רי"ף מגילה דף יב:
גמ' מגילה דף כא:- כב.
אורך השיעור הקולי ברי"ף
ר"ן ושו"ע הוא 22 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 12
דקות
1) בר"ח,
אומר קדיש תתקבל וכו' ומוציאין ס"ת וקורים בו ד'
4) בחה"מ מוציאין ס"ת
וקורין בו ארבעה בקרבנות החג שבפרשת פנחס
5) ביו"ט, מוציאין שני
ספרים וקורין בראשון חמשה גברי
6) י"א דביו"ט אין להוסיף עליות וכן נהגו במדינות
אלו ובני ספרד נהגו להוסיף
7) בימי התענית בשחרית ובמנחה
קורין שלשה
רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים
פרק יב הלכה טז
כמה הן הקוראין, בשבת בשחרית מ קוראין
שבעה, וביוה"כ ששה, ובימים טובים חמשה, אין פוחתין מהן אבל מוסיפין עליהם,
בראשי חדשים ובחולו של מועד קורין ארבעה, בשבת וביום הכפורים במנחה ובשני ובחמישי
של כל השנה ובחנוכה ובפורים בשחרית ובימי התענית בשחרית ובמנחה קורין שלשה אין
פוחתין ממנין זה ואין מוסיפין נ עליהן.
שולחן ערוך אורח חיים סימן תכג סעיף א
אומר קדיש (א) א תתקבל וכו' ומוציאין
ס"ת וקורים בו ד', אין פוחתין מהם ואין מוסיפין עליהם ואין מפטירין בנביא.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן תכג סעיף א
תתקבל - וכלל הוא [א] דכל יום שיש בו
מוסף אומרים קדיש תתקבל אחר הלל דהוא סיומא דתפלת שחרית:
רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים
פרק יב הלכה ג
אין קורין בתורה בציבור בפחות מעשרה
אנשים גדולים בני חורין, ואין קורין פחות * מעשרה פסוקים, וידבר עולה מן המנין,
ולא יהיו הקורין פחות משלשה אנשים, ואין מתחילין בפרשה פחות משלשה פסוקים, ואין
משיירין בפרשה פחות משלשה פסוקים, ולא יקרא הקורא פחות משלשה פסוקים.
שולחן ערוך אורח חיים סימן קלח
סעיף א
הקורא בתורה (א) א לא ישייר בפרשה
פחות מג' פסוקים, מפני היוצאים אז מבהכ"נ שיאמרו: העולה אחריו לא יקרא אלא
שני פסוקים הנשארים; (ב) וכן ב לא יתחיל בה פחות מג' פסוקים, (ג) מפני הנכנסים אז
בבהכ"נ שיאמרו שלא קרא הראשון אלא ב' פסוקים. הגה: ואין חילוק בין פ' פתוחה
לסתומה; <א> ופרשה שאינה רק ב' פסוקים, (ד) מותר לשייר בתחלה ולהפסיק שם
(תרומת הדשן סימן נ"ד /כ"ד/). ויכוין שיתחיל תמיד לקרוא (ה) ג בדבר טוב,
(ו) ד ויסיים בדבר טוב (א"ז ומיימוני פרק י"ג מה"ת) וע"ל סימן
תכ"ח.
משנה ברורה סימן קלח
(א) לא ישייר וכו' - היינו שלא יסיים
לשום אחד מהעולים סמוך להתחלת הפרשה שאחריה פחות משלשה פסוקים מפני היוצאין בין
גברא לגברא שיסברו שזה שיעלה אחריו לא יקרא רק ב' פסוקים עד הפרשה [פרשה [א] היינו
פתוחה או סתומה ולא מה שהעולם קוראין פ' דהיינו שני שלישי והוא טעות גמור] ויסברו
לומר שמותר הקריאה אפילו בפחות מג' פסוקים. ואם טעה וסיים שני פסוקים סמוך לפרשה
ובירך לאחריה [ב] אי סליק ענינא כגון בפרשת המועדות שטעה ברביעי ולא שייר רק ב'
פסוקים מתחיל עם החמישי פסוק אחד למפרע [ג] ואי לא סליק ענינא אין העולה אחריו
מתחיל למפרע פסוק אחד אלא יתחיל לקרות ממקום שסיים העולה שלפניו ויקרא אותן שני
פסוקים ועוד שלשה פסוקים או יותר מפרשה של אחריה:
(ב) וכן לא יתחיל וכו' - דהיינו שלא
יסיים עם הראשון שני פסוקים אחר הפרשה דא"כ יתחיל השני שני פסוקים אחר הפרשה
ויאמרו הנכנסים בין גברא לגברא שזה שקרא לפניו לא קרא אלא ב' פסוקים שמראש הפרשה
עד כאן [ד] ואין חילוק בכל זה בין קריאת השבעה או אותן שקורין להוספה. ואפילו
המפטיר לא יתחיל שני פסוקים לאחר הפרשה כגון שיש פרשה בסוף של ה' פסוקים אלא יקרא
כולה. [ואף אם העולה שביעי או אחרון לא קראו לפניו רק ה' פסוקים אלו [ה] יכול
לחזור ולקרות אותם לקורא המפטיר] [ו] ומ"מ אם התחיל המפטיר מג' פסוקים
האחרונים וקרא משם אע"פ שעדיין לא בירך ברכה אחרונה [ז] א"צ לחזור
ולהתחיל מתחלת הפרשה ודי בקריאה זו:
(ג) מפני הנכנסים וכו' - וכ"ז
לכתחלה אבל בדיעבד אם קרא להראשון וסיים שני פסוקים אחר הפרשה ובירך לאחריה [ח] לא
יתחיל השני העולה אחריו מראש הפרשה אלא יקרא ממקום שסיים הראשון ואילך דאין להחמיר
בדיעבד משום חשש נכנסין ויוצאין וכנ"ל בסוף סק"א:
(ד) מותר לשייר בתחלה - ר"ל
לשייר אצל הפרשה ואין לחוש משום היוצאין שיאמרו שהקורא אחריו לא יקרא אלא שני
פסוקים [ט] דכל שאין רואין שינוי לא חיישינן דדוקא אם יניח שני פסוקים בפרשה
שמסיים בה זה הוי שינוי ומביא לידי חשד משא"כ כשגומר הפרשה שעומד בה אין כאן
שינוי [י] וה"ה שמותר לקרוא הפרשה הזאת [בצירוף מה שקרא לפניה] ולהפסיק אחריה
ולא חיישינן שמא יאמרו הנכנסין אח"כ שלא קרא אלא הפרשה הזאת בלבד שהיא שני
פסוקים דדוקא בעלמא דמפסיק באמצע הפרשה חיישינן דיאמרו הנכנסין שמסתמא לא קרא אלא
ב' פסוקים דאל"ה למה קרא להלן ולא סיים בגמר הפרשה משא"כ הכא דבאמת סיים
בגמר הפרשה ליכא למיחש למידי [יא] ויש מחמירין בזה שאין לעשות כן לכתחלה [יב]
כ"א בקריאת ר"ח שקורין וביום השבת לשלישי [בצירוף מה שקראו לפניו
ג"פ מפרשה הקודמת] שיש בה רק שני פסוקים אבל כשקורין פרשת השבוע בסדר פינחס
אין להפסיק [יג] אחר וביום השבת לכתחלה וכה"ג בשארי מקומות כשאירע פרשה קטנה.
כתב המ"א אם הפרשה היא באמצע פסוק כגון בתחלת פרשת פינחס בפסוק ויהי אחרי
המגפה שיש פיסקא באמצע פסוק מותר לסיים בפסוק הסמוך לו שאין חשש שהיוצאין יאמרו
שהעולה אחריו לא יקרא רק עד הפיסקא ההוא שהכל יודעין שאין מסיימין באמצע פסוק
אע"פ שיש שם פרשה:
(ה) בדבר טוב - של ישראל [יד] דטובת
עובד גלולים אינה קרויה טובה וכן לענין לסיים בדבר רע היינו של ישראל. כתב בספר
חסידים סימן תש"ע יזהר החזן שלא יקרא למי שהוא עור או פסח בפרשה עורת או שבור
או למי שראשו נתק בפרשת נתקים ולא יקרא למי שחשוד על עריות בפרשת עריות וכן בכל
דבר ודבר. ואין לחזן לחשוב לברך אחד בשעת ברכות או לקלל בשעה שקורא הקללות והטעם
שצריך שיהיה כונתו לקרות בתורה לשמה ולא לשם מחשבה זרה:
(ו) ויסיים בדבר טוב - ואין לסיים
[טו] במי שעשה מעשה רע:
רמב"ם הלכות כלי המקדש פרק ו
הלכה ו
ובמה היו קוראין במעשה בראשית, ביום
הראשון קוראין בראשית ויהי רקיע, בשני יהי רקיע ויקוו, בשלישי יקוו ויהיה מאורות,
ברביעית יהי מאורות וישרצו, בחמישי ישרצו ותוצא הארץ, בששי ותוצא הארץ ויכולו.
חידושי הרמב"ן מסכת מגילה דף כא עמוד ב
וכשחקרנו על הדברים חוץ מתלמודנו
מצאנו במס' סופרים שהיא גמרא ירושלמית ממנהגן של אבותינו, שאומרים שם כלשון הזה,
ובחדש עצמו קורין שלשה בקרבן תמיד, הראשון קורא וידבר צו ואמרת, והשני קורא את
הכבש אחד ועשירית האיפה עולת, והשלישי חוזר למעלה וקורא [עולת] ונסכו ואת הכבש
מפני שאמרו אין קורין בפרשה פחות משלשה פסוקים. ויש אומרים אין משיירין בפרשה
בפחות משלשה פסוקים ההוא בפרשה גדולה, בד"א בשיטה של פסיקה [ש]אינו יכול
לפסוק עד שיקרא ממנה שלשה פסוקים [אבל כאן השלישי קורא מכאן שני פסוקים]
+כנדצ"ל לפי מה שיתבאר בסמוך בדברי רבינו, ועי' מס' סופרים פי"ז
ה"י+ ומכאן ב' שהוא קורא ד' פסוקים, והרביעי קורא בשל ר"ח ובראשי חדשיכם
כל הפסוקים, ע"כ אמור במסכתא זו. והרי להם שני מנהגים בכאן, מתחלה אמר שיקראו
שלשה בקרבן התמיד ויהא השלישי חוזר ודולג פסוק אחד וקורא (שנים) [שנית] לפניו
ונסכו ואת הכבש, והטעם למנהג זה כדי שיהא הרביעי שהוא בא בשביל ראש חדש קורא כל
המוספין, והראשונים קורין התמיד, ולא ראו לערב ולקרות קרבן התמיד עם המוספין, ויש
אומרים אין משיירין בפרשה פחות משלשה פסוקים וההיא בפרשה גדולה היא שיש ריוח להשמר
בדבר ולהזהר בטעותן של נכנסין ויוצאין שיסיים בסוף הפרשה ולא ישייר ממנה פחות
משלשה פסוקים, ובמה דברים אמורים בשיטה שיש לו להפסיק בה שאין אדם רשאי לקרות
בתורה פחות מג' פסוקים, אבל כאן שהוא קורא מפרשה ראשונה ונסכו ואת הכבש וקורא
וביום השבת ועולת שבת נמצא שקרא [ד'] פסוקים והרביעית קורא פרשת ובראשי חדשיכם.
... אבל המנהג שהנהיגו הגאונים
ז"ל על פי שלהן דאמצעי שהוא השני דולג אין כאן מי שהסכים עמהם, אלא שאין
ליגע במה שהונהג על פי הגאונים ז"ל וכ"ש בזה שאין במנהג שלהם משום איסור
וכבר שנינו אל ישנה אדם מפני המחלוקת.
טור אורח חיים סימן תכג
ואומר ש"צ קדיש תתקבל ומוציא
ס"ת וקורא ד' אין פוחתין מהם ואין מוסיפין עליהם ואין מפטירין בנביא ובקריאת
הפרשה הלכתא כרב דאמר דולג פי' כהן קורא ג' פסוקים שהם וידבר צו ואמרת ולוי חוזר
וקורא ואמרת וזהו פירוש דולג שדולג לאחריו וקורא את הכבש אחד ועשירית האיפה וישראל
קורא עולת תמיד עד ובראשי חדשיכם רביעי קורא ובראשי חדשיכם ואומר קדיש ואשרי ובא
לציון וסדר קדושה וא"א יענך ה' ביום צרה ומחזיר ס"ת למקומו ועומדין
להתפלל תפלת מוסף אבות וגבורות וקדושת השם וג' אחרונות ושל ר"ח באמצע ראשי
חדשים לעמך נתת וכו' וחותם בא"י מקדש ישראל וראשי חדשים ופי' זמן כפרה וכו'
ששעיר ר"ח מכפר על טומאת המקדש וקדשיו ונאמר בו ואותה נתן לכם לשאת את עון
העדה. ומחזיר ש"ץ התפלה ואומר קדיש ונוהגין בספרד לומר מזמור ברכי נפשי לפי
שיש בו עשה ירח למועדים:
בית יוסף אורח חיים סימן תכג
ב ומ"ש ובקריאת הפרשה הלכתא כרב
דאמר דולג. גם זה מסקנא דגמרא שם (כב.) והטעם שהוצרכו לדלג הוא מפני שפרשה זו אין
בה אלא ח' פסוקים ואם יקראו שנים הראשונים כל אחד ג' פסוקים לא ישארו אלא ב'
פסוקים ואין משיירין בפרשה פחות מג' פסוקים ואם יקראו פרשה זו בשנים ונשארו עדיין
ז' פסוקים לקרות בהם ב' אנשים אי אפשר לפי שהם נחלקים לב' פרשיות פרשת וביום השבת
היא משני פסוקים ופרשת ובראשי חדשיכם היא מה' פסוקים ואם יקרא איש אחד פרשת וביום
השבת ופסוק אחד מפרשת ובראשי חדשיכם אין מתחילין בפרשה פחות מג' פסוקים ואם יקרא
פרשת וביום השבת ושלשה פסוקים מפרשת ובראשי חדשיכם לא נשארו אלא ב' פסוקים ומפני
כך צריכין לקרות ג' בפרשת צו ואע"פ שאין בה אלא ח' פסוקים כשדולג האמצעי פסוק
אחד הוי ליה ט' וקורא הד' פרשת וביום השבת ופרשת ובראשי חדשיכם או שיקרא הג' שלשה
פסוקים הנשארים וגם וביום השבת והרביעי קורא ובראשי חדשיכם וכמו שכתב הרמב"ם
(תפילה פי"ג ה"ד) ורבינו וכן נהגו: כתוב בשבלי הלקט (סי' קעה) מה טעם
דולג וחוזר הלוי בקריאת הכהן ואינו דולג הישראל בקריאת הלוי שהוא אחריו בפרשה זהו
הטעם שמה שאין משיירין בפרשת פחות מג' פסוקים גזירה משום הנכנסים והיוצאים והכא
דלא אפשר לפיכך דולג האמצעי דמשום היוצאים ליכא למיחש ומשום נכנסים מאן דעייל
שיולי שייל עכ"ל:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תכג סעיף ב
וקורא הכהן ג' פסוקים שהם: וידבר, צו,
ואמרת. * (ב) ב <א> ולוי חוזר וקורא ואמרת וקורא את הכבש אחד, ועשירית האיפה.
וישראל קורא עולת תמיד עד ובראשי חדשיכם. (ג) ורביעי קורא ובראשי חדשיכם, עד הסוף.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן תכג סעיף ב
(ב) ולוי חוזר וקורא וכו' - הטעם
מבואר בגמרא משום דליכא בפרשה זו אלא ח' פסוקים וא"כ אם יקרא הלוי כדרכו ג'
פסוקים לא ישתייר בפרשה אלא ב' פסוקים וקיי"ל דאין משיירים ב' פסוקים לפני
הפרשה וכדלעיל ר"ס קל"ח וליכא למימר דלא ליקרו בפרשה זו אלא כהן ולוי
והשלישי והרביעי יקראו בפ' וביום השבת ובפ' דר"ח גם זה א"א דבפרשה דשבת
ליכא אלא ב' פסוקים וע"כ יהא צריך לסיים לשלישי באיזה פסוקים בפ' דר"ח
ולפי מה דקיי"ל דאין פוחתין בפרשה בפחות מג' פסוקים לא ישתייר בפ' דר"ח
לפני הרביעי אלא ב' פסוקים לפי שהיא כולה רק חמשה פסוקים וע"כ צריך לעשות
כנ"ל:
(ג) ורביעי קורא ובר"ח - ודעת
הב"ח ופר"ח שיותר טוב לסיים לשלישי עד וביום השבת והרביעי יקרא וביום השבת
עד סוף הקריאה אכן מפמ"ג משמע שעדיף לעשות כמנהגנו. ודע עוד דהגר"א
חולק אעיקר דינא דמחבר ולדעתו סדר הקריאה בר"ח הוא כן כהן קורא ג' פסוקים
והלוי חמשה עד סוף הפרשה והשלישי חוזר וקורא ג' פסוקים האחרונים בפרשה שקראו וקורא
וביום השבת עד פ' דר"ח והרביעי קורא בפ' דר"ח ועיין בביאור הלכה:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן תכג סעיף ב
* ולוי חוזר וקורא - עיין
במ"ב דעת הגר"א בזה ובאמת הרשב"א בחידושיו הקשה על הש"ס כפי
פירוש המפרשים דאמאי לא נעשה כמו שכתב הגר"א ונשאר בצ"ע משום דלא ניחא
ליה לפרש דולג אמעמדות וכ"פ הרמב"ן עיי"ש ודע עוד דמס' סופרים
שהביא הגר"א בזה כגרסתנו שהשני מסיים עד ונסכו ולפ"ז כתבו דלמס' סופרים
נמי דולגים פסוק אחד אלא דלמסכתא זו קאי הדילוג על השלישי ולהרמב"ן שם כפי
פירושו במס' סופרים נזכר שם ב' דיעות בזה דלדעה א' השלישי דולג ולדעה ב' לא
משגחינן כלל בזה במקום שא"א וע"כ מסיים השני עד ב' פסוקים שלבסוף הפרשה
והשלישי קורא אותם ומסיים עד ובר"ח והגר"א בהגהותיו שם גרס בענין אחר
עיי"ש ומ"מ למעשה נסיים במה שכתב הרמב"ן אחר שהרעיש על כל המפרשים
שטעו וחידש דדולג דש"ס קאי רק על מעמדות מסיים בזה הלשון אלא שאין ליגע במה
שהונהג ע"פ הגאונים וכ"ש בזה שאין כמנהג שלהם משום איסור וכבר שנינו אל
ישנה אדם מפני המחלוקת עכ"ל. ועיין בתשובות ח"ס סימן ק"א שהחזיק
ג"כ מנהג דידן וכן בתשובות משכנות יעקב סי' קי"ז:
רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים
פרק יב הלכה טז
כמה הן הקוראין, בשבת בשחרית מ קוראין
שבעה, וביוה"כ ששה, ובימים טובים חמשה, אין פוחתין מהן אבל מוסיפין עליהם,
בראשי חדשים ובחולו של מועד קורין ארבעה, בשבת וביום הכפורים במנחה ובשני ובחמישי
של כל השנה ובחנוכה ובפורים בשחרית ובימי התענית בשחרית ובמנחה קורין שלשה אין
פוחתין ממנין זה ואין מוסיפין נ עליהן.
שולחן ערוך אורח חיים סימן תרסג סעיף
א
בחה"מ מוציאין ס"ת וקורין
בו (א) ארבעה בקרבנות החג שבפרשת פנחס; וביום הראשון של חול המועד קורא כהן: וביום
השני; ולוי: וביום השלישי; (ב) וישראל חוזר וקורא: וביום השלישי; והרביעי קורא (ג)
ספיקא דיומא: וביום השני, וביום השלישי, ועל דרך זה קורים בשאר ימים. הגה:
וי"א ששנים (ד) הראשונים קורין בספיקא דיומא, והשלישי קורא ביום המחרת, והד'
חוזר וקורא (ה) כל ספיקא דיומא, דהיינו מה שקראו שנים הראשונים, וכן אנו נוהגים;
וביום הז' הכהן קורא: ביום החמישי; לוי: ביום הששי; ישראל: ביום השביעי; (ו)
והרביעי קורא: ביום הששי ויום השביעי, וכן אנו נוהגין (רש"י בשם רבותיו
ומהרי"ו ומנהגים). ובארץ ישראל, שאין שם ספיקא דיומא, אין קורים בכל יום אלא
קרבן היום בלבד, כי ביום ב', הוא א' לחש"מ, קורא כהן: וביום השני; והג'
העולים אחריו חוזרים וקורים אותה פרשה עצמה, ועל דרך זה בכל יום משאר הימים.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן תרסג סעיף א
(א) ארבעה בקרבנות החג - ואומרים
ח"ק אחר הד':
(ב) וישראל חוזר וקורא וביום השלישי -
ולא ס"ל כדעה שניה שיקרא וביום הרביעי [א] כי היא שלא מענינו של יום שאם תמנה
מיום ראשון של יו"ט הוא יום שלישי ואם תמנה מיום שני של יו"ט הוא יום
שני:
(ג) ספיקא דיומא - אבל ביום השני של
יו"ט אף דאנו עושין אותו ליו"ט ג"כ משום ספיקא דיומא אין קורין בו
וביום השני [ב] דגנאי לקרות ליו"ט ספק חול:
(ד) הראשונים - ואם קרא הלוי ביום
השלישי וביום הרביעי [ג] יקרא להשלישי וביום החמישי והרביעי יקרא ביום השני וביום
השלישי:
(ה) כל ספיקא דיומא - עיין לעיל בסימן
קל"ז במ"ב סקי"א:
(ו) והרביעי קורא ביום הששי וביום
השביעי - וכן בתפילה בקרבנות המוספין בחוה"מ מזכירין ג"כ ספיקא דיומא
דהיינו ביום א' דחוה"מ אומרים וביום השני פרים שנים עשר וגו' וביום השלישי
פרים עשתי עשר וגו' וסימן שלא תטעה לעולם הפרים והימים ביחד הם י"ד (טור)
וצריך לומר ומנחתם [ד] בין יום השני ליום השלישי וכן בכל יום צריך לומר ומנחתם על
כל יום בפני עצמו ודלא כהטועין שאין אומרים רק פ"א ומנחתם במוסף בחול את מוסף
ובשבת מוספי [פמ"ג] סדר הושענות [ה] בשני יו"ט אומרים למען אמתך אבן
שתיה ובחוה"מ אערוך שועי אל למושעות אדון המושיע ובשבת אום נצורה. ואם חל יום
א' דסוכות בשבת אומר ביום ב' למען אמיתך וביום א' דחוה"מ אערוך שועי וביום ב'
דחוה"מ אבן שתיה וביום ג' דחוה"מ אל למושעות וביום ד' דחוה"מ אדון
המושיע ואום אני חומה נדחה לגמרי. ואם חל יום ששי בשבת אז אומרים ע"ז הסדר
למען אמיתך אבן שתיה אערוך שועי אום אני חומה אל למושעות אום נצורה והפיוט אדון
המושיע נדחה. והטעם לזה הסדר עיין במחה"ש:
רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים
פרק יב הלכה טז
כמה הן הקוראין, בשבת בשחרית מ קוראין
שבעה, וביוה"כ ששה, ובימים טובים חמשה, אין פוחתין מהן אבל מוסיפין עליהם,
בראשי חדשים ובחולו של מועד קורין ארבעה, בשבת וביום הכפורים במנחה ובשני ובחמישי
של כל השנה ובחנוכה ובפורים בשחרית ובימי התענית בשחרית ובמנחה קורין שלשה אין
פוחתין ממנין זה ואין מוסיפין נ עליהן.
שולחן ערוך אורח חיים סימן תפח סעיף ג
[ב*] מוציאין שני ספרים וקורין בראשון
חמשה גברי (<ג> ואם מוסיפין ביום טוב ע"ל ריש סימן רפ"ב) בפרשת בא
מן משכו עד מארץ מצרים על צבאותם, (ט) ג ומפטיר קורא בשני בפרשת פנחס ובחודש
הראשון ומפטיר ביהושע (י) בעת ההיא, ומתפללין תפלת מוסף (יא) ואין מזכירין גשם
מכאן ואילך (ד וע"ל סימן קי"ד), וכן פוסקים (יב) משם ואילך מלשאול בברכת
השנים. הגה: (יג) ונוהגין לומר בכל יו"ט בתפלת מוסף פסוקי מוסף היום אחר שאמר
על ידי משה עבדך כאמור.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן תפח סעיף ג
(ט) ומפטיר קורא וכו' - ועיין לעיל
בסימן קל"ז במ"ב סקי"א:
(י) בעת ההיא - ויש מתחילין ויאמר
יהושע אל העם התקדשו [ט] וכן נוהגין עכשיו:
(יא) ואין מזכירין וכו' - דעת המחבר
דהוא מנהג ספרד שאפילו במוסף גופא אין מזכירין גשם ולזה כתב רמ"א ועיין לעיל
סימן קי"ד ס"ג דשם מבואר בהג"ה דמנהגנו הוא כפוסקים דס"ל
דהצבור מזכירין במוסף עד שישמעו שהש"ץ אינו מזכיר בתפלתו [י] שחוזר בקול רם
אז הם פוסקין במנחה [יא] וה"ה היחיד שאיחר תפלתו במוסף עד אחר שהתפלל
הש"ץ ופסק לומר משיב הרוח ומוריד הגשם ג"כ שוב לא יזכיר גשם וע"ש
במ"ב ובה"ל כמה פרטים בדין זה:
(יב) משם ואילך מלשאול וכו' - היינו
בחוה"מ שוב לא יבקש על מטר ובדיעבד אם שכח ועבר עיין לעיל בסימן קי"ז
ס"ג ובבה"ל. והנה אף שהסכימו הפוסקים שאין נכון שיכריז השמש ד"ז
בצבור ששוב לא יזכירו גשם ומטר שנראה כאלו ממאנים על הגשמים וע"ד שאמרו אין
מתפללין על רוב גשמים מ"מ נ"ל שנכון מאוד שהשמש יזכיר [יב] בחשאי לרוב
העולם קודם תפלת מעריב של לילה ראשונה של חוה"מ שיאמרו ותן ברכה וכו' כי
האנשים פשוטין רובן נכשלין בלילה ראשונה וכן למחר בתפלת שחרית עד שישמעו מן
הש"ץ שפסק ויש בזה חשש כמה מאות ברכות לבטלה:
(יג) ונוהגין לומר וכו' - ובדיעבד
[יג] אף אם לא הזכיר אותם כלל יצא. ואם טעה במוספין והזכיר של יום אחר וכן בסוכות
שאמר ביום א' דחוה"מ מה שאינו שייך כלל לאותו יום כגון שאמר ביום הרביעי אם
לא סיים הברכה יתחיל מפסוקי הקרבנות ואם סיים הברכה א"צ לחזור [ח"א בסוף
כלל כח]:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תצד סעיף א
(א) ביום חמישים לספירת העומר הוא חג
שבועות, וסדר התפלה כמו ביום טוב של פסח, אלא שאומרים: את יום חג השבועות הזה זמן
מתן תורתנו, וגומרים ההלל, ומוציאין שני ספרים (ב) <א> וקורין בראשון חמשה *
(ג) מבחדש [ב] השלישי עד סוף הסדר, ומפטיר קורא בשני וביום הבכורים ומפטיר (ד)
במרכבה דיחזקאל, ומסיים בפסוק ותשאני רוח.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן תצד סעיף א
(א) ביום נ' לספירת העומר וכו' -
ומאחרין להתפלל ערבית [א] בכניסת שבועות בצאת הכוכבים כדי שיהיו ימי הספירה
מ"ט יום תמימות. איתא בזוהר שחסידים הראשונים היו נעורים כל הלילה ועוסקים
בתורה וכבר נהגו רוב הלומדים לעשות כן ואיתא בשו"ע האר"י ז"ל דע
שכל מי שבלילה לא ישן כלל ועיקר והיה עוסק בתורה מובטח לו שישלים שנתו ולא יארע לו
שום נזק. והטעם כתב מ"א ע"פ פשוטו שישראל היו ישנים כל הלילה והוצרך
הקב"ה להעיר אותם לקבל התורה [כדאיתא במדרש] לכך אנו צריכין לתקן זה. וצריכין
ליזהר אותם הנעורים כל הלילה שלא לברך על נטילת ידים בבוקר רק אחר שעשה צרכיו קודם
התפלה ואז מברך על נט"י ואשר יצר וכמבואר לעיל בסימן ד' סק"ל ע"ש
ולענין ברכה על טלית קטן יש דעות בין הפוסקים וע"כ יראה לכוין לפטור אותה
בברכה שמברך על טלית גדול כמבואר לעיל סימן ח' במ"ב ס"ק מ"ב ולענין
ברכת התורה עיין לעיל בסימן מ"ז במ"ב סקכ"ח ולענין ברכת אלהי נשמה
וברכת המעביר שנה עיין בסימן מ"ו במ"ב סקכ"ד. נכון ליזהר ע"פ
קבלה מלשמש בליל שבועות אם לא בליל טבילה ועיין מה שכתבנו לעיל בסימן ר"מ
במ"ב סק"ז ובה"ל שם:
(ב) וקורין בראשון וכו' - והמנהג לומר
אקדמות והסכימו [ב] כמה אחרונים לומר זה קודם שמתחיל הכהן לברך על התורה וכן המנהג
כהיום בכמה קהלות אכן יציב פתגם שאומרים ביום שני בעת קריאת הפטרה נתפשט באיזה
מקומות לאמרו אחר פסוק ראשון של הפטרה:
(ג) מבחודש השלישי - וקורין הדברות
בטעם העליון ועיין בבה"ל שביארתי בארוכה:
(ד) במרכבה דיחזקאל - ונוהגין במקצת
מקומות [ג] שגדול וחכם קורא זאת ההפטרה וסמך לדבר ולא במעשה מרכבה אא"כ היה
חכם ומבין מדעתו וגם יש נוהגין שכל מי שקורא אותה עם המפטיר בלחש אומר אותה
ג"כ מעומד מפני כבודה:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן תצד סעיף א
* מבחודש השלישי - עיין מ"ב
ואבאר קצת. דע שבעשרת הדברות יש ב' מיני נגינות הא' עושה מכל דיבור פסוק אחד אף
שהוא ארוך או קצר מאד דהיינו שאנכי ולא יהיה לך ולא תעשה לך ולא תשתחוה ועושה חסד
הם פסוק אחד שאנכי ולא יהיה לך בדיבור אחד נאמרו ולפיכך תיבת פני הנו"ן נקודה
פתח ולא קמץ שהרי אין שם אתנחתא ולא סוף פסוק וכן זכור וששת ימים ויום השביעי וכי
ששת הם פסוק אחד ולפיכך הכ' של תיבת כל הסמוכה לתיבת ועשית היא רפויה ולא דגושה
וב' תיבות לא תרצח הם פסוק אחד שלם ולפיכך הצד"י היא נקודה קמץ כיון שיש שם
סוף פסוק והתיו דגושה לפי שתיבת לא היא מוטעמת בטעם מפסיק דהיינו טפחא וכן לא תנאף
הוא פסוק אחד שלם והתיו דגושה והאל"ף נקודה קמץ וכן לא תגנב התיו דגושה.
והשני עושה מאנכי פסוק אחד ומלא יהיה לך פסוק ב' ולפי זה הנו"ן של פני הוא
בקמץ שיש שם ס"פ וכן זכור הוא פסוק אחד וששת ימים הוא פסוק ב' ולפ"ז
הכ"ף של תיבת כל היא דגושה לא תרצח ולא תנאף ולא תגנוב ולא תענה הכל פסוק א'
ולפ"ז כל תיו מהם רפויה והצד"י של תרצח היא בפתח והאלף של תנאף היא בקמץ
לפי שיש שם אתנחתא. וטעם ב' נגינות הוא שהראשון הוא מסודר לפי הכתוב שנכתב כל
דיבור ודיבור בפרשה בפ"ע שמאנכי עד לא תשא היא פרשה אחת סתומה ודיבור אחד לכך
נעשה ממנו פסוק אחד וכן מזכור עד לא תרצח אבל מלא תרצח עד לא תחמוד נכתב בד'
פרשיות סתומות והם ד' דיבורים לכך נעשה מהם ד' פסוקים והשני הוא מסודר לפי הקרי
שלענין הקריאה אין מלא תרצח עד לא תחמוד אלא פסוק אחד בלבד דהיינו שאסור להפסיק
קריאתו לגמרי בתוך אמצע פסוק זה אפילו כשקורא ביחיד (שא"א לומר שתיבת לא תרצח
הוא פסוק בפ"ע שאין לנו בכל התורה פסוק פחות מג' תיבות) וע"כ כשקוראין
בפעם אחד הם נקראין בנגינה המחברת אותן דהיינו בטעם התחתון וכן מאנכי עד לא תשא
ומזכור עד לא תרצח הן מופסקים לכמה פסוקים לכך הם נקראים בטעם התחתון שהוא גם כן
נגינה המפסקת אותם שם. זהו תוכן שתי הנגינות וע"כ בשבועות נוהגין לקרות בצבור
בהראשון דהיינו בטעם העליון לעשות מכל דיבור פסוק אחד לפי שבו ביום נתנו עשרת
הדברות. ובפרשת יתרו ובפרשת ואתחנן קורין אף בצבור בטעם התחתון ויש נוהגין לקרות
בצבור לעולם בטעם העליון דהיינו אף בפרשת יתרו ובפרשת ואתחנן רק היחיד הקורא לעצמו
קורא בשני. זהו תמצית דברי האחרונים:
רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים
פרק יב הלכה טז
כמה הן הקוראין, בשבת בשחרית מ קוראין
שבעה, וביוה"כ ששה, ובימים טובים חמשה, אין פוחתין מהן אבל מוסיפין עליהם, בראשי חדשים ובחולו של מועד
קורין ארבעה, בשבת וביום הכפורים במנחה ובשני ובחמישי של כל השנה ובחנוכה ובפורים
בשחרית ובימי התענית בשחרית ובמנחה קורין שלשה אין פוחתין ממנין זה ואין מוסיפין נ
עליהן.
טור אורח חיים סימן רפב
ומוציאין ס"ת וקורין שבעה דתניא
בפ' הקורא את המגילה כל יום שיש בו מוסף ואין בו י"ט כגון ר"ח וחולו של
מועד קורין ד' ובי"ט ה' וביה"כ ו' ובשבת ז' ולמעלה בתפלת החול כתבתי דין
קריאת התורה וברכותיה אין פוחתין מז' אבל מוסיפין עליהן
בית יוסף אורח חיים סימן רפב
[א] ומוציאין ספר תורה וקורין שבעה
וכו'. בפרק הקורא את המגילה (מגילה כא.) תנן כל יום שיש בו מוסף ואינו יום טוב
קורין ארבעה ביום טוב חמשה ביום הכפורים ששה בשבת שבעה אין פוחתין מהם אבל מוסיפין
עליהם ומדברי רש"י נראה דאבל מוסיפין עליהם קאי אשבת ויום הכפורים ויום
טוב וכן מצאתי בתשובת מהר"מ (דפוס פראג סי' קי) וכן דעת הרמב"ם בהלכות
תפילה פרק י"ב (הט"ז) וכן כתב רבינו בסמוך, ודלא כיש מפרשים שכתב
הר"ן (יב: ד"ה מתני') דלא קאי אלא אשבת לחודיה אבל באינך יומי אין
מוסיפין, ומ"ש רבינו אין פוחתין משבעה אבל מוסיפין, היינו בשבת ומינה
לכולהו יומי דאין פוחתין לכל אחד משיעור הקצוב לו, ובענין אבל מוסיפין סמך על מה
שכתב בסמוך דהיינו בשבת ויום טוב ויום הכפורים אבל בשאר ימים אין מוסיפין: כתוב
בשבלי הלקט (סי' עז) בשם הגאונים למה קורין ז' בתורה שאם יארע לאדם אונס שלא בא
לבית הכנסת כל ז' ימי השבוע ולא שמע ברכו יאזין מפי הקורין ז' פעמים ברכו ויצא ידי
חובתו עכ"ל:
שולחן ערוך אורח חיים סימן רפב סעיף א
(א) מוציאין ס"ת (ב) וקורין בו
(ג) שבעה; (ד) א ואם רצה להוסיף, (ה) מוסיף. הגה: <א> וה"ה
ביו"ט מותר להוסיף על מנין הקרואים (רמב"ם פ' י"ב מה"ת ותשובת
מהר"ם וב"י). וי"א ב דביו"ט (ו) אין להוסיף (ר"ן פרק
הקורא) וכן נהגו במדינות אלו (ז) מלבד בשמחת תורה שמוסיפין הרבה, גם בכל יו"ט
(ח) אין המפטירין ממנין הקרואים, כדלקמן.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן רפב סעיף א
(א) מוציאין וכו' - יש לומר בריך שמיה
בפתיחת הארון [א] בין בשבת ובין בחול. והנותן ס"ת והמקבלו צריך שיהא בימין
[ב] ואפילו אם הוא איטר יד אין לשנות בזה:
(ב) וקורין בו וכו' - והיא מצוה
מד"ס והיא תקנה קדומה ממשה רבינו ע"ה וכמ"ש בסימן קל"ה
עי"ש במ"ב:
(ג) שבעה - הנה בזמן המשנה היה המנהג
שהראשון שבקרואים היה מברך הברכה לפניה והאחרון היה מברך הברכה לאחריה והאמצעים
כולן היו יוצאין בברכתן ואח"כ בזמן הגמרא התקינו שכל אחד יברך לפניה ולאחריה
כמו שנהוג היום:
(ד) ואם רצה - וי"א שהיום שכל
אחד מהקרואים מברך לפניה ולאחריה וכנ"ל [ג] אין כדאי להוסיף להרבות בברכות אך
במקום הצורך כגון חתונה או ברית מילה [ד] וכל כה"ג אין לחוש לזה:
(ה) מוסיף - ונכון [ה] שלא להוסיף
הרבה מפני טורח הצבור [ו] ובמקום שיש לחוש לתרעומות איזה אנשים כשלא יקראו להם
לתורה א"צ לדקדק בזה. כתבו האחרונים דבשבת שקורין ב' פרשיות יש לקרות מנין
חצי הקרואים מהשבעה בכל סדרה דהיינו שקורא להרביעי קצת מהסדר א' ומהסדר ב' ג'
פסוקים עכ"פ [ז] ואין לחוש במה שיוסיף על השבעה בסדר ב' כיון דאין שום חיוב
מן הדין להוסיף:
(ו) אין להוסיף - וכשחל יו"ט
בשבת [ח] לכו"ע מותר להוסיף על שבעה כמו בשאר שבתות השנה דכי בשביל שניתוסף
בו קדושת יו"ט נגרע ממנו המעלה דשאר שבתות [ט] אך כשחל יוה"כ בשבת טוב
לכתחלה שלא להוסיף על שבעה משום שראשי הפרשיות מכוונים שמסיימים במילי דכפרה:
(ז) מלבד בשמחת תורה - דכדי שיזכה כל
אחד לקרוא בתורה בעת סיום התורה אוקמי אדינא כרוב הפוסקים שמתירין להוסיף
ביו"ט:
(ח) אין המפטירין וכו' - ר"ל
דלמפטיר קורא פרשה בפני עצמה בחובת היום [י] ומזה ממילא ג"כ ראיה דנקטינן
לדינא כדעה א' דביו"ט מותר להוסיף על מנין הקרואים וכדלקמן:
רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים
פרק יב הלכה טז
כמה הן הקוראין, בשבת בשחרית מ קוראין
שבעה, וביוה"כ ששה, ובימים טובים חמשה, אין פוחתין מהן אבל מוסיפין עליהם,
בראשי חדשים ובחולו של מועד קורין ארבעה, בשבת וביום הכפורים במנחה ובשני ובחמישי
של כל השנה ובחנוכה ובפורים בשחרית ובימי התענית בשחרית ובמנחה קורין שלשה
אין פוחתין ממנין זה ואין מוסיפין נ עליהן.