רי"ף מגילה דף יד:

ה ואין פותחין אותו אלא למזרח וכו'. תוספתא (מגילה פ"ג הי"ד) כתבוה הרי"ף (יד.) והרא"ש (סי' יב) בפרק הקורא את המגילה עומד אין פותחין פתחי בתי כנסיות אלא למזרח שכן מצינו בהיכל שפתחו למזרח שנאמר (במדבר ג לח) והחונים לפני המשכן קדמה לפני אהל מועד מזרחה:

ומ"ש רבינו בשם התוספות (ברכות ו. ד"ה אחורי) דדוקא בימיהם שהיו מתפללים למערב וכו'. כן כתבו שם המרדכי (סי' יב ומגילה סי' תתיב) והרא"ש (שם) וזה לשון הגהות מיימון בפי"א מהלכות תפלה (אות ד) אין פותחין פתח בית הכנסת אלא למזרח בתוספות (שם) פירשו הטעם כדי שיהו משתחוים מן הפתח נגד הארון שהיה במערב וכן הדין למתפללים למזרח לעשות הפתח למערב וכן צפון ודרום עכ"ל:

ובונין בה היכל להניח בו ס"ת וכו'. כן כתב הרמב"ם בפי"א מהלכות תפלה (ה"ב) והיה נראה לומר שכתב כן משום דתניא בתוספתא פ"ג דמגילה (הי"ד) כשמניחין את התיבה פניה כלפי העם ואחוריה כלפי הקודש והוא ז"ל מפרש דתיבה דקתני היינו היכל שמניחין בו ס"ת ואחוריה כלפי הקודש היינו לומר שקובע ההיכל ברוח שמתפללים נגדו וקרא לרוח ההוא קודש לפי שהוא מכוון כנגד הקודש אלא שמתוך דבריו משמע שאינו מפרש תוספתא זו כן:

ומעמידין בימה באמצע בית הכנסת וכו'. גם זה דברי הרמב"ם שם (ה"ג):

וכיצד יושבים בה הזקנים כלפי העם וכו'. גם זה דברי הרמב"ם שם (ה"ד) ומהר"י ן' חביב כתב וזה לשונו לשון התוספתא (שם) חזן הכנסת וכל העם פניהם כלפי הקודש שנאמר (ויקרא ח ד) אל פתח אהל מועד וכשמניחין התיבה פניהם כלפי העם ואחוריהם כלפי הקודש פירש הר"ן (מגילה יד. ד"ה קטן) כשמוציאים התיבה ומניחים אותה ברחוב פני זקנים שהם יושבים שם כלפי העם ואחוריהם כלפי הקודש עוד כתב מקום שמניחים בו התיבה בבית הכנסת דהיינו הארון שספרי תורות מונחים בו נקרא מקום הקודש והעם יושבים ופניהם כנגדו והזקנים דהיינו החכמים יושבים כנגד העם ונראין העם כיושבים לפניהם נמצא אחוריהם של זקנים כלפי הקודש ופניהם כלפי העם וזה מפני כבוד הציבור והרב המחבר אמר ומעמידין בימה באמצע ולבסוף כתב וכלפי התיבה ויראה שאומר תיבה על הבימה ולא נראה כן מפירוש הר"ן אלא תיבה פירושו האמיתי על מקום עמידת הס"ת ובבית הכנסת זה נקרא מקום הקודש וגם היכל ולפי זה ארבעה שמות יש לו א' מקום הקודש ב' היכל ג' ארון ד' תיבה וכשמוציאים התיבה לרחוב העיר זאת היא התיבה הנקראת מקום הקודש כי שם מניחים הס"ת בהיותם ברחוב והרי היא כמו היכל בבית הכנסת ומה שאמרו שם בגמרא (תענית טו.) יורד לפני התיבה פירוש על מקום הקודש שצריך שיהיה החזן פניו כלפי הקודש ולפי זה הפירוש יורד לפני התיבה שיורד ממקומו ללכת לפני התיבה שהוא נקרא היכל וקודש ולדברי הרב המחבר שהזכיר הבימה ואח"כ אמר וכלפי התיבה שיראה שקורא תיבה לבימה יתיישב לשון יורד לפני התיבה לפי שעלה שם לקרות בתורה ואח"כ יורד להתפלל מוסף משום (תהלים קל א) ממעמקים קראתיך יי' ועם כל זה יקשה לפי כוונתו זאת איך יאמר שיהו פני כל העם כלפי ההיכל וכלפי הזקנים וכלפי התיבה והלא כבר אמר שהיא באמצע וא"כ היושבים בינה ובין ההיכל היאך יהיו פניהם כלפי התיבה על כן הנכון לפרש אמרו וכלפי התיבה שאין הכוונה על הבימה אלא על התיבה שמוציאים כמו שכתוב למעלה: והרמב"ם (תפלה פי"א ה"ג) כתב ומעמידין בימה באמצע וכו' וכשמעמידין התיבה שיש בה ס"ת מעמידין אותה באמצע ואחורי התיבה כלפי ההיכל ופניה כלפי העם. עוד כתב (שם ה"ד) ובעת ששליח ציבור עומד לתפילה עומד בארץ לפני התיבה ופניו לפני הקודש כשאר העם ע"כ ונצטרך לומר כי אף על פי שהתיבה באמצע אין רשאין לישב בינה ובין ההיכל כדי שלעולם יהיו פני העם כלפי הזקנים וכלפי הקודש עכ"ל: עיר שאין בה אלא עשרה ואחד מהם רוצה לצאת בימים הנוראים אם כופין אותו לישאר או (להשכיר) [לשכור] אחר במקומו כתבתי בסימן נ"ה (ד"ה כתוב בהגהות מיימון): אם יש קטטה בין הקהל ואינן יכולים להשוות דעתם לברור ראשים בהסכמת כולם ומחמת חילוק לבם בטל התמיד ומדת הדין לוקה ואין אמת ושלום בעיר מה תקנתם כתוב בהגהות מיימון החדשות פ' י"א מהלכות תפלה (אות ב):

שולחן ערוך אורח חיים סימן קנ סעיף ה

* ה אין פותחין פתח בהכ"נ אלא כנגד הצד [ו] שמתפללין בו * (י) באותה העיר, שאם מתפללין למערב יפתחוהו למזרח, כדי שישתחוו מן הפתח (יא) נגד הארון * שהוא ברוח שמתפללין נגדו. הגה: (יב) ו ועושין בימה * באמצע ב"ה, שיעמוד עליה הקורא בתורה וישמעו כולם. (יג) וכשמתפלל הש"צ, פניו כלפי הקדש. (יד) <ב> וסדר הישיבה כך היא: הזקנים יושבים פניהם כלפי העם, ושאר העם כולם יושבים שורות שורות, פניהם כלפי הקודש ופני הזקנים. (טור).

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן קנ סעיף ה

(י) באותה העיר - ולפיכך במדינות אלו שאנו מתפללים ומשתחוים נגד מזרח (דהיינו מפני שאנו יושבין בצד מערבו של א"י) צריך לעשות פתח הביהכ"נ במערב כדי שישתחוה מן הפתח נגד ארון הקודש. כתב המ"א דאם היה הפתח בצד אחר וחרב הביהכ"נ ורצו קצת מנהיגים לעשות הפתח כדינו אין האחרים יכולים למחות אפילו הם הרוב ואע"פ שמשנים סדר הישיבה יקוב הדין ביניהם ועיין בבה"ל:

(יא) נגד הארון שהוא ברוח וכו' - והטעם שצריך לקבוע הארון שם מבואר ברמב"ם וטור וז"ל ובונין היכל זה ברוח שמתפללין כנגדו באותה העיר כדי שיהיו פניהם אל מול ההיכל כשיעמדו לתפלה:

(יב) ועושין בימה וכו' - ואין עושין יותר משש מדרגות לבימה [מ"א בשם הזוהר]:

(יג) וכשמתפלל הש"ץ וכו' - הרמ"א קיצר כאן וז"ל הטור ובעת שש"ץ עומד בתפלה יורד לארץ לפני התיבה ופניו כלפי הקודש כשאר העם:

(יד) וסדר הישיבה וכו' - ועכשיו אין ענין לסדר זה כי קונין המקומות מ"מ יזהרו שלא יעשו שום מקום לישב עליו בין הבימה ובין ההיכל באופן שיהיה פני היושב נגד הבימה ואחוריו להיכל דגנאי הוא ואיסורא נמי איכא דהעומד על הבימה לברך ומשתחוה נראה כמשתחוה לו אם לא שיעשו המקום מן הצדדין. וכתב הפמ"ג דעכשיו שעושין מקומות אצל הבימה שקורין אלמימר"א ופני היושב להיכל ואחוריו לבימה אף שאחוריו לס"ת מ"מ רשות אחרת היא הבימה:

ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן קנ סעיף ה

* אין פותחין וכו' - ובמקום הדחק פשוט הוא דאינו מעכב כלל:

* באותה העיר - עיין במ"ב מש"כ בשם המ"א ולא העתקתי דברי הפרישה ופמ"ג שמפקפקין בעיקר הדין אחרי דלא מצינו מי שחולק בהדיא על דברי הגהת מיימוני בשם התוספות ואדרבה מהב"י וד"מ הארוך מוכח בהדיא דס"ל לדינא כוותיה וגם במאירי במגילה פרק הקורא עומד מבואר ג"כ בהדיא כהגהת מיימוני וכן בתר"י בפ"ק דברכות כתב בהדיא בשיטת רש"י ור"י דבבבל היו פתחי בתי כנסיותיהן במערב והיו משתחוין למזרח כמו במדינותינו ע"ש וכן הח"א העתיק דבר המ"א לדינא. ודע דאעיקר דינא דתוספתא כתב במאירי דאין קפידא אלא בפתח שרוב הצבור נכנסין בו אבל שאר פתחים מותר לעשות בכל הצדדים. ודע עוד דדין השו"ע הוא רק על פתח ביהכ"נ עצמו משא"כ פתח הפרוזדור אין קפידא כלל בזה כ"כ בת' חתם סופר ופשוט:

* שהוא ברוח וכו' - עיין במ"ב ולדין זה יש מקור מהתוספתא כמבואר בביאור הגר"א ע"ש וצ"ע במקומות שמפני הדוחק א"א להם בשום פנים להעמידו בכותל המזרח ומוכרחים להעמידו בצפון או בדרום לאיזה צד יתפללו הקהל אם למזרח מפני שהוא נגד ירושלים או מוטב שיתפללו כלפי הקודש דהוא הארון:

* באמצע בהכ"נ - כן מבואר ברמב"ם וטור ומנהג קדום הוא ומקורו במסכת סוכה נ"א ע"ב כמו שכתב הגר"א ובעו"ה באיזה מקומות פרצו מנהג קדומים זה והתחילו לעשות הבימות סמוך לארון הקודש מפני שרצו לילך בדרכי העו"ג כמו שעושין בהיכלות שלהן [שקורין טעמפיל] ויש לקרוא עליהן וישכח ישראל עושהו ויבן היכלות וכבר האריכו הפוסקים האחרונים בגנות האנשים האלה עיין בתשובת ח"ס סימן כ"ח ותשובת מחולת המחנים ותשובת אמרי אש:

2) כהן קורא בתורה ראשון, ואחריו לוי, ואחריו ישראל

שולחן ערוך אורח חיים סימן קלה סעיף ג

(ט) <ג> כהן קורא בתורה ראשון, (י) ואחריו לוי, ואחריו ישראל.

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן קלה סעיף ג

(ט) כהן קורא בתורה ראשון - דכתיב וקדשתו וקבלו חז"ל שר"ל לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון ומ"מ אם רצה הכהן לחלוק כבוד לרבו או למי שגדול ממנו הרשות בידו אבל לענין לקרות בתורה בביהכ"נ תקנו חז"ל מפני דרכי שלום שאין הכהן והלוי יכולין למחול אלא דוקא כהן קורא ראשון ואחריו לוי ואחריו ישראל כדי שלא יבוא הדבר לידי מחלוקת שכ"א יאמר אני גדול ואקרא ראשון. ואין חילוק בין שבת ויו"ט לשני וחמישי ושאר זמנים שקוראין בהן [פמ"ג]. אם אין כהן בביהכ"נ הולכין אחר הגדול בחכמה ומנין אע"פ שהאחר גדול בשנים [מ"א בסק"ז]:

(י) ואחריו לוי - ואסמכינהו אקרא דכתיב ויתנה אל הכהנים בני לוי וגו' אטו אנן לא ידעינן דכהנים בני לוי נינהו אלא לאשמועינן דמתחלה כהנים והדר בני לוי:

3) המנהג הפשוט שאפילו כהן עם הארץ קודם לקרות לפני חכם גדול ישראל, והוא שהכהן יודע לקרות

טור אורח חיים סימן קלה

הלכות קריאת ספר תורה:

גרסינן בפ' הקורא את המגילה בשני ובחמישי ובמנחה בשבת קורין ג' אין פוחתין מהן ואין מוסיפין עליהם ואין מפטירין בנביא וגרסינן בפ"ב דמגילה בשני ובחמישי ובשבת במנחה קורין כסדרן פי' בסדר של אותו השבוע ותניא בברייתא מקום שמפסיקין בשבת בשחרית שם קורין במנחה ובב' ובה' ובשבת הבאה ואלו ג' שקורין קורין לכהן תחלה ואח"כ ללוי ואח"כ לישראל כדגרסינן בפרק הניזקין אלו דברים שאמרו משום דרכי שלום כהן קורא ראשון ואחריו לוי ואחריו ישראל וכתב א"א הרא"ש זצ"ל ואף אם בא כהן לחלוק כבוד לרבו או למי שגדול ממנו שיקרא ראשון בב' וה' הרשות בידו בשבתות וימים טובים דשכיחי רבים בב"ה אין הרשות בידו דלא ליתי לאינצויי ורב הונא דקרי בכהני בשבתות וימים טובים משום דמופלג בחכמה היה דאפי' ר' אמי ור' אסי כהני חשיבי דארעא דישראל הוו כייפי ליה ומשמע מדבריו שאם הוא גדול ומופלג שיכול לקרות בפני כהן אבל רב עמרם כתב כל היכא דאיכא כהן לית ליה רשות לישראל למיקרי קמיה אפי' הוא נשיא שבישראל וכ"כ רב נטרונאי דאפי' כהן עם הארץ קודם לישראל ת"ח אמר אביי נקטינן אם אין שם כהן נתפרדה חבילה פירש"י כלשון אחד שלא יקרא לוי כלל וכ"כ ר"ח ורב עמרם ופי' אחר פי' שלא יקדים לוי לישראל אלא מי שירצה יקדים וכתב א"א הרא"ש ז"ל ודוקא אם ישראל גדול הוא קודם ואם הלוי גדול או אפילו שוין הוא קודם וכן עיקר ואמר אביי נקטינן ואם אין שם לוי כהן קורא במקום לוי ודוקא כהן הראשון עומד במקום לוי ומברך פעם אחר וקורא אבל כהן אחר לא יעלה שלא יאמרו הראשון פגום הוא וכן לא יעלו ב' לוים זה אחר זה שלא יאמרו אחד מהן פגום הוא ויש מקומות שנוהגין לקרות הרבה כהנים בהפסק ישראל ביניהם ואין חוששין שיאמרו הראשון פגום הוא כיון שקראו ישראל אחריו וכ"כ רב עמרם ובתר דקרי כהן לוי וישראל קרי מאן דבעי אי בעי כהן למיתני ומיקרי שפיר דמי וכשאין שם כהן וקורא לישראל במקומו אומר במקום כהן כדי שלא יטעו להאכילו חלות אבל העולה במקום לוי א"צ לומר במקום לוי דמעשר ראשון מותר לזרים וגם לא שכיח:

בית יוסף אורח חיים סימן קלה

ג - ד דגרסינן בפרק הניזקין אלו דברים שאמרו מפני דרכי שלום כהן קורא בתורה וכו'. משנה שם (גיטין נט.) ובגמרא (שם:) מנא הני מילי אמר רב מתנא דאמר קרא (דברים לא ט) ויכתוב משה את התורה הזאת ויתנה אל הכהנים בני לוי אטו אנא לא ידענא דכהנים בני לוי נינהו אלא כהן ברישא והדר לוי רבי יצחק נפחא אמר מהכא וכו' א"ל אביי לרב יוסף מפני דרכי שלום דאורייתא היא. ואסיק אביי דדרכי שלום דקתני מתניתין היינו לכדמר דתניא שנים ממתינין זה לזה בקערה שלשה אין ממתינין הבוצע הוא פושט ידו תחלה ואם בא לחלוק כבוד לרבו או למי שגדול ממנו הרשות בידו ואמר מר עלה לא שנו אלא בסעודה אבל בבית הכנסת לא דאתו לאינצויי ופירש רש"י לא שנו דחולק כבוד לרבו אלא בסעודה כדאמרן אבל לענין לקרות בתורה בבית הכנסת אין כהן חולק כבוד ללוי ולוי לישראל דלא ליתו שארא לאינצויי ולמימר אנא נמי קרינא ברישא והיינו דקתני מתניתין כהן קורא ראשון וכו' כמו שכתוב בתורה ואינו רשאי לחלוק כבוד בדבר ולשנותו מפני דרכי שלום: וגרסינן תו בגמרא (שם) אמר רב מתנא הא דאמרת בבית הכנסת לא לא אמרן אלא בשבתות וימים טובים דשכיחי רבים אבל בשני ובחמישי לא איני והא רב הונא קרי בכהני בשבתות וימים טובים שאני רב הונא דאפילו רבי אמי ורבי אסי כהני חשיבי דארץ ישראל מיכף הוו כייפי ליה. והקשו התוספות (ד"ה דאפילו) דמשמע הכא דאי לאו דכהני חשיבי הוו כייפי ליה אסור אפילו אם הוא גדול מכל בני עירו ואילו בפרק בני העיר (מגילה כח.) א"ר פרידא מימי לא ברכתי לפני כהן ואקשינן עליה מדאמר רבי יוחנן כל תלמיד חכם שמברך לפניו אפילו כהן גדול עם הארץ אותו תלמיד חכם חייב מיתה ומשני כי קאמר איהו בשוין כלומר כי קאמר רבי פרידא כשהיה הכהן תלמיד חכם ועל כרחך שוין לאו דוקא דא"כ מאי רבותיה דרבי פרידא אלא כלומר שהכהן תלמיד חכם אמנם אינו חשוב כמותו ואפילו הכי לא היה רבי פרידא רוצה לקרות לפניו ומאי רבותיה דרבי פרידא וצריך לומר דכולהו הוו כפופים לרבי פרידא אי נמי הא דבעי הכא כייפי היינו בשבתות וימים טובים ורבי פרידא אפילו בשני ובחמישי לא קרא. והרא"ש כתב שם (סי' כ) ואף אם בא כהן לחלוק כבוד לרבו או למי שגדול ממנו בחכמה שיקרא ראשון בבית הכנסת בשבתות וימים טובים דשכיחי רבים בבית הכנסת אין הרשות בידו דלא ליתו לאינצויי דהא דרב הונא קרי בכהני בשבתות וימים טובים משום דמופלג בחכמה היה דאפילו רבי אמי ורבי אסי כהני חשיבי דארעא דישראל מיכף הוו כייפי ליה עכ"ל:

ומ"ש רבינו ומשמע מדבריו שאם הוא גדול ומופלג שיכול לקרות בפני כהן. אע"פ שפשוט הוא בגמרא אפשר שמה שלמד רבינו מדבריו הוא דהא דאמרינן דכי כייפי ליה קרי בכהני לא בעינן שיהיו כפופים לו מצד שהוא נשיא או ראש גולה דאע"פ שאינם כפופים לו אלא מצד חכמתו קרי בכהני שהרי כתב דטעמא דרב הונא משום דמופלג בחכמה היה וכן נראה מדגרסינן בריש פרק הקורא את המגילה עומד (כב.) רב איקלע לבבל ביום תענית ציבור קם קרא בסיפרא וכו' ואסיקנא רב בכהני קרא דהא רב הונא קרי בכהני ופריך בשלמא רב הונא קרי בכהני דהא אפילו רבי אמי ורבי אסי כהני חשיבי דארץ ישראל מיכף כייפי ליה אלא רב הא איכא שמואל דכהנא הוא ודבר ליה לשמואל עליה ומשני שמואל נמי מיכף הוה כייף לרב ורב הוא דעביד ליה כבוד וכי עביד ליה בפניו שלא בפניו לא עביד ליה ומשמע דרב לא הוו כייפי ליה אלא מצד חכמתו לבד ואפילו הכי קרי בכהני: ורבינו הגדול מהר"י אבוהב כתב שמפני שבלשון הרא"ש יש מקום לומר שהוא סובר שיהא מופלג באותו מקום ובמקומות אחרים אבל אם אינו מופלג בחכמה אלא באותו מקום ולא במקומות אחרים לא יקרא שהרי הביא ראיה לרב הונא דכהני חשיבי דארעא דישראל הוו כייפי ליה והנה המחבר אמר שאין זה כוונתו שהרי לא אמר אלא דמופלג בחכמה היה ולא אמרו דאפילו כהני חשיבי דארץ ישראל הוו כייפי ליה אלא להפליג בחכמתו של רב הונא אבל לענין דינא אין אנו צריכים אלא שיהיה גדול ומופלג ואף על פי שיהיה דומה לו במקום אחר אין אנו משגיחין בזה: והאגור (סי' קפב) כתב שהרשב"א כתב בתשובה דתלמיד חכם חייב לקרות קודם כהן עם הארץ ואם לאו חייב מיתה ורבינו ישעיה (פסקי הרי"ד גיטין נט:) כתב שלא יקרא תלמיד חכם בכהני אלא אם כן הוא גדול הדור שאין כמותו בעיר אחרת עכ"ל ואני ראיתי תשובת הרשב"א (ח"א סי' קיט) וכתוב בה כלשון הזה אם הכהן עם הארץ תלמיד חכם קודם ואם לא עשה כן חייב מיתה כדמוכח מקרא בפרק בני העיר (כח.) מדכתיב (משלי ח לו) כל משנאי אהבו מות ואם היה כהן חכם אפילו איכא ישראל אחר חכם ממנו ראוי להקדים את הכהן ואם עשה כן מאריך ימים כדאיתא בפרק בני העיר (כז:) שאלו את רבי פרידא במה הארכת ימים וכדפירש רש"י אמאי דקאמר (שם כח.) כי קאמר איהו בשוין ומיהו אם רצה לקרות קודם רשאי כדאמרינן רב [הונא] קרי בכהני ואע"ג דהוו התם רבי אמי ורבי אסי שהיו כהנים ותדע דאי לא מאי רבותיה דרבי פרידא עד כאן לשונו: ובתשובה אחרת כתב שאלת על כהן עם הארץ שאינו יודע לקרות ואין בעיר כהן זולתו אם מותר לישראל לקרות בתורה לפניו. תשובה דברים אלו פשוטים הם שמותר וראוי ומחוייב כיון שאינו יודע לקרות היאך יברך על התורה ויקרא אדרבה אסור לו שהרי מברך לבטלה ולא עוד אלא מן הדין כהן שאינו חכם ישראל חכם קודם לו עד כאן:

אבל רב עמרם (ע' בסדורו ח"ב סי' כח) כתב כל היכא דאיכא כהן לית ליה רשות לישראל למיקרי קמיה אפילו הוא נשיא שבישראל וכן כתב רב נטרונאי דאפילו כהן עם הארץ קודם לישראל תלמיד חכם. באמת שדבריהם לכאורה הם תמוהים דהא רב הונא קרא בכהני משום דרבי אמי ורבי אסי כהני חשיבי דארעא דישראל מיכף הוו כייפי ליה ורב נמי קרא בכהני מהאי טעמא וגם יש לתמוה על מהר"י קולון שכתב בשורש ט' שהרי שוו כל הפוסקים דמי שהוא גדול הדור קרי בכהני כדאיתא בהניזקין. וכיון דרב עמרם ורב נטרונאי סוברים דאפילו נשיא שבישראל אינו יכול לקרות בכהני היאך כתב ששוו כל הפוסקים דמי שהוא גדול הדור קרי בכהני אטו רב עמרם ורב נטרונאי לאו מכלל הפוסקים נינהו והרי מגדולי חכמי ישראל הם וגם כי רבינו דבתרא הוא מביא דבריהם וגם כי המנהג הפשוט היום הוא כדבריהם שאפילו נשיא ישראל אינו קורא לפני הכהן. ולכן נראה לי דהא דקאמרי רב עמרם ורב נטרונאי היינו דוקא כשהכהן מקפיד בדבר דבכהאי גוונא ודאי אתי לאינצויי ואיכא מפני דרכי שלום אבל אם הוא מוחל על כבודו לאיש שכל הכהנים כפופים לו שפיר דמי והיינו דרב הונא קרי בכהני לפי שהיו הכהנים מוחלים לו על כבודם וכיון דאפילו כהני [דארץ ישראל] הוו כייפי ליה שפיר דמי דכיון דגדול ומופלג הוא אין אחרים מתקנאים בו בשביל שקרא ראשון וליכא למיחש לדרכי שלום אבל אם בא הכהן למחול על כבודו לאיש שאין כל הכהנים כפופים לו אינו רשאי בשבתות וימים טובים ואפילו אם האיש ההוא רבו של כהן זה והיינו דתנן דמפני דרכי שלום כהן קורא בתורה ראשון ואמר אביי לא נצרכה אלא לכדמר. ודייק לישנא דרב עמרם שכתב לית ליה רשות לישראל למיקרי קמיה אפילו הוא נשיא שבישראל דאלמא דכשישראל רוצה לעלות שלא מדעתו של כהן מיירי שאם לא כן כך הוה ליה למימר לית רשות לכהן למיפלג יקרא לישראל למיקרי מקמיה אפילו הוא נשיא שבישראל אלא ודאי כשישראל רוצה לעלות ראשון שלא מדעתו של כהן מיירי: וכן נראה ממה שכתב הכל בו (הל' קרה"ת יא.) כהן קורא ראשון ואחריו לוי ואחריו ישראל ואפילו יש שם תלמידי חכמים גדולים ואפילו כהן עם הארץ קורא ראשון וכתב הרב בעל האשכול (ח"ב עמ' 69) דדוקא בשבתות וימים טובים וכו' ואפילו שבתות וימים טובים אם יש שם גאון או רב מובהק או ראש ישיבה דכולי עלמא כייפי ליה מותר לכהן לחלוק לו כבוד וליכא למיחש לאינצויי דהא כולי עלמא כייפי ליה עכ"ל הרי שאע"פ שכתב שכהן עם הארץ קודם לתלמידי חכמים גדולים כתב שמותר לכהן לחלוק כבוד לאדם גדול ומופלג דכולי עלמא כייפי ליה ומשמע בהדיא דאי לא יהיב ליה כהן רשות אע"פ שהוא גאון או רב מובהק או ראש ישיבה דכולי עלמא כייפי ליה אינו רשאי לעלות לפני כהן עם הארץ וכדברי רב עמרם ורב נטרונאי וכי יהיב ליה רשות מיהא שרי א"כ יש לנו לומר דגם רב עמרם ורב נטרונאי סבירא להו הכי. ולפי זה מתפרש שפיר מה שכתב רבינו על דברי הרא"ש ומשמע מדבריו שאם הוא גדול ומופלג שיכול לקרות לפני כהן דהיינו לומר שיכול לקרות בפני כהן שלא מדעתו של כהן ועל זה כתב אבל רב עמרם כתב וכו' כלומר שרב עמרם חולק על זה שכתב דכל היכא דאיכא כהן לית ליה רשות לישראל למיקרי קמיה כלומר שלא מדעתו וכדפרישית ואפילו הוא נשיא שבישראל וכן כתב רב נטרונאי דאפילו כהן עם הארץ קודם לישראל תלמיד חכם כלומר ולא חילק בין תלמיד חכם שהוא גדול ומופלג לשאינו מופלג והא פשיטא דשלא מדעתו של כהן קאמר דאילו מדעתו רשאי הכהן לחלוק כבוד לתלמיד חכם גדול ומופלג כדאשכחן ברב הונא: והרמב"ם כתב בפירוש המשנה בפרק הניזקין אהא דתנן ואלו דברים אמרו מפני דרכי שלום כהן קורא בתורה ראשון ואחריו לוי ואחריו ישראל דע שזה הדבר המפורסם בכל המקומות שיהיה הכהן קורא בבית הכנסת ראשון בין שיהיה תלמיד חכם או עם הארץ בין שיהיה שם מצוי מי שיודע יותר ממנו או לא יהיה הנה זה הוא דבר שאין לו שורש בתורה כלל ולא נזכר זה בתלמוד ולא היא זאת הכוונה הנרמזת אליה בזאת ההלכה ואני נפלא הפלא ופלא מערי אדום שנוהגים בזה המנהג אחר היותם בריאים מחולאי המנהגות ואין אצלם אלא ענינים נאותים ללשון התלמוד ואיני יודע מאיזה מקום בא זה ההפסד ואמנם צורת הענין לפי מה שבא לנו בקבלה כמו שאגיד וזה שהכהן קודם ללוי ולישראל לפי שנאמר (ויקרא כא ח) וקדשתו וגו' ובא בקבלה בכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון וכו' וזה כולו בשאין שם חכם גדול ממנו כגון שיהיה שם כהן ולוי וישראל ויהיו כולם במדרגה אחת בחכמה ולא יהיו קצתם יותר חכמים מקצתם אז תחזור הקדמת היחס וכהן קודם ואחריו לוי ואחריו ישראל ויבאר לך זה הלשון בפרק אחרון מהוריות (יג.) אימתי בזמן שכולם שוים אבל אם היה ממזר תלמיד חכם וכהן גדול עם הארץ ממזר תלמיד חכם קודם בכל ענין ומבואר בתלמוד שאחד מן החכמים קרא ראשון ורבי אמי ורבי אסי גדולים מכהני ארץ ישראל היו מצויין שם לפי שהיה יותר חכם מהם וכך אמרו רב קרי בכהני רצה לומר קרא ראשון במקום הכהן לפי שהיה יותר חכם מן הכהנים המצויים שם וזה אין מחלוקת בו. ומן העיקרים גם כן שהכהן כשהוא ראוי שיקרא ראשון אם התיר לישראל שהוא כמותו או פחות ממנו שיעלה ויקרא הרשות בידו אבל אנו אוסרים זה מפני דרכי שלום שיתחדש מזה מחלוקת שמא יאמר אחד מפני מה התיר לזה שיעלה ראשון ולא התיר לי אחר שהדבר תלוי בו לכך אנו אומרים שיקרא הוא עצמו לא שיתיר לזולתו ולזאת הכוונה רמז בזאת הלכה באמרו כהן קורא ראשון וכן ביאר התלמוד עכ"ל ובפרק י"ב מהלכות תפלה (הי"ח) כתב ומנהג פשוט היום שאפילו כהן עם הארץ קודם לקרות לפני חכם גדול ישראל כלומר המנהג הפשוט היום הוא זה ואע"פ שאינו מן הדין כמו שביאר בפירוש המשנה: ומ"ש הרמב"ם רב קרי בכהני לפי שהיה יותר חכם מן הכהנים המצויים שם לאו למימרא שאע"פ שיש כהנים חוץ לאותו בית הכנסת דלא כייפי ליה מאחר שבאותו בית הכנסת אין חכם גדול ממנו קרי בכהני דהא משמע בפרק הקורא את המגילה דשמואל לא היה בבית הכנסת שקרא בו רב בכהני כי איקלע לבבל ואפילו הכי איצטריכין למימר דשמואל מיכף הוה כייף ליה אבל אי לא הוה כייף ליה לא הוה קרי בכהני ואע"פ שלא היה באותו בית הכנסת וגם לא באותה העיר וכמו שכתב רש"י (כב. ד"ה הא איכא שמואל) דשמואל לא היה בבבל אלא בנהרדעא ואע"פ שהרמב"ם תמה על המנהג ולא יישבו על כל פנים צריך לתת טעם למנהג זה שהוא פשוט בכל מקום ואין ראוי לומר שבטעות נתפשט: ונראה שלקיים המנהג צריך לומר דהא דתנן כהן קורא בתורה ראשון מפני דרכי שלום אפילו אם הוא כהן עם הארץ ובפני חכמים גדולים הוא וכן נראה ממה שכתב המנהיג (הל' שבת עמ' קס) שרב נטרונאי הביא ראיה לדבריו מדאיתא בהניזקין על מתניתין דכהן קורא בתורה ראשון ואחריו לוי מפני דרכי שלום אחריהם מי קורא תלמידי חכמים הממונים פרנסים על הציבור והא דא"ר יוחנן כל (כהן) תלמיד חכם שמברך לפניו כהן עם הארץ חייב מיתה בברכת המזון וכיוצא בה היא אבל לקריאת התורה כיון שהתקינו שכהן יקרא ראשון מפני דרכי שלום ואפילו בפני גדולים ממנו ליכא זילותא לחכם כלל וכן הא דאמר רבי פרידא מימי לא ברכתי לפני כהן בברכת המזון היא וכדפירש רש"י והא דתנן בהוריות (יג.) ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ היינו לכל שאר דברים חוץ מקריאת התורה שתקנה קבועה תקנו כי היכי דלא ליתו לאינצויי ואין הכי נמי שאם היה רוצה הכהן ליתן רשות לרבו או למי שגדול ממנו היה רשאי בשני ובחמישי מן הדין כדאיתא בהניזקין אלא שהתוספות (ד"ה אבל בשני) כתבו בשם ר"ת דהני מילי לדידהו דבחול הוו טרידי במלאכתן ולא שכיחי רבים אבל לדידן שכיחי בשני ובחמישי כמו ביום טוב ומיהו אפילו בשבתות וימים טובים אם בא לחלוק כבוד לאדם גדול ומופלג דכולהו כהני כייפי ליה לעלות ראשון הוא רשאי כדאשכחן דרב ורב הונא הוו קרו בכהני אלא שבדורות הללו לא הקפידו הגדולים לעלות ראשונים וטפי עדיף להו לעלות בסוף העולים ולעולם גדול שבציבור עולה בסוף ועל ידי כך לא הוצרכו הכהנים למחול כבודם לגדולי הדור: וכתב מהר"י קולון בשורש ט' על קהל שהיו נוהגים שבשבת בראשית היה אחד מהקהל מתנדב מעות לצורך בית הכנסת כדי שיקרא ראשון בהתחלת התורה וגם נהגו שאם יש שם כהן הוא קונה אותה מצוה או מוחל על כבודו ויוצא מבית הכנסת ובשנה אחת אירע שלא רצה הכהן לקנות המצוה וגם לא רצה לצאת מבית הכנסת ועל כן הכריחוהו הקהל על ידי השלטון שלא יכנס לבית הכנסת כדי שלא יתבטל כבוד התורה ומנהג אבותיהם שבידם והשיב שיפה עשו שכפאוהו כדי שלא יתבטל מנהגם:

שולחן ערוך אורח חיים סימן קלה סעיף ד

(יא) המנהג הפשוט שאפילו כהן עם הארץ קודם לקרות * (יב) לפני חכם גדול ישראל, והוא שהכהן (יג) יודע לקרות, (ומיהו אם יוכל לקרות עם הש"צ ה מלה במלה (יד) סגי בכך כדלקמן סי' קל"ט) (אבודרהם), (טו) שאם אינו יודע לקרות היאך יברך על התורה.

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן קלה סעיף ד

(יא) המנהג הפשוט - ר"ל אף דהרבה ראשונים סוברין דלא נעשה תקנה זו להקדים עם הארץ לפני החכם מ"מ המנהג כהפוסקים שסוברין דלענין קריאת התורה בביהכ"נ מפני דרכי שלום לא חילקו בזה:

(יב) לפני חכם גדול - ואין כאן בזיון לכבוד התורה דכיון שכן המנהג אין כאן בזוי:

(יג) יודע לקרות - מתוך הכתב כדלקמן סימן קל"ט ס"ב:

(יד) סגי בכך - והיינו דוקא בשאין שם כהן אחר זולתו שיוכל לקרות בעצמו כמבואר שם:

(טו) שאם אינו יודע וכו' - וכהיום נוהגין לקרותו אע"פ שאינו יודע לקרות עם הש"ץ מתוך הכתב כ"א בע"פ וגם בזה לא נהגו לדקדק היטב ותלינן דמסתמא יכול לקרוא עם הש"ץ עכ"פ בע"פ ועיין לקמן בסימן קל"ט ס"ד מה שנכתוב שם:

ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן קלה סעיף ד

* לפני חכם גדול ישראל - ועיין בח"א בשם היש"ש דטוב ליזהר לכתחלה שלא לקרות לכהן ע"ה לפני ת"ח אם יש כהן חבר בביהמ"ד שאפשר לקרות אותו ועי"ש מה שכתב עוד בזה:

4) אם ס"ת פתוח והכהן קורא את שמע, אינו רשאי להפסיק

שולחן ערוך אורח חיים סימן קלה סעיף ה

(טז) <ד> אם ס"ת פתוח והכהן קורא את שמע, (יז) ו אינו רשאי להפסיק, ז וקוראים ישראל במקומו. הגה: וכן בתענית שאחר פסח וסוכות שקורין ויחל, אם אין הכהן מתענה, קורין לישראל; (יח) <ה> וטוב שילך הכהן מבהכ"נ (מהרי"ק שורש ט').

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן קלה סעיף ה

(טז) אם הס"ת פתוח - ה"ה אפילו עדיין לא הוציאו הס"ת ג"כ אין ממתינין מלהוציא הס"ת עד שיגמור הכהן תפלתו משום טרחא דצבורא:

(יז) אינו רשאי - ואפילו לדעה הראשונה בסימן ס"ו ס"ד שמפסיק היינו כשקראוהו ומפני כבוד התורה אבל לכתחלה אין לקרותו ומשום פגמא דכהן (שיאמרו עליו שאינו כהן) ליכא למיחש שהרי הכל רואין שהוא עסוק בק"ש ותפלה והסכימו האחרונים דלאו דוקא שמע דה"ה כשעוסק בברכות של ק"ש ועיין לעיל בסימן ס"ו סקכ"ו שהכרענו דיש להקל לקרותו לכתחלה כשהוא עומד בין הפרקים ואין שם כהן אחר וכ"ש כשהוא עוסק בפסוקי דזמרה:

(יח) וטוב שילך הכהן - היינו דמדינא אפילו לא יצא ג"כ יוכל לקרוא לישראל במקומו כיון שהוא אינו יכול לעלות רק דלכתחלה טוב יותר שילך מביהכ"נ דשמא איכא פגמא משום שאין הכל יודעין שהוא אינו מתענה. ואם יש כהן אחר בביהכ"נ שמתענה א"צ לכו"ע לילך מביהכ"נ רק להודיע לש"ץ שלא יקראוהו. קהל שהיו נוהגים מקדם שבשבת בראשית היה אחד מהקהל מתנדב מעות לצורך ביהכ"נ כדי שיקרא ראשון בהתחלת התורה והכהן אינו רוצה למחול אין חוששין לדבריו ויעשו הקהל כמנהגם מאחר שמנהג קדום הוא שנתקן לכבוד התורה [מהרי"ק שורש ט' עי"ש שמאריך בשבח המנהג הזה] ועיין בכנה"ג ופר"ח שהסכימו שאפילו אינו רוצה לצאת מביהכ"נ אעפ"כ אין חוששין לזה וקורין לישראל המתנדב. והיינו דוקא בנידון כזה שהיה מנהג קדום ומוסכם לכל שנעשה גם ברשות הכהנים שהיה מנהגם מעולם לצאת בעת שקוראין להישראל משום עילוי וכבוד התורה שמתנדבין דמים יקרים בעד קריאת פתיחתה משא"כ בעיר שרצו לעשות מנהג קבוע למכור המצות שלא ברשות הכהנים ועל הכהנים שיצאו בשעה שקורין בתורה שאין הרשות בידם [תשובת חתם סופר סימן כ"ד וכ"כ בתשובת שיבת ציון]:

5) אם אין כהן בבהכ"נ, קורא ישראל במקום כהן, ולא יעלה אחריו לוי. הגה: אבל ראשון יוכל לעלות

בית יוסף אורח חיים סימן קלה

ז וכתב עוד (באבודרהם שם) וכן אם היו כהן ולוי בבית הכנסת וקרא הכהן ראשון וסבור שאין שם לוי והתחיל לברך ברכה (שניה) [שנית] אין מפסיקין אותו דאין דוחין מצות (שמות כ ז) לא תשא את שם יי' משום פגמו של לוי. וכן כתב הרשב"א בתשובה (ח"א סי' רכ"ט) וסיים בה ועוד שלא מצינו פגם ללוי בכיוצא בזה דיש לתלות שלא היה שם בשעה שפסק הכהן בקריאה ראשונה או שמא שגגה היתה סבורים היו שאין שם לוי ולפיכך לא נקרא ולא קרא:

אמר אביי נקטינן אם אין שם כהן וכו'. בפרק הניזקין (נט:) ופירש רש"י נתפרדה חבילה נפסק הקשר איבד הלוי את כבודו בשביל חבילתו הנפרדת ואינו קורא כלל כך אמר מורי הזקן ומורי ר"י בר יהודה וכך סידר רב עמרם (בסדורו ח"א סי' צט) אבל מתלמידי מורי ר"י הלוי שמעתי משמו שאין סדר לדבר להקדים לוי לישראל ומי שירצה יקדים. והרא"ש (גיטין פ"ה סי' כ) כתב פירש רש"י שלא יקרא הלוי במקומו כלל ויכול ישראל לקרות לפניו וריצב"א היה תופס זה הפירוש עיקר ודוקא אם הישראל חשוב ממנו אבל אם שוים לוי קודם ואפילו לקרות במקום כהן כדאמר רבי יהושע בן לוי במגילה מימי לא ברכתי לפני כהן ולא בירך ישראל לפני ורבי יהושע בן לוי לוי היה כדאמרינן בפרק כל הבשר (חולין קו:) דרבי מיאשא [בר] בריה לוי הוה וקאמר שלא היה מניח לישראל לברך לפניו ובשוין מיירי דומיא דלא ברכתי לפני כהן דמוקי התם בשוין ע"כ וכן כתב שם המרדכי (סי' תה) שהוא דעת ר"ת וכתבו הגהות מיימון בפרק י"ב מהלכות תפילה (אות ר) שכן היה נראה לרש"י כרבו הלוי וכתב אטו בית הכנסת שכולה לויים לא יקראו בתורה אבל הרמב"ם (פי"ב הי"ט) כתב אין שם כהן עולה ישראל ולא יעלה אחריו לוי כלל וזהו כפירושא קמא דרש"י ולזה הסכימו תשובות הרמב"ן סימן קפ"ו וכן הסכמת הרשב"א בתשובה (ח"א סימן רי"ד) וכתב ה"ר דוד אבודרהם (סוף עמ' קכט) שכן נהגו: כתב הרשב"א (שם) שאלת אם אין שם כהן שהנכון כדברי האומר נתפרדה חבילה לגמרי ובתשובה לרבינו האי והרי"ף (סי' רצד) אם יש שם כהנים ולויים הרבה ורוצים לעלות מהם שנים לכבוד חתן כיצד יעשו. תשובה יעלה כהן ולוי וישראל ואחריו כהן ואחריו לוי ואחריו ישראל ואחריו כהן ואחריו לוי ואחריו ישראל וכן השיבו ז"ל עכ"ל: מצאתי כתוב אסור לקרות לוי במקום שאין כהן אלא מתחלה במקום כהן כי יש שני פירושים על אין שם כהן נתפרדה חבילה ולכל הפירושים יכול לקרות במקום ראשון ע"כ ואע"פ שפירש רש"י איבד הלוי את כבודו היינו לומר שאיבד כבודו משום לויה אבל אם קוראים אותו תחלה מפני גדולתו בהא לא איירי ומכל מקום לא יקראוהו שני אף על פי שמפני גדולתו ראוי לקרותו שני מאחר שהוא מקום קבוע ללוי: וכתוב בשבלי הלקט (עמ' יז) בשם גאון אין לוי יכול לקרות שני אם אין שם כהן דאמרינן בפרק שני דכתובות (כה:) מוחזקני בזה שהוא כהן שקרא ראשון וקרא אחריו לוי והעלהו רבי אמי לכהונה ואילו היה לוי יכול לקרות שני בלא כהן לא היה מעלהו לכהונה אלא שמע מינה שאין הלוי יכול לקרות שני אלא אחר כהן אבל אחר ישראל לא יקרא שני אבל שלישי ורביעי מאחר שאין עיקר קריאתו קבועה בו מותר וכן שאלו לפני רב יהודאי גאון מהו שיקרא לוי חתן שלישי בין במקום שיש שם כהן בין במקום שאין שם כהן והשיב כיון דחזינן דכל יומא לא קרי שלישי והשתא קרי מינכרא מילתא דמשום חתנות הוא ומותר עכ"ל: ורבינו ירוחם (נ"א ח"ג כ:) אחר שהביא שני פירושי רש"י כתב שיש מי שפירש שאין לוי קורא אחר ישראל שקרא ראשון שמא יבואו להעלות לכהונה לישראל על זה ויש מי שפירש שיכול לוי לקרות אחר ישראל שקרא ראשון כי לא אמרו נתפרדה חבילה אלא שיכול ישראל לקרות במקום לוי ודוקא כשאין הלוי גדול ממנו אבל אם הלוי גדול ממנו לא כי יאמרו אם לא שהיה כהן לא היה קורא לפני לוי גדול ממנו ולדברי כולם שלישי או רביעי יכול לקרות לוי וכן נהגו עכ"ל והכל בו (הל' קרה"ת יא.) כתב אין שם כהן ישראל קורא וכתב הרמב"ם שלא יעלה אחריו לוי כלל ויש אומרים שיעלה אבל לא במקום כהן ולא במקום לוי ויקרא אותו החזן בשמו ומזכיר ואע"פ שהוא לוי עכ"ל ורבינו הגדול מהר"י אבוהב כתב שהרשב"א כתב בתשובה (ח"א סי' תקמג) דלוי שקורא שני אע"פ שהיה ישראל מפסיק ביניהם ואפילו אמר אע"פ שהוא לוי אין מוציאו משום פגם דאיכא משום הנכנסים ולא שמעו כך דאי לאו הכי אפילו אחר לוי יקרא עכ"ל וכן כתוב בתשובות הרמב"ן סי' קצ"ז. ובשבלי הלקט (שם) כתב בשם בעל הדברות (עיטור הל' הלל צה ע"ד) החזן יאמר יעמוד הלוי במקום ישראל ואין בו חשש וכן יעמוד כהן במקום לוי אם אין שם לוי:

שולחן ערוך אורח חיים סימן קלה סעיף ו

אם נכנס הכהן לבהכ"נ (יט) אחר שהתחיל הישראל לברך ברכת התורה, (כ) אינו פוסק, אבל ח ברכו (כא) לא הוי התחלה, (כב) ט ועומד הישראל בתיבה עד שישלימו כהן ולוי ואז יקרא. אם אין כהן בבהכ"נ, קורא ישראל במקום כהן, (כג) ולא יעלה אחריו לוי. הגה: י <ו> אבל ראשון (כד) יוכל לעלות; (ב"י מהרי"ל בשם ר' ירוחם נ"ב בח"ג) (כה) וכשקורין אותו, אומרים במקום כהן, שלא יטעו לומר שזהו כהן (טור).

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן קלה סעיף ו

(יט) אחר שהתחיל וכו' - היינו שאמר ברוך אתה ה':

(כ) אינו פוסק - כדי שלא תהיה ברכה לבטלה ועוד דלא נחשב פגם להכהן דיתלו שלא היו שם בשעה שקראו להישראל או שמא שגגה היא שסברו שאינו שם. ומסתברא דעולה הישראל למנין ז' וא"צ לקרות הכהן אחריו ואפילו אם היה הכהן בביהכ"נ בשעה שקראו הישראל והם טעו וסברו שאינו שם וקראו לישראל ג"כ עולה למנין ז' ואחר הישראל לא יעלה הכהן דיש לחוש לפגמו שיאמרו שאינו כהן מדקרא אחר ישראל:

(כא) לא הוי התחלה - דאין זה לבטלה דהרי ענו הקהל ביהל"ו [הגר"א] ואפ"ה חוזר הכהן ואומר ברכו [א"ר]:

(כב) ועומד הישראל - כדי שלא יתבייש:

(כג) ולא יעלה אחריו לוי - דכיון דישראל קראו לפניו אם יעלה אחריו לוי יאמרו שהראשון כהן היה ואף שאמר במקום כהן כשקראוהו וכדלקמיה אפ"ה חיישינן מפני הנכנסים אח"כ שלא שמעו כשקראוהו [פרישה]:

(כד) יוכל לעלות - דלא גרע מישראל ודוקא כשאין הישראל גדול מהלוי דאל"ה יקראוהו ראשון ושוב לא יקראו ללוי כלל [אחרונים]. ולענין לקרות ללוי שלישי או רביעי במקום שקראו לישראל במקום כהן י"א דמותר ויש אוסרין ולפי המבואר לקמן בסוף סעיף י' במ"א בשם הלבוש דבמדינות אלו אין נוהגין לקרות לכהן או ללוי רק לאחרון או למפטיר אין נפקא מינה בזה:

(כה) וכשקוראין אותו - היינו בין כשקוראין ישראל במקום כהן או לוי:

6) אם היו כהן ולוי בבהכ"נ, וקרא הכהן וסבור שאין שם לוי והתחיל לברך ברכת התורה שנית, אין מפסיקין אותו

שולחן ערוך אורח חיים סימן קלה סעיף ז

אם היו כהן ולוי בבהכ"נ, וקרא הכהן וסבור שאין שם לוי (כו) <ז> והתחיל לברך ברכת התורה שנית, (כז) יא אין מפסיקין אותו.

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן קלה סעיף ז

(כו) והתחיל לברך - היינו ג"כ שאמר ברוך אתה ה' אבל ברכו לבד לא הוי התחלה ועולה הלוי לברך ולקרות וכאן אין צריך הכהן להמתין לקרות אח"כ דהלא כבר קרא מתחלה [אחרונים]:

(כז) אין מפסיקין אותו - הטעם כנ"ל:

7) אם אין לוי בבהכ"נ, כהן שקרא ראשון מברך שנית במקום לוי, אבל לא כהן אחר

שולחן ערוך אורח חיים סימן קלה סעיף ח

אם אין לוי בבהכ"נ, כהן שקרא ראשון מברך שנית במקום לוי, (כח) אבל לא כהן אחר, כדי שלא יאמרו (כט) יב <ח> שהראשון פגום.

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן קלה סעיף ח

(כח) אבל לא כהן אחר - וה"ה שלא יקרא ישראל במקום לוי כדי שלא יאמרו על הראשון שאינו כהן או שהוא פגום מדלא קרא אחריו לוי וגם שיטעו על הישראל הזה שהוא לוי:

(כט) שהראשון פגום - והא דלא קאמר שאחד מהם פגום וכדלקמן בס"ט משום דמיירי כאן אפילו היכא דמוחזק לן באביהם של שניהם שהם כהנים ומ"מ בראשון איכא לתלות שנתודע אחר שקראוהו דאבוה נסיב גרושה או שמא זנתה בסתר ונתחלל אח"כ זרעו מדין קדושת כהונה ולכך קראו שוב לכהן אחר אבל בשני ליכא למיטעי בזה דאי חלל הוא אף במקום לוי לא היה לן לקרותו כתבו האחרונים דאף בתענית כשאין הלוי מתענה יברך הכהן במקום לוי ולא יקראו לישראל:

8) וכן לא יעלו שני לוים זה אחר זה, כדי שלא יאמרו שאחד מהם פגום

בית יוסף אורח חיים סימן קלה

ח - ט ואמר אביי נקטינן אם אין שם לוי כהן קורא במקום לוי ודוקא כהן הראשון וכו' אבל כהן אחר לא יעלה שלא יאמרו הראשון פגום הוא וכן לא יעלו שני לויים זה אחר זה שלא יאמרו אחד מהם פגום הוא. גם זה שם והתם מפרש מאי שנא דבכהן אחר כהן לא חיישינן אלא לפגמו של ראשון ובלוי אחר לוי חיישינן לפגם שניהם:

ומ"ש דכהן הראשון שעומד במקום לוי מברך לפניה ולאחריה. פשוט שם בתוספות (ד"ה כי קאמרינן):

שולחן ערוך אורח חיים סימן קלה סעיף ט

וכן לא יעלו שני לוים זה אחר זה, כדי שלא יאמרו (ל) יג שאחד מהם פגום.

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן קלה סעיף ט

(ל) שאחד מהם פגום - אע"פ שיודעים שאביהם לוי איכא למיחש שאביהם נסיב ממזרת או נתינה ופסליה לזרעיה מקדושת לויה ואף שהוא ממזר מ"מ קורא בתורה כשאר ישראל:

9) נהגו לקרות כהן אחר כהן, בהפסק ישראל ביניהם

בית יוסף אורח חיים סימן קלה

י ויש מקומות שנוהגים לקרות הרבה כהנים בהפסק וכו'. כן כתב ה"ר דוד אבודרהם (עמ' קל) בשם רב עמרם ורבינו סעדיה (סדור רס"ג עמ' שסב) ונראה שטעמם משום דכיון שלא חששו בגמרא אלא לפגמו של ראשון והשתא דקרו בתריה לוי וישראל ואם אין שם לוי קרא הוא פעמים ואחריו קרא ישראל ליכא למיחש תו לפגמו של ראשון ותמהני דבכהאי גוונא איכא למיחש לפגמו של אחרון שיאמרו חלל הוא ולפיכך קראוהו אחר ישראל ועוד דלפגמו של ראשון נמי איכא למיחש שיאמרו אחר שקרא הישראל נודע שכהן ראשון חלל היה ולכן חזרו לקרות כהן אחר ומיהא בהא איכא למימר דאם איתא דפגום הוה בעודו קורא היו מרננים אחריו ומיד היו מודיעים אותו לחזן וכיון שלא הודיעוהו אז וכבר קראו שנים אחריו ליכא למיחש דילמא פגום הוא אבל לפגמו של אחרון הוה ליה למיחש ויש לומר דכיון דקרו בתריה לוי וישראל ליכא למיחש שיאמרו שהוא חלל דאם כן יצטרכו לומר שגם הלוי שקרא אחריו הוא פסול וכולי האי לא חיישינן. וכתב הכל בו (שם) בשם הרב בעל האשכול (ח"ב עמ' 69) דאי איכא שני כהנים חתנים אין ראוי שיקראו אותם זה אחר זה מפני פגמו של ראשון אלא עושין שתי שורות וקורא כהן ולוי וישראל ואח"כ כהן ולוי וישראל ואם ירצו לעשות כל השורה מהשבעה יעשו וכל מאן דקשיש או חשיב טפי ראוי לאקדומיה וכבר כתבתי בסמוך (ד"ה כתב הרשב"א) תשובת הרשב"א בזה וכתבה האגור (סי' קפו) וכן כתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב בשם ארחות חיים (סי' כח) ובשם תשובת רשב"א וששמע שכך נוהגים במקומות מארגון וזה עולה כפי מה שכתב רבינו שנוהגים בקצת מקומות לקרות הרבה כהנים בהפסק ישראל ביניהם ומכל מקום תמהני היאך כתב שהשיב כן הרשב"א שהרי גבי לוי אחר לוי כתב בשמו שאע"פ שישראל מפסיק ביניהם ואפילו אמר אע"פ שהוא לוי כתב בשמו שאע"פ שישראל מפסיק ביניהם ואפילו אמר אע"פ שהוא לוי אינו מוציאו מידי פגם וכתבתיו בסמוך (ד"ה ורבינו ירוחם) אם לא שנאמר דהרשב"א לחוד ורשב"א לחוד: ומכל מקום האידנא נהוג עלמא לקרות כהן אחר כהן בהפסק ישראל ביניהם וכשקורא החזן לשני אומר אע"פ שהוא כהן ואפשר דטעמא משום דבזמן התלמוד שהיו ישראל מרובים במקום אחד אע"פ שהנשארים בבית הכנסת ידעו שהוא כהן חיישינן לנכנסים שהם מרובים אבל האידנא דקהלות ישראל קטנות הן בעוונות כיון שהנשארים בבית הכנסת יודעים שהוא כהן ליכא למיחש לנכנסים שהנשארים בבית הכנסת יודיעום שכבר אמר החזן אע"פ שהוא כהן ועם כל זה לא נהגו לקרות כהן אחר כהן בלא הפסק ישראל ביניהם כדי שלא יהו נראים כחולקים בהדיא על דין התלמוד דאמר כהן אחר כהן לא יקרא ועוד יש לומר שמי שהנהיג מנהג זה סבר דלא אמרינן כהן אחר כהן לא יקרא אלא בשאין הפסק ישראל ביניהם אבל כשיש הפסק ישראל ביניהם יקרא וכדברי רב עמרם ולכן נהגו לקרות כהן אחר כהן בהפסק ישראל ביניהם דוקא ומה שנהגו לומר אע"פ שהוא כהן לרווחא דמילתא הוא שאומרים כן אע"פ שאינו מעלה ולא מוריד:

שולחן ערוך אורח חיים סימן קלה סעיף י

<ט> נהגו לקרות כהן אחר כהן, (לא) יד בהפסק ישראל ביניהם, ואומר החזן כשקורא לשני: טו אע"פ שהוא כהן; (לב) וכיוצא בזה נוהגים בלוי אחר לוי. הגה: ולכן מותר לעלות ג"כ (לג) למפטיר בכי האי גוונא, ואם קורא מפטיר סתם אין לחוש לפגמו, דהרי לא מזכיר שמו. וי"א דאין לקרות (לד) כהן או לוי (לה) טז למנין שבעה, אבל לאחר שנשלם המנין יכולים לקרות כהן או לוי (אגור בשם מהרי"ו ומרדכי פ' הניזקין וב"י בשם ר' ירוחם), (לו) וכן נוהגין במדינות אלו; ומיהו (לז) במקום צורך ודחק יש לסמוך אסברא ראשונה.

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן קלה סעיף י

(לא) בהפסק ישראל - פי' שקרא מתחלה כל הסדר כתקנת חכמים כהן לוי וישראל אז מותר לחזור ולקרוא כהן [וה"ה דאם אין שם לוי וקרא הכהן פעמים ואח"כ ישראל נמי מותר לחזור ולקרוא כהן]. וכן מותר לקרוא שם לוי בכל עליות שירצו וכ"ש לאחרון או למפטיר והטעם דליכא למיחש כאן לפגמו של ראשון בזה דאי הוי פגום מיד היו מרננין אחריו והיו מודיעין אותו לחזן והיו קוראין אחר במקומו ולא היו ממתינין עד אחר קריאת ישראל ולפגמו של שני נמי ליכא למיחש שיאמרו על הכהן או הלוי שהם חללים דהא אומרים אע"פ שהוא כהן וכן בלוי שהוא לוי:

(לב) וכיוצא בזה נוהגים וכו' - ר"ל אע"ג דאמרינן בס"ט דלוי אחר לוי לא יקרא הכא כיון שהפסיק ישראל בינתים וגם אומר אע"פ שהוא לוי ליכא שום חששא וכנ"ל:

(לג) למפטיר בכה"ג - ר"ל שיזכור ג"כ שהוא כהן או לוי:

(לד) כהן או לוי וכו' - וה"ה אפילו אם ירצה לעשות סדר חדש דהיינו כהן לוי וישראל ג"כ אסור לשיטה זו כיון שהוא בתוך ז' קרואים. כתבו הפוסקים דבתענית לא יעלה כהן או לוי למפטיר שהוא ממנין הקרואים שהמפטיר הוא השלישי ואם אין שם ישראל היודע להפטיר מקרין אחרים אותו:

(לה) למנין שבעה - וה"ה ביו"ט לחמישי. ובדיעבד אם טעו וקראו לכהן או ללוי באמצע מנין הקרואים אם אפשר להחליף במפטיר או באחרון ימתין בתיבה ויקראו אחר במקומו והוא יעלה לאחרון או למפטיר ואם א"א כיון שעלה לא ירד ויברך וכמו שמסיים הרמ"א דבמקום צורך ודחק יש לסמוך אסברא ראשונה [אחרונים]:

(לו) וכן נוהגין וכו' - ובלבוש כתב דכהיום אפילו לאחר שבעה קרואים אין אנו נוהגין לקרותן אלא לאחרון שבהם וכן למפטיר וכן העתיקו שארי אחרונים והטעם איתא בלבוש דלא חיישינן באחרון לפגם כי אדרבה בדורות הללו מחשבין אחרון חשיב מכולם לפי שהוא מסיים הפרשה ולגדול שבצבור קורין לאחרון ואע"פ שקוראין לאחריו המפטיר הרי מפסיקין בינו ובין המפטיר בקדיש וגם במפטיר אין מקפידין אם הוא כהן [דהוי כתחלת קריאה וכדלקמיה] ואפילו אם האחרון היה ג"כ כהן אין חוששין משום כהן אחר כהן כיון שהקדיש מפסיק ביניהן עכ"ל הלבוש ומ"מ במקום צורך כגון שיש ב' חתנים ושושבינים ולכל אחד מהן יש כהנים ולוים חולקין את הפרשה לשנים מתחלה קורין ז' גברי לאחד ואח"כ קורין לחתן השני ושושביניו. כתבו האחרונים דבשמחת תורה שמוציאין שלשה ס"ת יכולין להיות שלשה כהנים אחד חתן תורה ואחד חתן בראשית ואחד מפטיר כיון שכ"א קורא בספר אחר אבל בר"ח טבת שחל בשבת שיש ג"כ שלשה ספרים אז בספר הראשון שקורין בו פרשת השבוע אין לקרות לכהן לבסוף אף אם הוסיפו וקראו בו יותר משבעה לפי שעדיין אין משלימין הקריאה בספר הזה והמשלים הוא בספר השני שקורין בו פרשת ר"ח רק בספר השני שבו משלים האחרון ובספר שלאחריו שקורין בשל חנוכה למפטיר רשאים לקרות לכהן להיות אחרון וגם כהן למפטיר וכן בשבת של פרשת שקלים או של פרשת החודש שחל בר"ח שיש ג"כ שלשה ספרים אין לקרות כהן להשלים הקריאה בספר הראשון רק בשני ספרים האחרונים רשאים לקרות כהנים לאחרון ולמפטיר כמו שכתבתי [שערי אפרים וע"ש בפתחי שערים מה שהביא עוד בשם הפמ"ג לענין חוה"מ של סוכות ותמה עליו]:

(לז) במקום צורך ודחק וכו' - כגון בשמחת תורה וכה"ג יש לסמוך דמיד שקרא ג' קרואים הראשונים כהן לוי וישראל מותר לקרות אח"כ כהן או לוי וכמ"ש לעיל בדעת המחבר. ודע דאפילו אם נסמוך אסברא ראשונה מ"מ יש הרבה ראשונים ואחרונים שסוברין שאין להקל לקרות כהן ולוי בעלמא אלא א"כ יעשו סדר חדש דהיינו כהן ולוי וישראל דבזה אין לחוש לפגמא כלל שיאמרו עליו שאינו כהן שהרי קורין אחריו לוי אבל בלא סדר אין לקרוא כהן או לוי משום פגמא [ולפי סברא זו אפילו לאחרון או למפטיר אין לקרוא כהן ולוי אלא שבזה כבר נהגו העולם להקל וכן סתמו האחרונים. וכמש"כ הלבוש בטעמו של דבר וכנ"ל] וע"כ מן הנכון ליזהר בזה לקרותם דוקא על הסדר ואפילו כשקורין אותם לאחר ז' קרואים:

10) עיר שכולה כהנים, אם יש ישראל אחד ביניהם אותו ישראל קורא ראשון, מפני דרכי שלום

בית יוסף אורח חיים סימן קלה

יב כתב הכל בו (שם) בשם גאון דבית הכנסת שרובן כהנים ויש ביניהם ישראל אחד או שנים קורא כהן ראשון ואחריו לוי ואחריו ישראל ואח"כ קורין לכהן ואומר יעמוד פלוני ואע"פ שהוא כהן ואחריו לוי ואחריו ישראל ורבינו ירוחם (נ"א ח"ג כ.) כתב עיר שכולה כהנים ואין שם כי אם שנים או שלשה ישראלים לא יקראו כהנים להשלים למנין שבעה ועיר שכולה כהנים ואין בה ישראל כלל נראה לי דכהן קורא פעמים ושוב יקראו נשים דהכל עולים למנין שבעה ואפילו קטן ועבד ואשה. ועיר שכולה כהנים ואין בה ישראל כלל ולא נשים ולא קטן לא יקראו בתורה כלל וכן כתוב בהגהות מיימוניות (שם אות ר) בשם הר"ם וכן כתב המרדכי בפרק הניזקין (סי' תד) בשם הר"ם ג"כ ונתבאר בדבריו דהא דאמרינן דכשכולם כהנים ואין שם אלא שנים או שלשה ישראלים לא יקראו הכהנים להשלים למנין שבעה שאותם שלשה קורים וחוזרים וקורים כמו בני העיר שאין להם מי שיקרא אלא אחד עומד וקורא ויושב וחוזר ועומד וקורא עד שבעה פעמים כדאיתא בתוספתא דמגילה (פ"ג הי"א) ע"כ ולפי זה שנים או שלשה ישראלים דנקט לאו דוקא דהוא הדין כשישראל אחד לבדו בעיר שכולה כהנים שיקרא כהן פעמים ואח"כ יעמוד אותו ישראל ויקרא ויחזור ויברך ויקרא עד תשלום שבעה פעמים: ורבינו הגדול מהר"י אבוהב כתב ואם אין בבית הכנסת אלא כהנים יש מי שכתב שכהן אחד קורא ומברך וחוזר וקורא ומברך עד שישלים למנין הקורים והרשב"א כתב בתשובה (ח"א סי' יג וסי' תשלג) שכהן קורא אחר כהן שאין שם משום פגם ראשון שהרי הכל יודעים שאין שם אלא כהנים וכן יעשה עד שישלים מנין הקורים ובבית הכנסת שרובה כהנים ויש ביניהם ישראל אחד או שנים יש אומרים שיעלה כהן ואחריו ישראל וישראל חוזר וקורא עד שישלים כל המנין ור"י בעל המנהיג כתב שישראל קורא ראשון מפני דרכי שלום ושוב אין כאן מחלוקת וכן כתוב בירושלמי (גיטין פ"ה ה"ט) עיר שכולה כהנים ישראל קורא ראשון מפני דרכי שלום פירוש שלא יהא מחלוקת בין הכהנים לומר למה אתה עולה ראשון יותר ממני אבל כשישראל קורא ראשון אחר כך יעלה מי שיעלה אינו עולה אלא בתורת ישראל עכ"ל רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל. ומה שכתב שאם אין בבית הכנסת אלא כהנים יש מי שכתב שכהן קורא ומברך וחוזר ומברך וכו' כן כתבו התוספות בהניזקין (נט: סוד"ה כי קאמרינן) והמרדכי בפרק הקורא את המגילה עומד (סי' תתיא) וזה לשון תשובת הרשב"א (שם) לפי פשטה של שמועה היה נראה שאין כהן קורא לעולם אחר כהן ועיר שכולה כהנים כהן אחד קורא ויושב וחוזר וקורא ויושב שבעה פעמים אלא שבירושלמי דהניזקין א"ר חנינא עיר שכולה כהנים ישראל קורא ראשון משום דרכי שלום כלומר אם יש שם ישראל אחד ביניהם מכאן אתה למד שבמקום שכולם כהנים או שאין ישראלים כדי ספקם כהן קורא אחר כהן שאין שם משום פגם שהרי הכל יודעים שאין שם אלא כהנים ואין כהן שני קורא משום פגם הראשון אלא מפני שאין שם ישראל וכן שלישי וכן רביעי וכן כולם עכ"ל והיא בתשובות להרמב"ן סימן קפ"ו וזה מבואר כדברי המנהיג והכי נקטינן וכך הם דברי רבינו בסוף סימן קמ"ג והירושלמי הזה שהביא כתב עליו מהר"י קולון בשורש ט' דהיינו למאן דאמר דאין כהן קורא ראשון אלא מדרבנן אבל למאן דאמר דאורייתא לא ומיהו כתב שהתוספות (חולין פז. ד"ה וחייבו) המרדכי (שם סי' תרנו) פסקו כמאן דאמר דרבנן: כתב המרדכי בפרק הניזקין (סי' תג) בשמחת תורה שקורין כהן או לוי חתן תורה או חתן בראשית שאני התם שכבר קראו חמשה כמשפט היום ולא סלקי למנינא וכן ליכא למיחש לנכנסין ויוצאים ועוד שמפסיקין להם וקורים פיוטים וקורים להם בשם חתן תורה ובשם חתן בראשית וברוב מקומות הולכים עמהם חשובי הקהל ומינכרא מילתא טובא וכן כתב ג"כ רבינו ירוחם (שם). ולמנהגא דידן דקרינן כהן אחר כהן בהפסק ישראל ביניהם ואומר החזן אע"פ שהוא כהן בלאו הני טעמי דלעיל יכולים לקרות כהן או לוי לחתן תורה או לחתן בראשית:

שולחן ערוך אורח חיים סימן קלה סעיף יב

עיר (מג) כ שכולה כהנים, אם יש (מד) ישראל אחד ביניהם אותו ישראל קורא ראשון, (מה) <יא> מפני דרכי שלום; וכל שאין בהם ישראל כדי סיפוקם, או שאין שם ישראל כלל, קורא כהן אחר כהן, שאין שם משום פגם, שהכל יודעים שאין שם אלא כהנים; והוא הדין לעיר שכולה לוים.

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן קלה סעיף יב

(מג) שכולה כהנים וכו' - והיינו דוקא כשאין שם ג"כ לוי כלל שאין יכולין להתקיים כסדר שתקנו חז"ל וע"כ טוב לשנות מפני השלום אבל אם יש שם עוד לוי אחד יקראו כסדר המשנה כהן לוי ישראל ואח"כ את השאר יקראו כהנים:

(מד) ישראל אחד ביניהם - אבל אם יש שני ישראלים וכ"ש יותר הוא בכלל מה שכתב השו"ע אח"כ שאין בהם ישראל כדי סיפוקם וע"כ יקרא הכהן בתחלה וגם יקרא הכהן במקום לוי ואח"כ יקראו הישראלים ויתר העליות ישלימו בכהנים. ואם יש שני לוים ושני ישראלים קורא כהן לוי וישראל ואח"כ עוד כהן ולוי וישראל וכהן קורא שביעי וכ"ש יתר עליות הנוספות:

(מה) מפני דרכי שלום - שלא יאמר כל אחד למה אתה קורא ראשון יותר ממני וה"ה כשיש רק לוי אחד בעיר שכולה כהנים אותו לוי קורא ראשון מהאי טעמא. אם אין שם אלא כהנים ולוים יקרא כהן אחר כהן בהפסק לוי בינתים. כהן שהוא אבל ואין כהן אחר בביהכ"נ בשבת מותר לקראו לכהן שלא יהיה נראה כאבלות בפרהסיא ובחול לא יעלה דאבל אסור בד"ת ומ"מ בין בחול ובין בשבת יותר טוב שיצא מתחלה מביהכ"נ ויקראו לישראל וללוי במקום כהן [א"ר וש"א]:

11) לא יקדים חכם ישראל לכהן עם הארץ לברך לפניו דרך חק ומשפט

שולחן ערוך אורח חיים סימן רא סעיף ב

(ח) ג לא יקדים חכם ישראל לכהן עם הארץ לברך לפניו (ט) דרך חק ומשפט, אבל לתת לו החכם (י) רשות שיברך, אין בכך כלום; (יא) אבל כהן ת"ח (יב) מצוה להקדימו, שנאמר: וקדשתו (ויקרא כא, ח) (יג) ד לפתוח [ו] ראשון ולברך ראשון (וע"ל סימן קס"ז).

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן רא סעיף ב

(ח) לא יקדים וכו' - ואמרינן בגמרא דהוא בכלל משניאי אהבו מות שמשניא את התורה בפני ההמון שיאמרו שאינה חשובה כ"כ בראותם שהחכם שפל לפני ע"ה דאף שהוא כהן מעלת התורה גדולה ממעלת הכהונה:

(ט) דרך חק וכו' - ר"ל שמקדימו מפני משפט הכהונה:

(י) רשות - ר"ל אין בזה פחיתות ערך לת"ח מדאינו מברך בלתי רשותו ואפילו אם הוא אינו כהן יכול ליתן לו רשות לברך:

(יא) אבל כהן ת"ח וכו' - וה"ה כששניהם אינם חכמים:

(יב) מצוה להקדימו וכו' - ואפילו אם הת"ח הוא גדול ממנו דאין עליו חיוב לכבדו מחמת מצות וקדשתו מ"מ טוב שיקדים הכהן לפניו כיון שהוא ג"כ חכם והעושה כן הוא מאריך ימים:

(יג) לפתוח ראשון - בקריאת התורה ולברך ראשון בסעודה בברכת המוציא ובבהמ"ז וכן להוציא בקידוש דוקדשתו הוא לכל דבר שבקדושה וכתבו הפוסקים דבכלל לפתוח ראשון הוא להיות ראש המדברים בכל קבוץ עם ולדרוש תחלה וה"ה בישיבה ידבר בראש ועיין במ"א שמצדד דהלימוד מוקדשתו הוא דאורייתא (ולא אסמכתא בעלמא) ומ"מ אם הכהן רוצה לחלוק כבוד לאחר בכל זה רשאי ורק בקריאת התורה אינו יכול למחול וכדלעיל בסימן קל"ה במ"ב סק"ט אמרי' בגמרא דהכהן יטול מנה יפה ראשון [ור"ל שישראל צריך ליתן לכהן מנה יפה ראשון לכל המסובין] והיינו דוקא בחברים המסובין בסעודה או בצדקה אבל כשהכהן חולק איזה שותפות עם חבירו ישראל לא דאדרבה אמרינן בגמרא כל הנותן עינו בחלק יפה אינו רואה סימן ברכה לעולם וצ"ע למה אין נזהרין עכשיו להקדים לכהן לכל הנך מילי [מ"א וע"ש שמצדד למצוא קצת טעם למנהג ומ"מ לכתחלה בודאי יש ליזהר בזה]. טוב להקדים הלוי ג"כ לישראל אם הם שוין בחכמה בבהמ"ז ובהמוציא וכן בנתינת הצדקה דהא מקדימין אותו בקריאה ג"כ לפני ישראל:

12) בשבת ויו"ט ויום הכפורים, קורים אחר הלוי ת"ח הממונין על הציבור, ואחריהם ת"ח הראוים למנותם

טור אורח חיים סימן קלו

ובשבת שקורין ז' קורין אחר לוי ת"ח הממונים על הציבור ואחריהם ת"ח הראויין למנות לפרנסים על הציבור ואח"כ בני ת"ח שאבותיהם ממונים על הציבור ואח"כ ראשי כנסיות וכל העם:

בית יוסף אורח חיים סימן קלו

א ובשבת שקורין שבעה קורים אחר לוי תלמידי חכמים הממונים על הציבור וכו'. בהניזקין (ס.) אחריהם מי קורא כלומר אחר כהן ולוי תלמידי חכמים הממונים על הציבור ואחריהם תלמידי חכמים הראויים למנותם וכו' ופירש רש"י הראויים למנותם וכו'. כדאמרינן בפרק ואלו קשרים (שבת קיד.) איזהו תלמיד חכם הראוי למנותו פרנס על הציבור כל ששואלים אותו דבר הלכה בכל מקום ואומרה:

ומ"ש רבינו ובשבת. לאו דוקא דהוא הדין ליום טוב ויום הכיפורים שקורים על זה הסדר אלא מפני שמנה כאן מדרגות זולת כהן ולוי שהם שבעה עולים לכך נקט שבת:

שולחן ערוך אורח חיים סימן קלו

סעיף א

* (א) בשבת ויו"ט ויום הכפורים, קורים אחר הלוי (ב) ת"ח הממונין על הציבור, ואחריהם ת"ח הראוים למנותם פרנסים על הציבור (ששואלים אותו דבר הלכה בכל מקום ואומר), ואח"כ בני ת"ח (ג) שאבותיהם ממונים על הציבור, (ד) ואח"כ ראשי כנסיות (ה) וכל העם.

משנה ברורה סימן קלו

(א) בשבת ויו"ט וכו' - שקורין הרבה:

(ב) ת"ח הממונים וכו' - כתב מהרי"ל מצוה לקרות בי"ט אנשים המעמידים הקהלה לפיכך הם קודמין לכל אם אין שם ת"ח מופלג [מ"א]:

(ג) שאבותיהם וכו' - שמחוייבין לכבדם בשביל כבוד אבותם שיש בזה כבוד לאבות:

(ד) ואח"כ ראשי כנסיות - וכ"ז מיירי במקומות שאין מוכרין המצות אלא שעומד הממונה וקורא לפי הכבוד אבל במקומות שמוכרין המצות ונופל המעות לצדקה כל הקונה אותם יש לו רשות לכבד למי שירצה ומלבד שיקרא לכל אחד לפי כבודו שלא יבוא לידי מחלוקת [לבוש] גם יקרא החיובים שזה לא מכרו לו [שערי אפרים]:

(ה) וכל העם - ועכשיו נהגו שגדול הצבור הוא המסיים הסדרה [אחרונים]. כתב בתשובת רמ"מ סימן ו' במקום שנהגו שהפרנס הוא עולה אינו רשאי למחול לאחר שיקרא במקומו ופרטי דין זה מבואר לקמן סימן קנ"ג סי"ב עי"ש במ"ב. כתב פמ"ג מה שנוהגין באיזה קהלות קטנות לקרוא לפי השנים ע"ה קודם לת"ח לאו שפיר עבדי ואיסורא הוא ועיין בבה"ל מה שהעתקנו מלבוש ומשערי אפרים ומיתר האחרונים בענין הנהגת החיובים לעלות לתורה:

ביאור הלכה סימן קלו

* בשבת ויו"ט וכו' - ועתה נסדר החיובים שהסגן מחוייב לצוות לקרותם קודם לאחרים וכפי התקנות והנהגות שהנהיגו רבותינו הגדולים וכפי המבואר בלבוש ומ"א בסי' רפ"ב וש"א. חתן ביום חופתו. חתן בשבת קודם החתונה שמזמרים אותו. נער שנעשה בר מצוה באותה שבת. בעל אשה יולדת בשבת שהולכת לביהכ"נ. חתן בשבת שאחר החתונה. יאר צייט בשבת שהוא יום שמת בו אביו או אמו. אבי ילד זכר בשבת שלפני המילה ויש מקומות שנוהגין שגם המוהל והסנדק הם חיובים ויש שאין נוהגין כן רק מכבדין אותן בהגבהת הס"ת. חתן ביום חופתו. היינו בחול כשיעשה החופה ביום זה הוא קודם לכל החיובים אפילו לנער שנעשה בר מצוה ביום זה וכ"ש שקודם ליא"צ. נער שנעשה בר מצוה באותו שבוע אם יש לו עירנית [דהיינו שהוא מתושבי העיר] הוא קודם לכל החיובים כיון שהוא זמן חינוכו [וכשקוראין נער בר מצוה אביו מברך ברוך שפטרני מעונשו של זה כדלקמן בסימן רכ"ה] מלבד חתן שמזמרין לו שהוא שוה לו ויטילו גורל ואם אין הנער שנעשה ב"מ מתושבי העיר אף שמחוייבין לקרותו מ"מ אין דוחה שום חיוב של תושבי העיר. החתן בשבת שקודם החתונה הוא ג"כ קודם לכל החיובים ואפילו אם לא תהיה החתונה באותו שבוע כגון שהולך לעשות חופתו בעיר אחרת רחוק מכאן דוחה ג"כ לכל החיובים ודוקא למי שמזמרין אותו אבל אלמן שאין מזמרין אותו אינו חיוב בשבת שלפני החתונה אפילו אם היא בתולה [ובשערי אפרים כתב שאם אין חיובים יש לקרותו קודם לאחרים] ואם היה החתן סבור שתהיה החתונה בשבוע זה ואח"כ נדחה החתונה והיה בשבוע אחר אם רוצה שיזמרו אותו שנית הוא חיוב לקרותו אז ואם לאו אינו חיוב. מי שהיה חתונתו מיום ד' ואילך הוא חיוב בשבת שאחריו ודוחה חיוב יא"צ ואבי הבן לפני המילה ודוקא שהוא בחור או שנשא בתולה וא"ל אינו חיוב ומי שאשתו הולכת לביהכ"נ הוא קודם לחתן זה אפילו לבחור שנשא בתולה [ובשער אפרים כתב דאפילו אם היה החתונה בשבוע זה קודם יום ד' אע"פ שאין דוחה חיוב אחר מ"מ יש לקרותו קודם לאחרים] ובחור שנשא בתולה קודם למי שנשא אלמנה ואלמנה לחלוצה וגרושה. יאר צייט הוא חיוב ונדחה מפני שאר חיובים חוץ מחיוב אבי הילד קודם המילה ואפילו אם המילה באותו שבת נדחה מפני היא"צ לפי שסופו לעלות בשבת שתלך לביהכ"נ ואם היא"צ אינו ביום השבת רק בשבוע שאחריו אינו חיוב לדחות אבי הילד ומ"מ נוהגין לקרותו כשאין חיוב אחר. אבי הילד בשבת כשאשתו בריאה והולכת לביהכ"נ מחויב לקרותו אבל אם היא חולה ואינה יכולה לילך אינו חיוב עד שתלך ואם הוא מ"ם יום לזכר או שמונים לנקבה הוא חיוב אף שאינה הולכת דהוא זמן הבאת הקרבן והמפלת בעלה חיוב אא"כ הפילה צורה שאין אנו בקיאין בה. בשבת כשאשתו הולכת לביהכ"נ [והיינו בין לבן ובן לבת] הוא קודם לכל החיובים חוץ החתן בשבת שמזמרין אותו ונער שנעשה בר מצוה שהם קודמין וכנ"ל. נוהגין לקרות התוקע לעלות לתורה בר"ה ויש מקומות שש"ץ המתפלל מוסף בר"ה הוא ג"כ חיוב לעלות לתורה באותו יום שהוא מתפלל ודוקא אם הוא תוקע ומתפלל בחנם אבל אם בא בשכרו אינו חיוב כלל ויש מקומות שבר"ה ויוה"כ אין משגיחין בחיוב כ"א על המתנדבים בעין יפה על צדקה. אם אחד קנה עליה אחת ונזכר הסגן שיש חיוב שצריך לקרותו יכול לחזור בו שמכירה בטעות הוא. אם יש שני חיובים שוים יטילו גורל מלבד אם אחד ת"ח הוא קודם. מי שהיה חולה ונתרפא וכיו"ב שצריך לברך ברכת הגומל יש לקרותו קודם לאחרים כיון שנהגו לברך בשעת קה"ת ומ"מ אינו דוחה שום חיוב כיון שמן הדין יכול לברך בעשרה אף בלאו עליה לס"ת יש לו לעשות כן ולא ידחה החיוב מפניו. נוהגין לקרות למי שעתיד לצאת לדרך ולהשתהות אחר השבת או בא מן הדרך וכן נוהגין לחלוק כבוד לאורח נכבד ולקרותו והוא טוב ויפה אך אין דוחין שום חיוב מהחיובים הנזכרים ופשוט דבמקום שהמנהג למכור המצות ונופל המעות לצדקה באלה שאינם מהחיובין רק משום מנהגא אין להפסיד צדקה בשבילם ומ"מ תלוי לפי ראות עיני הסגן ומשמע מאחרונים דאף במקום שנהגו למכור כל העליות ולא להשגיח אף על החיובים מ"מ חתן בשבת שקודם החתונה וכן נער שנעשה בר מצוה אין דוחין אותם. ונ"ל שאף יתר החיובים הנ"ל ג"כ אין לדחותם מכל וכל שהוא מנהג קדמונים רק עכ"פ יתנו להם בעליות הנוספות. ויתר פרטי כל הענינים עיין בשערי אפרים:

13) מה שאין מוציאין בשבת ספר שני לקרות פרשת המוספים, מפני שאין בה אלא שני פסוקים

שולחן ערוך אורח חיים סימן רפג

סעיף א

מה שאין מוציאין בשבת ספר שני לקרות פרשת המוספים, מפני (א) <א> שאין בה אלא שני פסוקים.

משנה ברורה סימן רפג

(א) שאין בה - ואין קורין בתורה פחות מג' פסוקים וכדלעיל סימן קל"ז ולהצטרף עמה פסוקים שלא מענינו של יום אי אפשר והתוס' כתבו עוד טעם לפי שצריך להפטיר בנביא בכל שבת מענינו של יום ואי קרינן בשל שבת א"כ יהא צריך להפטיר בדסליק מיניה והיינו מעניני שבת וא"כ יהיו כל ההפטרות מענין אחד:

14) העונה אמן, לא יגביה קולו יותר מהמברך

שולחן ערוך אורח חיים סימן קכד סעיף יב

העונה אמן, (מז) <ז> לא יגביה קולו יותר מהמברך.

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן קכד סעיף יב

(מז) לא יגביה קולו - משום דכתיב גדלו לד' אתי ונרוממה שמו יחדיו. ונראה דה"ה לענין ברכו או ברכת הזימון ג"כ לא יגביה העונה יותר מהמברך. עוד נראה דאם כונתו בהרימו קולו כדי לזרז להעם שיענו גם הם מותר עי' לקמן בסרט"ו ס"ג ועי"ש עוד דאחר קטנים בני חינוך צריך לענות אמן אחר ברכתן. ואחר שוטה אין לענות אמן דלאו בר מצוה כלל (ופמ"ג שכתב אחר חרש ושוטה שיגרא דלישנא הוא דחרש המדבר ואינו שומע בודאי חייב הוא במצות) ואחר נשים שבירכו על מ"ע שהז"ג יוכל לענות אמן [פמ"ג]:

15) אין הקורא רשאי להגביה קולו יותר מהמתרגם, ולא המתרגם יותר מהקורא

שולחן ערוך אורח חיים סימן קמה סעיף א

בימי חכמי הגמרא היו (א) נוהגים לתרגם, כדי שיבינו העם. אין הקורא רשאי לקרות לתורגמן יותר מפסוק אחד, ואין המתרגם רשאי לתרגם עד שיכלה הפסוק מפי הקורא; ואין הקורא רשאי לקרות פסוק אחר, עד שיכלה התרגום (ב) מפי המתרגם; ואין הקורא רשאי (ג) א להגביה קולו יותר מהמתרגם, ולא המתרגם יותר מהקורא; ואין הקורא רשאי לסייע למתרגם, ב שלא יאמרו: תרגום כתוב בתורה.

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן קמה סעיף א

(א) נוהגים לתרגם - בלשון תרגום כי לשונם היה ארמית:

(ב) מפי המתרגם - והכל כדי שלא יתבלבלו הצבור ויוכלו לשמוע כל הפרשה ככתבה מפי הקורא ואח"כ יבינו כל פירושה מפי המתרגם [לבוש]:

(ג) להגביה קולו - דכתיב משה ידבר והאלהים יעננו בקול והאי בקול היינו בקולו של משה [גמרא]:

16) צריך לקרות מעומד

שולחן ערוך אורח חיים סימן קמא סעיף א

(א) צריך לקרות א מעומד, (ב) <א> ואפילו ב לסמוך עצמו לכותל (ג) או לעמוד, אסור (ד) אלא אם כן הוא בעל בשר. הגה: (ה) <ב> וכן החזן הקורא צריך לעמוד עם הקורא (מרדכי הלכות קטנות).

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן קמא סעיף א

(א) צריך לקרות מעומד - הקריאה שקורין בצבור וילפינן זה מדכתיב ואתה פה עמוד עמדי משמע אפילו הש"י המקרא למשה היה עומד כביכול וא"כ כ"ש שכל ישראל היו עומדין מפני אימת הקב"ה הנותן אותה ואמרינן עוד כשם שניתנה באימה כך אנו צריכין לנהוג בה באימה ומ"מ בדיעבד שקראה מיושב יצא וא"צ לחזור ולקרות:

(ב) ואפילו לסמוך עצמו - היינו אפי' סמיכה קצת שאם ינטל אותו דבר לא יפול ג"כ אסור דצריך לעמוד באימה:

(ג) או לעמוד - הוא שלחן הקריאה וכה"ג:

(ד) אא"כ הוא בעל בשר - וה"ה חולה או זקן הרבה שקשה לו עמידה בלי סמיכה אך יזהר שיסמוך קצת ולא יסמוך כ"כ עד שאם ינטל אותו דבר יפול ואם א"א לו לסמוך כ"א בענין זה והוא צריך סעד לתומכו מותר גם בזה אך לא ישען על המפה שעל השלחן שתשמיש קדושה הוא אלא על השלחן עצמו:

(ה) וכן החזן הקורא - וה"ה הסגן שעומד אצל הס"ת [שערי אפרים]. עוד כתב שם פעמים שהס"ת ארוכה וגדולה הרבה והקורא שצריך לקרות מתוך הכתב וכן העולה שצריך לראות בס"ת מה שמקרא לפניו ולקרות אחריו בלחש וא"א להם לראות בראש הדף אם לא כששוחין עצמם סמוך לס"ת ועי"ז בא לידי סמיכה על השלחן יש להתיר שהרי נראה לכל שאין סמיכה זו דרך גאוה שזהו כשעומד זקוף וסמוך אבל זה שעומד מוטה וכפוף עמידה באימה הוא ויכול לעמוד סמוך [וכן בסגן שע"פ רוב עבודתו הוא שהוא אוחז ביד העשוי מכסף להורות לפני הקורא באיזה שורה ותיבה שהוא עומד עתה ולפעמים א"א לו כ"א כששוחה עצמו וסומך על השלחן מותר] אך יזהר שאחר שיקרא השורות העליונות מראש העמוד ויגיע בחצי העמוד או קרוב לו שאפשר לו לראות היטב בלי סמיכה יזקוף משחייתו כדי שלא יצטרך להיות סמוך כלל עכ"ד:

17) אין המפטיר מתחיל, עד שיגמרו לגלול הס"ת

שולחן ערוך אורח חיים סימן קמז סעיף ז

אין המפטיר (כב) מתחיל, י עד שיגמרו (כג) לגלול הס"ת, כדי שלא יהא הגולל טרוד, ויוכל לשמוע ההפטרה.

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן קמז סעיף ז

(כב) מתחיל - אפילו לומר ברכת הפטרה אבל בב' וה' שאומרים יה"ר אחר הקריאה א"צ להמתין על הגולל דאינו אלא מנהג:

(כג) לגלול הס"ת - עיין בפמ"ג שכתב דהמנהג להמתין עד עצם גמר גלילת הספר לבד אף שלא כרכו עדיין המפה עליה אך מרש"י לא משמע כן:

18) אסור לצאת ולהניח ס"ת כשהוא פתוח, אבל בין גברא לגברא, ש"ד

שולחן ערוך אורח חיים סימן קמו סעיף א

(א) א אסור לצאת ולהניח ס"ת * כשהוא פתוח, * (ב) אבל בין גברא לגברא, * (ג) ב ש"ד =שפיר דמי=.

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן קמו סעיף א

(א) אסור לצאת וכו' - וע"ז נאמר ועוזבי ה' יכלו ומתרגמינן ודשבק אורייתא דיי' ישתצון ואפילו איכא עשרה דצייתי לס"ת זולתו וגם הוא כבר שמע קה"ת בעשרה אפ"ה אסור:

(ב) אבל בין גברא לגברא - והוא כשנשארו עשרה בביהכ"נ:

(ג) שפיר דמי - והיינו כשכבר שמע קה"ת או שדעתו לבוא מיד וגם זה אינו מותר כ"א כשהוא לצורך גדול:

19) כיון שהתחיל הקורא לקרות בס"ת, אסור לספר אפילו בד"ת, אפי' בין גברא לגברא

טור אורח חיים סימן קמו

גרסינן בפ"ק דברכות ועוזבי ה' יכלו זה המניח ספר תורה כשהוא פתוח ויוצא ואפילו בין פסוק לפסוק אסור לצאת אבל בין גברא לגברא שפיר דמי גרסינן בפרק ואלו נאמרין כיון שנפתח ס"ת אסור לספר אפי' בד"ת שנאמר וכפתחו עמדו כל העם ואין עמידה אלא שתיקה שנאמר כי עמדו ולא ענו עוד והא דאיתא בפ"ק דברכות רב ששת מהדר אפיה וגריס פי' בשעת קריאת התורה פירש"י שהיה גורס בלחש דהא דאמרינן שאסור לספר היינו דוקא בקול רם לפי שמונע האחרים מלשמוע אבל בלחש שרי ובה"ג פירש ה"מ דאסור לספר בדליכא י' דצייתי לס"ת אבל אי איכא י' דצייתי שפיר דמי ורי"ף פי' דוקא רב ששת שתורתו אומנתו אבל אינש אחרינא אסור כתב רב שר שלום ס"ת בין כשמוציאים אותו בין כשמחזירים אסור /אותו/ למקומו עומדים מפניו לאלתר ויושבין לאלתר ואין צריכין לעמוד עד שעונין הציבור יהא שמיה רבה ולא ראינו מי שנוהג כך דמה שכתוב וכפתחו עמדו כל העם אותה עמידה שתיקה היא אבל לעמוד מפני ס"ת עד שעונין אמן יהא שמיה רבא לא שמענו:

בית יוסף אורח חיים סימן קמו

ב גרסינן בפרק ואלו נאמרין (סוטה לט.) כיון שנפתח ס"ת אסור לספר וכו' והא דאיתא בפרק קמא דברכות (ח.) רב ששת מהדר אפיה וכו'. הפירוש שכתב רבינו בשם רש"י כתבוהו התוספות (ד"ה רב ששת) והרא"ש (סי' ז) והמרדכי (סי' טז) והפירוש שכתב בשם בה"ג כתבוהו המרדכי (שם) והגהות אשירי (שם) בפרק קמא דברכות וגם הרי"ף כתבו בפרק הקורא את המגילה עומד (יד:) אבל כתב דמסתברא כדברי האומרים דדוקא רב ששת שתורתו אומנותו אבל איניש אחרינא לא וכן דעת הרמב"ם בפי"ב מהלכות תפילה (ה"ט) והגהות (אות ו) כתבו בשם התוספות (שם) נראה מלשון הספר דאמר אסור לספר דהיינו בקול רם אבל בלחש שרי אבל נראה מדברי הגאונים דאסור. וכתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל דלדעת בה"ג נמי אסור לספר במילי דעלמא אע"פ שיש עשרה דצייתי לס"ת ולא התיר אלא לדבר בדברי תורה. וכתב הרא"ש בפרק קמא דברכות (שם) דאין לומר שאני רב ששת דמהדר אפיה דא"כ הוה ליה לאתויי מילתיה דרב ששת התם בסוטה: ותלמידי ה"ר יונה (ברכות ד. ד"ה רב ששת) כתבו שיש מפרשים דדוקא רב ששת היה מותר מפני שהיה סגי נהור ולא היה מחוייב בקריאת התורה דדברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם על פה (גיטין ס:) אבל מי שאינו סגי נהור אסור לספר אע"פ שתורתו אומנותו ונראה למורי שאם קודם שנפתח ס"ת חוזר פניו ומראה עצמו שאינו רוצה לשמוע ס"ת אלא לקרוא ומתחיל לקרוא מותר לקרות ואפילו לכל אדם דכיון שכבר התחיל במצוה וראו אותו שקבע לקרוא אינו פוסק בעבור ס"ת אבל אם לא התחיל קודם אין לשום אדם ואפילו מי שתורתו אומנותו לספר בשום ענין כלל אח"כ: והכלבו (סי' כ יא:) כתב שיש אומרים דהא דאסור לספר הוא לפי מנהגם שהקורא ראשון היה מברך לפניה והמסיים לאחריה והאמצעיים לא היו מברכין כלל ומפני כך היה בדין שלא לספר כלל שמא יצטרך לעלות ולקרות ואם יספר בין שתי הברכות יהיה הפסק ומכל מקום אדון לעשות כדעת הראשון אף לפי מנהגינו שלא לספר כלל ע"כ וכן דעת כל הפוסקים שכתבו דין זה סתם ולא חילקו בין זמן לזמן: וכתב הרשב"א בתשובה (ח"א סי' רו) דאפילו מי שהשלים הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום אסור לספר משנפתח ס"ת: כתוב בשבלי הלקט (סי' לט) מצאתי כתוב בשם רבינו שמחה האידנא אמאי נהוג לקרות ולעיין בספרים בעוד שהם קורים ויש לומר דדוקא לספר אסור כדי שלא יהיו נטרדים שאר השומעים אבל לקרות בלחש שפיר דמי מיהו תימה לרבי שגם הוא מצוה לשמוע קריאת התורה דכתיב (נחמיה ח ג) ואזני כל העם אל ספר התורה ואם יקרא בספר לא יוכל להבין מה שקורין הילכך נראה דאסור עכ"ל: וכל מיני התרות אלו שכתבו המפרשים להקל בשמיעת קריאת התורה אינם ענין לפרשת זכור (דברים כה יז - יט) שהיא מן התורה בעשרה כמבואר בדברי הרא"ש פרק שלשה שאכלו (סי' כ) ובדברי סמ"ק והתוספות ריש פרק היה קורא (ברכות יג. ד"ה בלשון) כתבו דפרשת זכור ופרשת פרה (במדבר יט א - כב) הוו דאורייתא: כתב ה"ר יונה בפרק קמא דברכות (ד. ד"ה רבי אבהו) דאע"ג דמותר למיפק בין גברא לגברא לדבר אסור כדאמרינן כיון שנפתח ס"ת אסור לספר ואע"פ שסוגרים הספר בנתיים אפילו הכי אסור שלא אמרו כל זמן שיהיה פתוח אלא כיון שנפתח דמשמע דמשעה שנפתח בפעם הראשונה אסור לספר כלל עד שיסיימו כל הפרשה עכ"ל ונראה דטעמא משום דאיכא למיחש שמא ימשך הדיבור אף בשעה שקורין ומיהו נראה דלא מיתסר לדבר מעת שנפתח ממש אלא מעת שיתחיל הקורא לקרות וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל (תפלה פי"ב ה"ט): כתוב במרדכי (סי' יט) ובהגהות אשירי פרק קמא דברכות (סי' ז) בשם אור זרוע (ח"א סי' יא) דלקרות שנים מקרא ואחד תרגום בשעת קריאת התורה שרי לכולי עלמא וכן היה נוהג ה"ר יהודה החסיד וכן כתב סמ"ק סימן קנ"ג וכן כתב הכל בו (שם) בשמו וכן כתבו הגהות מיימון בפי"ב (אות ז) וכתבו שכן עשה רי"ם ואח"כ כתבו ומכל מקום הר"ם כשחזר הפרשה בעת ההיא היה שותק בזמן ששליח ציבור קורא עד בין גברא לגברא וכן כתב דאסור ללמוד או לקרות הפרשה בעת קריאת התורה דאין לנו מי שתורתו אומנותו עכ"ל: ולענין הלכה כדאי הם הנך רבוותא דשרו לסמוך עליהם [בדק הבית] ומכל מקום נכון לכוין אדם דעתו בכל הפרשיות ולשמעם מפי שליח ציבור [עד כאן]:

שולחן ערוך אורח חיים סימן קמו סעיף ב

(ד) ג כיון שהתחיל הקורא לקרות בס"ת, אסור לספר (ה) ד אפילו בד"ת, (ו) אפי' בין גברא לגברא, ואפילו (ז) אם השלים הוא הפרשה; * (ח) ויש מתירים לגרוס (פי' ללמוד) בלחש, וי"א שאם יש י' דצייתי (פי' המשימין לבם) לס"ת, מותר לספר (בד"ת) (ב"י בשם מהרי"א); ויש מתירים (ט) למי שתורתו אומנתו; ויש מתירים (י) למי שקודם שנפתח ס"ת מחזיר פניו ומראה עצמו שאינו רוצה לשמוע ס"ת אלא לקרות, ומתחיל לקרות; * ולקרות שנים מקרא ואחד תרגום בשעת קריאת התורה, (יא) ה שרי. (יב) וכל זה אינו ענין לפרשת זכור (דברים כה, יז - יט) (יג) ופרשת פרה (במדבר יט, א - כב), שהם בעשרה מדאורייתא, שצריך לכוין ולשומעם מפי הקורא; * (יד) והנכון שבכל הפרשיות (טו) ראוי למדקדק בדבריו לכוין דעתו ולשומעם מפי הקורא.

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן קמו סעיף ב

(ד) כיון שהתחיל - והמ"א מצדד לומר דמשעה שנפתח הס"ת אפילו לא התחיל עדיין הקורא לקרות ג"כ אסור וכן משמע דעת הגר"א בביאורו דמשעה שפתחו הס"ת כדי לברך אסור לספר:

(ה) אפילו בד"ת - וכן לפרש דבר תורה או להורות הוראה לאדם ששואל אסור ולאפרושי מאיסורא מותר לומר בדרך קצרה אם אי אפשר להפריש ע"י רמיזה:

(ו) אפילו בין גברא לגברא - שמא ימשך הלמוד בעת הקריאה והב"ח מיקל בלמוד בין גברא לגברא ובא"ר מצדד דעם אחרים אין להקל שמא ימשך [ובבינו לבין עצמו המיקל ללמוד אז אין למחות בידו] אך להורות אז הוראה לפי שעה אין להחמיר דלא שכיח כ"כ בזה שמא ימשך:

(ז) אם השלים וכו' - שנים מקרא ואחד תרגום וע' בפמ"ג שמצדד לומר דאפי' אם כבר שמע קריאת התורה בעשרה ג"כ אסור וכן משמע בביאור הגר"א:

(ח) ויש מתירים וכו' - מיירי דאיכא עשרה דצייתי לס"ת מבלעדו ואפ"ה אינו מותר בקול רם לדעה זו כדי שלא יטריד שאר השומעים:

(ט) למי שתורתו אומנתו - היינו דאפילו היכא דאיכא עשרה דצייתי אינו מותר ללמוד בעת הקריאה כ"א בשתורתו אומנתו שאינו מבטל שום שעה מלמודו ועי' בא"ר שהביא בשם כמה ראשונים דהשתא אין לנו תורתו אומנתו לענין זה:

(י) למי שקודם וכו' - טעם שיטה זו דס"ל שכיון שכבר התחיל במצוה מתחלה וראו אותו אנשי ביהכ"נ שכבר קבע עצמו ללמוד אינו מחוייב לפסוק אבל אם לא התחיל מתחלה אין לשום אדם ואפילו מי שתורתו אומנתו ללמוד בשום אופן כלל [תר"י]:

(יא) שרי - לכל הדעות שנזכרו לעיל כיון שהוא מעין מה שקורא הש"ץ אע"פ שאין קורא ממש בפסוק שהש"ץ קורא ומ"מ גם זה אינו מותר רק בלחש שלא יבלבל דעת השומעים [פמ"ג]:

(יב) וכל זה אינו ענין - ר"ל כל הקולות הנזכרים בסימן זה לענין שמיעת הקריאה:

(יג) ופרשת פרה - עיין בבאור הגר"א ופר"ח וש"א שכתבו דאינו עיקר ופרשת פרה הוא מדרבנן מ"מ לענין זה מסתברא דגם לדידהו לא מקילינן כל הקולות הנ"ל:

(יד) והנכון שבכל הפרשיות וכו' - ר"ל אפילו להעביר הסדרא שמו"ת בשעת הקריאה אינו מן המובחר אלא ראוי לדקדק ולשמוע מפי הקורא מלה במלה:

(טו) ראוי למדקדק בדבריו - ופר"ח כתב דמעיקר הדין הוא שאסור לעסוק בשום דבר ואפילו בשמו"ת בשעת הקריאה ואפי' איכא עשרה דצייתי זולתו וכן הביא מ"א בשם של"ה שמחמיר בזה אלא צריך לשתוק ולשמוע הקריאה מפי הש"ץ וכן דעת הגר"א במעשה רב [ומ"מ לקרות שמו"ת או עם פירש"י בין גברא לגברא מותר אפילו לדעה זו] והמ"א הביא בשם מטה משה דנכון לקרות בלחש מלה במלה עם הש"ץ דבלא זה א"א לכוין ולשמוע וכ"כ כמה אחרונים:

ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן קמו סעיף ב

* ויש מתירים לגרוס בלחש - שיטה זו היא שיטת התוספות והרא"ש אמנם באמת שיטה זו תמוה לכאורה מאד דמאי מהני שיגרוס בלחש שלא יבטל שארי השומעים קה"ת מ"מ גם הוא מצווה לשמוע קה"ת ואם ילמוד את למודו לא יתן לבו לשמוע מה שקורא הקורא ואפילו אם יש עשרה דצייתי מאי מהני לגבי דידיה הא על כל איש ואיש מוטל החיוב דתקנת עזרא ובאמת כבר תמה בזה הקדמון בעל שבולי הלקט על שיטה זו בסימן ל"ט והובא בב"י ומפני זה דחאה מהלכה. ולולא דמסתפינא הו"א דשיטה זו מיירי שכבר יצא בעצמו ידי קה"ת ואפ"ה בקול רם אסור שלא יטריד שאר השומעים וכן דעת בה"ג שנזכר אחר זה יהיה ג"כ מיירי רק בכה"ג [וכן משמע קצת בפסקי הרא"ש דבלחש לבד אינו היתר כ"א בצירוף דתורתו אומנתו שעי"ז פטור בעצם מקה"ת לשיטת רב אלפס ע"ש ועיין בפר"ח] ולפ"ז אפשר דקאי המחבר רק אמאי דסמיך ליה שכבר השלים הפרשה ולפי מה שכתבנו במ"ב דאפילו כבר יצא ידי קריאה אלא דבאמת מדברי המחבר בסוף סעיף זה שכתב וכ"ז אינו ענין וכו' לא משמע כן וצ"ע:

* ולקרות שנים מקרא וכו' - עיין במ"א שהביא בשם תה"ד דמותר אפילו ליכא עשרה דצייתי לס"ת כיון דגם הוא עסוק באותו ענין ובאמת אין דברי תה"ד מוכרחין כלל ומה שהביא ראיה מאו"ז שכתב דבזה מותר לכו"ע אין כונתו אפילו בדליכא י' אלא אדלעיל מינה קאי שהביא מתחלה דעת ר"ח דדוקא בתורתו אומנתו כרב ששת והאידנא לית לן תורתו אומנתו וע"כ אף בדאיכא עשרה דצייתי לא מהני כדמוכח מרי"ף פ' הקורא עומד ואח"כ הביא בשם רבינו שמחה דטעמיה דרב ששת משום דסגי נהור הוה עי"ש וע"ז הביא דלקרוא שנים מקרא ואחד תרגום שרי לכו"ע משום שעסוק באותו ענין עכ"פ אבל כ"ז אפשר דוקא בדאיכא עשרה דצייתי אבל בדליכא עשרה לא מהני דהא הוא קורא בפני עצמו בחומש ולפעמים בפרשיות ובפסוקים אחרים ואינו שומע הפרשה שקורין בספר [ונ"ל עוד דמה שהביא האו"ז מתחלת דעת רבינו יצחק בר"ש דבלחש שפיר דמי היינו ג"כ דוקא בדאיכא עשרה דצייתי וכדאיתא בסמ"ק סימן קנ"ה וזהו מה שכתב עוד בשם ר"י אלפסי ואדלעיל קאי ואף דהר"י אלפסי לא איירי לענין לחש אפ"ה מדמה שפיר דהיינו כמו שדעת ר"י אלפסי דבעינן עשרה דוקא אפילו בתורתו אומנתו וכמו שכתב בהגמ"י בשמו כן ה"ה לענין שיטת ר"י דבלחש מהני הוא ג"כ דוקא בשיש שם עשרה ובזה מיושב מאד דברי הגהת אשר"י [בברכות דף חי"ת] במה שהביא בשם או"ז דבלחש דוקא כשיש שם עשרה דלכאורה הרכיב משני תירוצים שבאו"ז ולדברינו ניחא מאד] וכן משמע מדברי הגמ"י שכתב לענין מי שתורתו אומנתו בשם ר"י אלפסי דגם שם בעינן דוקא עשרה דצייתי לס"ת ואי לא"ה אסור ואח"כ כתב דלדידן לא מהני בשום אופן דאין לנו תורתו אומנתו כרב ששת וע"ז כתב אח"כ בשם אור זרוע דלקרוא שנים מקרא ואחד תרגום שרי ומשמע דאדלעיל קאי דמיירי בדאיכא עשרה דצייתי וכן משמע עוד יותר בסוף דבריו עי"ש וכן משמע פשטות דברי הכלבו והסמ"ק סימן קנ"ה דאפילו לחזור הפרשה אינו מותר רק בדאיכא עשרה דצייתי ע"ש. היוצא מדברינו דדברי תה"ד אין להם שום מקור מאו"ז ובסמ"ק מפורש להיפוך. ולא מיבעיא לדעת הט"ז וסייעתו בסימן נ"ה סק"ד דישן וכן מדבר ואינו שומע אינו מצטרף לענין תפלה משום דבעינן עשרה דצייתי וכדברי הרא"ש המובא בסימן קכ"ד ס"ד בודאי גם הכא בעינן עשרה דצייתי למה שקורא בספר ואין להתיר במה שעוסק באותו ענין דהא הט"ז שם כתב דגם בההיא דסעיף ו' דעסוק ג"כ בענין תפלה אינו מותר רק משום דיכול להפסיק ולשתוק ושומע כעונה אלא אפילו להשו"ע שם דמקיל אפשר הוא דוקא בתפלה ולא בקריאת התורה דשם בעינן דוקא צבור [ותדע דהא בעניני התפלה אחד מקבץ עשרה בני אדם אף שכבר התפללו ויצאו ידי ברכו וקדושה ועובר לפני התיבה ואומר ברכו וקדושה והכל עונין אחריו ולא מצינו כן בקריאת התורה שאחד שלא שמע קה"ת יוכל לקבץ עשרה שכבר קראו ולקרות עוד הפעם בשבילו (ועיין בסימן קמ"ב בבה"ל) וע"כ דלא נתקנה אלא בצבור דוקא] ובאמת ע"כ מוכרחין אנו לומר כן לדעת השו"ע דקה"ת חמיר טפי דהא בעניננו מבואר להדיא בבה"ג ורי"ף דבעינן עשרה דצייתי ולא מצטרף במה שאחד יושב ועוסק אפילו בד"ת ולדעת השו"ע שם הלא מצטרף במה שיושב שם בביהכ"נ לחוד וכמבואר שם במ"א סק"ח וע"כ דקריאה חמירא טפי [ומזה באמת נפשט ספיקא דפמ"ג שהבאתי לעיל במ"ב סימן נ"ה סקל"ג שמסתפק לענין קה"ת אם ישן מהני ומדברי בה"ג ורי"ף משמע דלא מהני]:

* והנכון שבכל הפרשיות וכו' - עיין במשנה ברורה דבור המתחיל ראוי וכו' והנה כל זה הסעיף הוא תוכחת מגולה לאותן האנשים המפקירין את נפשותם ומספרין בשיחה בטלה בעת הקריאה אם בין גברא לגברא שהספר סתום אסור לספר עם חבירו (ולכמה פוסקים אסור אפילו בד"ת) כמה יגדל האיסור בעת שהספר פתוח שבזיון הוא כשמסיר אזנו מלשמוע דבר ה' וגדול עונו מנשוא שאפילו מי שיוצא באמצע הקריאה נאמר עליו ועוזבי ה' יכלו כדאמרינן בגמרא כ"ש בזה שעומד בביהכ"נ ואינו רוצה להטות אזנו לתורה ולבד זה מצוי כמה פעמים חילול השם עי"ז ברבים כגון שהוא עומד במזרח ביהכ"נ ועונו נראה לעין כל ויש בזה חשש דלא תחללו את שם קדשי גם כמה פעמים המעשיות שלו מעורבין בלה"ר ורכילות מראשן ועד סופן ולבד זה האיסור של שיחה בטלה בבהכ"נ וביהמ"ד שהוא ג"כ איסור גדול כמבואר לקמן בסימן קנ"א ראה וחשוב כמה איסורין עובר עי"ז וגם תפלתו מתועבת עבור זה לפני ה' כדכתיב מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה ואשרי מי שנותן כבוד לתורה וכמו שנאמר כי מכבדי אכבד וגו':

20) אין הצבור רשאים לצאת מבהכ"נ, עד שיצניעו ס"ת

טור אורח חיים סימן קמט

ותו גרסינן התם א"ר תנחום אמר ריב"ל אין הציבור רשאין לצאת עד שינטל ס"ת ושמואל אמר עד שיצא ולא פליגי הא דאיכא פתחא אחרינא הא דליכא פתחא אחרינא אמר רבא בר אהינא אסברא לי אחרי ה' אלהיכם תלכו פירש"י איכא פתחא אחרינא משינטל ס"ת לצאת דרך פתחו הרוצה לצאת בפתח אחר יוצא אפי' לא יצא ס"ת ליכא פתחא אחרינא נכון הוא שיצא ס"ת ולא יצא אדם בפני ס"ת וגאון פי' שהא דאמר ריב"ל בכל מקום קאמר כשש"צ אומר עושה שלום אחר גמר תפלתו אין ציבור רשאין לצאת עד שינטל ס"ת להצניעו והוסיף שמואל כי בזמן שמוציאין אותו מב"ה להצניעו אין רשאי לצאת עד שיצא וילכו אחריו ויעשו לו הידור ואמר רבא בר אהינא אסברא לי אחרי ה' אלהיכם תלכו הילכך ליעכביה לס"ת עד דנפיק והוא אחוריה ולא נפיק מקמיה ואי איכא פתחא אחרינא רשאין ולאחר שגמר קריאת הספר אומר ש"צ קדיש ומחזיר הספר למקומו ואומר תהלה לדוד וסדר קדושה כסדר שאר הימים ויש מקומות שאומרים תהילה לדוד וסדר קדושה מיד ואחר כך מחזירין הספר למקומו:

בית יוסף אורח חיים סימן קמט

א ותו גרסינן התם (לט:) א"ר תנחום אמר ריב"ל אין הציבור רשאין לצאת עד שינטל ס"ת וכו'. פירוש הגאון שכתב רבינו כתבו רי"ף בפרק הקורא את המגילה עומד (יד:) והנה לפירוש רש"י בין ריב"ל בין שמואל לא איירו אלא בשאינם מצניעין הס"ת בבית הכנסת שמתפללין בו לפי שאינו במקום המשתמר ולפיכך אחר שקראו בו מוציאין אותו משם ומוליכים אותו להצניעו בבית המשתמר וקאמר ריב"ל שאסור לצאת מבית הכנסת עד שינטל ס"ת להצניעו ומיהו משנטלו שליח ציבור מהתיבה כדי להוציאו ולהצניעו מותר לצאת דרך פתח שאין הס"ת עתיד לצאת בו אבל דרך פתח שהס"ת עתיד לצאת בו אינם רשאים לצאת קודם שיצא הספר תורה משום אחרי יי' [אלהיכם] תלכו והיינו דאמר שמואל עד שיצא אבל במקום שנוהגים להצניעו בבית הכנסת שמתפללין בו לא איירי ריב"ל ושמואל כלל ומשמע שהם רשאין לצאת כשירצו דכל שמצניעין אותו שם ליכא זילותא אם יצאו ולפירוש הגאון ריב"ל איירי בכל מקום בין שנוהגים להוציא ס"ת להצניעו בבית אחר בין שמצניעין אותו בבית הכנסת שמתפללין בו לעולם אין הציבור רשאין לצאת עד שינטל ס"ת כדי להצניעו ומיהו משניטל ס"ת מעל התיבה כדי להצניעו רשאין לצאת אפילו במקום שנוהגים להוציאו כדי להצניעו בבית אחר והא דבמקום שנוהגים להוציאו כדי להצניעו בבית אחר כיון שניטל ס"ת מעל התיבה מותר לצאת דוקא דרך פתח שאין ס"ת עתיד לצאת בו אבל דרך פתח שס"ת עתיד לצאת בו אסור לצאת עד שיצא ס"ת דכתיב אחרי יי' אלהיכם תלכו והיינו דאמר שמואל עד שיצא כך נראה לכאורה: ורבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל כן פירש בתחלה ואח"כ כתב שיש לדקדק בלשון המחבר למה הביא כאן כלל לשון הגאון שאמר הוסיף שמואל כי בזמן שמוציאין אותו מבית הכנסת שהרי אין החילוק בין פירוש רש"י לפירוש הגאון אלא בפירוש דברי רבי יהושע בן לוי ומה לו להביא כל לשון הגאון וג"כ ממה שהביא פירוש רש"י על איכא פתחא אחרינא וליכא פיתחא אחרינא שזהו ג"כ לפירוש הגאון כמו שפירשתי וג"כ מלשון הגאון שאמר עד שינטל ס"ת להצניע פשיטא שלהצניע לוקחים אותו ולפיכך נראה לפרש דעד שינטל ס"ת להצניע לדעת הגאון רצה לומר עד שיביאו אותו להיכל שזהו פירוש עד שינטל כלומר עד שיביאו אותו להצניעו והדעת מחייב זה שהרי מה כבוד עושין לס"ת אם מניחים אותו ביד החזן כשמוליך אותו להצניעו ועדיין לא הצניעו אדרבה זה מורה ביזוי יותר כשמניחין אותו ביד החזן מכשמניחין אותו בתיבה והנה לפי זה דקדק יפה במה שאמר והוסיף שמואל שהנה לזה הפירוש רבי יהושע בן לוי מחמיר הרבה שאומר שאין הציבור רשאין לצאת עד שיצניעו ס"ת והנה לפי זה שמואל שאומר עד שיצא היה נראה שמיקל ולפיכך אמר שאין הדבר כך אלא ששמואל מוסיף הוא שהנה רבי יהושע בן לוי לא איירי אלא שאין הציבור רשאין לצאת עד שיצניעו פירוש שבין כשיצניעו ס"ת בבית הכנסת בין כשיוציאו אותו להצניעו אינם רשאין לצאת ללכת לביתם עד שיצניעו ס"ת אבל בקדימה ואיחור לא איירי שנראה שאפילו שיצאו לפני ס"ת אין בזה קפידא לפיכך בא שמואל והוסיף שצריך גם כן להקדימו וללכת אחריו וזהו שאמר אינם רשאין לצאת עד שיצאו וילכו אחריו ויעשו לו הידור שהרי בכאן כלל הדין הראשון והתוספת שלו והנה לזה הדרך יש עוד חילוק בין פירוש רש"י ובין פירוש הגאון שלדעת רש"י מאמר משינטל אינו אלא הנטילה לבד ולדעת הגאון כולל הנטילה וההצנע ואחר שפירשתי זה הפירוש מצאתי לתלמידי ה"ר יונה שפירשו בחידושי מגילה זה הפירוש עצמו כשאמרו שם עד שינטל ס"ת פירוש אין להם לצאת עד שיחזירו ס"ת להיכל שאין להם לצאת ולהניחו ביד שליח ציבור שזה נראה ביזוי והעולם אינם נזהרים בזה ופעמים שבעוד הס"ת בתיבה יוצאים רוב הקהל ואין להם לעשות כן מיהו כשיוצאים מועטים כגון שלשה או ארבעה ליכא למיחש למידי ושמואל אמר עד שיצא פירש רבינו האי דלא פליג עליה דר' תנחום אלא הוסיף ואמר מקום שמוציאין אותו ע"כ: וז"ל מהר"י ן' חביב ז"ל אי איכא פתחא אחרינא רשאין כפי דעתי פירוש רשאין לצאת בפתח האחר אבל לעולם הם חייבים אחר צאתם בפתח האחר ללכת אחרי הס"ת ולעשות לו הידור כי זה עיקר כפי פירוש הגאון ולזה אמר ראשונה סמוך לאחרי יי' אלהיכם תלכו הילכך לעכביה לס"ת עד דנפיק והוא אחוריה רצה לומר לעולם הוא חייב זה שילך אחריו וחזר ואמר לא נפיק מקמיה זהו על היציאה מבית הכנסת לבד ואי איכא פתחא אחרינא רשאין לצאת בפתח האחר קודם ס"ת אבל אחר צאתם חייבים הם להשלים חיובם וללכת אחריו ולעשות לו הידור עכ"ל:

ועל מה שכתב הגאון כששליח ציבור אומר עושה שלום וכו'. כתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל שכתב כן לפי שאם מנהגם היה כמנהג שלנו שהיו מצניעין הספר מיד קודם שיתפללו מוסף היאך אמר שמאחר שינטל להצניע יצאו הציבור שהרי עדיין צריכים הם להתפלל תפילת מוסף ולפיכך אמר שזה איירי בשלא הצניעו הס"ת אלא לאחר שסיימו התפילה ע"כ. ולי נראה דהכי קאמר כששליח ציבור גומר תפלתו כלומר שאומר אשרי ובא לציון בעוד הס"ת בתיבה ואומר אח"כ קדיש תתקבל שאז הוא גמר התפלה וחותם בו עושה שלום אל יאמרו הציבור מאחר שכבר נגמרה התפלה והקדיש שאחריה יש לנו רשות לצאת אם נרצה אלא אינן רשאין לצאת עד שינטל ס"ת:

ועל מה שכתב גאון הילכך ליעכביה לס"ת עד דנפיק. כתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל פירוש יעכב עצמו מס"ת עד שיצא ס"ת ויצא אחריו ולא לפניו ע"כ ולי נראה דלמ"ד דלס"ת הוי כמו בשביל והכי קאמר יתעכב בשביל ס"ת עד דנפיק וכו':

שולחן ערוך אורח חיים סימן קמט

סעיף א

<א> אין הצבור רשאים לצאת מבהכ"נ, (א) א עד שיצניעו ס"ת. הגה: מיהו אם אינם יוצאים, (ב) ב רק יחיד, לית לן בה (ב"י בשם הר"י בחדושי מגילה). ואם מצניעים הס"ת בבית אחר, אם אין לבהכ"נ אלא פתח א', (ג) צריכין להתעכב עד שיצא הס"ת (ד) וילכו אחריו למקום שמצניעים אותו שם; ואם יש לבהכ"נ שני פתחים, יכולים (ה) לצאת בפתח אחד קודם שיצא הס"ת בפתח האחר, (ו) ובלבד שילכו אחר הס"ת וילווהו למקום שמצניעין אותו שם. הגה: ובמקומות שמצניעין אותו בהיכל, שהוא הארון בבהכ"נ, מצוה לכל מי שעוברת לפניו (ז) ג ללוותה עד לפני הארון שמכניסין אותה שם (ד"ע ומהרי"ל). וכן הגולל ילך אחר הס"ת עד לפני הארון, ועומד שם עד שיחזירו הספר תורה למקומה (הגה' מיימוני פ' י"ב מה"ת) (ח) וכן נוהגין במגביה הס"ת, כי הוא עיקר הגולל וכמו שנתבאר; ויש שכתבו שמביאים התינוקות לנשק התורה, כדי לחנכם ולזרזם במצות, וכן נוהגין. (אור זרוע).

משנה ברורה סימן קמט

(א) עד שיצניעו - שאין זה דרך כבוד לתורה שיניחוה וילכו להם ומיירי במקום שמנהג להצניע הספר אחר ובא לציון דאל"כ בלא"ה הלא אסור לאדם לצאת מביהכ"נ קודם קדושה דסדרא כמבואר בסימן קל"ב:

(ב) רק יחיד - ואפילו שנים או שלשה והטעם דיש כבוד לס"ת כיון שעדיין רוב הצבור שם ועיין בפר"ח ועיין בפמ"ג שמצדד לומר דדוקא בביהכ"נ גופא הקיל הרמ"א אבל כשמוציאין אותה לבית אחר בכל גווני אפילו יחיד לא יצא קודם הס"ת אלא ימתין עד שיוציאוה עי"ש:

(ג) צריכין להתעכב וכו' - דאין נכון שיצא אדם בפתח קודם הספר תורה:

(ד) וילכו אחריו וכו' - לעשות לה הידור ללותה ואסמכוה אקרא דכתיב אחרי ה' אלהיכם תלכו [גמרא]:

(ה) לצאת בפתח אחד וכו' - דבזה לא מנכר שיוצא קודם הס"ת:

(ו) ובלבד שילכו וכו' - פי' אף שהתרנו לצאת בפתח אחר מ"מ צריך להמתין בחוץ עד שיוציאו הס"ת וילוה אותה למקומה:

(ז) ללותה - וכן כשמוציאין מההיכל מצוה לכל מי שעוברת לפניו ללותה עד הבימה:

(ח) וכן נוהגין במגביה וכו' - משמע דמנהגנו הוא במגביה בלחוד אבל בלבוש ושלחן ע"ש וש"א מבואר דבין המגביה ובין הגולל צריכין ללותה עד לפני ארון הקודש. מנהג פשוט שבדרך הלוכו מן התיבה אומר הש"ץ והצבור מזמור לדוד הבו לה' וגו' ונוהגין שלא לומר מזמור לדוד כ"א בשבת או ביו"ט שחל בשבת אבל ביו"ט ומכ"ש בחול כשמסלקין הס"ת אין אומרים מזמור לדוד רק לדוד מזמור לה' הארץ וגו':