רי"ף מגילה דף ח.
גמ' מגילה דף כו:, כז.
אורך השיעור הקולי ברי"ף
ר"ן ושו"ע הוא 34 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 14 דקות
1) כשם
שמותר להם למכור בית הכנסת כך נותנין אותו במתנה, אבל לא משכירין אותו ולא ממשכנין
אותו
2) נפסקו
לו חוטי לבן או תכלת זורקו באשפה מפני שהיא מצוה שאין בגופה קדושה
4) תיבה
שנשברה, מותר לעשות ממנה אחרת קטנה. אבל אסור לעשות ממנה כסא לספר תורה
5) מטפחות
ספרים שבלו, עושין אותם תכריכין למת מצוה וזו היא גניזתן
6)... ס"ת
שבלה, מניחין אותו בכלי חרס וגונזין אותו בקבר ת"ח
7) מותר
לעשות בית הכנסת בית המדרש, אבל ז בית המדרש אסור לעשותו בית הכנסת
רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים
פרק יא הלכה כ
כשם שמותר להם למכור בית הכנסת כך
נותנין אותו במתנה, שאילו לא היה להם לציבור הנייה במתנה זו לא נתנוהו, אבל לא
משכירין אותו ולא ממשכנין אותו, וכן כשסותרין בתי כנסיות לבנותן מותרין למכור
ולהחליף ולתת במתנה הלבנים והעצים והעפר שלהן, אבל להלוותן אסור שאין הקדושה עולה
מהן אלא בדמים או בהנייה שהיא כדמים.
טור אורח חיים סימן קנג
מותר לעשות מבה"כ בית המדרש אבל
לא מבית המדרש בה"כ שקדושת בית המדרש יתירה על קדושת בה"כ בני העיר
שמכרו בה"כ יכולים לקנות בדמיה תיבה מכרו תיבה יכולים ליקח בדמיה מטפחת מכרו
מטפחת לוקחין בדמיה חומשין מכרו חומשין לוקחין בדמיהן ס"ת אבל איפכא להורידן
מקדושתן לא ואפי' אם קנו בקצת המעות דבר שקדושתו חמורה אין יכולים לשנות המותר
לקדושה קלה וכן אם גבו מעות לבנות בה"מ או בה"כ או לקנות תיבה או מטפחת
או ס"ת ורצו לשנותן מלצורך שגבו אותן אין משנין אלא מקדושה קלה לחמורה אבל אם
עשו בהן הדבר שגבו אותן בשבילו משנין המותר לכל מה שירצו והא דבה"כ נמכרת
ה"מ של כפרים שאין באין שם אנשים ממקומות אחרים שלא נעשית אלא לבני הכפר לבד
אבל של כרכים שבאין שם אנשים ממקומות אחרים אפי' בנו אותה משלהם אינה נמכרת
אא"כ תלו אותה בדעת היחיד אז יעשה בה היחיד מה שירצה ומ"מ המעות נשארין
בקדושתן ואם בנו בית סתם והקדישוהו אחר כך לבה"כ דינו כבה"כ ומיהו אינו
קדוש עד שישתמשו בו אפי' אם בנאוהו תחילה לשם ב"ה וכשמוכרין אנשי כפר
בהכ"נ יכולין למכרה ממכר עולם והלוקח יעשה בה מה שירצה חוץ ממרחץ ובורסקי
ובית הטבילה ובית הכסא והא דאמרי' שהמעות נשארין בקדושתן ואין הלוקח יכול לעשות בו
אלו הד' דברים ה"מ בשלא מכרוהו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אבל אם מכרוהו
שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר עושין במעות מה שירצו וכן הלוקח יעשה בה אפילו אלו
הד' דברים וכן כל יחיד בשלו יכול למוכרו ולעשות בדמיו כל מה שירצה אפילו ס"ת
בה"כ או לבנים או עצים מבה"כ ישן שסתרו יכולין ליתנן במתנה דמתנה כמכר
וכן יכולים להחליפם באחרים והן יוצאין לחולין אבל אסור למשכנן או להשכירן אפי'
ע"י שבעה טובי העיר שעדיין נשארין בקדושתן שאין כאן דבר אחר שתחול קדושתן
עליו לבנים חדשים שנעשו לצורך בה"כ אין בהן קדושה:
בית יוסף אורח חיים סימן קנג
יא ב"ה או לבנים או עצים מבית
הכנסת ישן שסתרו יכולים ליתנן במתנה וכו'. שם (כו:) פלוגתא דרב אחא ורבינא וקיימא
לן (פסחים עד:) דכל היכא דפליגי רב אחא ורבינא הלכה כדברי המיקל. וכן פסקו
הרי"ף (ח.) והרמב"ם (תפלה פי"א ה"כ) ודלא כרבינו ירוחם שכתב
(בנ"ד) (נ"ג ח"ח כח.) ליתנה במתנה ספק אם יוצאה לחולין בשבעה טובי
העיר הילכך אם נתנוה אסור להשתמש בה. ומפרש בגמרא טעמא דמאן דשרי משום דאי לא הוה
להו הנאה מיניה לא הוו יהבי ליה הדר הוה ליה כזביני. וממה שכתב הר"ן
(ד"ה ומאן דשרי) בשם הרמב"ן נראה דדוקא כשההנאה שקבלו ממנו הוא דבר של
קדושה כגון תיבה או מטפחת או ספרים הא לאו הכי לא ומיהו הר"ן נחלק עליו וכן
נראה שהוא דעת הפוסקים שכתבו דין זה סתם:
וכן יכולים להחליפם באחרים והן יוצאין
לחולין אבל אסור למשכנן או להשכירן וכו'. פשוט שם. והתוספות (כו: ד"ה אוגורה)
הקשו היכי אמרינן דאסור למשכוני בי כנישתא והא רבי מאיר לא אסר אלא ממכר לעולם אבל
על תנאי שרי ומאי שנא וצריך לומר דהא דשרי רבי מאיר היינו של רבים לרבים והא דאסרינן
הכא משכנתא הוי ליחיד משום זלזול ע"כ אבל לא ראיתי לאחד מהפוסקים שחילק בכך:
ואיתא תו בגמרא (שם) דליבני עתיקי כלומר שהם מבית הכנסת ישן אסור לאוזפינהו:
לבנים חדשים שנעשו לצורך בית הכנסת
אין בהם קדושה. גם זה פשוט שם דלכולי עלמא הזמנה כי האי לאו מילתא היא ולא היה צריך
רבינו לכתוב זה דהא כיון דקיימא לן (סנהדרין מח:) כמאן דאמר הזמנה לאו מילתא היא
אפילו נבנה הבית לשם בית הכנסת אין בו קדושה עד שיתפללו בתוכו וכבר כתב רבינו כן
בסמוך ולא כתב הא דלבנים חדשים אלא משום דאיתמר בגמרא גבי הדינים שהזכיר בסמוך ומה
שיש לדקדק בזה כתבתי לעיל (ד"ה ואם בנו):
שולחן ערוך אורח חיים סימן קנג סעיף
יא
(סד) כה בהכ"נ או לבנים ועצים
(סה) מבהכ"נ ישן שסתרו, (סו) כו יכולים ליתן (סז) במתנה, (סח) כז דאי לאו
דהוה להו הנאה מיניה לא הוי יהבי ליה הדר הוי ליה כמכר, * וכן יכולים להחליפן
באחרים והם יוצאים לחולין; אבל אסור * (סט) למשכנן * או להשכירן (ע) או להשאילן,
(עא) כח אפילו ע"י ז' טובי העיר, שעדיין נשארים בקדושתן (עב) שאין כאן דבר
אחר שתחול קדושתן עליו. הגה: ודוקא בדרך (עג) שמורידן מקדושתן, אבל * מותר להשאיל
(עד) אפי' ס"ת לקרות בה, אפי' משל כט רבים ליחיד. (ב"י בשם א"ח).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח
חיים סימן קנג סעיף יא
(סד) ביהכ"נ - ישן:
(סה) מביהכ"נ ישן - פי' שכבר
התפללו בו כדלעיל סעיף ח':
(סו) יכולים ליתן - היינו שבעה טובי
העיר [נט] במעמד אנשי העיר [ס] ויש אומרים דאפי' בלא מעמד אנשי העיר נמי יכולים.
ובכרכים [סא] אסור בכל גווני:
(סז) במתנה - והלוקח יכול להשתמש בם
[סב] תשמיש חול:
(סח) דאי לאו דהוה להו וכו' - או
שמקוים שיהיה להם הנאה ממנו באיזה פעם [ריטב"א] ולפ"ז ליתנו לאנשי עיר
רחוקה שבודאי לא נהנו ולא יהנו מהם לעולם אסור דהא אין כאן דבר אחר שתחול ע"ז
קדושת בית הכנסת וע"כ לא נפקע קדושתה ואסור להשתמש בה. וכ"ז מיירי
כשנותנין להשתמש בה בחול [סג] אבל ליתנה להן במתנה שיתפללו בתוכה מותר דהא אין כאן
הורדה מקדושה וכמ"ש בהג"ה ועיין במ"א שמצדד דה"ה דמותר להם
ליתן ס"ת [וה"ה כל תשמישי קדושה] [סד] במתנה דהא אינן מורידין אותן
מקדושתן בזה:
(סט) למשכנן או להשכירן - דכיון שגוף
החפץ לא נמכר עדיין ברשות בעלים הראשונים הוא ובקדושתיה קאי:
(ע) או להשאילן - פי' על זמן
ואח"כ יחזירם בעין דאילו בהלואה לחלוטין והלוה יחזיר לבנים אחרים תמורתם
בודאי שרי דהיינו חליפין דשרינן [ריטב"א]:
(עא) ואפילו ע"י זט"ה -
ואפי' [סה] אם היה ג"כ במעמד אנשי העיר:
(עב) שאין כאן ד"א וכו' -
ואע"פ [סו] שקבל מעות כשמשכנן או השכירן אין שייך לומר דחלה הקדושה על המעות
שהרי אין גוף החפץ קנוי לו ועדיין נשאר בקדושתו וקא משתמש בקודש:
(עג) שמורידן מקדושתן - דהיינו שהשואל
והשוכר משתמש בהן בחול:
(עד) אפילו ס"ת וכו' - וכ"ש
להשאיל ביהכ"נ להתפלל בה ועיין בע"ת דזה דוקא כשהשואל והשוכר קורא
בס"ת וכן מתפלל בביהכ"נ בעשרה הא לא"ה יש בזה משום זלזול קדושה
והמ"א כתב בסקכ"ז דמסתימת הפוסקים משמע דבכל גווני שרי:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח
חיים סימן קנג סעיף יא
* וכן יכולים להחליפן באחרים - הוא
לשון הטור ומקורו ממגילה כ"ו ע"ב דאמר שם לבני חלופינהו שרי והנה לפי מה
שפסק המחבר לעיל ס"ד דלהחליף הקדושה לכיוצא בה יש אוסרים ע"כ יפרש הא
דשרי הגמרא היינו להחליף על דבר שהוא עילוי קדושה אבל לא על לבנים אחרים וכ"כ
הקרבן נתנאל אבל לשון הטור והשו"ע קשה לפי"ז. והנה לפי מה שכתב
הב"י לעיל דהטור מתיר על דבר שהוא כיוצא בה ניחא לשון הטור אבל עדיין קשה
לשון השו"ע ואפשר דמיירי דהלבנים מביהכ"נ ישן לא היו טובים והוא בכלל
חזי ביה תיוהא דשרי לכו"ע וכמו שכתבתי לעיל במשנה ברורה סקי"א ע"ש:
* למשכנן וכו' - ובתשובת בית דוד מתיר
למשכן חפצי כסף של קודש לבטחון למלוה בלבד ושלא ישתמש בהן כלל [עקרי דינים] ופשוט:
* או להשכירן וכו' - ולענין מכירה על
תנאי משמע בתוד"ה אוגורי ומשכוני דשוה למשכון ושכירות ואסור ובחידושי ריטב"א
מיקל בזה עי"ש טעמו:
* מותר להשאיל - היינו רוב בני העיר
או הממונים שעל פיהם נעשה כל דבר [אחרונים]:
רמב"ם הלכות ציצית פרק ג הלכה ט
ומותר להכנס בציצית לבית הכסא ולבית
המרחץ, נפסקו לו חוטי לבן או תכלת זורקו באשפה מפני שהיא מצוה שאין בגופה קדושה,
ואסור למכור טלית מצוייצת לכותי עד שיתיר ציציותיה, לא מפני שיש בגופה קדושה אלא
שמא יתעטף בה ויתלוה עמו ישראל וידמה שהוא ישראל ויהרגנו, ט נשים ועבדים וקטנים י
פטורין מן הציצית מן התורה, ומדברי סופרים שכל קטן שיודע כ להתעטף חייב בציצית כדי
לחנכו במצות, ונשים ועבדי' שרצו להתעטף בציצית מתעטפים בלא ברכה, ל וכן שאר מצות
עשה שהנשים פטורות מהן אם רצו לעשות אותן בלא מ ברכה אין ממחין בידן, טומטום
ואנדרוגינוס חייבין בכולן מספק לפיכך אין מברכין אלא עושין בלא ברכה. +/השגת
הראב"ד/ נשים ועבדים שרצו להתעטף בציצית מתעטפין בלא ברכה. כתב הראב"ד
ז"ל /א"א/ דוקא בציצית שאין בה כלאים ויש שחילק ואומר אף בברכה ואומר
שגם הברכה רשות ומביא סעד לדבריו מפ"ק דקידושין מדרב יוסף דאמר מריש הוה
אמינא מאן דאמר לי הלכה כר' יהודה דאמר סומא פטור מן המצות עבידנא יומא טבא לרבנן
דלא מיפקדנא ועבידנא ואם איתא דמאן דלא מיחייב לא חזי לברוכי א"כ איסורא קא
עביד דאיהו בברכה קא עביד להו דאי בלא ברכה מאי יומא טבא איכא עכ"ל.+
בית יוסף אורח חיים סימן כא
א ציצית אין בהן משום קדושה דתשמישי
מצוה הן ויכול לזורקן. בפרק בני העיר (מגילה כו:) תנו רבנן תשמישי מצוה נזרקים כו'
תשמישי קדושה נגנזין ואלו הם תשמישי מצוה סוכה לולב שופר ציצית. ומשמע לרבינו
דאפילו בעודן במצותן תניא דנזרקין אבל בשאלתות כתב בפרשת שלח (שאילתא קכו) אסור
לבני ישראל למיעבד צרכיהון וכו' כלומר ולפי דבריו הא דתנו רבנן דנזרקין כשעברה
מצותן דוקא היא כגון חוטי ציצית אחר שנפסקו וסוכה ולולב ושופר אחר שעבר זמן מצותן
אבל כל שלא עבר זמן מצותן אסור להשתמש מהם כדי שלא יהיו מצות בזויות עליו דילפינן
מדם דאמר ביה קרא (ויקרא יז יג) ושפך וכסה במה ששפך דהיינו ביד בה יכסה אבל לא
יכסה ברגל שלא יהו מצות בזויות עליו כדאיתא בפרק כיסוי הדם (חולין פז.). וכתב
רבינו שאפשר לחלק בין כיסוי הדם לנהנה מן המצוה דדוקא בכיסוי הדם שעשיית המצוה הוא
הכיסוי אם יעשנו ברגל שייך לומר שהמצוה בזויה עליו אבל אם עושה המצוה דרך כבוד אם
נהנה ממנה אח"כ אין כאן משום ביזוי מצוה והעלה שטוב להחמיר כלומר מדרך חומרא
בעלמא ולא מדינא: ותמהני עליו היאך סתר דברי השאלתות בדחיה בעלמא דאיכא למימר
כשנהנה מהמצוה היא בזויה בעיניו וכיון דחזינן דקפיד רחמנא גבי דם שלא יהו מצות
בזויות עליו ילפינן מיניה לכל ביזוי מצוה ואפילו ביזוי כל דהו ועוד דלפי דבריו
מאיזה טעם אסור לאורוחי בהושענא ולמיכל אתרוג דמצוה (סוכה לז:) ולהסתפק מנויי סוכה
כל שבעה (שבת כב.) ולהשתמש מנר חנוכה (שם) ושרי לאישתמושי בחוטי ציצית דאי טעמא
דהני משום דאיתקצו למצוותייהו חוטי ציצית נמי איתקצי למצוותייהו ואם כן על כרחך
צריך לומר דהא דתנו רבנן נזרקין בשעבר מצותן דוקא היא וכן פירש שם הר"ן
(מגילה ח. ד"ה תשמישי) וכן כתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב בשם העיטור (הל'
ציצית שער השני ח"ב) וכך הם דברי הרמב"ם בפרק ג' (ה"ט) שכתב נפסקו
לו חוטי לבן או תכלת זורקן לאשפה מפני שהיא מצוה שאין בגופה קדושה משמע דוקא
בשנפסקו אבל אם לא נפסקו לא ובהדיא אמרינן בפרק במה מדליקין (שם) דטעמא דאסור
להרצות מעות כנגד נר חנוכה היינו כדי שלא יהו מצות בזויות עליו כמו גבי דם ואיבעיא
לן מהו להסתפק מנויי סוכה כל שבעה ואמר רב יוסף אבוהון דכולהו דם הרי מפורש שההנאה
מדבר מצוה עד שלא עברה מצותו חשיב ביזוי מצוה וילפינן ליה שפיר מדם כדברי השאלתות
הילכך הכי קיימא לן מדינא בלא פקפוק כלל:
שולחן ערוך אורח חיים סימן כא סעיף
א
(א) <א> חוטי ציצית (ב) [א]
שנפסקו, יכול לזרקן [ב] (ג) לאשפה, מפני שהיא מצוה שאין בגופה קדושה, * אבל כל זמן
שהם (ד) קבועים בטלית, אסור (ה) להשתמש בהם כגון * לקשור בהם שום דבר וכיוצא בזה,
משום בזוי מצוה. (וי"א דאף לאחר שנפסקו, (ו) אין לנהוג בהן מנהג בזיון (ז) א
לזורקן <ב> במקום מגונה, אלא שאינן צריכין גניזה (כל בו הלכות שבת). ויש
מדקדקין (ח) לגונזן, והמחמיר ומדקדק במצות תע"ב) (מהרי"ל הלכות ציצית)
(וע"ל סימן תרס"ד סעיף ח' ט').
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח
חיים סימן כא סעיף א
(א) חוטי ציצית וכו' - וה"ה לכל
תשמישי מצוה כגון [א] סוכה ולולב ושופר וכל כה"ג לאחר שנתבטלו [ב] ואינם
עומדין עוד למצותן:
(ב) שנפסקו - או שהתירן מהטלית
וה"ה [ג] מקודם שעשאן בבגד דהזמנה לאו מילתא היא:
(ג) לאשפה - אבל [ד] אסור לעשות בהם
תשמיש מגונה דלא גרע ציצית מטלית לקמן בס"ב:
(ד) קבועים בטלית - אפילו אם אין לבוש
עתה בהטלית ואפילו [ה] בלילה כיון שהוא [ו] עומד ללבישה ולצאת בהציצית ידי מצות
ציצית וכן שופר נמי אפילו לאחר ר"ה וכן לולב ישן אם עומדין עדיין למצוה לשנה
הבאה אסור להשתמש בהן משום ביזוי מצוה ועיין בבה"ל:
(ה) להשתמש בהן - ובציצית [ז] לא מהני
תנאי באומר איני בודל מהן כמו בתרל"ח ס"ב משום דביזוי מצוה הוא דציצית
ע"כ בהכרח לשם מצוה עושה דמברך עליהן להתעטף:
(ו) אין לנהוג בהן - וכן [ח] בסכך
הסוכה ולולב ושופר לאחר שנתבטלו ממצותן אין לזורקן לאשפה וכל כה"ג דבר שאינו
כבוד למצוה שעברה וכתב הפמ"ג דנכון שלא לעשות תשמיש מגונה אפילו בדפנות
הסוכה:
(ז) לזורקן - ר"ל [ט] בידים אסור
לזורקן לאשפה אך אם מתוך שלא גנזן נזרקו ממילא אין לחוש לזה:
(ח) לגונזן - כתב מהרי"ל דיניח
הציצית בתוך הספר לסימן או לעשות בהן שום מצוה דהואיל ואיתעביד בהו מצוה חדא
יתעביד בהו אחריתא:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח
חיים סימן כא סעיף א
* אבל כ"ז שהם קבועים וכו' -
עיין במ"ב והוא מהב"ח והביאו דבריו הע"ת והא"ר והסכים להם
הפמ"ג ג"כ דלא כהט"ז שכתב דכו"ע מודים בזה דשרי ועיין לקמן
בסימן תרל"ח בסק"ב במ"א במ"ש לענין סוכה בנויה משנה לשנה
דמשמע מדבריו שם דבכל השנה ואפי' כשיגיע חג הסוכות כ"ז שלא ישב בה אין עליה
רק שם הזמנה בעלמא ומוכח בפשיטות דס"ל כסברת הט"ז דהוא מותר להשתמש בה
עדיין ואין בזה משום ביזוי מצוה דלא כב"ח ועיין בשע"ת שהביא שם בשם
הברכ"י שכתב בשם מהר"י מולכין שס"ל שם ג"כ לאיסור אך הוא דחה
דבריו שם מכח דברי המ"א ולפלא שלא זכר דהב"ח יסבור ג"כ כוותיה ואין
להתיר שם רק מחמת דהוי כאלו התנה שאינו בודל וכמו שכתב השע"ת שם ועוד אפשר
לומר דסברת המ"א לחלק בין ציצית דבכל יום היא עומדת לקיים בה המצוה ע"כ
אפילו בעת שפושטה מעליו עדיין לא נתבטל המצוה מן הבגד משא"כ בסוכה לאחר ז'
ימי החג דנתבטל מצותה ממנה עד לשנה הבאה ע"כ אף דדעתו עליה אין עליה רק שם
הזמנה בעלמא ולפ"ז עכ"פ בלולב ושופר ע"כ דיפלוג המ"א ג"כ
אהב"ח:
* לקשור וכו' - עיין בפמ"ג שכתב
דאף בכל מצוה דרבנן שייך בה האיסור דביזוי מצוה עיי"ש:
רמב"ם הלכות תפילין ומזוזה
וספר תורה פרק י הלכה ד
תיק שהוכן לספר תורה והונח בו וכן
המטפחות והארון והמגדל שמניחין בו ספר תורה אף על פי שהספר בתוך התיק וכן הכסא
שהוכן להניח עליו ספר תורה והונח עליו ספר תורה הכל תשמישי קדושה הן ואסור לזרקן
אלא כשיבלו או כשישברו נגנזין, אבל הבימות שעומד עליהן שליח ציבור ואוחז הספר,
והלוחות שכותבין בהן לתינוק להתלמד אין בהן קדושה, וכן * רמוני כסף וזהב וכיוצא
בהן שעושין לספר תורה לנוי תשמישי קדושה הן ואסור להוציאן לחול אלא אם כן מכר אותן
לקנות בדמיהן ספר תורה או חומש. +/השגת הראב"ד/ אבל הבימות שעומד עליהם שליח
ציבור ואוחז הספר והלוחות שכותבין בהן לתינוק להתלמד אין בהן משום קדושה. כתב
הראב"ד ז"ל /א"א/ אין דעתי נוחה מזה הפירוש, ושמעתי הלוחות שהמפטיר
והמתרגם עומדין עליהם בשעת שימוש, ומה שאמרו שאין בהם קדושה כלומר שאין בהם קדושת
תשמיש ספר תורה אבל יש להן קדושת בית הכנסת והכי איתא בירושלמי עכ"ל.+
שולחן ערוך אורח חיים סימן קנד סעיף ג
* (ו) ה תשמישי קדושה, כגון: (ז) תיק
של ספרים ומזוזות, <ב> ורצועות תפילין, (ח) וארגז (ט) שנותנין בו ס"ת
או חומש (י) ו וכסא שנותנין עליו ס"ת, (יא) ז <ג> ווילון שתולין לפני
ההיכל, (יב) יש בהן קדושה (יג) וצריך לגנזן. הגה: * (יד) ודוקא הדבר שמניחין בהן
דבר הקדושה בעצמו לפעמים, או ח שנעשית לכבוד כגון (טו) המכסה שעל הקרשים של
הספרים, אבל אותו מכסה שהוא לשמור אותו מכסה שעל הקרשים, לא מיקרי תשמיש, דהוי
תשמיש דתשמיש, וכל כיוצא בזה. יש אומרים דלא מקרי ארון הקודש אלא אם הוא כמין
ארגז, שאינו עשוי רק לכבוד התורה, * אבל ארון (טז) הבנוי ב [ג] בחומה הנעשה
לשמירה, לא מיקרי תשמישי קדושה; וכל שכן אם הספרים (יז) ג מתקלקלים בו, (יח) ד
דמותר ליטלן משם (מרדכי והגהות אשר"י פ' בני העיר). אסור לכבס (יט) מטפחת של
ס"ת (כ) במי רגלים, מפני הכבוד (רבי' ירוחם נ"ב ח"ז ר"ן מרדכי
פ"ק דמ"ק).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן קנד סעיף ג
(ו) תשמישי קדושה וכו' - והיינו דאף
דבתשמישי מצוה קי"ל בסימן כ"א דלאחר שעבר מצותן מותר לזורקן בתשמישי
קדושה אינו כן אלא אף לאחר שנתבלו ואין ראויין עוד לתשמישן מ"מ יש בהן קדושה
וצריך לגנזן וגם אסור להשתמש בהן שום תשמיש ודוקא תשמיש קדושה עצמה אבל דבר המשמש
להתשמיש קדושה והוא הנקרא תשמיש דתשמיש אין בו קדושה ומותר להשתמש בהן אף בעודן
קיימין [פמ"ג]:
(ז) תיק של ספרים - היינו תורה נביאים
וכתובים שהם קדושה והתיק הוי תשמיש לקדושה [ה] וה"ה לשאר ספרי קודש
ומש"כ ורצועות תפילין ה"ה [ו] לתיק שלהן וכל זה [ז] בין בשל יד ובין בשל
ראש:
(ח) וארגז וכו' - מיירי שהוכן לכך
ואפילו אם עדיין לא נתן בו רק פעם אחד או שלא הוכן מתחלה לכך אך שרגיל ליתן שם
בקביעות ג"כ נתקדש עי"ז וכנ"ל בסימן מ"ב במ"ב סק"ט
וכ"ד עי"ש:
(ט) שנותנין בו ס"ת - קמ"ל
דלא נימא דלשמירה בעלמא עביד ולא לכבוד ואין על הארגז שם תשמישי קדושה [גמרא].
ואותן תיבות המיוחדות לשום שם ספרים שלנו שהספרים מכוסים בנייר ובעור או בקרשים
מקרי התיבה תשמיש דתשמיש [ספר שיורי ברכה בשם תשובת ר"י בן הרא"ש] ואף
דבארגז שנותנין בו ס"ת קי"ל דאפילו הס"ת מונחת בתיק אפ"ה הוי
הארגז תשמישי קדושה כמבואר בי"ד סימן רפ"ב סי"ב אפשר דארגז שאני
שעשוי לכבוד הס"ת כדאיתא בגמרא משא"כ באלו התיבות שעשוי רק לשמירה
בעלמא:
(י) וכסא וכו' - הוא השלחן שעומד על
הבימה ואף דעליו מונח מטפחת ועל המטפחת מונח הס"ת א"כ השלחן אינו אלא
תשמיש לתשמיש אפ"ה דין תשמיש קדושה יש לו משום [ח] דלפעמים נותנין עליו
הס"ת בלא מטפחת [גמרא]:
(יא) ווילון שתולין - הוא הפרוכת
והיינו למנהג התלמוד שהיו לפעמים מניחין ס"ת עליה או שהיו מכסין בה הס"ת
[ונראה שהיה זה דבר מצוי בזמנם [ט] דאל"כ הו"ל תשמיש אקראי בעלמא ואין
ע"ז שם תשמיש קדושה] אבל האידנא דלא נהגינן הכי הו"ל רק תשמיש דתשמיש
וזהו שהגיה הרמ"א לקמן בס"ו בהג"ה [אחרונים]:
(יב) יש בהן קדושה - וה"ה מקק
ספרים ומקק מטפחותיהן והיינו רקב של הספרים והמטפחת שנעשה על ידי התולעת האוכלתן
[שבת צ' עמוד א']:
(יג) וצריך לגנזן - היינו אחר שנתבלו
ואין עומדין לתשמישן עוד אפ"ה יש בהן קדושה ואסור להשתמש בהן או לזורקן
וע"כ יגנזם במקום המשומר משא"כ תשמיש דתשמיש אפילו בעודן קיימין מותר
ליהנות בהן וכנ"ל:
(יד) ודוקא הדבר וכו' - זה הכלל כל
שנוגע ממש בקדושה בלי הפסק אע"פ שאין כ"כ לכבוד רק קצת שמירה כמו ארגז
וכו' (לאפוקי ארון בחומה שהוא רק לשמירה בעלמא) ולכבוד אע"פ שאין נוגע כך כמו
טסי כסף ומכסה על הקרשים הואיל ומונח על הקדושה אע"פ שיש הפסק תשמישי קדושה
הוה משא"כ פרוכת שלנו בסעיף ו' אע"ג דדבר יקר וכבוד הוא מ"מ הוי
כמחיצה ואין מונח כלל על הקדושה [פמ"ג] ועיין בבה"ל מה שכתבנו בשם
הגר"א בזה:
(טו) המכסה שעל הקרשים - שדרכן היה
לעשות לספרים תיק של קרשים ועליהן היו מכסין במכסה לנוי ולכבוד והואיל שהיא עשויה
לכבוד הקדושה לכן נחשבת לתשמישי קדושה אף שאינה נוגעת בקדושה עצמה:
(טז) הבנוי בחומה - היינו שיש חלל
בחומה כמין ארון וה"ה אם נעשה כן בכותל של עץ דבכל זה הוי כחדר בעלמא כיון
שלא נעשה לכבוד רק לשמירה ואם עושין ארון עץ תוך חלל החומה אותו הארון תשמיש קדושה
הוה וכן כששוטחים חתיכת בגד בתוך החומה שלא יתקלקלו הספרים יש על אותו הבגד שם
תשמישי קדושה [פמ"ג]:
(יז) מתקלקלים - א"כ לא היה ראוי
מעיקרא ולא חלה עליו שם קדושה דלא מקרי תשמיש דידיה אלא מזיק דידיה ובאופן זה [י]
אפילו עשוי לנוי כיון שהוא מתקלקל אין עליו שם תשמיש קדושה:
(יח) דמותר ליטלן משם - ר"ל
דיטול הס"ת [יא] ומותר לסתור אותו המקום ולא הוי כשאר תשמישי קדושה דאין
לקלקלן וכנ"ל בסוף סימן קנ"ב עיין שם:
(יט) מטפחת של ס"ת - וה"ה
[יב] לכל תשמישי קדושה:
(כ) במי רגלים - וה"ה בכל דבר
המסריח [יג] כמו מי משרה של פשתן וכיו"ב:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח
חיים סימן קנד סעיף ג
* תשמישי קדושה וכו' - ולענין אי מהני
בזה ז' טובי העיר לאפקועי המטפחת וכדומה לחולין כמו בביהכ"נ המבואר לעיל סימן
קנ"ג ס"ז כתב המ"א שם בסימן הנ"ל סקי"ד דלא מהני שום עצה
לאפקועי תשמישי קדושה מקדושתייהו עי"ש וכ"כ שם הא"ר וכבר כתבנו שם
בשה"צ דכן מוכח מדברי הרמב"ן והרשב"א והריטב"א והר"ן
ר"פ בני העיר ונדחקו שם טובא גם בדינא דביהכ"נ טעמא מאי מהני זט"ה
אלא דאסברו לה הרמב"ן והרשב"א דלא חמירא קדושתה מכל תשמישי מצוה דנזרקין
לאחר שפוסקים מלעשות בהם מצוה עי"ש ולא שייך כל זה בתשמיש קדושה אכן
הפמ"ג בסימן קנ"ג אות י"ד בא"א העיר דמדברי הרמב"ם
פ"י מהלכות ס"ת משמע דגם בתשמישי קדושה מהני טובי העיר להוציאה לחולין
עכ"פ אם מתכוין לעלויי בדמיה והטור ביו"ד רפ"ב מוסיף עוד דיכולין
להוציאה לחולין אפילו למשתי בדמיה שיכרא היכא דאיכא טובים במא"ה וממש כמו
בביהכ"נ דיכולין למכרה והלוקח משתמש בה לחולין וגם המעות יוכלו להוציא למשתי
בהם שיכרא והב"י כתב שם דגם הרמב"ם מודה בזה היכא דאיכא טובי העיר
במא"ה אלא דקיצר בלשונו עי"ש בב"י וכן סתם בשו"ע יו"ד שם
אלא דהאחרונים תמהו דמה יענו לקושית הרמב"ן וסייעתו עיין בתשובת חתם סופר
סימן ל"ח שנדחק בזה [ומה שכתב שם לתמוה על הרמב"ם גופא שדבריו סותרין
דברי עצמו בריש דין ד' שכתב שם סתם בתשמישי קדושה דנגנזין ולא חילק דע"י
מכירה יוכל להוציאם לחול לא קשה מידי דדבריו שם בסוף דין ד' קאי על כל דבריו שם
בדין ד'] ולענ"ד טעם הרמב"ם והטור הוא פשוט [דבאמת על טעם הרמב"ן
כבר הקשה הר"ן ועי"ש מה שחידש הוא בזה וגם דבריו דחוקין קצת] דס"ל
דכח טובי העיר דמהני בביהכ"נ הוא משום דכל הנודר נודר על דעתם והוי כמו הקדש
על תנאי דמהני וכעין ההיא דירושלמי פרק בני העיר [והביאוהו הראשונים] רבי ירמיה
אזיל לגווהלנה חמתין יהבין מכושא בגו ארונא אתא ושאל לר' אמי א"ל אני אומר
לכך התנו עליו מתחלה ולפי טעם זה אין חילוק בין תשמישי מצוה כמו ביהכ"נ ובין
תשמישי קדושה ובכולהו מהני זט"ה וכן משמע במאירי במגילה שזה טעם דמהני טובי
העיר שז"ל אבל אם מכרוה זט"ה במעמד וכו' יצאה לחולין אפילו מכרו אותה
להוריד דמיה לקדושה קלה ואפילו להוציאם לדברי חול וכן יצאה קדושת הבית לחולין ביד
הלוקח לכל מיני תשמיש שלדעת כן הקדישוה ובשלהם נסמכו עכ"ל [ומ"מ אפילו
לפי סברא זו לא יתיישב מה שהסמיך הטור ביו"ד שם דינא דאביו הרא"ש דיחיד
בשלו הוא כטובי העיר במא"ה ומשמע ממנו שם להדיא דלפ"ז גם יחיד יכול
למכור תשמישי קדושה שהקדיש להוציאם לחולין ובאמת קשה מאד נהי דאפשר לומר דבשעה
שהקדיש הקדיש אדעתיה ותלה את הדבר ברצונו ולא גרע מאם תלה בדעת יחיד בעלמא וכמו
שמצאתי באמת במרדכי בסימן תתכ"ד בשם הראבי"ה עי"ש מ"מ מסתברא
דלא תלי בדעתיה אלא באם ירצה למוכרה ולהוציא הדמים לחולין רשאי אבל לומר שבשעה
שהקדיש תלה בדעתו שאם ירצה להוציא את החפץ עצמו לחולין יהא רשאי זה לא מסתברא כלל
ואדרבה כל שלא התנה בפירוש מסתמא הקדישה לעולם] ומ"מ לענין דינא אף דדעת
הרמב"ם והטוש"ע שם להקל וגם מהראבי"ה המובא במרדכי פרק בני העיר
סימן תתכ"ו משמע ג"כ דמכירת בני העיר מהני לאפקועי לחולין אף קדושת
תשמישי קדושה [אף שבבגדי ישע מפרש באופן אחר אבל דבריו דחוקין] מ"מ קשה להקל
נגד כל הני רבוותא הרמב"ן והרשב"א והריטב"א והר"ן הנ"ל
וגם מלשון הגר"א בס"ט משמע ג"כ דאינו יכול להוריד תשמישי קדושה
מקדושתן בשום גווני ועיין בפמ"ג בקנ"ג במשב"ז אות ט"ו שגם הוא
נשאר בדין זה בצ"ע:
* ודוקא הדבר שמניחין וכו' - עיין
במ"ב מה שכתבנו בשם הפמ"ג ומביאור הגר"א משמע דכל שהוא נוגע בקדושה
עצמה אע"פ שהוא רק לשמירה לבד מ"מ מיקרי תשמישי קדושה [ומה דפסק
הרמ"א לענין ארון הבנוי בחומה דמשום שהוא לשמירה לא מקרי תשמישי קדושה
צ"ל לדבריו משום דאינו מצוי שיונח ס"ת בתוכו בלא מטפחת ואין הארון נוגע
בקדושה עצמה] ועיין מה שכתבנו לקמיה:
* אבל ארון הבנוי בחומה הנעשה לשמירה
וכו' - הנה דין זה נובע מדברי האור זרוע והובא במרדכי ובהג"א ועי"ש באור
זרוע שמפרש הסוגיא מ"ד הני לאו לכבוד עבידן לנטורי בעלמא עבידן קמ"ל
דר"ל דלכבוד עבידן ומזה הוציא דכל היכי דלשמירה עבידן לא הוי תשמישי קדושה
ועי"ש באור זרוע דכתב בעצמו דנוכל לפרש הסוגיא בהיפך דהיינו דס"ד כיון
דלנטורי עבידן כאנדרונא דמיא [וזו היא גירסת הרי"ף והרא"ש] קמ"ל
דלא דמי לאנדרונא ולפ"ז אפילו אם הוא עשוי לשמירה יש עליו שם תשמישי קדושה
מ"מ הוא מצדד לבסוף שיותר טוב שנפרש כפירוש הראשון אמנם מצאתי במאירי וכן
ברבינו ירוחם שמוכח מהם שסוברים כפירוש השני דאפילו כשנעשה לשמירה הוא בכלל תשמישי
קדושה ולפ"ז אפשר דלדידהו אפילו כשבנוי בחומה אותו המקום הוא בכלל תשמיש
קדושה ואולי דכיון שהוא רק זוית בעלמא חקוק בתוך חומת הכותל נתבטל אותו המקום לגבי
שאר הכתלים והוי כאנדרונא בעלמא ואין על זה המקום כ"א קדושת בית הכנסת
וצ"ע:
שולחן ערוך יורה דעה סימן רפב סעיף יב
יג כד] תיק כה] שהוכן לס"ת
<ח> והונח בו, כו] וכן (יד) <ט> המטפחות (טו) כז] והארון והמגדל
שמניחים ס"ת בו, כח] אע"פ שאין מניחים בו ס"ת כשהוא לבדו אלא כשהוא
בתיק, כט] וכן הכסא שהוכן להניח ס"ת עליו, והונח, כולם תשמישי קדושה הם
ואסורים, ל] ולאחר שיבלו או ישברו, נגנזים.
ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן
רפב סעיף יב
יג תיק כו' - מכאן עד סוף סעיף
י"ח נתבאר הכל על נכון באורח חיים סי' קנ"ד וקנ"ה כי שם ביתו:
שולחן ערוך אורח חיים סימן קנד סעיף ו
אין עושין (כו) יא מתיבה כסא
לס"ת; אבל מותר לעשות מתיבה גדולה קטנה, וכן מותר לעשות מכסא גדול כסא קטן,
אבל אסור לעשות ממנו שרפרף (פי' כסא קטן) לכסא; וכן מותר לעשות מוילון גדול וילון
קטן, או לעשות ממנו כיס לס"ת; אבל לעשות ממנו (כז) יב כיס לחומש, (כח) אסור.
הגה: [י] ופרוכת שאנחנו תולין לפני הארון (כט) יג אין לו קדושת ארון, (ל) רק קדושת
בהכ"נ; וכן הכלונסות שבו תולין הפרוכת, <ו> ומ"מ אסור לעשות מהם
העצים שמסמנים בו הקריאה לחובת היום, (לא) יד שאינן [יא] קדושים כמו הם (פסקי
מהרא"י סי' רכ"ה).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן קנד סעיף ו
(כו) מתיבה כסא - תיבה הוא ארון הקודש
ואף דכסא הוא ג"כ תשמישי קדושה כדלעיל ס"ג [טז] אפ"ה אסור דתיבה
הס"ת מונח בה תמיד וכסא שהוא השלחן אין נותנין עליו הס"ת אלא לפעמים
והוי הורדת הקדושה:
(כז) כיס לחומש - דהוילון משמש לפעמים
לס"ת גופא כנ"ל וחומש אפילו אם הוא עשוי בגלילה קדושתו קלה מס"ת:
(כח) אסור - וכ"ש [יז] שאסור
לכרוך מפה של ס"ת על הנביאים. ומפה שפורסין על השלחן אסור לפרוס על העמוד
שלפני החזן. ומפות שפורסין על הס"ת יכולין לתלותן בכותל ביהכ"נ וכן כלי
כסף שמשימין על הס"ת יכולין להניחן על העמודים שבביהכ"נ [יח] והטעם בזה
דאינו תולה אותן לשם תשמיש ומה לי אם מונחים כאן או כאן:
(כט) אין לו קדושת ארון - דבזמנינו
לעולם אין נותנין עליו ס"ת בלא מטפחת [יט] ומותר לעשות מפרוכת מפה שעל השלחן
וצ"ע למה נהגו לפרסו לחופה לחתנים ואפשר דלב ב"ד מתנה עליהם וכמ"ש
ס"ח:
(ל) רק קדושת ביהכ"נ - ואף שהוא
רק תשמיש דתשמיש מ"מ לא גרע משאר כלי ביהכ"נ שדינם כביהכ"נ אבל שאר
תשמיש דתשמיש שאינם בביהכ"נ כגון של תפילין וכדומה אין בו קדושה כלל
[פמ"ג]:
(לא) שאינן קדושים - שאינן לא לנוי
ולא למלבוש רק לסימן בעלמא שלא יטעו וע"כ הוי הורדה מקדושת ביהכ"נ [כ]
ועכשיו שנהגו לתלות היד בס"ת לנוי א"כ תשמיש קדושה הוה בודאי מותר
לעשותו מכלונסים. איתא בס"ח סימן תתקל"ה דאסור להניח בתוך אה"ק
יריעות פסולים דהוי הורדה לקדושה ובמ"א כתב דאפשר דשרי משום דלב ב"ד
מתנה עליהם וכ"כ בא"ר בשם שכנה"ג דנוהגין להניח בתוכו יריעות
פסולים [כא] אבל חומשים ושאר ספרים יש ליזהר שלא להניח בתוכו אפילו לפי שעה בין
כשהס"ת מונח בתוכה או לא [כב] ובארון הבנוי בחומה לפי המבואר לעיל בס"ג
בהג"ה דיש לו רק קדושת בהכ"נ שרי. ועיין ט"ז שמפקפק קצת על מה
שנוהגין בהו"ר שלאחר שמוציאין כל הס"ת שמים שם נר דולק דהוי דופן ארון
הקודש תשמיש לאותו הנר. וקדושת הארון הוא דוקא כשעושין אותו שיהיה קבוע לעולם [כג]
ואז אפילו נתיישן הארון ועשו אחר אפ"ה אין להשתמש בראשון להורידו מקדושתו אבל
אם עושין אותו לזמן עד שירחיב ה' לעשות אה"ק כראוי לאחר שעושה ארון השני
נתבטל קדושת ארון הראשון וע"כ מותר לשום בתוכו ספרים [ט"ז ושארי
אחרונים]. אסור להשתמש בספר להנאתו כגון להגן בפני החמה או כדי שלא יראה חבירו מה
שעושה. ולהניח ספר אחר תחת ספר שלומד בו כדי להגביהו יש להתיר ואם מונח ספר אחד
לכו"ע מותר להניח ספר אחר עליו [ח"א] וכשהשמש זורחת על הספר שלומד בו
[כד] יש להקל במקום הדחק להגן בספר אחר להיות לצל כיון שאינו עושה להנאתו. לא
ישרטט קונטרס על הספר שהקונטרס עדיין אין בו קדושה אבל כשכבר כתוב עליו ד"ת
יש להקל אם הוא לצורך. אל יניח קונטרסים [כה] שלא נכתבו בם ד"ת בספר ולא שום
דבר ופשיטא לכתוב בספר חשבונותיו דאסור ולא ינסה בו בקולמוס. וצריך למחות בקושרי
הספרים שמדבקין בלוחות הספרים כתבי קודש [כו] וידוע שהמאבד כתבי קודש עובר בלאו
דלא תעשון כן לה' אלהיכם [כז] ואפילו אם נאמר דיזהר שלא ימחוק שם התיבות ובפרט
השמות עכ"פ הוא מורידן מקדושתן והוא איסור גמור:
שולחן ערוך יורה דעה סימן רפב סעיף יג
תיבה שנשברה, מותר לעשות ממנה אחרת
קטנה. אבל אסור לעשות ממנה כסא לספר תורה. לא] וכסא שנשבר, מותר לעשות ממנו כסא
קטן, ואסור לעשות ממנו שרפרף (פי' ספסל קטן) לכסא.
רמב"ם הלכות תפילין ומזוזה וספר
תורה פרק י הלכה ג
ספר תורה שבלה או שנפסל נותנין אותו
בכלי חרש וקוברין אותו אצל תלמידי חכמים וזו היא גניזתו, מטפחות ספרים שבלו עושין
אותן תכריכין למת מצוה וזו היא גניזתן.
שולחן ערוך אורח חיים סימן קנד סעיף ד
[ג*] מטפחות ס"ת שבלו, יכולים
לעשות מהם תכריכין (כא) למת מצוה וזו גניזתן.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן קנד סעיף ד
(כא) למת מצוה - שצרכיו מוטלין על
צרכי צבור [מאירי]:
שולחן ערוך יורה דעה סימן רפב סעיף יא
מטפחות ספרים שבלו, יב <ז>
עושין אותם תכריכין למת מצוה וזו היא גניזתן.
ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן
רפב סעיף יא
יב עושין אותן כו' - כתב בית יוסף
דהיינו דרשות לעשות כן ואינו חיוב בדבר וכן נראה ממ"ש בא"ח שם סעיף ד'
יכולין לעשות כו' וכ"פ הב"ח דאין חיוב בדבר:
שולחן ערוך אורח חיים סימן קנד
סעיף ה
(כב) ט ס"ת שבלה, מניחין אותו
(כג) <ד> בכלי חרס * (כד) [ח] וגונזין אותו בקבר ת"ח, <ה> אפי'
אינו אלא (כה) שונה הלכות י ולא שימש ת"ח.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח
חיים סימן קנד סעיף ה
(כב) ס"ת שבלה - וה"ה
נביאים וכתובים כשהם כתובים בעור ובגלילה ובדיו [פמ"ג]:
(כג) בכלי חרס - שיהיה לו קיום:
(כד) וגונזין אותו - וה"ה [יד]
שאר ספרים שבלו שצריך לגונזן ואסור לשורפן [טו] אע"ג דכונתו שלא יבואו לידי
בזיון מ"מ דרך השחתה עביד וכתב הרמב"ם במל"ת סימן ס"ה שהמאבד
כתבי הקודש עובר בלאו דלא תעשון כן לה' אלהיכם וה"ה בכל תשמישי קדושה יש
ליזהר בזה [אחרונים]:
(כה) שונה הלכות - פי' משניות
וברייתות ולא שימש ת"ח בגמרא שהיא הסברת טעמי המשנה:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח
חיים סימן קנד סעיף ה
* וגונזין אותו בקבר ת"ח - מדכתב
השו"ע בס"ד יכולים לעשות ובסעיף זה וגונזין אותו משמע דהוא חובה ולא
בקרקע אבל לא ראיתי נוהגין כן [פמ"ג]:
שולחן ערוך יורה דעה סימן רפב סעיף
י
ספר תורה שבלה או נפסל, נותנין אותו
<ו> בכלי חרס וקוברין אותו יא (יג) אצל ת"ח, וזו היא גניזתו.
פתחי תשובה על שולחן ערוך יורה דעה
סימן רפב סעיף י
(יג) אצל ת"ח - וכתב בתשובת
הרשב"ש סימן ס"ב דאם יש לחוש משום שיוציאום וישרפום יתנם בכלי חרס בשאר
מקום צנוע עיין שם:
רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת
כפים פרק יא הלכה יד
מותר לעשות בית הכנסת בית המדרש, אבל
ז בית המדרש אסור לעשותו בית הכנסת שקדושת בית המדרש יתירה על קדושת בית הכנסת
ומעלין בקדש ולא מורידין, וכן בני העיר שמכרו בית הכנסת יש להן ליקח בדמיו תיבה,
מכרו תיבה יש להן ליקח בדמיה מטפחות או תיק לספר תורה, מכרו מטפחות או תיק לוקחים
בדמיו חומשים, מכרו חומשין לוקחין בדמיו ספר תורה, אבל אם מכרו ספר תורה אין
לוקחין בדמיו אלא ספר תורה אחר שאין שם קדושה למעלה מקדושת ספר תורה, וכן במותריה.
שולחן ערוך אורח חיים סימן קנג סעיף א
* א מותר לעשות (א) מבהכ"נ בית
המדרש, (ב) אבל לא מבהמ"ד בהכ"נ.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן קנג סעיף א
(א) מביהכ"נ ביהמ"ד - הוא
מקום המיוחד לתורה וקדושתו גדולה יותר [א] ואפילו אין דרך להתפלל שם כלל. כתב
המ"א צ"ע אי מותר לעשות מביהכ"נ ביהמ"ד ליחיד בביתו
ובא"ר מצדד להחמיר בזה וכן משמע במאירי שם במגילה:
(ב) אבל לא וכו' - שמעלין בקודש ואין
מורידין:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן קנג סעיף א
* מותר לעשות וכו' - וה"ה שמותר
למכור ביהכ"נ כדי לעשות ביהמ"ד [אחרונים] ודוקא במקום דליכא למיחש
לפשיעותא כגון שביהמ"ד מזומן לפניו ואינו חסר אלא נתינת מעות: