רי"ף מגילה דף טו.
גמ' מגילה דף כד.- כד:, חולין כד:,
ירושלמי מו"ק פ"ג ה"ו
אורך השיעור הקולי ברי"ף
ר"ן ושו"ע הוא 17 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 9 דקות
1) אין ממנין אלא מי שנתמלא זקנו, מפני כבוד הציבור
2) בן כ' שנה, אע"פ שאין לו זקן, ממנין אותו
3) הסומא פורס על שמע ונעשה שליח ציבור
6) פוחח, והוא מי שבגדו קרוע וזרועותיו מגולים, לא ירד לפני התיבה
7) מי שלובש בימי הקיץ חולצה בשרוולים קצרים, אסור לו לעבור לפני
התיבה
8) קרע על המת,
ומת לו מת אחר תוך ז', קורע לא קרע אחר; לאחר ז', מוסיף על קרע הראשון כל שהוא
רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים
פרק ח הלכה יא
אין ממנין שליח ציבור אלא גדול
שבציבור בחכמתו כ ובמעשיו, ואם היה זקן הרי זה משובח ביותר, ומשתדלין להיות שליח
ציבור אדם שקולו ערב ורגיל לקרות, ומי שלא נתמלא זקנו אע"פ שהוא חכם גדול לא
יהא ש"ץ מפני כבוד ציבור, אבל פורס הוא על שמע משיביא שתי שערות אחר שלש עשרה
שנים.
בית יוסף אורח חיים סימן נג
ו (א) ואין ממנין אלא מי שנתמלא זקנו
אבל מי שהביא שתי שערות יכול לירד לפני התיבה ובלבד שיהא באקראי. בסוף פרק קמא
דחולין (כד:) ת"ר נתמלא זקנו ראוי להיות שליח ציבור לירד לפני התיבה וכתבו
הרשב"א (חי' שם ד"ה נתמלא) והר"ן (ה: ד"ה גרסי') דהיינו דוקא
למנותו שליח ציבור קבוע אבל דרך עראי כשאין שם אלא הוא כל שהוא בן י"ג ויום
אחד יורד לפני התיבה וכדתנן בפרק הקורא את המגילה עומד (מגילה כד.) גבי קטן אינו
יורד לפני התיבה ואינו נושא את כפיו מכלל דכל שהוא גדול יורד והיינו דרך עראי וכן
כתב הרא"ש בפרק הקורא את המגילה (סי' טו) וגם בתשובה כלל ד' (סי' כב) כתב בן
י"ג יכול להתפלל באקראי. וכתוב בכלבו (סי' יא ח ע"ג) בשם הרב רבי נתן
אין איש רשאי לירד לפני התיבה אפילו באקראי בעלמא עד שיביא שתי שערות ויגדילו כדי
לכוף ראשן לעיקרן דבלאו הכי לא מיקרי איש ואנן בעינן תפלת איש שנאמר (ישעיה נ ב)
מדוע באתי ואין איש עכ"ל: וכתב הרשב"א בחידושיו בסוף פרק קמא דחולין
(שם) ואיכא למידק דהכא משמע דאינו ראוי לירד לפני התיבה עד שתתמלא זקנו ואילו בפרק
הקורא עומד תנן קטן פורס על שמע אבל אינו יורד לפני התיבה ואינו נושא את כפיו עד
שיביא שתי שערות אלמא משהביא שתי שערות יורד לפני התיבה ונושא כפיו אע"פ שלא
נתמלא זקנו ויש לומר דהכא אין ראוי קאמר כלומר אינו ראוי שימנו אותו הצבור עליהם
בקבע ומשום כבוד הצבור אבל לישא את כפיו או לירד לפני התיבה לעתים בשלא מינוהו
עליהם בקבע נושא ויורד לפני התיבה ודיקא נמי דהכא קתני ראוי להיות שליח ציבור ולא
קתני כשר או יורד לפני התיבה והתם לא קתני אינו ראוי אלא אינו נושא עד שיביא שתי
שערות: ובסדר רב עמרם ז"ל (ח"א סי' נא) שהשיב רב נטרונאי כך ראינו שזה
שאמרו חכמים אינו עובר לפני התיבה ואינו נושא את כפיו עד שתתמלא זקנו כך מצוה מן
המובחר וכמה דאפשר למיהוי גברא מליא טפי עדיף מן ינוקא אבל ודאי במקום ביטול קדושה
וברוך וימלוך ויהא שמיה רבא וכו' אפילו בן י"ג ויום אחד בדלא אפשר נעשה שליח
ציבור דקאמרינן (ר"ה כט.) זה הכלל כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים
ידי חובתן טעמא שלא הגיע לכלל המצות אבל בן י"ג ויום אחד כי לא אפשר שפיר דמי
עכ"ל הרשב"א ז"ל. וכן כתב הרמב"ם בפרק ח' מהלכות תפלה
(הי"א) וזה לשונו ומי שלא נתמלא זקנו אע"פ שהוא חכם גדול לא יהא שליח ציבור
מפני כבוד הצבור אבל פורס על שמע משיביא שתי שערות אחר י"ג שנה עכ"ד.
ולפי זה אם רצו הצבור למחול על כבודם נראה שהרשות בידם: אבל הרא"ש כתב בתשובה
כלל ד' (סי' יז) שמי שלא נתמלא זקנו יכול להתפלל באקראי כאחד מבני העיר שמתפלל
כשיעלה על לבו ובלבד שלא יתמנה מפי הצבור או מפי שליח ציבור הממנה אותו להקל מעליו
ולהתפלל בעדו לשעות וזהו שכתב רבינו אפילו יש אחד ממונה אלא שממנה זה תחתיו להתפלל
במקומו לעתים ידועים משמע שאע"פ שהצבור מוחלים על כבודם אין למנותו וכן נראה
ג"כ מדברי הרא"ש שכתב רבינו:
ו (ב) וכתב הכלבו (סי' יא ח:) שאינו
רשאי להיות שליח ציבור קבוע עד שתתמלא זקנו התחתון ע"כ. משמע מדבריו שנתמלא
זקנו דקתני היינו זקן התחתון ולא משמע כן מדברי הפוסקים שסתמו דבריהם וסתם זקן
היינו העליון: והתוספות כתבו בסוף פרק קמא דחולין (כד: ד"ה נתמלא) דהא
דת"ר נתמלא זקנו ראוי להיות שליח ציבור היינו ליעשות שליח ציבור קבוע להתפלל
בתעניות ומעמדות דוקא. ולכאורה משמע מדבריהם שבשאר ימות השנה אע"פ שלא נתמלא
זקנו ראוי להיות שליח ציבור אבל בסוף פרק לולב הגזול (מב: ד"ה היודע) כתבו
דההיא דחולין כגון ליעשות שליח ציבור קבוע ולירד לפני התיבה ביום הכפורים ובתעניות
ובמעמדות וזה עולה כדברי הרא"ש והרשב"א והר"ן ז"ל (שם):
ומדברי רבינו ודברי המפרשים שכתבתי משמע בהדיא שקטן אינו רשאי לירד לפני התיבה
אפילו באקראי בעלמא ויש לתמוה על מה שנהגו שקטן יורד לפני התיבה במוצאי שבתות
להתפלל תפלת ערבית ואפשר לומר דלא הקפידו חכמים אלא בתפלת שחרית שיש בברכת יוצר
ובתפלה קדושה וגם שצריך שליח ציבור לחזור התפלה להוציא הרבים ידי חובתן וקטן כיון
דלאו בר חיובא הוא אינו מוציאם כדתנן כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים
ידי חובתן ושמעתי שהרב ה"ר יוסף אבודרהם קרא תגר על מנהג זה שנהגו הקטנים
לירד לפני התיבה במוצאי שבתות והסכים על ידו הרב הגדול מה"ר יצחק די ליאון
ז"ל לבטל המנהג ומצאתי להרשב"א שכתב בתשובה (ח"א סי' רלט) בשם
הראב"ד דטעמא דתנן דקטן אינו פורס על שמע ואינו עובר לפני התיבה דכיון דברכות
ותפלות דרבנן נינהו וקטן שהגיע לחינוך דרבנן הוי אמינא אתי דרבנן ומפיק דרבנן
קמ"ל דמשום כבוד הצבור לא עבדינן גנאי הוא לצבור שהקטן מוציאן עכ"ל.
ולפי טעם זה יש מקום למנהג לומר שהצבור מוחלים על כבודם ואפילו למאי דפירש
רש"י דטעמא דמתניתין משום דכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי
חובתן איכא למימר דתפלת ערבית שאני דרשות היא (ברכות כז:):
וז"ל א"א ז"ל בתשובה
מה שכתבת שנהגו באלו המקומות וכו'. בתשובות כלל ד' (סי' כב): כתב מהר"י אבוהב
ז"ל שלם שלם מלקרב זרע רחוקים פירוש דבר הגון ונאה לקרב לשם מאלו הרחוקים
מעיני העם שאינם בעלי יחס ובמקצת ספרים שהנוסחא שלום שלום לקרוב מזרע רחוקים יראה שפירושו
כאמרם ז"ל (סנהדרין צט.) שלום שלום לרחוק ונתקרב שהוא נאמר על הבעל תשובה
ג"כ לומר בכאן שהוא קרוב לשם שהוא ממשפחה בזויה יותר מזרע שהוא ממשפחה מיוחסת
והוא רשע:
שולחן ערוך אורח חיים סימן נג סעיף ו
* אין ממנין אלא מי שנתמלא זקנו, ט
<ב> מפני כבוד (כג) הציבור. * <ג> אבל (כד) באקראי, (כה) י משהביא [י]
שתי שערות * יוכל לירד לפני התיבה, ובלבד שלא יתמנה מפי הצבור או מפי ש"ץ
הממנה אותו להקל מעליו להתפלל בעדו <ד> לעתים (כו) [יא] ידועים.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן נג סעיף ו
(כג) הצבור - ואין [כד] הצבור יכולים
למחול על כבודם בזה:
(כד) באקראי - כ"ז בשאר ימות
השנה אבל בתעניות ובר"ה ויוה"כ אפילו באקראי [כה] אין מורידין למי שלא
נתמלא זקנו וגם בזה [כו] אין להקל אפילו ע"י מחילת הצבור:
(כה) משהביא ב"ש - ר"ל אחר
שהגיע לי"ג שנה דקודם לא מהני השערות ועיין במ"א שכתב דמסתמא אין צריך
לבדוק אחר השערות בזה דבדבר דרבנן אזלינן בתר רובא שמביאין ב' שערות באותו הזמן
ועיין בפמ"ג שכתב דלהרמב"ם דסובר תפלה דאורייתא יהיה אסור להש"ץ
הזה להוציא ידי אחרים בתפלה עד שנדע בודאי שהביא ב"ש ע"ש:
(כו) ידועים - דזה הוי קביעות לאותם העתים
ואין בכלל זה אם מינוהו הקהל שיהיה הוא מוכן להתפלל אם לפעמים לא יהיה החזן
בבהכ"נ שיעמוד זה להתפלל אין בזה איסור כלל דאין זה מיקרי קבוע כיון שאפשר
שלא יבוא לידי כך ולא אסרו בקבוע אלא לעתים ידועים שבאותו העת הוא קבוע בודאי
[ט"ז] וב"ח וא"ר חולקין דג"ז מיקרי קבוע ולא מקרי אקראי אלא
כשלא נתמנה כל עיקר:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן נג סעיף ו
* אין ממנין אלא מי וכו' אבל באקראי
וכו' - עיין בה"ג בהלכות צרכי צבור ומזה נובע דברי הרמב"ם פרק ח' מהלכות
תפלה שמחלק בין פריסת שמע לירידת התיבה וכמ"ש הלח"מ כנ"ל:
* אבל באקראי - עיין בר"ן [הובא
בב"י] שכתב דדוקא בשאין שם אלא הוא וכן איתא בחידושי הרמב"ן ושארי
הראשונים לא הזכירו דבר מזה ולכאורה יש להביא ראיה דהשו"ע אין סובר זה
דא"כ הלא באופן זה מותר לו ג"כ להיות שם ש"ץ בקבע כדאיתא בסעיף ז'
דמותר לו להיות ש"ץ והיינו אפילו בקבע כמו שכתב הלבוש שם וכן משמע במאמר
מרדכי דבאקראי מותר אפילו ביש אחר אבל יש לדחות הראיה דבס"ז מיירי כשאנו
יודעין לפי ענין המקום שבכל השנה לא יזדמן להם ש"ץ קבוע שנתמלא זקנו לכן מותר
למנות לבן י"ג אפילו לקבע משא"כ בסתמא אין למנותו לקבע כי פן יזדמן להם
מחר ש"ץ שנתמלא זקנו:
* יוכל לירד וכו' - כתב בפמ"ג
סימן קל"ב דאפילו אם הוא אבל לא ירד לפני התיבה בקבע אם לא נתמלא זקנו וכו'
עיי"ש ונ"ל דלענין תפלת ערבית יש להקל אפילו בקבע דהא אין מחזירין התפלה
רק שאומר קדיש וברכו וידוע דעת הרמב"ם שמחלק בין פריסת שמע לירידה לפני התיבה
כמו שכתב הלח"מ דלדעת הרמב"ם אין לחלק בין קבע לארעי רק כמו שכתבנו וכן
כתב הפר"ח והפמ"ג וישועת יעקב לדעת הרמב"ם ואח"כ מצאתי שכן
ג"כ דעת בה"ג וגם מסתמא מוחלין הצבור להאבל ויש לצרף בזה ג"כ דעת
הב"י והש"ג שמקילין בזה כנ"ל:
בית יוסף אורח חיים סימן נג
ח - ט והיכא שהוא גדול בשנים אלא
שאינו בעל זקן אפשר דראוי להתמנות לשליח ציבור שכל שניכר בו שהגיע לכלל שנים שראוי
להתמלאות זקנו נתמלא זקנו קרינן ביה וכן יש לדקדק ממה שכתב הרמב"ם בפרק
ט"ו מהלכות תפילה (ה"ד) כהן נער לא ישא את כפיו עד שיתמלא זקנו משמע
דדוקא כשלא נתמלא זקנו מחמת נערות קאמר דלא ישא את כפיו הא אם הוא גדול שראוי
שתתמלא זקנו אע"פ שאין לו זקן כלל נושא את כפיו ואע"ג דכל שלא נתמלא
זקנו אינו נושא את כפיו האי כנתמלא זקנו חשיב ומצאתי סמך לדברי במסכת סופרים פי"ד
(הי"ז) והעובר לפני התיבה והנושא את כפיו עד שיהא בן עשרים שנה ובעל זקן אבל
אין לו זקן והוא בן עשרים אע"פ שנראה כסריס ויש אומרים אפילו סריס עצמו מותר
אבל אם עלה זקנו אפילו מבן י"ח מותר לעבור לפני התיבה ולישא כפיו ע"כ:
וכתוב בנמוקי יוסף פרק הקורא עומד בשם הגאונים דמי שאין לו רק זקן מועט כיון שהוא
בן שנים כמי שנתמלא זקנו דמי:
שולחן ערוך אורח חיים סימן נג סעיף ח
מי שאינו בעל זקן, כל שניכר בו שהגיע
לכלל שנים שראוי להתמלאות זקנו, נתמלא זקנו קרינן ביה. הילכך בן כ' שנה, אע"פ
(כז) שאין לו זקן, ממנין אותו. הגה: וכן אם היה לו זקן, אפילו מעט, קרינן ביה
נתמלא זקנו אם הוא מבן י"ח ולמעלה (ב"י בשם מ"ס פי"ד
ונ"י פ' הקורא עומד).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן נג סעיף ח
(כז) שאין לו זקן - ולפי גירסת
הגר"א במסכת סופרים פי"ד עי"ש יהיה תלוי דין זה בדין מינוי הסריס
המבואר בס"ט:
רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים
פרק ח הלכה יב
וכן העלג כגון מי שקורא לאל"ף
עי"ן או לעי"ן אל"ף וכל מי שאינו יכול להוציא את האותיות כתיקונן
אין ממנין אותו שליח ציבור, והרב ממנה אחד מתלמידיו להתפלל לפניו בציבור, הסומא ל
פורס מ על שמע ונעשה שליח ציבור, * אבל מי שכתפיו נ מגולות אע"פ שהוא פורס על
שמע אינו נעשה שליח ציבור לתפלה עד שיהיה עטוף.
שולחן ערוך אורח חיים סימן סט סעיף ב
<ג> סומא, אע"פ שלא ראה
מאורות מימיו, (יט) פורס שמע ומברך יוצר המאורות שהוא נהנה במאורות שרואין אחרים
שיורוהו הדרך אשר ילך בה.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן סט סעיף ב
(יט) פורס - וגם יוכל לירד לפני התיבה
לתפלה כדלעיל בסימן נ"ג סי"ד עי"ש ובמ"ב. יש למנוע לקטן שלא
יפרוס על שמע ומיהו כל שהגיע לי"ג שנים אין מדקדקין אם הביא שתי שערות דברכות
ק"ש רבנן [פמ"ג]:
שולחן ערוך אורח חיים סימן נג סעיף יד
(מא) טז סומא יורד לפני [יח] התיבה,
ובלבד (מב) <ז> שלא יקרא בתורה, משום: דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על
פה.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן נג סעיף יד
(מא) סומא - אפילו בשתי עיניו [לה]
וחייב בכל המצות מן התורה דקי"ל כרבנן דר' יהודא. ובתשובת חות יאיר סי'
קע"ו העלה שאעפ"כ לא יתפלל סומא בימים נוראים אפי' באחד מעיניו היכא
דאיכא אחר ראוי והגון כיוצא בו ע"ש טעמו ובספר אליהו רבא באות י' חולק עליו
ונ"ל [לו] דאף לדברי החו"י היינו רק שלא למנותו לכתחלה אבל לא לסלקו
מש"ץ אם נעשה סומא. ש"ץ שיש לו כבידות אזנים [לז] שאינו שומע כלל מסיק
בחידושי רע"א [לח] דלא יהיה ש"ץ דאף דאם לא השמיע לאזנו יצא מ"מ
כיון דלכתחלה צריך להשמיע לאזנו אינו מוציא אחרים לכתחלה:
(מב) שלא יקרא - עיין לקמן סימן
קל"ט ס"ד בהג"ה:
שולחן ערוך אורח חיים סימן קלט סעיף ג
(ו) אפי' ראש הכנסת או חזן, ב לא יקרא
עד שיאמרו לו: קרא; ונהגו שש"צ כשרוצה מברך וקורא בלי נטילת רשות, (ז) משום
דהוי כאילו משעה שמינוהו לש"ץ הרשוהו על כך. הגה: ובמדינות אלו אין נוהגין
כן, ואין החזן עולה רק כשהסגן אומר לו לעלות, אבל (ח) אין קורין לו בשמו כמו שאר
העולים שקוראים אותם בשמם פלוני בר פלוני; ומי שאביו מומר לעבודת כוכבים, קורין
אותו בשם אבי אביו, אבל לא בשמו לבד, (ט) שלא לביישו ברבים (תרומת הדשן סי'
נ"א /כ"א/ וס' החסידים). ודוקא שלא עלה מימיו בשם אביו, אבל אם הוא גדול
והורגל באותו העיר לעלות בשם אביו, והמיר אביו לעבודת כוכבים, קוראים אותו בשם
אביו כמו שהורגל, שלא לביישו ברבים; וכן אם איכא למיחש לאיבת המומר (מהר"ם
פאדוואה סי' פ"ז); ג ואסופי ושתוקי קורין אותו (י) <א> בשם אבי אמו,
(יא) ואם אינו ידוע קורין אותו בשם אברהם, כמו לגר (ד"ע). ד <ב> סומא
אינו קורא, לפי שאסור לקרות אפי' אות אחת שלא מן הכתב, (ומהרי"ל כתב (יב)
דעכשיו קורא סומא, (יג) כמו שאנו מקרין בתורה לע"ה).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן קלט סעיף ג
(ו) ואפילו ראש הכנסת וכו' -
וכ"ש אדם דעלמא והטעם שאין ראוי שיחלוק אדם כבוד לעצמו [ד] ועוד דלא ליתי
לאנצויי שכל אחד יקדים עצמו:
(ז) משום דהוי וכו' - שיעור הלשון כן
הוא משום דהוי כאלו הרשוהו על כך משעה שמינוהו לש"ץ ובב"י מבואר יותר
דכיון דעכשיו נוהגים שהש"ץ הוא הקורא במקום העולים א"כ כיון שהרשוהו
להיות ש"ץ הרי הרשוהו לקרות בתורה ומסתמא לא קפדי אם יברך ג"כ אחרי
שבלא"ה הוא הקורא:
(ח) אין קורין לו בשמו - כיון שהוא
עומד שם:
(ט) שלא לביישו ברבים - ומ"מ לא
יאמר תארים על אביו (כמו חבר או מורנו) כי אין לומר שקר רק יאמר בחפזון לבלי
ירגישו העם. ודוקא באותה העיר כמו שכתב הרמ"א אבל אם בא לעיר אחרת ושואל אותו
הסגן איך נקרא לתורה יאמר שם אבי אביו [דה"ח וש"א]:
(י) בשם אבי אמו - ומיירי שבאת אחת
קודם שנאסף מן השוק ואמרה שהיא אמו [מ"א] ועיין בט"ז שדעתו דיש לקרותו
בשם בן אברהם ובח"א ג"כ כתב שזהו יותר נכון:
(יא) ואם אינו ידוע - שם אבי אמו
קורין אותו בשם בן אברהם על שם הכתוב כי אב המון גוים נתתיך:
(יב) דעכשיו קורא סומא - וטעמו [ה]
דכיון שאנו נוהגין שהש"ץ קורא והוא קורא מתוך הכתב שוב לא קפדינן על העולה
דשומע כעונה:
(יג) כמו שאנו וכו' - ר"ל שאנו
נוהגין להקל אפילו אם אינו יכול לקרות עם הש"ץ מלה במלה מתוך הכתב וע"כ
מטעם הנ"ל וה"ה בסומא. ולדינא כבר כתבו האחרונים דנהגו להקל
כמהרי"ל [ו] ומ"מ לפרשת פרה ופרשת זכור נכון שלא לקרותן לכתחלה:
רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים
פרק ח הלכה יב
וכן העלג כגון מי שקורא לאל"ף
עי"ן או לעי"ן אל"ף וכל מי שאינו יכול להוציא את האותיות כתיקונן
אין ממנין אותו שליח ציבור, והרב ממנה אחד מתלמידיו להתפלל לפניו בציבור, הסומא ל
פורס מ על שמע ונעשה שליח ציבור, * אבל מי שכתפיו נ מגולות אע"פ שהוא פורס על
שמע אינו נעשה שליח ציבור לתפלה עד שיהיה עטוף.
בית יוסף אורח חיים סימן נג
יג וצריך שיהיה לבוש ומעוטף כדתנן
פוחח אינו עובר לפני התיבה. גם זה שם פוחח פורס את שמע ומתרגם אבל אינו קורא בתורה
ואינו עובר לפני התיבה ואינו נושא את כפיו וכתוב בערוך (ערך פחה) דפוחח היינו
שלבוש בגד קרוע ואין בבגדיו בתי ידים אלא ידיו ערומות:
שולחן ערוך אורח חיים סימן נג סעיף יג
פוחח, והוא מי שבגדו קרוע (לט)
וזרועותיו מגולים, לא ירד (מ) לפני התיבה.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן נג סעיף יג
(לט) וזרועותיו - [לג] וגם כתפיו:
(מ) לפני התיבה - להעשות ש"ץ
להתפלל אבל פורס הוא [לד] על שמע לבד וגם אינו קורא בתורה שגנאי הוא:
שו"ת יחווה דעת חלק ד סימן ח
שאלה: מי שלובש בימי הקיץ חולצה
בשרוולים קצרים, האם מותר לו לעבור לפני התיבה ולשמש כשליח צבור?
תשובה: במסכת ברכות (דף ל' ע"ב)
אמרו, שרב יהודה היה מקשט עצמו בבגדים נאים ומתפלל, שנאמר השתחוו לה' בהדרת קדש.
ובמסכת שבת (דף י' ע"א) אמרו, שרבה בר רב הונא היה מקפיד ללבוש אנפלאות
חשובים ברגליו ומתפלל, וסמך על המקרא הכון לקראת אלהיך ישראל, כלומר התנאה לפניו
בתפלתך. וזו לשון הרמב"ם (בפרק ד' מהלכות תפלה הלכה ה'), המתפלל צריך שיתקן
מלבושיו תחלה, ויהדר עצמו לפני התפלה, שנאמר השתחוו לה' בהדרת קדש, לפיכך לא יעמוד
אדם להתפלל לא בראש מגולה ולא ברגלים מגולות אם היה דרך אנשי המקום להקפיד שלא
יעמדו לפני הגדולים אלא בבתי רגלים. ע"כ. ובטור ושלחן ערוך /או"ח/ (סימן
צ"ח סעיף ד') איתא: התפלה היא משמשת במקום הקרבן, ולכן ראוי שיהיו לו מלבושים
נאים מיוחדים לתפלה, כמו שהיו לכהנים בגדי כהונה מיוחדים, אלא שאין כל אדם יכול
לבזבז ממון על כך, ומכל מקום טוב ונכון שיהיו לו מכנסים נקיות מיוחדות לתפלה. וכל
שכן שליח צבור שצריך להקפיד על כך ביתר שאת, וכמו שמתבאר בדברי הרמ"א בהגה
/או"ח/ (סימן נ"ג סעיף כ"ה), שכתב, שליח צבור שהוא שוחט ובודק אינו
רשאי להתפלל בבגדים הצואים שעליו, ואם אינו רוצה להחליף בגדיו בשעת התפלה מעבירים
אותו. וכן כתב בשו"ת מהר"ם מינץ (סימן פ"א), שצריך השליח צבור
להקפיד שיהיו בגדיו נקיים בלי רבב, ובפרט המעיל העליון, ויהיו בגדיו ארוכים שלא
יראו שוקיו, ואם אינם ארוכים כל כך ילבש בתי שוקים עד ברכיו, והמכנסים יהיו גם כן
בלי שום טינוף. ומה טוב שיהיו לו מכנסים מיוחדות לתפלה. ע"ש. וראה עוד
בשו"ת זרע אברהם יצחקי (סימן ו').
ובמשנה (מגילה דף כ"ד ע"א)
שנינו, פוחח אף על פי שפורס על שמע אינו קורא בתורה ואינו עובר לפני התיבה. ופירש
רש"י, פוחח, שכרעיו מגולות. פורס על שמע, לומר קדיש וקדושה לפי שהוא מחוייב
בדבר. אבל אינו עובר לפני התיבה, להיות שליח צבור להוציאם ידי חובתם, שאין זה כבוד
צבור. והרי"ף בהלכותיו שם פירש, פוחח, שבגדיו קרועים וזרועותיו מגולות. וכן
כתב הרמב"ם (בפרק ח' מהלכות תפלה הלכה י"ב): מי שכתפיו מגולות, אף על פי
שהוא פורס על שמע אינו נעשה שליח צבור עד שיהיה עטוף. וראה במסכת סופרים (פרק
י"ד הלכה ט"ו), פוחח שכרעיו נראים או בגדיו פרומים וכו'. ועיין תוספות
מגילה שם. וזו לשון מרן בשלחן ערוך /או"ח/ (סימן נ"ג סעיף י"ג):
פוחח, והוא מי שבגדיו קרועים וזרועותיו מגולות לא ירד לפני התיבה. ומוכח שלא רק
באופן שכתפיו מגולות, אלא אפילו רק זרועותיו מגולות לא ישמש כשליח צבור. אך נראה
שאם לובש חולצה שהשרוולים מגיעים עד המרפק שנקרא אציל, אין זה בכלל מי שזרועותיו
מגולות, כמו שמתבאר בתוספות (מנחות ל"ז ע"א) בד"ה קיבורת. ואף על
פי שמהמרפק ולמטה לצד כף היד, מגולה, אין בכך כלום, שזה בכלל המקומות המגולים
שבגופו לענין שהנוגע שם אינו צריך נטילת ידים, ואינו נחשב כמקומות המכוסים שבגופו.
וכמו שכתב הרשב"א בתשובה (סי' קצ"ג). וכן כתב מרן הבית יוסף /או"ח/
(סוף סימן צ"ב) בשם הכל בו, שבשעת קריאת שמע ותפלה ותלמוד תורה יש להזהר שלא
יגע בבשרו בידיו כי אם עד הפרק העליון שנקרא קובדו, (שהוא המרפק), ובצוארו עד
החזה. ע"כ. אבל החלק שבין הכתף למרפק צריך שיהיה כולו מכוסה, ואם לאו הרי זה
בכלל מי שזרועותיו מגולות שלא יהיה שליח צבור. וראה בספר בן איש חי (פרשת תולדות
אות י"ז) שכתב, שהנוגע בזרוע שמאלו במקום הנחת תפילין (שלפי דברי מרן השלחן
ערוך /או"ח/ סימן כ"ז סעיף ז', הוא בחלק שבין הקובדו לכתף מחציו ולמטה
לצד כף היד, וראה בשו"ת יביע אומר חלק א' סימן ג' אותיות כ' - כ"א), אין
צריך ליטול ידיו, כי זה נחשב כמקומות המגולים. אבל הנוגע בזרוע ימינו שאינו מקום
הנחת תפילן צריך נטילת ידים. ע"ש. (וכן כתב הגאון יעב"ץ בספר מור וקציעה
סוף סימן צ"ב). ובקובץ אגרות החזון איש (תורה סימן ד') כתב גם כן, שהזרוע
שהוא למעלה מהמרפק הרי הוא בכלל מקומות המכוסים, והנוגע בו צריך נטילת ידים, ואף
על פי שבזמן הזה רבו מגלי כל היד בטלה דעתם. [וראה בשו"ת מנחת יצחק חלק ג'
(סוף סימן כ"ו), ובספר מאסף לכל המחנות (סימן ד' ס"ק קל"א).
ע"ש]. ולכן נראה שאם השרוולים קצרים מאוד, ומגיעים רק לחצי פרק הזרוע העליון,
אין הלובשם יכול לשמש כשליח צבור, עד שילבש עליהם מעיל או יתעטף בציצית, לכבוד
הצבור. אבל אם השרוולים מגיעים עד למרפק, ועד בכלל, יש להקל. (וע' בספר מאורי אור
קן טהור, דף קנ"ה ע"א).
אמנם הרה"ג רבי עובדיה הדאיה
בשו"ת ישכיל עבדי חלק ז' (בקונטרס אחרון דף שכ"ט ע"א) כתב, שאפילו
אם החולצה של חצי שרוול מכסה את הזרוע עד המרפק, אסור למי שלובשה להיות שליח צבור,
כי הקפידה איננה רק על הזרוע, אלא כל שאין כל גופו מכוסה כראוי כדרך כל בני אדם,
הרי זה בכלל פוחח שאסור להיות שליח צבור, שאין זה כבוד הצבור, שהרי אין דרך לעמוד
בפני גדולים בחולצה של חצי שרוול, אלא לובשים עליה מעיל שלא יתראו ידיו מגולות.
ואפילו במקום שהחברים אינם מקפידים זה על זה בכך, מכל מקום פשוט שאינם מעיזים
להיכנס בחצי שרוול לבתי המשפט או לבתי הדין או לנשיא המדינה, וכל שכן שאין לעמוד
כך לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, ואפילו אם הוא יחיד שבא להתפלל בחצי
שרוול יש למחות בידו, וכל שכן שאינו יכול לשמש כשליח צבור, וכך אנו נוהגים למחות
לא רק בשליח צבור הבא להתפלל בשרוולים קצרים, אלא אף ביחידים הבאים לבית הכנסת
להתפלל כך, שיתנהגו ביראת הכבוד וכו'. עכת"ד. והניף ידו שנית בשו"ת
ישכיל עבדי חלק ח' (חלק אורח חיים סימן כ"ד סעיף ג', דף נ"א ע"ב),
שאף על פי שיש חברי כנסת ואנשי צבור שבאים בשרוולים קצרים אצל נשיא המדינה אין
ללמוד מזה להקל וכו'. עש"ב. ואני תמה שאפילו לדבריו מה ראה להקפיד על יחידים
שבאים להתפלל בשרוולים קצרים, ולמחות בידם על כך, והרי משנה שלימה שנינו (מגילה
כ"ד ע"ב) פוחח פורס על שמע אבל אינו עובר לפני התיבה, ופירש רש"י,
שרשאי לומר קדיש וקדושה שמחוייב בהם. וכל שכן שרשאי פוחח (שזרועותיו וכתפיו
מגולות, כפירוש הרי"ף והרמב"ם) להתפלל לעצמו. (וכן פסק בפשיטות הפרי חדש
סוף סימן ס"ט). וכן המנהג פשוט, שבימי הקיץ הלוהטים, הרבה פועלים ופקידים
שבשעת מלאכתם אינם יכולים ללבוש חולצות עם שרוולים ארוכים עד לכף היד, הולכים
בשרוולים קצרים לבית הכנסת להתפלל מנחה וערבית, ואין פוצה פה, ובודאי שיש להם על
מה שיסמוכו, וכמו שביארנו. (וכן כתב הרה"ג רבי הלל פוסק בשו"ת הלל אומר
סימן כ"ט, ושלא כדברי רב אחד שהיה מקפיד על כך. ע"ש). אולם האמת תורה
דרכה שגם לשליח צבור אין לאסור אלא כשחלק מהזרוע העליון מגולה, אבל כשהשרוולים
מגיעים עד המרפק אין להקפיד כלל. וגם עינינו הרואות שהולכים כך בפני גדולים
ונכבדים, ואין מכלים.
בסיכום: הלובש חולצה בשרוולים קצרים,
המכסים את הזרוע עד המרפק, מותר לו להיות שליח צבור להוציא את הצבור ידי חובתם,
אבל אם השרוולים קצרים ביותר, עד שחלק מהזרוע העליון, שבין המרפק לכתף, מגולה,
אינו רשאי לשמש שליח צבור, שאין זה כבוד הצבור, אבל יחיד המתפלל לעצמו, מותר לו מן
הדין להתפלל בשרוולים קצרים. וההולך במכנסים קצרות, כמו שנוהגים בקיבוצים, לא ישמש
כשליח צבור, אבל יחיד המתפלל לעצמו מותר, ובלבד שיטול ידיו לפני התפלה, ויזהר שלא
יגע ברגליו בשעת התפלה. וכן ראוי למורי בתי הספר להשגיח ולחנך את תלמידיהם שהולכים
בימי הקיץ במכנסים קצרות, לבל יגעו ברגליהם בעת שלומדים תורה, ובעת התפלה, כדי
שילמדו ויתפללו בטהרה ובנקיות. וחנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה.
בית יוסף יורה דעה סימן שמ
כא קרע על מת ומת לו מת אחר תוך שבעה
קורע קרע אחר לאחר שבעה מוסיף כל שהוא. בפרק אלו מגלחין (כו:) פליגי בה רב מתנא
ומר עוקבא ותרווייהו משום אבוה דשמואל ולוי אמרו חד אמר כל שבעה קורע לאחר שבעה
מוסיף וחד אמר כל שלשים קורע לאחר שלשים מוסיף ופסקו הרי"ף (טז:)
והרמב"ם (פ"ח ה"י) והרמב"ן (עמ' ס) והרא"ש (סי' עב) כמאן
דאמר כל שבעה קורע לאחר שבעה מוסיף. ותניא (שם) רבי יוסי אומר תחלת קריעה טפח
ותוספת כל שהוא ואיפסיקא בגמרא הלכתא כוותיה. ולקמן בסמוך כתב רבינו דהא דתוך שבעה
קורע קרע אחר היינו שבאותו קרע מוסיף וקורע עוד טפח או מרחיק שלש אצבעות וקורע עוד
טפח: כתבו המרדכי בסוף מועד קטן (סי' תתקכא) וסמ"ג (הל' אבלות דף רמז
ע"ג) בשם הירושלמי מי שמת לו מת וקרע עליו ואחר כך מת לו מת אחר אם תוך שבעה
אינו קורע קרע אחר ואם אחר שבעה מוסיף על קרע הראשון כל שהוא מת לו מת אחר שלישי
אחר שבעה של שני מוסיף כל שהוא וכן מוסיף והולך עד טבורו עד כאן ולא ידעתי למה
הביאוהו שהרי גמרא דילן פליגא עליה כמו שנתבאר בסמוך. ומהרי"ק כתב בשורש
נ"ג שאף על פי שסמ"ג והמרדכי מביאים ראיה מהירושלמי כיון שסמ"ק
(ריש סי' צז) וטור יורה דעה פסקו שצריך לחזור ולקרוע יש להחמיר כדבריהם עכ"ל
ואיני יודע למה לא הכריח מדחזינן לתלמודא דידן דפליג אההוא ירושלמי:
ועד היכן הוא קורע ומוסיף עד טבורו
וכו' עד הופכו למטה. ברייתא שם. פירוש אם מת לו מת וקרע טפח ואחר כך מת לו מת אחר
עד היכן הוא מוסיף על הקרע הראשון: הגיע לטבורו. ומת לו מת אחר: מרחיק שלש אצבעות.
בצד אותו קרע וקורע: נתמלא קרעים. מלפניו מחזירו לאחוריו וקורע לפניו: הופכו למטה.
מהפך כל החלוק מה שיש למעלה ישים למטה ויעשה לו בית צואר אחר ויקרענו: וזה לשון
הרמב"ם (פ"ח ה"י) מי שמת לו מת אחד וקרע עליו ואחר כך מת לו מת אחר
אם בתוך שבעה קורע קרע אחר ואם לאחר שבעה מוסיף על הקרע הראשון כל שהוא מת לו מת
שלישי אחר שבעה של שני מוסיף כל שהוא וכן מוסיף והולך עד טבורו:
ומ"ש נתמלא מכאן ומכאן נעשה כמי
שאין לו חלוק שאינו קורע. ירושלמי (שם) שלמו מלפניו מתחיל וקורע לאחוריו שלמו
מלמעלה מתחיל מלמטה שלמו אלו ואלו נעשה כפוחח פירוש ואינו קורע דהוה ליה כמי שאין
לו חלוק לקרוע כך כתב הרמב"ן בתורת האדם (עמ' ס):
שולחן ערוך יורה דעה סימן שמ סעיף כא
קרע על המת, ומת לו מת אחר תוך ז',
קורע לא <יב> קרע אחר; לאחר ז', מוסיף על קרע הראשון כל שהוא. מת לו מת
שלישי לב אחר ז' של שני, מוסיף עליו כל שהוא. וכן מוסיף והולך עד טבורו. הגיע
לטבור, מרחיק ג' אצבעות, וקורע. נתמלא לפניו, לג מחזירו לאחוריו. נתמלא מלמעלה, לד
הופכו למטה. מד] נתמלא מכאן ומכאן, נעשה כמי שאין לו חלוק, שאינו קורע.
ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן
שמ סעיף כא
לא קרע אחר - היינו שבאותו קרע מוסיף
וקורע עוד טפח או מרחיק שלש אצבעות וקורע עוד טפח כדלקמן סעיף כ"ג:
לב אחר ז' של שני - כ' הב"ח משמע
אם מת לו מת תוך שבעה לשני אע"פ שקרע על שני קרע אחר מ"מ אין להוסיף כל
שהוא על הקרע ראשון כו' ולי נראה איפכא שבתוך שבעה של שני צריך טפח ואפשר הכי נמי
קאמר אין להוסיף עליו כל שהוא אלא צריך טפח ודוחק:
לג מחזירו לאחוריו - וקורע מלפניו:
לד הופכו למטה - וישים לו בית צואר
מאחריו ויקרענו:
שולחן ערוך יורה דעה סימן שמ סעיף כג
מי שמתו לו שני מתים כאחד, או שבאה לו
שמועה משנים כאחד, קורע קריעה אחת על שניהם. קרע ואח"כ מת לו מת אחר (תוך
שבעה) (טור), קורע קרע בפני עצמו, בין באותו קרע עצמו שמוסיף בו וקורע עוד טפח, או
מרחיק ג' אצבעות וקורע טפח. לאחר ז', מוסיף על קרע ראשון כל שהוא. מת אביו או אמו
ואחד משאר קרוביו, קורע תחלה על אביו או על אמו עד לבו, ומרחיק שלש אצבעות, וקורע
טפח על המת האחר. מת אביו, וקרע, ואחר ז' מת אחד מהקרובים, מוסיף על קרע הראשון,
ותחתון מתאחה ועליון אינו מתאחה. מת אחד מהקרובים, וקרע, ואח"כ מת אביו או
אמו, בין בתוך ז' בין לאחר ז', מרחיק ג' אצבעות וקורע מן הצד בשפת הבגד, לו שהרי
צריך להבדיל קמי שפה, וקורע עד שמגיע ללבו. מה] מתו אביו ואמו כאחד, קורע קרע אחד
על שניהם.
ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן
שמ סעיף כג
לו שהרי צריך כו' - משמע אע"פ
שהבדיל קמי שפה גם בקריעה ראשונה מ"מ כיון שצריך גם עתה להבדיל א"כ כל
המוסיף אינו מבדיל לכך צריך קריעה חדשה: