רי"ף מגילה דף יב.
גמ' מגילה דף לב., כא.
אורך השיעור הקולי ברי"ף ר"ן
ושו"ע הוא 33 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 10 דקות
1) צריך
לקרות בתורה מעומד, ואפילו לסמוך עצמו לכותל , אסור אלא אם כן הוא בעל בשר
2) לא יקראו שנים, אלא העולה
קורא וש"צ שותק
3) בנביא אחד קורא ואפילו שנים
מתרגמין. בהלל, אפילו עשרה קורין כאחד.
4) ואפילו עשרה, יכולים לקרות את המגילה ביחד
6) כל הקורים מברכים לפניה
ולאחריה
7) ביום שקורין ג', אין קורין
פחות מי' פסוקים
טור אורח חיים סימן קמא
וצריך לקרות מעומד דתנן הקורא את
המגילה יושב יצא משא"כ בתורה ומטעם זה נמי צריך ליזהר שלא לסמוך דאמרינן
בפ"ב דזבחים עמידה מן הצד פירוש ע"י סמיכה איכא בינייהו לרבנן לא הוי
עמידה וצריך שלא יקראו שנים דתנן במגילה קראוה שנים יצאו משא"כ בתורה אלא אחד
קורא אותו שעולה ואין ש"צ קורא עמו ומה שנהגו האידנא שש"ץ קורא פי'
א"א הרא"ש ז"ל לפי שאין הכל בקיאין בטעמי קריאה ואין הציבור יוצאין
בקריאתו והוא בעיניו כיודע ואם לא יקראוהו אתי לאינצויי עם ש"צ לכך תקנו
שיקרא ש"צ שהוא בקי בקריאה ומ"מ גם העומד לקרות יקרא בנחת עם ש"צ
שלא תהא ברכתו לבטלה והא דאמרינן שלא יקראו שנים פי' בקול רם דטעמא משום דתרי קלי
לא משתמעי ומי שאינו יודע לקרות אינו ראוי שיקראוהו ש"צ והויא ברכה לבטלה ולא
מסתבר שיברך על קריאת ש"צ עד כאן ומיהו אם יודע לקרות כשמקרין אותו שפיר דמי ואם
ש"צ רוצה לברך לעצמו ולקרות צריך שיהא אחד עומד אצלו דתניא בתוספתא חזן העומד
לקרות אחד עומד ומחזן עליו עד שיקרא וגרסינן נמי בירושלמי רב שמואל בר רב יצחק על
לבי כנישתא וחזא חזנא דקרא ולא קאי בר איניש תחותיה א"ל אסור לך כשם שניתנה
ע"י סרסור כך אנו צריכין לנהוג בה ע"י סרסור. אין הקורא רשאי לקרות עד
שיכלה אמן מפי הצבור:
בית יוסף אורח חיים סימן קמא
א וצריך לקרות מעומד דתנן (כא.) הקורא
את המגילה עומד יושב. כלומר אם רצה עומד אם רצה יושב ובגמרא (שם) תנא מה שאין כן
בתורה ופירש רש"י מה שאין כן בתורה שאין קורין בתורה בציבור מיושב ומשמע
דדוקא הקורא צריך לעמוד אבל לא שאר הציבור וכן נוהגים ואף על פי שהמרדכי כתב בפרק
רבי אליעזר דמילה (שבת סי' תכב) שהר"מ (תשב"ץ קטן סי' קפב) היה עומד
בשעת קריאת התורה וכן נוהגים קצת אשכנזים וצרפתיים, בהלכות קטנות (מרדכי סי' תתקסח)
כתב יש עומדים בשעת קריאת התורה ומביאים ראיה מדכתיב (נחמיה ח ה) (ובפתחו)
[וכפתחו] עמדו כל העם ואין ראיה מכאן דבסוטה (לט.) מפרש עמדו לשון שתיקה והכי משמע
בירושלמי (מגילה פ"ד ה"א) דההוא גברא דהוה קרי וסמיך א"ל עמוד מה
נתינה בעמידה ובאימה וכו' משמע דוקא לחזן יש לעמוד עכ"ל. וכן כתב רבינו בסוף
סימן קמ"ו בשם רב שר שלום:
ומטעם זה צריך ליזהר שלא לסמוך
דאמרינן בפרק שני דזבחים עמידה מן הצד איכא בינייהו וכו'. כלומר דתניא התם (יט:)
כיצד קידוש ידים ורגלים מניח ידו הימנית על גבי רגלו הימנית וידו השמאלית על גבי
רגלו השמאלית רבי יוסי ב"ר יהודה אומר מניח שתי ידיו זו על גבי זו ב' רגליו
זו על גבי זו ומקדש אמרו לו הפלגתה אי אפשר לעשות כן שפיר קאמרי ליה אמר רב יוסף
וחבירו מסייעו מאי בינייהו אמר אביי עמידה מן הצד איכא בינייהו ופירש רש"י
עמידה מן הצד כגון זו שאינה בלא סיוע לרבנן לא הויא עמידה ואנן עמידה בעינן כדמפרש
לקמן וכתבו שם התוספות (ד"ה עמידה) ונראה [כ]שקורין בתורה שלא לסמוך משום
דאמרינן בפרק הקורא את המגילה עומד דבתורה בעי עמידה ובירושלמי נמי אמרינן דאסור
לסמוך. וכן כתב הרא"ש בריש פרק הקורא את המגילה עומד אמאי דאמרינן ומנא לן
דקורא בתורה צריך להיות עומד א"ר אבהו דאמר קרא (דברים ה כח) ואתה פה עמוד
עמדי ואפילו לסמוך אסור כדאיתא בירושלמי רבי שמואל בר יצחק על לבי כנישתא חזא לחד
בר נש תרגם וסמיך לעמודא אמר ליה אסור לך כשם שניתנה באימה כך אנו צריכים לנהוג בה
באימה. ומיהו אם הוא בעל בשר כתב המרדכי בפרק קמא דברכות (סי' טו) בשם הירושלמי
דשרי:
שולחן ערוך אורח חיים סימן קמא סעיף א
(א) צריך לקרות א מעומד, (ב)
<א> ואפילו ב לסמוך עצמו לכותל (ג) או לעמוד, אסור (ד) אלא אם כן הוא בעל
בשר. הגה: (ה) <ב> וכן החזן הקורא צריך לעמוד עם הקורא (מרדכי הלכות קטנות).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן קמא סעיף א
(א) צריך לקרות מעומד - הקריאה שקורין
בצבור [א] וילפינן זה מדכתיב ואתה פה עמוד עמדי משמע אפילו הש"י המקרא למשה
היה עומד כביכול וא"כ כ"ש שכל ישראל היו עומדין מפני אימת הקב"ה
הנותן אותה ואמרינן עוד כשם שניתנה באימה כך אנו צריכין לנהוג בה באימה [ב]
ומ"מ בדיעבד שקראה מיושב יצא וא"צ לחזור ולקרות:
(ב) ואפילו לסמוך עצמו - היינו [ג]
אפי' סמיכה קצת שאם ינטל אותו דבר לא יפול ג"כ אסור דצריך לעמוד באימה:
(ג) או לעמוד - הוא שלחן הקריאה
וכה"ג:
(ד) אא"כ הוא בעל בשר -
וה"ה [ד] חולה או זקן הרבה שקשה לו עמידה בלי סמיכה אך יזהר שיסמוך קצת ולא
יסמוך כ"כ עד שאם ינטל אותו דבר יפול ואם א"א לו לסמוך כ"א בענין
זה והוא צריך סעד לתומכו מותר גם בזה [ה] אך לא ישען על המפה שעל השלחן שתשמיש
קדושה הוא אלא על השלחן עצמו:
(ה) וכן החזן הקורא - וה"ה הסגן
שעומד אצל הס"ת [שערי אפרים]. עוד כתב שם פעמים שהס"ת ארוכה וגדולה הרבה
והקורא שצריך לקרות מתוך הכתב וכן העולה שצריך לראות בס"ת מה שמקרא לפניו
ולקרות אחריו בלחש וא"א להם לראות בראש הדף אם לא כששוחין עצמם סמוך
לס"ת ועי"ז בא לידי סמיכה על השלחן יש להתיר שהרי נראה לכל שאין סמיכה
זו דרך גאוה שזהו כשעומד זקוף וסמוך אבל זה שעומד מוטה וכפוף עמידה באימה הוא
ויכול לעמוד סמוך [וכן בסגן שע"פ רוב עבודתו הוא שהוא אוחז ביד העשוי מכסף
להורות לפני הקורא באיזה שורה ותיבה שהוא עומד עתה ולפעמים א"א לו כ"א
כששוחה עצמו וסומך על השלחן מותר] אך יזהר שאחר שיקרא השורות העליונות מראש העמוד
ויגיע בחצי העמוד או קרוב לו שאפשר לו לראות היטב בלי סמיכה יזקוף משחייתו כדי שלא
יצטרך להיות סמוך כלל עכ"ד:
רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק יב הלכה י
מימות עזרא נהגו שיהא שם תורגמן מתרגם
לעם מה שהקורא קורא בתורה כדי שיבינו ענין הדברים, והקורא קורא פסוק אחד בלבד
ושותק עד שיתרגם אותו ח התורגמן וחוזר וקורא פסוק שני, ואין הקורא רשאי לקרות
למתורגמן יותר מפסוק אחד.
בית יוסף
ב וצריך שלא יקראו שנים דתנן במגילה
פרק הקורא את המגילה עומד (שם) קראוה שנים יצאו ובגמרא תנא מה שאין כן בתורה וכתב
הרא"ש (סי' א) שבתורה אין קורא אלא אחד אותו שעומד לקרות בתורה ואין שליח
ציבור קורא עמו. ומה שנהגו האידנא ששליח ציבור קורא שלא לבייש את מי שאינו יודע
לקרות כדתנן (בכורים פ"ג מ"ז) גבי בכורים בתחלה מי שיודע לקרות קורא ומי
שאינו יודע לקרות מקרין אותו נמנעו מלהביא מפני הבושה התקינו שיהו מקרין את הכל
ואין הדמיון נראה לי דהתם נמנעו מלהביא בכורים ועברו על מה שכתוב בתורה אבל הכא
הבקיאים יקראו והאחרים ימנעו ומחמת הבושה יתנו לב ללמוד הפרשה אלא נראה הטעם לפי
שאין הכל בקיאים בטעמי הקריאה ואין הציבור יוצאים בקריאתו והוא בעיניו כיודע ואם
לא יקראוהו אתי לאינצויי עם שליח ציבור לכך התקינו שיקרא שליח ציבור וכו' עד ולא
מסתבר שיברך על קריאת שליח ציבור. וגם הר"ן כתב בפרק הקורא את המגילה עומד
(יב סוע"א) גבי שמונה פסוקים יחיד קורא אותם שמה שנהגו עכשיו ששליח ציבור
קורא בקול רם אפשר שהנהיגו כן כדי שלא לבייש מי שאינו בקי לקרות בדקדוק הקריאה:
ומ"ש רבינו ומיהו אם יודע לקרות
כשמקרין אותו שפיר דמי. כן כתב הרא"ש בתשובה כלל ג' (סי' יב) אם קורא עם החזן
ויודע להבין ולחבר האותיות ולקרותם עם החזן מיקרי שפיר קריאה אבל שיברך הוא על מה
שהחזן קורא והוא לא יקרא כלל לא יתכן עכ"ל והטעם מפני שצריך שידע לקרות מתוך
הכתב מה שמקרין אותו שאסור לקרות בתורה אפילו אות אחת שלא מן הכתב וכמו שכתב רבינו
ירוחם (נ"ב ח"ג כ.) בשם תשובת הרשב"א (ח"ז סי' שסא) וכן כתוב
בשבלי הלקט (סי' לו) וכן משמע מדברי הרמב"ם בפי"ב מהלכות תפילה
(ה"ח) שכתב שאסור לקרות שלא מן הכתב אפילו תיבה אחת וכן נראה (מההיא) מלשון
תשובת הרא"ש שכתבתי וכן כתב הריב"ש בתשובה (סי' רד) והביא ראיה לדבר וכן
כתב מהר"י ן' חביב ז"ל ודלא כדכתב נמוקי יוסף (מגילה כד. ד"ה ר'
יהודה) בשם ספר האשכול (ח"ב עמ' 69) דהא דתנן בפרק הקורא את המגילה עומד סומא
אינו קורא בתורה היינו לומר דאינו קורא על פה אבל אוקומי אינש אחרינא שפותח ורואה
והסומא מברך ועומד בצדו שפיר דמי והכי מצי עביד חתן סומא עכ"ל וכן מצאתי בשם
ספר אגודה דסומא כהן קורא בתורה ואין לסמוך על דבריהם נגד כל הני רבוותא. וכבר
כתבתי בסימן קל"ט (ד"ה והר"ד אבודרהם) בשם רבינו סעדיה שאם הם
צריכים לזה האיש שאינו יודע לקרות שיעלה לפי שהוא כהן או לוי ואין שם אחר זולתו
יראה שליח ציבור אם כשיקרא לו מלה במלה יכול לאמרה יכול לקרות ואם לאו לא יעלה
ע"כ וא"ת למה יטריחו עצמם הציבור בכך ימחול כהן זה על כבודו לישראל גדול
ומופלג בחכמה שיכול למחול על כבודו לאיש כזה כמו שנתבאר בסימן קל"ה (ד"ה
ומ"ש רבינו) וי"ל דמיירי כשאין שם אדם גדול ומופלג בחכמה אי נמי כשאין
כהן זה רוצה למחול על כבודו עסקינן וכן צריך לומר על כרחך בלוי שאינו יודע לקרות
דקאמר דבשאינו רוצה למחול על כבודו לכהן מיירי שאם לא כן יקרא הכהן פעמים ולמה
נטרח לקרות לוי שאינו יודע אלא ודאי כדאמרן. ומיהו יש לדחות דכל היכא דאיכא לוי
ואפשר ביה עדיף טפי מקריאת כהן פעמים וכן כל היכא דאפשר בקריאת כהן עצמו עדיף
משימחול כבודו לגדול ומופלג בחכמה. ואפשר דבשבתות וימים טובים מיירי שאינו יכול
הכהן למחול על כבודו ולדידן אפילו בשני וחמישי נמי לא כמו שנתבאר בסימן קל"ה
(קכ. ד"ה ונראה): ומתוך לשון הרא"ש שכתב רבינו יתבאר לך שצריך העולה
לקרות בנחת עם שליח ציבור כדי שלא תהא ברכתו לבטלה וכן כתבו התוספות בסוף פרק קמא
דבבא בתרא (טו. ד"ה שמנה פסוקים). ורבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל
כתב שמעתי שכתוב בספר הזוהר שאין לקרות כלל אלא אחד וראוי לחוש לדבריו אם האמת הוא
כך שאני לא ראיתיו כתוב אלא ששמעתיו עכ"ל ואני הכותב זכיתי למוצאו והוא בפרשת
ויקהל (רב:) וז"ל ואסיר למיקרי באורייתא בר חד בלחודוי ושתקין ושמעין מלה
מפומיה כאילו קבלין לה האי שעתא מטורא דסיני ומאן דקרי באורייתא ליהוי חד קאים
עליה ושתיק דלא ישתכח בר דיבור חד בלחודוי לא תרין דיבורים לשון הקודש חד וחד הוא
לא תרין ואי תרין משתכחין בס"ת גריעותא דרזא דמהימנותא איהו וגריעו דיקרא
דאורייתא. וקודם לזה כתוב אי ההיא צלותא אשתמעת לאודנין דבר נש לית מאן דציית לה
לעילא ולית דצייתין ליה אחרנין בר מאן דשמע בקדמיתא בגין כך בעי לאסתמרא דלא
ישמעון לההיא צלותא בני נשא ותו דמילתא דצלותא אתאחדא בעלמא עילאה ומלה דעלמא
עילאה לא איצטריך למישמע כגוונא דא מאן דקרי בספרא דאורייתא חד קארי וחד לישתוק
ואי תרי קראן באורייתא גרעי מהימנותא לעילא ע"כ וכיון דלדברי הזוהר אסור
לקרות אלא אחד לבד ועכשיו שנהגו ששליח ציבור הוא הקורא העולה אסור לקרות אע"פ
שלדברי הפוסקים צריך לקרות ואם לא יקרא כתבו דהוי ברכה לבטלה מאחר שלא נזכר זה
בתלמוד בהדיא לא שבקינן דברי הזוהר מפני דברי הפוסקים ועוד דהא איכא למימר דכל
שהעולה שומע מה ששליח ציבור קורא ומכוין לבו לדבריו הרי הוא כקורא דשומע כעונה
(סוכה לח:) הילכך צריך ליזהר העולה מלקרות עם שליח ציבור ומיהו אפשר שאפילו לדברי
הזוהר רשאי לקרות והוא שלא ישמיע לאזניו וכן משמע מהלשון השני שכתבתי דמדמה ליה
לתפלה שאסור להשמיע לאזניו ואע"פ שבלשון הראשון שכתבתי לא הזכיר אלא דיבור
אפשר דכל שאינו משמיע לאזניו לא קרי ליה דיבור וכן ראוי לעשות לקרות העולה בנחת
בענין שלא ישמיע לאזניו: בני רומניא נוהגים שהעולה הוא קורא בקול רם כדין התלמוד
וכדי שלא לבייש את מי שאינו בקי בדקדוק הקריאה מעמידין מקרא אחד אצל העולה והמקרא
אומר כל תיבה ותיבה תחלה ואח"כ אומרה הקורא ויש סמך למנהג זה ממאי דפירש
רש"י בפרק קמא דשבת (יב:) אהא דתניא אבל מסדר הוא ראשי פרשיותיו שמתוך שראש
הפרשה שגורה בפיו הוא נזכר בכולה למחר ומסייע את שבעה הקורים בנקודה וטעמיה בלחש
ע"כ. ואע"פ שהנוהגים מנהג זה המקרא אומר התיבה בקול רם נראה דלא דמי
למאי דאמרינן לא יקראו שנים בקול רם דהתם שניהם מוציאין התיבה מפיהם בבת אחת אבל
הם כשהמקרא אומר התיבה העולה שותק וכשהעולה חוזר ואומר אותה המקרא שותק ולעולם אין
שם אלא קול אחד לבד מהאי טעמא אפשר שאפילו לדברי ספר הזוהר שפיר דמי המנהג הזה:
שולחן ערוך אורח חיים סימן קמא סעיף ב
(ו) ג לא יקראו שנים, אלא העולה קורא
(ז) וש"צ שותק, (ח) או ש"צ קורא והעולה לא יקרא בקול רם; <ג>
ומ"מ צריך הוא (ט) לקרות עם הש"צ, כדי שלא תהא ברכתו * (י) לבטלה, אלא
שצריך לקרות (יא) בנחת, (יב) שלא ישמיע לאזניו. ((יג) ואפילו משמיע לאזניו ליכא למיחש,
ד דלא עדיף מתפלה, כדלעיל סימן ק"א) (דעת עצמו).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן קמא סעיף ב
(ו) לא יקראו שנים - דתרי קלי לא
משתמעי:
(ז) וש"ץ שותק - מיהו [ו] אם
העולה טועה בנקודות או בטעמים מסייעו בלחש:
(ח) או ש"ץ קורא וכו' - וכמנהגנו
עכשיו שלעולם הש"ץ קורא אפילו כשהעולה הוא בקי [ז] כדי שלא לבייש את מי שאינו
יודע לקרות [ח] וגם ימצאו הרבה שאין יודעין בטוב לקרות הנקודות והטעמים וירצו
לקרות והצבור אין יוצאין בקריאתן וכשימנעום מקריאה אתו לאינצויי:
(ט) לקרות עם ש"ץ - היינו [ט]
מתוך הכתב:
(י) לבטלה - דלא מסתבר [י] שיברך
העולה על קריאת הש"ץ:
(יא) בנחת - דתרי קלי לא משתמעי לא
שייכי [יא] כ"א בקורא בקול רם:
(יב) שלא ישמיע לאזניו - עיין
בב"י שהביא סעד לזה מספר הזוהר:
(יג) ואפילו משמיע וכו' - ר"ל אף
[יב] דיותר טוב שלא להשמיע לאזניו מ"מ אם משמיע ג"כ ליכא למיחש דלא עדיף
מתפלה שתקנו ג"כ בלחש ואפ"ה משמיע לאזניו כדלעיל סימן ק"א ס"ב
ה"נ כן:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן קמא סעיף ב
* לבטלה - עיין במ"ב והנה לפי מה
דפסק הרמ"א לעיל בסימן קל"ט ס"ג דנוהגין לקרות לסומא וע"ה אף
שאינו יכול לקרות עם הש"ץ וא"כ היה לו להגיה גם כאן דלדידן אפילו אם
אינו קורא עם הש"ץ שפיר דמי ואפשר דסמך אדלעיל ויותר נראה לומר דלא סמך
הרמ"א אדברי מהרי"ל אלא לענין סומא וע"ה דאם לא יקראום לעולם איכא
כיסופא טובא וגם אתו לאנצויי אבל בנידון דידן שהוא בקי בקריאה בודאי מחוייב לומר
עם הש"ץ דהא כבר כתב בעצמו בדרכי משה שלא נראה לו דברי מהרי"ל אלא דברי
הב"י שהביא בשם כמה ראשונים דאם אינו יכול לקרות עם הש"ץ אין יכולין
לקרותו לתורה איברא דהט"ז הביא סמוכין לסברת מהרי"ל מהא דירושלמי דפסק
לגבי מגילה דאחד קורא ואחד מברך דשומע כעונה וכן הקשה הפר"ח על השו"ע
מהירושלמי הזה ולענ"ד פשוט דהדין עם הראשונים שהחמירו בזה ואין דומה כלל דינא
דירושלמי דמיירי לענין מגילה לקה"ת דשאני התם במגילה דמן הדין כל הצבור
צריכים לקרות ולברך כל אחד ואחד בפני עצמו ולהכי אחד מברך לכולם להוציאם
משא"כ הכא דאין הצבור רשאים לברך ברכת התורה על שמיעתם אלא הקורא הוא המברך
וא"כ כשאינו קורא בעצמו אינו אלא כשאר אנשי הצבור ששומעים א"כ איך רשאי
לברך הא גבי שומעים לא תיקון רבנן ברכה בקה"ת. [הג"ה ובדוחק יש ליישב
להט"ז דהש"ץ אינו מכוין להוציא רק העולה שקורא בשבילו וכמו שכתבו
התוספות שהתקינו כן כדי שלא לבייש את מי שאינו יודע ולשאר הצבור אינו רק שמיעה
בעלמא [שאינו מכוין הש"ץ כלל להוציאם ולא שייך בזה שומע כעונה ממש לדידהו]
ולהכי שייך ברכה לגבי דידיה ולא לדידהו והרא"ש דלא ניחא ליה בזה אזיל לשיטתיה
דס"ל דהתקנה היה רק בשביל הצבור כמו שכתב בהדיא] דבאמת כבר יצאו כאו"א
בשחרית בברכת התורה וכן בח"א העתיק דברי השו"ע להלכה ועיין בשערי אפרים
בפתחי שערים שם שער א' שגם דעתו נוטה כן:
רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק יב הלכה יא
אין הקורא רשאי להגביה קולו יותר מן
המתרגם, והמתרגם לא יגביה קולו יותר מן הקורא, ואין המתרגם רשאי לתרגם עד שיכלה
הפסוק מפי הקורא, ואין הקורא רשאי לקרות פסוק אחר עד שיכלה התרגום מפי התורגמן,
ואין התורגמן נשען ט לא לעמוד ולא לקורה אלא עומד באימה וביראה, ולא יתרגם מתוך
הכתב אלא על פה, ואין הקורא רשאי לסייע לתורגמן שלא יאמרו תרגום כתוב בתורה, והקטן
מתרגם על ידי גדול ואין כבוד לגדול שיתרגם על ידי קטן, ולא יהיו המתרגמין שנים
כאחד אלא אחד קורא ואחד מתרגם.
רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק יב הלכה יג
המפטיר בנביא צריך לקרות בתורה תחלה
אפילו שלשה פסוקים, חוזר וקורא מה שקרא לפניו, ולא יפטיר בנביא עד שיגלול ספר
תורה, ולא יפחות מעשרים ואחד פסוקים, ואם שלם הענין בפחות מאלו אינו צריך להוסיף,
ואם קרא י עשרה פסוקים ותרגמן המתרגם דיו ואפילו לא שלם הענין, ובנביא אחד קורא
ואפילו שנים מתרגמין, ומדלג מענין לענין אחר, ואינו מדלג מנביא לנביא אלא בנביאים
של שנים עשר בלבד, ובלבד שלא ידלג מסוף הספר לתחלתו, וכל המדלג לא ישהה בדילוג אלא
כדי שישלים המתרגם תרגומו.
שולחן ערוך אורח חיים סימן תפח סעיף ב
בהלל, (ח) <ב> אפילו עשרה ב
קורין כאחד.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תפח סעיף ב
(ח) אפילו עשרה קורין כאחד - ר"ל
אפילו היכא שמוציאין ידי חובה [ו] באמירתן לאחרים ולא אמרינן תרי קלא לא משתמעי
כדאשכחן סימן קמ"א ס"ב לענין קה"ת דהלל חביבי להו משום זכרון הנס
ויהבי דעתייהו ושמעי. ומה"ט ג"כ המנהג שמקדשין [ז] שנים או יותר יחד
בשבת ויו"ט או כשיושבין בסוכה כמה בעלי בתים ומקדשין להוציא בני ביתם משום
דהקידוש חביב להם ויהבי דעתייהו ושמעי [ח] ומ"מ יותר טוב שלא יקדשו בבת אחת
היכי שצריכין להוציא ב"ב אלא זה אחר זה:
רמב"ם הלכות מגילה וחנוכה פרק ב הלכה ז
הקורא את המגילה וטעה בקריאתה וקרא
קריאה משובשת יצא, לפי ח שאין מדקדקין בקריאתה, קראה עומד או יושב יצא ואפילו
בצבור, אבל לא יקרא בצבור יושב לכתחלה מפני כבוד הצבור, קראוה שנים אפילו עשרה
כאחד יצאו הקוראין והשומעים מן הקוראין, וקורא אותה גדול עם הקטן ואפילו בצבור.
שולחן ערוך אורח חיים סימן תרצ סעיף ב
<ב> אפילו שנים, ואפילו עשרה, יכולים
ג לקרותה ביחד (ד) ויוצאים הם והשומעים מהם.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תרצ סעיף ב
(ד) ויוצאים הם וכו' - ולא אמרינן
דתרי קלי לא משתמעי שפיר כדאמרינן לענין קה"ת ושארי דוכתי דקריאה זו חביבה
ביותר מפני הנס [ד] ויהיב דעתיה לשמוע היטיב. וכיון שכן פשוט הוא באם מרגיש בעצמו
שמבלבלים ליה הקולות ושא"א לו לשמוע כל התיבות בודאי לא יצא:
רמב"ם הלכות מגילה וחנוכה פרק א הלכה ג
מצוה לקרות את ד כולה, ומצוה לקרותה
בלילה וביום, וכל הלילה כשר לקריאת הלילה, וכל היום כשר לקריאת היום, ה ומברך קודם
קריאתה בלילה שלש ברכות ואלו הן: בא"י אמ"ה אשר קב"ו על מקרא
מגילה, בא"י אמ"ה שעשה נסים לאבותינו בימים ההם (ובזמן) [בזמן] הזה, בא"י
אמ"ה שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה, וביום אינו ו חוזר ומברך שהחיינו,
ומקום שנהגו לברך אחריה מברך: בא"י אמ"ה האל הרב את ריבנו והדן את
דינינו והנוקם את נקמתינו והנפרע לנו מצרינו והמשלם גמול לכל אויבי נפשנו
בא"י [האל] הנפרע (לישראל) [לעמו ישראל] מכל צריהם האל המושיע ז.
שולחן ערוך אורח חיים סימן תרצב סעיף א
הקורא את המגילה מברך לפניה ג' ברכות:
על מקרא מגילה, ושעשה נסים, * (א) א ושהחיינו; (ב) וביום אינו חוזר ומברך:
שהחיינו; הגה: ב וי"א דאף [א] ביום מברך: שהחיינו (טור בשם ר"ת
והרא"ש והמגיד), וכן נוהגין בכל מדינות אלו; (ג) ואחד יכול לברך ושני קורא
(הגהות אשירי פ"ב); (ד) ולאחריה <א> נוהגין לברך: (ה) הרב את ריבנו
וכו'. (ו) אם לא בירך לא לפניה ולא לאחריה, יצא. הגה: ונהגו לומר בלילה: אשר הניא,
(ז) אבל ג לא ביום (כל בו וב"י בשם א"ח), (ח) ואין לברך אחריה * אלא
בצבור.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תרצב סעיף
א
(א) ושהחיינו - ונכון לכוין [א] בברכת
שהחיינו גם על משלוח מנות וסעודת פורים שהם ג"כ מצות [ב] ויודיע זה
להש"ץ המברך דבעי כונת שומע ומשמיע. ויכוין זה בברכת שהחיינו דיום כי זמנם
ביום ומי שאין לו מגילה לא יברך שהחיינו על משלוח מנות וסעודה דזהו דבר הנהוג בכל
יום ובכל שבת ויו"ט [מ"א] וי"א דראוי לברך זמן על היום מפני תקפו
של נס שהיה בו וכיון דמזמן לזמן קאתי הרי הוא ככל מועדי ד' שמברכין עליהן זמן
ועיין בבה"ל אכן אם היה לו מגילה בלילה ובירך אז שהחיינו לכו"ע א"צ
שוב לברך ביום אם אבל קורא את המגילה [ג] יברך אחר הברכות משום ברכת שהחיינו שאין
האבל מברך להוציא רבים בברכת שהחיינו והאבל יקרא את המגילה:
(ב) וביום אינו חוזר ומברך וכו' -
דהרי כבר בירך בלילה וטעם הדעה שניה דסוברת דאף ביום וכו' דעיקר [ד] מצות קריאתה
ביום הוא. אם נשתתק הקורא באמצע המגילה [ה] דעת האחרונים דא"צ הקורא השני
העומד תחתיו להתחיל בראש רק יתחיל ממקום שפסק הראשון [וכ"ש שא"צ לברך
מחדש דיצאו כל הקהל בברכת הראשון] דהוא טרחא דצבורא ועיין בשע"ת:
(ג) ואחד יכול לברך - בין [ו] ברכה
ראשונה ובין לענין ברכה אחרונה ובלבד שיכוין להוציא השומעים והם יכונו לצאת:
(ד) ולאחריה נוהגים לברך - כי בגמרא
איתא דברכה דלאחריה תליא במנהגא במקום שנוהגים לברך יברך ולכן כתב המחבר דהאידנא
נוהגים לברך:
(ה) הרב וכו' - ואין לומר האל הרב
כיון שכבר זכר השם שאמר אלהינו ויש גורסים האל ובא"ר הכריע כהשו"ע שאין
לומר וכן אין לומר בא"י האל הנפרע רק בא"י הנפרע ע"ש:
(ו) אם לא בירך לא לפניה וכו' -
דברכות אין מעכבות ונראה דאם נזכר באמצע שלא בירך [ז] יברך בין הפרקים:
(ז) אבל לא ביום - דכבר אמר פיוטים:
(ח) ואין לברך אחריה וכו' - אבל
הברכות שלפניה לכו"ע היחיד צריך לברך:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תרצב סעיף
א
* ושהחיינו - עיין מ"ב סק"א
מה שכתבנו די"א דראוי לברך וכו' הוא ממור וקציעה שהשיג על המ"א
וז"ל ולא ידעתי מה בכך שהוא דבר נהוג והלא בלאו מצות שילוח מנות וסעודה ראוי
לברך זמן על היום ואף שהוא מדברי קבלה צריך חזוק כשל תורה ויותר ביחיד מפני תקפו
של נס שהיה בו וכיון דמזמן לזמן קאתי הרי הוא לענין זה ככל מועדי ד' שמברכין עליהן
זמן וזמן לא בעי כוס דהלכתא אומרו אפילו בשוק ויוה"כ שאין בו אכילה ושתיה אלא
שביתה ומנוחה אעפ"כ מברכין אותו וכו' ומסיים שם דשפיר הוא לכתחלה למאן דלית
ליה מגילה למסמך זמן אכוס דסעודה עכ"ל ובאמת לפי סברתו שיברך זמן על עצם היום
מפני תקפו של נס שהיה בו א"כ היה לו לברך ג"כ ברכת שעשה נסים ובאמת
מצאתי במאירי של שבת לענין חנוכה [וה"ה בענינינו לענין פורים] וז"ל מי
שאין לו להדליק ואינו במקום שאפשר לו לראות י"א שמברך לעצמו שעשה נסים
ושהחיינו בלילה א' ושעשה נסים בכל הלילות והדברים נראים עכ"ל וגם על עצם
תמיהתו שמתמה על המ"א והלא בלאו מצות שילוח מנות וכו' ראוי לברך זמן על היום
וכו' לא אדע דאפשר דגם המ"א מודה לזה אלא דהוא מיירי שבלילה היה לו מגילה ובירך
אז שהחיינו וממילא יצא על עצם הזמן [ומה שמצדד הפמ"ג דלדעת המחבר יוצא בברכת
שהחיינו דלילה על משלוח מנות וסעודה דיום לא נהירא וגם ריהטא דלישנא דמ"א לא
משמע כן] אלא דביום לא היה לו כלל אפשר דגם הוא מודה. אח"כ מצאתי בברכי יוסף
וז"ל אם אין לו מגילה יברך שהחיינו אך לא יברך ברכת שעשה נסים וברכת הרב את
ריבנו [ר"י מלכו] אבל האחרונים כתבו דגם שהחיינו לא יברך עכ"ל ולא אדע
באיזה אחרונים מצא ד"ז לבד ממ"א וא"ר שהעתיקו ומהם אין ראיה כמו
שכתבנו וצ"ע למעשה ועיין לעיל בסימן תרע"ו בשעה"צ אות ג':
* אלא בצבור - הנה בב"י כתב
דא"ח כתב כן בשם הירושלמי ועיין בא"ר דהוכיח מכמה פוסקים דמברך אפילו
ביחיד ועיין בביאור הגר"א דמירושלמי ג"כ אין ראיה דלא קאי אלא אברכת
התורה. ומ"מ נראה דאין כדאי לברך אחרי' דבלא"ה הברכה זו אפילו בצבור
אינה חיובית ותליא במנהגא כדאיתא בגמרא ומי יאמר דנתפשט המנהג כהיום לברך ביחיד
וכ"כ הפמ"ג דספק ברכות להקל:
רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים
פרק יב הלכה ה
כל אחד ואחד מן הקורין פותח א ספר
תורה ומביט למקום שהוא קורא בו, ואח"כ אומר ברכו ב את יי' המבורך ג וכל העם
עונין ברוך ה' המבורך לעולם ועד, וחוזר ומברך ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם אשר
בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו ברוך אתה יי' נותן התורה, וכל העם עונין אמן,
ואחר כך קורא עד שישלים לקרות וגולל הספר ומברך ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם אשר
נתן לנו תורתו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו ברוך אתה יי' נותן התורה.
בית יוסף אורח חיים סימן קלט
ד (א) וכל הקורין מברכין לפניה
ולאחריה. בריש פרק הקורא את המגילה עומד (כא:) תנא הפותח מברך לפניה והחותם מברך
לאחריה והאידנא דכולהו מברכין לפניה ולאחריה היינו טעמא דתיקנו רבנן גזירה משום
הנכנסים והיוצאים:
ופותח הספר קודם שיברך ואח"כ
יברך דתניא פותח ורואה וכו'. בסוף פרק בני העיר (לב.) ומפרש בגמרא שם דטעמא דרבי
מאיר כדי שלא יאמרו ברכות כתובות בתורה ורבי יהודה סבר שהכל יודעים שאין ברכות
כתובות בתורה ולפיכך אינו צריך לגלול קודם שיברך והלכה כרבי יהודה וכן פסק הרמב"ם
(תפלה פי"ב ה"ה) ואף על פי כן כתב שלאחר שקרא גולל ואח"כ מברך וכמו
שכתב רבינו ותמה הר"ן (יא: סוף דיבור ראשון) עליו ולי נראה דטעמא משום דסבירא
ליה דעד כאן לא פליג רבי יהודה אלא בתחלה דלרבי מאיר צריך לגלול ולברך ואח"כ
לפתוח ולקרות וטריחא מילתא הילכך לא צריך לרבי יהודה אבל בסוף שאין טורח יותר גולל
ואח"כ מברך:
ד (ב) כתב הכל בו (סי' כ י:) פותח
הספר לראות מה יקרא בו וגוללו ומברך ויש אומרים שלא יגלול אותו אלא פותח ורואה
ומברך וכן דעת הר"מ ז"ל ויש אומרים שיש לו להפך פניו שלא יראה כאילו
ברכות כתובות בתורה עכ"ל וה"ר דוד אבודרהם (סוף עמ' קלב) כתב בשם רבינו
סעדיה שאין לקורא לומר ברכו עד שיראה הפסוק שמתחיל בו וצריך לברך ברכה ראשונה
וס"ת פתוח לא סתום:
שולחן ערוך אורח חיים סימן קלט סעיף ד
(יד) <ג> כל הקורים (טו) ה
מברכים לפניה ולאחריה, ו ופותח הספר קודם שיברך * (טז) <ד> ורואה הפסוק
שצריך להתחיל בו (יז) ואחר כך יברך; <ה> ולאחר שקרא, ז גולל ומברך. (הגה:
ובשעה שמברך ברכה ראשונה (יח) יהפוך פניו על הצד, שלא יהא נראה כמברך מן התורה (כל
בו); ונראה לי דיהפוך פניו לצד (יט) ח שמאלו).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן קלט סעיף ד
(יד) כל הקורין וכו' - אף דמדינא לא
היה צריך לברך כ"א הראשון ברכה ראשונה והאחרון ברכה אחרונה והאמצעיים יוצאין
בברכתן ואעפ"כ תקינו רבנן משום הנכנסין והיוצאין באמצע הקריאה [שלא ישמעו
ברכת הפותח והחותם ויאמרו שקוראין בתורה בלי ברכה] שכל אחד ואחד מהעולין יברך
בתחלה וסוף כמו שנהוג היום:
(טו) מברכין לפניה ולאחריה - הנה
לאחריה שהיא ברכת אשר נתן [ז] לכו"ע דרבנן ולפניה שהיא ברכת אשר בחר יש דעות
בין הפוסקים אם היא ד"ת או דרבנן וה"מ כשלא בירך עדיין ברכת התורה [ח]
אבל אם בירך כבר ברכת התורה לכו"ע היא דרבנן שנתקנה משום כבוד הצבור
כמ"ש ס"ח. אם טעה בברכת התורה ופתח אשר נתן לנו במקום אשר בחר אם נזכר
קודם שאמר השם מהחתימה [דהיינו נותן התורה] יתחיל מאשר בחר בנו [ט] ואם כבר אמר
בא"י אף שעדיין לא אמר נותן התורה יסיים אותה הברכה ולאחר הקריאה יאמר אשר
בחר בנו [דה"ח]. עוד כתב שם אם אמר ברכה הראשונה כראוי ובברכה השניה טעה
והתחיל אשר בחר בנו אם נזכר טרם אמרו בא"י נותן התורה יתחיל מאשר נתן לנו אבל
אם לא נזכר עד לאחר שאמר בא"י נותן התורה יתחיל עוד הפעם מתחלת הברכה ואם
נזכר לאחר בא"י קודם נותן התורה יאמר מיד אמ"ה אשר נתן לנו וכו':
(טז) ורואה הפסוק - כדי שידע על מה
הוא מברך:
(יז) ואח"כ יברך - ר"ל [י]
שאין צריך לגלול הס"ת בשעת ברכתו וליכא למיחש שמא יאמרו ברכות כתובות בתורה
והוא מברך מן הספר דהכל יודעין שאין ברכות כתובות בס"ת. ודוקא בברכה ראשונה
לא חששו לזה [יא] משום טרחא דצבורא שיצטרכו להמתין עד שיחזיר ויפתח אבל בברכה
אחרונה דליכא טעם זה [יב] וגם דבלא"ה צריך לגלול הס"ת בין גברא לגברא
בודאי עדיף יותר שיגלול קודם הברכה וזהו שמסיים המחבר דלאחר שקורא גולל ומברך:
(יח) יהפוך פניו וכו' - סבירא ליה
[יג] דכיון דבזה ליכא טרחא דצבורא טוב לחוש גם בברכה ראשונה לחשש שלא יאמרו ברכות
כתובות בתורה וכמו שכתבנו כעין זה בסקי"ז:
(יט) שמאלו - דהוא ימין הקב"ה
העומד לנגדו וכנ"ל סימן קכ"ג [יד] מיהו יש אחרונים שכתבו דהפיכת פניו
אינו נכון דמראה עצמו כאלו אינו מברך על מה שיקרא רק על מידי אחרינא דהא מסלק פניו
ממנו [טו] ויותר טוב להעצים עיניו שלא להסתכל בס"ת בשעת ברכה ועיין
בבה"ל. יש נוהגין לשחות ולהשתחות בעת אמירת הברכה [טז] משום כבוד התורה וכתב
הא"ר דעכ"פ לא ישחה גם בסוף הברכה דאז יהיה נראה כאלו מוסיף על השחיות
שתקנו חכמים דאסור וכמו שכתוב לעיל בסימן קי"ג:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן קלט סעיף ד
* ורואה הפסוק שצריך להתחיל בו וכו' -
עיין במ"ב ד"ה ואח"כ יברך ודע שיש פוסקים שסוברים דאם רוצה לגלול
ואח"כ לברך עדיף טפי אלא דהלכה כר' יהודה שאינו מחוייב לעשות כן ועפ"ז
נוהגין איזה מקומות שרואין וגוללין ואח"כ מברכין ונהרא נהרא ופשטיה
[אחרונים]:
רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים
פרק יב הלכה ג
אין קורין בתורה בציבור בפחות מעשרה
אנשים גדולים בני חורין, ואין קורין פחות * מעשרה פסוקים, וידבר עולה מן המנין,
ולא יהיו הקורין פחות משלשה אנשים, ואין מתחילין בפרשה פחות משלשה פסוקים, ואין
משיירין בפרשה פחות משלשה פסוקים, ולא יקרא הקורא פחות משלשה פסוקים.
שולחן ערוך אורח חיים סימן קלז סעיף א
ביום שקורין ג', אין קורין (א) פחות
מי' פסוקים; וידבר עולה (ב) מן המנין. ואי סליק עניינא בבציר מי' פסוקים, (ג)
<א> כגון פרשת עמלק (שמות יז, ח - טז) שאין בה אלא ט' פסוקים, שפיר דמי.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן קלז סעיף א
(א) פחות מעשרה פסוקים - איתא בגמרא
שנתקן כנגד עשרת הדברות או כנגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם ועי"ש עוד:
(ב) מן המנין - היינו [א] אע"פ
שאין למדין ממנה שום חדוש:
(ג) כגון פרשת עמלק - שקורין בפורים
ולא רצו חז"ל להוסיף עליהם איזה פסוקים מלמטה או מלמעלה [ב] לרמז דמפני שעמלק
גרם להיות השם והכסא חסר כדכתיב כי יד על כס יה כך יהיו פרשיותיו חסרים:
רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים
פרק יב הלכה ד
שלשה שקראו עשרה פסוקים שנים קוראין
שלשה שלשה ואחד ארבעה, ובין שהיה הקורא ארבעה ראשון או אחרון או אמצעי הרי זה
משובח.
שולחן ערוך אורח חיים סימן קלז סעיף ב
אין קורין עם כל אחד פחות מג' פסוקים,
שנים קורין ג' ג', א ואחד קורא ד'; (ד) ב ואיזה מהם שקורא ד' <ב> ה"ז
משובח.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן קלז סעיף
ב
(ד) ואיזה מהם - כלומר דמי שקרא יותר
משובח יותר ואם הראשון קרא ד' משובח דמצינו לעולם החשוב חשוב קודם ובמנורה מצינו
שאמצעי משובח ואם אחרון קרא ד' י"ל דמעלין בקודש ואין מורידין וע"כ לא
קפדינן על מי מהם שזירז עצמו וקרא ד' דכל אחד מהם יש לו טעם לשבח שהוא הראוי לזה.
והנה בזמן הגמרא היו הקרואים לתורה קוראין בעצמן בתורה ועכשיו שהש"ץ קורא להן
יש דעות בין האחרונים שי"א שלראשון ולשני יקרא ג' פסוקים ולאחרון יקרא ד' ויש
שחולקין ע"ז. ועכשיו נתפשט המנהג שקורין במנחה בשבת וב' וה' כל הפרשה הראשונה
של הסדר שיקראו בשבת הבאה ככתוב בסידורים ומצויין הפסקת הפרשה לג' אנשים ואם שינה
מסדר הזה אינו מעכב רק שעכ"פ לא יפחות לאחד פחות מג' פסוקים [ש"א]: