנויים כבר הלבנים חיישינן דילמא מתרמי להו פדיון שבויים אלמא דטעמא
מפני שאנו חוששים שמא יארע להם אונס וכן משמע נמי מדאיבעיא לן בפרק בני העיר (שם)
למאן דבני בי כנישתא אי שרי למיסתר בי כנישתא עתיקא ועיולי כשורי וליבני להתם דהא
דלא ליסתור איניש בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתא התם משום פשיעותא כהאי גונא
מאי ופשטוה לאיסורא ומשמע דהוה להו בי כנישתא אחריתא לצלויי שאם לא כן אמאי לא הוה
חייש השואל לההוא טעמא וכיון דאע"ג דהוה ליה בי כנישתא אחריתא אסרו ליה ודאי
דעיקר טעמא משום פשיעותא הוא ואע"ג דאמרינן בריש בבא בתרא (שם) דמרימר ומר
זוטרא סתרו ובנו בי קייטא בסיתוא ובי סיתוא בקייטא דאלמא סברי דטעמא משום צלויי לא
קיימא לן כוותייהו מאחר דכל הנך אמוראי בתראי סברי דעיקר טעמא משום פשיעותא הוא כן
נראה לי וכן כתב הרא"ש בריש בבא בתרא (סי' ד): אבל הר"ן כתב שם (ג:
ד"ה מאי בינייהו) איכא בינייהו דאיכא דוכתא לצלויי כלומר דלמאן דאמר משום
צלויי ליכא אבל למאן דאמר משום פשיעותא איכא שכיון שאינו בית הכנסת קבוע חיישינן
לפשיעותא דמתרשלי מלבנותה קצת ובימים שבנתיים לא יהא להם מקום קבוע להתפלל אבל
ודאי כל שיש להם בית הכנסת אחר קבוע לכולי עלמא שרי דהא ליכא משום צלויי ולא משום
פשיעותא דאילו לפשיעותא דלא בנו לה לעולם ליכא מאן דחייש וראיה ממרימר ומר זוטרא
דלא חיישי לפשיעותא כיון שהיה להם בית הכנסת קבוע דליכא למימר דלא חיישי אינהו
לפשיעותא דמדסמך תלמודא בעיא דרבינא דבעי אליבא דמאן דחייש לפשיעותא לעובדייהו שמע
מינה הכי נמי סבירא להו וכן דעת הרשב"א (שם ד"ה מרימר) עכ"ל וכן
כתב נמוקי יוסף (ב. ד"ה גרסי בגמרא אמר רב):
וה"מ שהיתה הראשונה חזקה אבל
היתה נטויה ליפול וכו' עד סוף הסימן. בריש בבא בתרא וזה לשון הרמב"ם
בפי"א (הי"ג) אבל אם חרבו יסודותיו או שנטו כתליו לנפול סותרין אותו מיד
ומתחילין לבנות במהרה ביום ובלילה שמא תדחק השעה וישאר חרב:
שולחן ערוך אורח חיים סימן קנב
סעיף א
* אין סותרים (א) בית הכנסת (ב) כדי
לבנות (ג) בית הכנסת אחר, א <א> שמא יארע להם (ד) אונס * (ה) שלא יבנו האחר;
אלא * (ו) בונים אחר תחלה, (ז) ב ואח"כ [ב] סותרים הישן (ואפי' לא רצו לסתור
רק מחיצה א' להרחיבו, נמי * (ח) ג דינא הכי) (רבי' ירוחם נ"ג ח"ה
וב"י בשם הרמב"ם). והני מילי, שהיה הראשון חזק; * (ט) <ב> אבל אם
חרבו יסודותיו או נטו כותליו ליפול, * סותרים אותו מיד ומתחילין לבנות ד במהרה
ביום ובלילה, שמא תדחק השעה וישאר חרוב. הגה: (י) ה <ג> ואסור ליקח אבנים
מבהכ"נ הישנה כדי לבנות חדשה (הגהות אשר"י פ' בני העיר). * (יא) ו
<ד> ואסור [ה] לסתור * דבר מבהכ"נ, * אלא (יב) אם כן עושה על מנת
לבנות. (מרדכי פרק בני העיר).
משנה ברורה סימן קנב
(א) בית הכנסת - וה"ה [א]
ביהמ"ד ובין של יחיד [ב] או של רבים:
(ב) כדי לבנות וכו' - ר"ל לא
מיבעיא אם אין דעתו לבנותו אח"כ כלל דאסור אלא אפילו אם סותרו כדי לבנות אחר
[ג] במקומו או במקום אחר דאסור [ד] ואפילו אם דעתו לבנותו עתה בגודל פאר ויופי:
(ג) בית הכנסת אחר - וה"ה לעשות
ממנו ביהמ"ד נמי אסור אע"פ שקדושתו גדולה יותר [כדלקמן בסימן קנ"ג
ס"א] ומהאי טעמא דמסיים. כתבו האחרונים דה"ה כשהבהכ"נ מושכרת להם
רק לזמן ודעתם לשכור אח"כ במקום אחר אסור לסלק את עצמם ממקום הראשון עד
שישכרו תחלה במקום אחר:
(ד) אונס וכו' - ואפילו אם היו כבר
המעות גבויים לצורך כל הבנין ומונחים ביד הגבאי ואפילו האבנים והקורות וכל צרכי
הבנין מוכנים אפ"ה אסור דלמא מתרמי להו פדיון שבויים ויהבי להו [גמרא]:
(ה) שלא יבנו האחר - ונמצאו [ה]
עומדין בלא ביהכ"נ [ו] ואפילו איכא להו דוכתא לצלויי באיזה מקום נמי אסור.
והיכא דאיכא עוד ביהכ"נ קבוע בעיר שיכולים להתפלל שם כולם הט"ז מתיר
והמ"א אוסר בכל גוונא ועיין בביאור הלכה:
(ו) בונים האחר תחלה - היינו שגומרים
אותה כולה [ז] ואף שלא התפללו עדיין בה מותר לסתור הישנה דתו ליכא למיחש דילמא
איתרמי להו שום דבר מצוה ויזבנו הביהכ"נ כדלקמן בסימן קנ"ג סי"ג:
(ז) ואח"כ סותרין - כתב
המ"א בשם המשאת בנימין דאפילו היה הביהכ"נ של כרכים דמבואר לקמן בסימן
קנ"ג ס"ז דאנשי העיר אין יכולין למכרו בשום גוונא דמסתמא בנאוהו אדעתא
דכו"ע ושמא יש אחד בעולם דלא ניחא ליה במכירה זו הכא שרי דמסתמא כל העולם
מרוצים לזה כיון שבנו להם ביהכ"נ אחרת תחת זה:
(ח) דינא הכי - שאין סותרין המחיצ'
אלא בונין החדש בצד הישן ואח"כ סותרין הישן ועיין ביאור הלכה:
(ט) אבל אם חרבו וכו' - וה"ה
כשגזר מלכות שלא יתפללו עוד באותו ביהכ"נ ומן הנמנע להשתדל [א"ר] כתב
הט"ז מעשה בעיר אחת שהיו היהודים דרים חוץ לחומה ואירע הענין שנתישבו בתוך
החומה והיתה הביהכ"נ לבדו חוץ לחומה ואמרתי אין לך תיוהא גדולה מזו והתרתי
לסתור אותה כדי לבנותה תוך החומה ויתחילו לבנות ביהכ"נ החדשה ויטלו אח"כ
האבנים מן הישנה ויבנו תוך החומה מהם:
(י) ואסור ליקח אבנים וכו' - ענין
בפני עצמו הוא ולא קאי אחרבו יסודותיו דאז בודאי מותר לסתרו ולבנות ממנו את הבנין
החדש אלא אריש הסעיף קאי דהבהכ"נ הישן הוא שלם וקמיירי שכבר התחיל בנין החדש
וחסרו לו אבנים להשלים הבנין ורוצה לסתור הישן כדי להשלים החדש וקמ"ל דאפילו
בכה"ג שאין סתירתו של זה אלא לבנינו של זה [ח] אפ"ה חיישינן שמא יארע לו
אונס ולא ישלים וע"כ אסור אפילו באיכא דוכתא לצלויי וכמ"ש לעיל בריש
הסימן:
(יא) ואסור לסתור דבר - דהוי כנותץ
אבן מן ההיכל דאסור משום שנאמר את מזבחותם תתצון וגו' לא תעשון כן לה' אלהיכם
ובהכ"נ וביהמ"ד ג"כ נקרא מקדש מעט. ודוקא לנתוץ [ט] ולשבר כלי קודש
או לעקור דבר מחובר כמו אבן ממזבח לאפוקי לפנות הכלי קודש והספסלין וכדומה
מביהכ"נ אף שאין זה כבוד לביהכ"נ יש לומר שאין בכלל זה [מהר"מ פאדווה
סי' ס"ה]:
(יב) א"כ עושה וכו' - דאין זה
נתיצה אלא בנין. ואותן שמדבקין דף בכותל ביהמ"ד ועושים גומא בכותל שיוכל
להחזיק שם על ידי עץ אותו דף [י] רבים מהאחרונים מקילין בזה דלא כט"ז:
ביאור הלכה סימן קנב
* אין סותרין וכו' - וה"ה אם
רוצה למכרה וליקח אחרת בדמיה דאסור קודם שקנה האחרת כ"כ האחרונים:
* שלא יבנו האחר - עיין במ"ב מה
שכתבנו בשם הט"ז ומ"א והנה יש הרבה אחרונים שהעתיקו דברי הט"ז
לדינא והרבה מהן מחמירין כהמ"א ולענ"ד אחרי דבסותר ע"מ לבנות
לכו"ע ליכא איסורא דאורייתא כ"א שחששו חכמים שמא יפשעו אח"כ ולא יבנו
ואחרי דלאיסורא לא מצינו למי מהראשונים שיחמירו בהדיא בזה כמו שהאריך הט"ז
[דמהרא"ש אין ראיה דלא ניחא ליה לומר דביהכ"נ שאינו אלא של קייטא או של
סיתוא מקרי ביהכ"נ קבוע] ואדרבה מצינו להרבה ראשונים שמקילין בהדיא בענין זה
והוא הרמב"ן שהובא בהר"ן במגילה והביאו הרמ"א לקמן בקנ"ג
ס"ז בהג"ה וכמו שכתב הט"ז ולשון זה הובא ג"כ באשכול [אף
דהמ"א יישב זה בס"ק ט"ז אבל פשטא דלישנא משמע כהט"ז וכן
בא"ר מוכח דס"ל דדעת הרמ"א כהט"ז וכן מוכח בביאור הגר"א
שם וכאן] וכן הרשב"א והנ"י והתוספות ס"ל בהדיא להקל בדאיכא בי
כנישתא אחרת קבוע בעיר וכן ג"כ דעת האגודה כמ"ש בא"ר וכן מהמאירי
משמע ג"כ דס"ל הכי [מדכתב שמא יתרשלו ונמצאו עומדים בלא ביהכ"נ
משמע דס"ל ג"כ להקל בדאיכא בי כנישתא קבוע] שוב אין להחמיר בזה. אך
כ"ז דוקא אם בביהכ"נ הקבוע יש מקום לכולם בריוח להתפלל דאל"ה נראה
דלכו"ע אסור:
* בונים האחר תחלה - עיין מש"כ
במ"ב דהיינו שיגמרו כולה והטעם דאל"ה עדיין חיישינן לפשיעותא שיבוא
למוכרו לפדיון שבויים כן מוכח בב"ב שם בסוגיא דקאמר אי הכי כי בנו נמי ומשני
דירתא דאינשי לא מזבני ומשמע דדוקא כשגמרו דשם דירה עליה אבל קודם חיישינן
לפשיעותא וכן מוכח ברמב"ם פ"ח מהלכות מתנות עניים והביאו המחבר לקמן
בסימן קנ"ג סי"ג דדוקא כשנגמר הבנין אין למוכרו לפדיון שבויים ומקורו
הלא הוא מסוגיא זו וממילא מוכח דעד שנגמר הבנין אסור לסתור דחיישינן לפשיעותא [אף
שהמ"א לקמן בס"ק ל"ב כתב גירסא אחרת ברמב"ם האמת הוא כמו
שהעתיק המחבר וכן הוא בסמ"ג וכל בו שהעתיקו כל לשון הרמב"ם בזה והעתיקו
כגירסת המחבר וברמב"ם דפוס אמשטרדם ג"כ הגירסא כמו שכתב המחבר וכן דעת
הט"ז ביו"ד סימן רנ"ב דדוקא כשגמרו] וכן משמע שם בתוספות ד"ה
אי הכי וכן בשיטה מקובצת בשם עליות הר"י דעד שגמרו איכא למיחש וכן מוכח פשטות
הש"ס במגילה כ"ו ע"ב בעובדא דרמי בר אבא ע"ש וכן איתא במאירי
בהדיא וז"ל אפילו בנה את החדשה ולא השלים קרויה עדיין וחסרו קורות ולבנים
ורוצה להסיר קורות של זו כדי לשום על זו אינו רשאי עכ"ל והארכתי בכל זה
לאפוקי ממשמעות הב"ח דמשמע שדעתו להקל בשכבר התחילו בבנין החדש ואיכא דוכתא
לצלויי וליתא דאכתי איכא למיחש לפשיעותא וכנ"ל:
* דינא הכי - עיין במ"ב והנה
בד"מ העתיק דין זה מהרמב"ם והרי"ו. וקצת פלא על הרי"ו דלא
הזכיר כלל דעת הרא"ש רבו דמשמע ממנו להיפך דהיכא דרוצה להרחיבו וא"א בלא
סתירת הבנין דשרי לסתרו שאין דרכו כן בחיבורו בכל מקום [ולולא דמסתפינא הו"א
דחילוף שורות יש בדברי הרי"ו בזה ודין דוכן להרחיבו צ"ל אחר תיבת לאלתר
עי"ש ולפ"ז אדרבא יהיו דבריו ממש כדברי הרא"ש דזה דומה לתיוהא ושרי
וכדרך הרי"ו בכל מקום לסתום כדברי הרא"ש רבו] ואפשר דלדינא לא פליגי כלל
הרמב"ם והרא"ש דכונת הרמב"ם רק היינו בדאפשר בלא"ה אבל
כשהביהכ"נ קטן מהכיל את כל המתפללין שם ואי אפשר לתקנו אא"כ יסתור מתחלה
כל הבנין דשרי דהוא כעין תיוהא דשרו רבנן וכדעת הרא"ש [ומצאתי שגם הפמ"ג
העיר בזה] אמנם התשב"ץ ח"ב סימן ק"ע סתם שם ג"כ דלהרחיבו אסור
כדברי הרמב"ם ומשמע שם קצת דבכל גווני אסור כפשטות לשון הרמב"ם:
* אבל אם חרבו יסודותיו וכו' - עיין
בריטב"א מגילה כ"ו שכתב דאפילו חזי ביה תיוהא אינו שרי לסתרו אלא מדעת
הפרנסים:
* סותרים וכו' - היינו אפי' בדליכא
דוכתא לצלויי קודם שיבנו החדש כן מוכח מדעת הרמ"ה שהביאו בשמו דמעשה דהורדוס
מקרי ליכא דוכתא לצלויי ואפ"ה משני הגמרא דמותר משום דתיוהא חזי ביה:
* ואסור לסתור וכו' - עיין במ"ב
מש"כ בשם המהר"ם פאדווה והנה בפמ"ג הבין מדברי מהר"ם דדוקא
בדבר שהוא מחובר ממש ולזה הקשה עליו ממבשל בעצי הקדש דמבואר במכות כ"ב דלוקה
מלא תעשון כן עי"ש ונדחק בזה ובאמת לדעתי לא עלה על דעת מהר"מ מעולם
לומר כן דא"כ לפ"ז המשבר כלי שרת במקדש דרך השחתה לא יעבור בלאו זה וזה
ודאי אינו וגם מפשטיה דקרא דכתיב אבד תאבדון את כל המקומות וגו' את אלהיהם על
ההרים [וזה מיירי בתלוש כדאיתא בע"ז מ"ה] וגו' ופסילי אלהיהם תגדעון
[ועיין יראים מצוה ע"א] וע"ז מסיים לא תעשון כן לה' אלהיכם ומוכח דכל
דבר קדושה בין מטלטל בין מחובר אסור להשחיתו אלא כונת המהר"מ הוא על מה ששאלו
ממנו על ענין פינוי הספסלין והכלים מביהכ"נ אם הוא בכלל נתיצה דבר
מבהכ"נ וע"ז השיב דנתיצה הוא דוקא בדבר מחובר ר"ל כיון שהכלים אינם
מחוברים לביהכ"נ אלא הוי דבר בפני עצמו ובסילוקן אין נשחת כותלי ביהכ"נ
וגם להם בעצמן אין מקלקל לא שייך בזה שם נתיצה:
* דבר מביהכ"נ - וה"ה כל
כלי ביהכ"נ דדינם ג"כ כביהכ"נ כמבואר בירושלמי פ' בני העיר
וברמב"ם פי"א מהלכות תפלה הט"ו ומסתברא דה"ה לענין זה וכמו
שכתבתי לעיל:
* אא"כ עושה על מנת לבנות - והא
דמבואר לעיל דמותר לסתור הישן אחר שנבנה החדש התם שאני שהיה רצונם מתחלה לסתרו
לתועלת הבנין החדש אלא שרבנן אסרו אז זה משום פשיעותא והבנין החדש בנוהו באופן זה
שיסתרוהו אח"כ לתועלת בנין החדש ולפיכך לא גרע גם עתה מסותר ע"מ לבנות
ושרי:
בית יוסף אורח חיים סימן קנג
ט וכשמוכרין אנשי הכפר בית הכנסת
יכולים למכרה ממכר עולם והלוקח יעשה בה מה שירצה חוץ ממרחץ ובורסקי וכו'. במשנה
פרק בני העיר (כז:) פלוגתא דתנאי ופסק כחכמים וכן פסק הרמב"ם בפי"א
מהלכות תפלה (הי"ז):
והא דאמרינן שהמעות נשארין בקדושתן
וכו' הני מילי שלא מכרוהו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר וכו'. שם (כו.) על
מתניתין דבני העיר שמכרו רחובה של עיר לוקחים בדמיו בית הכנסת וכו' אבל אם מכרו
תורה לא יקחו ספרים וכו' אמר רבא לא שנו אלא שלא מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי
העיר אבל מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אפילו למישתי ביה שיכרא שפיר דמי
ופירש רש"י לא שנו. דאין מורידין דמים מקדושתן אף בית הכנסת בחשיבותו עומד
ביד לוקח [דומיא דספרים] לוקח בהם ס"ת והלה מנהיג ספרים בהוייתן: אלא שלא
מכרו. הטובים ברשות העם [אבל מכרו שבעה טובי העיר ברשות העם] פקעה קדושתם מן החפץ
ומן הדמים ומותר לעשות מהם כל רצונם: וכתב הרא"ש (סי' א) פירש רש"י
אפילו למישתי ביה שיכרא בדמים והדין עמו משום דבהכי איירי מתניתין כדקתני לוקחים
בדמיה ומיהו הוא הדין בבית הכנסת יכול הלוקח לעשות בה כל צרכו אפילו ארבעה דברים
שאסרו חכמים דכולה מתניתין איירי כשלא מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר וכן
דעת הרמב"ם (תפלה פי"א הי"ז) אבל הראב"ד חלק עליו וכתב אין זה
מחוור שיוכלו להתנות על ארבעה דברים הללו ואם אמרו שיכולים להתנות עליה למה שרצו
והוא היה תל חרב לא אמרו לחלל הבית שהיה לתפילה להיותו בורסקי וכיוצא בו ע"כ
כלומר דדוקא כשהבית הכנסת הוא תל חרב מותר ללוקח לעשות בו מה שירצה וכעובדא דרבינא
(מגילה כו:) דהוה ליה תלא דבי כנישתא בארעיה אבל כשהבית הכנסת בבנינו אינו רשאי
לעשות בו ארבעה דברים הללו. ודברי רבינו כדעת הרמב"ם והרא"ש והכי
נקטינן: ומשמע מדברי רבינו שכשמכרוהו טובי העיר במעמד אנשי העיר עושין בכל המעות מה
שירצו דסתמא אמר רבא אפילו למישתי ביה שיכרא שפיר דמי ולא חילק כלל וכן נראה שהוא
דעת הרא"ש (שם) שכתב דהא דאמר רבא לא שנו אלא שלא מכרו שבעה טובי העיר וכו'
אכל הני דמתניתין קאי הילכך יחיד שמכר ס"ת שלו יכול להשתמש בדמיו כי לדעתו
הוא מוכרו ודינו כמו שמכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר: והקשה הרמב"ן
(ריש פ' בני העיר) היאך יכולים למוכרו כיון שהוא קדוש קדושת הגוף כמ"ש (כו:)
שאסור למשכן או להשכיר ועוד כי מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר איך התירו
לעשות בדמים מה שירצו והלא הדמים נתפסין הן בקדושתן ותירץ דבית הכנסת עשאוהו כתשמיש
מצוה כסוכה ולולב שנזרקין אחר מצותן ובזמן מצותן אסור להסתפק מנויי סוכה כל שבעה
וכן אסור להרצות מעות נגד נר חנוכה (שבת כב.) לפיכך בבית הכנסת כל זמן שרוצים בו
בני העיר נוהגים בו קדושה ואפילו בחרבנו שהרי לא עבר עדיין זמן מצותו וראוי לבנותו
הילכך כשמכרוהו שבעה טובי העיר שלא במעמד אנשי העיר אין בני העיר רוצים מן הסתם
שתכחש מצותה לגמרי אלא שתחול קדושת בית הכנסת על הדמים (ואפי') [אבל] כשנמלכו בני
העיר למכרו ואפילו למישתי שיכרא שרי שכבר עבר זמן מצותה ונפקעה ממנו קדושתו כסוכה
ולולב אחר מצותן מכל מקום כשאין להם אלא בית הכנסת אחד אסור למכרו כדאמרינן (מגילה
שם) לא ליסתור איניש בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתא וכשיש להם אחרת מותר
למכרה דהוי ליה כמפריש שבעה אתרוגים לשבעה ימים דיוצא בו ואוכלו וספרים וכל תשמישי
קדושה אף על פי שבכל מקום בקדושתן הן עומדים אפילו הכי [אם] מכרום לעשות צרכיהם
בדמיהם איכא משום אכחושי מצוה הילכך עד שיסכימו במכירתם שבעה טובי העיר במעמד אנשי
העיר אינם רשאין להוציאן בצרכיהן ולא מפני שתהיה קדושתם נתפסת ממש על הדמים
עכ"ל: והר"ן (ח. סוד"ה ומאן דשרי) כתב דכיון דבית הכנסת עיקרו עשוי
לומר בו דבר שבקדושה הטילו בו חכמים קדושה מדבריהם וכו' אבל הרמב"ם (שם
הי"ח) כתב אם התנו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר על מותר המעות שיהיו חולין
הרי הן חולין וכשלוקחין הדמים ובונים מהם בית הכנסת אחר או שקנו מהם תיבה ומטפחת
ותיק או חומשים או ס"ת השאר יהא חולין כמו שהתנו ויעשו בהן מה שירצו ונראה
מדבריו דלא מהני התנו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אלא למותר בלבד וכן נוטים
דברי רבינו ירוחם (נ"ג ח"ח כח:) והטעם מדמייתי בגמרא (כז.) ברייתא דקתני
במה דברים אמורים שלא התנו אבל התנו אפילו לדכסוסיא מותר פירוש דכסוסיא ששוכרין בני
העיר אדם רוכב סוס שיהא להם מזומן לשלחו בשליחות למושל העיר ואוקימנא בגמרא במכרו
והותירו והכי קאמר במה דברים אמורים בשלא התנו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אבל
התנו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אפילו לדכסוסיא נמי מותר משמע דלא מהני התנו
שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אלא דוקא למותר וההיא דאמר רבא לא שנו אלא שלא
מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אבל מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר
אפילו למישתי ביה שיכרא שפיר דמי לא לענין הדמים קאמר אלא לענין שהלוקח רשאי
להשתמש בבית הכנסת כל תשמיש שירצה ואפילו אם תימצי לומר דקאי אדמים איכא למימר דלא
קאי אלא אמותר בלבד וכעין אוקימתא דההיא ברייתא: והתוספות (ד"ה אבל) כתבו
אאוקימתא דההיא ברייתא קשה כיון שהתנו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר למה לי
להותירו ואמאי נקטיה והא אפילו בכל הדמים יכולים הם לעשות מה שירצו כדאמרינן לעיל
אפילו למישתי ביה שיכרא ופירש רש"י אפילו לקנות מן הדמים שכר לשתות ויש לומר
דנקט והותירו לאשמועינן דאף במותר בעי תנאי דסלקא דעתך דאם קנו מן הדמים דבר קדושה
והותירו דמותר לעשות מן המותר כל מה שירצו אפילו בלא תנאי קמ"ל דלא ולדברי
הרמב"ם דתנאי דשבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר לא מהני לכל הדמים אלא למותר
בלבד משמע דהוא הדין ליחיד שמכר ס"ת שלו שהוא צריך לקנות בדמיו ס"ת אחר
והמותר יעשה בו מה שירצה ומיהו נראה דהיינו דוקא בעבר ומכרו שלא ללמוד תורה ולישא
אשה אבל אם היה צריך לאחד משני דברים הללו שהוא רשאי למכרו בשבילם נראה שמודה
דמותר ליהנות בכל הדמים וכן נראה מדבריו בפ"י מהלכות ס"ת (ה"ב)
שכתב לעולם אין מוכרין ס"ת אלא לשני דברים שילמוד תורה בדמיו או שישא אשה
בדמיו והוא שלא יהיה לו דבר אחר למכור ומדקאמר סתמא שילמוד תורה בדמיו או שישא אשה
בדמיו משמע דבכל הדמים קאמר: וריב"ש כתב בתשובה (סי' רפה) דלדברי הרמב"ם
יקשה איך הותרה המתנה מטעמא דאי לאו דיהיב להו מידי לא יהבי ליה (שם כו:) ונצטרך
לומר ולפרש דאי לאו דיהיב להו מידי דבר של עילוי כגון תיבה ומטפחות וכמו שפירש
הרמב"ן (שם) אבל מלשון הרמב"ם אין נראה שפירש הוא כן או אפשר דאף בכל
דמי בית הכנסת יכולים להתנות שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אלא שהרמב"ם
אשמעינן רבותא דאע"פ שלא התנו בשעת מכירה על כל הדמים ונשארו הדמים בקדושה
והוצרכו לעלות בהן אפילו הכי כשעילו והותירו יכולים להתנות על המותר עכ"ל:
שולחן ערוך אורח חיים סימן קנג סעיף ט
כשמוכרים (נג) אנשי הכפר בית הכנסת
יכולים למכרו (נד) ממכר עולם, והלוקח יעשה בו מה שירצה, (נה) חוץ ממרחץ ובורסקי
ובית טבילה ובית הכסא; * (נו) ואם מכרוהו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר, (נז) יעשה
הלוקח (נח) אפילו אלו ארבעה דברים.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן קנג סעיף ט
(נג) אנשי הכפר ביהכ"נ -
וה"ה [נב] בשל כרכים כשתלו בשעת הבנין בדעת יחיד המבואר לעיל בסוף ס"ז:
(נד) ממכר עולם - כיון שאנשי העיר או
טובי העיר מסכימים להמכירה וכדלעיל בס"ז:
(נה) חוץ ממרחץ וכו' - שכל אלו הם
תשמישים מגונים מאד [נג] ואסור לעשותן במקום שהיה ביהכ"נ ואפילו אם נפל הבנין
במקום ההוא ונשאר רק תל בעלמא אסור להשתמש שם באלו הארבעה דברים [נד] וכן אסור
לזרוע במקום ההוא שכל זה הוא גנאי למקום שהיה מתחלה ביהכ"נ:
(נו) ואם מכרוהו שבעה וכו' - הטעם
[נה] דאז פקעה הקדושה מהמקום ההוא לגמרי ועיין בפמ"ג דמסתפק דאפשר דבעינן
דוקא כשהתנו בהדיא בעת המכירה והרשו ללוקח על זה:
(נז) יעשה הלוקח וכו' - וה"ה
[נו] שע"י זט"ה במא"ה מותר להוציא הדמים לכל מה שירצו אפילו לדבר
חול:
(נח) אפילו אלו הארבעה דברים - עי'
בבה"ל דדין זה לא ברירא ולכתחלה בודאי צריך ליזהר בזה:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן קנג סעיף ט
* ואם מכרוהו זט"ה וכו' יעשה
הלוקח אפילו אלו ד' דברים - כן הוא דעת הרמב"ם והרא"ש ונמשכו אחריהם
הטור ורי"ו. והראב"ד פליג ע"ז וכדמבואר בפוסקים ולדידיה לא שרו
בש"ס להשתמש תשמיש של גנאי אלא בתל חרב בלא"ה אלא שעמד עליו ביהכ"נ
מקודם אבל לא שיהיו רשאים לחלל בית תפלה לעשותו בית הבורסקי וכדומה. והנה
הר"ן ומאירי הביאו ב' דעות אלו ולא הכריעו והרשב"ץ ח"ב סי'
ק"ע החזיק בדעת הראב"ד עי"ש ובאמת דקולא יתרתא היא לפי מה שהחליטו
הרמב"ן ורשב"א וריטב"א דביהכ"נ הוי כשאר תשמישי מצוה כסוכה
ולולב ושופר וכדומה אלא דאם הסכימו זט"ה במעא"ה למוכרו א"כ גילו
דעתם שאין להם עוד צורך בו והוי כמו תשמישי מצוה לאחר זמן מצותן שנזרקין
עיי"ש בדבריהם וא"כ לפי מה דפסק המחבר בסי' כ"א ס"ב בטליתות
של מצוה שבלו שאין לו ליחדם לתשמיש מגונה אלא זורקן והם כלין וא"כ ה"ה
בעניננו אינו נכון וכ"ש לשיטת הר"ן שהטילו בו קדושה מדבריהם א"כ
עדיפא עוד משאר תשמיש מצוה ובודאי דאין להשתמש בו תשמיש של גנאי. איברא דיש לומר
דדינא דסי' כ"א הנ"ל באמת אינו מוסכם דהא מרא דהאי שמעתא דסי' כ"א
הוא הראב"ד וכמו שמובא שם בב"י ואפשר דאזיל לטעמיה בכאן ואפשר
דהרמב"ם באמת פליג שם אדין הנ"ל [עיי"ש בסי' כ"א בביאור
הגר"א מקור האי דינא מסוגיא דפ' כל הכלים ובאמת הרמב"ם שם מפרש דמיירי
בכל בגדים ול"ד טליתות של מצוה והסוגיא שם יתורץ באופן אחר עיין ברשב"א
ומאירי שם] אכן המחבר דפסק להא דראב"ד בסי' כ"א הנ"ל וגם בסי'
תרס"ד ס"ח מובא ג"כ דין זה גבי הושענא בשם או"ז פ' בני העיר
עיי"ש באו"ז שמביא כן בשם ס' הקדמון בשר ע"ג גחלים א"כ היכי
שרינן הכא להלוקח לעשות בו בית המרחץ או בית הכסא. ואפשר היה לומר דלפי מה שכתבנו
לעיל בביאור הלכה סברא אחרת בטעמא דטובי העיר במעא"ה משום דמסתמא כולם
מקדישים אדעתם והוי כמו הקדישו על תנאי אפשר דלפי סברא זו מש"ה שרי אפילו
בתשמיש של גנאי כיון דתלו בדעתם והרי הם הסכימו לזה אלא דעדיין קשה דלא מסתברא כלל
דיהבי אדעתא דידהו כ"כ אפי' למעבד בה ביה"כ. היוצא מדברינו דמסתברא דכמו
דפסקי' בסי' כ"א לענין ציצית ובסי' תרס"ד לענין הושענא שאין להשתמש בהם
דבר של גנאי ה"ה הכא וכ"ש הוא מפני שהוא דבר קבוע וניכר ובזיון גדול
להשתמש בה בקלות ראש וכמ"ש הריטב"א בסוגיא דאוגרה ומשכונא דמשום זה חמור
ביהכ"נ משאר תשמישי מצוה עיי"ש:
בית יוסף אורח חיים סימן קנג
י ובמה שכתב הרא"ש הילכך יחיד
שמכר ס"ת יכול להשתמש בדמיו יש לדקדק במאי מיירי דאי מכרו ללמוד תורה ולישא
אשה פשיטא שיכול להשתמש בדמיו דאם לא כן מאי נפקא מינה במאי דתניא דאין מוכרין
ס"ת אלא ללמוד תורה ולישא אשה ואי בעבר ומכרו היכי מדמה ליה להני דמתניתין
דשאני הני שנמכרו בהיתר ואפשר שסובר הרא"ש שאין היחיד אסור למכור ס"ת
שלו וכמו שכתב המרדכי בפרק בני העיר (סי' תתכד) בשם ראבי"ה (סי' תקצ) דהא
דתניא אין מוכרין ס"ת ישן ליקח בו חדש קאי אמתניתין דאוקימנא בכפרים אי נמי
בכרכים כדפי' לעיל אבל כל הני קדושות דמתניתין אם הם של יחיד יכול לעשות בהם מה
שירצה דאדעתא דידיה עבדינהו כדחזינא דאמר רב אשי כיון דאדעתא דידי קא אתו מזביננא
ליה ובס"ת דיחיד המוכרו ליכא איסורא אבל אינו רואה סימן ברכה כדאמר רשב"ג
(מגילה כז.) ע"כ וכן כתוב בנמוקי יוסף (כו: ד"ה זיל זבנה) בשם ה"ר
משולם וזה לשונו דהא דאמר רב אשי זיל זבנה משבעה טובי העיר וכו' וכן הדין
בס"ת שעשה יחיד לצרכו קודם שהקדישו לקרות בו רבים שיכול למכרו ויפה כחו מבית
הכנסת לפי שהס"ת עומד בקדושתו בבית הלוקח מה שאין כן בבית הכנסת ובגמרא (שם)
דבעי מהו למכור ס"ת ישן ליקח בו חדש בס"ת דבני העיר דמתניתין איירי או
בכיוצא בו דיחיד כלומר שהקדישו לקרות ברבים ובכהאי גונא נמי איירי הא דאמר
רשב"ג שאין מוכרין ספר תורה אלא ללמוד תורה או לישא אשה אבל מדברי
הרמב"ם משמע דאפילו עשאו יחיד לקרות בו לעצמו אסור למכרו אלא ללמוד תורה או
לישא אשה עכ"ל: ובספר ארחות חיים (הל' ביהכ"נ אות כד) כתב בשם בעל
ההשלמה (מהדו' חפוטא מגילה עמ' קלו) כדברי רבינו משולם ז"ל וזה לשונו יחיד
שעשה ס"ת לעצמו או קנאו מותר למכרו ולעשות מדמיו כל מה שירצה ואם עשאו לקרות
ברבים דינו כשל רבים ואפילו עשאו לעצמו לאוגורי ולמשכוני אסור ולאושולי מותר אפילו
משל רבים ליחיד והוא הדין לספרים של יחיד שמותר למכרן ולעשות מדמיהן כל מה שירצה
עכ"ל וכן נראה מדברי רבינו שכתב וכן כל יחיד בשלו יכול למכרו וכו' אפילו
ס"ת אע"פ שמצאתי כתוב דאליבא דהרא"ש (ריש הל' ס"ת) דהאידנא
אין מצוה בקניית ס"ת אמרה. פשט לשונו לא משמע הכי אלא דלעיקר דינא מיירי ועוד
דמשמע דלא פטר הרא"ש מכתיבת ס"ת או קנייתו בזמן הזה וכמו שאכתוב בהלכות
ס"ת בסייעתא דשמיא. ושם יתבאר בסימן רע"ד וסימן רפ"ב אם מותר למכור
היחיד ס"ת ותכשיטיו:
שולחן ערוך אורח חיים סימן קנג סעיף י
י"א (נט) דיחיד בשלו, (ס) אפילו
ס"ת כב מותר למכרו ולעשות בדמיו כל מה שירצה (סא) כל שלא הקדישו לקרות ברבים;
* (סב) כג <י> ויש מי שאוסר אא"כ (סג) כד ללמוד תורה או לישא אשה.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן קנג סעיף י
(נט) דיחיד בשלו וכו' - הטעם דעל שלו
יש לו כח כזט"ה במא"ה בשל צבור דמותר להוציא ע"י מכירה זו הדמים
לכל מה שירצו וכנ"ל:
(ס) אפילו ס"ת - כתב הע"ת
דאף לפי דעה זו דמותר ואין הדמים נתפסין בקדושה מ"מ לכו"ע אין רואה סימן
ברכה בדמים אלו וכ"כ הא"ר:
(סא) כל שלא הקדישו וכו' - המ"א
מצדד דאם נתנו לרבים לקרות בו אסור לכו"ע אפילו לא הקדישו ממש וכתב עוד
וצ"ע על מה סומכין העולם שמוכרין ס"ת ומשתמשין בדמיהן אפילו נתנו
לביהכ"נ וצ"ל כיון דהמנהג כן הו"ל [נז] כאלו התנה בתחלה שלא תחול
קדושת רבים עליהן וכמ"ש ביו"ד סימן רנ"ט ס"ב בהג"ה:
(סב) ויש מי שאוסר - ולדעה זו [נח]
אפילו זט"ה במעמד אנ"ה ג"כ אסורין למכור ס"ת ולהשתמש בדמיה
אא"כ הוא תועלת בשביל לימוד התורה ואם מכר צריך לקנות בדמיה ס"ת אחרת
[מ"א] ומלבוש יו"ד משמע דבזט"ה במעמד אנ"ה לכו"ע מותר
להשתמש בדמיה [א"ר]. כתב מ"א דדוקא בספר תורה אבל בתשמישי קדושה
לכו"ע מותר ביחיד למוכרו ולהשתמש בדמיה כל מה שירצה מיהו מהמחבר ביו"ד
רפ"ב סי"ח מוכח דיש מי שאוסר ס"ל דאפילו בתשמישין נמי אסור להשתמש
בדמיה דיחיד אין לו כח כזט"ה במא"ה. כתבו האחרונים דאפילו בס"ת אם
קנה מתחלה הס"ת כדי למכרה וכ"ש אם קבלה בחוב פשוט דמותר למכרה לכ"ע
ולהשתמש בדמיה למה שירצה. איתא ביו"ד סי' ע"ר דשארי ספרים דינן
כס"ת ואסור למכרן אלא ללמוד תורה או לישא אשה והנה פה כתב המחבר דיש שתי דעות
אפילו בס"ת אפשר דשם מיירי כשהקדישו לרבים לקרות בו:
(סג) ללמוד תורה - היינו להתפרנס בדמיו
בריוח [פמ"ג] וכתב עוד צ"ע אם מוכרין ס"ת לקנות גמרא ופוסקים
ופירושיהן דהא הטעם דמוכרין ס"ת בשביל ת"ת משום דלמוד גדול שמביא לידי
מעשה א"כ ה"ה אפשר דכה"ג נמי דא"א ללמוד בלא ספרים:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן קנג סעיף י
* ויש מי שאוסר וכו' - עיין במ"א
דלא קאי כ"א אס"ת ולא אתשמישיה ובביאור הגר"א משמע דלהיש מי שאוסר
והוא דעת הרמב"ם אפילו בתשמישי קדושה ג"כ אסור להוציא המעות לדבר חול
אפילו ע"י זט"ה במעא"ה ורק לביהכ"נ הותר דבר זה ודעת הפמ"ג
דלא נוכל לתלות זה לדעת הרמב"ם עי"ש ובי"ד סימן רפ"ב סעיף
י"ז פסק ג"כ דע"י זט"ה במעא"ה נוכל להוציא המעות של
תשמישי קדושה שנמכרו לחול ולא הביא דעות בזה כדהביא שם לקמיה בסעיף י"ח משמע
דס"ל דבזה כו"ע מודים דמותר: