רי"ף מגילה דף טו:
גמ' מגילה דף כד:; ראש השנה כח:; טוטה
לב., לח., לח:, לט:
אורך השיעור הקולי ברי"ף
ר"ן ושו"ע הוא 20 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא
30 דקות
2) אין ברכת כהנים נאמרת בכל מקום אלא בלשון הקדש
3) מגביהים ידיהם כנגד כתפותיהם, ומגביהים ימנית קצת למעלה
מהשמאלית
4) אם הם שנים קורא להם (הש"צ): כהנים.
5) אין מברכין אלא בלשון הקודש; ובעמידה; ובנשיאת כפים;
ובקול רם
6) אינם רשאים לכוף אצבעותיהם עד שיחזרו פניהם
7) בשעה שהכהנים מברכים העם, לא יביטו ולא יסיחו דעתם, אלא
יהיו עיניהם כלפי מטה
8) עם שאחורי הכהנים אינם בכלל ברכה
9) שהוסיף מדעתו יותר על השלשה פסוקים של ברכת כהנים, עובר
על בל תוסיף
10) כהן שנשא כפיו, יכול לישא את כפיו פעם אחרת.
11) מי שיש לו מום בפניו או בידיו, כגון שהם בוהקניות או
עקומות, לא ישא את כפיו
12) אם מנהג המקום לשלשל הכהנים טלית על פניהם, אפילו יש
בפניו ובידיו כמה מומין, ישא את כפיו
13) היו ידיו צבועות, לא ישא את כפיו מפני שהעם מסתכלין בהם
14) תפילין בין של ראש בין של יד, הלכה למשה מסיני שיהיו
מרובעות בתפרן, ובאלכסונן
15) אם צפה הבתים
בזהב או בעור בהמה טמאה, פסולים.
16) אין ממנין מי שקורא לאלפי"ן עייני"ן
ולעייני"ן אלפי"ן
17) יקראו אותה, והיא מעומד, בלשון הקודש: מאן יבמי להקים
לאחיו שם בישראל לא אכה יבמי
18) האומר: איני יורד לפני התיבה מפני שבגדי צבועין או מפני
שברגלי סנדל, לא ירד באותה תפלה
טור אורח חיים סימן קכח
הלכות נשיאת כפים:
אין נשיאת כפים בפחות מי' והכהנים מן
המנין. כל כהן שאין בו אחד מן הדברים המעכבין צריך לישא כפיו ואם אינו נושא עובר
בשלשה עשה כה תברכו אמור להם ושמו את שמי והוא שיהיה בב"ה כשקורא כהנים דכתיב
אמור להם ומתרגמינן כד יימרון להון אבל אם אינו שם אינו עובר כתב הר"פ שאם
אין שם אלא אחד אינו עובר דילפינן ליה מאמור להם דמשמע דוקא לרבים ואינו נראה דלהם
על אהרן ובניו קאי ופירוש אמור להם לכל אחד מהם ואם הוא נושא כפיו מתברך דכתיב
ואברכה מברכיך וכן מצוותו יחלוץ מנעליו שזו היא מתקנת רבן יוחנן בן זכאי שלא יעלו
לדוכן במנעליהם ויטול ידיו ויברך ענט"י וכתב הרמב"ם ז"ל שצריך
ליטול עד הפרק כמו בעבודה וכשמתחיל ש"ץ רצה כל כהן וכהן שבב"ה נעקר
ממקומו לעלות לדוכן ואף אם לא יגיע שם עד שיסיים ש"צ רצה שפיר דמי כיון שעקר
רגליו כשהתחיל אבל אם לא עקר רגליו ברצה שוב לא יעלה וכשעוקר רגליו לעלות אומר
יר"מ ה' אלהי שתהא ברכה זו שצויתנו לברך את עמך ישראל ברכה שלמה ולא יהא בה
מכשול ועון מעתה ועד עולם (ס"א ופירש"י שלא יתחיל בברכת יה"ר עד
שיעלה לדוכן ואז יתחיל ויאריך בה עד שיכלה אמן של הודאה מפי הציבור) ועולין לדוכן
ועומדים שם פניהם כלפי ההיכל ואחוריהם כלפי העם ואצבעותיהם כפופים לתוך כפיהם עד
שש"ץ מסיים מודים ואז אם הם שנים קורא להם כהנים ומחזירין פניהם כלפי עם. ואם
הוא אחד אין קורא לו אלא הוא עצמו מחזיר פניו: וכתב ר"ת שאין לש"ץ
להפסיק לקרות כהנים דהוי הפסק בתוך התפלה אלא חזן הכנסת פירוש הממונה על כל צרכי
בה"כ קורא וכתב הר"פ בשם ר"ת שאין ש"צ אומר או"א ברכנו
בברכה וכו' אלא מיד כשיסיים מודים קורא החזן כהנים ור"י כתב דוקא להם שלא היו
רגילין לומר או"א אבל עכשיו שש"צ רגיל לאומרו בכל פעם בציבור גם
כשהכהנים נושאין כפיהם נכון לומר וכן היה נוהג הר"מ מרוטנבורג כשהיה הוא ש"ץ
היה אומר או"א בלחש עד כהנים ואומר כהנים בקול רם כדי לקרות אותם ואומר עם
קדושיך בלחש וכשמחזירין פניהם כלפי העם מברכין בא"י אמ"ה אשר קדשנו
בקדושתו של אהרן וצונו לברך את עמו ישראל באהבה ומגביהין ידיהן כנגד כתפיהן
ופושטין ידיהן וחולקין אצבעותיהם ע"פ המדרש מציץ מן החרכים ששכינה למעלה מראשיהן
ומציץ מבין חרכי אצבעותיהם. ומכוונין לעשות ה' אוירים בין ב' אצבעות לב' אצבעות
אויר אחד בין אצבע לגודל ובין גודל לגודל לקיים מציץ מן ה' חרכים וש"ץ מקרא
אותם יברכך והם עונין אחריו מלה במלה עד שיסיימו פסוק ראשון ואז עונין הקהל אמן
וכן אחר פסוק ב' וכן אחר פסוק ג' ואין מברכין אלא בלשון הקדש ובעמידה ובנשיאות
כפים ובקול רם ובספרי מסמיך להו אקרא כה תברכו ירושלמי בקול רם בקולו של רם מלמד
שהקב"ה משתמע קולו עמהם ד"א במעולה שבקולות לא גדול ולא קטן אלא בינוני
ואח"כ מתחיל ש"צ שים שלום ואז הכהנים מחזירים פניהם כלפי הקדש ואומרים
רבון העולמים עשינו מה שגזרת עלינו עשה אתה מה שהבטחתנו השקיפה ממעון קדשך מן
השמים וברך את עמך ישראל כו' (ס"א גם בזו פירש"י שמאריך בה עד שתכלה
ברכה מפי הש"ץ) ואינן רשאין להחזיר פניהם עד שיתחיל ש"צ שים שלום ואינן
רשאין לכוף אצבעותיהם עד שיחזירו פניהם ועומדים שם ואינן רשאין לעקור משם עד
שיסיים ש"צ שים שלום וכשמחזירין פניהם בין בתחלה בין בסוף לא יחזירו אלא דרך
ימין: אין המקרא שקורא כהנים רשאי לקרות כהנים עד שיכלה אמן מפי הציבור פירוש
שעונין אחר ברכת מודים ואין הכהנים רשאים להתחיל בברכה עד שתכלה התיבה מפי המקרא
ואין הציבור עונין אמן עד שתכלה ברכה מפי הכהנים ואין הכהנים מתחילין בברכה אחרת
עד שיכלה אמן מפי הציבור: אין ש"צ רשאי לענות אמן אחר ברכה של כהנים שמא
תתבלבל דעתו ולא ידע איזו ברכה יש לו להיות פסוק ב' או ג' כתב הר"מ מרוטנבורג
שאם ש"ץ כהן אם יש כהנים אחרים לא יעלה לדוכן משום טירוף הדעת שמא לא יוכל
לחזור לתפלתו ואפי' אין שם כהנים אחרים לא יעלה אא"כ מובטח שיחזור לתפלתו בלא
טירוף דעת ויעקור רגליו מעט בעבודה ויאמר מודים עד ולך נאה להודות ויעלה לדוכן
ויברך ברכת כהנים ויקרא לו אחר וצריך שהמקרא יכוין בלבו אל התפלה משעה שיתחיל
ש"צ י"ח ואם לאו אינו יכול להקרות תנא אמור להם מכאן שהחזן אומר להם
אמרו פי' שמקרא אותם וגם בכאן כתב הר"פ שאינו צריך להקרות ליחיד כיון דנפקא
לן מאמור להם ול"נ כדפרישית לעיל: ירושלמי ובלבד שיהא החזן ישראל וכתב הרמב"ם
ז"ל משתדלין שיהא המקרא ישראל שנא' אמור להם מכלל שהמקרא אינו כמותם: ובשעה
שהכהנים מברכין העם לא יביטו בהם ולא יסיחו דעתם אלא יהו עיניהם כלפי מטה כמי
שעומד בתפלה והעם יכוונו לברכה ויהיו פניהם כנגד פני הכהנים ולא יסתכלו בהם תני
אבא בריה דרב מנימין בר חייא עם שאחורי הכהנים אינם בכלל ברכה אבל שלפניהם ומצדיהם
אפי' מחיצה של ברזל אינה מפסקת ולאחריהם נמי אם הם אנוסים הם בכלל הברכה דאמר ר'
שמלאי בה"כ שכולם כהנים עולין לדוכן למי מברכין לאחיהם שבשדות ירושלמי עיר
שכולה כהנים עולים לדוכן למי מברכים לאחיהם שבצפון ושבדרום ומי העונים אחריהם
הנשים והטף ומוקי לה בגמ' בשאין שם אלא י' כהנים אבל אם יש שם יותר מי' היתרים מי'
יעלו ויברכו והי' עונין אחריהם ובשעה שמברכין אין לעם לומר שום פסוקים דגרסינן
בסוטה בפרק ואלו נאמרים (לט ב) בשעה שמברכין העם מה הם אומרים ברכו את ה' המבורך
ומסקינן (שם מ א) דלא למימרינהו כלום יש עבד שמברכין אותו ואינו מאזין פי' שאינו
מכוין לברכה שמברכים אותו ואם היו אומרים הפסוקים לא היו יכולין לכוין לברכה הילכך
אין לומר שום פסוק אלא יש לשתוק לכוין לברכה: כהן אינו רשאי להוסיף מדעתו ברכה
יותר על אלו ג' פסוקים של ברכת כהנים ואם הוסיף עובר על בל תוסיף אבל אם בירך כבר
ציבור אחד ובא למקום אחר ומצא ציבור שלא הגיעו לברכת כהנים יכול לברכם פעם אחרת
ואלו שפסולים לישא כפיהם מי שיש לו מום בידיו כגון שהם בהקניות או עקומות או
עקושות מפני שהעם מסתכלין בו והרמב"ם ז"ל כתב מי שיש לו מום בפניו או
בידיו ורגליו לא ישא כפיו ובגמרא לא קאמר אלא בידיו מפני שהוא נושא אותם וניכר בהן
זבלגן והוא מי שרירו יורד על זקנו וסומא באחת מעיניו לא ישא כפיו היו בני עירו
רגילים בו ומכירין הכל שהוא זבלגן או סומא ישא כפיו: היו ידיו צבועות סטיס ופואה
לא ישא כפיו מפני שמסתכלין בו ואם רוב אנשי העיר מלאכתן בכך הרי זה ישא שאז לא
יסתכלו בו מי שאינו יודע לחתך האותיות כגון אלו שאומרים לאלפין עיינין ולעיינין
אלפין וכיוצא בזה לא ישא כפיו קטן או אפילו גדול שלא נתמלא זקנו לא ישא כפיו
וה"מ הוא לבדו אבל עם אחרים משידע לישא כפיו נושא עמהן כהן שהרג את הנפש
אפילו בשוגג לא ישא כפיו דכתיב ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם גם כי תרבו תפלה
אינני שומע ידיכם דמים מלאו המיר לא ישא כפיו וכתב הרמב"ם ז"ל אפי' שב
בתשובה אבל על שאר עבירות אין מונעין אותו מלישא כפיו ורש"י כתב כיון ששב
בתשובה יכול לישא כפיו וכ"כ רבינו גרשום והביא ראיה מהירושלמי שלא תאמר כהן
פלוני מגלה עריות ושופך דמים ומברכני ואומר לו הקב"ה וכי הוא מברכך הלא כתיב
ואני אברכם. והר"ם מרוטנבורג כתב שאין אומרים לו לעלות ואם עלה אין מוחין
בידו. ורב נטרונאי כתב שאין לעלות בתורה ראשון שכבר חלל קדושתו של אהרן ואם קרא
בתורה ראשון יש חלול גדול ולא מסתבר דאף אם לא ישא כפיו משום דאיתקש לשירות אבל
לקרות בתורה ראשון ודאי כיון ששב קרינן ביה (יחזקאל יא) ובשוב רשע מרשעתו וגו'
שכור לא ישא כפיו כתב הרמב"ם ז"ל שתה רביעית יין בבת אחת לא ישא כפיו
שתאו בשני פעמים או שנתן לתוכו מעט מים מותר ואם שתה יותר מרביעית אע"פ שהוא
מזוג ואע"פ ששתאו בכמה פעמים לא ישא עד שיסיר את יינו מעליו לא היו בו מדברים
המונעים נשיאות כפים אע"פ שאינו מדקדק במצות וכל העם מרננין אחריו נושא כפיו
שמצות עשה היא לכל כהן לישא כפיו ואין אומרים לרשע הוסף רשע והמנע מן המצות ואל
תתמה ותאמר מה תועיל ברכת הדיוט שאין קבלת הברכה תלוי בכהנים אלא בהקב"ה שנא'
ואני אברכם:
רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים
פרק יד הלכה ט
כיצד ברכת כהנים במקדש, הכהנים עולין
לדוכן אחר שישלימו הכהנים עבודת תמיד של שחר, ומגביהין ידיהם למעלה על גבי ראשיהן
ואצבעותיהן פשוטות, חוץ מכהן גדול שאין מגביה ידיו למעלה מן הציץ, ואחד מקרא אותן
מלה מלה כדרך שעושין בגבולין עד שישלימו שלשה הפסוקים, ואין העם עונין אחר כל פסוק
אלא עושין אותה במקדש ברכה אחת, וכשישלימו כל העם עונים ברוך יי' אלהים אלהי ישראל
מן העולם ועד העולם.
רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים
פרק יד הלכה י
ואומר את השם ככתבו והוא השם הנהגה
מיו"ד ה"א וא"ו ה"א, וזה הוא השם המפורש האמור בכל מקום,
ובמדינה אומרים אותו בכינויו והוא באל"ף דל"ת, שאין מזכירין את השם
ככתבו אלא במקדש בלבד, ומשמת שמעון הצדיק פסקו הכהנים מלברך בשם המפורש אפילו
במקדש כדי שלא ילמוד אותו אדם שאינו חשוב ושאינו הגון, ולא היו חכמים הראשונים
מלמדין שם זה לתלמידיהם ובניהם ההגונים אלא פעם אחת לשבע שנים, כל זה גדולה לשמו
הנכבד והנורא.
רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים
פרק יד הלכה יא
אין ברכת כהנים נאמרת בכל מקום אלא
בלשון הקדש שנאמר כה תברכו את בני ישראל, כך למדו מפי השמועה ממשה רבינו ע"ה
=עליו השלום= כה תברכו בעמידה, כה תברכו בנשיאת כפים, כה תברכו בלשון הקדש, כה
תברכו פנים כנגד פנים, כה תברכו בקול רם, כה תברכו בשם המפורש, והוא שיהיה במקדש
כמו שאמרנו.
שולחן ערוך אורח חיים סימן קכח סעיף
יב
(מב) יט מגביהים ידיהם כנגד כתפותיהם,
<ו> ומגביהים (מג) יד ימנית קצת למעלה [כא] מהשמאלית, ופושטים ידיהם (מד)
וחולקים אצבעותיהם (מה) ומכוונים לעשות <ז> ה' אוירים: בין ב' אצבעות לב'
אצבעות אויר אחד; ובין אצבע לגודל; ובין גודל לגודל. (מו) ופורשים כפיהם, כדי שיהא
תוך כפיהם כנגד הארץ ואחורי ידיהם כנגד השמים.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן קכח סעיף יב
(מב) מגביהים ידיהם וכו' - דגמרינן
[מב] ברכה זו ממה דכתיב וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם הרי דצריך נשיאת ידים
ובהאי קרא הכתיב ידו [מג] רמז דצריך להגביה יותר ידו אחד ומסתמא היא הימנית:
(מג) יד ימנית קצת - מ"מ צריך
ליזהר [מד] שיניח גודל הימין על גודל השמאל שלא יתפרדו כדי שלא ישבר החלון דבעינן
ה' כוים ואם יתפרדו אין הריוח שבין הימין לשמאל נחשב כלל לאויר. ויש שכתבו שבין
מלה למלה וכ"ש בין ברכה לברכה רשאי לקרב אז הגודלים עם האצבעות משום עייפות:
(מד) וחולקים אצבעותיהם - דאיתא
בתנחומא פרשת נשא משגיח מן החלונות מבין אצבעותיהם של כהנים מציץ מן החרכים בשעה
שפושטים כפיהם:
(מה) ומכוונים לעשות ה' וכו' - רמז
לזה ממה דכתיב החרכים ה' חרכים:
(מו) ופורשים כפיהם כדי וכו' -
ר"ל [מה] לא כמו שנושא אחד ידיו בתפלה שהוא נושא ידיו כלפי שמים:
שולחן ערוך אורח חיים סימן קכח סעיף
לג
מי (קיט) שאינו יודע לחתוך האותיות,
כגון שאומר (קכ) מו <ל> לאלפין עייני"ן, מז ולעייני"ן אלפי"ן
וכיוצא בזה, לא ישא את כפיו.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן קכח סעיף לג
(קיט) שאינו יודע וכו' - וה"ה מי
שהוא כבד פה וכבד לשון [רמב"ם]:
(קכ) לאלפין עיינין - וה"ה
[צ] מי שקורא לחיתי"ן ההי"ן [צא] או שקורא לשבולת סבולת [צב] ואם כל בני
עירו קוראין כך מותר לישא כפים שם באותו מקום. ומטעם זה כתבו האחרונים דבזמנינו
שרוב בני עמנו אין יודעים להבחין בין הברת העי"ן לאל"ף ממילא מותר לישא
כפיו [צג] וי"א עוד דבמדינת רוסיא שרגילין הרבה לקרוא שבולת סבולת אף דכלל
אנשי המדינה יודעים ההפרש שבין שי"ן ימנית לשמאלית מ"מ מותר לישא כפיו
[ט"ז והובא בא"ר]:
שולחן ערוך אורח חיים סימן קכח סעיף י
עומדים בדוכן פניהם כלפי ההיכל
ואחוריהם כלפי העם, (לב) ואצבעותיהם כפופים לתוך כפיהם, עד שש"צ מסיים מודים
ואז (לג) <ד> אם הם יג שנים קורא להם (לד) (הש"צ): כהנים. הגה:
(לה) <ה> ולא יאמר אלהינו ואלהי וכו'; יד וי"א שאומרים אותו בלחש עד
מלת כהנים, ואז יאמרו בקול רם (טור בשם ר"י ור"מ מרוטנבורג) (לו) וחוזר
ואומר: עם קדושך כאמור, בלחש, (וכן נוהגין במדינות אלו). (לז) ומחזירים פניהם טו
כלפי העם; (לח) ואם הוא א', טז אינו קורא לו, אלא הוא מעצמו (לט) מחזיר פניו.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן קכח סעיף י
(לב) ואצבעותיהם כפופים - ר"ל
שאינם צריכין לפרוס כפיהם:
(לג) אם הם שנים - דכתיב אמור להם
דהיינו לומר לכהנים שיברכו את ישראל ולהם משמע לשנים:
(לד) הש"ץ כהנים - ולא חשיב [לו]
הפסק בתפלה כמו דלא חשיב הפסק מה שהש"ץ מקרא להם מלה במלה והטעם דנ"כ
צורך תפלה הוא:
(לה) ולא יאמר או"א - הטעם שלא
נתקן אלא בזמן שאין הכהנים מברכין בעצמם אבל כיון שהכהנים מברכין בעצמן למה יאמר
הש"ץ:
(לו) וחוזר ואומר עם קדושך - היינו
הש"ץ ומה שנוהגין באיזה מקומות שהכהנים אומרין עם קדושך טעות הוא:
(לז) ומחזירין פניהם וכו' - דילפינן
בגמרא שברכת כהנים צריך להיות פנים כנגד פנים. וא"צ להיות פני הכהנים כלפי
הש"ץ דוקא אלא אפילו אם ההיכל קבוע בצפון והתיבה שהש"ץ לפניה היא במזרח
הכהנים עומדים לפני ההיכל בצפון ופניהם לדרום כלפי העם [מ"א בשם כנה"ג]
וי"א שטוב יותר שהכהנים יעמדו במזרח אע"פ שההיכל הוא לצד אחר והעם יעמדו
נגדם פנים נגד פנים [פר"ח והביאו הפמ"ג]. [לז] שני כהנים השונאים זה את
זה ואפילו נדרו הנאה זה מזה [לח] מותרין לעלות ביחד ואין אחד יכול לומר לחבירו עלה
אתה בשחרית ואני אעלה במוסף או להיפוך כי יכול לומר אני רוצה לברך בשתיהן [לט] אבל
כהן שהצבור שונאים אותו או הוא שונא את הצבור סכנה הוא לכהן אם ישא כפיו (ולכן יצא
מביהכ"נ קודם רצה אם אינו יכול לכוף את יצרו ולהסיר השנאה מלבו) וע"ז
תקנו בברכה לברך את עמו ישראל באהבה:
(לח) ואם הוא אחד וכו' - ואפילו אם יש
עמו עוד אחד קטן פחות מבן י"ג שנה ג"כ אינו קורא כהנים [מבי"ט סי'
ס"ד] והפר"ח מפקפק בזה ומיהו לפי מנהגנו שהש"ץ אומר אלהינו ורק
שיאמר כהנים בקול רם לא איכפת לן כלל דליכא הפסק והוא מעין התפלה [מ] ומה"ט
כתב הא"ר שאפילו ליכא כהן קטן רק כהן אחד גדול נמי אם אמר הש"ץ בקול רם
כהנים אין לגעור בו דאין שום הפסק בזה:
(לט) מחזיר פניו - ונושא כפים ומברך
ג"כ מתחלה אע"ג דאינו מחוייב לעלות לפי מה שכתב לעיל בס"ב
[מ"א בשם רמ"מ] ומכ"ש לדעת המהרל"ח וט"ז סק"ג [מא]
דמחוייב לעלות מה"ת אם הוא אחד אע"פ שלא קראו דמברך:
שולחן ערוך אורח חיים סימן קכח סעיף
יד
(נ) כא אין מברכין אלא <ט>
בלשון הקודש; (נא) כב [כה] ובעמידה; (נב) ובנשיאת כפים; (נג) כג ובקול רם.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן קכח סעיף יד
(נ) אין מברכין וכו' - וכ"ז הוא
[מח] מן התורה דילפינן כ"ז מקראי בלשה"ק דכתיב כה תברכו בלשון הזה
ובעמידה דכתיב לשרתו ולברך בשמו מה שירות בעמידה דכתיב לעמוד לשרת ה"נ ברכה
ובנשיאת כפים דכתיב וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם ובקול רם דכתיב אמור להם כאדם
האומר לחבירו. עוד ילפינן בגמרא דצריך להיות פנים כנגד פנים וכתבו רוב הפוסקים
וכמעט כולם דהני כולהו לעיכובא הוא ואפילו בדיעבד לא יצאו באופן אחר. ובכל אלו טוב
שיצא לחוץ קודם רצה כשאין יכול לברך כדינו [אחרונים]:
(נא) ובעמידה - היינו שיהא הכהנים
בעמידה אבל הצבור רשאין לישב רק שיהיו פנים כנגד פנים [מ"א] והמנהג שהכל
עומדין וכן משמע במאירי סוטה פ"ז ומגילה פ"ג וכן משמע באשכול הלכות ברכת
כהנים דכתב שהכל צריכין לעמוד לפניהם באימה ובכובד ראש. וכהן שהוא חלוש ואינו יכול
לעמוד אלא ע"י סמיכה לא ישא כפיו דהוא כישיבה [אחרונים]:
(נב) ובנשיאת כפים - ומי שידיו מרתתין
ואינו יכול להגביה ידיו אינו נושא כפיו ואפילו בדעבד מעכב ואפילו אם יעשה סמוכין
שיהיו קשורין בכובע שבראשו ויכניס בהם ידיו שיהיו נשואות למעלה לא מהני דהוי
ע"י סמיכה ואנן בעינן שישאו ידיהם ממש [נו"ב ומגן גבורים והובא
בשע"ת] אך אם אפשר לו להגביהם לשעה מועטת יגביה בשעת אמירתו יברכך ויניח בשעת
הניגון בין תיבה לתיבה ויחזור ויגביה בשעת אמירת התיבה וכמו שכתב בתשובת כתב סופר
סימן י"ג ע"ש:
(נג) ובקול רם - היינו [מט] בקול
בינוני לאפוקי בלחש ומ"מ לפעמים צריך בקו"ר ממש כגון שהמתפללים הם רבים
ובעינן שיהא כל הקהל שומע כדאמרינן בספרי [פר"ח]. והנה מי שקולו צרוד [שאינו
יכול לדבר בקול בינוני כ"א בלחש] לכאורה פשוט שאינו יכול לישא כפיו וטוב שיצא
קודם רצה:
שולחן ערוך אורח חיים סימן קכח סעיף
טז
אין הכהנים רשאים להחזיר פניהם עד
שיתחיל ש"צ שים שלום; ואינם רשאים (נז) לכוף אצבעותיהם עד שיחזרו פניהם;
ועומדים שם (נח) ואינם רשאים לעקור משם עד שיסיים ש"צ שים שלום; ויש מי שאומר
שצריכין להמתין (נט) עד שיסיימו הצבור (ס) <י> לענות אמן אחר ברכת שים שלום
(וכן המנהג).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן קכח סעיף טז
(נז) לכוף אצבעותיהם - פי' שידיהם
יהיו פרושות עד שיחזירו פניהם:
(נח) ואינם רשאים לעקור - ויזהרו שלא
ידברו עד שירדו מדוכנן אף שכבר הורידו כפיהם [א"ר בשם מטה משה]:
(נט) עד שיסיימו הצבור - היינו רוב
הצבור [פמ"ג]:
(ס) לענות אמן - דקודם אמן עדיין לא
נסתיים הברכה. ועכשיו שהמנהג לומר לכהנים בירידתם מן הדוכן יישר מהנכון שלא ירדו
הכהנים מהדוכן עד לאחר שיסיים הש"ץ קדיש כדי שלא יתבטלו הכהנים והעם מעניית
איש"ר ושאר אמנים עי"ז כמו שמצוי:
בית יוסף אורח חיים סימן קכח
כג ובשעה שהכהנים מברכים העם לא יביטו
ולא יסיחו דעתם וכו' עד ולא יסתכלו בהם. הכל לשון הרמב"ם פרק י"ד מהלכות
תפילה (ה"ז) והוא מדאמרינן בירושלמי פרק הקורא את המגילה עומד (ה"ח)
שאסור להסתכל בכהנים בשעה שהם מברכים את העם משום היסח הדעת ומשם יש ללמוד שגם
הכהנים לא יסתכלו בעם כדי שלא יסיחו את דעתם וכל שכן הוא. וליכא למימר דהא דאסור
להסתכל בכהנים לא משום היסח דעת הוא אלא משום הא דאמרינן בפרק אין דורשין (חגיגה
טז.) שהמסתכל בכהנים עיניו כהות דהא מפרש התם דהיינו דוקא בזמן שבית המקדש קיים
והיו עומדים על דוכנם ומברכים את העם בשם המפורש. ונוהגים הכהנים בארץ מצרים לשלשל
טלית של מצוה על פניהם וידיהם ומנהג יפה הוא כדי שלא יוכלו הם להסתכל בעם ולא העם
בהם ויבואו לידי היסח דעת:
ומ"ש רבינו שיהיו פני העם כנגד
פני הכהנים. פשוט בפרק ואלו נאמרין (סוטה לח.):
שולחן ערוך אורח חיים סימן קכח סעיף
כג
בשעה שהכהנים מברכים העם, לא יביטו
ולא יסיחו דעתם, אלא יהיו עיניהם כלפי מטה (פח) כמו שעומד בתפלה; והעם יכוונו
לברכה, ויהיו פניהם כנגד פני הכהנים, (פט) לה <יט> ולא יסתכלו בהם. הגה: (צ)
וגם הכהנים לא יסתכלו בידיהם; (צא) על כן נהגו לשלשל הטלית על פניהם (צב) וידיהם
חוץ לטלית; ויש מקומות שנהגו שידיהם בפנים מן הטלית, שלא יסתכלו העם בהם
(ב"י).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן קכח סעיף כג
(פח) כמו שעומד בתפלה - שהרי מתפללין
שיברך הש"י את ישראל [לבוש]:
(פט) ולא יסתכלו בהם - ר"ל לא
בפני הכהנים ולא בידיהם והטעם הוא ג"כ כדי שלא יסיחו דעתם מהברכה וא"כ
כ"ש שלא יסתכלו במקום אחר ומדינא אינו אסור אלא בהסתכלות מרובה שיכול לבוא
לידי היסח הדעת אבל ראיה קצת שרי דדוקא בזמן המקדש שהיו מברכין בשם המפורש והשכינה
היתה שורה על ידיהם היה אסור אפילו ראיה קצת משא"כ בזה"ז ומ"מ
נוהגין גם עכשיו זכר למקדש שלא להביט בהם כלל:
(צ) וגם הכהנים וכו' - ג"ז משום
היסח הדעת וכנ"ל:
(צא) ע"כ נהגו וכו' - ומנהג זה
יותר נכון [א"ר והגר"א וש"א]:
(צב) וידיהם חוץ לטלית - בד"מ
מוסיף שגם העם נוהגין לכסות פניהם בטלית כדי שלא יוכלו להסתכל בידי הכהנים:
שולחן ערוך אורח חיים סימן קכח סעיף
כד
(צג) עם שאחורי הכהנים (צד) אינם בכלל
ברכה, * (צה) אבל מלפניהם לו <כ> ובצדיהם * אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת;
ולאחריהם נמי, * (צו) <כא> אם הם אנוסים, כגון עם שבשדות, שהם טרודים
במלאכתן ואינם יכולים לבא, הם בכלל הברכה.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן קכח סעיף כד
(צג) עם שאחורי הכהנים - היינו [עג]
אפילו אינו אחוריהם ממש אלא משוכים לצדדים כיון שעכ"פ הוא מאחוריהם אינו בכלל
ברכה ואפילו אינו מפסיק מידי בינם לבין הכהנים:
(צד) אינם בכלל ברכה - דבעינן דוקא
פנים כנגד פנים כמ"ש לעיל בסקל"ז:
(צה) אבל מלפניהם ומצדיהם - פי' לא
מיבעיא אלו שהם מלפני הכהנים משוכים לצדדים פשיטא דבכלל ברכה הם [עד] אלא אפילו
כנגד צדדי הכהנים ממש אפ"ה בכלל ברכה הם וצדדים שלאחריו כבר כתבנו דאינו בכלל
ברכה. ולפ"ז אותן העומדים [עה] בכותל מזרחי והאה"ק בולט קצת
לביהכ"נ והכהנים עומדים לפניו אינן בכלל ברכה והב"ח הליץ בעדם דעכשיו
שכל אחד קונה מקום בביהכ"נ חשובים כאנוסים דאינו יכול לילך לדחות את חבירו
ממקומו אבל אין זה מספיק דבקל יוכל למצוא מקום פנוי לעמוד בצדי הכהנים או באמצע
ביהכ"נ על הבימה או ברוח מערבית של ביהכ"נ [כ"כ [עו] האחרונים]:
(צו) אם הם אנוסים וכו' - אבל בלא
אנוסים אפילו עומדים בביהכ"נ אלא שהם אחורי הכהנים אינם בכלל ברכה דמראים
בעצמם שאין הברכה חביבה להם מדלא הלכו לקבל הברכה פנים אל פנים:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן קכח סעיף כד
* אבל מלפניהם ובצדיהם וכו' - עיין
במ"ב ודע דאע"פ שכתבנו דצדדין ממש הם בכלל ברכה כמו צדדין שלפניו
מ"מ יש חילוק ביניהם והוא דבצדדין שלפניו צריך שיהיה פניו לצד מזרח דוקא
ובצדדין ממש מסתברא דאינו מועיל לצד מזרח דפנים נגד פנים ילפינן בגמרא מאמור להם
כאדם שאומר לחבירו וזה לא שכיח כלל ששני אנשים ישבו בשוה ממש ומדברים וזה יהיה
פניו פונה לצד מזרח וזה יהיה פניו פונה לצד מערב [כ"ז למדתי מתורתו של רבינו
בעל הט"ז ואף שיש לדחות קצת מ"מ האמת כן הוא] אלא יצדד פניו לצד דרום
כדי שיהיו פניו נוטים נגד פני הכהנים. ואפשר דאפילו עומד בשוה עם פני הכהנים
דהיינו פניו לצד מערב ג"כ בכלל ברכה הוא דזה הוא ג"כ בכלל מאמרם כדרך
שאומר אדם לחבירו דמצוי כמה פעמים שבני אדם יושבים בשוה ומדברים:
* אפילו מחיצה של ברזל וכו' - עיין
בא"ר שכדאיתא לעיל בסימן נ"ה ס"כ לענין עניית קדיש וקדושה ואמן
דבעינן שלא יהא טינוף מפסיק ה"ה בזה. והנה עתה שיצא לאור ספר האשכול מצאתי
שכתב בהדיא אחר שהביא דעת רב אחאי גאון דטינוף מפסיק כתב וז"ל וחזי לן דוקא
לענות אמן הוי הפסק אבל לענין ברכת כהנים לעם שבשדות שאינם צריכין לענות לא הוי
הפסק עכ"ל ואולי כונת הא"ר היכא שצריך לענות אמן כגון שעומד בחצר
ביהכ"נ או מבחוץ אך שהיה בסמוך לביהכ"נ ועיין:
* אם הם אנוסים וכו' - עיין במ"ב
והוא מפירש"י ודע דלפ"ז נראה דהא דאמרינן בש"ס עם שאחורי הכהנים
לאו דוקא אלא דה"ה אם הוא בעיר ויושב בביתו ואינו הולך לביהמ"ד ג"כ
אינו בכלל ברכה ואפילו ביתו היה עומד נגד פני הכהנים מדאין הברכה חשובה לפניו לבוא
ולשמוע וכן משמע בשילהי ר"ה דמדמה הגמרא ברכת כהנים לדין התפלה עי"ש
ובתפלה בודאי לא מהני באופן זה עי"ש ברי"ף וכן משמע קצת בסוטה ל"ח
ע"ב בתוד"ה הא דאניסי שלא חילקו בזה. ומה דאיתא בטוש"ע דלפניהם
ובצדיהם הם בכלל ברכה אפילו לא אניסי היינו כשהוא עומד בסמוך לביהכ"נ מבחוץ
ששומע הברכה וחפץ להתברך אף שלא היה אנוס בדבר שהיה יכול לבוא מבפנים אעפ"כ
הוא בכלל ברכה כיון שהוא עומד עכ"פ נגד פני הכהנים או בצדיהם משא"כ
בעניננו שאינו רוצה לילך לשמוע הוא בכלל עם שאחורי הכהנים ולא נקט הגמרא אחורי
הכהנים אלא לרבותא דאפילו הוא בביהכ"נ ועונה אמן אינו בכלל הברכה כיון שהוא
אינו רוצה לבוא נגד פניהם כדת וכדפירש"י ולענ"ד דגם רש"י רמז לזה
בד"ה דלא אניסי ופירש העומדים בביהכ"נ וכו' וכן משמע קצת בטור במה שכתב
למי מברכין לאחיהם שבצפון ושבדרום והלא זה הענין קאי על אחיהם שבשדות דאניסי וידוע
דצפון ודרום הם בכלל צדיהם שהוא כמו לפניהם ואפ"ה אי לא אניסי לא היה בכלל
ברכה מדאינו מטה אזנו לבוא לשמוע הברכה ועיין בפרישה ולענ"ד בכונה כתב הטור
כן ואף שמשטחיות דברי הפוסקים משמע לכאורה שלא כדברינו אכן עיקר הדברים מוכיחים
כמו שכתבנו ובפרט הסוגיא דסוף ר"ה הנ"ל ויש ליישב אף דברי הפוסקים על
הדרך שכתבנו ואח"כ מצאתי במאירי בסוטה שמשמע כמו שכתבנו:
שולחן ערוך אורח חיים סימן קכח סעיף
כז
(קד) כהן אינו רשאי להוסיף מדעתו יותר
על השלשה פסוקים של ברכת כהנים; * (קה) ואם הוסיף, עובר על בל תוסיף.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן קכח סעיף כז
(קד) כהן אינו וכו' - לשון הגמרא שלא
יאמר הואיל ונתנה תורה רשות לברך אוסיף ברכה אחת משלי כגון ה' אלהי אבותיכם יוסף
עליכם ככם אלף פעמים וגו' ת"ל לא תוסיפו ומסיק שם הגמרא דאפילו כבר סיים כל
ברכותיו ג"כ עובר בלאו וכ"ש אם הוסיפה באמצע הברכות. ודוקא להוסיף פסוק
אחר אסור אבל לומר ברכת כהנים כמה פעמים אינו משום בל תוסיף דלא שייך בל תוסיף
בעשיית המצוה שתי פעמים [אחרונים]:
(קה) ואם הוסיף וכו' - וה"ה אם
גרע מהברכות עובר משום בל תגרע:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן קכח סעיף כז
* ואם הוסיף וכו' - לכאורה נראה דדוקא
אם גם זה היה בפריסת כפים וכה"ג כל הדברים המעכבין בנ"כ וכמו שכתבנו
לעיל במ"ב בסעיף י"ד זה מקרי הוספה על המצוה משא"כ בשבירך שלא
בנ"כ או שלא בהחזרת פנים וכה"ג זה אין מקרי הוספה כ"א ברכה בעלמא
וכן כתב בשו"ע הגר"ז עי"ש וכן מוכח בחידושי רשב"א סוכה
ל"א דדוקא בפריסת כפים ע"ש ומסתמא ה"ה שארי דברים המעכבין
בנ"כ דמאי שנא אמנם מדברי הרמב"ם משמע שלא כדבריהם שהרי כתב בפי"ד
מה"ת דין י"ב וז"ל אין הכהנים רשאין בכל מקום להוסיף ברכה על שלשת
הפסוקים כגון ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם וגו' וכיוצא בה לא בקול רם ולא בלחש
שנאמר לא תוסיפו על הדבר וגו' עכ"ל הרי דלדידיה עוברי' על בל תוסיף כשמברך
בלחש אע"ג דקול רם הוא לעיכובא כמו שכתבנו לעיל במ"ב סי"ד ומסתמא
דלדידיה ה"ה בלא פריסת כפים וכה"ג ג"כ עובר וצ"ע:
שולחן ערוך אורח חיים סימן קכח סעיף
כח
כהן שנשא כפיו, ואח"כ הלך
לבהכ"נ אחר ומצא צבור שלא הגיעו לברכת כהנים, (קו) מ יכול לישא את כפיו פעם
אחרת.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן קכח סעיף כח
(קו) יכול לישא את כפיו - כנ"ל
דליכא בל תוסיף בעשיית המצוה שתי פעמים ומ"מ [פא] חיובא ליכא עליו כיון שכבר
נשא כפיו ביום זה וכנ"ל בס"ג. ועיין לעיל במשנה ברורה סקי"א
דאע"ג דאינו מחויב לישא כפיו כמה פעמים ביום אחד מ"מ כל פעם שנושא כפיו
[פב] הוא מברך אשר קדשנו ב"ו וכו'. כהן המתפלל שמונה עשרה אם אין שם כהן אחר
בביהכ"נ צריך להפסיק [פג] ולעלות לדוכן כדי שלא תתבטל הנשיאת כפים ואחר
שיגמור הנ"כ ירד מהדוכן ויגמור תפלתו ואם יש שם כהן אחר אינו פוסק מתפלתו אם
לא שאמרו לו עלה לדוכן או טול ידיך דאז אפילו יש שם כהנים אחרים [פד] צריך להפסיק
ולעלות. וכל מקום דמפסיק בתוך התפלה כדי לעלות לדוכן צריך לעקור רגליו קצת בתוך
התפלה כשאומר הש"ץ רצה אבל אם לא עקר רגליו כשאומר הש"ץ רצה אינו רשאי
לעלות [מ"א בשם רדב"ז וש"א] אמנם הא"ר מפקפק בעיקר היתר זה של
הפסק באמצע התפלה אפילו באמרו לו עלה דאע"ג דתפלה דרבנן היא מ"מ אפשר דהעמידו
חכמים דבריהם אפילו במקום עשה וכן דעת הגאון יעב"ץ בסידורו שלא להפסיק באמצע
התפלה לנ"כ כשעומד בברכה אחרת אם לא שהגיע בתפלתו למקום ברכת כהנים שאז דעתו
שמותר לו לעקור רגליו ולעלות לדוכן שבמקום זה לא מקרי הפסק שהוא מעין שים שלום
[והנה כשמשער בתוך התפלה שיגיע אז לאותו מקום בשוה עם הש"ץ צריך ליזהר לעקור
רגליו קצת לצד הדוכן בעת שמתחיל הש"ץ רצה וכמו שכתבנו למעלה] וגם זה דוקא אם
הוא מובטח שלא תטרף דעתו ויחזור לתפלתו ובלא"ה אסור בכל גווני להפסיק בתפלה
זהו תוכן דבריו שם ע"ש:
שולחן ערוך אורח חיים סימן קכח סעיף ל
* <כו> מי שיש לו [מט] מום
בפניו או בידיו, כגון (קח) שהם מב בוהקניות או עקומות או מג עקושות (בוהקניות פי'
מין נגע לבן, ורש"י פירש לינטלי"ש בלעז; עקומות, כפופות; עקושות
לצדדיהן, והר"ן פי' עקומות שנתעקמה ידו אחורנית; עקושות שאינו יכול לחלק
אצבעותיו), לא ישא את כפיו, מפני שהעם מסתכלין (קט) בו; וה"ה למי שיש
מומין ברגליו, במקום שעולים לדוכן בלא (קי) בתי שוקים; וכן מי שרירו יורד על
זקנו; או שעיניו זולפות דמעה; * וכן סומא באחת מעיניו, לא ישא את כפיו. (קיא)
<כז> ואם היה דש [נ] בעירו, דהיינו שהם רגילים בו ומכירים הכל שיש בו אותו
מום, ישא כפיו ואפי' הוא סומא בשתי עיניו. וכל ששהה בעיר ל' יום, מקרי דש בעירו;
ודוקא בעירו, אבל אם * (קיב) מד הולך באקראי לעיר אחרת, ושהה שם ל' יום, לא;
ואפילו לא בא לדור שם להיות מבני העיר, (קיג) אלא בא להיות שם מלמד או סופר או
משרת שנה או חצי שנה, חשוב דש בעירו בל' יום.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן קכח סעיף ל
(קח) שהם בוהקניות - קאי גם אפניו
והוא המנומר בנקודות דקות [פה] לבנות. ואותן המנומרין בנקודות דקות [שקורין זומר
שפרענקלען] אם שכיח שם אף דלא הוי רוב אנשי המקום כך ישא את כפיו:
(קט) בו - שהוא דבר המתמיה ובשביל זה
יסיחו דעתם מלכוין לשמוע הברכה:
(קי) בתי שוקים - היינו כעין
פוזמקאות שלנו:
(קיא) ואם היה דש וכו' - דהטעם דמום
פוסל בפניו ידיו ורגליו וכן בכל הני הוא משום דחיישינן שיסתכלו בו ובדש לא יסתכלו
בו כי אינו חידוש בעיניהם. איתא בש"ס דפוחח לא ישא את כפיו דגנאי הוא לצבור
ומהו פוחח מבואר לעיל בסימן נ"ג סי"ג ע"ש. כתב הפר"ח דחולי
מעים לא ישא את כפיו [פו] ומ"מ נראה דטוב שיצא קודם רצה:
(קיב) הולך באקראי וכו' - דלא רגילי
אינשי לישא וליתן עמו ואינם מורגלים במומו ועיין בה"ל:
(קיג) אלא וכו' - דכיון שעכ"פ בא
להשתקע שם לאיזה זמן רגילים לישא וליתן עמו והורגלו במומו בשלשים יום:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן קכח סעיף ל
* מי שיש לו מום וכו' - עיין ט"ז
שכתב דכל הנהו שאינם נ"כ צריכין לילך מביהכ"נ בשעת הדוכן דלא לימרו עליו
בן גרושה הוא וא"ר מגמגם בזה וכן בפמ"ג ודחו ראיותיו וכן בספר נהר שלום
חולק עליו דכל אלו ניכרים הם במומן ולא אתו למיטעי ולכך סתמו הפוסקים ולא הצריכו
אותו לצאת וכן משמע במ"א סק"ד עי"ש אך מפני שלאו כו"ע דינא
גמירי אפשר שטוב יותר שיצאו לחוץ כדעת הט"ז. כתב הפר"ח כל הני דאמרינן
לא יעלה אם עלה לא ירד ועיין בפמ"ג במשב"ז אות ל"ט:
* וכן סומא באחת מעיניו - פשוט דדוקא
אם סמיותו ניכר ויבאו להסתכל בו אבל אם אין סמיותו ניכר לאנשים כמו שמצוי מיני
סומים שעיניהם כעיני שאר בני אדם רק שניטל המאור מהם מותר:
* הולך באקראי וכו' - עיין במ"ב
ועיין במ"א שהביא דעת הב"ח שחולק בזה והנה הלבוש והע"ת והפר"ח
וש"א כולם הסכימו לדעת השו"ע ובח"א כתב כעין הכרעה בזה דאם היה
בביהכ"נ בשעה שקוראים כהנים וגם עקר ברצה יעלה:
בית יוסף אורח חיים סימן קכח
לא ונראה לי שבמקום שנוהגים לשלשל
הטלית על פניהם אפילו יש כמה מומין בפניו ובידיו ואינו דש בעירו ישא את כפיו דתו
ליכא למיחש להיסח דעת ואף ע"פ שאפשר דגזרינן אטו מקום שאין נוהגים לשלשלו
כיון דהא דיש מומין בידיו ופניו לא ישא את כפיו אינו מן הדין אלא משום שלא יסיחו
דעתם כל שנוהגים לישא כפיהם בענין דליכא למיחש להיסח דעת שפיר דמי ומיהו היכא דאין
שאר כהנים משלשלין וזה שיש בו מומין משלשל אין להתיר דכיון שהוא משונה מחביריו
יבואו להסתכל בו ולהסיח דעתם ואפילו אם רצו הכהנים שעמו לשלשל אין להתיר דהא כיון
שלא הורגלו בני העיר שהכהנים ישלשלו טליתותיהם כשרואים שמשלשלים אותם יודעים
שבשביל זה שיש בו מום הוא ובאים להסתכל בו וכל שכן אם הוא לבדו נושא כפיו ומשלשל
טליתו:
שולחן ערוך אורח חיים סימן קכח סעיף
לא
(קיד) מה אם מנהג המקום (קטו) לשלשל
הכהנים טלית על פניהם, אפילו יש בפניו ובידיו כמה מומין, ישא את כפיו. הגה: ודוקא
אם היו <כח> ידיו בפנים מן הטלית, אבל אם הם מבחוץ לא מהני הטלית (קטז)
לידיו.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן קכח סעיף לא
(קיד) אם מנהג וכו' - דהא אין יכולין
להסתכל בהן [פז] ואם אין המנהג כן רק שהוא רוצה לעשות כן מפני המומין שבו אסור
ואפילו רוצים כל הכהנים לעשות כמוהו כדי שלא יהא בו שינוי משאר כהנים אפ"ה
אסור דמ"מ יסתכלו בהם מפני ששינו מנהגם ויסיחו דעתם:
(קטו) לשלשל הכהנים וכו' - אבל [פח]
לא מהני מה שבאיזה מקומות הקהל מכסין פניהם דמ"מ כשידעו שיש מום אתו
לאיסתכולי [פט] וגם יש בחורים שאין להם טליתים:
(קטז) לידיו - אבל למומין שבפניו
מהני:
שולחן ערוך אורח חיים סימן קכח סעיף
לב
היו ידיו צבועות <כט> אסטיס
ופואה (אסטיס ופואה פי' מיני צבעים), לא ישא את כפיו מפני שהעם (קיז) מסתכלין בהם;
ואם רוב העיר (קיח) מלאכתן בכך, ישא את כפיו; וכן אם הוא דש בעירו, ישא את כפיו.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן קכח סעיף לב
(קיז) מסתכלין בהם - ובמקום שנהגו
הכהנים לשלשל הטלית על פניהם וידיהם בפנים מן הטלית נושא כפיו וכנ"ל:
(קיח) מלאכתן בכך - ומיירי כשאינו דש
בעירו דבדש באומנתו זה בעירו אפילו אין אנשי העיר מלאכתן בכך ג"כ מותר
[ב"י ולבוש ופ"ח וש"א ובאיזה שו"ע ישנים כתוב זה במחבר גופא]:
מי שאינו יודע לחתוך האותיות, לא ישא
את כפיו
שולחן ערוך אורח חיים סימן לב סעיף לט
תפילין בין של ראש בין של יד, הלכה
למשה מסיני * (קעג) שיהיו מרובעות * בתפרן, ובאלכסונן, דהיינו (קעד) שיהיו ריבוען
מכוון ארכו כרחבו, (קעה) <לג> כדי שיהיה להם אותו אלכסון שאחז"ל כל
אמתא בריבועא אמתא נג ותרי חומשי באלכסונא, (קעו) וצריך לרבע מקום (קעז) מושבן
(קעח) נד [נח] וגם הבתים. הגה: אבל גובה הבתים * אין להקפיד אם הוא יותר מרחבן
וארכן (ב"י בשם אשרי וסמ"ק ומרדכי ורמב"ם פ"ג). עשאם מרובעות
ואחר זמן * (קעט) <לד> נתקלקל רבוען, (קפ) יש מי שאומר * (קפא) שצריך לרבען.
הגה: (קפב) ויעשה כל הד' בתים בשוה שלא יהא אחד גדול מחבירו (ב"ש).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן לב סעיף לט
(קעג) שיהיו מרובעות - ואם לא עשה
מרובעות מעכב בדיעבד [הרמב"ם פ"ג מהלכות תפילין עי"ש] ומ"מ אם
אין לו תפילין אחרים [קעג] יניחם לע"ע בלא ברכה וכשיזדמן לו תפילין אחרים
יניחם ועיין בבה"ל:
(קעד) שיהיו ריבוען - של התפירות
ונ"ל פשוט דצריך להיות התפירות מרובע [קעד] בין למעלה ובין למטה ואף דלא
ברירא לי לענין דיעבד מ"מ לכתחילה בודאי יש ליזהר בזה:
(קעה) כדי שיהי' וכו' - פי' בריבוע
גמור [קעה] שארכו כרחבו ממש שיערו חכמים כל השיעור שיש לו יש לו באלכסון ב' חומשים
נוסף על אותו השיעור וגם כאן צריך שיהיה מרובע ממש אבל אם לא יהיה מרובע ממש לא
יהיה באלכסון שלו כשיעור ב' חומשים תוספות אלא שיעור אחר. וע"כ [קעו] ימדדנו
בד' קוים וידע אם הוא מרובע דהיינו תחלה ימדוד קו אחד באורך וקו אחד ברוחב שיהי'
שוה אך שמא באמצעו שוה ובצדדיו מתמעט לכן ימדדנו עוד בשני קוים באלכסונו שיהיו
שוים ב' קוי האלכסון ג"כ:
(קעו) וצריך לרבע וכו' - וגם זה הוא
מהלמ"מ לדעת רוב הפוסקים. וגם זה הוא [קעז] בריבוע גמור כמו בהתפירה ואף
[קעח] דמרובע ממש במלאכת הבתים דהיינו שיהיה בתכלית הצמצום הוא כמעט מן הנמנע
מ"מ כל מה דאפשר לו לאדם [קעט] לעשות בענין זה בודאי חייב הוא לעשות ועיין
בע"ד:
(קעז) מושבן - והוא התיתורא דהיינו
שיחתוך המעברתא מב' צדדיו כדי שיהא ניכר ריבוע התיתורא וכדלקמן בסמ"ד. וצריך
להשגיח מאד ע"ז כי כל זה מעכב אפילו בדיעבד וגם [קפ] יש להשגיח בענין התפירה
כי מחמת שהסופרים עושין נקבים גדולים קצת נמשך החוט לצדדין ועי"ז אין התפירות
שוות בריבוע זה נכנס וזה יוצא. והתיתורא צריכה להיות מרובע [קפא] בין מלמעלה ובין
מלמטה [קפב] ועכשיו בעו"ה הרבה שאין משגיחין על תפיליהן שיהיו מרובעין כדין
אפילו המדקדקין במצות יש שאין משגיחין כ"א על ראש הבתים שיהיו מרובעין ואין
משגיחין על התיתורא ועל התפירות שהוא ג"כ מעיקר הדין והוא דבר הנקל לתקן:
(קעח) וגם הבתים - דלא [קפג] כמו
שנוהגין קצת לעשות של יד עגולה בראשו רק שמרבע התיתורא מלמטה אלא בין הש"י
ובין הש"ר יהיו מרובעים. והכוונה בהש"ר [קפד] כשהארבעה בתים יחד יהיו
מרובעים ולא כל אחד בפני עצמו. וריבוע הבתים צ"ל [קפה] בכל משך גובהן וגם
הריבוע יהיה ע"י הבתים עצמן ולא [קפו] ע"י ד"א שמטיח עליהם ועיין
לקמן ס"ק קפ"ה:
(קעט) נתקלקל ריבוען - כגון שנתעקמו
הבתים זה פונה למזרח וזה למערב או שנתקלקל חודי הבתים לגמרי עד שנעשה עגול או
שנתקלקל התיתורא או התפירה עד שאבדו ריבוען:
(קפ) יש מי שאומר - אין [קפז] חולק
בזה ודרך המחבר כן בהרבה מקומות וכמש"כ לעיל בס"ק קכ"ג:
(קפא) שצריך לרבען - דכיון דריבוען
הוא הלמ"מ [קפח] בכל שעתא בעינן שיהיו מרובעין ומ"מ [קפט] אין צריך
למודדן בכל יום אם ריבועם קיים שמעמידים אותם על חזקתם אם לא שרואה שנתקלקל ואם
[קצ] נתעקם התיתורא אף שבעצם הוא מרובע רק מחמת התעקמות התיתורא נראית כמו שאינו
מרובע יחזור ויתקן:
(קפב) ויעשה - ובדיעבד [קצא] אפילו
אחד רחב מחבירו כשר:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן לב סעיף לט
* שיהיו מרובעות - עיין במ"ב
והוא מהישועות יעקב. אך לענ"ד צע"ג בדין זה כי הוא ז"ל העתיק
מתחילה דברי הע"ת והא"ר שכתבו דבדליכא תפילין אחרים אין להחמיר בדיעבד
כ"א בהתפירות אם אינם מרובעות אבל לא בהבתים ותמה עליהם דאפילו בהתפירות אם
אינם מרובעות טוב יותר להניח מלבטל לגמרי מצות תפילין ובאמת פשוט שדעתם ג"כ
כן הוא דיניחם ויצא בזה עכ"פ לדעת רש"י עיין ברא"ש בה"ק אך
שכונת הע"ת להמעיין בו יראה להדיא דבבתים אם אינם מרובעים כראוי וליכא תפילין
אחרים יוכל לברך עליהם אבל בתפירות יניחם בלי ברכה ועיין בהגהת ברוך שאמר שכתב ג"כ
דבהבתים אם אינם מרובעין בריבוע גמור ובאלכסון גמור אעפ"כ אין לפסול
עי"ש שמשמע מלשונו דיוכל לברך עליהם. אך למעשה נ"ל דאין לסמוך ע"ז
לענין ברכה והדין עם הישועת יעקב אחרי דדעת הרבה מהראשונים והוא השימושא רבא
והרי"ף [אך הרי"ף לא אמר כ"א בתש"ר וזהו רק להמרדכי אבל
בסה"ת פי' פירוש אחר בדברי הרי"ף עי"ש שהסכים דגם להרי"ף אין
לחלק בין הש"י להש"ר] והרמב"ם והרא"ש והסה"ת ועוד כמה
פוסקים דההלכה נאמרה גם לענין הבתים ועיין מה שנכתוב בסמוך לענין אם מקולקל קצת
מהריבוע:
* בתפרן - עיין בפמ"ג שנשאר
בצ"ע מחמת דעת רש"י וצירף לזה ג"כ דעת הרמב"ם ובאמת המעיין
בפ"ג בה"א ובה"י יראה להדיא דדעת הרמב"ם דריבוע התפירות הוא
הלכה למשה מסיני ואפשר דקאי רק על ריבוע התיתורא והוא דוחק גדול ובביאור
הגר"א כתב ג"כ להדיא דדעת כל הגאונים דריבוע התיתורא וגם התפירות הוא
הלמ"מ. ע"כ אין לזוז ממה שכתב הישועות יעקב שיניח בלי ברכה בעת הדחק:
* אין להקפיד - דריבוע לא נאמר אלא על
אורך ורוחב:
* נתקלקל ריבוען - עיין במ"ב. דע
דגדר קלקול ריבוע הבתים פשיטא לי דלא בעינן שיתקלקלו ברוב משך גובהן ואפילו
במיעוטן סגי ואפילו אם עשאם גדולים מאוד ולא אמרינן דל מהכא היתרון וישאר שיעור
תפילין בלי זה דומיא דיש מקילין בענין הקפת גויל אם יש שיעור אות בלא זה ואמינא לה
מהא דקי"ל בזבחים ס"ב ע"א דריבוע המזבח מעכב וקיי"ל ג"כ
דאפילו פגימת המזבח פוסל והוא מטעם ריבוע כדאיתא בתוספת סוכה מ"ט ע"א
ד"ה שכל ולא בעינן דוקא שיפגם רוב המזבח אלא אפילו בכזית או בכטפח לכל מר
כדאית ליה בחולין י"ח ע"א עי"ש בגמרא וא"ל דשם מטעם דיש שיעור
למזבח משא"כ בזה דאין שיעור לגובה התפילין דז"א דשם הלא ג"כ
קיי"ל דמדת קומתו אין מעכב כדאיתא שם בגמרא וא"כ אם לא היה עושה הגובה
רק עד למעלה ממקום הסובב ושם היה עושה הקרנות ג"כ היה יוצא בדיעבד ואפ"ה
כיון דעתה בנה בקומה הזו בעינן שיהיה למעלה מרובע כדמוכח בזבחים נ"ד ע"ד
תוד"ה רב אמר וא"כ ה"ה בענינינו לענין תפילין. גם פשיטא לי דלאו
דוקא אם נתקלקל במקום חודו של הזוית למעלה דה"ה אם נתקלקל ונפגם במקום אחר
מדפני הבית מבחוץ עד שאבד ריבועו עי"ז וג"כ מהא דמזבח הנ"ל דפשוט
דפסול פגימת המזבח הוא בכל מקום מדפנותיו ולאו דוקא במקום חודו ולפ"ז אם מחמת
רוב יושנן של התפילין ניכר לכל שאחד מדפנותיו נכנס לפנים ואינו עומד במקום הראוי
לו נראה דצריך לתקנם. גם פשיטא לי דע"י פגימה קטנה שנתהוה בהבתים כשיעור
חגירת ציפורן ואפשר אפילו מעט יותר מזה לא אזל מניה עי"ז שם ריבוע ואפילו אם
נאמר דבעת עשייה יש להסופר ליזהר אפילו בחסרון משהו באיזה מקום דעכ"פ אינו
מרובע בשלימות מ"מ בדיעבד שנתקלקל לא אזל שם ריבוע ע"י חסרון משהו וראיה
מהא דמשני בחולין י"ח הא באבנא הא בסידא פי' באבנא דכתיב אבנים שלמות פוסל
אפילו בחגירת ציפורן אבל בסיד דלא כתיב בו שלמות לכך בעינן שיחסר שיעור חשוב כטפח
או כזית עי"ש הרי דאף דלגבי מזבח דקי"ל דריבוע מעכב וגם שם צריך ריבוע
גמור שיהא שוה אף באלכסונו וכדמוכח שם בזבחים ס"ב ע"ב מהא דכתיב סביב
שיהא כל סביביו שוין וכדפירש"י שם ואפ"ה כשר בסיד אלא ע"כ
דע"י פגימה כחגירת ציפורן לא אבד עי"ז שם ריבוע. ואפילו אם הפגימה קטנה
שנתהוה בהתפילין היה במקום חודו ל הזוית למעלה דאלת"ה לישני הא והא בסידא
וכאן מיירי במקום חודו ואף דיש לבע"ד לחלוק דלגבי מזבח דגדול בשיעורו לא נחשב
בו פגימה מועטת דליזיל מיניה עי"ז שם ריבוע משא"כ בענינינו מ"מ
נלע"ד דהדין עמי דאלת"ה יחשוב ר"ח שם עוד פגימה שפוסלת בחגירת
ציפורן כגון בריבוע התפילין ודומיא שכתב הט"ז בסימן תרמ"ה ס"ד
ע"ש. כי מיבעיא לי עצם שיעור קלקול הריבוע עד כמה נקרא בענינינו דזה ברור דלא
נוכל לומר לענין תפילין דוקא אם חסרון הריבוע היה בטפח כמו שפסק הרמב"ם שם
לענין מזבח דכל התפילין אינם מחזיקין כך ואולי אם נתמעך הריבוע של התפילין מעט
יותר מחגירת ציפורן נקרא בענינינו ג"כ קלקול הריבוע וצ"ע:
* שצריך - עיין במ"ב לענין
התעקמות התיתורא העתקתי מספר לשכת הסופר והביא שם ראיה ע"ז דרש"י פירש
במנחות ל"ה ע"א תפילין שיהא מרובעין בתפרן היינו שלא ימשוך חוט התפירה
הרבה שלא תכווץ ומתמעט הריבוע עי"ש ומה לי אם נתעקם מחמת התפירה או מחמת עצמו
ואף שיש קצת לחלק בזה עכ"ל:
שולחן ערוך אורח חיים סימן לב סעיף מח
אם * צפה הבתים בזהב (רכא) או בעור
בהמה טמאה, פסולים.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן לב סעיף מח
(רכא) או בעור - פי' שעשה עור מתחלה
מבהמה טהורה ואח"כ ציפה על אותו עור מבהמה טמאה אפ"ה פסולים ואפילו חתך
במקום השיני"ן שהשי"ן נראה [פמ"ג] ועיין בבה"ל:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן לב סעיף מח
* ציפה הבתים וכו' - עיין במ"ב
בשם הפמ"ג וכתב עוד הא עור כשר ע"ג עור כשר ושי"ן נראה כשר
אע"פ שאין בית רואה אויר כיון שהשי"ן נראה ולפ"ז כ"ש אותן
שעושין צבע עב שמצהיב תפילין דאין לחוש וגם השי"ן נראה היטב עכ"ל וזהו
שכתבנו במ"ב ס"ק קפ"ה בשמו:
בית יוסף אורח חיים סימן כז
ד ולא יהא דבר חוצץ ביניהם לבשרו. כן
כתב הרא"ש (הל' תפילין סו"ס יח) וזה לשונו מדגרסינן בערכין (ג:) והני
כהני הואיל וליתנהו במצוה דיד דכתיב (ויקרא ו ג) ילבש על בשרו שלא יהא דבר חוצץ
בינו לבשרו שמע מינה דתפילין נמי אבישרא מנח להו בלא חציצה ואמרינן בפרק שני
דזבחים (יט.) שערו היה נראה בין ציץ למצנפת ששם מניח תפילין אלמא שאין יכול להניח
על המצנפת ע"כ וכן כתב ג"כ בתשובה (כלל ג סי' ד) שצריך שלא יהא דבר חוצץ
בין תפילין לראשו ובין תפילין לזרועו וטעמא משום דכתיב לאות על ידכה שלא יהא דבר
חוצץ בינו לידו כדדרשינן ילבש על בשרו שלא יהא דבר חוצץ בינו לבשרו וכן דרשינן
לטוטפות בין עיניך שלא יהא דבר חוצץ בין תפילין לבין עיניך אבל הר"ן (טו:
דיבור ראשון) אהא דתנן בפרק הקורא את המגילה עומד (מגילה כד:) נתנם על בית יד
אונקלי הרי זה דרך החיצונים כתב דהיינו שנתן תפלה של יד על חלוקו מבחוץ כנגד
הקיבורת לא על בשרו ממש ועבדי הכי משום דכתיב לאות על ידך וכיון שהן לאות סבורין
הן שראוי שיראו לכל ולא דרשי והיה לך לאות ולא לאחרים לאות מכאן דקדק הרשב"א
(חי' שם ד"ה הרי זה) דתפלה של ראש מותר לתת אותה על כובע או על כיסוי הראש
דהא בשל יד לא אסרו ליתן אותה על גב אונקלי אלא משום דכתיב בה לך לאות הא לאו הכי
שרי ואילו תפלה שבראש אדרבא כתיב בה (דברים כח י) וראו כל עמי הארץ כדאמרינן בעלמא
(מנחות לה:) אלו תפילין שבראש והא דאמרינן מקום יש בין ציץ למצנפת להניח בו תפילין
אפשר דהיינו משום דאסור לתת כלי אחר של מצוה על המצנפת עכ"ל:
שולחן ערוך אורח חיים סימן כז סעיף
ד
(יג) לא יהא (יד) ד <ג> דבר [ו]
חוצץ בין תפילין לבשרו, לא שנא של יד (טו) לא שנא של ראש. הגה: ודוקא בתפילין,
<ד> אבל ה ברצועות (טז) אין להקפיד (רשב"א בתשובה סימן תתכ"ז).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח
חיים סימן כז סעיף ד
(יג) לא יהא וכו' - דכתיב [יב] על ידך
ובתש"ר כתיב בין עיניך:
(יד) דבר חוצץ - אפילו [יג] חציצה כל
דהוא ונכון ליזהר לכתחילה אפי' בכנה חיה שלא יהא מפסיק בין התפילין לבשר [יד]
ועכ"פ בכנה מתה ועפר יש ליזהר וע"כ [טו] יש נוהגין לרחוץ מקום הנחת
התפילין. כתב בספר רביד הזהב נראה דמה שרצועה חוצצת לפעמים בין תפילין לבשרו לא
מיקרי חציצה דמין במינו אינו חוצץ ומלבושי שרד שהעתקתי לעיל בסק"י משמע דנכון
לכתחילה להחמיר בזה:
(טו) לא שנא ש"ר - כתב בספר
מחצית השקל ורע עלי המעשה של אותן האנשים שמגדלין בלורותיהן מלבד כי הוא דרך שחץ
וגאוה עיין מה שכתוב ביו"ד סימן קע"ו יש בו איסור בהנחת תפילין דכיון
דגדולין הרבה ליכא למימר בהו היינו רביתייהו וחוצצים עי"ש ובלאו חציצה נמי
בשביל הני שערות המרובים א"א לצמצם שיהיו מהודקין ומונחין על מקומן כדין:
(טז) אין להקפיד - והאחרונים כתבו
דאין להקל רק במקום הכריכות אבל מה ששייך להקשירה [טז] יש להחמיר אף ברצועות בין
בשל יד ובין בשל ראש וכתבו תוכחת מגולה על המניחים התפילין ע"ג פאה נכרית
הנקרא פארוק"ה ואפילו אם רק הרצועה מונח על הפאה נכרית. ומ"מ משמע מדברי
המ"א והח"א דאם יש לו מכה בראשו ורק במקום שהרצועות מונחים ולא במקום
הקציצה מותר לו להניח הרצועות ע"ג סמרטוטין שעל המכה או ע"ג כובע דק
ולברך אע"ג שיש חציצה בין הרצועות כיון דבמקום הקציצה אין חציצה וכן בשל יד
אם יש לו מכה [יז] אפילו במקום הקף הקשר שסביב ידו מותר לו להניח הקף הקשר
ע"ג סמרטוטין ולברך אך בזה יזהר לכסות מלמעלה כדי שיתקיים לך לאות ולא לאחרים
לאות:
שולחן ערוך אורח חיים סימן נג סעיף יב
* אין ממנין * מי שקורא (לז) טו
לאלפי"ן עייני"ן (לח) ולעייני"ן אלפי"ן.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן נג סעיף יב
(לז) לאלפין עיינין - פי' הברת העין
הוא בחוזק ועמוקה יותר מהברת האלף וה"ה למי שקורא חתי"ן ההי"ן או
[לב] שקורא לשיבולת סיבולת. ואם כולם מדברים כך מותר להיות ש"ץ [מ"א בשם
הרדב"ז] ודע עוד דה"ה לכל מי שאינו יכול להוציא האותיות כתיקונן כגון
שהוא כבד פה וכבד לשון ג"כ אין מורידין אותו לפני התיבה [כן מוכח
מהרמב"ם פט"ו מהלכות נשיאת כפים ה"א ופ"ח מה' תפלה הלכה
י"ב עי"ש בכ"מ וצ"ע מירושלמי פ' היה קורא הלכה ד' דאיתא שם
היה לשונו ערוך ע"ש בפני משה דמתיר בענין זה מפני שמ"מ אינו משנה
האותיות מהוייתן עי"ש אכן לפי מה שפירש שם הבעל ספר חרדים את דברי הירושלמי
ניחא]:
(לח) ולעיינין אלפין - עיין בפר"ח
שהעלה דבזמן דליכא אחר ראוי כמותו מותר להורידו לתיבה אפילו בחתי"ן
ההי"ן אבל בעל פני משה הנ"ל חולק עליו וסובר דאפילו בדליכא אחר לא שרי
כ"א היכא דכשהוא מכוין לקרות אותו לחי"ת על ידי טורח יכול לקרות אותו
שפיר ונראה עוד דאפי' לפר"ח אין מותר למנותו לש"ץ בקבע פן יזדמן מחר אחר
טוב ממנו רק לפעם זה מותר להורידו בדליכא ראוי כמותו כההיא מעשה דר"ח שם
בגמרא:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן נג סעיף יב
* אין ממנין - לכאורה ה"ה באקראי
אינו יכול לירד לפני התיבה להיות ש"ץ כיון שהטעם הוא דאינו מוציא את התיבות מפיו
כתיקונן אבל אין להביא ראיה לזה מתוספות מגילה [כ"ד ע"ב] ד"ה כשאתה
דהקשו מר"ח איך הורידו רבי כשגזר תעניתא דיש לדחות דת"צ אקראי הוא כמו
קבע כדמוכח שם ע"א תוד"ה ואינו עובר עיי"ש ועיין לעיל במה שכתבנו
בשם הר"ן לענין מלוי זקן דאפילו באקראי יש להחמיר בדאיכא אחר וכ"ש בזה
שיש להחמיר תמיד עכ"פ בדאיכא אחר אפילו באקראי:
* מי שקורא וכו' - עיין לקמן בסימן
קכ"ח בט"ז ס"ק ל' דמיקל בזה בזמנינו שאין רוב העם מבחינים בזה:
שולחן ערוך אבן העזר סימן קסט סעיף כט
כז מלמדין אותה ואת היבם לקרות, עד
שהוא והיא יהיו רגילים, ותהיה יכולה לקרות לא אבה (דברים כה, ז) כח בנשימה אחת.
קה] ויש מי שאומר שצריך ג"כ שהוא יהיה יכול לומר: לא חפצתי (דברים כה, ח)
בנשימה אחת. קו] ויקראו אותה, והיא מעומד, בלשון הקודש: כט מאן יבמי להקים לאחיו
שם בישראל לא אכה יבמי (דברים כה, ז) ויקראו אותו, והוא מעומד; לא חפצתי לקחתה
(דברים כה, ח) (קז] וי"א שצריך שידקדקו עמה שהיא תקרא: קח] לא אבה יבמי,
בנשימה אחת) (טור). וכן הוא המנהג. קט] גם ובלא חפצתי לקחתה. וע"ל בפי' הסדר
סעיף ס"ו.
בית שמואל על שולחן ערוך אבן העזר
סימן קסט סעיף כט
כז מלמדין אותה וכו' - לימוד זה קאי
על הקרא כולו שתהיה רגילה לקרות ואח"כ קאמר ותהיה יכולה לקרות ולא אבה בנשימה
אחת אפילו לא קראה בנשימה א' דקי"ל כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת ויש מי
שאומר הוסיף דהוא ג"כ יהיה רגיל לקרות לא חפצתי אלא בפי' החליצה ס"ק
ס"ו מדייק הרמב"ם דכתב מלמדין אותה ואת היבם וכו' דקאי על לא חפצתי
לפ"ז א"י מה מוסיף היש מי שאומר:
כח בנשימה אחת - ולא יפסיק בין תיבת
לא לתיבת אבה דלא אתי למימר לא קאי על תחלת הקרא דאמרה מאן יבמי להקים לאחיו שם
בישראל לא כלו' לא מאן אלא אבה יבמי, ולי"א דצ"ל ג' תיבות בנשימה אחת
שלא תאמר לא אבה זאת היינו המיאון אלא יבמי אע"ג קריאה לא מעכב היינו כשלא
קראו כלל משא"כ בכה"ג דאתי למטעי גרע טפי ולדעת הרי"ף ורמב"ם
נראה הא דקריאה אין מעכב היינו כשראוי לקרות כדין אבל אם א"י לקרות בנשימה
אחת ולא קראה מעכב וב"ח מדייק דא"צ ליתן ריווח בין האלפי"ן של לא
אבה ואם הוא ערל שפתים ולא יכול לדבר מותר לחלוץ הואיל ואנו יודעין שלשונו כך הוא
מהרי"ק סי' ט"ו:
כט מאן יבמי וכו' - וכתב בתשובת
הרא"ש והרשב"א והטור אפי' אם היא מאלו שחולצות ולא מתיבמות או שהוא חפץ
לייבם ולא היא מ"מ קרינן מאן יבמי מאחר לסוף מתרצה לחלוץ:
שולחן ערוך אורח חיים סימן נג סעיף יח
האומר: איני יורד לפני התיבה מפני
<ח> שבגדי צבועין או מפני שברגלי סנדל, (מו) לא ירד (מז) באותה תפלה כלל,
מפני שדרך האפיקורסין להקפיד בכך וחיישינן שמא אפיקורסות נזרקה בו. (הגה: ואפי' אם
נותן (מח) יח אמתלא לדבריו, לא מהני) (ב"י בשם ר' יהונתן).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן נג סעיף יח
(מו) לא ירד - ואפילו [לט] אם הוא
מתחרט אח"כ ואומר הריני עובר בצבועים לא שבקינן ליה:
(מז) באותה תפלה - דכיון [מ] שלא
שמענו ממנו בהדיא דברי אפיקורסות די לחוש עי"ז לאותה תפלה לבד:
(מח) אמתלא - כגון שאמר שדיבורו היה
לכבוד המקום וללבוש לבנים מ"מ כיון שהצבור בקשו ממנו להתפלל להם כך לא היה לו
להיות סרבן כיון דמדינא מותר. כתב הפר"ח דוקא אם אח"כ אמר האמתלא אבל אם
מיד כשאמר שאיני עובר בצבועים אמר תיכף הטעם שאין דרך כבוד לד' כ"א בלבנים
ירד עי"ש: