רי"ף מגילה דף ט.
גמ' מגילה דף כז: - כח:
אורך השיעור הקולי ברי"ף
ר"ן ושו"ע הוא 28 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 17
דקות
3) בהמה שלא הורמו מתנותיה מותר
לאכול ממנה, שאינה דומה לטבל שהרי מתנות כהונה מובדלין
5) אפי' לאחר שחרבו, עדיין הן
בקדושתן; וכשם שנוהגים בהם כבוד בישובן, כך נוהגים בחרבנם
6) בתי כנסיות ובתי מדרשות, אין
נוהגין בהם קלות ראש
7) מספידין תלמידי חכמים
ונשותיהם בב"ה ובבית המדרש, אבל לא שאר העם
8) במקום שאין יין מצוי, בלילה
יקדש על הפת ובבקר יותר טוב לקדש על השכר
9) יזהר שלא לכנות שם רע לחבירו,
אע"פ שהוא רגיל באותו כנוי
10) בתי כנסיות של בבל על תנאי הם עשויים
11) אם בשעת בנין
בהכ"נ התנו עליו להשתמש בו, מותר להשתמש בו בחרבנו
רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים
פרק יא הלכה יז
בני הכפר שרצו למכור בית הכנסת שלהן
או לבנות בדמיו בית הכנסת אחר או לקנות בדמיו תיבה או ספר תורה צריכין להתנות על
הלוקח שלא לעשות אותו לא מרחץ ולא בורסקי, והוא המקום שמעבדין בו את העורות, ולא
בית הטבילה ולא בית המים, ואם התנו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר בשעת מכירה
שיהא הלוקח מותר לעשות בו כל אלו מותר.
שולחן ערוך אורח חיים סימן קנג
סעיף ט
כשמוכרים (נג) אנשי הכפר בית הכנסת
יכולים למכרו (נד) ממכר עולם, והלוקח יעשה בו מה שירצה, (נה) חוץ ממרחץ ובורסקי
ובית טבילה ובית הכסא; * (נו) ואם מכרוהו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר, (נז) יעשה
הלוקח (נח) אפילו אלו ארבעה דברים.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן קנג סעיף ט
(נג) אנשי הכפר ביהכ"נ -
וה"ה [נב] בשל כרכים כשתלו בשעת הבנין בדעת יחיד המבואר לעיל בסוף ס"ז:
(נד) ממכר עולם - כיון שאנשי העיר או
טובי העיר מסכימים להמכירה וכדלעיל בס"ז:
(נה) חוץ ממרחץ וכו' - שכל אלו הם
תשמישים מגונים מאד [נג] ואסור לעשותן במקום שהיה ביהכ"נ ואפילו אם נפל הבנין
במקום ההוא ונשאר רק תל בעלמא אסור להשתמש שם באלו הארבעה דברים [נד] וכן אסור
לזרוע במקום ההוא שכל זה הוא גנאי למקום שהיה מתחלה ביהכ"נ:
(נו) ואם מכרוהו שבעה וכו' - הטעם
[נה] דאז פקעה הקדושה מהמקום ההוא לגמרי ועיין בפמ"ג דמסתפק דאפשר דבעינן
דוקא כשהתנו בהדיא בעת המכירה והרשו ללוקח על זה:
(נז) יעשה הלוקח וכו' - וה"ה
[נו] שע"י זט"ה במא"ה מותר להוציא הדמים לכל מה שירצו אפילו לדבר
חול:
(נח) אפילו אלו הארבעה דברים - עי'
בבה"ל דדין זה לא ברירא ולכתחלה בודאי צריך ליזהר בזה:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן קנג סעיף ט
* ואם מכרוהו זט"ה וכו' יעשה
הלוקח אפילו אלו ד' דברים - כן הוא דעת הרמב"ם והרא"ש ונמשכו אחריהם
הטור ורי"ו. והראב"ד פליג ע"ז וכדמבואר בפוסקים ולדידיה לא שרו
בש"ס להשתמש תשמיש של גנאי אלא בתל חרב בלא"ה אלא שעמד עליו ביהכ"נ
מקודם אבל לא שיהיו רשאים לחלל בית תפלה לעשותו בית הבורסקי וכדומה. והנה
הר"ן ומאירי הביאו ב' דעות אלו ולא הכריעו והרשב"ץ ח"ב סי'
ק"ע החזיק בדעת הראב"ד עי"ש ובאמת דקולא יתרתא היא לפי מה שהחליטו
הרמב"ן ורשב"א וריטב"א דביהכ"נ הוי כשאר תשמישי מצוה כסוכה
ולולב ושופר וכדומה אלא דאם הסכימו זט"ה במעא"ה למוכרו א"כ גילו
דעתם שאין להם עוד צורך בו והוי כמו תשמישי מצוה לאחר זמן מצותן שנזרקין
עיי"ש בדבריהם וא"כ לפי מה דפסק המחבר בסי' כ"א ס"ב בטליתות
של מצוה שבלו שאין לו ליחדם לתשמיש מגונה אלא זורקן והם כלין וא"כ ה"ה
בעניננו אינו נכון וכ"ש לשיטת הר"ן שהטילו בו קדושה מדבריהם א"כ עדיפא
עוד משאר תשמיש מצוה ובודאי דאין להשתמש בו תשמיש של גנאי. איברא דיש לומר דדינא
דסי' כ"א הנ"ל באמת אינו מוסכם דהא מרא דהאי שמעתא דסי' כ"א הוא
הראב"ד וכמו שמובא שם בב"י ואפשר דאזיל לטעמיה בכאן ואפשר דהרמב"ם
באמת פליג שם אדין הנ"ל [עיי"ש בסי' כ"א בביאור הגר"א מקור
האי דינא מסוגיא דפ' כל הכלים ובאמת הרמב"ם שם מפרש דמיירי בכל בגדים
ול"ד טליתות של מצוה והסוגיא שם יתורץ באופן אחר עיין ברשב"א ומאירי שם]
אכן המחבר דפסק להא דראב"ד בסי' כ"א הנ"ל וגם בסי' תרס"ד
ס"ח מובא ג"כ דין זה גבי הושענא בשם או"ז פ' בני העיר עיי"ש
באו"ז שמביא כן בשם ס' הקדמון בשר ע"ג גחלים א"כ היכי שרינן הכא
להלוקח לעשות בו בית המרחץ או בית הכסא. ואפשר היה לומר דלפי מה שכתבנו לעיל
בביאור הלכה סברא אחרת בטעמא דטובי העיר במעא"ה משום דמסתמא כולם מקדישים
אדעתם והוי כמו הקדישו על תנאי אפשר דלפי סברא זו מש"ה שרי אפילו בתשמיש של
גנאי כיון דתלו בדעתם והרי הם הסכימו לזה אלא דעדיין קשה דלא מסתברא כלל דיהבי
אדעתא דידהו כ"כ אפי' למעבד בה ביה"כ. היוצא מדברינו דמסתברא דכמו
דפסקי' בסי' כ"א לענין ציצית ובסי' תרס"ד לענין הושענא שאין להשתמש בהם
דבר של גנאי ה"ה הכא וכ"ש הוא מפני שהוא דבר קבוע וניכר ובזיון גדול להשתמש
בה בקלות ראש וכמ"ש הריטב"א בסוגיא דאוגרה ומשכונא דמשום זה חמור
ביהכ"נ משאר תשמישי מצוה עיי"ש:
רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים
פרק ד הלכה יד
וכן המשתין מים שוהה כדי הילוך ד'
אמות ואחר כך יתפלל, ומשהתפלל שוהה אחר תפלתו כדי הילוך ארבע אמות ואחר כך משתין
כדי שיפסוק דברי התפלה מפיו.
שולחן ערוך אורח חיים סימן צב סעיף
ח
(לא) המשתין, לא יתפלל עד (לב) שישהא
כדי הלוך ד"א, משום ניצוצות; והמתפלל ו לא ישתין עד שישהא (לג) כדי הילוך
ד"א, שכל ד"א תפלתו שגורה בפיו ורחושי מרחשין שפוותיה.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח
חיים סימן צב סעיף ח
(לא) המשתין - ר"ל [כז] בכלי
וניטל הכלי וכל כה"ג שאין אסור להתפלל מחמת המי רגלים גופא:
(לב) שישהא כדי וכו' - ואחר ד"א
[כח] שיערו חכמים שהניצוצות שבאמתו כלים בכסותו:
(לג) כדי הלוך - ר"ל הזמן של
הילוך ד"א [כט] אבל לאחר ששהא שיעור זה מותר להשתין אף במקום שהתפלל
ומ"מ מדת חסידות שלא להשתין בתוך ד"א של תפלה [ל] כתב בס"ח
סימן תתכ"ח שאין להשתין או לרוק במקום שכיסה דם חיה ועוף בברכה בעוד הדם
מכוסה:
שולחן ערוך יורה דעה סימן רמו סעיף
טז
טו מד] אין ישנים בבית המדרש. וכל
המתנמנם בבית המדרש חכמתו נעשית קרעים שנאמר: וקרעים תלביש נומה. (משלי כג, א).
ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן
רמו סעיף טז
טו אין ישנים בבית המדרש כו' - בבית
יוסף מייתי על זה הא דאמרינן בפ' בני העיר שאלו את ר' זירא במה הארכת ימים
א"ל כו' ולא ישנתי בב"ה לא שינת קבע ולא שינת עראי וצריך לומר דשינת
עראי משום מדת חסידות נהג כן אבל מדינא מותר כמו שנתבאר בא"ח סי' קנ"א
ס"ג:
רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים
פרק יא הלכה יא
בתי כנסיות ובתי מדרשות שחרבו בקדושתן
הן עומדות שנאמר והשימותי את מקדשיכם אף על פי שהן שוממין בקדושתן הן עומדין, וכשם
שנוהגין בהן כבוד ביישובן כך נוהגין בהן בחורבנם חוץ מכיבוד וריבוץ שאין מכבדין
אותן ואין מרביצין אותן, עלו בהן עשבים תולשין אותם ומניחין אותן במקומן כדי שיראו
אותן העם ותעור רוחם ויבנום.
שולחן ערוך אורח חיים סימן קנא
סעיף י
אפי' (כח) יא לאחר שחרבו, עדיין הן
בקדושתן; וכשם שנוהגים בהם כבוד בישובן, כך נוהגים בחרבנם, חוץ מכבוד ורבוץ; ואם
עלו בהם עשבים, (כט) תולשים אותם ומניחים אותם במקומן, משום עגמת נפש, (ל) כדי
שיראו העם ותעיר רוחם <ג> וישתדלו לבנותם.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן קנא סעיף י
(כח) לאחר שחרבו - הבתי כנסיות ובתי
מדרשות והטעם דכתיב והשמותי את מקדשיכם ולא כתיב ואת מקדשיכם אשימם להורות לנו
דקדושים הם אף כשהן שוממין. ואין חילוק בזה [טז] בין אם הם בתי כנסיות
שבא"י ובין שבחו"ל אם לא בהתנו וכדלקמן בסי"א:
(כט) תולשים אותם וכו' - ר"ל
[יז] מותר לתלוש אותם ובלבד שיניחם במקומם ולא יטלם משם:
(ל) כדי שיראו וכו' - לפ"ז באם
סתרו ביהכ"נ ממקום זה ובנאוהו במקום אחר ואין בדעתם לבנות עוד במקום הראשון
[יח] אין שייך דין זה אלא יעשו גדר סביבו שלא יבואו לזלזל שם ואם הוא במקום שיוכלו
למכור כנזכר בסימן קנ"ג ימכרוהו [ט"ז]:
רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים
פרק יא הלכה ו
בתי כנסיות ובתי מדרשות אין נוהגין
בהן קלות ראש כגון שחוק והיתול ושיחה בטלה, ואין ה אוכלין בהן ואין שותין בהן ואין
ניאותין בהן ואין מטיילין בהן ואין נכנסין בהן בחמה מפני החמה ובגשמים מפני
הגשמים, וחכמים ותלמידיהם מותרין לאכול ו ולשתות בהן מדוחק.
שולחן ערוך אורח חיים סימן קנא
סעיף א
בתי כנסיות ובתי מדרשות, אין נוהגין
בהם * (א) א קלות ראש כגון: שחוק והתול (ב) ושיחה בטילה, * (ג) ואין אוכלים ושותים
בהם ולא מתקשטין בהם ולא מטיילין בהם ולא נכנסים בהם * בחמה (ד) מפני החמה ובגשמים
מפני הגשמים, * ות"ח ותלמידיהם (ה) מותרים (ו) לאכול ולשתות <א> בהם,
(ז) ב מדוחק, * (ח) וי"א דבבה"מ אפי' שלא מדוחק (ט) שרי (ר"ן פ'
בני העיר). * ואין מחשבים בהם חשבונות, אא"כ הם של מצות, כגון: קופה של צדקה
ופדיון שבויים, ואין מספידים בהם אא"כ יהיה ההספד ג לאחד מגדולי (י) העיר,
שכל בני העיר מתקבצים ובאים להספידו; ואם צריך ליכנס בהם לצרכו, כגון לקרוא לאדם,
יכנס ויקרא מעט או יאמר דבר (יא) שמועה, (יב) ואח"כ יקראנו, כדי שלא יהא נראה
כאילו נכנס לצרכו; ואם אינו יודע לא לקרות ולא לשנות, יאמר לאחד מהתינוקות: קרא לי
פסוק שאתה קורא בו או ישהה מעט ואח"כ יצא, שהישיבה בהם מצוה, שנאמר: אשרי
יושבי ביתך (תהילים פד, ה) (שיעור הישיבה, (יג) כדי הלוך ב' פתחים), (לדעת
הי"מ בסי' צ' סוף סעיף כ').
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן קנא סעיף א
(א) קלות ראש - כי הם נקראים מקדש מעט
כמו דכתיב ואהי להם למקדש מעט. ובמקדש כתיב ואת מקדשי תיראו שיהא מוראו של השוכן
בה עליו וכתב בסמ"ק שבעון קלות ראש בביהכ"נ נהפכין לבית ע"ג
ח"ו:
(ב) ושיחה בטילה - היינו אפילו שיחת
חולין שהיא לצורך פרנסה דבחוץ שרי בביהכ"נ אסור ובפרט שיחה בטלה לגמרי דבודאי
שראוי למנוע תמיד מזה [פמ"ג] ובזוה"ק פ' ויקהל הפליג מאד בגודל העון הזה
וכ"ש שיש ליזהר בביהכ"נ וביהמ"ד מעון דבורים אסורים כגון
לשה"ר ורכילות ומחלוקת וקטטות כי מלבד שהם עונות חמורים מאד עוד יגדל העון יותר
במקום קדוש כי הוא מזלזל בכבוד השכינה ואינו דומה החוטא בינו לבין עצמו לחוטא
בפלטין של מלך לפני המלך ועוד תגדל הרעה בזה שהוא מכשיל גם את הרבים בעונות
החמורות הנ"ל כי האי תגרא דמיא לבדקא דמיא ומתחלה הותחל העון באיזה אנשים
ולבסוף יתלקטו ויתחברו חבורות חבורות לריב איש ברעהו עד שנעשה כל הביהכ"נ
כמדורה גדולה ובעו"ה באין מזה כמה פעמים לידי חרפות וגידופין והלבנת פנים
ברבים [וגם פעמים רבות בפני הס"ת שזה ג"כ עון חמור בפני עצמו כי אפילו
המבזה חבירו בפני ת"ח אחז"ל [סנהד' פרק חלק] שהוא אפיקורוס ואין לו חלק
לעוה"ב וכ"ש למבזה חבירו בפני הס"ת וכבוד השכינה וכמו שכתב כעין זה
בתשובת מהרי"ו סימן קנ"ב עי"ש] ולידי הכאות ומלשינות וגודל חילול
שם שמים בין האומות ומי גרם לכל זה אם לא הראשון שהתחיל בעבירה תחלה ובודאי
לע"ל יטול שכר כנגד כולם ע"כ הירא וחרד לדבר ה' ישים תמיד עיניו ולבו
לזה שלא לדבר שום דברים בטלים בביהכ"נ וביהמ"ד והמקום הזה יהיה מיוחד
אצלו רק לתורה ולתפלה:
(ג) ואין אוכלין וכו' - וה"ה
דאין עושין בהן [א] שום מלאכה:
(ד) מפני החמה וכו' - ולא מהני [ב]
שיקרא או ישנה מעט בכניסתו כדלקמן מאחר שיוכל ליכנס לבית של חול להנצל מהחמה
והגשמים אם לא שעסק מקודם באיזה דבר הלכה בחוץ והתחילו גשמים לירד [ג] שאז מותר לו
ליכנס לביה"מ כדי שלא יטרידוהו הגשמים:
(ה) מותרים וכו' - וה"ה [ד] דאם
הוצרכו אנשי העיר לפי שעה להאכיל בהם אורחים עניים או להשכיבן שם דמותר אבל זהו רק
דוקא [ה] בבתי כנסיות שבחוצה לארץ [ו] ויש אוסרין גם בזה ונראה [ז] דבמקום הדחק
אין להחמיר בזה:
(ו) לאכול ולשתות - וה"ה [ח]
לישן דשרי אבל [ט] לעשות קפנדריא או ליכנס בהם בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים
וכל הני דלקמן וכ"ש שחוק והיתול ושיחה בטלה אסורים דאטו ת"ח אינו מוזהר
על מורא המקדש:
(ז) מדוחק - היינו שהיה מקום דחוק
לתלמידים והוצרכו לאכול שם והמ"א כתב דלאנשים הלומדים שם בקביעות לעולם שעת
הדחק הוא דאם יצטרך לילך לאכול ולשתות בביתו בודאי יתבטל מלימודו אבל אם אין
לומדים בבית הכנסת ובבית המדרש אסורים לאכול ולשתות שם וכן הסכימו כמה אחרונים:
(ח) וי"א דבית המדרש וכו' - אף
דקדושת ביהמ"ד חמורה יותר מביהכ"נ כדלקמן בסימן קנ"ג ס"א
ס"ל דלענין חכמים ותלמידיהם [י] שלומדים שם בקביעות התירו להם אפילו שלא
מדוחק משום דביהמ"ד הוא ביתו ולאו דוקא אכילה ושתיה [יא] דה"ה לכל
תשמישיהם שרי:
(ט) שרי - עיין בלבוש וב"ח
שמצדדים כן לדינא [יב] וכן נראה שאין להחמיר לאנשים שלומדים שם כל היום:
(י) העיר - שמת קרובו של הגדול ומחמת
זה באים רבים להספד וכ"ש כשההספד הוא על ת"ח [אחרונים]. האר"י היה
נזהר מאד שלא לדבר בביהכ"נ רק תפלתו אפילו דברי מוסר לא דבר פן ימשך ממנו דברי
חול:
(יא) שמועה - פירוש הלכה או משנה:
(יב) ואח"כ יקראנו - ר"ל
אבל לא יקדים הקריאה מקודם שיאמר איזה ד"ת דיהיה נראה דאמירת הד"ת הוא
רק טפל [אחרונים]:
(יג) כדי הילוך - היינו שישהא שיעור
הילוך שני פתחים דהיינו ח' טפחים:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן קנא סעיף א
* קלות ראש - ומ"מ אף שנעבדו
עבירות גדולות בביהכ"נ מ"מ מותר להתפלל ולתת שם ס"ת. תשובת
רא"מ ח"א סימן ע"ט:
* ואין אוכלין ושותין בהם - אסור
לשתות מים בביהכ"נ ובביהמ"ד למי שאינו ת"ח תשובת רשב"ש סימן
רע"ד והמנהג עתה ששותין העם מים בביהכ"נ [ברכי יוסף] ואפשר שסומכין
העולם על הסוברין דבתי כנסיות שבח"ל על תנאי הן עשויין ומועיל אף בישובן.
ולפ"ז בא"י אין טעם להתיר ונראה דמי שלומד בביהמ"ד אפילו שלא
בקביעות יש להקל בזה כשצמא לשתות די"ל דהוי בזה צורך מצוה כדי שלא יתבטל מלמודו
וכדבסעיף ד'. ועצם הדין דאכילה לא נזכר בשו"ע אם דוקא קבע או אפי' עראי אסור
ועיין בס"ג דלענין שינה בביהכ"נ נזכר דאפילו עראי אסור ופה לא נזכר
ש"מ לכאורה דוקא קבע או דילמא דאפילו עראי לא עדיף עכ"פ משתיה ומ"מ
צ"ע:
* בחמה מפני החמה - וה"ה בצינה
מפני הצינה [תוספתא]:
* ות"ח ותלמידיהם - ואין חילוק
בין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבא"י לשל חוצה לארץ:
* וי"א דביהמ"ד וכו' - הנה
המעיין בר"ן יראה דלשיטתו מותר בביהמ"ד לת"ח אפילו ליכנס בחמה מפני
החמה ובגשמים מפני הגשמים דכביתו עשויה לגמרי [ופשוט דלבד מקלות ראש] אך מדלא
הזכיר הרמ"א קולתו בזה משמע דלא תפס שיטתו רק לענין אכילה ושתיה דאפילו שלא
מדוחק שרי ומסתברא דיש להקל גם לענין שאר תשמישין הואיל שלומדים שם כל היום. ודע
עוד דאף דלדעת הר"ן אין לנו מקור להקל בביהכ"נ אפילו מדוחק [ורק בבבל
(או ה"ה בחו"ל וכדלקמן במ"ב בסי"ב) משום דעל תנאי הן עשויות
עיין שם בר"ן] מ"מ מדלא הזכיר הרמ"א את דעתו בזה משמע דלענין זה
תפס להקל כדעת המחבר שהיא ע"פ שיטת הרמב"ם וש"פ:
* ואין מחשבין בהם חשבונות - היינו
אע"פ שבני העיר צריכין לאותן חשבונות ואין להם מקום להתאסף שם מפני שהוא קלות
ראש בכבוד ביהכ"נ [הרמב"ן בליקוטיו] ור"ל דאע"פ שהוא צורך
רבים וכ"ש חשבונות של יחיד:
רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים
פרק יא הלכה ז
ואין מחשבין בהן חשבונות אלא אם כן
היו חשבונות של מצוה כגון קופה של צדקה ופדיון שבויים וכיוצא בהן, ואין מספידין
בהן אלא הספד של רבים כגון שיהיה שם הספד גדולי חכמי אותה העיר שכל העם מתקבצין
ובאין בגללן.
שולחן ערוך יורה דעה סימן שמד סעיף
יט
מספידין תלמידי חכמים ונשותיהם
בב"ה ובבית המדרש, אבל לא שאר העם.
שולחן ערוך אורח חיים סימן רעב
סעיף ט
במקום שאין יין [ז] מצוי, י"א *
(כד) ו שמקדשים על שכר (כה) ושאר משקין, (כו) חוץ מן המים. וי"א שאין מקדשין.
(כז) ולהרא"ש, בלילה לא יקדש על השכר אלא (כח) ז על הפת, ובבקר יותר
(כט) <ו> טוב לקדש (ל) על השכר, שיברך עליו (לא) שהכל קודם ברכת המוציא, שאם
יברך על הפת תחלה אין כאן שום שינוי, ודברי טעם הם. הגה: וכן המנהג פשוט כדברי
הרא"ש. * ואם יין בעיר, (לב) ח לא יקדש על הפת. ט ומי שאינו שותה יין משום
נדר, (לג) יכול לקדש עליו וישתו אחרים המסובין עמו; ואם אין אחרים עמו יקדש על הפת
ולא על היין, (לד) או ישמע קידוש מאחרים. (הגהות מיימוני פרק כ"ט דמחזר אחר
יין ותשובת מיימוני סוף הפלאה סי' ד' דיקדש על הפת לכן צ"ל החילוק אם אוכל
לבדו ואם אוכל עם אחרים).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן רעב סעיף ט
(כד) שמקדשין על שכר - ודוקא [לב]
במקום דהוי חמר מדינה דהיינו שאין יין מצוי בכל העיר [לג] בשנה הזו ועיקר שתייתן
הוא משכר ושאר משקין ואם יש שם יין אלא שהוא ביוקר מקרי מצוי ואם אין יין ישראל
מצוי אע"פ שיין א"י מצוי לא מקרי מצוי עי"ז:
(כה) ושאר משקין - וחלב ושמן [לד] אין
בכלל זה דהא אינו חמר מדינה דאין רגילין לשתותו למשקה ומ"ש חוץ מן המים
ר"ל אף אם שתיית כל המקום ההוא הוא רק מים אפ"ה אין דינו לקרותו חמר
מדינה עי"ז ואודות יין שרוף עיין לקמיה:
(כו) חוץ מן המים - עיין לקמן בסימן
רצ"ו ס"ב במש"כ שם במ"ב:
(כז) ולהרא"ש וכו' - גם
הרא"ש ס"ל כהי"א הראשון אלא [לה] דכיון שהפת בא לצורך סעודת שבת
חשיב טפי משכר לקדש בו בלילה [לו] ולדינא יש ליזהר לכתחלה שלא לקדש בלילה על שום
משקה חוץ מן היין או פת אם אין יין בעיר וכדלקמיה דהרבה גדולי הראשונים מחמירין
שאינו יוצא בזה ידי קידוש וגם המחבר לא הכריע בזה להלכה:
(כח) על הפת - ומניח [לז] ידיו עליו
עד גמר הקידוש כמ"ש סי' תפ"ג והטעם דכמו שצריך לאחוז בידו הכוס של קידוש
כך צריך לאחוז הפת בידו כשמקדש על הפת:
(כט) טוב לקדש - היינו דבזה הוא יותר
טוב מעל הפת כמו שמפרש הטעם אבל יין במקום שהוא מצוי ודאי יברך עליו אפילו ביום
וכדמוכח בסימן רפ"ט ס"ב [לח] ומ"מ במדינתנו שהיין ביוקר [לט] ורוב
שתיית המדינה הוא משאר משקין לא נהגו אפילו הגדולים להדר אחר יין ביום שהקידוש שלו
הוא רק מדרבנן לכו"ע וסומכין עצמן על דברי המקילין בזה [מ] ומי שמברך גם ביום
על היין ודאי עושה מצוה מן המובחר:
(ל) על שכר - ואם [מא] חביב לו יין
שרוף יכול לקדש עליו ביום לכתחלה במדינתנו שהוא חמר מדינה [מב] אך שיזהר ליקח כוס
מחזיק רביעית ולשתות ממנו מלא לוגמיו שהוא רוב רביעית ובדיעבד או בשעת הדחק שאין
יכול לשתות כמלא לוגמיו ואין לו יין ושאר משקין אפילו שתיית כל המסובין מצטרפין
למלא לוגמיו וכדלעיל סימן רע"א סי"ד. ולענין מי דבש ושאר משקים עיין במה
שכתבנו לקמן בסימן רצ"ו במ"ב:
(לא) שהכל - ובזו הברכה שהוא מוסיף
קודם הסעודה הוא היכר שהוא לכבוד השבת משא"כ אם יברך על הפת אין כאן היכר כלל
שהרי בבוקר אין אומרים נוסח הקידוש:
(לב) לא יקדש על הפת - כדי לחוש לדעת
ר"ת שסובר דאין מקדשין על הפת כלל [מ"א]. ודע דאפילו להרא"ש ויתר
הפוסקים דנקטינן כוותייהו דמותר לקדש על הפת [מג] ג"כ מודו דבמקום שיש יין
בעיר אין מקדשין על הפת דעיקר מצוה הוא על היין אך דלדידהו אם הפת חביב לו יותר
מיין [מד] אז מותר לקדש על הפת אפילו יש לו יין וכן פסק בדה"ח ואפשר
שע"ז סומכין העולם להקל בזה:
(לג) יכול לקדש עליו וכו' -
ובמ"א הכריע דאסור בזה לקדש ע"מ שישתו אחרים כיון שהם יודעים לברך בעצמן
בפה"ג וכדמוכח לקמן סימן רע"ג ס"ד אלא הם יקדשו בעצמן והוא יקדש על
הפת:
(לד) או ישמע קידוש מאחרים - ר"ל
ילך [מה] אצל מסובין אחרים שמקדשין לעצמן:
רמב"ם הלכות תשובה פרק ג הלכה יד
כל אחד ואחד מעשרים וארבעה אנשים אלו
שמנינו אע"פ שהן מישראל אין להם חלק לעוה"ב, ויש עבירות קלות מאלו
ואעפ"כ אמרו חכמים שהרגיל בהן אין להם חלק לעוה"ב וכדי /וכדאי/ הן
להתרחק מהן ולהזהר בהן, ואלו הן: המכנה שם לחבירו והקורא לחבירו בכינויו והמלבין
פני חבירו ברבים והמתכבד בקלון חבירו והמבזה תלמידי חכמים והמבזה רבותיו והמבזה את
המועדות והמחלל את הקדשים, במה דברים אמורים שכל אחד מאלו אין לו חלק לעוה"ב
כשמת בלא תשובה אבל אם שב מרשעו ומת והוא בעל תשובה הרי זה מבני העולם הבא שאין לך
דבר שעומד בפני התשובה, אפילו כפר בעיקר כל ימיו ובאחרונה שב יש לו חלק לעולם הבא
שנאמר שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו, כל הרשעים והמומרים וכיוצא בהן
שחזרו בתשובה בין ז בגלוי בין במטמוניות מקבלין אותן שנאמר שובו בנים שובבים,
אע"פ שעדין שובב הוא שהרי בסתר שב ולא בגלוי מקבלין אותו בתשובה.
שולחן ערוך חושן משפט סימן רכח
סעיף ה
יזהר שלא לכנות שם רע לחבירו,
אע"פ שהוא רגיל באותו כנוי, אם כוונתו לביישו, אסור.
אנציקלופדיה תלמודית כרך ג, [בית
הכנסת] עמוד קצה טור 2
בתי כנסיות של בבל על תנאי הם
עשויים191, על מנת שיהיו מותרים להשתמש בהם192. ונחלקו ראשונים בתועלת תנאי זה: יש
אומרים שהתנאי מועיל אפילו לאכול ולשתות בו לכל אדם, גם בזמן שביהכ"נ
קיים193, ויש אומרים שהתנאי הוא דוקא כשיהיה צורך בדבר, שכשיצטרכו אנשי העיר
להאכיל בהם עניים או להשכינם שם וכן לשאר צרכים לפי שעה, יהיו מותרים לעשות כן,
ואין תנאי זה מועיל אלא מדוחק אבל לא שלא מדוחק, ולכן חכמים ותלמידיהם שמותרים
לאכול ולשתות בביהכ"נ194, אינו אלא כשהמקום דחוק לתלמידים והוצרכו לאכול
שם195. ויש אומרים שאין שום תנאי מועיל לאכול ולשתות או לישן בביהכ"נ, שאין
לך קלות ראש יותר מזה, ולא אמרו שבתי כנסיות שבבבל על תנאי הם עשויים אלא בשעת
חרבנם196, אבל לא בשעת ישובם197, ואפילו אורחים ועניים אינם מותרים לאכול ולשתות
וללון בביהכ"נ אלא בחדרים הסמוכים לביהכ"נ198. לדעה זו יש שכתבו שדוקא
לתנאי של קלות ראש, כגון אכילה ושתיה ולהיכנס בחמה מפני החמה, הוא שאין התנאי
מועיל בשעת ישובו של ביהכ"נ, אבל לשאר תשמישים מועיל תנאי אף בישובו, כדרך
שמועיל תנאי אף לתשמישי קדושה199. ויש שכתבו שאין חילוק בדבר, ולשום תשמיש לא
מועיל תנאי לדעה זו200. ולדברי הכל אין תנאי מועיל להתיר בביהכ"נ קלות ראש
ממש, כגון לחשוב בהם חשבונות201.
בבתי כנסיות שבארץ ישראל אין מועיל
שום תנאי202. ויש שכתבו שלא אמרו כך אלא הסוברים שבישובו של ביהכ"נ אין מועיל
תנאי, רק על שעת חרבנו, שבזה יש מקום לחלק בין בבל לארץ ישראל203 אבל להסוברים שאף
בישובו מועיל תנאי, אין לחלק בין בבל לארץ ישראל, אלא שבבבל מסתמא נעשו על תנאי או
שדרכם היה להתנות כן בפירוש ובארץ ישראל לא היו נוהגים להתנות, אבל אם התנו בפירוש
מועיל אף בארץ ישראל204. בבתי כנסיות שבחוץ לארץ, שלא בבבל, צריכים דוקא שיתנו
בפירוש, אבל מסתמא אין אומרים שעל תנאי הם עשויים205, ויש שאינם מחלקים בין בבל
לחוץ לארץ206.
אנציקלופדיה תלמודית הערות כרך ג,
191. מגילה כח ב.
192. רש"י שם.
193. או"ז הל' ביהכ"נ;
הג"א מגילה פ"ד סי' ו.
194. עי' לעיל.
195. רמב"ן ור"ן מגילה שם;
שו"ת הרשב"א ח"ד סי' רעח.
196. עי' להלן: בחרבנו.
197. תוס' ורא"ש מגילה שם;
טוש"ע שם יא.
198. תוס' פסחים קא א ד"ה דאכלו
וב"ב ג ב ד"ה ועייליה; ר"ן פסחים שם בתי' ב'.
199. מג"א ס"ק יד.
וע"ע תשמישי קדושה.
200. באור הלכה להמ"ב שם,
ע"פ הרא"ש שם.
201. מגילה שם, ועי"ש
ברמב"ן וברא"ש; טוש"ע שם. ועי' להלן: בחרבנו, אם גם בשעת חרבנם
אסור בזה.
202. תוס' מגילה שם ד"ה בתי
כנסיות; טוש"ע שם.
203. עי' להלן: בחרבנו, טעם החלוק.
204. באור הלכה להמ"ב,
ועי"ש שמצדד לומר שאף להסוברים שבישובו אין מועיל תנאי אין הרא"ש והטור
מודים לחילוק התוס' בין בבל לא"י כשהתנו.
205. מג"א ס"ק יב.
206. או"ז ח"ב סי' שפח
בישובו; שו"ת משאת בנימין סי' לג בחרבנו.
בית יוסף אורח חיים סימן קנא
יא ואם התנו עליו להשתמש בו וכו'. שם
בתי כנסיות שבבבל על תנאי הן עשויות ואף על פי כן אין נוהגים בהם קלות ראש ומאי
ניהו חשבונות ופירש רש"י על תנאי על מנת שישתמשו בהם. וכתב הרא"ש (סי'
ז) דאין לפרש דמותר לנהוג בהם קלות ראש בישובן דהא רבינא ורב אדא לא הוו עיילי לבי
כנישתא משום מיטרא אלא משום דשמעתא בעיא צילותא אלא בשחרבו מיירי דאז מהני התנאי
ואפילו הכי אין מחשבין בהן חשבונות וכן אין זורעין אותן כדמשמע מרבינא (שם כו:)
דהוה ליה ההוא תלא דבי כנישתא בארעיה ולא היה יכול לזרעה אם לא שקנה משבעה טובי
העיר והטעם לפי שזריעה דבר מגונה הוא ביותר וכן כתבו התוספות בפרק קמא דבבא בתרא
(ג: ד"ה ועיילה): גם הר"ן (מגילה ט. ד"ה בתי כנסיות) כתב בשם
הרמב"ן (כז: ד"ה ועוד) דאין לפרש שיהא מותר לנהוג בהן קלות ראש בחורבנן
מעובדא דרבינא דהוה ליה תלא דבי כנישתא וכו' ורבינא בבבל הוה וכל שכן שאין ראוי
להעמידן בישובן מדאמרינן ברפרם דספדיה לכלתיה משום דהוה הספד של רבים דשרי בכל בתי
כנסיות שבעולם ורפרם בבבל הוה ורבינא ורב אדא כד אתא עלייהו זילחא דמיטרא אמרי
משום דשמעתא בעיא צילותא לפיכך פירש הרמב"ן שעל תנאי הן עשויות היינו לענין
שאם הוצרכו אנשי העיר להאכיל בהם עניים או להשכיבן שם מותר והוא הדין לכל צרכי
עניים לפי שעה וכדאמרינן בפרק ערבי פסחים (פסחים קא.) לאפוקי עניים דאכלי ושתו בבי
כנישתא וכן חכמים מותרים ליהנות מהן והוא שהוצרכו להן כגון שהיה מקום דחוק
לתלמידים אבל שלא בשעת הדחק אסור כדמוכח עובדא דרבינא ורב אדא בר אהבה ואע"פ
שלכל הדברים הללו מועיל תנאי לבתי כנסיות שבבבל אין תנאי שלהם כלום לענין קלות ראש
וחשבונות עכ"ל ואע"פ שבהגהות אשירי (סי' ז) כתוב בשם אור זרוע (ח"ב
סי' שפח) דרבינא ורב אדא הוו מחמרי אנפשייהו אע"פ שהיה מותר אפילו בישובן
ומותר לאכול ולשתות בבתי כנסיות ובבתי מדרשות אפילו בני אדם שאינם תלמידי חכמים
ואין זורעין בו אפילו נחרבו כי בזיון גדול הוא אי לאו דזבנה משבעה טובי העיר
עכ"ל. רבינו סתם דבריו כדעת הרא"ש: וכתבו התוספות (כח: ד"ה בתי כנסיות)
דהא דעל תנאי הן עשויין לא מהני אלא לאותם שבבבל שהרי לעת בוא גואל במהרה בימינו
תפקע קדושתם אבל לאותם שבארץ ישראל לא מהני תנאי שהרי קדושתן לעולם קיימת:
שולחן ערוך אורח חיים סימן קנא
סעיף יא
(לא) אם בשעת בנין בהכ"נ (לב) יב
התנו עליו * להשתמש בו, מותר להשתמש בו (לג) יג בחרבנו; * אבל (לד) יד ביישובו, *
לא מהני תנאי. ואפילו בחרבנו, לתשמיש מגונה, (לה) כגון: זריעה וחשבונות (לו) של
רבים, לא מהני תנאה; בד"א, בבתי כנסיות (לז) טו שבחוצה לארץ, * אבל בבתי
כנסיות שבא"י, לא מהני (לח) שום תנאי.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח
חיים סימן קנא סעיף יא
(לא) אם בשעת בנין - אבל לאח"כ
לא מהני תנאי כלל [ב"ח וע"ת]:
(לב) התנו עליו - משמע דוקא שהתנו
בפירוש אבל מסתמא לא אמרינן על תנאי הן עשויות. מ"א דלא כמשאת בנימין [יט] ובא"ר
מצדד לדינא כהמ"ב שמקיל בזה:
(לג) בחורבנו - פי' אותו תנאי מועיל
שלאחר שיחרב יהיה מותר להשתמש בו אבל כל זמן שקיימת אין תנאו מועיל:
(לד) בישובו לא מהני - ודוקא לאכילה
ושתיה או ליכנס בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים [כ] דיש בזה משום קלות ראש אבל
לשאר תשמישים מהני תנאי [מ"א] ועיין בה"ל:
(לה) כגון זריעה - פשוט דה"ה לכל
הדברים הנזכרים לקמן בסי' קנ"ג ס"ט דהם תשמיש מגונה ביותר:
(לו) של רבים - דאוושא מילתא ויש בזה
משום קלות ראש ביותר ומשמע בפמ"ג דחשבונות של יחיד בחורבנו מותר דלזה מועיל
תנאי וברבינו ירוחם משמע דנקט של רבים לרבותא דאף שהוא צורך רבים וכ"ש של
יחיד:
(לז) שבחוצה לארץ - שאין קדושתן
עולמית שהרי כשיבוא הגואל במהרה בימינו תפקע קדושתן משא"כ בבתי כנסיות
שבא"י:
(לח) שום תנאי - לפי דעת המ"א
לעיל בסקל"ד גם בא"י מהני תנאי לשאר תשמישין שאין בהם קלות ראש:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן קנא סעיף יא
* להשתמש בו - כתב א"ר בשם
הב"ח סימן קנ"ג דאם התנה להתפלל עד זמן פלוני ואח"כ לא יתפלל בו
כלל משתמש בו אחר כלות הזמן כל מה שירצה וצ"ע דבאופן זה הלא לא נחשב הזמנה
כלל כיון שהתנה בהדיא שהוא רק לפי שעה וא"כ אפילו בזה הזמן גופא אין קדושת
בית הכנסת עליו וכן מוכח במרדכי שהביא הב"ח [אך לענין קלות ראש נראה שראוי
להחמיר בתוך הזמן וזהו שסיימה הגמרא [לפירוש המרדכי] ואעפ"כ אין נוהגין בהן
קלות ראש ומאי ניהו חשבונות ור"ל דאף דמצד הדין הזמנה כזו שהוא לפי שעה לאו
מילתא היא מ"מ אין לנהוג בה קלות ראש של חשבונות וכ"ש שחוק והיתול ולענין
אכילה ושתיה ושארי תשמישין משמע שאין להחמיר בזה] וכמו שכתבנו בסימן קנ"ג
במ"ב ס"ק נ"א:
* אבל בישובו וכו' - הנה בפירושא
דסוגיא דעל תנאי הן עשויות יש כמה שיטות היינו שיטת התוספות והרא"ש דבישובו
לא מהני תנאי ובחורבנו מהני ושיטת רש"י והאו"ז דאפילו בישובו מהני תנאי
ושיטת הרמב"ן והר"ן וכן דעת הרשב"א בתשובותיו בחלק ד' דאפילו
בחורבנן לא מהני תנאי שישתמשו בו להדיא בשלא מדוחק אבל כשהוא מדוחק אפי' בישובן
מהני תנאי [מדוחק קרי כשהוא להאכיל העניים לצורך שעה או להשכיבן שם] והנה אף
שהמחבר העתיק לדינא דבישובו לא מהני תנאי מ"מ נראה מדברי הט"ז בריש
הסימן דכשהוא מדוחק וכנ"ל יש לסמוך על הרמב"ן דאפילו בישובו מהני והדין
עמו שכן הוא ג"כ דעת הר"ן והרשב"א וגם יש לצרף לזה דעת רש"י
ואו"ז דס"ל דאפילו בישובן מהני תנאי. ודע עוד דאפילו לדעת רש"י
ואו"ז דמהני תנאי אפילו בישובן מ"מ לקלות ראש ממש כגון שחוק והיתול
וכיוצא בו פשיטא דלא מהני כדמוכח בגמרא להדיא עיין שם דאפילו חשבונות אסרו משום
דהוא ג"כ קלות ראש:
* לא מהני תנאי - עיין במ"א
שהביא דדוקא לתנאי של קלות ראש כגון אכילה ושתיה וליכנס בחמה מפני החמה אבל לשאר
תשמיש מהני תנאי וקשה דהא מוכח ברא"ש שם דאפילו לקרוא לאדם משם ג"כ לא
מהני תנאי בישובו ומאי גריעא זה משאר תשמיש דעלמא אלא ודאי דבכל תשמיש אסור בישובן
וע"ד קושיתו מסימן קנ"ד דמהני תנאי לתשמישי קדושה כגון במטפחת של
ס"ת וכיוצא בה אפשר שיש לתרץ דבהכ"נ שאני כיון דמצוה שישראל יהיה להם
מקדש מעט בכל מקום שהם כדאיתא בסימן ק"נ דכופין זה את זה לבנות ביהכ"נ
לכן גזרו חז"ל דביהכ"נ הקבוע לא יועיל תנאי בישובן שישתמשו בה תשמישי
חול דא"כ אין שם ביהכ"נ עליו כלל אלא כבית בעלמא משא"כ שם אפילו אם
נאמר שאין על המטפחת שם תשמישי קדושה מאי איכפת לן בזה. ודע עוד דקושית המ"א
הוא רק לפירש"י וש"פ שמפרשים דעל תנאי הן עשויין היינו שיוכלו להשתמש בו
תיכף ואפ"ה ס"ל להתוספות והרא"ש דלא מהני על זמן ישובו ולזה הקשה
מסימן קנ"ד אבל לפיר"ח שבידינו אין קושיא כלל לענ"ד שהוא מפרש דעל
תנאי הן עשויין דכל שעה שירצה יחזור לקדמותיה [ור"ל דאם רבים ירצו בזה והיינו
דקמסיים דאפ"ה אין מחשבין בהם חשבונות של רבים דזה אסור עכ"פ משום קלות
ראש אבל שאר תשמישים שאינם של גנאי מותרים רבים להשתמש בו כשירצו משום דאז נפקע
קדושתיה וחוזר לקדמותיה ולפירושו ל"ק מזילחא דמיטרא דכל זמן שלא נתרצו בו
רבים עדיין בקדושתיה קאי ומסתברא דאף לדידיה אף דרבים מותרים להשתמש בו תשמיש
שאינו של גנאי דנעשה אז כמו בית בעלמא תיכף כשחוזרים להתפלל בו חוזר ומתקדש בקדושת
ביהכ"נ] וא"כ אין קושיא מסימן קנ"ד דהתם התנאי שישתמש בו אף בעודו
בקדושתיה ולזה יש לומר דמהני:
* אבל בב"כ שבא"י וכו' - ע'
מ"ב והנה על עצם הדין שסתם השו"ע דבא"י לא מהני תנאי יש לעיין
דלכאורה אין דין זה ברור לכו"ע [ורק לשיטת התוס' וכדלקמיה] דהנה בגמרא לא
נזכר זה כלל בלא מהני תנאי אלא דאמרינן שם דבתי כנסיות של בבל על תנאי עשויין ולא
מבעיא אם נפרש דסתמא על תנאי עשוין אין לדייק מזה אלא לאפוקי א"י דבסתמא אין
עומדין על תנאי אבל אם התנו בפירוש למה לא יועיל וכמו על כל תשמישי קדושה דאיתא
בהדיא בירושלמי דמועיל תנאי וכדלקמן בסימן קנ"ד וכמו שהקשה המ"א
בסקי"ד אלא אפילו לפי מה שהוכיח המ"א מכמה פוסקים דכונת על תנאי עשויין
היינו דבבבל התנו עליהם ולא בסתמא מ"מ אין לנו הוכחה דבא"י לא מהני
תנאי אלא דבבבל דרכן היה להתנות מאיזה טעמים שהיה להם ובא"י לא היו מתנים
וה"ה בכל חו"ל ג"כ לא היה תנאי על בתי כנסיות שלהם ואף בבבל גופא
בזמה"ז אין ברור דבתי כנסיות שלהם על תנאי עשויות אבל אם התנו בהדיא שפיר מהני
בכל מקום וכמו בכל תשמישי קדושה. ובאמת לא נזכר זה בכל הראשונים דבא"י לא
מהני תנאי וחידוש דין זה נזכר רק בתוספות ונראה דכתבו זאת רק לשיטתם דבישובו לא
מהני התנאי ורק בחורבנו ולכן כתבו הטעם דמועיל התנאי בחורבנו משום דכשיבא הגואל
ר"ל דכיון דלבסוף כשיבא הגואל ויתקבצו ישראל מכל המקומות אשר נפוצו בין הגוים
אל א"י ולא יצטרכו לזה המקדש מעט ועתידין ליחרב ועל כרחך ממילא יהיה נפקע אז
קדושתן ולכן מהני התנאי ג"כ לכל זמן שיחרב משא"כ בא"י דלא יתבטל
קדושתו בשום פעם לכן גם לחורבנו לא מהני תנאי כמו בישובו ולפ"ז להפוסקים דסברי
דגם בישובו מהני התנאי למקום הדחק כגון להאכיל אורחים עניים אפשר לומר דאין חילוק
בין בבל לא"י ואף בא"י מהני התנאי אם התנו אף לישובו לענין זה
[וכ"מ מריא"ז שדעתו ג"כ כשיטה זו וכתב טעם דלכן היה תנאי בבתי
כנסיות של בבל משום דשכיחי אורחים ומשמע דמדינא מועיל תנאי בכל מקום אף בישובו אלא
דשם היה דרכן להתנות משום דשכיחי אורחין] ואף דהשו"ע סתם כשיטת התוס' דרק
לחורבנו מועיל תנאי הלא מוכח מט"ז בריש הסימן שנוכל לסמוך על שיטת
הרמב"ן וסייעתו דאף בישובו מהני תנאי לצורך עניים במקום הדחק וכנ"ל
וא"כ יהיה זה הדין אף בא"י כן ויותר נוכל לומר דאף לדעת הרא"ש
והטור דסברי כשיטת התוס' דבישובו לא מהני תנאי ורק בחורבנו מ"מ בזה לא
ס"ל כהתוס' אלא דאם התנו בהדיא מהני אף בא"י בחורבנו [דמעצם הדין הלא
מועיל תנאי לביהכ"נ כמו בתשמישי קדושה ורק דחז"ל גדרו בישובו וכנ"ל
בבה"ל אבל למה דמהני התנאי בבבל ה"ה בא"י דמאי שנא] והאי דנקט
בגמרא דבבל על תנאי עשויין דשם היה דרכן להתנות וכנ"ל ולכן השמיטו הרא"ש
והטור את הדין הזה שכתבו התוס' ורק המחבר העתיקו בסתמא. היוצא מזה הסעיף ומכל
דברינו הוא דיש ג' חילוקים היינו קלות ראש גדול כמו חשבונות ושחוק והיתול
וכיו"ב אף בבבל ובהתנו אסור כדאיתא בגמרא בהדיא ובין בישובו ובין בחורבנו
ותשמישי חול שאין בהם קלות ראש כלל מוכח מהמ"א דמהני תנאי בכל מקום
וכמ"ש במ"ב וגם זה בין בישובו ובין בחורבנו ונידון זה הוא לענין אכילה
ושתיה וכיו"ב דיש בו קצת קלות ראש דבבבל מהני תנאי עכ"פ לחורבנה לפי דעת
השו"ע ולכמה פוסקים אף בישיבה להאכיל שם עניים כשהמקום דחוק ולפי דברינו אף
בא"י אפשר דיש להקל בכל זה: