רי"ף מגילה דף ח:
גמ' מגילה דף כז., כז:
אורך השיעור הקולי ברי"ף
ר"ן ושו"ע הוא 19 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 15 דקות
1) אין
מניחים נביאים וכתובים על גבי חומשים
2) אין מוכרין ספר תורה, אלא כדי
ללמוד תורה ולישא אשה
3) אם עשו מה שגבו לעשות והותירו
משנין המותר לכל מה שירצו
4) מי שהלך בסחורה ופסקו עליו
אנשי העיר שהלך שם צדקה הרי זה נותן לעניי אותה העיר
5) י"א דיחיד בשלו, אפילו
ס"ת מותר למכרו ולעשות בדמיו כל מה שירצה כל שלא הקדישו לקרות ברבים
6) מוכרים בהכ"נ, וכן שאר
דברים שבקדושה ואפי' ס"ת, להספקת תלמידים או להשיא יתומים בדמיו
רמב"ם הלכות תפילין ומזוזה וספר
תורה פרק י הלכה ה
ומותר להניח ספר תורה על גבי ספר תורה
ואין צריך לומר על גבי חומשים, ומניחין החומשין על גבי נביאים וכתובים, אבל אין
מניחין נביאים וכתובים על גבי חומשים ולא חומשים על גבי ספר תורה, וכל כתבי הקדש
אפילו הלכות ואגדות אסור לזרקן, הקמיעין שיש בהם ענינים של כתבי הקודש אין נכנסין
בהן לבית הכסא אלא אם כן היו מחופות עור.
שולחן ערוך יורה דעה סימן רפב סעיף
יט
מותר להניח ספר תורה על ס"ת,
ומניחים חומשים ע"ג נביאים וכתובים, אבל אין מניחים נביאים וכתובים על גבי
חומשים, ולא חומשים על גבי ס"ת. הגה: יד לז] <יג> אבל כתובים על גבי
נביאים (או איפכא, שרי) (ב"י בשם הר"ן בשם תוספות פ"ק דב"ב)
לח] וכל זה מיירי בב' כריכות, שכל א' כרוך בפני עצמו, אבל בכרך א' הכל שרי (מרדכי
פ' השותפין). וע"ל סימן רמ"ג דאסור להרהר בדברי תורה במקומות המטונפים,
והוא (יז) משום כבוד תורה.
ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה
סימן רפב סעיף יט
יד אבל כתובים ע"ג נביאים
ונביאים ע"ג כתובים מותר - כ"כ הר"ן והתוס':
פתחי תשובה על שולחן ערוך יורה דעה
סימן רפב סעיף יט
(יז) משום כבוד - עבה"ט ובס'
חמודי דניאל כ"י כתב מי שרוצה להניחן ספר בתוך ספר בכדי שלא יהא צריך לחפש
אח"כ נראה דאסור וגם אסור להניח בספר שום דבר להשתמר שם:
רמב"ם הלכות תפילין ומזוזה וספר
תורה פרק י הלכה ב
ס"ת כשר נוהגין בו קדושה יתירה
וכבוד גדול, ואסור לאדם למכור ספר תורה אפילו אין ג לו מה יאכל, ואפילו היו לו
ספרים רבים, ואפילו יש ליקח בו חדש, לעולם אין מוכרין ספר תורה אלא לשני ד דברים,
שילמוד תורה בדמיו או שישא אשה בדמיו, והוא שלא יהיה לו דבר אחר למכור.
שולחן ערוך יורה דעה סימן רע סעיף
א
<א> מצות עשה על (א) כל (ב) איש
מישראל (ג) לכתוב לו ספר תורה. ואפילו הניחו לו (ד) אבותיו ספר תורה, מצוה לכתוב
משלו. א ואינו רשאי (ה) למכרו, אפילו יש לו הרבה ספרי תורה. ב (א] <ב>
ואפילו אין לו מה יאכל רק ע"י הדחק) (הגהות מיימוני פ"ו) ג ואפילו למכור
ישן (ו) <ג> כדי לקנות חדש, אסור. אבל ללמוד תורה או לישא אשה, מותר למכור
אם אין לו דבר אחר למכור. הגה: ד ב] וה"ה לצורך פדיון שבויים, מותר למכרו (גם
זה שם ותוס' פ"ק דב"ב ואגודה שם). ועיין באלו הדינים בא"ח סימן
קנ"ג. (ז) ג] שכר לו סופר לכתוב לו ספר תורה, או שקנאו והוא היה מוטעה
והגיהו, הרי זה כאלו כתבו (ב"י בשם נ"י). אבל לקחו כך ולא הגיה בו דבר,
(ח) הוי כחוטף מצוה מן השוק (טור בשם ריב"ל פרק הקומץ). (ט) ואינו יוצא בזה.
פתחי תשובה על שולחן ערוך יורה דעה
סימן רע סעיף א
(ה) למכרו - עבה"ט מ"ש אבל ספרי
יחידים וכו' ועיין במג"א סימן קנ"ג ס"ק כ"ב ועיין בתשובת
נו"ב תנינא חלק חו"מ סוס"י מ"ג ובהג"ה מבן המחבר שם
מ"ש בזה ועמ"ש לקמן סימן רפ"ב ס"ק ט"ז בשם ספר יד הקטנה.
ועיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ג סימן מ"ג שכתב דמותר למכור
ס"ת ע"י הגרלה שקורין אויס פלעטין ואין בזה בזיון לס"ת כלל
ע"ש היטב ועיין באשל אברהם בא"ח סימן שכ"ב סק"א שכתב בשם
תשובת פרי הארץ גם כן דמותר אלא דליתר שאת יניחו הס"ת בלי תפירות ונמצא דאין
בו קדושת ס"ת כלל. ובתשובת ריב"ש הביאו הב"י כתב כל ספר שיש בו
טעות אין בו קדושת ס"ת ויכול למכרו ע"ש. [והביאו גם כן הרמ"א לקמן
סימן רפ"ב סי"ח ובא"ח סימן קנ"ג וע' במג"א שם ובתשובת
ח"ס סימן רע"ט]. ועיין בתשובת רשב"ש סימן שכ"ד שכתב ועל אודות
הספר שמניחות הנשים לבהכ"נ ואמרת שמאחר שאינן מצוות ללמוד תורה טוב שיניחוהו
להשיא יתום ויתומה יפה אמרת אבל לא מטעמך לפי שהנשים אע"פ שאינן חייבות ללמוד
תורה אבל זוכות הן לעולם הבא בזכות התורה כו' אמנם אם יש יתום ויתומה להשיא יותר
יהיה מצוה שיניחוהו להם ממה שיתנו הס"ת לבהכ"נ אלא שזהו כשיש ס"ת
אחר לצבור לקרות בו אבל אל"כ יתנו לצבור שהתלמוד קודם למעשה ע"ש:
(ו) כדי לקנות חדש - [עבה"ט
ועיין בתשובת חתם סופר סימן רנ"ד דמי שהיה לו ס"ת שקנה אסור למכרו כדי
לכתוב ס"ת בעצמו אף שמתחלה לא הוי רק כחוטף מצוה והשתא הוי כאלו קבלה מסיני
אין זה מקרי עילוי בקודש דעלייה צריך להיות במצוה הנקנית שהיא קדושה יותר מהראשונה
ואף אם הספר השני ספרא דוקנא טפי כתבי' ונכתב יותר בהדור גם זה אינו מעלין בקודש
כיון שאין הקדושה מעולה בעצמה אע"פ שהוא יפה ומהודר ע"ש] (ועיין תשובת
אבן השהם סימן כ"ג באחד שנדב לבו ונדר לקנות ס"ת לקיים ועתה כתבו וקנה
ס"ת ואח"כ ראה שאין הכתב מהודר. מחויב לקנות היותר מהודר. דדמי ממש
לאתרוג דאמרינן הידור מצוה עד שליש ואם כן כאן ימכור ויקנה אחרת היותר נאה
ע"ש שהאריך):
שולחן ערוך אבן העזר סימן א סעיף ב
ב (א) אין מוכרין ספר תורה, אלא כדי
ללמוד תורה ולישא אשה.
בית שמואל על שולחן ערוך אבן העזר
סימן א סעיף ב
ב אין מוכרין ס"ת אלא כדי ללמוד
תורה - בכלל זה איתא הספקת תלמידים ובכלל לישא אשה איתא להשיא יתומים כמ"ש
בא"ח סי' קנ"ג ושאר ספרים נמי אסור למכור כמ"ש בי"ד סי'
ר"ע, וכתב בחלקת מחוקק דוקא משום מצות פריה ורביה מוכרים ספר תורה אבל להשיא
יתומה אין מוכרים כי היא אינה מצווה על פו"ר אלא דוקא להשיא יתום מוכרים משום
פו"ר מיהו למ"ש לקמן דמוכרים ס"ת לקיים לערב אל תנח י"ל להשיא
יתומה נמי מוכרים ס"ת לקיים לשבת יצרה דאשה נמי מצווה על שבת כמ"ש בתו'
ב"ב דף י"ג ובתוספת גיטין דף מ"א ונכלל נמי בכלל לישא אשה היינו
אפילו אם כבר קיים פו"ר כן מוכרים להשיא למי שקיים פו"ר או להשיא יתומה
וכ"כ במ"א סי' קנ"ג מיהו מ"ש ססי"ג בהג"ה בשם
הש"ג אשה אל תשב בלא בעל משום חשד משמע דאינה מצווה על שבת וכן משמע בתו' ריש
חגיגה גם בתו' הנ"ל לא כתבו את זאת דאשה מצווה על שבת אלא לחד תירוץ ועיין
בתשו' רד"ך כתב נמי האשה מצווה על שבת ועיין באו"ח יחיד שיש לו ס"ת
ורוצה למכור ולעשות במעות מה שרוצה:
רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים
פרק יא הלכה טו
וכן אם גבו העם מעות לבנות בית המדרש
או לבית הכנסת או לקנות תיבה או מטפחות ותיק או ספר תורה ורצו לשנות כל מה שגבו,
אין משנין אותן אלא מקדושה קלה לקדושה חמורה ממנה, אבל אם עשו מה שגבו לעשות
והותירו משנין המותר לכל מה שירצו, וכל כלי בית הכנסת כבית הכנסת, פרוכת שעל הארון
שמניחים בו הספרים כמטפחות הספרים, ואם התנו עליהם הרי הן כפי התנאי.
רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים
פרק יא הלכה יח
וכן אם התנו שבעה טובי העיר במעמד
אנשי העיר על מותר הדמים שיהיו חולין הרי הן חולין, וכשלוקחין הדמים ובונין מהן
בית הכנסת אחר או שיקנו מהם תיבה או מטפחות ותיק או חומשין או ספר תורה השאר יהא
חולין כמו שהתנו ויעשו בהן מה שירצו.
שולחן ערוך אורח חיים סימן קנג סעיף ה
אם גבו מעות לבנות בהכ"נ או בית
המדרש, או לקנות תיבה או מטפחת (יב) או ס"ת, ורצו לשנותו מלצורך מה שגבו
אותם, * (יג) ה אין משנין אלא מקדושה קלה לחמורה; אבל אם עשו בהם הדבר שגבו אותם
בשבילו, <ב> משנין המותר (יד) ו לכל מה שירצו; ואם כשגבו המעות התנו לעשות
חפצם ממותר הדמים, (טו) אפי' קנו ומכרו וחזרו וקנו קדושה במקצת הדמים, מותר להוריד
המותר; (טז) אבל אם לא התנו כשגבו, אלא כשמכרו התנו, אסור להורידם. הגה: <ג>
ואם קנו בדמים אלו שגבו עצים ואבנים, (יז) חלה קדושת הדמים על העצים והאבנים, (יח)
ואסור לשנותן רק לקדושה חמורה; (יט) ואם הביאו עצים ואבנים לצורך בנין בהכ"נ,
אם באו (כ) ז ליד גבאי אסור לשנותן רק לקדושה חמורה, וקודם שבאו לידי גבאי, (כא) ח
מותר לשנותן; אבל מכל מקום (כב) לא יוכל לחזור בו. (ב"י וכן משמע במרדכי ריש
פ' בני העיר).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן קנג סעיף ה
(יב) או ס"ת - אמה דמסיים אין
משנין קאי או דנקטיה לאשמועינן דמשנין אותו להפסקת תלמידים וכדלקמיה בס"ו:
(יג) אין משנין וכו' - ואם רוצים [ח]
הגבאים ללותן וליתן אח"כ אחרים תחתם להמ"א אסור דהבעלים ניחא להו למעבד
המצוה בממון זה דוקא ולט"ז שרי [ט] אך ע"י שבעה טובי העיר במעמד אנשי
העיר לכו"ע שרו לשנות המעות כמ"ש בסעיף ז':
(יד) לכל מה שירצו - היינו [י] אפילו
דבר שאין בו קדושה כלל אלא שהוא צרכי צבור והטעם כיון שנעשה דעת אנשי העיר בהמעות
מש"ה שרי בהמותר:
(טו) אפילו קנו ומכרו וכו' -
הא"ר והגר"א מפקפקין בזה דאפשר שכיון שאח"כ קנו סתם מכל הדמים
חיילא הקדושה בכל הקניה ואסור אח"כ כשמכרו והותירו:
(טז) אבל אם לא התנו וכו' - הטעם דאז
כשקנו חל הקדושה על כל מה שקנו ואינו מועיל אח"כ התנאי בעת המכירה:
(יז) חלה קדושת הדמים וכו' -
להמ"א שכתבנו לעיל בסקי"ג אסור ללותן וליתן אחרים תחתם:
(יח) ואסור לשנותן רק וכו' -
ואע"ג דמוכח לקמיה בס"ח דאפילו אם בנאוהו לשם ביהכ"נ בעינן דוקא
שהתפללו בו אבל כ"ז שלא התפללו בו יכולין לשנותו דהזמנה לאו מילתא היא [יא]
התם מיירי שלא נעשה הביהכ"נ ע"י גביית מעות שגבו לצרכה מבני העיר אלא
שקנאוהו הקהל [יב] ממעות חולין שגבו סתם או שכל אחד הביא עצו ואבנו ובנו
ביהכ"נ אבל כשנגבה מעות ע"ז מבני העיר ודאי דאסור לשנותו אפילו עדיין לא
התפללו שם כלום וכן אם יש עדיין מעות הגביה או עצים ואבנים שקנו מהם וכמו שפסק
המחבר והרב. והטעם [יג] י"א משום דכבר בא ליד הגבאי והמ"א כתב הטעם
דכיון שנגבו המעות מבני העיר לצורך ביהכ"נ יש בזיון אח"כ אם ישנוהו
להורדת קדושה:
(יט) ואם הביאו עצים וכו' - לפי פירוש
המ"א מיירי כאן שלא הלכו לקבץ אותם מבני העיר דזה לא גריעי מגבו מעות אלא
שנמצאו רבים שהתנדבו מעצמן והביאו דאז מותר לשנותן קודם שבאו ליד גבאי ועיין בבה"ל
ד"ה אין משנין:
(כ) ליד גבאי אסור לשנותן - אבל [יד]
ע"י שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר שרי וכמ"ש ס"ז:
(כא) מותר לשנותן - פי' ללותן ולתת
אחרים תחתיהם וה"ה כשהתנדבו מעות לביהכ"נ נמי דינא הכי [מ"א]:
(כב) לא יוכל לחזור בו - דהוי נדר:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן קנג סעיף ה
* אין משנין וכו' - עיין מ"ב
בס"ק י"ג וי"ח ודע דכל אלו הדברים הם לתרץ דלא לסתור האי דינא
לדינא דהזמנה דקי"ל בעלמא לאו מילתא היא ומשום זה הוכרחו הב"י
והרמ"א והמג"א לחלק כל הני דיני ובאמת בש"ס לא נזכר להדיא דין זה
אלא דדייקי לה הרמב"ם והטור והמחבר מדנקט בש"ס גבו והותירו ש"מ
דבלא הותירו אסור אפילו בגבו מעות אכן דעת המאירי והתשב"ץ בח"ב סימן
ק"ע וסימן קע"א דהותירו לאו דוקא [וכמו דנקט שם הש"ס מכרו והותירו
לענין תנאי של זט"ה במא"ה דשם בודאי הותירו לאו דוקא לרוב הפוסקים]
דאפילו בלא הותירו נמי בגבו מעות לא חלה עדיין הקדושה עליהם דאפילו בבנו
ביהכ"נ קודם שהתפללו נמי אינו קדוש כדמוכח בירושלמי שם ומובא בפוסקים וכן
הקשה הרמ"ך על הרמב"ם ומפקפק בדין זה עיין בכ"מ פי"א מהלכות
תפלה וכן משמע קצת בירושלמי דאחר שהביא דינא דביהכ"נ אינו קדוש עד שיתפלל בו
בעי כלי שרת האיך ושקיל וטרי טובא שם אע"ג דהכלים נעשו מגביית הצבור וכבר באו
ליד הקדש אלמא דלא מהני גבו ולא ביאה ליד גבאי ואפילו למ"ד שם דבכלי שרת קדיש
משעת הקדש היינו משום דאפשר בקדושת הגוף לא שייכי כללי דהזמנה כמו דפסקו באמת הרבה
פוסקים משא"כ הכא משמע לכאורה דכו"ע מודו ועיין ברמב"ם פ"א
מהלכות בית הבחירה דין כ' וכן דעת הט"ז כתשב"ץ ומאירי ורמ"ך אלא
דלדידיה גם הרמב"ם והטור מודים ולא אסרו אלא להוציא המעות על דבר אחר לחלוטין
משום דבצריך לצאת עכ"פ ידי נדרו משא"כ ליקח המעות לשעה לאיזה דבר
ולהחזיר אח"כ בודאי מותר דאין במעות שום קדושה דהזמנה לאו מילתא היא ואפילו
בבאו ליד גבאי וצ"ע לדינא:
רמב"ם הלכות מתנות עניים פרק ז
הלכה יד
מי שהלך בסחורה ופסקו עליו אנשי העיר
שהלך שם צדקה הרי זה נותן לעניי אותה העיר, ואם היו רבים ופסקו עליהן צדקה נותנין
וכשבאין מביאין אותה עמהן ומפרנסין בה עניי עירם, ואם יש שם חבר עיר יתנוה לחבר
עיר והוא מחלקה כמו שיראה לו.
שולחן ערוך יורה דעה סימן רנו סעיף
ו
מי שהלך בסחורה ופסקו עליו אנשי העיר
שהלך שם, צדקה, <ו> הרי זה נותן לעניי אותה העיר. ואם היו רבים ופסקו עליהם
צדקה, נותנים, וכשבאים מביאים אותה עמהם ומפרנסים בה עניי עירם. הגה: טז] והא
דצריכין ליתן, מפני החשד. לכן חוזרים ולוקחים מהם ומביאים לעירן (מרדכי פ' בני
העיר). יב ודוקא בצדקה שלא היו נותנין אלו נשארו בעירן, ולכן איכא חשדא, אבל צדקה
שאף בעירן היו נותנין, אין צריכין ליתן כלל, דודאי יתנו בעירן. (מרדכי פ"ק
דב"ב). יג יז] מי שיש לו מעות אחרים <ז> למחצית שכר או בדרך אחר,
ונותנין מעשר מן הריוח, צריך ליתן הריוח לבעליו והוא יתננו למי שירצה, אם לא שיש
תקנה בעיר ליתן מכל מה שמרויח, אפילו עם מעות אחרים. (מרדכי פ' הגוזל בתרא תשו'
ה"ר טוביה ובהגהת מרדכי פ"ק דב"ב). ואם יש שם חבר עיר, יתנו לחבר
עיר והוא מחלקה כפי שיראה לו.
ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן
רנו סעיף ו
יב ודוקא בצדקה שלא היו נותנין כו' -
ז"ל המרדכי בשם א"ז דוקא שגזרו עליהם תענית מפני הבצורת או מפני משלחת
חיות רעות או מפני הצרה וגזרו על עצמן צדקה וגזרו נמי על בני העיר דאתו לגבייהו
ליתן צדקה לבטל הגזרה בתשובה ותפלה וצדקה אז צריכין ליתן לגבאי העיר מפני החשד
וצריכין נמי ליתן לחבר העיר היכא דאיכא חבר עיר אבל צדקה שרגילין ליתן כל שעה וכן
קבוע בכל מקום שאפי' היו אותם בני העיר שבאו הכא בעירם לא היו מונעין מלתת אותו
אע"פ שעתה באין כאן אין צריכים לגבאים ולא לחבר עיר אלא מוליכין אותם לביתם
הלכך אותן בני ישובים שבאין לקהלות לראש השנה ויום הכפורים ומזכירין נשמות ונודרין
צדקות אין כאן חשד כלל כי בודאי יתנוה וגם אין נותנין אותם לחבר עיר כי אין צדקה
זו באה מכח אותה העיר אלא מכח חק ומנהג הלכך מוליכין הצדקה שלהם לישוביהן ועושין
בהם כרצונם עכ"ל בית יוסף וד"מ מיהו נראה דאם לקחו בעיר זו מצות או
גלילה וכדומה להם חייבים ליתן לעיר זו ואין יכולים לחזור וליקחם להביאם לעירם דהא
קנו מצות בבית הכנסת זו ועוד שאל"כ תהא פסידא לצדקה זו שהיו אנשי אותה העיר
קונים מצוה זו וכן נוהגין, שוב מצאתי כן בתשובת מבי"ט ח"א סי' ס' דף
קכ"ט וע"ש, כתב הכלבו סי' קי"ו שיש תקנות קדמוניות אנשי כפרים שאין
להם מנין שבאין במקום קהלות ומביאין נרות של שעוה שמדליקין ביום כפור יניח המותר
באותו בית הכנסת שהיו נדלקים ביוה"כ ואם יעשו שנים האחד יניחו במקום שנדלק
והא' ידלק בעירו במקום שמתפלל שם ביחיד ע"כ:
יג מי שיש לו מעות אחרים כו' - לשון
הר"ר טוביה שבהגמ"ר אתה אינך מושבע עליו אחרי אשר אין לך חלק בשכר ואפי'
קדמה תקנת מקומך לתקנת מקומו הייתי אומר לך לשלחו לו והוא יביאהו אל בית האוצר אם
לא פירשו בתקנתן שיפרישו מעשר מכל מה שירויחו בין יבא לידם בין יבא ליד אחרים והכי
נמי נראה לי במלוה מעות למחצית השכר שיש לו לשלם חצי המעשר לבעל המעות והוא חייב
להביאו אל בית האוצר הואיל ומחצית השכר שלו עכ"ל ומביאו בית יוסף בסימן
רנ"ח והרב כתב דבריו על פי הבנתו ואחריו נמשך העט"ז אבל באמת אין הדבר
כן והדבר פשוט דמה שכתב ואם לא פירשו בתקנתן וכו' רצה לומר ואף אם לא פירשו בתקנתם
של מקום המלוה וכן פירש מהר"מ מטיקטי"ן בגליון המרדכי פרק הגוזל בתרא
וכ"כ בספר גדולת מרדכי שם שבס"א כתב בהדיא אפי' אם לא פירשו כו',
א"כ העולה מהמרדכי והגמ"ר הוא דמי שנתעסק עם מעות אחרים אם כל הריוח
למלוה ואין לו חלק בשכר ישלח הכל ליד המלוה והוא יתן שם המעשר אפי' קדמו תקנת מקום
המתעסק לתקנת מקום המלוה ואפי' לא פירשו במקום המלוה שיפרשו מכל מה שירויחו אחרים
מממונם ואם מלוה למחצית ישלם החצי שכר למלוה ומחצית שכר יתן המתעסק בעירו
ודו"ק:
בית יוסף אורח חיים סימן קנג
י ובמה שכתב הרא"ש הילכך יחיד
שמכר ס"ת יכול להשתמש בדמיו יש לדקדק במאי מיירי דאי מכרו ללמוד תורה ולישא
אשה פשיטא שיכול להשתמש בדמיו דאם לא כן מאי נפקא מינה במאי דתניא דאין מוכרין
ס"ת אלא ללמוד תורה ולישא אשה ואי בעבר ומכרו היכי מדמה ליה להני דמתניתין
דשאני הני שנמכרו בהיתר ואפשר שסובר הרא"ש שאין היחיד אסור למכור ס"ת
שלו וכמו שכתב המרדכי בפרק בני העיר (סי' תתכד) בשם ראבי"ה (סי' תקצ) דהא
דתניא אין מוכרין ס"ת ישן ליקח בו חדש קאי אמתניתין דאוקימנא בכפרים אי נמי
בכרכים כדפי' לעיל אבל כל הני קדושות דמתניתין אם הם של יחיד יכול לעשות בהם מה
שירצה דאדעתא דידיה עבדינהו כדחזינא דאמר רב אשי כיון דאדעתא דידי קא אתו מזביננא
ליה ובס"ת דיחיד המוכרו ליכא איסורא אבל אינו רואה סימן ברכה כדאמר
רשב"ג (מגילה כז.) ע"כ וכן כתוב בנמוקי יוסף (כו: ד"ה זיל זבנה)
בשם ה"ר משולם וזה לשונו דהא דאמר רב אשי זיל זבנה משבעה טובי העיר וכו' וכן
הדין בס"ת שעשה יחיד לצרכו קודם שהקדישו לקרות בו רבים שיכול למכרו ויפה כחו
מבית הכנסת לפי שהס"ת עומד בקדושתו בבית הלוקח מה שאין כן בבית הכנסת ובגמרא
(שם) דבעי מהו למכור ס"ת ישן ליקח בו חדש בס"ת דבני העיר דמתניתין איירי
או בכיוצא בו דיחיד כלומר שהקדישו לקרות ברבים ובכהאי גונא נמי איירי הא דאמר
רשב"ג שאין מוכרין ספר תורה אלא ללמוד תורה או לישא אשה אבל מדברי
הרמב"ם משמע דאפילו עשאו יחיד לקרות בו לעצמו אסור למכרו אלא ללמוד תורה או
לישא אשה עכ"ל: ובספר ארחות חיים (הל' ביהכ"נ אות כד) כתב בשם בעל
ההשלמה (מהדו' חפוטא מגילה עמ' קלו) כדברי רבינו משולם ז"ל וזה לשונו יחיד
שעשה ס"ת לעצמו או קנאו מותר למכרו ולעשות מדמיו כל מה שירצה ואם עשאו לקרות
ברבים דינו כשל רבים ואפילו עשאו לעצמו לאוגורי ולמשכוני אסור ולאושולי מותר אפילו
משל רבים ליחיד והוא הדין לספרים של יחיד שמותר למכרן ולעשות מדמיהן כל מה שירצה
עכ"ל וכן נראה מדברי רבינו שכתב וכן כל יחיד בשלו יכול למכרו וכו' אפילו
ס"ת אע"פ שמצאתי כתוב דאליבא דהרא"ש (ריש הל' ס"ת) דהאידנא
אין מצוה בקניית ס"ת אמרה. פשט לשונו לא משמע הכי אלא דלעיקר דינא מיירי ועוד
דמשמע דלא פטר הרא"ש מכתיבת ס"ת או קנייתו בזמן הזה וכמו שאכתוב בהלכות
ס"ת בסייעתא דשמיא. ושם יתבאר בסימן רע"ד וסימן רפ"ב אם מותר למכור
היחיד ס"ת ותכשיטיו:
שולחן ערוך אורח חיים סימן קנג
סעיף י
י"א (נט) דיחיד בשלו, (ס) אפילו
ס"ת כב מותר למכרו ולעשות בדמיו כל מה שירצה (סא) כל שלא הקדישו לקרות ברבים;
* (סב) כג <י> ויש מי שאוסר אא"כ (סג) כד ללמוד תורה או לישא אשה.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח
חיים סימן קנג סעיף י
(נט) דיחיד בשלו וכו' - הטעם דעל שלו
יש לו כח כזט"ה במא"ה בשל צבור דמותר להוציא ע"י מכירה זו הדמים
לכל מה שירצו וכנ"ל:
(ס) אפילו ס"ת - כתב הע"ת
דאף לפי דעה זו דמותר ואין הדמים נתפסין בקדושה מ"מ לכו"ע אין רואה סימן
ברכה בדמים אלו וכ"כ הא"ר:
(סא) כל שלא הקדישו וכו' - המ"א
מצדד דאם נתנו לרבים לקרות בו אסור לכו"ע אפילו לא הקדישו ממש וכתב עוד
וצ"ע על מה סומכין העולם שמוכרין ס"ת ומשתמשין בדמיהן אפילו נתנו
לביהכ"נ וצ"ל כיון דהמנהג כן הו"ל [נז] כאלו התנה בתחלה שלא תחול
קדושת רבים עליהן וכמ"ש ביו"ד סימן רנ"ט ס"ב בהג"ה:
(סב) ויש מי שאוסר - ולדעה זו [נח]
אפילו זט"ה במעמד אנ"ה ג"כ אסורין למכור ס"ת ולהשתמש בדמיה
אא"כ הוא תועלת בשביל לימוד התורה ואם מכר צריך לקנות בדמיה ס"ת אחרת
[מ"א] ומלבוש יו"ד משמע דבזט"ה במעמד אנ"ה לכו"ע מותר
להשתמש בדמיה [א"ר]. כתב מ"א דדוקא בספר תורה אבל בתשמישי קדושה
לכו"ע מותר ביחיד למוכרו ולהשתמש בדמיה כל מה שירצה מיהו מהמחבר ביו"ד
רפ"ב סי"ח מוכח דיש מי שאוסר ס"ל דאפילו בתשמישין נמי אסור להשתמש
בדמיה דיחיד אין לו כח כזט"ה במא"ה. כתבו האחרונים דאפילו בס"ת אם
קנה מתחלה הס"ת כדי למכרה וכ"ש אם קבלה בחוב פשוט דמותר למכרה לכ"ע
ולהשתמש בדמיה למה שירצה. איתא ביו"ד סי' ע"ר דשארי ספרים דינן
כס"ת ואסור למכרן אלא ללמוד תורה או לישא אשה והנה פה כתב המחבר דיש שתי דעות
אפילו בס"ת אפשר דשם מיירי כשהקדישו לרבים לקרות בו:
(סג) ללמוד תורה - היינו להתפרנס
בדמיו בריוח [פמ"ג] וכתב עוד צ"ע אם מוכרין ס"ת לקנות גמרא ופוסקים
ופירושיהן דהא הטעם דמוכרין ס"ת בשביל ת"ת משום דלמוד גדול שמביא לידי
מעשה א"כ ה"ה אפשר דכה"ג נמי דא"א ללמוד בלא ספרים:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח
חיים סימן קנג סעיף י
* ויש מי שאוסר וכו' - עיין במ"א
דלא קאי כ"א אס"ת ולא אתשמישיה ובביאור הגר"א משמע דלהיש מי שאוסר
והוא דעת הרמב"ם אפילו בתשמישי קדושה ג"כ אסור להוציא המעות לדבר חול
אפילו ע"י זט"ה במעא"ה ורק לביהכ"נ הותר דבר זה ודעת
הפמ"ג דלא נוכל לתלות זה לדעת הרמב"ם עי"ש ובי"ד סימן
רפ"ב סעיף י"ז פסק ג"כ דע"י זט"ה במעא"ה נוכל
להוציא המעות של תשמישי קדושה שנמכרו לחול ולא הביא דעות בזה כדהביא שם לקמיה
בסעיף י"ח משמע דס"ל דבזה כו"ע מודים דמותר:
בית יוסף אורח חיים סימן קנג
ו (א) כתב הרא"ש בתשובה כלל
י"ג סימן י"ד כיון שמוכרים בית הכנסת ליקח תורה וספרים כל שכן שמוכרים
אותה ללמוד תורה כי מה תועלת יש בקניית ספרים ותורה אם לא ללמוד בהם ויתירה מעלת
הלומד ממעלת ס"ת כדאיתא בפרק בתרא דמכות (כב:) ותו דגרסינן בפ"ב דמגילה
(שם) אין מוכרין ס"ת אלא ללמוד תורה ולישא אשה. ומיהו מדברי הרמב"ם
שאכתוב בסימן זה משמע דלכתחלה אין מוכרין בית הכנסת אפילו להעלות דמיו בקדושה
חמורה:
שולחן ערוך אורח חיים סימן קנג
סעיף ו
* מוכרים בהכ"נ, וכן שאר דברים
שבקדושה (כג) ואפי' ס"ת, <ד> להספקת תלמידים (כד) ט או להשיא יתומים
בדמיו.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח
חיים סימן קנג סעיף ו
(כג) ואפילו ס"ת - הטעם דהא
אמרינן אין מוכרין ספר תורה אלא ללמוד תורה משמע דללמוד תורה מותר אפילו למכור
ס"ת [תשובת הרא"ש ע"ש שהאריך בזה] וד"ז תוכחת מגולה לאותן
האנשים המתרשלין להחזיק תורה בעריהן:
(כד) או להשיא יתומים - ואפילו יתומות
דאע"ג דאין האשה מצווה על פריה ורביה מ"מ לשבת יצרה שייך גם באשה.
וה"ה דמוכרין ס"ת לפדיון שבויים [מ"א וכן הסכים הא"ר בשם כמה
פוסקים] ועיין לקמן בסי"ג במ"א שם דמוכח דאין ראוי למכור אפילו
ביהכ"נ [טו] ואפילו לפ"ש כ"א בשא"א להשיג מעות אחרות ע"ז
מן הצבור ובאופן זה [טז] בודאי מותר [יז] אפילו בשאין להם [יח] רק ביהכ"נ
אחת. הנה מפני שהסעיף זיי"ן יש בו כמה פרטים לכן אקדים לזה הקדמה קצרה והוא
דמה שנזכר לעיל מענין מכירת ביהכ"נ ה"מ אם הוא של כפר דסתמא בנאוהו רק
אדעתא דידהו ולכן יש יכולת ביד [יט] רוב בני העיר למכרו אך שלא יורידו אח"כ
הדמים מקדושתן וכשהוא נמכר גם בהסכמת הז' טובים שלהם אז יכולין לעשות בהדמים מה
שירצו דהיינו להוציאם לחולין כדאיתא לקמיה אבל אם הוא ביהכ"נ של כרכים תלינן
דבעת הבנין בנוהו גם אדעתא דכולי עלמא ואפילו אם נתנו כל מעות הבנין משלהם
אפ"ה תלינן דבשביל כולם בנוהו ולכן אפילו הסכימו אח"כ במכירתו ז'
טו"ה במעמד אנשי העיר אין מכירתן מכירה ועתה נבאר דברי השו"ע:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח
חיים סימן קנג סעיף ו
* מוכרין בהכ"נ וכו' - היינו
אפילו בלא זט"ה במעמד אנשי העיר דדינו כמו לשאר קדושה חמורה דדי באנשי העיר
לבד וכן בס"ת לענין הספקת תלמידים נמי דינא הכי דהספקת תלמידים גדול יותר מזה
כמו שכתב הרא"ש בתשובה: