רי"ף מגילה דף יג:
גמ' מגילה דף כג:
אורך השיעור הקולי ברי"ף ר"ן ושו"ע הוא 21
דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 11 דקות
3) אין קורין בתורה בפחות מעשרה גדולים
בני חורין, ואם התחילו בעשרה ויצאו מקצתן, גומרים
5) אין עושין מעמד ומושב בפחות מעשרה
6) אין שורה פחותה מעשרה ואין אבלים
מן המנין
8) ואין מברכין ברכת חתנים אלא בעשרה
גדולים ובני חורין וחתן מן המנין.
רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק
ח הלכה ה
וכן לא יהיה אחד מברך ברכת שמע והכל שומעים
ועונין אחריו אמן אלא בעשרה, וזה הוא הנקרא פורס ז על שמע, ואין אומרים קדיש אלא בעשרה,
ואין הכהנים נושאים ידיהם אלא בעשרה והכהנים מן המנין, שכל עשרה מישראל הם הנקראים
עדה שנאמר עד מתי לעדה הרעה הזאת וגו' והיו עשרה שהרי יצאו יהושע וכלב. +/השגת הראב"ד/
וכן לא יהיה אחד מברך ברכת כו'. כתב הראב"ד ז"ל /א"א/ אינו אומר אלא
יוצר בשביל קדושה שבה וזהו פורס כמו בפרוס הפסח מאי פרוס פלגא פלגא דהלכות הפסח וכן
פורס על שמע והיא אחת מהשתים שלפניה עכ"ל.+
שולחן ערוך אורח חיים סימן נה סעיף א
(א) <א> אומרים (ב) קדיש. וא"א
אותו בפחות מי' (ג) זכרים בני חורין (ד) גדולים שהביאו ב' שערות, (ה) וה"ה לקדושה
וברכו שאין נאמרין בפחות מעשרה.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן
נה סעיף א
(א) אומרים וכו' - כאשר טוב למעט בברכות
כך [א] טוב למעט בקדישים ועיין באחרונים שקראו תגר ע"ז שנאספים עשרה ב"א
ואומרים כמה קדישים על פסוקי תורה או משנה או גמרא. עשרה יהודים לועזים שאין מי שיודע
בלשון הקודש להוציא אותם י"ח [ב] יוכל אחד מהם להיות ש"ץ ולומר קדיש וקדושה
בלשון לע"ז:
(ב) קדיש - פי' אחר פסוקי דזמרה ובעינן
עשרה שכל דבר שבקדושה כגון קדיש וקדושה וברכו וקה"ת [ג] ונשיאת כפים אין אומרים
אותו בפחות מעשרה שנא' ונקדשתי בתוך בני ישראל וילפינן בגז"ש דתוך תוך ממרגלים
דכתיב עד מתי לעדה הרעה הזאת יצאו יהושע וכלב נשאר עשרה וקוראין עדה. וכל הקדישים
[ד] שוין לזה אפילו קדיש דרבנן שאחר הלימוד. כתב הט"ז דבעת אמירת פסוקי דזמרה
א"צ עשרה דאפילו אם אמרוהו ביחידות כל שיש עשרה בשעת אמירת הקדיש די בכך וכן אם
התחילו להתפלל ערבית ביחידות ובאו עשרה לעת אמירת הקדיש יכול לומר הקדיש וכן בכל לימוד
שאדם לומר פסוקים או אגדה או באמירת עלינו או באמירת אשרי שקודם מנחה או באמירת תהלים
בבקר אם היה בלי מנין ונזדמן תיכף מנין שיש לומר קדיש ומ"א בסימן ס"ט ורל"ד
לא כ"כ וכן מהגר"א בסימן רל"ד מוכח כהמ"א ע"כ הסכימו האחרונים
[הפמ"ג ודה"ח וש"פ] דהנכון שיאמרו אח"כ מזמור או ג' פסוקים ויאמרו
קדיש. ועיין בפמ"ג במ"ז אות ג' דמוכח מיניה דלענין פסוקי דזמרה ולענין תפלת
ערבית גם המ"א מודה להט"ז:
ג) זכרים וכו' - לאפוקי נשים ועבדים וקטנים
וה"ה טומטום ואנדרוגינוס וחצי עבד וחצי בן חורין אינו מצטרף [פמ"ג]:
(ד) גדולים - עיין פר"ח סימן ס"ט
שקרא ערער על המקומות שנוהגין שהקטן אומר קדיש וברכו והקהל עונים אחריו דשלא כדין הם
עושים ואפילו אם יש עשרה אנשים גדולים חוץ ממנו ועיין בפמ"ג שם שמצדד ג"כ
להחמיר בזה לכתחלה. כתב בהלק"ט סי' מ"ח כששנים או ג' אומרים קדיש יחד ואחד
מקדים אם באים כל אחד תוך כדי דיבור יענה עם הראשון או עם האחרון אמן ויעלה לכולם ואם
יש הפסק יענה על כל אחד ואחד. אדם הנוצר ע"י ספר יצירה אם מצטרף ליו"ד ולכל
דבר שבקדושה עיין בתשובת חכם צבי סי' ס"ג ובספר עיקרי דינים מה שכתב בענין זה:
(ה) וה"ה לקדושה - וה"ה לכל
חזרת הש"ץ שצריך עשרה דמקרי דבר שבקדושה מפני הקדושה שיש בה [מגילה כ"ג והר"ן
שם] אין פוחתין [ה] משבעה קדישים בכל יום כנגד שבע ביום הללתיך דהיינו א' אחר פסוקי
דזמרה שהוא אחר ישתבח וב' חצי קדיש אחר תפלת י"ח ברכות וג' אחר סדר קדושה ובו
אומרים ג"כ תתקבל צלותהון שהוא שייך ג"כ לתפלת י"ח וד' אחר עלינו שיש
בו אמירת פסוקים וה' אחר אשרי במנחה וששי אחר תפלת מנחה ז' אחר ק"ש של ערבית קודם
תפלת י"ח וקדיש שאחר תפלת ערבית אף דהוא ג"כ מצוה לא קחשבינן בכלל אלו השבעה
עי"ש בלבוש הטעם:
שולחן ערוך אורח חיים סימן סט סעיף א
אם יש בני אדם שהתפללו (א) כל אחד בפני
עצמו ביחיד, ולא שמעו לא קדיש ולא קדושה, עומד אחד מהם (ב) ואומר קדיש וברכו וברכה
ראשונה (ג) יוצר אור ולא יותר, וזה נקרא פורס על שמע לשון חתיכה פרוסה, שאין אומרים
אלא קצת ממנה. הגה: (ד) א <א> ועכשיו לא נהגו לומר כל ברכת יוצר אור, אלא
אומרים קדיש וברכו והם עונים אחריו [א] ברוך ה' וכו'. י"א שפורסין בק"ש של
ערבית (ה) ב כמו בשחרית (כל בו וב"י בשם הר"ן), (ו) ולא נהגו כן משום (ז)
ג דליכא קדיש קודם ברכו של ערבית. לאחר שסיימו ברכת יוצר אור * אומר אבות וגבורות
(ח) ד וקדושה ואתה קדוש, וזה (ט) נקרא עובר לפני התיבה. ואין עושין דברים אלו בפחות
מי' משום דהוי דברים שבקדושה. וצריך לחזור אחר ו' שלא שמעו, דהיינו רוב העשרה. ואם
אינם נמצאים, אפי' בשביל אחד (י) שלא [ב] שמע אומרים. ואפי' מי ששמע יכול לפרוס על
שמע ולעבור לפני התיבה בשביל אותו שלא שמע, ומ"מ אם אותו שלא שמע בקי לפרוס על
שמע ולעבור לפני התיבה (יא) ה מוטב שיפרוס ויעבור לפני התיבה הוא, משיפרוס ויעבור לפני
התיבה אחר, שכבר שמע. הגה: ומי שעובר לפני התיבה ואמר ג' הברכות הראשונות * ישלים כל
התפלה ולא יפסיק, אע"פ שכבר התפלל, אבל האחרים (יב) יכולין להפסיק אח"כ.
וכל שכן שאם לא התפלל הפורס והעובר לפני התיבה תחלה, * (יג) שישלים תפלתו אע"פ
שיצטרך לקרות אח"כ ק"ש ו ולא יסמוך גאולה לתפלה (ב"י בשם מהרי"א).
ואסור להפסיק בדברים אלו בין גאולה לתפלה או בק"ש וברכותיה, ולכן אסור לש"צ
להפסיק בין ק"ש לתפלה או בק"ש וברכותיה כדי לפרוס על שמע לאותן הבאים לבהכ"נ
לאחר שהתפללו הקהל קדיש וברכו (יד) ז <ב> והתחיל בברכת יוצר אור, אבל בברכת ערבית
שהיא רשות * (טו) ח יכול להפסיק להוציא אחרים י"ח. * ומ"מ איש אחר יכול לפרוס
על שמע או להתפלל ביו"ד כל התפלה, אפ' באותו ב"ה שכבר התפללו, להוציא אחרים
י"ח, רק שלא יעמוד החזן השני במקום שעמד הראשון דזהו נראה גנאי לראשונים דהוי
כאילו לא יצאו בראשונה י"ח (תשובת מהר"י מינץ סי' ט"ו). ונ"ל דוקא
שעדיין הראשונים בבהכ"נ אלא שהשלימו סדרם, אבל אם (טז) יצאו הראשונים ט יוכל לעמוד
החזן אף במקום (יז) שעמד (יח) הראשון.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן
סט סעיף א
(א) כל אחד - והרדב"ז בסימן רמ"א
ח"ד פליג ע"ז וז"ל אם התפללו בעשרה כ"א ביחידי פרח מינייהו קדיש
וקדושה כדאמרינן גבי ברכת המזון [לקמן בסימן קצ"ד סעיף א'] וכיון דפרח מינייהו
אע"ג שאח"כ נתחברו עשרה אינם יכולים לחזור ולהתפלל בקדיש וקדושה ואם חזרו
והתפללו הוי ברכה לבטלה עי"ש והובא דבריו בקיצור במ"א ובספר מגן גיבורים
ובח"א הביאו דבריו להלכה. ובתשובת הרמ"ע סימן פ"ד ובדרך החיים בדיני
ברכו אות ג' משמע דפוסק כהשו"ע אכן בתשובת ח"ס חא"ח סימן י"ז כתב
דכן עמא דבר כהרדב"ז. אכן גם להרדב"ז אם יש אחד מהם שלא התפלל עדיין יכול
לפרוס על שמע וגם לירד לפני התיבה אך לא יתפלל מתחלה התפלה בלחש רק יתפלל תיכף התפלה
בקול רם דבכה"ג לא שייך פרח חובת תפלה מינייהו דהרי בשביל עצמו אומר וכ"כ
המגן גבורים בסימן קכ"ד וה"ה דאחד מאותם שכבר יצאו יכול לפרוס על שמע ולירד
לפני התיבה בשבילו וכדלקמיה בשו"ע דכיון דיש עכ"פ אחד שלא יצא עדיין ידי
תפלה כל ישראל ערבים זה בזה [הרדב"ז שם]:
(ב) ואומר קדיש - עיין לעיל בסימן נ"ד
בהג"ה דצריך לומר מתחלה קצת פסוקים:
(ג) יוצר אור - אף דבזמנינו כולם בקיאין
וא"צ לברכת המברך שיוציאן בהברכה וכ"ש לפי מה דאיירי המחבר שכבר בירכו כולם
כ"א בפני עצמו מ"מ ס"ל להמחבר דאומר יוצר אור משום [ב] שלא יהיו נראין
ככופרין ח"ו שהוא אומר להם שיברכו ואין אחד מהם שיברך לכך אומר יוצר אור [ג] ובקול
רם והאחרים שומעים והשומע כעונה:
(ד) ועכשיו וכו' - סבירא לן [ד] דכיון
שעונים ברוך ד' המבורך לע"ו תו לא מחזי ככופר מידי דהוי אברכת התורה ועיין בא"ר
ובמגן גיבורים שהסכימו ג"כ לזה:
(ה) כמו בשחרית - ר"ל אף אם כולם
כבר התפללו כל אחד בפני עצמו:
(ו) ולא נהגו כן - כתב הפמ"ג נראה
ודאי אם יש אחד שלא התפלל עדיין מעריב יכול לעמוד בפני העמוד עם ט' שהתפללו ויאמר ברכו
בקול רם וגם יאמר הברכה ראשונה בקול רם ויוצא אף להמחבר ואפשר דיוכל לומר ג"כ
הקדיש שקודם ש"ע עכ"ל:
(ז) דליכא קדיש - ומשום ברכו לחודיה [ה]
לא קפדינן כ"כ [ו] ואע"ג דבקצת מקומות אומרים ג' פסוקים וקדיש קודם ברכו
בערבית זהו רק מנהג בעלמא ולא קפדינן בהאי קדיש משא"כ קדיש שאחר ישתבח שחרית שהוא
מנהג קדמונים קפדינן טפי:
(ח) וקדושה וכו' - עיין בהג"ה בסמוך
שמסיים כל התפלה ג"כ ועיין לעיל בסק"א דדעת הרדב"ז דאין לנהוג דין עובר
לפני התיבה אא"כ יש בהם עכ"פ אחד שלא התפלל עדיין וכתב המ"א מיהו נ"ל
דאם אין שם ששה שלא התפללו לא יתפלל הש"ץ בלחש רק יתחיל מיד בקול רם דהא עיקר
הכונה בהחזרה בזה הוא רק משום קדושה ויאמר הג' ראשונות בקול רם והשאר בלחש אבל כשיש
רוב מנין הם כמו צבור גמור ועיין בבה"ל:
(ט) נקרא עובר וכו' - ואין זה מצוי כהיום
[ז] משום דרגילין לפרוס על שמע בשביל המתאחרין לבוא אחר גמר סיום שמנה עשרה בלחש קודם
שמתחיל הש"ץ התפלה בקול רם ויוצאין על ידו ענין הקדושה [וצריכין ליזהר בעת שמקבצין
אז בפתח בהכ"נ לפרוס על שמע [ח] שלא יעברו נגד המתפללין] אבל אם אירע שנתאחר לבוא
להתפלל אחר התפלה יוכל לפרוס על שמע ולירד לפני התיבה:
(י) שלא שמע - ואם שמע מהעולים בתורה די
ואין חוזרין בשבילו אם לא שהוא עומד עתה קודם ברכת יוצר אור אז מותר לפרוס בשבילו וכמו
שכתבנו בריש הסימן עי"ש:
(יא) מוטב שיפרוס - ועכשיו נהגו שלעולם
האבלים פורסים שמע ואפילו שמעו ויש אחר שלא שמע ואיננו נכון כ"כ המ"א אבל
הפמ"ג יישב המנהג משום דאין פנאי לבקש איש יודע בין תפלת ח"י בלחש אבל ודאי
אם יש פנאי ויש מי שיודע ולא התפלל ראוי שהוא יפרוס:
(יב) יכולים להפסיק - וללכת [ט] לדרכם
שהעיקר היה רק בשביל הקדושה:
(יג) שישלים תפלתו - ר"ל דכ"ש
דלא יפסיק בזה מכיון שהתפלה צריכה לו בשביל עצמו לצאת בזה ידי תפלה אע"פ שעי"ז
יצטרך אח"כ לקרוא רק ק"ש ולא יסמוך גאולה לתפלה ולפ"ז אדם שנתאחר לבוא
לבהכ"נ ולא שמע ברכו וקדושה וחושש שמא לא יהיה אח"כ מנין בבהכ"נ כשיגיע
לתפלה מותר לפרוס ולעבור לפני התיבה להתפלל כל הי"ח ברכות כדי שיהיה יוכל לומר
קדושה ואח"כ יקרא ק"ש וברכותיה ולא יתפלל אבל המ"א כתב דלכתחלה אין
נכון לעשות כן לבטל מצות סמיכת גאולה לתפלה משום קדושה אלא יתפלל כסדר ויסמוך גאולה
לתפלה ואם יהיה אז עשרה בבהכ"נ יאמר קדושה ועיין בבה"ל:
(יד) והתחיל - אבל אם לא התחיל [י] חוזר
ואומר ברכו לאותם שבאו לבהכ"נ:
(טו) יכול להפסיק - ר"ל בין גאולה
לתפלה דהיינו אחר סיום ברכת השכיבנו ובלא"ה מפסיקין ג"כ בפסוקים אבל [יא]
באמצע הברכות לא יפסיק:
(טז) יצאו הראשונים - וה"ה אם הוא
קביעות שיתפללו בזה בהכ"נ כמה פעמים זה אחר זה אין קפידא [מגן גיבורים וש"א]:
(יז) שעמד וכו' - ולא עוד אלא אם אין חזן
לאחרונים יכול אפילו החזן הראשון להתפלל שנית להוציא גם האחרונים [לבוש ומ"א]
ופשוט דבזה אין צריך החזן לעמוד לפני התיבה כל עת התפלה אלא כשיגיעו לברכו הוא יאמר
לפניהם קדיש וברכו ואח"כ יאמרו בעצמן מיוצר אור והלאה עד גמר י"ח בלחש כי
במקומינו כולן בקיאין ואין נוהגין לצאת בזה ע"י ש"ץ ואח"כ יעמוד לפני
התיבה לחזור התפלה כנהוג עם כל הקדישים שאחר התפלה:
(יח) הראשון - כתב במשפטי שמואל שאם הראשונים
הוציאו ס"ת וקראו בה אין מנהג הוא לשניים להוציא ס"ת פעם אחרת ולקרות בה
ונתן לזה טעם שהוא משום פגמו של ס"ת שמא יאמרו שמצאו פסול בס"ת ראשונה ומפני
כך הוציאו שנייה ואף אם היא ס"ת זו עצמו מ"מ שמא יאמרו הראשונים שאחרת היא
שהוציאו משום פסול שמצאו בראשונה וגם [יב] שיש פגם לראשונים שיאמרו שלא יצאו ידי קריאה
ומה"ט אם הלכו הראשונים לביתם [יג] כמו הוותיקים או [יד] שהוא מקום קביעות שיתפללו
פעמים זה אחר זה אין קפידא. וכ"ז מכח מנהגא אבל מן הדין אין שום איסור בכל גווני
שאין לחוש לפגם ראשונה אלא כשהיה עולה לקרות בשנייה מי שעלה כבר בראשונה וגם דוקא אם
עולה וקורא מיד זה אחר זה בלי הפסק איש בינתים כמו שיתבאר בסימן קמ"ד אבל כאן
שמפסיקים הרבה וגם הוא צבור אחר אין לחוש בזה לכלום [מגן גבורים]:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן
סט סעיף א
* אומר אבות וכו' - עיין במ"ב סק"ח
במש"כ בשם הג"ה ועיין בביאור הגר"א דמשמע מיניה דדעת הטור דלא יאמר
רק הג' ברכות ומ"מ לדינא משמע מיניה דמצדד להג"ה שבסמוך עי"ש שמביא
ראיה מהמשנה. ועיין עוד במ"ב במה שכתבנו בשם המ"א ובדיעבד אם לא היה רוב
מנין והתפללו הי"ח בלחש אם יכול אח"כ הש"ץ לעבור לפני התיבה צ"ע
דלפי דעת השו"ע דפוסק בריש הסעיף דאפילו אם התפללו מתחלה כ"א ביחידי יכול
אח"כ אחד לעבור לפני התיבה פשוט דכ"ש בזה כי מיבעי לי לפי דעת הרדב"ז
דנהגינן כוותיה כמו שכתבתי במ"ב סק"א אם פליג ג"כ בזה דזה יחשב רק תפלת
יחיד או דילמא דבזה עדיף כיון דבעת התפלה היה מנין בבהכ"נ וגם מכיון שנתקבצו לעשרה
היה עליהם חיוב קדושה קודם שהתחילו להתפלל וכמו שכתבתי במ"ב ס"ק א' בסופו
עיי"ש דעל הכל היה החיוב ותדע דלהרדב"ז דס"ל דפרח מינייהו חיובא דקדושה
לאחר שהתפללו הא דאנו עושין תמיד חזרת הש"ץ אף דאנו בקיאין ולפי דברי התוס' במגילה
[דף כ"ג ע"ב] הטעם הוא משום קדושה ע"כ היינו משום דבעת שנתקבצו העשרה
ביחד היה עליהם חיוב קדושה וא"כ ה"נ בענינינו ומצאתי בשו"ע של הגר"ז
דמיקל בזה בדיעבד ומ"מ יש לדחות דאפשר דהוא אזיל רק לפי דעת השו"ע כי לא
הזכיר דעת הרדב"ז אבל למנהגינו דנהגינן כהרדב"ז כמו שכתב החתם סופר צ"ע:
* ישלים כל התפלה - נ"ל דר"ל
בלחש דהא האחרים יכולים ללכת לדרכם כמו שכתב הלבוש:
* שישלים תפלתו - ועיין במ"ב סקי"ג
בסופו ופשוט דבשביל פריסת שמע אם אינם רוצים שארי האנשים להמתין עליו יכול לדלוג מפסוקי
דזמרה ויאמר רק ב"ש ואשרי וישתבח ויפרוס על שמע אך אם אינם רוצים להמתין עליו
כלל יאמר קצת פסוקים ואח"כ קדיש וברכו אך צ"ע קצת מה יעשה אח"כ אם טוב
יותר לדלג לגמרי ויתחיל תיכף אחר הברכו מיוצר אור דזהו פריסת שמע המעולה כשאומר תיכף
יוצר אור אחריו כידוע או דיתחיל אח"כ מב"ש ועיין לעיל בסימן נ"ד מה
שכתבנו בשם האחרונים דב"ש וישתבח היא תקנה קדומה מאוד ע"כ לכאורה טוב יותר
שיתחיל אח"כ מברוך שאמר:
* יכול להפסיק וכו' - ואע"ג דלעיל
כתב דלא נהגו בערבית לפרוס על שמע מ"מ נ"מ למקום שנהגו [פמ"ג]:
* ומ"מ איש אחר וכו' - ר"ל אע"ג
דמנענו לש"ץ מלהפסיק להוציאם י"ח אבל איש אחר וכו' ומה דאצל פריסת שמע לא
נקט ביו"ד ואצל להתפלל נקט ביו"ד עיין בד"מ דאין מסכים בזה עם מהר"י
מינץ לדינא דס"ל דלתפלה בעינן דוקא עשרה שלא התפללו אלא תפלה שוה עם פריסת שמע
וכ"כ המ"א בסק"ד:
שולחן ערוך אורח חיים סימן קכח סעיף א
* (א) אין נשיאת כפים * בפחות מי',
<א> והכהנים (ב) מהמנין. (* (ג) ואין לזר לישא כפיו, (ד) <ב> אפי' עם כהנים
אחרים) (בפ' ב' דכתובות * דזר עובר בעשה, ותוספ' פ' כל כתבי א לא ידע ר"י מה
[ב] איסור יש (ה) בזר העולה, (ו) ואפשר דעם כהנים אחרים שרי וצ"ע).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן
קכח סעיף א
(א) אין וכו' - ודינו בכל דבר כמו שמבואר
לעיל בסימן נ"ה לענין קדיש ועיין שם במ"ב סקל"ג מה שכתבנו בשם הפמ"ג
דמסתפק לענין ישן אם מצטרף. י"א דאין נ"כ אלא במקום שיש ס"ת [א] אבל
רוב האחרונים וכמעט כולם חולקים ע"ז. י"א דמי שבא ואמר כהן אני נאמן לישא
כפיו וכן המנהג [רמ"א בא"ע סימן ג' ס"א בהג"ה]:
(ב) מהמנין - לפי שהכהנים ג"כ בכלל
ברכה מדכתיב ואני אברכם כלומר לכהנים ואפילו אם רובם כהנים ג"כ שפיר דמי כיון
דיש עכ"פ ישראל אחד שיענה אמן אחר הברכת כהנים. וביהכ"נ שכולה כהנים עיין
לקמן בסכ"ה:
ג) ואין לזר - דכתיב כה תברכו וגו' אתם
ולא זרים ולאו הבא מכלל עשה עשה ועיין בב"ח שכתב דדוקא עם נשיאת כפים ואפילו אם
לא בירך מתחלה אקב"ו וכו' אבל אם יברך ברכת כהנים בלא נשיאת כפים אינו עובר בעשה
ומפמ"ג משמע דאיסור יש בכל גווני. כתב בספר מגן גבורים דהא דאמרה תורה אתם ולא
זרים אינו רק במתכוין לכוונת המצוה אבל אי לא מכוין כלל לכוונת המצוה רק שלא לעבור
על דברי חבריו שחשבו שהוא כהן ואמרו לו עלה לדוכן פשיטא דאין כאן איסור עשה כלל עי"ש
ונ"ל דכ"ז דוקא למאי דקי"ל לעיל בסימן ס' ס"ד דמצות צריכות כונה
דאל"ה אינו מותר רק דוקא אם מכוין בפירוש שלא לשם מצוה או שאינו מכוין כלל לברכה
ועיין בבה"ל:
(ד) אפילו וכו' - ר"ל [ב] אפילו אם
נימא דעשה אינו עובר הזר כשמברך עם כהנים דהמיעוט אתם ולא זרים הוא רק כשמברך לבדו
אפ"ה עכ"פ אסור משום הברכה שמברך בתחלה אשר קדשנו וכו' דהוי לבטלה דרק לכהנים
צותה התורה לברך את ישראל:
(ה) בזר העולה - אם לא משום ברכה לבטלה
שלכהנים צותה התורה לברך את ישראל [תוס' שם]:
(ו) ואפשר עם וכו' - ר"ל בזה קאמר
הר"י דאינו עובר בעשה רק משום איסור ברכה לבטלה ולדינא הסכימו האחרונים דאין לחלק
בזה ובכל גווני עובר בעשה:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן
קכח סעיף א
* אין נשיאת כפים וכו' - הטעם משום דהוא
דבר שבקדושה והר"ן כתב דלא מיקרי דבר שבקדושה כ"א קדיש וקדושה וברכו. ומה
דצריך עשרה בנ"כ הוא משום דילפינן גז"ש דכתיב כה תברכו את בני ישראל ולהלן
כתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל. ואפילו לדידי' רק אסמכתא הוי ומדרבנן פמ"ג ועיין
בח"א בריש כלל ל"ב:
* בפחות מעשרה - היינו אפילו אם בעת שהתחיל
הש"ץ לחזור התפלה היו עשרה בביהכ"נ ואח"כ יצאו דקי"ל לעיל בסימן
נ"ה ס"ב דגומרין כל התפלה אפ"ה אסור לישא כפים שהוא ענין בפני עצמו
אלא שקבעוהו חכמים בתפלה. ואם התחילו הנשיאת כפים בעשרה ויצאו מקצתן גומרין. ר"ן
במגילה והובא בסימן נ"ה בב"י וכ"כ בשכנה"ג הובא בבה"ט וכתב
עוד בשמו כל שיש וכו' הצבור והש"ץ יחד בקול רם וכו' ביאורו הוא ע"פ מה שכתבנו
לעיל בסימן קכ"ד בביאור הלכה ד"ה בלחש בשם הפמ"ג עי"ש ולכן לא
העתקתיו במ"ב דלפי מנהגנו לא שייך האי דינא:
* ואין לזר וכו' - עיין בפמ"ג שהסכים
לפר"ח דחלל שעולה לדוכן עובר בעשה כמו זר ואפילו אם עלה ירד. ומי שהוא טומטום
או אנדרוגינוס לא יעלה לדוכן ונ"ל דיצא מביהכ"נ קודם רצה:
* דזר עובר בעשה - עיין במשנה ברורה שכתבנו
ונ"ל דכ"ז דוקא למאי דקי"ל דמצות צריכות כונה וכו' ולכאורה לפ"ז
יש לתמוה על מנהג העולם שנוהגין לברך אחד לחבירו בין שהוא כהן או זר בעת שמלוה אותו
בלשון יברכך וגו' ואף דברכה כזו הוא שלא בשעת התפלה וידוע הוא מה שאיתא בירושלמי פ"ד
דתענית לא מצינו נשיאת כפים בלא תפלה הלא זהו בודאי רק תקנתא דרבנן דקבעוהו בתפלה ומדאורייתא
אינו תלוי בזה כלל תדע דהלא תפלה גופא לרוב הפוסקים הוא דרבנן וא"כ כיון דמדאורייתא
יוצא בברכה בעלמא כשמברך אותם אפילו שלא בשעת תפלה וע"ז אמרה התורה אתם ולא זרים
האיך מותר לזר לברך אחד לחבירו בלשון זה וא"כ יש ראיה ממנהג העולם להא דקי"ל
מצות צריכות כונה. ואולי יש לומר דטעם המנהג משום דס"ל כהב"ח דדוקא בפריסת
ידים עובר הזר בעשה א"נ דכיון דתקנו רבנן שלא לישא כפים בלא תפלה שוב מי שאומר
פסוקים אלו של ב"כ בלא תפלה בין כהן בין ישראל הוי כמכוין בפירוש שלא לקיים בזה
המצוה דברכת כהנים ולכן שרי:
שולחן ערוך אורח חיים סימן קמג סעיף א
אין קורין בתורה * (א) בפחות מעשרה (ב)
גדולים (ג) בני חורין, ואם (ד) התחילו בעשרה * (ה) ויצאו מקצתן, (ו) א גומרים.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן
קמג סעיף א
(א) בפחות מעשרה - דהוא דבר שבקדושה ואינו
בפחות מי' דכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל ואתיא בגז"ש דתוך תוך כתיב הכא תוך בני
ישראל וכתיב התם הבדלו מתוך העדה הזאת ואין עדה פחותה מעשרה:
(ב) גדולים - לאפוקי קטנים שהם פחותים
מי"ג ויום אחד אע"ג דקטן משלים למנין שבעה כדלקמן בסימן רפ"ב ס"ג
מ"מ אינו משלים לעשרה:
(ג) בני חורין - לאפוקי עבדים:
(ד) התחילו בעשרה וכו' - ואם התחיל רק
ברכו לבד לא הוי התחלה בזה [פמ"ג]:
(ה) ויצאו מקצתן - ובנשתיירו רובן דהיינו
ששה סגי ולא בעינן רובא דמנכר ועל היוצאין נאמר ועוזבי ה' יכלו ואף בין גברא לגברא
אסור וכי מותר לצאת בין גברא לגברא היינו דוקא בנשארו עשרה [אחרונים]:
(ו) גומרין - היינו בחול כל השלשה וביו"ט חמשה
ובשבת כל השבעה קרואים [א] אבל לא יוסיפו על זה [ב] ואומרים קדיש שאחר הקריאה [ג] אבל
למפטיר לא יקרא דהוא ענין אחר ולא נגרר בתר קריאת התורה וכ"ש שלא יפטיר אח"כ
בנביא [ד] ויש שכתבו שמ"מ טוב לומר הפטרה בנביא בלא ברכותיה. ובהפטרה נמי דינא
הכי [ה] דאם התחילו ברכות של הפטרה בעשרה ויצאו מקצתן גומרין לומר ההפטרה עם ברכותיה
שאחר כך:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן
קמג סעיף א
* בפחות מי' וכו' - עיין בח"א כלל
ל"א סי"א שנסתפק אם יש איזה בני אדם שלא שמעו הקריאה אם מותר לקרות עוד הפעם
בשבילם דאפשר דלא תקנו אלא כשכל העשרה הם חייבין בקריאה והראני גדול אחד שמפורש בר"ן
רפ"ק דמגילה בסוגיא דמגילה בזמנה קורין ביחיד דברובן שלא קראו סגי עי"ש:
* ויצאו מקצתן גומרין - עיין במ"ב
דהיינו כל השבעה קרואים והוא מהמ"א בשם הכסף משנה ועיין בכסף משנה שכן הוא מצדד
במסקנא אף דבתחלה מספקא ליה ע"ש ואחריו נמשכו כל האחרונים אכן באשכול מצאתי שכתב
להיפוך וז"ל בהלכות ברכת כהנים וכן בקה"ת אותו שהתחיל לברך קורא וגומר ומברך
אע"פ שבינתים יצאו מקצתן כיון שהתחיל בי' אבל אחרים שוב אין מברכין בתורה כיון
דאין כאן י' עכ"ל וצ"ע:
רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק
ח הלכה ד
וכיצד היא תפלת הציבור יהיה אחד מתפלל
בקול רם והכל שומעים, ואין עושין כן בפחות מעשרה גדולים ה ובני חורין, ושליח ציבור
אחד מהם, ואפילו היו מקצתן שכבר התפללו ויצאו ידי חובתן משלימין להם לעשרה והוא שיהיו
רוב ו העשרה שלא התפללו, וכן אין אומרים קדושה ולא קוראין בתורה ומברכין לפניה ולאחריה
ולא מפטירין בנביאים אלא בעשרה.
רמב"ם הלכות אבל פרק יב הלכה ד
אין פוחתין משבעה מעמדות למת, ואין עושין
מעמד ומושב בפחות מעשרה, ואין עושין אלא בקרובים, ואין עושין אלא ביום ראשון ובבית
הקברות ובמקום שנהגו, כיצד עושין במקום שנהגו, מעמידין שאר הקרובים ובני משפחה שאינן
בני אבל, ואומרין לפניהם דברי קינות וכיוצא בהן, ואחר כך אומר שבו יקרים שבו, ואומר
לפניהם דברים אחרים כשהן יושבין ואחר כך עמדו יקרים עמודו, ואומר כשהן עומדין וחוזר
ואומר כך שבע פעמים.
רמב"ם הלכות אבל פרק יג הלכה א
כיצד מנחמין את האבלים, אחר שקוברין את
המת מתקבצין האבלים ועומדין בצד בית הקברות, וכל המלוין את המת עומדין סביב להן שורה
לפני שורה ואין שורה פחותה מעשרה ואין אבלים מן המנין.
רמב"ם הלכות ברכות פרק ב הלכה י
ברכה זו שמוסיפין בבית חתנים היא ברכה
אחרונה משבע ברכות של נישואין, במה דברים אמורים כשהיו האוכלין הם שעמדו בברכת נישואין
ושמעו הברכות אבל אם היו האוכלין אחרים שלא ה שמעו * ברכת נישואין בשעת נישואין מברכין
בשבילם אחר ברכת מזון שבע ברכות כדרך שמברכין בשעת נישואין, והוא שיהיו עשרה וחתנים
מן המנין.
רמב"ם הלכות אישות פרק י הלכה ה
שולחן ערוך אבן העזר סימן סב סעיף ד
(ג) אין מברכין ברכת חתנים, אלא ד בעשרה
גדולים ובני חורין, וחתן מן המנין, י] בין כשאומרים אותה בשעת נשואין בין כשאומרים
אותה אחר ברכת המזון; יא] אבל כשאין אומרים אחר ברכת המזון, (ד) אלא ברכת אשר ברא,
אינו צריך עשרה. (יב] ומ"מ ג' בעינן) (הר"ן פ"ק דכתובות).
שולחן ערוך אורח חיים סימן קצב סעיף א
היו המסובין ג', (א) חייבים בזימון * שאומר
אחד מהם: (ב) נברך שאכלנו משלו, והם עונים ואומרים: ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו,
(ג) <א> והוא חוזר ואומר: ברוך שאכלנו משלו (ד) ובטובו [ב] חיינו [ג] בא"י
אמ"ה הזן את העולם וכו'; ואם הם ד' (ה) א יכול לומר: ברכו שאכלנו משלו, אבל ב
יותר טוב לומר נברך, שלא להוציא עצמו מן הכלל; ואם הם עשרה, צריך להזכיר את ה', שאומר:
נברך אלהינו וכו', והם עונים ואומרים: ברוך אלהינו וכו'. <ב> אין לומר נברך לאלהינו
(ו) ג בלמ"ד. ובין שיהיו עשרה או מאה או אלף או רבוא, כך הם מברכים; וכל המשנה
מזה הנוסח, כגון שאומר: נברך (ז) ד <ג> על המזון שאכלנו, או שאומר: (ח) ה
<ד> למי שאכלנו משלו, או שאומר במקום ובטובו ו מטובו, או במקום חיינו אומר חיים,
הרי זה בור; <ה> וכשהם עשרה, ז כיון שמזכירים את השם (ט) יכול לומר: נברך אלהינו
על המזון שאכלנו משלו.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן
קצב סעיף א
(א) חייבין בזימון - דהיינו שחייבין להזדמן
ולצרף ברכתם בלשון רבים דהיינו שאחד יאמר נברך שאכלנו וכו' ואסמכו רבנן אקרא דכתיב
גדלו לה' אתי ונרוממה שמו דמשמע שאחד יאמר לשנים גדלו א"נ ממאי דכתיב כי שם ה'
אקרא הבו גודל לאלהינו וכ"ש אם הם יותר עד עשרה כמו שיתבאר לפנינו:
(ב) נברך - בזוהר [א] הזהירו לומר בפיו
קודם בהמ"ז תן לנו הכוס ונברך או באו ונברך לפי שכל דבר שבקדושה צריך הזמנה בפה
עובר לעשייתו כדי להמשיך הקדושה ומזה נוהגים לומר בל"א (רבותי, מיר וועלין בענטשין)
והם עונים יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם:
(ג) והוא חוזר ואומר וכו' חיינו - ואם
המסובין צריכין לענות אמן אחריו יש דעות בין האחרונים [ב] והמנהג שלא לענות:
(ד) ובטובו חיינו בא"י אמ"ה
וכו' - משמע מזה [ג] דלא יאמר ברוך הוא וברוך שמו ויש פוסקים כתבו לומר ב"ה וב"ש
וכן המנהג ועיין במ"א ובשארי אחרונים דעכ"פ לא שייך זה ביחיד וגם בשלשה אין
לומר אותו רק המברך ולא שנים המזמנים עמו:
(ה) יכול לומר ברכו - כיון שהם שלשה וראוים
לברך בלשון רבים בלעדו [ד] אבל בשנים לא יכול לומר ברכו רק נברך ובדיעבד אם אמר בשנים
ברכו [ה] אפשר דיצא:
(ו) בלמ"ד - דגבי ברכה [ו] לא כתיב
למ"ד דכתיב ברכו עמים אלהינו:
(ז) על המזון שאכלנו - דמשמע דמברך לבעה"ב
המאכילו דאי לרחמנא למה הוא מזכיר מזון בלא מזון יש הרבה לברכו [תוס']:
(ח) למי שאכלנו משלו - דמשמע דרבים הם
זה זן את זה וזה זן את זה ולפי דבריו הוא מברך לבעה"ב [רש"י] וגבי מטובו
פירש משום דממעט בתגמוליו של מקום דמשמע דבר מועט כדי חיים וטעם שלא לומר חיים דמשמע
דהוא מוציא עצמו מן הכלל:
(ט) יכול וכו' - דתו ליכא למטעי דקאי על
בעה"ב המאכילו:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן
קצב סעיף א
* שאומר אחד מהם נברך שאכלנו משלו - משמע
מזה דלא יאמר ובטובו חיינו וכן כתב הב"ח ועוד כמה אחרונים ואף שהמ"א מצדד
קצת דהאומר אין מחזירין אותו מ"מ לכתחלה לכו"ע אין כדאי לומר כן דאין לו
שום מקור מן הש"ס וכ"כ הט"ז דנוסח זה שלא כדין הוא אך מה שמשמע מהט"ז
דבעשרה יכול המזמן לומר נברך וכו' ובטובו חיינו מלבד דאין בזה שום טעם לחלק בין ג'
לעשרה כמו שהקשה בא"ר גם מקורו שהביא לזה מדברי התוספות פרק ג' שאכלו דף נ' שכתבו
ואומר ובטובו חיינו והבין הט"ז דאדלעיל קאי באמת לא קאי אדלעיל אלא הוא ענין בפ"ע
ור"ל דלא יאמר מטובו ולא יאמר חיים אלא חיינו וכל הלשון של כל התוספות הזה מפורש
בהדיא בתוספות רבינו יהודה על ברכות ושם איתא בהדיא כדברינו וידוע שתוספות של ברכות
רובו הוא מזה התוספות:
רמב"ם הלכות ערכין וחרמין פרק ח הלכה
ב
אין פודין את ההקדשות אלא בשלשה בקיאין,
וכן כשגובין מטלטלין שממשכנין מחייבי ערכין שמין אותן בשלשה, וכשמעריכין בהמה וכיוצא
בה משאר מטלטלין שמין אותה בשלשה, אבל כשמעריכין את הקרקעות או אם הוזקקו לגבות ערכי
אדם מן הקרקע שלו אין מעריכין אותן אלא בעשרה ואחד מהן כהן שהרי כהן כתוב בפרשה, וכן
האומר דמי עלי או דמי פלוני עלי או דמי ידי או רגלי עלי כששמין אותו כמה הוא שוה או
כמה דמי ידו או רגלו ששמין בעשרה ואחד מהן כהן.
רמב"ם הלכות ערכין וחרמין פרק ח הלכה
ב
אין פודין את ההקדשות אלא בשלשה בקיאין,
וכן כשגובין מטלטלין שממשכנין מחייבי ערכין שמין אותן בשלשה, וכשמעריכין בהמה וכיוצא
בה משאר מטלטלין שמין אותה בשלשה, אבל כשמעריכין את הקרקעות או אם הוזקקו לגבות ערכי
אדם מן הקרקע שלו אין מעריכין אותן אלא בעשרה ואחד מהן כהן שהרי כהן כתוב בפרשה, וכן
האומר דמי עלי או דמי פלוני עלי או דמי ידי או רגלי עלי כששמין אותו כמה הוא שוה או
כמה דמי ידו או רגלו ששמין בעשרה ואחד מהן כהן.
רמב"ם הלכות ערכין וחרמין פרק ח הלכה
ב
אין פודין את ההקדשות אלא בשלשה בקיאין,
וכן כשגובין מטלטלין שממשכנין מחייבי ערכין שמין אותן בשלשה, וכשמעריכין בהמה וכיוצא
בה משאר מטלטלין שמין אותה בשלשה, אבל כשמעריכין את הקרקעות או אם הוזקקו לגבות ערכי
אדם מן הקרקע שלו אין מעריכין אותן אלא בעשרה ואחד מהן כהן שהרי כהן כתוב בפרשה, וכן
האומר דמי עלי או דמי פלוני עלי או דמי ידי או רגלי עלי כששמין אותו כמה הוא שוה או
כמה דמי ידו או רגלו ששמין בעשרה ואחד מהן כהן.