רי"ף מגילה דף יד.
גמ' מגילה דף כד., יומא סט:, ירושלמי
מגילה פ"ד ה"א, תוספתא פ"ג ה"ו
אורך השיעור הקולי ברי"ף
ר"ן ושו"ע הוא 25 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 12 דקות
1) אין
קורין עם כל אחד פחות מג' פסוקים, שנים קורין ג' ג', א ואחד קורא ד'
2) אין הקורא רשאי לקרות לתורגמן
יותר מפסוק אחד, ואין המתרגם רשאי לתרגם עד שיכלה הפסוק מפי הקורא
3) הקורא בנביא יש לו לקרות
לתורגמן שלשה פסוקים והמתרגם מתרגם שלשתן זה אחר זה
4) מדלג בנביא מענין לענין אחר,
ואינו מדלג מנביא לנביא אלא בנביאים של שנים עשר בלבד
6) אין גוללין ס"ת בצבור,
מפני כבוד הצבור
7) אין קורין לאדם אחד בשני ספרי
תורה, משום פגמו של ראשון
8) צריך לקרות א מעומד, ואפילו ב
לסמוך עצמו לכותל או לעמוד, אסור אלא אם כן הוא בעל בשר
9) אם ש"צ רוצה לברך לעצמו
ולקרות, צריך שיעמוד אחר אצלו
10) מדלגין בנביא
ואין מדלגין בתורה מפרשה זו לפרשה אחרת; וה"מ בשתי ענינים
11) אע"ג דקיימא לן:
דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה, כל דבר שרגיל ושגור א בפי הכל
13) קטן מתרגם
על ידי גדול, אבל אינו כבוד לגדול שיתרגם על ידי קטן
15) אם
ש"צ רוצה לברך לעצמו ולקרות, צריך שיעמוד אחר אצלו
16) עומדים
בדוכן פניהם כלפי ההיכל ואחוריהם כלפי העם
רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים
פרק יב הלכה ג
אין קורין בתורה בציבור בפחות מעשרה
אנשים גדולים בני חורין, ואין קורין פחות * מעשרה פסוקים, וידבר עולה מן המנין,
ולא יהיו הקורין פחות משלשה אנשים, ואין מתחילין בפרשה פחות משלשה פסוקים, ואין
משיירין בפרשה פחות משלשה פסוקים, ולא יקרא הקורא פחות משלשה פסוקים.
שולחן ערוך אורח חיים סימן קלז סעיף ב
אין קורין עם כל אחד פחות מג' פסוקים,
שנים קורין ג' ג', א ואחד קורא ד'; (ד) ב ואיזה מהם שקורא ד' <ב> ה"ז
משובח.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן קלז סעיף ב
(ד) ואיזה מהם - כלומר דמי שקרא יותר
משובח יותר ואם הראשון קרא ד' משובח דמצינו לעולם החשוב חשוב קודם ובמנורה מצינו
שאמצעי משובח ואם אחרון קרא ד' י"ל דמעלין בקודש ואין מורידין וע"כ לא
קפדינן על מי מהם שזירז עצמו וקרא ד' דכל אחד מהם יש לו טעם לשבח שהוא הראוי לזה.
והנה בזמן הגמרא היו הקרואים לתורה קוראין בעצמן בתורה ועכשיו שהש"ץ קורא להן
יש דעות בין האחרונים שי"א שלראשון ולשני יקרא ג' פסוקים ולאחרון יקרא ד' ויש
שחולקין ע"ז. ועכשיו נתפשט המנהג שקורין במנחה בשבת וב' וה' כל הפרשה הראשונה
של הסדר שיקראו בשבת הבאה ככתוב בסידורים ומצויין הפסקת הפרשה לג' אנשים ואם שינה
מסדר הזה אינו מעכב רק שעכ"פ לא יפחות לאחד פחות מג' פסוקים [ש"א]:
רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת
כפים פרק יב הלכה י
מימות עזרא נהגו שיהא שם תורגמן מתרגם
לעם מה שהקורא קורא בתורה כדי שיבינו ענין הדברים, והקורא קורא פסוק אחד בלבד
ושותק עד שיתרגם אותו ח התורגמן וחוזר וקורא פסוק שני, ואין הקורא רשאי לקרות
למתורגמן יותר מפסוק אחד.
שולחן ערוך אורח חיים סימן קמה
סעיף א
בימי חכמי הגמרא היו (א) נוהגים
לתרגם, כדי שיבינו העם. אין הקורא רשאי לקרות לתורגמן יותר מפסוק אחד, ואין המתרגם
רשאי לתרגם עד שיכלה הפסוק מפי הקורא; ואין הקורא רשאי לקרות פסוק אחר, עד שיכלה
התרגום (ב) מפי המתרגם; ואין הקורא רשאי (ג) א להגביה קולו יותר מהמתרגם, ולא
המתרגם יותר מהקורא; ואין הקורא רשאי לסייע למתרגם, ב שלא יאמרו: תרגום כתוב
בתורה.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח
חיים סימן קמה סעיף א
(א) נוהגים לתרגם - בלשון תרגום כי
לשונם היה ארמית:
(ב) מפי המתרגם - והכל כדי שלא
יתבלבלו הצבור ויוכלו לשמוע כל הפרשה ככתבה מפי הקורא ואח"כ יבינו כל פירושה
מפי המתרגם [לבוש]:
(ג) להגביה קולו - דכתיב משה ידבר
והאלהים יעננו בקול והאי בקול היינו בקולו של משה [גמרא]:
רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת
כפים פרק יב הלכה יד
הקורא בנביא יש לו לקרות לתורגמן שלשה
פסוקים והמתרגם מתרגם שלשתן זה אחר זה, ואם היו שלשה הפסוקים שלש פרשיות לא יקרא
לתורגמן אלא אחד אחד בלבד.
רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת
כפים פרק יב הלכה יג
המפטיר בנביא צריך לקרות בתורה תחלה
אפילו שלשה פסוקים, חוזר וקורא מה שקרא לפניו, ולא יפטיר בנביא עד שיגלול ספר
תורה, ולא יפחות מעשרים ואחד פסוקים, ואם שלם הענין בפחות מאלו אינו צריך להוסיף,
ואם קרא י עשרה פסוקים ותרגמן המתרגם דיו ואפילו לא שלם הענין, ובנביא אחד קורא
ואפילו שנים מתרגמין, ומדלג מענין לענין אחר, ואינו מדלג מנביא לנביא אלא בנביאים
של שנים עשר בלבד, ובלבד שלא ידלג מסוף הספר לתחלתו, וכל המדלג לא ישהה בדילוג אלא
כדי שישלים המתרגם תרגומו.
שולחן ערוך אורח חיים סימן קמד
סעיף א
מדלגין (א) בנביא (ב) ואין מדלגין
בתורה מפרשה זו לפרשה אחרת; וה"מ בשתי ענינים, דחיישינן (ג) שמא תתבלבל דעת
השומעים, אבל בחד ענינא, (ד) <א> כגון: א אחרי מות (ויקרא טז) ואך בעשור
(ויקרא כג, כג) שכהן גדול קורא ביום הכפורים, מדלגין, (ה) והוא ב שלא יקרא על פה, שאסור
לקרות שלא מן הכתב אפי' תיבה אחת; ובנביא מדלגין אפי' בשני ענינים, והוא (ו) ג שלא
ישהה בדילוג בענין שיעמדו הציבור בשתיקה; וה"מ בנביא אחד, אבל מנביא לנביא
(ז) אין מדלגין; (ח) ובתרי עשר מדלגין מנביא לנביא, ובלבד שלא ידלג ד <ב>
מסוף הספר (ט) לתחלתו.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח
חיים סימן קמד סעיף א
(א) בנביא - היינו לפי מה שידוע
דמדינא אין על הפטרה בנביא פסוקים מיוחדים רק שצריך להיות מעין הסדרא כדלקמן בסוף
סימן תכ"ח בהג"ה ואשמועינן דמותר להמפטיר בנביא לדלג מפרשה זו לפרשה
אחרת וכן המנהג בכמה הפטרות שמוסיפין להם פסוקים מפרשיות אחרות:
(ב) ואין מדלגין בתורה - היינו [א]
בשני וחמישי דצריך מדינא לקרוא רק עשרה פסוקים לתלתא גברי או ביו"ט דצריך
לקרות ה' גברי אין לקרותם לכתחלה בדלוג רק כסדר:
(ג) שמא תתבלבל - לפי [ב] שד"ת
דברי אזהרות ועונשין ומצות וצריך שיכנסו בלב השומעים וכשאדם יוצא משיטה לשיטה אינו
נוח להתבונן משא"כ בנביאים:
(ד) כגון אחרי מות ואך בעשור -
ר"ל אע"פ שיש הפסק רב ביניהן שזה בפרשת אחרי וזה בפרשת אמור אפ"ה
כיון דתרווייהו מענין יוה"כ מותר לדלג ולקרותם יחד וה"ה [ג] מה שנוהגין
בת"צ כשקורין ויחל בפרשת תשא שמדלגין לפסל לך והיינו ג"כ מטעם שהם ענין
אחד:
(ה) והוא שלא יקרא וכו' - ר"ל
[ד] דלכך התירו לדלג ולגלול הספר להפרשה השניה אף דהוא מנכר מילתא כדי שלא יבוא
לקרוא השניה בע"פ וזה אסור:
(ו) שלא ישהא וכו' - בזמניהם היו
רגילין לתרגם בין פסוק לפסוק ואשמועינן שיהיו קרובים הענינים זה לזה כ"כ עד
שלא ישהא הדלוג יותר מכדי שיפסוק התורגמן שאין כבוד לצבור שיעמדו בשתיקה וימתינו.
וכתבו הפוסקים דבזמנינו שאין רגילין לתרגם נמי שרי כיון שכל ההפטרות כתובים
בזמנינו בקונטרס בפני עצמן או בחומשין הלא יכול לסמן ולחפש מהר כל הפסוקים השייכים
להפטרה זו ולא יהיו הצבור צריכין לעמוד בשתיקה עי"ז ולכן שרי [ה] ומטעם זה
מותר בזמנינו אפילו כשהפסוקים הם משני נביאים ואפילו רחוקים זה מזה הרבה:
(ז) אין מדלגין - דאיכא [ו] טירוף
הדעת ביותר מדאי. ודוקא בשני ענינים אבל בענין אחד מדלגין [פר"ח]:
(ח) ובתרי עשר - שהם חשובים כנביא אחד
לענין זה מפני שהם קצרים:
(ט) לתחלתו - ר"ל לצד תחלתו שהוא
למפרע [ז] ואפילו הם סמוכים זה לזה. והנה יש דעות בין הפוסקים י"א דדוקא
מנביא לנביא [ח] אין מדלגין בזה [ואפילו בנביא של תרי עשר] אבל בנביא אחד מדלגין
אפילו למפרע אם הם סמוכין ולא יצטרכו הצבור לעמוד בשתיקה [ט] והמ"א מצדד וכן
פסק בא"ר דאפילו בנביא אחד אין לדלג למפרע ועיין בפמ"ג שמצדד דבענין אחד
בנביא אחד מותר לקרות למפרע:
רמב"ם הלכות עבודת יום
הכיפורים פרק ג הלכה י
כיצד הוא קורא יושב בעזרת הנשים וכל
העם עומדין לפניו, וחזן הכנסת נוטל ספר תורה ונותנו לראש הכנסת וראש הכנסת נותנו
לסגן והסגן נותנו לכהן גדול, וכהן גדול עומד ומקבל עומד וקורא אחרי מות ואך בעשור
שבפרשת מועדות עד סוף הענין וגולל את התורה ומניחה בחיקו ואומר יותר ממה שקראתי
לפניכם כתוב כאן, ובעשור שבחומש הפקודים עד סוף הענין קורא אותו על פה, ולמה קורא
על פה שאין גוללין ספר תורה בציבור, ולמה לא יקרא בספר אחר, לפי שאין אחד קורא
בשני ספרים משום פגם ראשון.
טור אורח חיים סימן קמד
מדלגין בנביא ואין מדלגין בתורה פי'
שלא ידלג מפרשה זו לפרשה אחרת וה"מ בב' עניינים דאיכא למיחש שמא תתבלבל דעת
השומעים אבל בחד ענינא כגון אחרי מות ואך בעשור שכהן גדול קורא ביוה"כ ששניהם
מענין אחד מדלגין ובנביא מדלגין אפי' בב' ענינים וזה וזה בכדי שלא יפסיק המתורגמן
פירוש שלא ישהה בדילוג אלא בכדי שישלים התורגמן פסוק שתרגם שאין כבוד לציבור לעמוד
בשתיקה וכן אין גוללין ס"ת בציבור מפני כבוד ציבור: אין קורין לאדם אחד בשני
ס"ת משום פגמו של ראשון שלא יאמרו חסר הוא אבל ג' גברי בג' ספרים כגון
ר"ח טבת שחל להיות בשבת לא הוי פגימה:
בית יוסף אורח חיים סימן קמד
ג וכן אין גוללין ס"ת בציבור
מפני כבוד הציבור. בפרק בא לו כ"ג (סח:) תנן וקורא אחרי מות ואך בעשור וגולל
ס"ת ומניחו בחיקו ובעשור שבחומש הפקודים (במדבר כט ז) קורא על פה ובגמרא (ע.)
אמאי נגלול וניקרי כלומר למה קורא על פה יגללנו עד שיגיע לובעשור שבחומש הפקודים
ויקרא בו ומשני לפי שאין גוללים ס"ת בציבור מפני כבוד הציבור ופירש רש"י
מפני כבוד הציבור שיהו מצפים ודוממים לכך: וכתב המרדכי בהגהות גיטין (סי' תסג)
שביום טוב או ראש חודש כשאין שם ס"ת אחר גוללים ס"ת דמוטב שידחה כבוד
הציבור ולא תדחה תקנת חכמים. וכן מצאתי כתוב בשם הריטב"א ביומא פרק בא לו (שם
ד"ה חד). והרשב"א כתב בתשובה שאלת ראש חודש שחל להיות בשבת שמוציאין שני
ס"ת אם אין להם אלא ס"ת אחד אם מותר לקרות המאורע בחומשים שלנו. תשובה
מותר לקרות המאורע בחומש שהרי בפרק בא לו התירו לקרות בעל פה אע"פ שדברים
שבכתב אי אתה רשאי לאמרם על פה (גיטין ס:) ואסרו לגלול מפני כבוד הציבור וכ"ש
כאן שקורין בכתב שאין גוללין ע"כ. והעולם לא נהגו אלא כסברא ראשונה וכתב
רבינו ירוחם (נ"ב ח"ג יט ע"ד) אין גוללין ס"ת בציבור נראה שזה
היה בימיהם שהיה עומד ס"ת חוץ מהבית שמתפללין בו כדאמרינן בסוטה (מא.) אבל
בזמן הזה אין חשש עכ"ל ואיני יודע טעמו דהא אפילו בזמן הזה איכא כבוד הציבור
שיהו מצפים ודוממין וכדפירש רש"י וכן נראה שהוא דעת כל הפוסקים שסתמו דבריהם
ולא חילקו בין זמן לזמן:
שולחן ערוך אורח חיים סימן קמד
סעיף ג
(יג) ו אין גוללין ס"ת בצבור,
(יד) מפני כבוד הצבור; ואם אין להם אלא ס"ת אחד, והם צריכים לקרות (טו) בשני
ענינים, (טז) גוללין, ז וידחה כבוד הצבור.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח
חיים סימן קמד סעיף ג
(יג) אין גוללין - ובשבת שקורין בשני
ס"ת יכולין לגלול אחת בעוד שקוראין הראשונה [מ"א בשם הר"י לוי]
[יא] ויותר טוב כמו שנוהגין עתה שגוללין ומחפשין בעת שאומרים הקהל פסוקי דזמרה
וכמו שכתב בד"מ:
(יד) מפני כבוד הצבור - שיהו [יב]
מצפין ודוממין לכך:
(טו) בשני ענינים - כגון בשבת של
ר"ח או ביו"ט מפני המפטיר:
(טז) גוללין וידחה וכו' - ר"ל
ולא אמרינן דמשום זה יקרא פרשה של המפטיר בע"פ או בחומש דמסתמא הצבור [יג]
מוחלין על כבודם כדי לקיים קריאת המפטיר כדין:
ד אין קורים לאדם אחד בשני ס"ת
וכו'. עד סוף הסימן בפרק בא לו כ"ג (שם) [בדק הבית] אהא דתנן דכהן גדול קורא
אחרי מות ואך בעשור וגולל ס"ת ומניחו בחיקו ובעשור שבחומש הפקודים קורא אותו
על פה מקשה בגמרא נייתי ס"ת אחרינא וליקרי אמר רב הונא בר יהודה משום פגמו של
ראשון. ומי חיישינן לפגמא והא אמר ר' יצחק נפחא ראש חודש טבת שחל להיות בשבת
מביאים שלשה תורות וקורין אחת בעניינו של יום ואחת של ראש חודש ואחת של חנוכה. תלת
גברי בתלת ספרי ליכא פגמא חד גברא בתרי ספרי איכא פגמא. ודע דהרמב"ם ז"ל
בסוף פי"ב מהלכות תפילה (הכ"ג) כתב בלשון הזה לא יקרא איש אחד ענין אחד
בשתי תורות שמא יאמרו ספר ראשון פגום היה. ויש רוצים לדקדק מלשון זה דבשני עניינים
מותר לקרות איש אחד בשתי תורות וטעות הוא בידם שאם כדבריהם הוה ליה לשנויי שאני
התם דתלתא ענייני נינהו ומדלא משני הכי אלא שני חד גברא בתרי ספרי איכא פגמא משמע
בהדיא דאפילו בתרי ענייני דומיא דההיא דראש חודש טבת איכא פגמא. ומה שכתב
הרמב"ם ז"ל ענין אחד היינו משום דבשני עניינים אין קורין בתורה בספר אחד
וכמו שכתב בתחלת הפרק (ה"ח) הקורא יש לו לדלג ממקום למקום בענין אחד כגון
אחרי מות ואך בעשור והשתא קאמר דאפילו בענין אחד דבספר אחד שרי לקרות חד גברא בתרי
ספרי לא יקרא משום פגמו של ראשון [עד כאן]:
שולחן ערוך אורח חיים סימן קמד
סעיף ד
אין קורין לאדם אחד (יז) ח בשני ספרי
תורה, * משום פגמו (פירוש שנראה כפוגם ומטיל דופי בראשון) של ראשון, אבל (יח) ט
שלשה גברי בשלשה ספרים, כגון: ר"ח טבת (יט) שחל להיות בשבת, (כ) ליכא משום
פגם.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח
חיים סימן קמד סעיף ד
(יז) בשני ס"ת - בין [יד] בענין
אחד ובין בשני ענינים כגון בשבת ר"ח או ביו"ט דדינא הוא שקורין למפטיר
בספר אחר הנגלל מכבר ומוכן לאותו מקום כדי שלא יצטרכו לגלול בצבור את הספר ראשון
וכנ"ל בס"ג. אין לקרות למי שעלה באחרונה שיעלה הוא ג"כ למפטיר בספר
השני אפילו אין שם אחר שיודע להפטיר דנראה כמטיל דופי בס"ת ראשונה מפני שהיא
חסרה או שאר פסול אלא יגללו הס"ת ראשונה עד שיגיעו לשם. ואם ירצו לקרות למפטיר
מהקרואים שקודם האחרון המ"א מתיר דאין שייך פגם אלא כשקורא בשניהם זה אחר זה
דיאמרו למה לא קרא בראשון אלא שחסר הפרשה בו אבל כשהפסיק בינתים באיש אחר
הו"ל עתה כקורא מחדש והב"ח אוסר וכן מצדד הא"ר לדינא מטעם דאכתי
יאמרו דנודע עתה פסולו של הספר ראשון ולכך קרא באחרת ואך בשמחת תורה מצדד
הא"ר דיש להקל בזה כהמ"א דמותר לקרות לחתן בראשית מי שעלה כבר בס"ת
ראשונה מחמת דיש לו עוד סניפים להתיר שם:
(יח) שלשה גברי בג' ספרים - וה"ה
[טו] תרי גברי בתרי ספרים. ואם ירצה הראשון מהשלשה לקרות בס"ת שלישית למפטיר
תליא בפלוגתת הב"ח ומ"א שכתבתי מתחלה:
(יט) שחל להיות בשבת - שאחד קורא
בענינו של יום והשני בשל ר"ח והשלישי בשל חנוכה למפטיר:
(כ) ליכא משום פגם - אפי' בענין אחד
[פר"ח] ועיין בפמ"ג:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח
חיים סימן קמד סעיף ד
* משום פגמו של ראשון - ופשוט דדוקא
כשהקריאה היתה תכופה אבל מי שעלה לס"ת בביהכ"נ במנין ראשון מותר לעלות
עוד בביהכ"נ במנין שני אפילו בס"ת אחרת דהו"ל קריאה חדשה:
שולחן ערוך אורח חיים סימן קמא
סעיף א
(א) צריך לקרות א מעומד, (ב)
<א> ואפילו ב לסמוך עצמו לכותל (ג) או לעמוד, אסור (ד) אלא אם כן הוא בעל
בשר. הגה: (ה) <ב> וכן החזן הקורא צריך לעמוד עם הקורא (מרדכי הלכות קטנות).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח
חיים סימן קמא סעיף א
(א) צריך לקרות מעומד - הקריאה שקורין
בצבור [א] וילפינן זה מדכתיב ואתה פה עמוד עמדי משמע אפילו הש"י המקרא למשה
היה עומד כביכול וא"כ כ"ש שכל ישראל היו עומדין מפני אימת הקב"ה
הנותן אותה ואמרינן עוד כשם שניתנה באימה כך אנו צריכין לנהוג בה באימה [ב]
ומ"מ בדיעבד שקראה מיושב יצא וא"צ לחזור ולקרות:
(ב) ואפילו לסמוך עצמו - היינו [ג]
אפי' סמיכה קצת שאם ינטל אותו דבר לא יפול ג"כ אסור דצריך לעמוד באימה:
(ג) או לעמוד - הוא שלחן הקריאה
וכה"ג:
(ד) אא"כ הוא בעל בשר -
וה"ה [ד] חולה או זקן הרבה שקשה לו עמידה בלי סמיכה אך יזהר שיסמוך קצת ולא
יסמוך כ"כ עד שאם ינטל אותו דבר יפול ואם א"א לו לסמוך כ"א בענין
זה והוא צריך סעד לתומכו מותר גם בזה [ה] אך לא ישען על המפה שעל השלחן שתשמיש
קדושה הוא אלא על השלחן עצמו:
(ה) וכן החזן הקורא - וה"ה הסגן
שעומד אצל הס"ת [שערי אפרים]. עוד כתב שם פעמים שהס"ת ארוכה וגדולה הרבה
והקורא שצריך לקרות מתוך הכתב וכן העולה שצריך לראות בס"ת מה שמקרא לפניו
ולקרות אחריו בלחש וא"א להם לראות בראש הדף אם לא כששוחין עצמם סמוך
לס"ת ועי"ז בא לידי סמיכה על השלחן יש להתיר שהרי נראה לכל שאין סמיכה
זו דרך גאוה שזהו כשעומד זקוף וסמוך אבל זה שעומד מוטה וכפוף עמידה באימה הוא
ויכול לעמוד סמוך [וכן בסגן שע"פ רוב עבודתו הוא שהוא אוחז ביד העשוי מכסף
להורות לפני הקורא באיזה שורה ותיבה שהוא עומד עתה ולפעמים א"א לו כ"א
כששוחה עצמו וסומך על השלחן מותר] אך יזהר שאחר שיקרא השורות העליונות מראש העמוד
ויגיע בחצי העמוד או קרוב לו שאפשר לו לראות היטב בלי סמיכה יזקוף משחייתו כדי שלא
יצטרך להיות סמוך כלל עכ"ד:
שולחן ערוך אורח חיים סימן קמא
סעיף ד
אם ש"צ רוצה לברך לעצמו ולקרות,
צריך שיעמוד אחר אצלו, שכשם שנתנה תורה (טו) על ידי סרסור כך אנו צריכים (טז)
לנהוג בה על ידי סרסור.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח
חיים סימן קמא סעיף ד
(טו) ע"י סרסור - והוא
מרע"ה דכתיב אנכי עומד בין ה' וביניכם:
(טז) לנהוג בה ע"י סרסור -
נוהגין שהגבאי או הקונה המצות עומד אצל ס"ת וזה נקרא סגן כדי שיהיה ג' היינו
שהסגן הוא כביכול במקום הש"י שהוא מצוה לקרות לכל מי שירצה והקורא הוא הסרסור
במקום משה והעולה הוא המקבל במקום כל ישראל ובשליחותם [לבוש] ובאמת זהו מנהג
הקדמונים שיהו שלשה עומדים אצל ס"ת כמו שכתוב במסכת סופרים פי"ד
הי"ד [והובא זה באו"ז הלכות שבת] אלא ששם איתא טעם אחר לזה וז"ל
אינו מן המובחר שיעמוד החזן יחידי לפני התיבה אלא שיעמדו עמו אחד לימינו ואחד
לשמאלו כנגד האבות. כתב בספר שערי אפרים מזה יש ללמוד שיש לבחור לסגן איש נכבד
ובעל מעש"ט ודעת הבריות נוחה הימנו שלא יחשדוהו שבשביל הנאת עצמו או איזה
סיבה יתמוך כבוד למי שאינו ראוי או בהיפוך וכן ראוי לצבור שלא יהרהרו אחר הסגן
וידונו אותו בכל ענין לכף זכות והדבר אשר יקשה בעיניהם עליו יתלו כי משגה היה וטעה
בשקול הדעת ואף אם אירע שקרא לאחד שלא לפי כבודו וחושד להסגן שעשה במתכוין להכעיסו
אם נגע יראת ה' בלבבו יש לו להתאפק ולא יאמר לו דבר וישא ק"ו בנפשו אם קרוץ
מחומר תפעם רוחו בנגוע בקצה כבודו כחוט השערה עאכ"ו שיש לו לחוש לכבוד המקום
ב"ה ולכבוד תורתו הקדושה שלא לעשות שערוריה עי"ז [והמעביר על מדותיו
מעבירין לו על כל פשעיו] ואם אחד בגובה אפו עשה מריבה עם הסגן אעפ"כ חוב על
הסגן להיות מן הנעלבים ולא יניח מקומו ואם הסגן הניח הס"ת והלך לו לפי שזה
הקניטו בדברים ראוי לענשו כי אם אדם חטא ס"ת למה בייש וכל ערום יעשה בדעת
ויחוס לכבוד המקום ולכבוד התורה וכו' עכ"ל בקיצור:
שולחן ערוך אורח חיים סימן קמד
סעיף א
מדלגין (א) בנביא (ב) ואין מדלגין
בתורה מפרשה זו לפרשה אחרת; וה"מ בשתי ענינים, דחיישינן (ג) שמא תתבלבל דעת
השומעים, אבל בחד ענינא, (ד) <א> כגון: א אחרי מות (ויקרא טז) ואך בעשור
(ויקרא כג, כג) שכהן גדול קורא ביום הכפורים, מדלגין, (ה) והוא ב שלא יקרא על פה,
שאסור לקרות שלא מן הכתב אפי' תיבה אחת; ובנביא מדלגין אפי' בשני ענינים, והוא (ו)
ג שלא ישהה בדילוג בענין שיעמדו הציבור בשתיקה; וה"מ בנביא אחד, אבל מנביא
לנביא (ז) אין מדלגין; (ח) ובתרי עשר מדלגין מנביא לנביא, ובלבד שלא ידלג ד
<ב> מסוף הספר (ט) לתחלתו.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח
חיים סימן קמד סעיף א
(א) בנביא - היינו לפי מה שידוע
דמדינא אין על הפטרה בנביא פסוקים מיוחדים רק שצריך להיות מעין הסדרא כדלקמן בסוף
סימן תכ"ח בהג"ה ואשמועינן דמותר להמפטיר בנביא לדלג מפרשה זו לפרשה
אחרת וכן המנהג בכמה הפטרות שמוסיפין להם פסוקים מפרשיות אחרות:
(ב) ואין מדלגין בתורה - היינו [א]
בשני וחמישי דצריך מדינא לקרוא רק עשרה פסוקים לתלתא גברי או ביו"ט דצריך
לקרות ה' גברי אין לקרותם לכתחלה בדלוג רק כסדר:
(ג) שמא תתבלבל - לפי [ב] שד"ת
דברי אזהרות ועונשין ומצות וצריך שיכנסו בלב השומעים וכשאדם יוצא משיטה לשיטה אינו
נוח להתבונן משא"כ בנביאים:
(ד) כגון אחרי מות ואך בעשור -
ר"ל אע"פ שיש הפסק רב ביניהן שזה בפרשת אחרי וזה בפרשת אמור אפ"ה
כיון דתרווייהו מענין יוה"כ מותר לדלג ולקרותם יחד וה"ה [ג] מה שנוהגין
בת"צ כשקורין ויחל בפרשת תשא שמדלגין לפסל לך והיינו ג"כ מטעם שהם ענין
אחד:
(ה) והוא שלא יקרא וכו' - ר"ל
[ד] דלכך התירו לדלג ולגלול הספר להפרשה השניה אף דהוא מנכר מילתא כדי שלא יבוא
לקרוא השניה בע"פ וזה אסור:
(ו) שלא ישהא וכו' - בזמניהם היו
רגילין לתרגם בין פסוק לפסוק ואשמועינן שיהיו קרובים הענינים זה לזה כ"כ עד
שלא ישהא הדלוג יותר מכדי שיפסוק התורגמן שאין כבוד לצבור שיעמדו בשתיקה וימתינו.
וכתבו הפוסקים דבזמנינו שאין רגילין לתרגם נמי שרי כיון שכל ההפטרות כתובים
בזמנינו בקונטרס בפני עצמן או בחומשין הלא יכול לסמן ולחפש מהר כל הפסוקים השייכים
להפטרה זו ולא יהיו הצבור צריכין לעמוד בשתיקה עי"ז ולכן שרי [ה] ומטעם זה
מותר בזמנינו אפילו כשהפסוקים הם משני נביאים ואפילו רחוקים זה מזה הרבה:
(ז) אין מדלגין - דאיכא [ו] טירוף
הדעת ביותר מדאי. ודוקא בשני ענינים אבל בענין אחד מדלגין [פר"ח]:
(ח) ובתרי עשר - שהם חשובים כנביא אחד
לענין זה מפני שהם קצרים:
(ט) לתחלתו - ר"ל לצד תחלתו שהוא
למפרע [ז] ואפילו הם סמוכים זה לזה. והנה יש דעות בין הפוסקים י"א דדוקא
מנביא לנביא [ח] אין מדלגין בזה [ואפילו בנביא של תרי עשר] אבל בנביא אחד מדלגין
אפילו למפרע אם הם סמוכין ולא יצטרכו הצבור לעמוד בשתיקה [ט] והמ"א מצדד וכן
פסק בא"ר דאפילו בנביא אחד אין לדלג למפרע ועיין בפמ"ג שמצדד דבענין אחד
בנביא אחד מותר לקרות למפרע:
טור אורח חיים סימן מט
ומה שקורין פרשת התמיד על פה וכן
פסוקי דזמרה אע"ג דקי"ל דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה כתב דודי
הרב רבי חיים ז"ל כל דבר שרגיל ושגור בפי כל אין בו משום דברים שבכתב אי אתה
רשאי לאומרם על פה וא"א הרא"ש ז"ל היה אומר דלא אמרינן דברים שבכתב
אי אתה רשאי לאומרם על פה אלא להוציא אחרים ידי חובתן אבל כל אחד לעצמו שרי לכן
נוהגים באשכנז כשמגיע ש"ץ לפסוקים שבתפלה כגון מי כמוכה באלים ה' ה' ימלוך
לעולם ועד שהוא והקהל אומר אותו כל אחד ואחד בפני עצמו:
בית יוסף אורח חיים סימן מט
א ומה שקורין פרשת התמיד על פה וכן
פסוקי דזמרה אע"ג דקיימא לן דברים שבכתב וכו'. בפרק הניזקין (גיטין ס:)
ובתמורה פרק יש בקרבנות (יד:) אמרינן הכי וטעמא משום דאיכא מילי טובא דמדרשי מתוך
הכתב כגון יתרות וחסרות וקרי ולא כתיב ודכוותייהו ואי אמרת להו על פה בציר להו
וכתבו התוספות בפרק יש בקרבנות (ד"ה דברים) וא"ת היכי אמרינן מזמורים על
פה וי"ל דאין להקפיד רק מה שכתוב בחומש אמנם קשה היכי קרינן ויושע וק"ש
וי"ל דאין להקפיד אלא בדבר שמוציא אחרים ידי חובתן והמרדכי כתב בפרק הניזקין
(גיטין סי' תז) וא"ת והיאך קרינן שירת הים ופרשת הקרבנות בבית הכנסת בעל פה
והלא דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה ואומר ר"ת דהני מיגרס גריסן תדע
דאמרינן (מנחות לב:) תפילין ומזוזות נכתבין שלא מן הכתב דמיגרס גריסן והא דאמרינן
ביומא (סח:) ובעשור שבחומש הפקודים קורא על פה התם נמי טעמא כדפריש דאין גוללין
ס"ת בצבור (שם ע.) ולהביא ס"ת אחר אי אפשר משום פגמו של ראשון:
וה"ר יונה כתב בפרק קמא דברכות (ה. ד"ה לא הפסיד) אהא דתנן הקורא מכאן
ואילך לא הפסיד כאדם שקורא בתורה ויש לשאול מה בא להשמיענו ותירץ ה"ר שלמה מן
ההר דאתא לאשמועינן שאע"פ שדברים שבכתב לא ניתנו לאומרם על פה ק"ש יכול
לקרות על פה ואע"פ שאינו קורא אותה לשם חובה דכיון שניתנה לאמרה על פה לחובה
יכול לאמרה אפילו שלא לחובה כל הפעמים שירצה ומזה הטעם התקינו לומר פרשת הקרבנות
על פה בכל יום מפני שהיא חובה כדאמרינן במדרש (תענית כז:) אמר אברהם אבינו (בראשית
טו ח) במה אדע כי אירשנה כלומר באיזה זכות יתקיימו להם הבטחותיך אמר ליה בזכות
הקרבנות שנאמר (בראשית טו ט) קחה לי עגלה משולשת וכו' תינח בזמן שבית המקדש קיים
בזמן שאין בית המקדש קיים מאי יאמרו לפני פרשת הקרבנות ומעלה אני עליהם כאילו בנו
בית המקדש והקריבו עליו קרבן ומזה הטעם אומרים בהרבה מקומות פרשת ברכת כהנים דכיון
שחובה לומר בכל יום ברכת כהנים על פה בשעת נשיאת כפים יכול לאמרה אפילו שלא במקום
חובה ומזה הטעם אמרו ובעשור שבחומש הפקודים קורא על פה דכיון שהוא מענין הקרבנות
ומצינו שמצוה לומר פרשת הקרבנות על פה כדאמרינן לעיל לא חששו בקריאתה אפילו כשאינו
לחובה כללו של דבר כל פסוק שניתן למצוה או לחובה לאמרו על פה יכול לאמרו כמה פעמים
שירצה אפילו בשעה שאין בו מצוה כלל ואין בזה משום דברים שבכתב לא ניתנו לאומרם על
פה הואיל וניתנו לאומרם פעם אחת ע"כ. והכלבו (סי' ב) כתב על פרשת התמיד וברכת
כהנים שנהגו לאומרם על פה אע"ג דדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה משום
עת לעשות לה' נהגו בו היתר שאי אפשר לכל אחד להביא לו ספר לקרות בו בכל בקר ובסימן
י"ג כתב שמזמור יענך ה' ביום צרה אומר אותו בלחש רק פסוק ראשון לפי שדברים
שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה וטעם זה בק"ש שאנו אומרים בלחש וכן כמה
פסוקים ובשביל פסוקים שנים או שלש הואיל והן שגורין אין לחוש יש אומרים שאין אסור
לומר על פה אלא בניגון הטעמים ובירושלמי מפרש דברים שבכתב וכו' שזהו דוקא
בס"ת שמא יאמרו חסר משם אבל בתפלה אין לחוש כלל והר"ף כתב דוקא להוציא
אחרים ידי חובתן אמרינן דברים שבכתב אבל גבי עצמו לא כדמפרש בתוספות עכ"ל.
וה"ר דוד אבודרהם (עמ' מח) כתב אצל הקרבנות החילוק של הירושלמי דהא דאמרינן
דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה שהוא בקורא בתורה שמא יאמרו חסר משם אבל
בתפלות אין לחוש:
שולחן ערוך אורח חיים סימן מט
סעיף א
אע"ג דקיימא לן: (א) דברים שבכתב
(ב) אי אתה רשאי (ג) לאומרם על פה, כל דבר שרגיל (ד) ושגור א בפי [א] הכל, * (ה)
כגון ק"ש וברכת כהנים (במדבר ו, כב - כז) (ו) ופרשת התמיד (במדבר כח, א - ח)
וכיוצא בהן, (ז) מותר.
משנה ברורה סימן מט
(א) דברים שבכתב - סומא [א] מותר
לקרות בע"פ משום עת לעשות לד' הפרו תורתך. וה"ה אם הוא בבית האסורים
ואין יכול להשיג שם חומש:
(ב) אי אתה - כתב הרדב"ז
ח"א סימן קל"ה לקרות הפרשה בע"פ בשעה שש"ץ קורא אני נזהר אבל
איני מוחה לאחרים משום דיש פוסקים הרבה שסוברים דהאיסור הוא דוקא אם מוציא בזה
לאחרים ידי חובתן וכן כתב בעט"ז וביאור הגר"א:
(ג) לאומרם בע"פ - מי שדורש
ברבים בהרבה פסוקים שבתורה וקשה לו לחפש בכל שעה בחומש מפני כבוד הצבור אפשר שיש
להקל. עיין ביומא (דף ע) בתוספות ישנים ד"ה ובעשור בתירוץ ראשון ובתירוץ בתרא
ובביאור הגר"א הסכים לדינא לתירוץ בתרא:
(ד) ושגור - אבל אם אינו שגור בפי הכל
[ב] אע"ג ששגור בפיו אסור:
(ה) כגון ק"ש - וכן [ג]
פסד"ז:
(ו) ופרשת התמיד - כתב המ"א
המעיין בב"י יראה שיש דיעות שונות בטעם היתר אמירת אלו הדברים בע"פ לכן
יש ליזהר שלא לומר שום דבר בע"פ כי אם מה שנזכר פה בש"ע ובתשובת
חו"י מתיר לומר כל ס' תהלים בע"פ דכיון שהוא לעורר רחמי ד' הו"ל
כתפלה ונ"ל שיש לסמוך עליו דבלא"ה דעת העט"ז והגר"א כהפוסקים
דדוקא להוציא רבים ידי חובתן אסור:
(ז) מותר - ובמוציא אחרים באמירתו את
הכתובים מצדד המ"א להחמיר שלא לומר בע"פ בכל גווני וכן משמע מדברי
הגר"א בביאורו:
ביאור הלכה סימן מט
* כגון ק"ש וכו' - ולענין אמירת
הלל משמע בתוספות ישנים דיומא ג"כ שיש להקל עיי"ש הטעם אבל כ"ז אם
רגיל בפיו היטיב שלא יבוא לטעות בו כי בקל יבוא לטעות באמירת לא לנו לקאפטיל
קל"ה ולא יצא ידי הלל וגם ברכתו יהיה לבטלה:
בית יוסף אורח חיים סימן קמג
ה תנא בתוספתא דמגילה (פ"ג
ה"ו) ב"ה שאין להם מי שיקרא אלא אחד וכו'. כתבוה הרי"ף (יד.)
והרא"ש (סי' י) בפרק הקורא את המגילה עומד:
ומ"ש בשם הרא"ש דזו התוספתא
נשנית לפי המנהג הראשון וכו' אבל האידנא שצריך לברך בכל פעם אין צריך לישב וכו'.
שם וכן כתבו שם ג"כ הר"ן (ד"ה תוספתא) והמרדכי (סי' תתיא) וכן כתבו
התוספות בפרק הניזקין (נט: ד"ה כי קאמרינן):
עיר שכולה כהנים או לויים כולם קורים
בתורה וכו'. נתבאר בסימן קל"ה. ויש לתמוה למה כתב רבינו דין זה שלא במקומו כי
מקומו הוא בסימן הנזכר:
שולחן ערוך אורח חיים סימן קמג
סעיף ה
בית הכנסת (לג) שאין בהם מי שיודע
לקרות אלא אחד, יברך ויקרא קצת פסוקים ויברך לאחריהם, וחוזר לברך תחילה וקורא קצת
פסוקים ומברך לאחריהם, וכן יעשה כמה פעמים, כמספר העולים של אותו היום.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח
חיים סימן קמג סעיף ה
(לג) שאין בהם וכו' - ר"ל שאינם
יודעים לקרות אחרי הש"ץ מלה במלה מתוך הכתב והמחבר אזיל לטעמיה בסימן
קל"ט ס"ב דכתב שם דבאופן זה לא יעלה אכן לפי מה שכתב הרמ"א שם
בסעיף ה' דאנו קוראים אפילו לע"ה ואפילו אינו יכול לקרות אחרי המקרא וכמו
שכתבנו שם במ"ב וא"כ ישתנה האי דינא דלדידן לעולם צריך לקרות שבעה
קרואים ויברכו והש"ץ יוציאם בקריאתו וכן משמע בביאור הגר"א שם בס"ד
ד"ה ומהרי"ל כדברינו:
שולחן ערוך אורח חיים סימן קמה
סעיף ב
קטן מתרגם על ידי גדול, אבל אינו כבוד
לגדול שיתרגם על ידי קטן.
בית יוסף אורח חיים סימן קלט
ג ואינו רשאי לקרות עד שיאמרו לו קרא.
תוספתא (מגילה פ"ג הי"ג) כתבוה הרי"ף (יד.) והרא"ש (סי' יא)
בפרק הקורא את המגילה עומד ראש הכנסת או חזן הכנסת לא יקרא עד שיאמרו לו אחרים קרא
שאין אדם מבזבז לו וזה לשון ארחות חיים (הל' שני וחמישי אות יד) אין אדם רשאי
לקרות בתורה אלא אם כן נקרא והלין כהני דמצלו ביומא דספרא ועומד אחד מהקהל להקרותם
לא יאות עבדי אחר שאינו נקרא דפגמא ליכא (אחד) [אחר] שנראה שאותו העומד לשמאל
הקורא הוא החזן והקורא לימינו דכתיב (דברים לג ב) מימינו אש דת למו ואם דחוקים הם
לקרות יוציא הישראל הס"ת מהארון ויוליכנו על המגדל ויקרא הכהן עכ"ל
ובסימן קמ"א כתב רבינו ואם שליח ציבור רוצה לברך לעצמו ולקרות צריך שיהא אחר
עומד אצלו וצריך לומר דמיירי כשאמרו לו אחרים שיקרא שאם לא כן אינו רשאי ואפשר
דלדידן שהשליח ציבור קורא במקום העולים כשרוצה לברך לעצמו ולקרות אינו צריך ליטול
רשות כלל שכיון שהרשוהו להיות שליח ציבור הרי הרשוהו לקרות בתורה ומה לנו אם יברך
ויקרא במקום אחד מהעולים וכן נהגו לברך שליח ציבור לעצמו ולקרות כשרוצה בלי נטילת
שום רשות:
שולחן ערוך אורח חיים סימן קלט
סעיף ג
(ו) אפי' ראש הכנסת או חזן, ב לא יקרא
עד שיאמרו לו: קרא; ונהגו שש"צ כשרוצה מברך וקורא בלי נטילת רשות, (ז) משום
דהוי כאילו משעה שמינוהו לש"ץ הרשוהו על כך. הגה: ובמדינות אלו אין נוהגין
כן, ואין החזן עולה רק כשהסגן אומר לו לעלות, אבל (ח) אין קורין לו בשמו כמו שאר
העולים שקוראים אותם בשמם פלוני בר פלוני; ומי שאביו מומר לעבודת כוכבים, קורין
אותו בשם אבי אביו, אבל לא בשמו לבד, (ט) שלא לביישו ברבים (תרומת הדשן סי'
נ"א /כ"א/ וס' החסידים). ודוקא שלא עלה מימיו בשם אביו, אבל אם הוא גדול
והורגל באותו העיר לעלות בשם אביו, והמיר אביו לעבודת כוכבים, קוראים אותו בשם
אביו כמו שהורגל, שלא לביישו ברבים; וכן אם איכא למיחש לאיבת המומר (מהר"ם
פאדוואה סי' פ"ז); ג ואסופי ושתוקי קורין אותו (י) <א> בשם אבי אמו,
(יא) ואם אינו ידוע קורין אותו בשם אברהם, כמו לגר (ד"ע). ד <ב> סומא
אינו קורא, לפי שאסור לקרות אפי' אות אחת שלא מן הכתב, (ומהרי"ל כתב (יב)
דעכשיו קורא סומא, (יג) כמו שאנו מקרין בתורה לע"ה).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח
חיים סימן קלט סעיף ג
(ו) ואפילו ראש הכנסת וכו' -
וכ"ש אדם דעלמא והטעם שאין ראוי שיחלוק אדם כבוד לעצמו [ד] ועוד דלא ליתי
לאנצויי שכל אחד יקדים עצמו:
(ז) משום דהוי וכו' - שיעור הלשון כן
הוא משום דהוי כאלו הרשוהו על כך משעה שמינוהו לש"ץ ובב"י מבואר יותר דכיון
דעכשיו נוהגים שהש"ץ הוא הקורא במקום העולים א"כ כיון שהרשוהו להיות
ש"ץ הרי הרשוהו לקרות בתורה ומסתמא לא קפדי אם יברך ג"כ אחרי
שבלא"ה הוא הקורא:
(ח) אין קורין לו בשמו - כיון שהוא
עומד שם:
(ט) שלא לביישו ברבים - ומ"מ לא
יאמר תארים על אביו (כמו חבר או מורנו) כי אין לומר שקר רק יאמר בחפזון לבלי
ירגישו העם. ודוקא באותה העיר כמו שכתב הרמ"א אבל אם בא לעיר אחרת ושואל אותו
הסגן איך נקרא לתורה יאמר שם אבי אביו [דה"ח וש"א]:
(י) בשם אבי אמו - ומיירי שבאת אחת
קודם שנאסף מן השוק ואמרה שהיא אמו [מ"א] ועיין בט"ז שדעתו דיש לקרותו
בשם בן אברהם ובח"א ג"כ כתב שזהו יותר נכון:
(יא) ואם אינו ידוע - שם אבי אמו
קורין אותו בשם בן אברהם על שם הכתוב כי אב המון גוים נתתיך:
(יב) דעכשיו קורא סומא - וטעמו [ה]
דכיון שאנו נוהגין שהש"ץ קורא והוא קורא מתוך הכתב שוב לא קפדינן על העולה
דשומע כעונה:
(יג) כמו שאנו וכו' - ר"ל שאנו
נוהגין להקל אפילו אם אינו יכול לקרות עם הש"ץ מלה במלה מתוך הכתב וע"כ
מטעם הנ"ל וה"ה בסומא. ולדינא כבר כתבו האחרונים דנהגו להקל
כמהרי"ל [ו] ומ"מ לפרשת פרה ופרשת זכור נכון שלא לקרותן לכתחלה:
שולחן ערוך אורח חיים סימן קמא סעיף ד
אם ש"צ רוצה לברך לעצמו ולקרות,
צריך שיעמוד אחר אצלו, שכשם שנתנה תורה (טו) על ידי סרסור כך אנו צריכים (טז)
לנהוג בה על ידי סרסור.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן קמא סעיף ד
(טו) ע"י סרסור - והוא
מרע"ה דכתיב אנכי עומד בין ה' וביניכם:
(טז) לנהוג בה ע"י סרסור -
נוהגין שהגבאי או הקונה המצות עומד אצל ס"ת וזה נקרא סגן כדי שיהיה ג' היינו
שהסגן הוא כביכול במקום הש"י שהוא מצוה לקרות לכל מי שירצה והקורא הוא הסרסור
במקום משה והעולה הוא המקבל במקום כל ישראל ובשליחותם [לבוש] ובאמת זהו מנהג
הקדמונים שיהו שלשה עומדים אצל ס"ת כמו שכתוב במסכת סופרים פי"ד
הי"ד [והובא זה באו"ז הלכות שבת] אלא ששם איתא טעם אחר לזה וז"ל
אינו מן המובחר שיעמוד החזן יחידי לפני התיבה אלא שיעמדו עמו אחד לימינו ואחד
לשמאלו כנגד האבות. כתב בספר שערי אפרים מזה יש ללמוד שיש לבחור לסגן איש נכבד
ובעל מעש"ט ודעת הבריות נוחה הימנו שלא יחשדוהו שבשביל הנאת עצמו או איזה
סיבה יתמוך כבוד למי שאינו ראוי או בהיפוך וכן ראוי לצבור שלא יהרהרו אחר הסגן
וידונו אותו בכל ענין לכף זכות והדבר אשר יקשה בעיניהם עליו יתלו כי משגה היה וטעה
בשקול הדעת ואף אם אירע שקרא לאחד שלא לפי כבודו וחושד להסגן שעשה במתכוין להכעיסו
אם נגע יראת ה' בלבבו יש לו להתאפק ולא יאמר לו דבר וישא ק"ו בנפשו אם קרוץ
מחומר תפעם רוחו בנגוע בקצה כבודו כחוט השערה עאכ"ו שיש לו לחוש לכבוד המקום
ב"ה ולכבוד תורתו הקדושה שלא לעשות שערוריה עי"ז [והמעביר על מדותיו
מעבירין לו על כל פשעיו] ואם אחד בגובה אפו עשה מריבה עם הסגן אעפ"כ חוב על
הסגן להיות מן הנעלבים ולא יניח מקומו ואם הסגן הניח הס"ת והלך לו לפי שזה
הקניטו בדברים ראוי לענשו כי אם אדם חטא ס"ת למה בייש וכל ערום יעשה בדעת
ויחוס לכבוד המקום ולכבוד התורה וכו' עכ"ל בקיצור:
שולחן ערוך אורח חיים סימן קכח
סעיף י
עומדים בדוכן פניהם כלפי ההיכל
ואחוריהם כלפי העם, (לב) ואצבעותיהם כפופים לתוך כפיהם, עד שש"צ מסיים מודים
ואז (לג) <ד> אם הם יג שנים קורא להם (לד) (הש"צ): כהנים. הגה: (לה)
<ה> ולא יאמר אלהינו ואלהי וכו'; יד וי"א שאומרים אותו בלחש עד מלת
כהנים, ואז יאמרו בקול רם (טור בשם ר"י ור"מ מרוטנבורג) (לו) וחוזר
ואומר: עם קדושך כאמור, בלחש, (וכן נוהגין במדינות אלו). (לז) ומחזירים פניהם טו
כלפי העם; (לח) ואם הוא א', טז אינו קורא לו, אלא הוא מעצמו (לט) מחזיר פניו.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח
חיים סימן קכח סעיף י
(לב) ואצבעותיהם כפופים - ר"ל
שאינם צריכין לפרוס כפיהם:
(לג) אם הם שנים - דכתיב אמור להם
דהיינו לומר לכהנים שיברכו את ישראל ולהם משמע לשנים:
(לד) הש"ץ כהנים - ולא חשיב [לו]
הפסק בתפלה כמו דלא חשיב הפסק מה שהש"ץ מקרא להם מלה במלה והטעם דנ"כ
צורך תפלה הוא:
(לה) ולא יאמר או"א - הטעם שלא
נתקן אלא בזמן שאין הכהנים מברכין בעצמם אבל כיון שהכהנים מברכין בעצמן למה יאמר
הש"ץ:
(לו) וחוזר ואומר עם קדושך - היינו
הש"ץ ומה שנוהגין באיזה מקומות שהכהנים אומרין עם קדושך טעות הוא:
(לז) ומחזירין פניהם וכו' - דילפינן
בגמרא שברכת כהנים צריך להיות פנים כנגד פנים. וא"צ להיות פני הכהנים כלפי
הש"ץ דוקא אלא אפילו אם ההיכל קבוע בצפון והתיבה שהש"ץ לפניה היא במזרח
הכהנים עומדים לפני ההיכל בצפון ופניהם לדרום כלפי העם [מ"א בשם כנה"ג]
וי"א שטוב יותר שהכהנים יעמדו במזרח אע"פ שההיכל הוא לצד אחר והעם יעמדו
נגדם פנים נגד פנים [פר"ח והביאו הפמ"ג]. [לז] שני כהנים השונאים זה את
זה ואפילו נדרו הנאה זה מזה [לח] מותרין לעלות ביחד ואין אחד יכול לומר לחבירו עלה
אתה בשחרית ואני אעלה במוסף או להיפוך כי יכול לומר אני רוצה לברך בשתיהן [לט] אבל
כהן שהצבור שונאים אותו או הוא שונא את הצבור סכנה הוא לכהן אם ישא כפיו (ולכן יצא
מביהכ"נ קודם רצה אם אינו יכול לכוף את יצרו ולהסיר השנאה מלבו) וע"ז
תקנו בברכה לברך את עמו ישראל באהבה:
(לח) ואם הוא אחד וכו' - ואפילו אם יש
עמו עוד אחד קטן פחות מבן י"ג שנה ג"כ אינו קורא כהנים [מבי"ט סי'
ס"ד] והפר"ח מפקפק בזה ומיהו לפי מנהגנו שהש"ץ אומר אלהינו ורק
שיאמר כהנים בקול רם לא איכפת לן כלל דליכא הפסק והוא מעין התפלה [מ] ומה"ט
כתב הא"ר שאפילו ליכא כהן קטן רק כהן אחד גדול נמי אם אמר הש"ץ בקול רם
כהנים אין לגעור בו דאין שום הפסק בזה:
(לט) מחזיר פניו - ונושא כפים ומברך
ג"כ מתחלה אע"ג דאינו מחוייב לעלות לפי מה שכתב לעיל בס"ב [מ"א
בשם רמ"מ] ומכ"ש לדעת המהרל"ח וט"ז סק"ג [מא] דמחוייב
לעלות מה"ת אם הוא אחד אע"פ שלא קראו דמברך: