רי"ף מגילה דף יג.
גמ' מגילה דף כב.- כג.
אורך השיעור הקולי ברי"ף
ר"ן ושו"ע הוא 26:51 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 8:48
דקות
2) במקדש מותר להשתחות על האבנים
שנאמר בארצכם
3) מקדימין להתפלל ערבית יותר
מבימות החול
4) נוהגים שבשבת מאחרין יותר לבא לבהכ"נ מבחול, משום
דבתמיד של ימות החול נאמר בבקר
5) הכל עולים למנין שבעה, אפילו
אשה וקטן שיודע למי מברכין
6) חוזר וקורא עם המפטיר מה שקרא
השביעי. הגה: וכן נוהגים ביו"ט שאין מפטיר ממנין הקרואים
7) מפטירין בנביא מענינה של פרשה. ואין פוחתין מכ"א
פסוקים, אא"כ סליק ענינא בבציר מהכי
רמב"ם הלכות עבודת כוכבים פרק ו
הלכה ו
מצבה שאסרה תורה היא בנין שהכל
מתקבצין אצלה ואפילו לעבוד את ה' שכן היה דרך עובדי כוכבים, שנאמר ולא תקים לך
מצבה, וכל המקים מצבה לוקה, וכן אבן משכית האמורה בתורה אע"פ שהוא משתחוה
עליה לשם לוקה שנאמר ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה מפני שהיה דרך עובדי
כוכבים להניח אבן לפניה להשתחות עליה, לפיכך אין עושין כן לה', ואינו לוקה עד
שיפשוט ידיו ורגליו על האבן ונמצא כולו מוטל עליה שזו היא השתחויה האמורה בתורה.
רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים
פרק ה הלכה יד
כשהוא עושה נפילת פנים אחר תפלה יש מי
שהוא עושה קידה ויש מי שהוא עושה השתחויה ואסור לעשות השתחויה על האבנים אלא במקדש
כמו שבארנו בהל' עבודת כוכבים ואין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו אלא א"כ הוא
יודע ק בעצמו שהוא צדיק כיהושע אבל ר מטה פניו מעט ואינו כובש אותן בקרקע, ומותר
לאדם להתפלל במקום זה וליפול על פניו במקום אחר. +/השגת הראב"ד/ ואין אדם
חשוב רשאי ליפול על פניו אלא אם כן יודע בעצמו שהוא צדיק כיהושע. א"א
בירושלמי ובלבד יחיד על הציבור ואית דגרסי ובלבד יחיד בציבור עכ"ל.+
שולחן ערוך אורח חיים סימן קלא סעיף ח
אין אדם חשוב רשאי (לז) יט ליפול על
פניו (לח) <יג> כשמתפלל על הצבור, אא"כ הוא בטוח (לט) שיענה כיהושע בן
נון. הגה: (מ) וכן אסור לכל אדם ליפול על פניו כ בפשוט ידים ורגלים, <יד>
אפי' (מא) אין שם אבן משכית (הגהות אשירי סוף פ' תפלת השחר וריב"ש סי'
תי"ב); אבל אם נוטה קצת על צדו, מותר (מב) אם אין שם אבן משכית; כא וכן יעשו
ביו"כ, (מג) כשנופלין על פניהם, (מד) כב <טו> אם יציעו שם עשבים כדי
להפסיק בין הקרקע, וכן נוהגין (מרדכי).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן קלא סעיף ח
(לז) ליפול על פניו - היינו כשהוא דרך
קידה [לג] ואפילו בלא פישוט ידים ורגלים ואפילו לא היה שם רצפת אבנים דבשאר כל אדם
שרי באדם חשוב אסור [לד] ואם הוא מטה קצת על צדו [לה] אפי' על רצפת אבנים שרי דאין
זה נפילה על פניו וכ"ש נפילת אפים שלנו שהוא רק הטיית הראש וכיסוי פנים בעלמא
[לו] בודאי שרי:
(לח) כשמתפלל על הצבור - פי' [לז]
ובפני הצבור דכסיפא ליה מילתא שמהרהרין שאין הגון ואין ראוי ליענות אבל בביתו
אפילו מתפלל על הציבור מותר ואפילו בפני הציבור דוקא כשהוא לבדו נופל על פניו ואין
הקהל נופלין עמו דאם כל הקהל נופלין אזי אם אין ח"ו נענים אין גנאי כ"כ
להאדם חשוב דלא עדיף הוא מכלל הציבור:
(לט) שיענה כיהושע ב"נ - שאמר לו
הקב"ה קום לך למה אתה נופל על פניך:
(מ) וכן אסור וכו' - אקדים הקדמה קצרה
כדי שיתברר היטב והוא דהנה כתיב בתורה ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה
דהיינו אפי' כשמשתחוה לשמים על אבן משכית או על רצפת אבנים דחדא מילתא היא וכתבו
הפוסקים דאין אסור מן התורה כי אם כשיש תרתי לגריעותא דהיינו כשמשתחוה בפישוט ידים
ורגלים וגם על רצפת אבנים דוקא אבל דרך קידה דהיינו שנופל על אפיו על הרצפה בלא
פישוט ידים ורגלים או אם הוא בפישוט ידים ורגלים שלא על רצפת אבנים אסור רק מדברי
סופרים דגזרו קידה אטו השתחויה ושלא על הרצפה [לח] אטו רצפה אבל אם היה תרתי
למעליותא דהיינו דרך קידה בלא רצפת אבנים לא גזרו רבנן וכן אם היה נופל דרך קידה
על רצפת אבנים אך שלא היה קידה גמורה דהיינו שנטה קצת על צדו או אם היה בפישוט
ידים ורגלים ושלא על הרצפה ונטה קצת על צדו דלא הוי פישוט ממש ג"כ מותר ועתה
נבוא לבאר דברי הג"ה. וכן אסור לכל אדם וכו' ר"ל כמו באדם חשוב
הנ"ל אסור אפי' בלא אבן משכית כן הכא אלא דשם אסור אפילו דרך קידה והכא אין
אסור רק דוקא דרך פישוט ידים ורגלים:
(מא) אין שם אבן משכית - או רצפת
אבנים. ואם יש שם רצפת אבנים אפי' דרך קידה אסור [ודוקא כשפניו דבוקים בקרקע [לט]
אבל אם שוחה בתפלה אפי' יש שם רצפה שרי] ודוקא נגד רצפת אבנים [מ] אבל רצפת לבנים
אין אסורה דאבן כתיב ולבנה לאו אבן הוא כדכתיב ותהי להם הלבנה לאבן:
(מב) אם אין שם אבן משכית - אבל כשיש
אבן משכית לא מהני הטיה על צדו כיון שהוא בפישוט ידים ורגלים:
(מג) כשנופלין על פניהם - ר"ל
כשהם נופלים [מא] דרך פישוט יו"ר שלא על הרצפה צריכים להטות על צדיהם [מב]
וכן כשיש רצפה אפי' נופלים דרך קידה בעלמא צריכין להטות על צדיהם:
(מד) אם יציעו - צ"ל [מג] או
יציעו ור"ל דאז אפי' בלא הטיה על צדיהם שרי [מד] בשני האופנים אלו שציירנו:
רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים
פרק ה הלכה יד
כשהוא עושה נפילת פנים אחר תפלה יש מי
שהוא עושה קידה ויש מי שהוא עושה השתחויה ואסור לעשות השתחויה על האבנים אלא במקדש
כמו שבארנו בהל' עבודת כוכבים ואין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו אלא א"כ הוא
יודע ק בעצמו שהוא צדיק כיהושע אבל ר מטה פניו מעט ואינו כובש אותן בקרקע, ומותר
לאדם להתפלל במקום זה וליפול על פניו במקום אחר. +/השגת הראב"ד/ ואין אדם
חשוב רשאי ליפול על פניו אלא אם כן יודע בעצמו שהוא צדיק כיהושע. א"א
בירושלמי ובלבד יחיד על הציבור ואית דגרסי ובלבד יחיד בציבור עכ"ל.+
רמב"ם הלכות עבודת כוכבים פרק ו
הלכה ז
במה דברים אמורים בשאר (הארצות) אבל
במקדש מותר להשתחות על האבנים שנאמר בארצכם בארצכם אי אתם משתחוים על האבנים אבל
אתם משתחוים על האבנים המפוצלות במקדש, ומפני זה נהגו כל ישראל להציע א מחצלאות
בבתי כנסיות הרצופות באבנים או מיני קש ותבן להבדיל בין פניהם ובין האבנים, ואם לא
מצא דבר מבדיל בינו ובין האבן הולך למקום אחר ומשתחוה או שוחה על צדו ומטה כדי שלא
ידביק פניו באבן.
שולחן ערוך אורח חיים סימן תקכט סעיף
א
(א) מצות יו"ט לחלקו חציו לבית
המדרש וחציו לאכילה ושתייה. * (ב) ואל יצמצם בהוצאת יו"ט, (ג) וצריך * לכבדו
ולענגו (ד) כמו בשבת. הגה: (ה) א אסור לאכול * (ו) ממנחה ולמעלה * בעי"ט, כמו
בשבת, (ז) שזהו מכלל הכבוד (רמב"ם פ"ו); ב מיהו אם עי"ט שבת, (ח)
יכול לקיים סעודה שלישית ויאכל מעט פת לכבוד יו"ט. ומצוה ללוש פת בעי"ט
לכבוד יום טוב (מהרי"ל הל' יו"ט), כמו בערב שבת, כמו שנתבאר לעיל סימן
רמ"ב. (ט) וחייב לבצוע (י) על שתי ככרות ולקבוע כל סעודה (יא) על ג היין.
(יב) ד [ד] ובגדי יום טוב יהיו יותר טובים משל שבת. (יג) ה ולא נהגו לעשות בו
סעודה שלישית. (ובי"ט (יד) ו מאחרין לבא לבית הכנסת ז וממהרין לצאת, משום
שמחת יו"ט) (גמרא פ' הקורא עומד).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן תקכט סעיף א
(א) מצות יו"ט לחלקו וכו' - דבחד
[א] קרא כתיב עצרת תהיה לכם ובחד קרא כתיב עצרת לה' אלהיך וע"כ אחז"ל
דצריך לחלקו חציו לה' דהיינו לתורה ותפלה וחציו לכם דהיינו לאכילה ושתיה בשביל
עונג יו"ט [ב] וע"כ יש לגעור בחזנים המאריכים יותר מחציו של יום [ג]
וכתבו הפוסקים דכך הוא הדרך הנכון בבוקר מקדימין לילך לבה"כ ולבתי מדרשות
ומתפללין וקורין בתורה בענינו של יום ומתפללין מוסף וחוזרין לבתיהם ואוכלין
והולכין לבתי מדרשות ושונין עד חצי היום ואח"כ כשבא זמן מנחה מתפללין תפלת
המנחה להתענג בשמחת יו"ט שאר היום עד הלילה כדי לקיים חציו לכם ועיין לקמיה
בסעיף ג':
(ב) ואל יצמצם וכו' - שכל מזונותיו
ויציאותיו של אדם קצובים לו מראש השנה חוץ מהוצאות שבתות ויו"ט שאם פיחת
פוחתין לו ואם מוסיף מוסיפין לו [גמרא]:
(ג) וצריך לכבדו - דהיינו [ד] רחיצה
בחמין בעיו"ט כמו בע"ש עיין לעיל סי' ר"ס וכן שילבש כסות נקיה ולא
ילבש מלבושי חול וכמו לענין שבת עיין לעיל סי' רס"ב ס"א וב' וה"ה
לענין יו"ט ועיין סימן ר"נ שצריך כל אדם להשתדל בעצמו להכין שום דבר
לצורך שבת אע"פ שיש לו משרתים וה"ה לענין יו"ט:
(ד) כמו בשבת - דכתיב [ה] וקראת לשבת
עונג לקדוש ה' מכובד וימים טובים נאמר בהן מקרא קודש [ו] וגם בתורת כהנים איתא
מקרא קודש קדשהו ובמה אתה מקדשו במאכל ומשתה וכסות נקיה:
(ה) ואסור לאכול וכו' - האי לישנא [ז]
לאו דוקא דגם בע"ש אינו איסור אלא מצוה להמנע מלקבוע סעודה מתשע שעות ולמעלה
וכנ"ל בסימן רמ"ט ע"ש:
(ו) ממנחה ולמעלה - היינו [ח] מזמן
מנחה קטנה וכמ"ש מקודם:
(ז) שזהו מכלל הכבוד - כדי שיאכל בליל
יו"ט לתיאבון:
(ח) יכול לקיים - ר"ל אפילו אם
שכח או עבר ולא קיים סעודה שלישית קודם זמן מנחה קטנה [ט] יכול לקיים אח"כ אך
אז מצוה לכתחלה ליזהר שיאכל רק [י] מעט פת כדי שיאכל בלילה לתיאבון וה"ה כשחל
יו"ט ראשון בשבת שייך כל אלו הדברים:
(ט) וחייב לבצוע - בשתי הסעודות שאוכל
ביו"ט וכדלקמיה:
(י) על שתי ככרות - שגם [יא]
ביו"ט לא היה יורד המן כמו בשבת והיה יורד בעיו"ט כפלים:
(יא) על היין - היינו גם באמצע סעודה
מלבד מה שקידש על היין מתחלה וכמו לענין שבת וכנ"ל בסוף סי' ר"נ וגם
מצוה לאכול בשר [יב] וכל זה אם ידו משגת ועיין לעיל בסימן רמ"ב. ואיתא
בע"ג דף ה' שתקנו להרבות בסעודה ביו"ט הראשון [יג] של פסח ובעצרת
ובר"ה וביו"ט האחרון של חג:
(יב) ובגדי יו"ט וכו' - משום
דחייב בשמחה וזהו ג"כ בכלל שמחה ופשוט דכל זה ג"כ בידו משגת:
(יג) ולא נהגו וכו' שלישית - כ"א
שתי סעודות ערבית ושחרית [יד] וחייב לאכול בהן פת ואם לא אכל בליל יום טוב יאכל
ביום שני פעמים ויקדש בשחרית הקידוש של לילה וכמו לענין שבת בסימן רע"א
ס"ח וסימן רצ"א ס"א [טו]. והנה יש מאחרונים שכתבו דאף דאין נוהגין
לעשות סעודה ג' בפת מ"מ טוב שיאכל פירות ויש שכתבו שמזה נתפשט המנהג לאכול ביו"ט
תבשיל אחד יותר בשחרית שיחשב במקום סעודה ואע"ג דבשבת אין מועיל זה לענין
סעודה ג':
(יד) מאחרין לבוא וכו' - כדי לטרוח
[טז] בסעודת יו"ט קודם שילכו לבהכ"נ [יז] והאידנא שמאריכין בפיוטים
ובניגונים בין יוצר אור וק"ש וקרוב לודאי שיעבור זמן ק"ש צריך להשכים
בכל יום טוב כדי לקרות ק"ש בזמן הראוי:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן תקכט סעיף א
* ואל יצמצם בהוצאת יו"ט - אבל
בשאר הימים צריך כל אדם לצמצם בהוצאותיו [טור] ומקורו מהא דאיתא בגמרא מזונותיו של
אדם קצובים לו מראש השנה וכו' ופירש"י ליזהר מלעשות יציאה מרובה שלא יוסיפו
לו אלא מה שפסקו לו עכ"ל וזהו תוכחת מרובה על זמנינו שבעו"ה הרבה אנשים
עוברין ע"ז ולא ישימו לב איך להתנהג בהוצאות ביתם להרחיק דברים המותרים ורבים
חללים הפילה הנהגה הרעה הזו שמביאה את האדם לבסוף עי"ז לידי גזל וחמס וגם
לחרפה וכלמה. והרבה סיבות יש שגורמים להנהגה רעה הזו. והסיבה הגדולה שבכולן הוא
ע"י הנשים שדעתן קלות ואינן רואות הנולד ואשרי למי שיאמץ לבבו ולא ישגיח
לפיתויים וינהל הוצאות ביתו בחשבון כפי ערך הרוחתו ולא יותר ועיין בקונטרס שפת
תמים פרק ה' מה שכתבנו בזה:
* לכבדו ולענגו כמו בשבת - עיין במ"ב
משום דכתיב לקדוש ה' מכובד ובימים טובים גם כן נאמר בהן מקרא קודש והנה כ"ז
הוא לשון הרמב"ם בפ"ו מהלכות יו"ט ולפ"ז הא מסיים ע"ז
הקרא (ישעיה נ"ח) וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר ומבואר כ"ז
לעיל בסי' ש"ו וש"ז באיזה חפצים מותר לדבר בשבת ושלא יהא דיבורך של שבת
כדיבורך של חול ע"ש וא"כ ה"ה ביו"ט דהקרא קאי על שניהם
ע"ש:
* ממנחה ולמעלה - לאו דוקא דאף חצי
שעה קודם זמן מנחה קטנה דהיינו מט' שעות ולמעלה. ועין בא"ר ובש"א שכתבו
דאין לעשות מלאכה בעיו"ט מן המנחה ולמעלה כמו בע"ש עיין ריש סימן
רנ"א:
* בעיו"ט כמו בשבת - עיין
במ"א שכתב דה"ה ביו"ט ראשון יש למנוע מלקבוע סעודה מט' שעות ולמעלה
[שהוא עיו"ט שני] כדי שיאכל בלילה לתיאבון והעתיקוהו האחרונים ולענ"ד
אין דין זה ברור אחרי שבאמת העיקר הוא יו"ט ראשון דאנן בקיאין בקביעא דירחא
ואף דבודאי אנו צריכין להחמיר בו מלעשות שום מלאכה וכן כל השבותין כמו ביו"ט
ראשון (אם לא לצורך חולה וכדלעיל בריש סימן תצ"ו) היינו לענין עצם יו"ט
כשכבר בא זמנו אבל שנחמיר מלאכול ביו"ט ראשון בעת שתאב לאכול כגון בחג
השבועות שהיום גדול ונשויהו לספיקא שמא היום חול והוא עיו"ט וכדי שיאכל בלילה
לתיאבון מנין לנו דבר זה:
שולחן ערוך אורח חיים סימן רסז סעיף ב
(ב) א מקדימין להתפלל ערבית יותר
מבימות החול, * (ג) ובפלג (ד) המנחה יכול להדליק ולקבל שבת בתפלת ערבית (ה) ב [א]
ולאכול (ו) מיד (וע"ל סי' רל"ג כיצד משערין שיעור פלג המנחה).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן רסז סעיף ב
(ב) מקדימין - משום [א] דהוי נהיגי
עלמא לקבל עליהם שבת מכי פתח הש"ץ ברכו וכדלעיל בסימן רס"א ס"ד לכך
מהנכון להקדים להתפלל ערבית כדי להקדים הקבלת שבת [ב] וה"ה דיכול לקבל עליו
שבת קודם תפלת ערבית:
(ג) ובפלג וכו' - משמע מדברי
המ"א דאפילו הנוהגין להתפלל מעריב בזמנה מותרים להתפלל בליל שבת מבע"י
ובלבד שיהיה מפלג המנחה ואילך דכיון דמצותה להוסיף מחול על הקודש וכבר קבל שבת
עליו יכול לסמוך על דעת הסוברים דהוי כלילה לענין תפלה אך הנוהג כן יזהר עכ"פ
בע"ש להתפלל מנחה קודם פלג המנחה כדי שלא יהיה תרתי דסתרי אהדדי [היינו דלדעת
ר' יהודה בגמרא זמן מנחה נמשך רק עד פלג המנחה ומשם ואילך הוא זמן תפלת ערבית
ולדעת רבנן זמן מנחה הוא עד סוף היום וזמן מעריב הוא בערב] [ג] וי"א דבצבור
יש להקל להתפלל מעריב מבע"י אף אם התפלל מנחה אחר פלג המנחה [ד] ונ"ל
שאין לסמוך על זה רק כשהוא מתפלל מעריב עכ"פ בבין השמשות ובשעת הדחק אבל לא
כשהוא עדיין ודאי יום וק"ש יחזור ויקרא כשהוא ודאי לילה ועיין בבה"ל:
(ד) המנחה יכול וכו' - אבל קודם פלג
המנחה אין יכול להדליק ולקבל שבת [ה] ואפילו אם בדיעבד התפלל תפלת שבת צריך לחזור
ולהתפלל. ופלג המנחה י"א דהוא שעה ורביע קודם הלילה וי"א דהוא שעה ורביע
קודם השקיעה ועיין לעיל בסימן רס"ג ס"ד ובמש"כ שם במ"ב:
(ה) ולאכול - הטעם דכיון דקבל עליו
שבת והוסיף מחול על הקודש נחשב כשבת לענין זה דיכול לקדש ולאכול מיד [ו] ויוכל לגמור
סעודתו מבע"י [ז] ויש חולקין וסוברין שיזהר למשוך סעודתו עד הלילה ויאכל כזית
בלילה [ח] וטעמם דכיון דהג' סעודות ילפינן ממה דכתיב אכלוהו היום כי שבת היום לה'
וגו' בעינן שיקיים אותם ביום שבת עצמו [ט] ולכתחלה נכון לחוש לדבריהם:
(ו) מיד - ואם לאחר שהתפלל מעריב אין
עד הלילה חצי שעה [י] יש ליזהר שלא להתחיל לאכול אלא ימתין עד הערב ויחזור ויקרא
ק"ש בלא הברכות ואח"כ יאכל הואיל ולהרבה פוסקים לא יצא ידי חובת
ק"ש קודם הלילה [יא] מיהו הנוהג להקל בזה אין למחות בידו דיש לו על מי לסמוך.
וכ"ז לענין היתר אכילה אבל לענין ק"ש גופא דהוא דאורייתא אין לסמוך
ויזהר לקרותה בלילה לצאת ידי חובת ק"ש:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן רסז סעיף
ב
* ובפלג וכו' - עיין במ"ב
במש"כ וי"א דבצבור וכו' הוא מדה"ח שכתב דבצבור יש להקל מטעם כיון
דבשאר מקומות נוהגין להקל בזה גם בחול וכמש"כ המ"א בסימן רל"ה מטעם
שטרחא לאספם פעמים ולקבצם עכ"פ יש להם לסמוך על האי טעמא בערב שבת עכ"ל.
ומה שכתבנו שאין לסמוך וכו' הוא משום דכל האחרונים לא הזכירו קולא זו וטעמם הוא
כיון דאנן נהיגין בשאר ימות החול להתפלל בזמנה כדין משום שאין לקולא זו מקור מן
הש"ס איך נסמוך על קולא זו בשבת. ומה שכ' דבבה"ש יש לסמוך להקל בשעת
הדחק עיין בסימן תפ"ט סק"ו במ"א לענין ספירה ועיין לעיל בסימן
רס"א בבה"ל ד"ה ושעור זמן. אך לענין ק"ש שהוא דאורייתא בודאי
צריך מן הדין לחזור ולקראה בשעה שהוא ודאי לילה וכנ"ל בסימן רל"ה
ס"א:
שולחן ערוך אורח חיים סימן רפא
סעיף א
אין לשחות בולך לבדך אנחנו מודים,
שאין לשחות אלא במקומות שאמרו חכמים. הגה: ונוהגים שבשבת (א) מאחרין יותר לבא
לבהכ"נ א מבחול, משום דבתמיד של ימות החול נאמר בבקר (במדבר כח, ד) ואצל שבת
נאמר ב וביום השבת (במדבר כח, ט) דמשמע איחור (מרדכי פרק כ"ב). ונוהגין
להרבות בזמירות של שבת כ"מ לפי מנהגו, * (ב) ובכל דבר אם לא אמרו אין (ג)
מחזירין אותו מלבד אם לא אמר לאל אשר שבת וכו' ג [א] מחזירין אותו. ויש להאריך (ד)
ד ולהנעים בזמירות ה ואין למחות (ה) במאריך בהם, אע"פ שהמוחה מכוין משום
ביטול תורה (א"ז). ומ"מ בשבת ויו"ט לא יאריך יותר מדאי, כדי שיאכלו
קודם שעה ששית כדלקמן סי' רפ"ח.
משנה ברורה סימן רפא
(א) מאחרין - ומ"מ צריכין ליזהר
שלא לעבור זמן ק"ש וברש"י [מגילה כ"ג] משמע שגם בשבת מצוה למהר
לקרוא ק"ש כותיקין:
(ב) ובכל דבר וכו' - היינו כל דבר
שמוסיפין בשביל שבת [א] ואפילו נשמת:
(ג) מחזירין אותו - אין הכונה
שמחזירין אותו לברכת יוצר אור [ב] אלא לאחר תפלת ח"י יאמר כך בלי ברכה ויתחיל
משבח נותנים וכו' משא"כ שאר זמירות אם שכח אין חיוב לאמרן אחר התפלה. ואם
נזכר קודם שאמר בא"י יוצר המאורות שלא אמר לאל אשר שבת אפשר דיש לחזור
ולהתחיל מלאל אשר שבת [פמ"ג ע"ש שנשאר בזה בצ"ע]. כתב הח"א
מ"מ נ"ל שלא ידלג לכתחלה הנוסח דלאל אשר שבת או הכל יודוך כדי להתפלל בצבור
שהרי כ"ז נזכר בזהר ש"מ שנוסח ברכה כך היא:
(ד) ולהנעים - היינו לאמרם [ג] בנגון
שיש בו נעימה כעין שעושין בפסוקי דזמרה אבל לא להאריך הרבה וכבר הפליגו הקדמונים
בגנות המשוררים המאריכים ומפרידים אות מחברתה ותיבה מחברתה. וביותר מצוי קלקול
ע"י הנגונים בסיום הברכה כשעונין הקהל אמן לפעמים עונין קודם שיסיים ממש
הברכה ולפעמים מאריכין בניגון אחר סיום התיבה ועונין בהפסק גדול אמן [פמ"ג]:
(ה) במאריך בהם - [ד] ומ"מ יש
ליזהר מאד שלא לעבור זמן ק"ש ותפלה עי"ז:
ביאור הלכה סימן רפא
* ובכל דבר וכו' - עיין במ"ב
מש"כ ואפילו נשמת הוא מד"מ ואם נזכר כשהתחיל ישתבח מסתברא שעד שלא אמר
בא"י אל מלך וכו' יחזור לנשמת ויאמר כסדר וכמו בזכרנו ומי כמוך ועיין
בח"א כלל י"ט דין ו' ואם איחר לבוא לבית הכנסת יותר טוב שידלג מפסוקי
דזמרה ולא ידלג נשמת וכמו שכתב בחיי אדם כלל י"ט דין ו' עיין שם והעתקתי לעיל
בסימן נ"ב במשנה ברורה סק"ד ודלא כשע"ת שכתב בסי' זה בהפכו:
רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים
פרק יב הלכה יז
ס אשה לא תקרא בציבור מפני כבוד
הציבור, ע קטן היודע לקרות ויודע למי מברכין עולה ממנין הקוראים, וכן מפטיר פ עולה
מהמנין שהרי הוא קורא בתורה, ואם הפסיק שליח ציבור צ בקדיש בין משלים ובין המפטיר
אינו עולה מן המנין, * ציבור שלא היה בהם יודע לקרות אלא אחד עולה וקורא ויורד
וחוזר וקורא שנייה ושלישית עד שיגמור מנין הקוראים של אותו היום.
שולחן ערוך אורח חיים סימן רפב סעיף ג
הכל עולים (יא) ה למנין שבעה, אפילו
אשה (יב) ו וקטן (יג) שיודע למי מברכין, אבל אמרו חכמים: אשה לא תקרא בצבור מפני
כבוד הצבור. הגה: ואלו דוקא מצטרפים למנין הקרואים, אבל לא שיהיו (יד) כולם נשים
או קטנים (ר"ן וריב"ש). ודין עבד כנעני כדין אשה, אבל אם (טו) ז אמו
מישראל מותר לעלות (הגהות מיימוני פי"ב מהל' תפלה). ואסור לקרות (טז) ח בראש
מגולה. ואין איסור לקרות ע"ה נכבד, עשיר וגדול הדור לפני ת"ח, כי אין זה
בזיון לת"ח רק כבוד לתורה שמתכבדת באנשים גדולים (א"ז). וממזר (יז) מותר
לעלות לס"ת (מהר"א מפראג). וע"ל סימן קל"ז מסדר הקרואים.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן רפב סעיף
ג
(יא) למנין שבעה - אבל לא למנין שלשה
[מ"א] ובעולת שבת כתב עוד דה"ה למנין דה"ו שיש בר"ח
ויו"ט ויוה"כ ג"כ אין עולה:
(יב) וקטן - ואף אם אין שם כהן אלא
קטן קורין אותו [רי"ט ורדב"ז] ודעת המ"א שאין אנו מחוייבין לקרותו
דמ"ע דוקדשתו לא נאמר על כהן קטן דהא כתיב כי את לחם אלהיך הוא מקריב [טו]
וקטן לאו בר עבודה הוא וכן נוהגין בימינו שכשאין בבהכ"נ כהן שהוא בן י"ג
שנה קורין ישראל במקום כהן ואפילו יש שם כהן קטן. ויותר מזה נוהגין כהיום שאין
קורין קטן כלל לשום עליה אפילו אם כבר נשלם מנין הקרואים אלא למפטיר [אחרונים].
כתב המ"א בשם מסכת סופרים שהנשים אע"פ שאין חייבות בת"ת מ"מ
חייבות לשמוע קריאת ספר כאנשים ואין נוהגות ליזהר בזה ואדרבה יש מקומות שנוהגות
הנשים לצאת חוץ בעת הקריאה:
(יג) שיודע למי מברכין - ומ"מ
[טז] אין יכול להיות מקרא את העולים דהיינו שהוא יקרא בקול רם בס"ת והעולים
אומרים אחריו בלחש וכל הצבור יהיו יוצאים ידי חובתן בשמיעה ממנו עד שיביא שתי
שערות [ומשהוא בן י"ג שנה [יז] בחזקה שהביא שתי שערות לענין זה] ומ"מ
כשאין שם קורא אחר ותתבטל הקריאה לגמרי מסתפק הפמ"ג דאפשר דיש להקל באופן זה
אפילו אם לא הביא עדיין שתי שערות וכן בדה"ח בהלכות קה"ת מיקל ג"כ
בשעת הדחק:
(יד) כולם - או [יח] רובם:
(טו) אמו מישראל - דאז הו"ל
ישראל מעליא וחייב בכל המצות:
(טז) בראש מגולה - היינו [יט] אפילו
הוא קטן. וכן קטן שהוא פוחח דהיינו שבגדיו קרועים וזרועותיו [כ] וכתפיו מגולין
[כא] אסור לקרותו לתורה [מגילה כ"ד ע"ב]:
(יז) מותר לעלות - שהרי הוא חייב בכל
המצות שבתורה כשאר איש ישראל:
רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים
פרק יב הלכה יז
ס אשה לא תקרא בציבור מפני כבוד
הציבור, ע קטן היודע לקרות ויודע למי מברכין עולה ממנין הקוראים, וכן מפטיר פ עולה
מהמנין שהרי הוא קורא בתורה, ואם הפסיק שליח ציבור צ בקדיש בין משלים ובין המפטיר
אינו עולה מן המנין, * ציבור שלא היה בהם יודע לקרות אלא אחד עולה וקורא ויורד
וחוזר וקורא שנייה ושלישית עד שיגמור מנין הקוראים של אותו היום.
שולחן ערוך אורח חיים סימן רפב סעיף ד
(יח) ט נוהגים (יט) לקרות שבעה (כ)
ולגמור עמהם הפרשה <ב> ואומר קדיש, וחוזר וקורא עם המפטיר מה שקרא השביעי. הגה:
(כא) י וכן נוהגים ביו"ט שאין מפטיר ממנין הקרואים, אבל בחול שאסור להוסיף על
מנין הקרואים, השלישי הוא מפטיר. וביום שמוציאין ב' ספרים (כב) או ג', יא המפטיר
קורא באחרונה. וקטן יכול לקרות בפרשת המוספין * (כג) או יב בד' פרשיות שמוסיפין
באדר, וכן נוהגים (ר"ן ומרדכי פרק ב' דמגילה), (כד) <ג> אע"פ שיש
חולקים. (כה) <ד> יג ואומרים קדיש (כו) קודם שעולה המפטיר, ואין חילוק בזה
בין הוסיפו על מנין הקרואים או לא ובין מוציאין ס"ת א' או ג' (ב"י בשם
הר"ר ישעיה והרא"ש ורבינו ירוחם).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן רפב סעיף ד
(יח) נוהגים - מה שנהגו למכור ששי
בפני עצמו יש קצת סמך מהזוהר שלח לך [מ"א] ואחרון מוכרים בפ"ע דאחרון
חביב שמסיים בו [פמ"ג] ומ"מ ח"ו להתקוטט בעבור זה שכל אותיות התורה
הם כולם קדושים וטהורים וכדכתיב אמרות ה' אמרות טהורות וגו':
(יט) לקרות שבעה וכו' - דהנה מן הדין
קי"ל דמפטיר עולה למנין שבעה והיה יכול לגמור הפרשה דהיינו הסדרה עם המפטיר
שהוא השביעי ואח"כ לומר קדיש ואך כדי לצאת גם דעת האומר בגמרא [כב] דאין
מפטיר עולה למנין שבעה וע"כ מהנכון הוא [כג] לקרות שבעה קרואים קודם שמתחיל
המפטיר וכדי להודיע לכל שהמפטיר אינו ממנין העולים [כד] תקנו ג"כ שהנכון
לכתחלה להפסיק בהקדיש בין קריאתו לקריאת שאר העולים וממילא מוכרח לגמור הסדרה
מתחלה כדי שלא יפסיק בקדיש באמצע הקריאה ואח"כ לחזור עם המפטיר עכ"פ ג'
פסוקים ממה שקרא השביעי או האחרון:
(כ) ולגמור עמהם הפרשה - וה"ה
דיכול להוסיף עוד על השבעה אך העיקר אשמועינן [כה] דנהגו שלא להשלים בהמפטיר את
הפרשה ואח"כ לומר קדיש אלא יאמר קדיש קודם קריאת המפטיר וממילא מוכרח לגמור
כל הסדרה מתחלה קודם אמירת הקדיש וכמש"כ בסקי"ט:
(כא) וכן נוהגים ביו"ט -
ר"ל [כו] שגם ביו"ט אף דמדינא היה מותר המפטיר להיות מן המנין חמשה
מ"מ נוהגים ג"כ שאין המפטיר מן המנין אלא קורא בפני עצמו בפרשה של חובת
היום והקדיש אומר מקודם ומ"מ יוצא בזה אף למ"ד דעולה מן המנין שהרי רוב
הפוסקים סוברים דמותר להוסיף וכנ"ל בס"א:
(כב) או ג' וכו' - כגון ר"ח טבת
שחל בשבת שצריך לקרות פרשת השבוע ופרשת ר"ח וענין של חנוכה או בש"ת
שצריך לקרות פרשת וזאת הברכה ובראשית ופרשת המוספים בכל זה המפטיר בלבד קורא
באחרונה ובין כשמשלימין המנין או שמוסיפין על המנין הכל עולים בשני ספרים
הראשונים:
(כג) או בד' פרשיות - ואע"פ
שפרשת זכור היא חובה מן התורה שישמענה כל אדם מישראל והקטן שאינו מחויב בדבר אינו
יכול להוציאם י"ח [כז] מ"מ הרי עכשיו הש"ץ קורא ומשמיע לצבור
ומוציאם ידי חובתן ויש מחמירין בדבר שלא לקרותו לקטן לפרשת זכור וכן לפרשת פרה
שי"א שגם היא מדאורייתא וכן הסכים בא"ר ודה"ח. וביום א' של שבועות
שקורין המרכבה למפטיר וכן בשביעי של פסח שקורין השירה ובשבת שובה ג"כ נוהגין
שאין קורין אותו לכתחלה למפטיר ובתשובת פרח שושן העלה לעיקר דהקטן לא יקרא בד'
פרשיות והביאו בחידושי רע"א. ואמנם גם בשאר מפטיר ג"כ דוקא בקטן שהגיע
לחינוך שיודע לחתוך האותיות בטוב ודלא כאותן שמניחים קטנים הרבה לומר ההפטרה
[מ"א] ועיין בבאור הלכה:
(כד) אע"פ שיש חולקים - היינו
[כח] דהחולקים ס"ל דוקא בשבת שקורא המפטיר מה שכבר קרא השביעי אז נוכל לקרות
לקטן משא"כ בכל אלו שקורא המפטיר פרשה שלא קראו מתחלה:
(כה) ואומרים קדיש - לא חידש בזה כלום
על המחבר רק לאשמועינן מה שסיים לבסוף דאין חילוק וכו' אלא בכל פעם אומרים הקדיש
קודם המפטיר דוקא:
(כו) קודם שעולה המפטיר - היינו בשבת
[כט] אבל בחול שהמפטיר ממנין הקרואים אומרים קדיש אחר המפטיר [דהיינו אחר שמכניסין
הס"ת להיכל] ולא קודם דאין אומרים קדיש עד שנשלם המנין [ל] ובחוה"מ פסח
וכן בחוה"מ סוכות אומרים קדיש אחר שקרא הרביעי דאז כבר נשלם מנין הקרואים:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן רפב סעיף ד
* או בד' פרשיות - עיין במ"ב
מש"כ בשם המ"א דבשאר מפטיר ג"כ דוקא בקטן שהגיע לחנוך ויודע לחתוך
האותיות וכו' ולענ"ד יש לעיין אם אינו יכול הקטן לומר מלה במלה עם הש"ץ
מתוך הכתב עיין סימן קל"ט ס"ב ובסימן קל"ה ס"ד ונהי דבגדול לא
נהגו לדקדק בזה עיין באחרונים שם מ"מ למה צריך להקל כ"כ בקטן לגבב כל
הקולות להדדי [ובפרט בפרשת המוספין וכל הד' פרשיות הלא באמת יש חולקים וס"ל
דקטן אינו יכול להיות מפטיר בפרשת המוספין וכל הד' פרשיות שהמפטיר עולה לפרשה
בפ"ע ואך דהרמ"א לא הכריע כוותייהו נגד המרדכי והר"ן והלא
הרמ"א הסכים שם אף בגדול לדעת המחבר דבעינן שיהיה יכול לקרות מלה במלה עם
הש"ץ מתוך הכתב] ומהירושלמי שמקיל ביודע למי מברכין אין ראיה דאפשר דמיירי
ביודע לקרות מתוך הכתב דבימיהם היו רגילין יותר בכתב ס"ת ותדע דאל"ה
האיך יתרץ המחבר דאוסר באינו יכול לקרות מתוך הכתב את הירושלמי הזה ומי עדיפא קטן
מגדול אלא ודאי כמו שכתבנו ועכ"פ נלענ"ד דבפרשיות המוספין וכל הד'
פרשיות אין כדאי להקל לקרות קטן למפטיר אם אינו יודע לקרות מלה במלה עם הש"ץ
מתוך הכתב ובחדושי רע"א מצאתי שכתב שבתשובת פרח שושן העלה לעיקר דקטן לא יקרא
בד' פרשיות ומשמע בכל גווני:
רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים
פרק יב הלכה יג
המפטיר בנביא צריך לקרות בתורה תחלה
אפילו שלשה פסוקים, חוזר וקורא מה שקרא לפניו, ולא יפטיר בנביא עד שיגלול ספר
תורה, ולא יפחות מעשרים ואחד פסוקים, ואם שלם הענין בפחות מאלו אינו צריך להוסיף,
ואם קרא י עשרה פסוקים ותרגמן המתרגם דיו ואפילו לא שלם הענין, ובנביא אחד קורא
ואפילו שנים מתרגמין, ומדלג מענין לענין אחר, ואינו מדלג מנביא לנביא אלא בנביאים
של שנים עשר בלבד, ובלבד שלא ידלג מסוף הספר לתחלתו, וכל המדלג לא ישהה בדילוג אלא
כדי שישלים המתרגם תרגומו.
שולחן ערוך אורח חיים סימן רפד סעיף א
(א) <א> מפטירין (ב) בנביא
מענינה של פרשה. ואין פוחתין מכ"א פסוקים, אא"כ סליק ענינא בבציר מהכי
כגון: עולותיכם ספו על זבחיכם (ירמיהו ז, כא). הגה: ודוקא בשבת בעינן כ"א
פסוקים, ג"פ לכל א' מן הקרואים, אבל ביו"ט שקורין ה' סגי בט"ו
פסוקים (מהר"ם פאדוא"ה). ולא נתקנה ההפטרה * רק בצבור, אחר שקראו בתורה
(תשובת הרמב"ן סימן קצ"ט), * (ג) אבל בלאו הכי * אסור לקרות עם הברכות
שלפניה ולאחריה, אבל א בלא ברכה שרי (ב"י).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן רפד סעיף א
(א) מפטירין - כתב הלבוש תמהתי על שלא
ראיתי נוהגין לכתוב ההפטרות כדין ספר כי היה נ"ל שאין יוצאין כלל בקריאת
ההפטרה בחומשים הנדפסין כיון שאין נכתבין בכל הלכות הס"ת או מגילה והט"ז
ומ"א יישבו המנהג וס"ל דאף שהוא ע"י דפוס וגם על הנייר ושלא בגלילה
מותר לענין זה ומ"מ דעת המ"א דצריך לקרות ההפטרה [א] מתוך [ב] נביא שלם
הנדפס ולא מתוך הפטרה לבד הנדפסת בחומש וכן ג"כ דעת הא"ר ע"ש
ומ"מ אם אין להם רק הפטרה הנדפסת בחומש [ג] יש לסמוך להקל שלא לבטל קריאת
הפטרה אך לכתחלה בודאי ראוי ונכון שיהיה לכל צבור נביאים שנכתבין בקלף כדין שאז גם
השמות נכתבים בקדושה משא"כ כשהוא על הנייר הנדפס [עיין בא"ר] וכן הנהיג
הגר"א בקהלתו וכעת נתפשט זה בהרבה קהלות ישראל [ד] ואשרי חלקם:
(ב) בנביא וכו' - והטעם מפני
שפ"א גזרו גזירה על ישראל שלא יעסקו בתורה וקראו בנביאים שבעה וברכו עליהם
כנגד השבעה שהיו צריכים לעלות ולקרות בתורה ולא היו קורין עם כל אחד פחות מג'
פסוקים והרי בין כולם כ"א פסוקים לכך אע"פ שהגזירה בטלה מנהגא לא בטל
ומשו"ה תקנו שהמפטיר יקרא בנביא לא פחות מכ"א פסוקים ויהא קורא בתורה
תחלה מפני כבוד התורה וכמ"ש בסימן רפ"ב במ"ב סקכ"ח ויברך
המפטיר ז' ברכות [דהיינו שתי ברכות שמברך המפטיר על התורה לפניה ולאחריה [ה] ואחת
על הנביא לפניה וארבע לאחריה] כנגד ז' שקראו בתורה:
(ג) אבל בלא"ה - כגון שלא היה
להם ס"ת לקרות בה [ו] ואם קראו בס"ת ונמצאת אחר הקריאה שהיא פסולה
אפ"ה מפטירין אחריה ומברכין הברכות לפניה ולאחריה ועיין בבה"ל. אם אין
עירוב שיכולין להביא הנביא או החומש בבהכ"נ להפטיר [ז] הולכין עשרה ומפטירין
בבית שמונח שם ובברכת ההפטרה ג"כ דהרי מ"מ קראו בתורה תחלה אע"פ
שלא היה באותו מקום:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן רפד סעיף א
* רק בצבור - ואם התחילו ההפטרה בעשרה
ויצאו מקצתן אפ"ה מותר לגמרה עם ברכותיה אבל אם יצאו מקצתן קודם שהתחילו
ההפטרה אף שבעת קה"ת היו עשרה אין מפטירין דהפטרה בנביא ענין אחר הוא
[כ"מ ממשנה מגלה כ"ד ע"א והובא בפמ"ג]:
* אבל בלא"ה וכו' - ואע"פ
שתחלת התקנה היתה על קריאת הפטרה אפילו בלא קריאת ס"ת וכמ"ש במ"ב
עכשיו שנתבטלה הגזרה לא תקנו לברך על הפטרה כ"א אחר קריאת ס"ת
[פמ"ג]:
* אסור לקרות עם הברכות וכו' - עיין
במ"ב דאם קראו כבר ונתודע להם שהיא פסולה וכו'. ואם מתחלה ידעו שהיא פסולה
ולא היה להם אחרת וקראו בה בלא ברכה ורק כדי שלא תשתכח ענין קריאה בספר וכמ"ש
המג"א בסימן קמ"ג ס"ב משמע בפמ"ג דאפ"ה צריך אח"כ
להפטיר ולברך על ההפטרה אבל בחדושי רע"א משמע דבאופן זה הוי כלא קרא כלל ואין
להפטיר אח"כ בברכה וכן מסתברא: