רי"ף מגילה דף טז:
גמ' מגילה דף כה., כה:
אורך השיעור הקולי ברי"ף
ר"ן ושו"ע הוא 42 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 7 דקות
1) האומר
מודים מודים, משתקים אותו
2) חייב אדם לברך על הרעה בדעת
שלמה ובנפש חפצה
3) מי שאמר בתחנונים: מי שריחם
על קן ציפור ירחם עלינו וכיוצא בענין זה
משתקין אותו
4) אין הבורא גוזר על האדם להיות
טוב ולא להיות רע
5) אסור לומר שמע ב' פעמים, בין
שכופל התיבות שאומר שמע שמע בין שכופל הפסוק ראשון
6) לא כל המקראות מתרגמינן בצבור
7) כל תיבה שהיא קרי וכתיב, הלכה
למשה מסיני שתהא נכתבה כמו שהיא בתורה ט ונקרית בענין אחר
9) מבזין את מי ששמועתו רעה
ומבזין את יולדיו
10) הכתוב
ליחיד אין מכנין אותו לרבים
רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת
כפים פרק ט הלכה ד
ואומר קדושה בברכה שלישית, וכיון
שהגיע שליח ציבור לקדושה יש רשות לכל אחד ואחד לחזור במקום שעמד בו בתפלה, וכשיגיע
שליח ציבור למודים וכורע כל העם שוחין ג מעט ולא ישחו יותר מדאי, ואומרים מודים
אנחנו לך יי' אלהינו ואלהי כל בשר יוצרנו יוצר בראשית ברכות והודאות לשמך הגדול
והקדוש על שהחייתנו וקיימתנו כן תחיינו ותחננו ותאסוף גליותינו לחצרות קדשך לשמור
חוקיך ולעבדך באמת ולעשות רצונך בלבב שלם על שאנו מודים לך *, וכל האומר מודים
מודים משתקין אותו.
שולחן ערוך אורח חיים סימן קכא
סעיף ב
* האומר מודים מודים, (ה) משתקים
אותו.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח
חיים סימן קכא סעיף ב
(ה) משתקין אותו - אף [ג] אם לא
השתחוה ב' פעמים [ד] ובין לכפול המלות ובין לכפול ענין וענין הכל אסור דמיחזי כשתי
רשויות:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח
חיים סימן קכא סעיף ב
* האומר מודים מודים וכו' - מסתפקנא
אם אמר רק תיבת מודים מודים לבד והשאר אמר כהלכתו אם גם בזה משתקין אותו דאולי
הגמרא מיירי דכפל גם התיבות שאח"ז אבל בזה לבד לא מיחזי כשתי רשויות אחרי
שאח"כ אמר שאתה הוא ד' אלקינו ומברכות ל"ג ע"ב דאמר לענין ק"ש
הא דאמר מילתא מילתא ותני לה ומסתמא ה"ה לענין מודים משמע לכאורה מתיבת מילתא
מילתא דלאו שמע בלחודיה רק אמר בכפילא גם יתר התיבות ומ"מ יש לדחות דלאו דוקא
נקט האי לישנא ותדע מדאמר שם ג"כ הא דאמר פסוקא פסוקא ולהפוסקים דסברו דבזה
משתקין אותו בודאי אפילו לא אמר רק הפסוק שמע ב"פ ג"כ משתקין אותו.
ואפילו את"ל דלענין שמע מקילינן בתיבת שמע שמע בלחוד דעי"ז לא מיחזי
כשתי רשויות אפשר בתיבת מודים מודים חמור טפי דומיא דמאי דאמר שם בדף י"ד
ע"ב כל אמת אמת תפסיה להאי גברא וצ"ע:
רמב"ם הלכות ברכות פרק י הלכה
ג
שמע שמועה טובה מברך ברוך אתה יי'
אלהינו מלך העולם הטוב והמטיב, שמע שמועה רעה מברך ברוך דיין האמת, וחייב אדם לברך
על הרעה בטוב נפש כדרך שמברך על הטובה בשמחה שנאמר ואהבת את יי' אלהיך וגו' ובכל
מאדך, ובכלל אהבה היתירה שנצטוינו בה שאפילו בעת שייצר לו יודה וישבח בשמחה.
שולחן ערוך אורח חיים סימן רכב
סעיף ג
חייב אדם לברך על הרעה בדעת שלמה
ובנפש חפצה, (ד) כדרך שמברך בשמחה על הטובה, כי הרעה לעובדי השם היא שמחתם וטובתם,
כיון שמקבל מאהבה מה שגזר עליו השם נמצא שבקבלת רעה זו הוא עובד את השם, שהיא שמחה
לו.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח
חיים סימן רכב סעיף ג
(ד) כדרך שמברך וכו' - כי באמת כל
היסורין בין בגוף ובין בממון הוא הכל כפרה על העונות כדי שלא יצטרך להתיסר
לע"ל ששם העונש הוא הרבה יותר גדול וכדאיתא במדרש יצחק תבע יסורין [היינו
שהוא הכיר גודל מדת הדין שלעתיד וכעין זה אמר ג"כ דהע"ה סמר מפחדך בשרי
וממשפטיך יראתי ותבע בעצמו יסורין כדי שינקה מכל וכל ולא יצטרך לפחוד עוד] א"ל
הקב"ה חייך דבר טוב אתה מבקש וממך אני מתחיל שנאמר ויהי כי זקן יצחק ותכהין
עיניו מראות:
רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת
כפים פרק ט הלכה ז
מי שאמר בתחנונים מי שריחם על קן
ציפור שלא ליקח האם על הבנים או שלא לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד ירחם עלינו
וכיוצא בענין זה משתקין אותו, מפני שמצות אלו גזרת הכתוב הן ואינן רחמים, שאילו
היו מפני רחמים לא היה מתיר לנו שחיטה כל עיקר, וכן לא ירבה בכנוים של שם ויאמר האל
הגדול הגבור והנורא והחזק והאמיץ והעיזוז, שאין כח באדם להגיע בסוף שבחיו, אלא
אומר מה שאמר משה רבינו עליו השלום.
רמב"ן דברים פרק כב פסוק ו
(ו) כי יקרא קן צפור לפניך - גם זו
מצוה מבוארת מן אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד (ויקרא כב כח). כי הטעם בשניהם
לבלתי היות לנו לב אכזרי ולא נרחם, או שלא יתיר הכתוב לעשות השחתה לעקור המין
אע"פ שהתיר השחיטה במין ההוא, והנה ההורג האם והבנים ביום אחד או לוקח אותם
בהיות להם דרור לעוף כאלו יכרית המין ההוא:
וכתב הרב במורה הנבוכים (ג מח) כי טעם
שלוח הקן וטעם אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד, כדי להזהיר שלא ישחוט הבן בעיני
האם כי יש לבהמות דאגה גדולה בזה, ואין הפרש בין דאגת האדם לדאגת הבהמות על בניהם,
כי אהבת האם וחנותה לבני בטנה איננו נמשך אחרי השכל והדבור אבל הוא מפעולת כח
המחשבה המצויה בבהמות כאשר היא מצויה באדם. ואם כן, אין עיקר האיסור באותו ואת בנו
רק בבנו ואותו, אבל הכל הרחקה. ויותר נכון, בעבור שלא נתאכזר. ואמר הרב ואל תשיב
עלי ממאמר החכמים (ברכות לג ב) האומר על קן צפור יגיעו רחמיך, כי זו אחת משתי
סברות, סברת מי שיראה כי אין טעם למצות אלא חפץ הבורא, ואנחנו מחזיקים בסברא השניה
שיהיה בכל המצות טעם. והוקשה עליו עוד מה שמצא בב"ר (מד א) וכי מה איכפת לו
להקב"ה בין שוחט מן הצואר לשוחט מן העורף, הא לא נתנו המצות אלא לצרף בהם את
הבריות שנאמר (משלי ל ה) כל אמרת אלוה צרופה:
וזה הענין שגזר הרב במצות שיש להם
טעם, מבואר הוא מאד כי בכל אחד טעם ותועלת ותקון לאדם, מלבד שכרן מאת המצוה בהן
יתברך. וכבר ארז"ל (סנהדרין כא ב) מפני מה לא נתגלו טעמי תורה וכו', ודרשו
(פסחים קיט א) ולמכסה עתיק, זה המגלה דברים שכסה עתיק יומין ומאי ניהו טעמי תורה.
וכבר דרשו בפרה אדומה (במדב"ר יט ג ד), שאמר שלמה על הכל עמדתי, ופרשה של פרה
אדומה חקרתי ושאלתי ופשפשתי, אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני (קהלת ז כג), ואמר ר'
יוסי בר' חנינא אמר לו הקב"ה למשה לך אני מגלה טעם פרה אדומה אבל לאחרים חקה,
דכתיב (זכריה יד ו) והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון, יקפאון כתיב, דברים
המכוסים מכם בעולם הזה עתידין להיות צפויים לעולם הבא, כהדין סמיא דצפי, דכתיב
(ישעיה מב טז) והולכתי עורים בדרך לא ידעו, וכתיב (שם) אלה הדברים עשיתים ולא
עזבתים, שכבר עשיתים לר' עקיבא. הנה בארו שאין מניעות טעמי תורה ממנו אלא עורון
בשכלנו, ושכבר נתגלה טעם החמורה שבהם לחכמי ישראל, וכאלה רבות בדבריהם, ובתורה
ובמקרא דברים רבים מודיעין כן, והרב הזכיר מהן:
אבל אלו ההגדות אשר נתקשו על הרב, כפי
דעתי ענין אחר להם, שרצו לומר שאין התועלת במצות להקב"ה בעצמו יתעלה, אבל
התועלת באדם עצמו למנוע ממנו נזק או אמונה רעה או מדה מגונה, או לזכור הנסים
ונפלאות הבורא יתברך ולדעת את השם. וזהו "לצרף בהן", שיהיו ככסף צרוף,
כי הצורף הכסף אין מעשהו בלא טעם, אבל להוציא ממנו כל סיג, וכן המצות להוציא מלבנו
כל אמונה רעה ולהודיענו האמת ולזוכרו תמיד:
ולשון זו האגדה עצמה הוזכרה בילמדנו
(תנחומא שמיני ח) בפרשת זאת החיה, וכי מה איכפת לו להקב"ה בין שוחט בהמה
ואוכל או נוחר ואוכל כלום אתה מועילו או כלום אתה מזיקו, או מה איכפת לו בין אוכל
טהורות או אוכל טמאות, אם חכמת חכמת לך (משלי ט יב), הא לא נתנו המצות אלא לצרף את
הבריות, שנאמר (תהלים יב ז) אמרות ה' אמרות טהורות, ונאמר כל אמרת אלוה צרופה,
למה, שיהא מגין עליך. הנה מפורש בכאן שלא באו לומר אלא שאין התועלת אליו יתעלה
שיצטרך לאורה כמחושב מן המנורה, ושיצטרך למאכל הקרבנות וריח הקטרת, כנראה
מפשוטיהם. ואפילו הזכר לנפלאותיו שעשה שצוה לעשות לזכר ליציאת מצרים ומעשה בראשית,
אין התועלת לו, רק שנדע אנחנו האמת ונזכה בו עד שנהיה ראויים להיות מגן עלינו, כי
כבודנו וספרנו בנפלאותיו מאפס ותוהו נחשבו לו:
והביא ראיה מן השוחט מן הצואר והעורף
לומר שכולם לנו ולא להקב"ה, לפי שלא יתכן לומר בשחיטה שיהא בה תועלת וכבוד
לבורא יתברך בצואר יותר מהעורף או הניחור, אלא לנו הם להדריכנו בנתיבות הרחמים גם
בעת השחיטה. והביאו ראיה אחרת, או מה איכפת לו בין אוכל טהורות והם המאכלים
המותרים, לאוכל טמאות והם המאכלים האסורים, שאמרה בהם התורה (ויקרא יא כח) טמאים
המה לכם, ורמז שהוא להיותנו נקיי הנפש חכמים משכילי האמת. ואמרם אם חכמת חכמת לך,
הזכירו כי המצות המעשיות כגון שחיטת הצואר ללמדנו המדות הטובות, והמצות הגדורות
במינין לזקק את נפשותינו, כמו שאמרה תורה (שם כ כה) ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה
ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה אשר הבדלתי לכם לטמא, א"כ כלם לתועלתנו בלבד. וזה
כמו שאמר אליהוא (איוב לה ו) אם חטאת מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו, ואמר (שם
פסוק ז) או מה מידך יקח. וזה דבר מוסכם בכל דברי רבותינו:
ושאלו בירושלמי בנדרים (פ"ט
ה"א) אם פותחין לאדם בכבוד המקום בדברים שבינו לבין המקום, והשיבו על השאלה
הזאת, אי זהו כבוד המקום כגון סוכה שאיני עושה לולב שאיני נוטל תפילין שאיני מניח,
והיינו כבוד המקום, משמע דלנפשיה הוא דמהני, כהדא אם צדקת מה תתן לו או מה מידך
יקח, אם חטאת מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו. הנה בארו שאפילו הלולב והסוכה
והתפילין שצוה בהן שיהו לאות על ידך ולזכרון בין עיניך כי ביד חזקה הוציאך ה'
ממצרים, אינן לכבוד ה' יתברך, אבל לרחם על נפשותינו. וכבר סדרו לנו בתפלת יום
הכפורים, אתה הבדלת אנוש מראש ותכירהו לעמוד לפניך כי מי יאמר לך מה תעשה ואם יצדק
מה יתן לך. וכן אמר בתורה (לעיל י יג) לטוב לך, כאשר פירשתי (שם פסוק יב), וכן
ויצונו ה' לעשות את כל החקים האלה ליראה את ה' אלהינו לטוב לנו כל הימים (לעיל ו
כד). והכוונה בכלם לטוב לנו, ולא לו יתברך ויתעלה, אבל כל מה שנצטוינו שיהיו
בריותיו צרופות ומזוקקות בלא סיגי מחשבות רעות ומדות מגונות:
וכן מה שאמרו (ברכות לג ב) לפי שעושה
מדותיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזרות, לומר שלא חס האל על קן צפור ולא
הגיעו רחמיו על אותו ואת בנו, שאין רחמיו מגיעין בבעלי הנפש הבהמית למנוע אותנו
מלעשות בהם צרכנו, שאם כן היה אוסר השחיטה, אבל טעם המניעה ללמד אותנו מדת הרחמנות
ושלא נתאכזר. כי האכזריות תתפשט בנפש האדם, כידוע בטבחים שוחטי השורים הגדולים
והחמורים שהם אנשי דמים זובחי אדם אכזרים מאד, ומפני זה אמרו (קידושין פב א) טוב
שבטבחים שותפו של עמלק. והנה המצות האלה בבהמה ובעוף אינן רחמנות עליהם, אלא
גזירות בנו להדריכנו וללמד אותנו המדות הטובות. וכן יקראו הם כל המצות שבתורה עשה
ולא תעשה גזירות, כמו שאמרו (מכילתא בחדש ו) במשל המלך שנכנס למדינה אמרו לו עבדיו
גזור עליהם גזירות, אמר להם כשיקבלו מלכותי אגזור עליהם גזירות, כך אמר הקב"ה
קבלתם מלכותי אנכי ה' אלהיך (שמות כ ב), קבלו גזירותי לא יהיה לך וכו' (שם פסוק
ג):
אבל במדרשו של רבי נחוניא בן הקנה
בשלוח הקן מדרש שיש במצוה סוד, אמר רבי רחמאי מאי דכתיב שלח תשלח את האם ולא אמר
את האב, אלא שלח תשלח את האם בכבוד אותה בינה שנקראת אם העולם דכתיב (משלי ב ג) כי
אם לבינה תקרא. מאי ואת הבנים תקח לך, אמר רבי רחמאי אותם בנים שגדלה ומאי ניהו
שבעת ימי הסוכה ודיני שבעת ימי השבוע וכו'. והנה המצוה הזאת רומזת לענין גדול,
ולכך שכרה מרובה למען ייטב לך והארכת ימים:
משנה מסכת ברכות פרק ה משנה ג
[ג] האומר על קן צפור יגיעו רחמיך ועל
טוב יזכר שמך מודים מודים משתקין אותו העובר לפני התיבה וטעה יעבר אחר תחתיו ולא
יהא סרבן באותה שעה מנין הוא מתחיל מתחלת הברכה שטעה בה:
רמב"ם על משנה מסכת ברכות פרק
ה משנה ג
[ג] ענין אמרו על קן צפור יגיעו
רחמיך, הוא שיאמר כשם שחסת על קן צפור ואמרת לא תקח האם על הבנים כך חוס עלינו,
שהאומר כן משתקין אותו, לפי שהוא אומר שטעם מצוה זו בגלל רחמי הקב"ה על העוף,
ואינו כן, לפי שאלו היה דרך רחמים לא היה מתיר השחיטה כלל, אלא היא מצוה שמעית
שאין לה טעם. וכן אם אמר על טוב יזכר שמך, יוצא מכך שעל רע לא יזכר, וזה היפך
הדין, לפי שחובה להודות לה' על טוב ועל רע. וענין סרבן. מיאון, כלומר שלא ימאן
ויתעכב הרבה. והעובר לפני התיבה, הוא שליח צבור.
תוספות יום טוב מסכת ברכות פרק ה
משנה ג
משתקין - כתב הר"ב שעושה מצותיו
של הקב"ה רחמים וכו'. לשון הרמב"ם ואין הדבר כן שאילו היה מדרך רחמנות
לא צוה לשחוט חיה או עוף כלל אבל היא מצוה מקובלת אין לה טעם ע"כ. כלומר זו
המצוה וא"נ כיוצא בה. וז"ל בפ"ט מהלכות תפלה [שמצות] אלו גזירות
וכו': אעפ"י שבספר המורה חלק ג' פרק מ"ח נראה שהוציא זו המשנה מהלכה
ודאתיא כמ"ד אין טעם לשום מצוה. והר"ן פרק ד' דמגילה מ"ט כתב ואינן
אלא גזירות כלומר שאינן רחמים במקום הזה שהרי התיר הכתוב שחיטתה ואכילתה אלא
גזירות כלו' שאינן מטעם הזה של רחמים ואין אנו יודעין טעמן ע"כ:
[והרמב"ן בפי' החומש בפרשת תצא כתב שהטעם ללמד אותנו מדת רחמנות ושלא נתאכזר
וכו']:
רמב"ם הלכות תשובה פרק ה הלכה ב
אל יעבור במחשבתך דבר זה שאומרים טפשי
אומה"ע ורוב גולמי בני ישראל שהקב"ה גוזר על האדם מתחלת ברייתו להיות
צדיק או רשע, אין הדבר כן אלא כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבינו או רשע כירבעם
או חכם או א סכל או רחמן או אכזרי או כילי או שוע וכן שאר כל הדעות, ואין לו מי
שיכפהו ולא גוזר עליו ולא מי שמושכו לאחד משני הדרכים אלא הוא מעצמו ומדעתו נוטה
לאי זו דרך שירצה, הוא שירמיהו אמר מפי עליון לא תצא הרעות והטוב, כלומר אין
הבורא גוזר על האדם להיות טוב ולא להיות רע, וכיון שכן הוא נמצא זה החוטא הוא
הפסיד את עצמו, ולפיכך ראוי לו לבכות ולקונן על חטאיו ועל מה שעשה לנפשו וגמלה
רעה, הוא שכתוב אחריו מה יתאונן אדם חי וגו', וחזר ואמר הואיל ורשותנו בידינו
ומדעתנו עשינו כל הרעות ראוי לנו לחזור בתשובה ולעזוב רשענו שהרשות עתה בידינו הוא
שכתוב אחריו נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה וגו'.
רמב"ם הלכות קריאת שמע פרק ב
הלכה יא
הקורא למפרע לא יצא, במה דברים אמורים
בסדר הפסוקים אבל אם הקדים פרשה לפרשה אף ע"פ שאינו רשאי אני אומר * שיצא לפי
שאינה סמוכה לה בתורה, קרא פסוק וחזר וקראו פעם שנייה הרי זה מגונה, קרא מלה אחת
וכפלה כגון שקרא שמע שמע משתקין אותו.
בית יוסף אורח חיים סימן סא
ט האומר שמע שמע פירוש שתי פעמים
משתקין אותו וכו'. בסוף פרק אין עומדין (לג:) תנן האומר מודים מודים משתקין אותו
ובגמרא אמר רבי זירא כל האומר שמע שמע כאומר מודים מודים דמי מיתיבי הקורא את שמע
וכופלה הרי זה מגונה מגונה הוא דהוי שתוקי לא משתקינן ליה לא קשיא הא דאמר מילתא
מילתא ותני לה הא דאמר פסוקא פסוקא ותני ליה. ופירש רש"י מילתא מילתא ותני
לה. תיבה תיבה חוזר ושונה מגונה הוי שתוקי לא משתקין ליה שאין זה דומה למקבל עליו
שתי מלכיות אלא למתלוצץ. אמר פסוק שלם ותני ליה משתקין ליה דמיחזי כשתי רשויות.
והתוספות (לד. ד"ה אמר פסוקא) כתבו שבהלכות גדולות (ברכות פ"ב ב.)
ובפירוש ר"ח מפרשין איפכא פסוקא פסוקא אין משתקין אותו מיהו מגונה הוי אך
לשון התלמוד לא משמע כפירושם עכ"ל והרי"ף (כג:) כתב כפירוש הלכות גדולות
ור"ח וכן כתב הרמב"ם בפ"ב מהל' ק"ש (הי"א) ונכון ליזהר
מלכפול מילתא ולא פסוקא: כתב הכלבו (סי' י ד ע"ג) ודוקא בפסוק ראשון אבל מכאן
ואילך אין לחוש וכן כתב סמ"ק בסימן ק"ד (עמ' עח):
שולחן ערוך אורח חיים סימן סא סעיף
ט
<ג> אסור לומר (כב) ז שמע ב'
פעמים, * (כג) בין שכופל התיבות שאומר שמע שמע בין שכופל (כד) הפסוק ראשון.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח
חיים סימן סא סעיף ט
(כב) שמע ב"פ - משום דנראה כאלו
מקבל עליו שתי רשויות ח"ו [יא] ואם לא כיון מעיקרא יחזור ויקרא בלחש ואם ליכא
שומעין אפילו בקול רם מותר [יב] אבל אם כיון מעיקרא אפילו בלחש אסור [יג] ובסליחות
מותר לומר שמע בכל פעם שאומר ויעבור דכיון שמפסיק הרבה בינתים לא מיחזי כשתי
רשויות. ועיין בט"ז בסימן ס"ג ס"ג שכתב ג"כ דאם ממתין איזה
זמן בין הקריאה ראשונה לשנייה שרי דאין משתקין אותו אא"כ קורא ב"פ
רצופים [יד] ואפילו מגונה נמי לא הוי:
(כג) בין שכופל - ובדיעבד בכפילת
הפסוק יצא ובכפילת התיבות צ"ע ועי' בבה"ל:
(כד) הפסוק ראשון - איתא בב"י
דמפסוק ראשון והלאה אין חשש ומלשון הרי"ף לכאורה לא משמע כן עי"ש ועיין
במגן גבורים שגם המאירי מחמיר בזה אך על מטתו בודאי אין להחמיר בזה:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח
חיים סימן סא סעיף ט
* בין שכופל וכו' - עיין במ"ב
במה שכתב ובדיעבד בכפילת הפסוק וכו' דלא מיבעי לפיר"ח דכפילת הפסוק רק מגונה
הוי בודאי לא מיעקר עי"ז הקריאה ראשונה אלא אפילו לפירש"י דמשתקין אותו
ג"כ מסתברא דיצא דהלא על אמירה ראשונה לא היה איסור ואמירה שניה לא הוי הפסק
בק"ש דהרי לא שהה בזה כדי לגמור את כולה ודומה זה למה דמקשה הגמרא שם ודילמא
מעיקרא לא כיון דעתיה וכו' והרי שם ג"כ אח"כ אמר עוד פ' ולא כיון
אפ"ה לא מיקרי בזה הפסק ויוצא במה שאמר פעם ב' וה"ה הכא דיצא במה שאמר
בפ"א. ובכפילת התיבות יש לעיין כי לפרש"י דפירש בגמרא דלהכי לא הוי בזה
רק מגונה ואין משתקין אותו משום דקריאתו לא נחשב רק כמתלוצץ אפשר דלפ"ז דלא
יצא אבל לפיר"ח דפירש דבזה משתקין אותו משמע דל"ל האי סברא דרש"י
נראה דיצא בזה. וראיה ממה דמקשי שם הגמרא ודילמא מעיקרא לא כיון דעתיה ולסוף כיון
דעתי' ולפיר"ח קאי הקושיא על כפלות התיבה דבזה משתקין אותו אלמא לא חשיב הפסק
מה דמפסיק בין תיבה לחבירתה בתיבה שלא כדין וה"ה בעניננו:
רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת
כפים פרק יב הלכה יב
ולא כל המקראות מתרגמינן בצבור, מעשה
ראובן וברכת כהנים ומעשה העגל מן ויאמר משה אל אהרן עד וירא משה את העם וגו' ועוד
פסוק אחד ויגף ה' את העם כולם נקראין ולא מתרגמין, ובמעשה אמנון במקום שנאמר אמנון
בן דוד נקרא ולא מתרגם.
בית יוסף אורח חיים סימן קמא
ח כתב הרשב"א (ח"ז סי' שסא)
שאלת כיון שאסור לקרות בתורה אפילו אות אחת שלא מן הכתב היאך שליח ציבור קורא
ישכבנה והכתוב (דברים כח ל) ישגלנה וכן כל תיבה שיש בה קרי וכתיב שכולם כתובים
בתורה כפי המסורת ולא כפי המקרא. תשובה זו הלכה למשה מסיני וכמו שאמרו בפרק אין
בין המודר (נדרים לז.) מקרא סופרים ועיטור סופרים קריין ולא כתיבן כתיבן ולא קריין
הלכה למשה מסיני [בדק הבית] וכתב תשובה זו רבינו ירוחם בנתיב ב' (ח"ג כ.) [עד
כאן]:
שולחן ערוך אורח חיים סימן קמא
סעיף ח
כל תיבה שהיא קרי וכתיב, הלכה למשה
מסיני שתהא נכתבה כמו שהיא בתורה ט ונקרית בענין אחר; ומעשה באחד שקרא כמו שהיא
כתובה, בפני גדולי הדור: ה"ר יצחק אבוהב והר"ר אברהם ואלאנסי והר"ר
שמואל ואלאנסי בנו ז"ל, והתרו בו שיקרא (כז) כפי המסורה, ולא רצה, ונדוהו
והורידוהו מהתיבה.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח
חיים סימן קמא סעיף ח
(כז) כפי המסורה - ר"ל הקבלה
שקבלנו לקרותה ולא אזלינן בתר הכתיבה (דנקרא מסורת בעלמא אם למסורת) וליכא משום
איסור לקרות בתורה אפילו אות אחת שלא מן הכתב דשאני הכא שכך היא הלכה למשה מסיני
[מטה יהודה]:
בית יוסף יורה דעה סימן קמז
ה ומותר להתלוצץ בעבודה זרה. שם כל
ליצנות אסירא בר מליצנות עבודה זרה: תו גרסינן התם שרו למימר לגוי שקול עבודה זרה
ואנח בש"ת שלך פירוש בתחת שלך:
שולחן ערוך יורה דעה סימן קמז סעיף
ה
מותר להתלוצץ בעובדי כוכבים. הגה: (ג)
ה] מותר לומר לעובד כוכבים: ו] ג <ב> אלהיך יהיה בעזרך, או יצליח מעשיך
(רמב"ם בפי' המשנה).
ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה
סימן קמז סעיף ה
ג אלהיך יהיה כו' - והב"ח כתב
דדוקא אלהים יהיה בעזרך מותר אבל אלהי"ך אסור ודלא כהעט"ז:
בית יוסף חושן משפט סימן ב
ומ"ש וכן מבזין את מי ששמועתו
רעה ומבזין את יולדיו. בסוף מגלה האי מאן דסנו שומעניה שרי לבזויי בגימ"ל
ושי"ן פירוש בן גויה בן שפחה וכתב הר"ן ז"ל (טז:) דהני מילי באינש
דעלמא אבל צורבא מרבנן לא אלא כסהו לילה:
שולחן ערוך חושן משפט סימן ב
סעיף א
{א} א] א כל בית דין, {ב} אפילו אינם
סמוכים בא"י, אם רואים ב א) {ג} שהעם פרוצים בעבירות (ושהוא צורך שעה) (טור),
היו {ד} דנין בין מיתה ב] בין ממון, ג] (א) בין כל דיני עונש, ג ד] {ה} ואפילו {ו}
אין בדבר ב) עדות גמורה. ואם הוא אלם, ג) {ז} חובטים אותו על ידי עובדי כוכבים.
(ה] {ח} ויש להם כח ד) להפקיר ממונו ולאבדו כפי מה שרואים לגדור פרצת הדור) (טור
בשם הרמב"ם בפרק כ"ד מסנהדרין). ו] וכל מעשיהם יהיו לשם שמים; ד ז]
ודוקא גדול הדור, ח] או טובי העיר ה) {ט} שהמחום ב"ד עליהם. הגה: ט] {י} וכן
נוהגין בכל מקום שטובי העיר בעירן כב"ד הגדול, מכין ועונשין, והפקרן הפקר ו)
כפי המנהג; {יא} אעפ"י שיש חולקין וס"ל דאין כח ביד טובי העיר באלה, רק
להכריח הצבור במה שהיה מנהג מקדם {יב} או שקבלו עליהם מדעת כולם, ה אבל אינן רשאים
לשנות דבר במידי דאיכא רווחא להאי ז) {יג} ופסידא להאי, או להפקיע ממון שלא מדעת
כולם (מרדכי פ' הגוזל בתרא), ו מכל מקום הולכין אחר מנהג העיר; {יד} וכל שכן אם
קבלום עליהם ח) לכל דבר, כן נ"ל (ועיין בי"ד סימן רכ"ח דיני תקנות
וחרמי צבור). י] כתבו האחרונים בתשובותיהם דמי שנתחייב מלקות, ט) {טו} יתן ארבעים
זהובים במקום מלקות (מהרי"ו סימן קמ"ז ומהר"ם מריזבורק); ולאו דינא
קאמר, אלא שהם פסקו כך לפי שעה, {טז} אבל ביד הב"ד להלקותו או ליטול ממון כפי
ראות עיניהם, יא] לפי הענין, למגדר מלתא (וע"ל ריש סימן תכ"ה
בהג"ה).
בית יוסף אורח חיים סימן קטז
א שמינית רפאנו ומה ראו לומר רפואה
בשמינית א"ר חייא מתוך שניתנה מילה בשמיני וכו'. בפ"ב דמגילה (יז:):
ומ"ש וגם כדי לומר גאולה בשביעית
שינו סדר הפסוק וכו'. הם דברי עצמו:
אע"ג דתניא כל הכתוב לרבים אין
מכנין אותו ליחיד וכו'. תוספתא (מגילה פ"ג הכ"א) כתבוה הרי"ף (טז:)
והרא"ש (סי' כד) בסוף פרק הקורא את המגילה עומד:
ומ"ש רבינו בשם הרמ"ה
דהיינו במתרגם המתרגם הפסוקים. כן משמע מתוך מה שכתוב שם בסמוך המתרגם פסוק כצורתו
הרי זה בדאי אלמא דבמתרגם עסקינן:
ומ"ש בשם ה"ר יונה. כתבו
הרא"ש שם וכתב דמילתא דסברא הוא [בדק הבית] וכתבו רבינו ירוחם בנתיב ב'
(ח"ג כ ע"ג) [עד כאן]:
שולחן ערוך אורח חיים סימן קטז
סעיף א
(א) רפאנו ה' [א] ונרפא, אע"ג
דהכתוב ליחיד (ב) אין מכנין אותו לרבים, ה"מ בזמן שמתכוין לקרות, אבל כשאומר
אותו (ג) <א> דרך תפלה ובקשה, מותר. מ"מ אם אומר מזמור שלם, (ד) אסור
לשנות מלשון יחיד לרבים, או להיפך (טור והרא"ש פרק הקורא עומד בשם
הר"י).
משנה ברורה סימן קטז
(א) רפאנו ד' - [א] ולא יאמר רפאנו ד'
אלהינו ונרפא כי לישנא דקרא הוא כך רפאני ד' וארפא. צריך [ב] לומר חולי
בציר"י הלמ"ד. [ג] י"א שלא יאמר ראה נא בענינו רק ראה בענינו אבל
המ"א וא"ר ושארי גדולים כתבו שאין לזוז מן המנהג שאומרים ראה נא בענינו:
(ב) אין מכנין וכו' - וה"ה [ד]
שאר שינוי כגון מן מדבר בעדו למדבר בנוכח:
(ג) דרך תפלה וכו' - ויכול להתפלל [ה]
על חולים ברפאנו ויאמר רפא נא פב"פ רפואה שלמה בתוך שאר חולי ישראל וה"מ
שלא בפניו [ו] אבל בפניו א"צ להזכיר שמו:
(ד) אסור וכו' - ר"ל אפילו אם
אמרו דרך תפילה וכשאינו אומרו דרך תפילה [ז] גם להג"ה אסור אפילו פסוק אחד: