רי"ף מגילה דף טז.
גמ' מגילה דף כד:;
אורך השיעור הקולי ברי"ף
ר"ן ושו"ע הוא 19 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 16דקות
1) כל
כהן שאינו עולה לדוכן אע"פ שבטל מצות עשה אחת הרי זה כעובר על שלש עשה
2) כשמתחיל
ש"צ: רצה, כל כהן שבבהכ"נ נעקר ממקומו לעלות לדוכן
3) אע"פ ו
שנטלו הכהנים ידיהם שחרית, חוזרים ונוטלים ידיהם עד הפרק
4) כשמחזירין
פניהם כלפי העם, מברכין: אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לברך את עמו ישראל באהבה
6) כהנים מחזירים
פניהם להיכל, ואומרים: רבון העולמים, עשינו מה שגזרת עלינו, עשה אתה מה שהבטחתנו
7) בשעה שמברכין
אין לומר שום פסוק, אלא ישתקו ויכוונו לברכה
8) כהן שהרג את
הנפש, אפילו בשוגג, לא ישא את כפיו אפילו עשה תשובה
9) שתה רביעית
יין בבת אחת, לא ישא את כפיו
10)...... לא
יעלו הכהנים לדוכן במנעלים, אבל בבתי שוקים שרי
רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק
טו הלכה יב
כל כהן שאינו עולה לדוכן ט אע"פ
שבטל מצות עשה אחת הרי זה כעובר על שלש עשה שנאמר כה תברכו את בני ישראל אמור להם
ושמו את שמי, וכל כהן שאינו מברך אינו מתברך וכל כהן המברך מתברך שנא' ואברכה
מברכיך. סליקו הלכות תפלה בסיעתא דשמיא.
שולחן ערוך אורח חיים סימן קכח סעיף ב
כל כהן (ז) שאין בו <ג> אחד
מהדברים המעכבים, אם אינו עולה לדוכן אע"פ שביטל מצות עשה אחת, הרי זה (ח)
כעובר בג' עשה * אם היה בבהכ"נ (ט) ב כשקראו כהנים, * (י) או אם אמרו לו
לעלות או ליטול ידיו.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן קכח סעיף ב
(ז) שאין בו אחד וכו' - כי לקמן בסימן
זה מבואר הרבה דברים המעכבים לכהן לעלות לדוכן יש מהן שהן מדאורייתא לכמה פוסקים
ויש מהן שהן לכו"ע מדרבנן ועיין לקמיה בס"ק י"ב:
(ח) כעובר בג' - והוא כה תברכו אמור
להם ושמו את שמי וגו' ומ"מ עיקר עשה אינו אלא אחת והוא כה תברכו שנאמרה בלשון
צווי לברכה. כתבו הפוסקים דנשיאת כפים אין דוחה לאיסור טומאה והטעם כי יש בה עשה
ולא תעשה [לנפש לא יטמא קדושים יהיו] ולכן [ג] אפילו מת פתאום אחר שכבר אמר
הש"ץ כהנים דחל עליהם המצות עשה דנשיאת כפים אפ"ה צריכין לצאת תיכף
החוצה. ואם הכהן אינו יודע מזה צריך להגיד לו [ד] מיהו אם הטומאה בבית הסמוך
לביהכ"נ [ה] ואפשר לסתום הפתחים והחלונות של ביהכ"נ או של בית שהמת שם
אפילו נודע לו [ו] א"צ לצאת עד שיגמור הנ"כ דנ"כ ד"ת וטומאה
כזו אינה אלא מדרבנן. אמנם אם נודע לכהן קודם שנטל ידיו לעלות לדוכן [ז] טוב יותר
שיצא תיכף החוצה:
(ט) כשקורא כהנים - דבלא"ה אינו
עולה דכתיב אמור להם ומתרגמינן כד יימרון להון והוא קריאת כהנים שאנו אומרין וע'
לקמיה בס"ק י'. וכתב המ"א ודוקא שעקר רגליו בעבודה אבל אם לא עקר רגליו
אינו רשאי לעלות וכדלקמן בס"ח ואף דהחזן קרא כהנים או שא"ל בפירוש לעלות
אינו עובר בעשה והא"ר הביא בשם תשובת מהר"ם מינץ שמסתפק בזה דאולי באופן
זה מחוייב לעלות ע"כ יש ליזהר שלא להיות אז בבהכ"נ כדי שלא יבוא לזה
ובלא"ה יש לעשות כן משום שלא יאמרו עליו שהוא פגום דמי ידע שלא עקר רגליו קצת
בעבודה:
(י) או אם א"ל - זה קאי ג"כ
בשהיה בבהכ"נ ולא כשאמרו לו בחוץ רק דבא המחבר להורות לנו דאין נ"מ בדין
בין תיבת כהנים שקורא החזן בכלל לכל הכהנים או שאמרו לו בפרט לעלות או במה שאמר לו
השופך מים ליטול ידיו דהוא מרמז ג"כ על ברכת כהנים כולם בכלל אמור להם הוא
ועובר בעשה אם אינו עולה וכ"ז מיירי ג"כ לפי דעת המ"א הנ"ל
שעקר רגליו בעבודה. ועיין עוד בבה"ל שביררנו שם עוד דברי המחבר כולל ג"כ
דאם שאמרו לו בביהכ"נ קודם שגמר ברכת רצה דהיה אז ביכלתו לעקור רגליו ולא רצה
דעובר בעשה לכו"ע ועי"ש עוד במה שכתבנו:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן
קכח סעיף ב
* אם היה בב"ה - לאפוקי אם היה
אז חוץ לב"ה כתב הר"ן דאינו עובר אפילו אם קראו לו לעלות:
* או אם אמרו לו לעלות - הנה אם אמרו
לו לעלות בעת ברכת רצה ולא רצה לעקור רגליו כלל והיה בבהכ"נ עד שהתחילו
הכהנים לישא כפיהם ממש ולא עלה עמהם ברור דעובר בזה בעשה אף דהיה מוכרח מצד הדין
שלא לעלות ע"י שלא עקר רגליו וראיה מהג"ה דסעיף כ' דאם א"ל
לש"ץ לעלות קודם רצה דעובר בעשה אם אינו עולה אף שלא עקר רגליו עדיין כלל
ואפילו אם לא קראו שוב עדיין כהנים וכן מוכח בהדיא בר"ן [ולדעתי זהו מה שכתב
המ"א בסק"ב או שא"ל קודם רצה לעלות שהוא מבאר בזה מה שכתב
השו"ע או שא"ל לעלות שהיה קשה לו פשיטא ולזה ביאר דקמ"ל דאפילו אם
אמרו לו קודם רצה ולאח"כ לא אמר לו כלל ג"כ מהני לזה ואפשר שלזה כוונתו
במה שסיים וכן מוכח בר"ן דמהר"ן מוכח בהדיא דבר זה דבאופן זה עובר בעשה
ולאפוקי אם א"ל אחר רצה וברצה לא עקר רגליו ס"ל להמ"א דאינו עובר
בעשה ואזיל לטעמיה בסק"ל ע"ש וא"צ תו במה שדחקתי עצמי במ"ב
ד"ה או לבאר דברי השו"ע דמיירי בחדא גווני דאי הכי ס"ל להמ"א
דאין רבותא בזה] אך מסתפקנא אם אמרו לעלות קודם שגמר ברכת רצה ולא רצה ואח"כ
קודם שהתחילו לקרוא כהנים ממש יצא לחוץ ולא היה בבהכ"נ בעת נשיאת כפים אם
עובר או לא מי נימא כיון דכבר קראו אותו בעת עבודה דהוא התחלת חיובו לנשיאת כפים
דהיינו שצריך אז מדינא לעקור רגליו לעלות לדוכן ולא רצה ממילא עקר העשה בזה גופא
דהא קי"ל דשוב אינו רשאי לעלות וקרא דאמור להם כבר נתקיים דהא כבר קראו אותו
לעלות וא"כ מה הועיל במה שיצא לחוץ בשעת נ"כ גופא או דילמא כיון דזה
גופא דשוב אינו רשאי לעלות משמע דהוא אסמכתא בעלמא אקרא ומדאורייתא היה אח"כ
ג"כ רשאי לעלות לדוכן אפשר דזמן חיובא הוא העיקר בשעה שהגיע לעצם נ"כ וכיון
שהתחכם ויצא לחוץ מתחלה אף שקראו אותו בעת ברכת רצה מיקרי יציאתו זה מקמי דלימטי
זמן חיובא ואינו עובר רק משום ויראת מאלהיך דאיתא בקידושין [דף ל"ג]. ויותר
מסתברא לומר דזמן חיובא מקרי מעת ששאר הכהנים מכינים עצמם לנ"כ דהוא מעת
התחלת עבודה וע"כ כיון שכבר קראו אותו והוא הפך פניו ויצא לחוץ עקר בזה העשה
ואין להביא ראיה להיפך ממה שכתב השו"ע בס"ד דצריכין לשהות לחוץ רק בשעה
שקורין כהנים ומשמע דבתחלה ג"כ מותרין להיות בבהכ"נ ורק המרדכי מחמיר
בזה וכמו שכתב המ"א בסק"ד דז"א דשם איירי שלא אמרו לו לעלות תדע
דהא א"ר כתב שם באמת דצריך להחמיר מהאי טעמא לצאת קודם רצה פן יאמר לו אחד
ליטול ידיו וצ"ע. ודע עוד דמה שכתבתי במ"ב כשאמר לו השופך מים ליטול
ידיו ג"ז הוא בכלל אמור להם הוא מהמרדכי ובסידור יעב"ץ מפקפק בזה קצת
ע"ש ובמאירי מגילה ראיתי שכתב דדוקא כשצבור מצוין אותו בכך או שש"ץ
קוראם לכך שש"ץ לענין זה כצבור עצמו עכ"ל וצ"ע:
שולחן ערוך אורח חיים סימן קכח סעיף ח
(כה) כשמתחיל ש"צ: (כו) רצה, כל
כהן שבבהכ"נ נעקר ממקומו לעלות לדוכן, ואף אם לא יגיע שם (כז) עד שיסיים
ש"צ רצה, שפיר דמי; * (כח) אבל אם לא עקר רגליו י ברצה, * (כט) שוב לא [יא]
יעלה.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן קכח סעיף ח
(כה) כשמתחיל ש"צ וכו' - היינו
לכתחלה יזהר לעקור בהתחלת הש"ץ רצה אבל אם לא עקר עד שכבר התחיל הש"ץ
רצה כל שלא סיים ברכת רצה שפיר דמי [א"ר וש"א]:
(כו) רצה כל כהן וכו' - שנאמר וישא
אהרן את ידיו אל העם ויברכם ואח"כ וירד מעשות החטאת וגו' משמע שבירך קודם
שנסתלק מהעבודה לכן תקנו גם בתפלה שיעלו הכהנים לדוכן קודם סיום ברכת עבודה:
(כז) עד שיסיים ש"ץ רצה - לאו
דוקא דאפילו אם לא יגיע שם עד שיסיים הש"ץ ברכת מודים ג"כ לית לן בה כל
שעקר רגליו ברצה ואיידי דרישא נקט רצה [אחרונים]. עוד כתבו [כז] דעיקר העקירה מקרי
אחר נטילה שאז ראוי לעלות לדוכן ולכן יעקרו רגליהם ליטול ידיהם קודם רצה וברצה
יעקרו רגליהם לילך למקום המוכן לדוכנם ובדיעבד אם לא נטל ידיו קודם רצה ואם ילך
ליטול ידיו יסיים הש"ץ ברכת רצה אעפ"כ יעקור ברצה לילך למקום הדוכן [כח]
ואח"כ יטול ידיו שם [והיינו [כט] שיביאו לו שם מים סמוך למקום הדוכן]:
(כח) אבל אם לא עקר רגליו ברצה -
ואפילו אם עקר רגליו לילך לצד חוץ ליטול ידיו [ל] מצדד בעטרת זקנים דזה לא חשיב
עדיין עקירה אף שהנטילה היא הכשר לנשיאת כפים דבעינן עקירה למקום הדוכן וזה היה
עקירתו לצד חוץ וע"כ המנהג כשהש"ץ מגיע לרצה ולא באו עדיין הכהנים להיכל
הוא ממתין בתפלתו עד שיבואו דחיישינן שמא עדיין לא עקרו רגליהן ממקום הרחיצה לילך
לצד הדוכן. כתבו הפוסקים שאם עקר רגליו מביתו לבוא לביהכ"נ ומצא אחר רצה
אע"פ שבודאי בעת שעקר רגליו מביתו היה קודם רצה לא חשיב עקירה ואינו עולה
כיון שלא עקר מביתו אדעתא דדוכן [לא] אבל אם עקר רגליו מביתו לבוא לבהכ"נ
לעלות לדוכן עקירה זו מועלת ועולה [לב] ויש שכתבו דאפילו באופן זה אינו עולה
כ"א כשהיה ביתו סמוך לביהכ"נ ושמע שהש"ץ התחיל רצה:
(כט) שוב לא יעלה - ואפילו [לג] היה
מחמת אונס:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן קכח סעיף ח
* אבל אם לא עקר רגליו ברצה וכו' -
במ"א הביא בשם הרדב"ז דאם היה מחמת אונס ג"כ לא יעלה ואם עלה לא
ירד ומסתפק בע"ת בשלא היה מחמת אונס ועלה אם ירד והובא בא"ר ובמגן
גבורים פסק דכשלא היה מחמת אונס אפילו אם עלה ירד:
* שוב לא יעלה - עיין בא"ר שהביא
בשם תשובת מהר"מ מינץ שמסתפק באם אמרו לו עלה אם צריך לעלות:
בית יוסף אורח חיים סימן קכח
ו - ז ויטול ידיו. בפרק ואלו נאמרין
(לט.) אמר רבי יהושע בן לוי כל כהן שלא נטל ידיו לא ישא את כפיו שנאמר (תהלים קלד
ב) שאו ידיכם קודש וברכו את יי'. והרמב"ם (פט"ו ה"א וה"ה) כתב
ששה דברים מונעין נשיאות כפים הלשון והמומין והעבירה והשנים וטומאת הידים והיין. טומאת
הידים כיצד כהן שלא נטל ידיו לא ישא את כפיו אלא נוטל ידיו עד הפרק כדרך שמקדשין
לעבודה ואחר כך מברך. ומשמע מדבריו דכשידיו טמאות כגון שלא נטל שחרית קאמר דצריך
ליטול הא אם נטל ידיו שחרית ואינו יודע להם שום טומאה אין צריך לחזור ולנטלם דאם
לא כן הוה ליה למימר ואע"פ שאין ידיו מלוכלכות ואינו יודע להם טומאה לא ישא
את כפיו עד שיטול כמו שכתב בפ"ו מהלכות ברכות (ה"א) גבי נטילת ידים
דאכילה. ועוד מדהזכיר גבי נשיאות כפים טומאת הידים אלמא דכל שנטל ידיו שחרית ואינו
יודע להם טומאה אינו צריך לחזור וליטול ותדע דהא לעבודה נמי אין הכהן צריך לקדש
לכל עבודה אלא פעם אחת מקדש בבוקר והולך ועובד כל היום כולו וכל הלילה וכמו שכתב
הוא ז"ל בפ"ה מהלכות ביאת המקדש (ה"ג) וכן נוהגים בארץ מצרים שלא
ליטול הכהן ידיו בשעת נשיאת כפים אלא סומך על הנטילה שנטל ידיו שחרית: אבל רש"י
(שם ד"ה שלא) פירש כל כהן שלא נטל ידיו לפני עלותו לדוכן לא ישא את כפיו
ומשמע מדבריו שאע"פ שנטל ידיו שחרית וידע שהם טהורות צריך לחזור ולנטלם סמוך
לעלייתו לדוכן והתוספות כתבו שם (ד"ה כל כהן) שרש"י כתב אמר לי רבי אם
נטל ידיו שחרית ונטהר אינו צריך ליטול ידיו כשעולה לדוכן וכמדומה שהועתק מהגהת
תלמיד שהרי אין לשונו משמע כך שפירש שלא נטל ידיו לפני עלותו לדוכן משמע ממש סמוך
ועוד דמייתי תלמודא קרא שאו ידיכם קודש וברכו משמע תיכף לנטילת ידים ברכת כהנים
דמשמע ליה השתא דבברכת כהנים משתעי קרא דהיא בנשיאת ידים ומשמע בירושלמי
(דפ"ח) [פ"א] דברכות (ה"א ו.) דבברכה דמשתעי ביה קרא בעי נטילת
ידים סמוך לה דמייתי לה התם אברכת המזון והכי איתא התם שלש תכיפות הן וכו' תיכף
לנטילת ידים ברכה שנאמר שאו ידיכם קודש וברכו ובפרק כיצד מברכין (ברכות מב.) משמע
דההיא ברכה מיירי בברכת המזון מיהו שמעינן מינה דבעינן נטילת ידים בברכה דמשתעי
ביה קרא והכא מייתי לה אברכת כהנים ועוד אי מיירי הכא בשלא נטל ידיו שחרית אמאי
נקט כהן לנשיאת כפים תיפוק ליה משום דברי תורה שצריך ליטול ידיו כדאיתא בפרק קמא
דברכות (יא:) ובפרק שני (יד:) אמר רב חייא בר אשי זימנין סגיאין הוה קאימנא קמיה
דרב וכו' להכי מסתבר דהכא בנטילת ידים תיכף לברכה איירי ושיעור תכיפה איכא למישמע
מתכיפת סמיכה לשחיטה דאמרינן בפרק כל הפסולין (זבחים לג.) כל הסמיכות שהיו שם קורא
אני בהם תיכף לסמיכה שחיטה חוץ מזו שהיתה בשער ניקנור שאין מצורע יכול ליכנס שם
אלמא כדי מהלך משער ניקנור עד בית המטבחים לא חשיבא תכיפה ובמסכת מדות פ"ה
(מ"א) משמע דלא הוי טפי מעשרים ושתים אמה מקום דריסת רגלי ישראל ומקום דריסת
רגלי הכהנים שכל אחד היה עשתי עשרה אמה עכ"ל: וכתוב בארחות חיים שכתב
ה"ר אברהם בן הרמב"ם ז"ל הלכה למעשה לפני אבא מארי ז"ל וזולתו
ממורי התורה שכל כהן העומד בתפילה יגש לברכת כהנים וסומך על נטילת ידיו לק"ש
ולתפילה עכ"ל: ורבינו סובר כדברי התוספות ומשמע ליה שמאחר שהוא צריך ליטול
ידיו צריך לברך על נטילה זו כשם שמברך כשנוטל ידיו לאכילה: ומכל מקום צריכים אנו
ליישב מה שהקשו התוספות על מי שסובר דבנטילת שחרית סגי דא"כ אמאי נקט כהן
לנשיאת כפים תיפוק ליה משום דברי תורה דצריך ליטול ידיו ונראה לי דלא קשה מידי
דאפשר דנפקא מינה להיכא דנטל ידיו שחרית והסיח דעתו דלדברי תורה אין צריך ליטול
ואפילו לקריאת שמע כיון שאינו יודע להם שום טומאה אוקמינהו אחזקתייהו אי נמי נפקא
מינה להיכא דלא משתכחי מיא דלק"ש ולתפילה מקנח ידיו בכל מידי דמנקי כדאיתא
בפ"ב דברכות (טו.) ואילו לנשיאת כפים אי לא משכח מים ליטול ידיו אינו נושא את
כפיו. וכן ראיתי האשכנזים נוהגים ליטול ידיהם בשעת נשיאת כפים אף על פי שכבר נטלו
ידיהם שחרית ושמעתי שכן היו עושים ג"כ בספרד ושהיו הלוים יוצקים מים על ידיהם
ולא הייתי יודע מאין להם דבר זה ליטול על ידי הלוים עד שזיכני יי' ומצאתיו מפורש
במדרש הזוהר פרשת נשא (קמו:) וזה לשונו תנא כהן דבעי לפרסא ידוי בעי ליתוסף קדושה
על קדושה דיליה דיבעי לקדשא ידוי על ידי דקדישא מאי קדישא דא ליואה דיבעי כהנא
ליטול קדושה דמיא מן ידוי דכתיב וקדשת את הלוים הא אינון קדישין וכתיב בלוים
(במדבר יח א) וגם את אחיך מטה לוי וכו' שבט אביך כלל מכאן כל כהן דפריס ידוי בעי
לאתקדשא ע"י דקדישא ליתוסף קדושה על קדושה ולא יטול קדושה דמיא מבר נש אחרא
דלאו קדישא. וכתוב עוד שם ובצניעותא דספרא תנא לוי דאתקדש כהנא בעי לאתקדשא
בקדמיתא ע"כ וכן ראוי לנהוג [בדק הבית] ומכל מקום אם נטל ידיו שחרית ובירך על
נטילת ידים לא יחזור ויברך לנשיאת כפים דספק ברכות להקל [עד כאן]: וכתוב בארחות
חיים בשם בעל התמיד לא מצינו מי שכתב שצריך לרחוץ רגליו אבל כך נהגו באלו הארצות
ומנהג ישראל תורה היא עכ"ל ואנו לא ראינו מעולם מי שנהג כן:
ומ"ש רבינו בשם הרמב"ם
שצריך ליטול עד הפרק. נראה דהיינו מקום חיבור היד והזרוע שהוא סוף היד שזה נקרא
פרק והוא שיעור קידוש ידים שבמקדש וכן פירש רש"י בפרק כל הבשר (חולין קו:
ד"ה עד הפרק):
שולחן ערוך אורח חיים סימן קכח סעיף ו
(יט) אע"פ ו שנטלו הכהנים ידיהם
שחרית, * (כ) חוזרים ונוטלים ידיהם (כא) עד הפרק, שהוא חבור היד והזרוע; (כב)
<ג*> והלוי יוצק [ח] מים על ידיהם, וקודם לכן יטול ז הלוי ידיו. (כג) ח ולא
נהגו הלוים ליטול [ט] ידיהם תחלה, רק סמכו על נטילתן שחרית.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן קכח סעיף ו
(יט) אע"פ שנטל ידיו וכו' - עיקר
הנטילה [כא] אסמכו רבנן אקראי שנאמר שאו ידיכם קדש וברכו את ה' כלומר כשתשאו ידיכם
קדשו אותם בתחלה והיינו נטילה ואח"כ ברכו את ברכת ה' והיא ברכת כהנים והנטילה
צריכה להיות במים [כב] דוקא ולא מועיל כאן מידי דמנקי כמו בתפלה בסי' צ"ב
ופסק המחבר דאע"פ שנטל ידיו שחרית יחזור ויקדש אותם קודם הנשיאות כפים דקרא
תיכף לקדושה ברכה משמע:
(כ) חוזרים ונוטלים וכו' - ואם אין לו
מים [כג] כתבו האחרונים [כד] דנוכל לסמוך על שיטת הרמב"ם דס"ל דיוצא
בנט"י שנטל בשחרית כל שלא הסיח דעתו ויודע שלא נגע במקום מטונף:
(כא) עד הפרק - ככהן המקדש ידיו
לעבודה [רמב"ם]. וע"כ כתבו [כה] האחרונים דאפשר דבעינן דוקא נטילה מכלי
וכח גברא ושלא יהיו משתנים המים מברייתן ויהיה עכ"פ רביעית מים:
(כב) והלוי יוצק מים - וכשאין לוי
יוצק בכור פטר רחם דהוא ג"כ קדוש קצת ואם אין גם בכור טוב שיטיל הכהן בעצמו
משיציק ישראל על ידו ואף שהלוי ת"ח והכהן ע"ה יש להחמיר וכ"ש אם יש
כהן אחד ת"ח דמציל את כולם ומחוייב ליצוק אף על ע"ה כ"כ א"ר וכתב
המגן גבורים דכן עיקר עי"ש טעמו:
(כג) ולא נהגו - ואם הסיחו הלוים דעתם
טוב שיטלו ידיהם מקודם ומכ"ש היכא דנגעו בגופן [אחרונים]. יש מקומות שהמנהג
ששופכין שמן של ריח במים והמ"א כאן ובט"ז לקמן סימן תקי"א כתבו
דאסור דמוליד ריחא והא"ר וכן הח"צ בסימן צ"ב דעתם להקל דלא שייך
מוליד ריחא בזה כיון שהשמן עצמו מעורב במים. ובנתונים מע"ש ועיו"ט בודאי
יש לסמוך עלייהו להקל אף דמוליד ריחא בידי הכהנים כמו שכתב בשע"ת:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן קכח סעיף ו
* חוזרים ונוטלים ידיהם וכו' - כתב
המ"א אסור לשהות כדי הילוך כ"ב אמה בין נטילה לברכה [תוספות] ולכך צריך
ליטול סמוך לרצה והחזן לא יאריך ברצה ובא"ר כתב דסמכינן בזה על הפוסקים
דא"צ כלל נט"י כשנטל ידיו שחרית. ומ"מ לכתחלה טוב ליזהר בזה במה
דאפשר [פמ"ג] ולכן טוב ליזהר לכתחלה שלא לשוח בין נטילה להברכה:
שולחן ערוך אורח חיים סימן קכח סעיף
יא
(מ) כשמחזירין פניהם כלפי העם, (מא)
יז [יח] מברכין: אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לברך את עמו ישראל יח באהבה.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן קכח סעיף יא
(מ) כשמחזירין פניהם וכו' - ויש
מהראשונים שס"ל דברכה זו מברכין קודם שמחזירין פניהם והמדקדקין יוצאין ידי
שניהם דהיינו שמתחילין הברכה בעוד שפניהם כלפי ההיכל ובתוך הברכה מחזירין פניהם
כלפי העם וגומרין [אחרונים]:
(מא) מברכין וכו' - היינו שכולם
מברכין ולא שאחד יברך והאחרים יענו אמן [מ"א בשם המבי"ט]:
שולחן ערוך אורח חיים סימן קכח סעיף ט
יא כשעוקרים (רש"י ותוספות
ור"ן כתבו דלא יאמר אותו (ל) עד עמדו לפני התיבה, וכ"כ הב"י) כהנים
רגליהם לעלות לדוכן, אומרים: ירמי"א שתהא ברכה זו שצויתנו לברך את עמך ישראל
ברכה שלמה, ולא יהא בה מכשול ועון מעתה ועד עולם; ומאריכים בתפלה זו (לא) יב עד
שיכלה אמן של הודאה מפי הצבור.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן קכח סעיף ט
(ל) עד עמדו לפני התיבה - וכן המנהג
עכשיו שאין אומרים אותו בדרך הליכתן כ"א אחר שעומדים כבר לפני ההיכל ואמרו
מודים [לד] אח"ז אומרים יהי רצון זה:
(לא) עד שיכלה אמן - לאו דוקא אלא עד
שיסיים הש"ץ ולך נאה להודות כדי שיענו הקהל אמן על שתיהן [מ"א
וש"א]. [לה] ולפ"ז פשוט דגם הכהנים יענו אמן על ברכת הש"ץ וכן
מצאתי בשלחן שלמה:
שולחן ערוך אורח חיים סימן קכח סעיף
טו
ואח"כ מתחיל ש"צ: שים שלום,
ואז כהנים מחזירים פניהם להיכל, (נד) כד ואומרים: רבון העולמים, עשינו מה שגזרת
עלינו, עשה אתה (נה) מה שהבטחתנו, השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את
ישראל. (דברים כו, טו). הגה: ויאריכו בתפלה זו עד שיסיים ש"צ שים שלום (נו)
ושיענו הציבור אמן על שניהם, ואם אינם יכולים להאריך כ"כ, יאמרו: אדיר במרום
וכו', כדלקמן סי' ק"ל, (רש"י פ' אלו נאמרין והגהות מיימוני).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן קכח סעיף טו
(נד) ואומרים רבון - ובר"ה
ויו"כ שמאריכין בניגוני היום תאמצנו וכו' [נ] לא יתחילו לומר רבון עד לבסוף
כדי שיסיימו עם הקהל כאחד:
(נה) מה שהבטחתנו - שתסכים [נא] על
ברכתנו וכדכתיב ואני אברכם:
(נו) ושיענו הצבור אמן - ומסתברא דגם
הכהנים [נב] צריכין לענות אמן על ברכת הש"ץ. יאמרו אדיר במרום ויכונו לסיים
כאחד עם הש"ץ:
שולחן ערוך אורח חיים סימן קכח סעיף
כו
בשעה שמברכין (קב) <כד> אין
לומר שום פסוק, אלא ישתקו ויכוונו לברכה. הגה: ומכל מקום, עכשיו שהכהנים מאריכין
הרבה בנגונים, נהגו גם כן לומר פסוקים, וכמו שנתבאר לעיל סי' נ"ז לענין ברכו,
<כה> אך יותר טוב (קג) לט שלא לאמרם (ד"ע).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן קכח סעיף כו
(קב) אין לומר וכו' - דכלום יש עבד
שמברכין אותו ואינו מאזין:
(קג) שלא לאמרם - וכ"כ האחרונים
דכן עיקר וכתבו המ"א והט"ז דהאומרן יאמר בשעה שש"ץ מקרא לפני
הכהנים וא"ר מגמגם גם בזה ע"ש וכן הנהיג הגר"א שלא לאמרן
(מע"ר) ומכ"ש שיש ליזהר שלא לומר הפסוקים בקול כמו שעושין ההמון ובפרט
מה שחוזרין המלות מתיבת יברכך ולהלן וזהו טעות שלא נזכר בשום מקום מנהג זה
[א"ר]:
רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים
פרק טו
הלכה ג
העבירה כיצד כהן שהרג א את הנפש
אע"פ שעשה תשובה לא ישא את כפיו שנאמר ידיכם דמים מלאו וכתיב ובפרשכם כפיכם וגו', וכהן
שעבד כוכבים בין באונס בין בשגגה אף על פי שעשה תשובה אינו נושא את כפיו לעולם
שנאמר אך לא יעלו כהני הבמות וגו', וברכה כעבודה היא שנאמר ב לשרתו ולברך בשמו,
וכן כהן שהמיר לעכו"ם ג אע"פ שחזר בו אינו נושא את כפיו לעולם, ושאר
העבירות אין מונעין.
בית יוסף אורח חיים סימן קכח
לז נשתמד לא ישא את כפיו. בסוף מנחות
(קט.) תנן הכהנים ששמשו בבית חוניו לא ישמשו במקדש שבירושלים ואין צריך לומר לדבר
אחר שנאמר (מ"ב כג ט) אך לא יעלו כהני הבמות אל מזבח יי' בירושלים ופירש
רש"י ואין צריך לומר לדבר אחר אם שמשו לעבודה זרה לא ישמשו עוד בירושלים.
וכתבו שם התוספות (ד"ה לא ישמשו) שספר הזהיר הביא ראיה מכאן שכהן שנשתמד לא
ישא את כפיו וזהו דעת הרמב"ם ולפי דעתם ודאי דאפילו שב בתשובה לא מהני דקרא
דאך לא יעלו כהני הבמות בשבו בתשובה נמי מיירי וכן מתניתין דכהנים ששמשו בבית
חוניו אפילו בשבו בתשובה משמע:
ומ"ש רבינו ורש"י כתב כיון
ששב בתשובה יכול לישא כפיו. כן כתבו שם התוספות בשמו והביא ראיה מדמסיים באותה
משנה הרי אלו כבעלי מומין וכיון דלא מצינו כהן בעל מום שיהא פסול לדוכן אלא אם כן
היה לו מום בידיו מפני שהעם מסתכלין בו ותו מדקתני לא ישמשו במקדש בירושלים ולהכי
איצטריך בירושלים לאשמועינן דבנוב וגבעון היו מותרים לשמש כל שכן בזמן הזה שאין
שירות ואין מקדש דודאי כשר לדוכן ולקרות בתורה תחלה עכ"ל וכן כתבו התוספות
בפרק בתרא דתעניות (כז. ד"ה אי מה) וכתב המרדכי פרק הקורא את המגילה עומד
(שם) שכן השיבו רבינו שמשון בן אברהם ורבינו גרשום וכן כתוב בהגהות מיימוניות
(פט"ו אות ג) וכתבו בשם רבינו גרשום דבכל עוז יש להפך בזכות בעלי תשובה וכתבו
שרבינו שמחה כתב כן וגם מהר"ם בשם רש"י אך ראבי"ה והשאלתות כתבו
שלא ישא את כפיו דלא עדיף מהורג נפש אבל רבינו שמחה פירש דההוא בשלא עשה תשובה
איירי עכ"ל ודעת ספר מצות גדול (עשין כ ק"ד ע"א) כרבינו גרשום:
ומ"ש רבינו שהביא רבינו גרשום
ראיה מהירושלמי שלא תאמר פלוני כהן מגלה עריות וכו'. כבר כתבתי גבי כהן שהרג את
הנפש דהרמב"ם מוקי לה כשאינו מדקדק במצות וכל העם מרננים אחריו אבל אם נודע
בודאי שהרג את הנפש או שנשתמד נתחלל מקדושתו:
ומ"ש רבינו בשם רב נטרונאי שאין
לעלות בתורה ראשון. כן כתבו התוספות בסוף מנחות (קט. ד"ה לא ישמשו) בשם ספר
הזהיר. וכתב רבינו דלא מסתבר ליה וכן נראה. וכן כתב סמ"ק סימן קי"א
דאליבא דכולי עלמא מותר לקרותו ראשון לס"ת: וכתב האגור (סי' קעג) ועמא דבר
לקרותו וגם לישא כפיו ע"כ: ולענין הלכה נראה לי שיש לסמוך על כל הני רבוותא
דשרו לישא כפיו וגם לפתוח פתח לבעלי תשובה. ונראה דעד כאן לא פליגי אלא בנשתמד
ברצונו דומיא דכהנים ששמשו בבית חוניו אבל היכא דנאנסו אפילו לדעת הרמב"ם
וספר הזהיר נושא את כפיו דההוא לא מיקרי משומד אלא אנוס [בדק הבית] מיהו הני מילי
כשנשתמד לעבודה זרה ולא עבדה שאם עבדה אפילו באונס כתב הרמב"ם ז"ל
(פט"ו ה"ג) שלא ישא את כפיו אע"פ שעשה תשובה ומשמע מדבריו שאפילו
לא נשתמד כיון שעבדה נפסל מדפלגינהו בתרתי ולישניה דייק שכתב גבי כהן שנשתמד
אע"פ שחזר בו ולא כתב ושב בתשובה כמו גבי כהן שעבד עבודה זרה וקל להבין [עד
כאן]:
שולחן ערוך אורח חיים סימן קכח
סעיף לז
(קלד) נד מומר לעבודת אלילים לא ישא
את כפיו; (קלה) וי"א שאם עשה תשובה, נושא כפיו (וכן עיקר); * ואם נאנס, (קלו)
לדברי הכל נושא כפיו.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח
חיים סימן קכח סעיף לז
(קלד) מומר לע"ג וכו' - בין [קד]
בשוגג ובין במזיד ואפילו עשה תשובה דילפינן מעבודה שהוא פסול לה וכדכתיב אך לא
יעלו כהני הבמות אל מזבח ה' בירושלים וגו'. [קה] אם הבטיח להמיר וחזר לא נפסל
לכו"ע. [קו] כתבו האחרונים דאפילו אם המיר לדת ישמעאלים שאינן עובדים
ע"ג אפ"ה נקרא מומר ולא ישא כפיו. וכן אם הוא מומר לחלל שבת בפרהסיא הרי
הוא כעו"ג ולא ישא כפיו:
(קלה) וי"א שאם עשה תשובה וכו' -
היינו [קז] אפילו עבד ע"ג במזיד:
(קלו) לד"ה נושא כפיו - ואף
דברמב"ם שהוא בעל דעה ראשונה כתב בהדיא דאף אם עבד באונס לא ישא כפיו [קח]
הכא מיירי בלא עבדה עדיין רק שהמיר דתו דהיינו שהודה לע"ג וקבלה באלוה ואף
דגם זה הוא כעובד ע"ג ממש לענין חיוב מיתה במזיד מ"מ לענין אנוס מקילינן
לנשיאת כפים כיון דעכ"פ לא עשה מעשה:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן קכח סעיף לז
* ואם נאנס - עיין מ"ב ולא
העתקנו דעת הפר"ח ומהר"ם די בוטון [מובא בכנה"ג] שאוסרין אפילו בלא
עביד מעשה כ"א בהשתחואה והודאה גרידא חדא דלא נ"מ כולי האי לדידן
דקי"ל כדעה שניה דתשובה מועיל ואנוס בודאי כשב ועומד הוא ועוד דעיקר דינא
דאנוס אפילו בעביד מעשה אינו מבורר כמו שתמה בתשובת לחם רב דמנא ליה להרמב"ם
דבר זה גם בשוגג לא ברירא כולי האי לאסור בהשתחואה והודאה בעלמא אף שהרמב"ם
כתב בהדיא לאסור בזה בין בשוגג בין במזיד דבריו קשים כמו שתמה הלח"מ מסוגיא
דמנחות ק"ט דמוכח שם דבעבודת מקדש גופא לא מיתסר בשוגג כ"א בזריקה
וכדומה ולא בהשתחואה והודאה גרידא ע"ש. ערל שמתו אחיו מחמת מילה כתב
המ"א דנושא את כפיו ואפילו לדעה ראשונה שבסעיף זה והוא בכלל מה שכתב
רמ"א בהג"ה בסל"ט דאין שאר עבירות וכו' ומקורו שם מהרמב"ם
שהוא דעה ראשונה שבכאן והב"ח מסתפק בזה דכיון דמקשינן ברכה לעבודה לדעת
הרמב"ם אפשר דה"ה לענין ערל דהוא נמי פסול לנ"כ ועיין בח"מ
שצידד לדינא כב"ח עכ"פ לדעת הרמב"ם וכן הוא דעת הפר"ח וכן
מצדד בא"ר ומפר"ח וא"ר משמע עוד דערל פסול אפילו לדעה השניה דלא
מקשינן ברכה לעבודה ומטעם דאפשר דדמי ליושב שפסול או לנושא נשים בעבירה דפסול
לכו"ע עי"ש ולענ"ד נראה דבערל שלא נמול מחמת אונס שמתו אחיו מחמת
מילה יש להקל עכ"פ לדידן דקי"ל מומר לע"ג ששב כשר לנשיאת כפים
ומטעם דלא מקשינן ברכה לעבודה עיין באור זרוע ובשב"ל מבואר דעה זו באריכות
והיוצא שם מדבריהם דכיון דלא נפקע קדושתם ואסורים בגרושה ובזונה וכה"ג
א"כ הרי קדושתייהו עלייהו לענין נשיאת כפים וכמו כן נימא בנידון דידן דהא לא
יעלה על דעת לומר דערל כהן מותר בגרושה הרי דקדושת כהן עליו ונושא כפים לשיטה זו
ומה שהביא פר"ח ראיה מהנושא נשים בעבירה אין הנידון דומה דהתם פושע הוא לפיכך
קנסינן ליה ואין אנו נותנין לו מעלות הכהונה כ"ז שהוא בעצמו מחלל [ותדע דהא
מכיון שגירשה והדיר הנאה עד"ר חוזר למעלתו] ולא כן הכא שהוא אונס גמור ולא
גרע עכ"פ מהמיר ושב דלדידן נושא כפיו ומה שרצה בא"ר להחמיר עליו מצד
שהוא אינו ראוי מחמת ערלתו לאכול בקדשים ולפיכך גרע אפילו מבעל מום וזה אינו דטמא
יוכיח וכמו שכתב הפמ"ג גם ידוע דעת ר"ת דערל דפסול לעבודה היינו שלא מל
את עצמו במזיד אבל מי שמתו אחיו מחמת מילה כשר אף לעבודה ואף שרבים חולקים עליו
עיין ברמב"ן ר"פ הערל ורשב"א וריטב"א שם מ"מ יש לצרף
דעתו עכ"פ לנשיאת כפים כיון דלדעת רוב הפוסקים הוקש ברכה לעבודה רק דרבנן היא
אמנם בערל שלא מל א"ע במזיד נכון להחמיר כדברי הפר"ח שלא ישא כפיו עד
שימול וכנושא נשים בעבירה:
רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים
פרק טו
הלכה ג
העבירה כיצד כהן שהרג א את הנפש
אע"פ שעשה תשובה לא ישא את כפיו שנאמר ידיכם דמים מלאו וכתיב ובפרשכם כפיכם
וגו', וכהן שעבד כוכבים בין באונס בין בשגגה אף על פי שעשה תשובה אינו נושא את
כפיו לעולם שנאמר אך לא יעלו כהני הבמות וגו', וברכה כעבודה היא שנאמר ב לשרתו
ולברך בשמו, וכן כהן שהמיר לעכו"ם ג אע"פ שחזר בו אינו נושא את כפיו
לעולם, ושאר העבירות אין מונעין.
הלכה ו
כהן שלא היה לו דבר מכל אלו הדברים
המונעין נשיאת כפים אף ע"פ שאינו חכם ואינו מדקדק ה במצות או שהיו הבריות
מרננים אחריו או שלא היה משאו ומתנו בצדק הרי זה נושא את כפיו ואין מונעין אותו,
לפי שזו מצות עשה על כל כהן וכהן שראוי לנשיאת כפים ואין אומרים לאדם רשע הוסף רשע
והמנע מן המצות.
הלכה ז
ואל תתמה ותאמר ומה תועיל ברכת הדיוט
זה, שאין קבול הברכה תלוי בכהנים אלא בהקדוש ברוך הוא שנאמר ושמו את שמי על בני
ישראל ואני אברכם, הכהנים עושים מצותן שנצטוו בה והקב"ה ברחמיו מברך את ישראל
כחפצו.
בית יוסף אורח חיים סימן קכח
לה כהן שהרג את הנפש וכו'. בפרק אין
עומדין (ברכות לב:) א"ר יוחנן כל כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו שנאמר
(ישעיה א טו) ידיכם דמים מלאו וכתב הרמב"ם (פט"ו ה"ג) שאפילו הרג
את הנפש בשגגה לא ישא את כפיו ואע"פ שעשה תשובה: והגהות מיימוניות (פט"ו
אות א) והמרדכי בפרק הקורא את המגילה עומד (סי' תתיח) כתבו שראבי"ה אומר
דדוקא במפורסם להרוג ומועד לכך הוא דלא ישא את כפיו וכן כתב רבינו שמחה דלא איירי
אלא בעומד במרדו וראיה מדאמרינן בירושלמי פרק הניזקין (ה"ט) שמא תאמר כהן זה
מגלה עריות ושופך דמים והוא מברכני אמר הקב"ה וכי הוא מברכך אני מברכך שנאמר
ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם. והרמב"ם (שם ה"ו - ז) מוקי ההיא
דירושלמי בכהן שאינו מדקדק במצות וכל העם מרננים אחריו כלומר מרננים אחריו שהוא
שופך דמים אבל בידוע שהרג את הנפש לא ישא את כפיו:
שולחן ערוך אורח חיים סימן קכח סעיף
לה
כהן (קכז) נא <לב> שהרג את
הנפש, * (קכח) אפילו בשוגג, לא ישא את כפיו * (קכט) אפילו עשה תשובה. הגה: (קל)
וי"א דאם עשה תשובה, נושא כפיו ויש להקל על בעלי [ס] תשובה, שלא לנעול דלת
בפניהם, (קלא) והכי נהוג (טור ורש"י והרבה פוסקים אגור וב"י).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן קכח סעיף לה
(קכז) שהרג את הנפש - דכתיב [צח]
ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם וגו' ידיכם דמים מלאו:
(קכח) אפילו בשוגג - ואם אנסוהו [צט]
להרוג נושא את כפיו ואע"ג דברציחה קי"ל דיהרג ואל יעבור מ"מ אם עבר
ולא נהרג לא מיפסל לנ"כ בשביל זה [מהרנ"ח ופ"ח]:
(קכט) אפילו עשה תשובה - טעם דעה זו
דס"ל דאע"פ שאין לך דבר שעומד בפני התשובה [ק] מ"מ אין קטיגור נעשה
סניגור דבידים אלו שהרג את הנפש אין ראוי לישא את כפיו אע"פ שעשה תשובה. דחף
[קא] אשה הרה והפילה נושא את כפיו דאין חייבין מיתה על עוברין [אחרונים]:
(קל) וי"א דאם וכו' - היינו
אפילו כשעבר במזיד:
(קלא) והכי נהוג - ויש איזה אחרונים
שמחמירין עכ"פ במזיד ועיין בה"ל:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן קכח סעיף לה
* אפילו בשוגג וכו' - עיין במ"א
שמצדד דדוקא במת מיד הא לא מת מיד אין להחמיר בשוגג שמא הרוח בלבלתו ומת:
* אפילו עשה תשובה - הנה המחבר סתם
בכאן ולא הביא יש חולקין כמו שהביא בסל"ז לענין מומר משמע דס"ל בפשיטות
לנידון דידן להחמיר משום דאין קטיגור נעשה סניגור כ"כ א"ר ומטה יהודה
בדעת המחבר אכן בע"ת וביאור הגר"א מוכח דס"ל דהמחבר סמך עצמו איש חולקין
שהביא בסל"ז. ולענין דינא הרמ"א פסק להקל וכתב שכן נוהגין והיינו אפילו
במזיד וכמו שהביא ראיה וכתב דלא גרע מע"ג ושם אפילו במזיד נושא כפיו
והעתיקוהו כמה אחרונים אכן הפר"ח והא"ר [והעתיקו הדה"ח] דעתם דאין
להקל אפילו בעשה תשובה אם היה מזיד. וכן מצאתי בריטב"א מכות שילהי פ"ב
שהביא בשם בעלי תוספות ובשם רבו רא"ה להחמיר ברציחה בכל גווני וצ"ע
לדינא ועכ"פ אם עלה אין להורידו כמו שכתב בטור בשם הרמ"מ:
רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים
פרק טו הלכה ד
השנים כיצד כהן נער לא ישא את כפיו עד
ד שיתמלא זקנו, והיין כיצד מי ששתה רביעית יין בבת אחת אינו נושא את כפיו עד
שיסיר את יינו מעליו לפי שהוקשה ברכה לעבודה, שתה רביעית יין בשתי פעמים או שנתן
לתוכו מעט מים מותר, ואם שתה יותר מרביעית אף על פי שהיה מזוג אף על פי ששתאו בכמה
פעמים לא ישא את כפיו עד שיסיר את יינו מעליו, וכמה היא רביעית אצבעים על
אצבעים ברום אצבעים וחצי אצבע וחומש אצבע כגודל, וזה האצבע שמושחין בו בכל התורה
כולה הוא הגודל והוא הנקרא בהן יד.
בית יוסף אורח חיים סימן קכח
לח שיכור לא ישא את כפיו. ריש פרק
בתרא דתעניות (כו:) אמרינן דלכולי עלמא שיכור אסור לישא את כפיו וכתב רבינו ירוחם
(נ"ג ח"ו כז ע"ג) נראה לי דוקא כשהגיע לשיכרותו של לוט כדאמרינן
בעלמא (עירובין סה.) עכ"ל נראה מדבריו שטעם איסור נשיאות כפים לשיכור הוי
משום דנשיאות כפים דומה לתפילה אבל לא משמע לי אלא משום דאיתקש ברכת כהנים לעבודה
דכתיב (דברים י ח) לשרתו ולברך וכן כתב הרמב"ם (פט"ו ה"ד) ולפי זה
אפילו בשתה רביעית יין לא ישא כדבסמוך והכי נקטינן:
כתב הרמב"ם שתה רביעית יין בבת
אחת לא ישא את כפיו. בפרק [ט"ו] מהלכות תפילה (ה"ד) וכבר נתבאר הטעם:
ומ"ש שתאו בשתי פעמים או שנתן
לתוכו מעט מים מותר. הוא מדאסיקנא בפ"ג דכריתות (יג:) דהלכה כרבי אליעזר דאמר
אם הפסיק בו או שנתן לתוכו מים כל שהוא פטור אם נכנס למקדש וכיון דבביאת מקדש פטור
בנשיאת כפים מותר דהא דאיתקש ברכה לעבודה אסמכתא בעלמא היא ודיינו שנאסור לישא את
כפיו היכא שאם נכנס למקדש חייב:
ומ"ש ואם שתה יותר מרביעית אף על
פי שהוא מזוג ואף על פי ששתאו בכמה פעמים לא ישא את כפיו. הוא מדאסיקנא התם דהא
דאם נתן לתוכו מים כל שהוא פטור דוקא ברביעית אבל אם שתה יותר מרביעית אע"פ
שנתן לתוכו מים חייב ומשמע להרמב"ם דהוא הדין למאי דאמרינן דאם הפסיק בו פטור
דוקא ברביעית אבל ביותר מרביעית אע"פ שהפסיק בו חייב וכיון שכן אסור לישא את
כפיו:
שולחן ערוך אורח חיים סימן קכח סעיף
לח
* נה <לד> שתה (קלז) רביעית יין
בבת אחת, לא ישא את כפיו; <לה> שתאן בשני פעמים, או שנתן לתוכו (קלח) מעט
מים, (קלט) מותר; ואם שתה יותר מרביעית, (קמ) אע"פ שהוא מזוג ואפילו שתאו
בכמה פעמים, לא ישא את כפיו (קמא) עד שיסיר יינו מעליו.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן קכח סעיף לח
(קלז) רביעית יין בב"א - דברכת
כהנים מדמינן לעבודה ובעבודה במקדש בכה"ג חייב:
(קלח) מעט מים - ר"ל שלא היה יין
חי רק מזוג מעט:
(קלט) מותר - דבכה"ג [קט] במקדש
אינו חייב ורק איסורא בעלמא ולהכי בנ"כ דקילא מעבודה מותר לכתחלה:
(קמ) אע"פ שהוא מזוג וכו' -
דבכה"ג במקדש חייב:
(קמא) עד שיסיר וכו' - עיין סימן
צ"ט ס"ב ושייך גם לכאן. וכ"ז לענין יין אבל בשאר משקין המשכרים כתב
המ"א דמותר לישא כפיו אפילו נשתכר עד שאינו יכול לדבר בפני המלך דבתפלה
כה"ג תפלתו תועבה כדלעיל בסימן צ"ט בנשיאת כפים מותר אם לא שהגיע
לשכרותו של לוט דאז כשוטה יחשב וכ"כ בספר מטה יהודה אבל [קי] הרבה אחרונים
חולקין ע"ז וסוברין דגם בשאר משקין כל שנשתכר בהן עד שאינו יכול לדבר לפני
המלך אינו נושא כפיו. וביין מגתו דעת מ"א לאסור בנ"כ וכמה אחרונים
חולקין עליו כיון שאינו משכר:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן קכח סעיף לח
* שתה רביעית יין - עיין בב"י מה
שהביא בשם רי"ו ועיין באשכול בהלכות נשיאת כפים שהביא בשם איכא מרבוותא
דנשיאת כפים אינו אינו אסור אלא שכור ולא בשתוי רביעית עי"ש ומ"מ יש
שינוי בין שיטה זו לדברי רי"ו דשם מחמיר עכ"פ באינו יכול לדבר לפני המלך
ולרי"ו דוקא כשהגיע לשכרותו של לוט וע"כ אנו צריכין לפירושו של
המ"א עי"ש ומיהו לדינא מסכימים האחרונים דאפילו בשאר משקין כל שאינו
יכול לדבר לפני המלך אסור לישא כפיו כמו שכתבתי במ"ב:
שולחן ערוך אורח חיים סימן קכח סעיף ה
לא יעלו הכהנים לדוכן (טו) במנעלים,
(טז) אבל בבתי שוקים שרי. ה ויש מחמירין (יז) אם הם של [ז] עור (אגודה פ' הקורא את
המגילה), (יח) (ונהגו להקל בקצת מקומות).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן קכח סעיף ה
(טו) במנעלים - שמא [טו] יפסק לו
רצועה וגנאי הוא לו ומתלוצצים עליו כשסנדלו מותרת ויקשרנה בעוד שחבריו מברכים
ויאמרו שבן גרושה ובן חלוצה הוא ולפיכך הלך וישב לו ואפילו במנעלים שאין להם
רצועות אסור דלא פלוג רבנן. ויש להצניע המנעלים שלא יעמדו בגלוי בביהכ"נ מפני
הכבוד ויחלצם קודם נטילה אך כשאפשר לו לחלצם אחר נטילה ושלא יגע בהם יכול לחלצם
אחר נטילה [אחרונים]:
(טז) אבל בבתי שוקים - הוא [טז]
מנעלים ארוכים המגיעים עד ארכובות הרגל היינו סמוך לשוק ושרי דליכא הכא טעמא
הנ"ל [יז] ואף דגם הכא רגילין לפעמים לעשות רצועות סמוך לארכובה מ"מ לא
חיישינן שמא ישב לקשרם דאפילו אם הם מותרים לית בה גנאי כולי האי:
(יז) אם הם של עור - טעמם דבכלל סנדל
ומנעל הם [יח] ולא פלוג רבנן בין יש רצועות ובין אין רצועות [יט] ומ"מ בבתי
שוקים עם מכנסיים ביחד שמגיעים עד אציליהם מותר לכו"ע דזה לא הוי בכלל הגזירה
כלל [כ] וכן בתי שוקים של בגד אף שמחופה עור שרי אף לדעה זו:
(יח) ונהגו להקל בקצת מקומות -
ומ"מ בבתי שוקיים שלנו [שקורין שטיווי"ל] שרגילין לילך בהם בשוק בטיט
אין להקל משום כבוד הציבור [פר"ח ע"ש] ולפי טעם זה גם במנעלים של גמי
שלנו [שקורין קאלאסי"ן] ג"כ אינו נכון מטעם זה. כתבו האחרונים דאין נכון
לעלות לדוכן יחף ממש שהוא דרך גנאי שאין רגילין בזמן הזה לילך יחף לפני גדולים אלא
יש לילך בפוזמקאות של בגד וכן המנהג:
שולחן ערוך אורח חיים סימן נג סעיף יח
האומר: איני יורד לפני התיבה מפני
<ח> שבגדי צבועין או מפני שברגלי סנדל, (מו) לא ירד (מז) באותה תפלה כלל,
מפני שדרך האפיקורסין להקפיד בכך וחיישינן שמא אפיקורסות נזרקה בו. (הגה: ואפי' אם
נותן (מח) יח אמתלא לדבריו, לא מהני) (ב"י בשם ר' יהונתן).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן נג סעיף יח
(מו) לא ירד - ואפילו [לט] אם הוא
מתחרט אח"כ ואומר הריני עובר בצבועים לא שבקינן ליה:
(מז) באותה תפלה - דכיון [מ] שלא
שמענו ממנו בהדיא דברי אפיקורסות די לחוש עי"ז לאותה תפלה לבד:
(מח) אמתלא - כגון שאמר שדיבורו היה
לכבוד המקום וללבוש לבנים מ"מ כיון שהצבור בקשו ממנו להתפלל להם כך לא היה לו
להיות סרבן כיון דמדינא מותר. כתב הפר"ח דוקא אם אח"כ אמר האמתלא אבל אם
מיד כשאמר שאיני עובר בצבועים אמר תיכף הטעם שאין דרך כבוד לד' כ"א בלבנים
ירד עי"ש: