גמ' מגילה דף ד: - ו:
אורך השיעור הקולי ברי"ף ר"ן
ושו"ע הוא 34 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 15 דקות
1)מגילה בי"ד ובט"ו צריך
לחזור אחר עשרה, ואם אי אפשר בעשרה קורים אותם ביחיד
2)מנהג כל ישראל שהקורא קורא ופושט
כאיגרת, להראות הנס; וכשיגמור, חוזר וכורכה כולה, ומברך
3)כפר שאין נכנסין בו בשני ובחמישי
אין קוראין אותה אלא בארבעה עשר
5)כל ד' צומות הללו אם חלו להיות
בשבת, נדחין לאחר השבת
6)אם חל תשעה באב בשבת נדחה לאחר השבת
7)עולת ראיה ושלמי חגיגה אינן דוחין
את השבת אבל דוחין את יום טוב
8)יום הקהל שחל להיות בשבת מאחרין
אותו לאחר השבת
9)יום חמשה עשר שחל להיות בשבת אין
עושים סעודת פורים עד יום אחד בשבת
11)מי שנולד בין השמשות, שהוא ספק יום
ספק לילה, מונין מן הלילה ונימול לתשיעי
רמב"ם הלכות מגילה
וחנוכה פרק א הלכה ז
כיצד חל ארבעה עשר להיות באחד בשבת
מקדימין וקוראין בחמישי שהוא יום אחד עשר, חל להיות בשלישי קוראין בשני שהוא יום שלשה
עשר, חל להיות ברביעי קוראין בשני שהוא יום שני עשר, וכל אלו שמקדימין וקוראין קודם
ארבעה עשר אין קוראין אותה בפחות מעשרה. +/השגת הראב"ד/ וכל אלו שמקדימין
וקורין קודם ארבעה עשר אין קורין בפחות מעשרה. א"א ואף בארבעה עשר עצמו מצוה בעשרה
כרב אסי /מגילה/ (ה) דהא רב גופיה דפליג עליה חש לה להא דרב אסי, ומאי דכתב הרב ז"ל
בהלכות ודחה לדרב אסי לאו מילתא היא דהיכא דאפשר למיהוי בעשרה מצוה למהדר עלייהו והיכא
דלא אפשר ודאי קרי ביחיד.+
בית יוסף אורח חיים סימן
תרצ
יח מגילה בי"ד שהוא עיקר זמנה קורין אותה אפילו ביחיד לרי"ף.
בפרק קמא דמגילה (ה.) אמר רב מגילה בזמנה קורין אותה ביחיד שלא בזמנה בעשרה ורב אסי
אמר בין בזמנה בין שלא בזמנה קורא אותה בעשרה הוה עובדא וחש לה רב לדרב אסי: והאי פלוגתא
דרב ורב אסי איכא לפרושי דלכתחלה היא אבל בדיעבד מודה רב אסי דיצא. ואפשר לפרושי דבדיעבד
פליגי אבל לכתחלה מודה רב דבעשרה. ואפשר דבתרווייהו פליגי דלרב אפילו לכתחלה ביחיד
ולרב אסי בדיעבד נמי לא יצא. ורבינו תם פירש דבתרווייהו פליגי דלרב אפילו לכתחלה ביחיד
ולרב אסי בדיעבד נמי לא יצא ואף על גב דחש ליה רב לדרב אסי פסק כרב משום דקאי רבי יוחנן
כוותיה דאמר בפרק שני (יט:) גבי קורא במגילה הכתובה בין הכתובים לא יצא לא אמרו אלא
בצבור אלמא דקורין ביחיד וכרב. ורב עמרם היה אפשר לומר דמפרש פלוגתייהו בדיעבד אבל
לכתחלה מודה רב דצריך לחזר אחר עשרה ופסק כרב משום דקאי רבי יוחנן כוותיה כמו שכתבתי
או אפשר דרב עמרם מפרש פלוגתייהו בלכתחלה אבל בדיעבד מודה רב אסי דיצא ומדחש ליה רב
לדרב אסי אלמא הלכתא כוותיה ולא חיישינן לדרבי יוחנן דה"ל חד לגבי תרי וכן כתב
הרא"ש (סי' ו) לדעת רב עמרם וזה לשונו בסדר רב עמרם פסק כרב אסי מדחש ליה רב לדרב
אסי וכן מסתבר והא דרבי יוחנן אינה ראיה דאף לרב אסי קריאה ביחיד כדפירש רש"י
(ה. ד"ה ורב אסי) דמצוה לחזר אחר עשרה ואם לא מצא עשרה אינו פטור מקריאתה אלא
קורא ביחיד ע"כ. ובעל הלכות גדולות נראה שמפרש דבדיעבד פליגי ופסק כרב אסי מדחש
לה רב: ורבינו נסתפק בדברי הרי"ף אם דעתו כדעת רבינו תם וכמו שפירש הר"ן
(ג. ד"ה אמר) וכיון דפסק כרב אין צריך לחזר אחר עשרה או אם מפרש כפירוש קמא שכתבתי
לדעת רב עמרם דבדיעבד פליגי אבל לכתחלה מודה רב דצריך לחזר אחר עשרה ולפיכך כתב בתחלה
דברי הרי"ף סתם כלומר אלו הם דברי הרי"ף והם סתומים ואפשר לפרשם כדברי רבינו
תם או כדברי רב עמרם לפי הפירוש הא' שפירשתי בו כנ"ל לפרש דברי רבינו ואפשר לומר
דפשיטא ליה לפרש דברי הרי"ף כדברי רבינו תם והכי קאמר דברי הרי"ף הם סתומים
ודברי רבינו תם הם מפורשים ובעל הלכות גדולות חולק על פסק זה שסובר דבדיעבד פליגי והלכה
כרב אסי ורב עמרם סבר כבעל הלכות גדולות בחדא שפוסק הלכה כרב אסי וסבר כפירוש רבינו
תם בחדא דלכתחלה פליגי ומכל מקום אינו סובר לגמרי כוותיה דרבינו תם סבר דבדיעבד נמי
פליגי ורב עמרם סבר דבדיעבד מודה רב אסי דיצא ולשיטה זו אתי שפיר שכתב סברת רב עמרם
אחר סברת בעל הלכות גדולות וגם מפרש דברי רב עמרם כמו שפירשם הרא"ש ז"ל:
וארחות חיים (שם אות כד) כתב הראב"ד הכריע ואמר דלעולם בעינן עשרה מיהו במקום
שיש צבור שקראוהו בעשרה אם יש שם יחיד או יחידים שלא קראוה עמהם יוכלו לקרותה ביחיד
כיון שהיה בעיר פרסום דקריאת הצבור עכ"ל:
ומה שכתב רבינו בזמנה שהוא י"ד
שהוא עיקר זמנה. לאו דוקא דהוא הדין לט"ו לבני הכרכים אלא דחדא מינייהו נקט. ושלא
בזמנה פירש הר"ן (שם) דהיינו בשחל יום י"ד לבני עיירות או ט"ו לבני
כרכים להיות בשבת שמקדימין וקורין בערב שבת: כתב המרדכי (סי' תשפב) בשם ר"ג יחיד
הקורא את המגילה לא יברך לא לפניה ולא לאחריה דאמר רב אסי מגילה בעשרה וכיון דצריך
עשרה יחיד לא מיחייב לקרות דהיכי מברך הא הוה ליה מוציא שם שמים לבטלה וכן כתב בארחות
חיים (שם) שכן דעת מקצת גאונים ושהר"מ כתב שמברך אפילו ביחיד עכ"ל ומתוך
מה שנתבאר יתבאר לך שדעת כל הפוסקים חוץ מבעל הלכות גדולות היפך דעת המרדכי הילכך נקטינן
כדברי הר"מ שמברך אפילו ביחיד: תנן בסוף פרק ראוהו בית דין (ר"ה כז:) היה
עובר אחורי בית הכנסת או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת ושמע קול שופר או קול מקרא מגילה
אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא וכתב הר"ן (שם ז. ד"ה והקשו) דקשיא לתוספות
היכי נפיק הא מגילה בעיא עשרה בין בזמנה בין שלא בזמנה ולאו קושיא היא דהא דבעינן עשרה
במגילה היינו משום פרסומי ניסא ובמקום קריאתה הוא דבעינן עשרה משום פרסומי ניסא והא
איכא ואף על גב דהאי שמע לה במקום דליכא עשרה קריאתה מיהא בעשרה היא וממקום דאיכא משום
פרסומי ניסא שמע לה ומשום הכי יצא ע"כ. ואמאי דתנן (שם) ואם לאו לא יצא כתב הירושלמי
(ר"ה פ"ג ה"ז) אמר רבי יוסי בר חנינא לא אמרן אלא בעובר אבל בעומד חזקה
כיון: כתב בתרומת הדשן (סי' קח) בני הישובים שאין להם מנין ורוצים ללכת לקהילות הסמוכות
להם לימי הפורים כדי לשמוע מקרא מגילה בצבור צריכין להקדים ביאתם גם לשבת הסמוך לפורים
כדי שישמעו פרשת זכור בעשרה כלומר מפני שהיא מן התורה כמו שנתבאר בסימן קמ"ו
(קכה: ד"ה וכל):
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תרצ סעיף יח
מגילה בי"ד ובט"ו צריך לחזור
אחר עשרה, ואם אי אפשר בעשרה קורים אותם ביחיד. הגה: ויש להסתפק אם נשים מצטרפות לעשרה.
(הגהות אשירי פ"ק טור סי' תרכ"ד). ואם קראו אותם בציבור, ואיזה יחיד לא שמעה,
יוכל לקרות אפילו לכתחלה ביחיד, הואיל וקורין אותם באותה העיר בעשרה (ב"י בשם
א"ח); וכשהיחיד קורא אותה בזמנה, צריך לברך עליה. (ב"י).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תרצ סעיף יח
(סא) בי"ד ובט"ו - היינו
בי"ד לעיירות וט"ו למוקפין ור"ל אף שהוא בזמנה ואיכא פרסומי ניסא בלא"ה
שהכל קורין באותו זמן אפ"ה צריך לטרוח ולקבץ עשרה שיהיו בעת הקריאה משום פרסומי
ניסא וכ"ש אם הוא שלא בזמנה כגון המפרש בים והיוצא בשיירא ואינו מוצא מגילה להוליך
עמו דמותר להקדים ולקרותה קודם שיוצא כנ"ל בסימן תרפ"ח ס"ז או דמתרמי
יום ט"ו בשבת דצריכין המוקפין להקדים ולקרותו בע"ש כדאיתא שם בס"ו בודאי
צריך לקבץ עשרה לקריאתו ובזה עוד חמיר יותר דאי ליכא עשרה לא יברכו המוקפין עליה:
(סב) לחזור אחר עשרה - ואם בעת ההוא
קורין אותה בצבור בבהכ"נ אז אפילו יש לו ק' אנשים בביתו מצוה לילך לשם משום ברוב
עם הדרת מלך וכן מי שהיה ביתו סמוך לביהכ"נ וחלונותיו פתוחות לביהכ"נ אפ"ה
צריך לילך לבהכ"נ לכו"ע משום ברוב עם ועיין בבה"ל:
(סג) אם נשים וכו' - דאפשר דכיון דהוא
רק משום פרסומי ניסא סגי אף בנשים ועיין בפמ"ג דמדלא הזכיר הרב קטנים משמע דס"ל
דקטנים בודאי אין מצטרפין לעשרה דלאו בני חיובא נינהו וחיובן הוא רק מטעם חינוך:
(סד) לכתחלה ביחיד - דהנס כבר נתפרסם
וליכא רק משום ברוב עם לא מטרחינן ליה למכנף עשרה והא דקי"ל דאף אם יש לו מנין
בביתו אפ"ה מבטלין ת"ת ועבודה לילך ולקרות בצבור משום ברוב עם התם הלא הצבור
מזומן לפניו משא"כ הכא לעשות צבור אינו מחוייב ועיין ביד אפרים שכתב דדין זה שהביא
הרמ"א בשם או"ח אינו מוסכם לשארי פוסקים ולכן אף בכה"ג יהדר אחר עשרה
אנשים:
(סה) וכשהיחיד קורא אותה - היינו במקום
דאי אפשר לו לקבץ עשרה או בגוונא דצייר הרמ"א מקודם:
(סו) בזמנה - לאפוקי אם קורא היחיד
אותה שלא בזמנה כגון כרכין המוקפין חומה דמתרמי יום ט"ו שלהן בשבת דקורין אותה
בע"ש והוא קורא אותה ביחיד לא יברך עליה בכל גווני וכנ"ל בס"ק ס"א:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תרצ סעיף יח
* צריך לחזור אחר עשרה - עיין מ"ב
מש"כ במי שהיה ביתו סמוך לביהכ"נ וכו' כן הביא הבה"ט בשם הלכות קטנות
והנה ראיתי בלבוש שהעתיק לדינא היפוך מזה דיוצא בזה ואף לכתחלה יכול לעשות כן ומ"מ
נראה דהדין עם הלק"ט דצריך לילך לשם דאף שדברי הלבוש [שכתב דכיון דבמקום הקריאה
יש שם עשרה ושם הוי פרסומי ניסא והוא שומע לה מאותו המקום יוצא בה אף לכתחלה דקריאת
המגילה הלא במקום עשרה היא] נובעים מדברי הר"ן המובא בב"י ע"ש מ"מ
פשוט דגם הר"ן מודה דצריך לילך לשם עכ"פ משום ברוב עם הדרת מלך דהרי הר"ן
גופא הקשה לדברי רב דבזמנה קורין ביחיד אף לכתחלה אמאי אמרו בגמרא דבית רבי היו מבטלין
ת"ת לילך לשמוע מקרא מגילה ותירץ דלמצוה מן המובחר משום ברוב עם הדרת מלך גם רב
מודה דאפילו היה לו בביתו ק' אנשים צריך לילך לביהכ"נ לשמוע הקריאה בצבור ורק
לענין לחזור אחר עשרה לקבצם סבר רב דלא הטריחוהו חכמים ע"ש וא"כ ה"נ
בענינינו אף אם נימא דמשום פרסומי ניסא אין מחויב לילך לביהכ"נ כסברת הלבוש עכ"פ
משום ברוב עם צריך לילך ואפשר דגם הלבוש מודה לזה. ומלבד כ"ז הר"ן שדחק עצמו
בסברא זו הוא לתרץ קושית התוספות על מה דקאמרה המשנה היה עובר אחורי בהכ"נ ושמע
קול מגילה אם כיון לבו יצא הא בעינן עשרה אפילו בזמנה לדברי רב אסי והנה זה הקושיא
הוא רק אם אנו סוברין כהפוסקים דלרב אסי הוא לעיכובא משא"כ אם נסבור דרב אסי קאמר
רק למצוה וכפסק השו"ע וכמו שכתב הגר"א ממילא אין כאן קושיא כלל ואין אנו
צריכין לעיקר סברתו ולפ"ז גם משום פרסומי ניסא מחויב לילך לשם. אח"כ מצאתי
בביאור הגר"א שרמז לדברינו אלה האחרונים במלותיו הקצרות וגם הוא ס"ל סברת
הר"ן לדוחק:
בית יוסף אורח חיים סימן
תרצ
יז כתב רב האי ז"ל מנהג דחזי לן מאן דקרי לה למגילה. דברי רבינו האי
כתבום הרי"ף (ג.) והרא"ש (סי' ז) בפרק קמא דמגילה וכן כתב הרמב"ם (פ"ב
הי"ב) גם כן והמרדכי בפ"ב דמגילה (סי' תת) כתב שתי הסברות: כתוב בארחות חיים
(שם אות מא) כשמזכיר הקורא שם המן ובניו מנקשין התינוקות באבנים או בלוחות עץ שבידם
וכתוב בהם שם המן ובניו ועל ידי הניקוש הם נמחקים ולמנהג הזה יש שורש בהגדה דאמרינן
כי מחה אמחה את זכר עמלק (שמות יז יד) אפילו מעל העצים ומעל האבנים לכן אין להלעיג
על המנהגים כי לא לחנם נקבעו והמנהג הזה נוהגים בצרפת ובפרובינציא ונותנים טעם ע"ש
ושם רשעים ירקב (משלי י ז) עכ"ל:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תרצ סעיף יז
מנהג כל ישראל שהקורא קורא ופושט כאיגרת,
להראות הנס; וכשיגמור, חוזר וכורכה כולה, ומברך. הגה: יש שכתבו שנוהגין לומר ד' פסוקים
של גאולה בקול רם, דהיינו: איש יהודי וגו', ומרדכי יצא וגו', ליהודים היתה אורה וגו',
כי מרדכי היהודי וגו'; וכן נוהגין במדינות אלו (הגהות מיימוני פ"ח וכל בו ואבודרהם);
והחזן חוזר וקורא אותן. עוד כתבו שנהגו התינוקות לצור צורת המן על עצים ואבנים, או
לכתוב שם המן עליהן, ולהכותן זה על זה כדי שימחה שמו על דרך: מחה תמחה את זכר עמלק
(דברים כה, יט) ושם רשעים ירקב (משלי י, ז) ומזה נשתרבב המנהג שמכים המן כשקורים המגילה
בבהכ"נ (אבודרהם); ו אין לבטל שום מנהג או ללעוג עליו, כי לא לחנם הוקבעו. (ב"י
בשם א"ח).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תרצ סעיף יז
(נה) שהקורא וכו' - אבל היחידים השומעין
במגילות א"צ לפשוט [ב"ח ומהרי"ל]:
(נו) ופושט כאגרת - היינו שפושטה כולה
ואינו מניחה כרוכה אלא כופל אותה דף על דף ויזהר שלא יגררה ע"ג קרקע [א"ר
ופר"ח] ועיין בפמ"ג שכתב דל"ד ע"ג קרקע ה"ה תלויה מעל השולחן
ושטענדע"ר נמי הוי גנאי כתבי קודש. עוד כתב דהפשיטה יהיה קודם שמתחיל לברך כדי
שלא יהיה הפסק בין ברכה לקריאה:
(נז) חוזר וכורכה כולה ומברך - ר"ל
שכורכה כולה ומניחה לפניו על המגדל ואח"כ מברך והטעם דגנאי הוא למגילה שתהיה מונחת
כך ואפילו אם התחיל הברכה ואמר ברוך אתה כיון
שלא אמר השם פוסק באמצע וכורך ואח"כ מברך:
(נח) בקול רם - משום שמחה ומה שחוזר
וקורא אותן כדי להשמיע לצבור שמצוה לכתחלה לשמוע כל המגילה מתוך הכתב:
(נט) שמכים המן - מהרי"ל לא היה
חושש להכות המן והגאון יעב"ץ כותב על אביו הח"צ שהיה מכה ורוקע ברגלו וטופח
בסנדלו כשהגיע לזכירת המן והפמ"ג כתב דיצא שכרם בהפסדם שמבלבלין הרבה:
(ס) כשקורין המגילה בביהכ"נ
- וצריך החזן לשתוק אז בעת שמכין כדי שישמעו כולם קריאתו ומפני שמצוי מאוד קלקולים
ע"י ההכאה ורגילים הנערים להכות כמה פעמים בעת שחוזר החזן לקרות ע"כ טוב
ונכון שכל יחיד יקרא פסוק או ב' מתוך החומש בעוד שמכין המן כי אז אף שלא ישמע מהחזן
יצא כמ"ש ס"ג [מ"א] וכ"כ הפמ"ג שנכון מאוד שכל אחד יתפוס
חומש בעת הקריאה וכל תיבה שלא ישמע מן החזן יקרא מן החומש [מ"א]:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תרצ סעיף יז
* ואין לבטל שום מנהג וכו' - עיין
במ"א שהאריך בזה והנה מה שכתב דאפילו יש במנהג צד איסור אין לבטלו כמש"כ
מהרי"ק ש"ט עיין בתשובת ח"ס סקנ"ט שאין אנו שומעין לו דכבר דחה
ליה פר"ח במנהגי איסור שלו שס"י בראיות ברורות וכן נראה מתשובת הריב"ש
סרנ"ו ע"ש ועיין תשובת יכין ובועז סקי"ח שהאריך בדיני מנהג [פ"ת]:
רמב"ם הלכות מגילה
וחנוכה פרק א הלכה ח
כפר שאין נכנסין בו בשני ובחמישי אין
קוראין אותה אלא בארבעה עשר, ועיר שאין בה עשרה בטלנין קבועין בבית הכנסת לצרכי הצבור
הרי היא ככפר ומקדימין וקוראין ביום הכניסה, ואם אין בעיר עשרה בני אדם תקנתו קלקלתו
והרי הם כאנשי עיר גדולה ואין קוראין אלא בארבעה עשר. +/השגת הראב"ד/ ואם אין
בעיר עשרה בני אדם תקנתו קלקלתו והרי הן כאנשי עיר גדולה ואין קורין אלא בארבעה עשר.
א"א (כתב) [זה בירוש' (פ"א ה"ד) מצא] אותו ואין לו טעם ואולי מפני שאינו
לא כפר ולא כלום והם אמרו כפרים מקדימין, וכן אמרו (סנהדרין טו) מאימתי נעשית עיר הנדחת
משהיו בה מעשרה ועד מאה ופירשו בירושלמי (שם /סנהדרין/ פ"י ה"ו) עיר לא כפר
עיר לא כרך, יותר ממאה כרך הוא, עשרה כפר הוא, פחות מעשרה לא עיר ולא כפר, וכל זה אינו
מספיק דלעולם אימא לך עשרה ופחות מעשרה כפר הוא.+
רמב"ם הלכות מגילה
וחנוכה פרק ב הלכה יג
שני הימים האלו שהן ארבעה עשר וחמשה
עשר אסורין בהספד ותענית לכל אדם בכל מקום, בין לבני כרכין שהן עושין חמשה עשר בלבד,
בין לבני עיירות שהן עושין ארבעה עשר בלבד, ושני הימים אסורין בהספד ותענית באדר הראשון
ובאדר השני, אנשי כפרים שהקדימו וקראו בשני או בחמישי הסמוך לפורים מותרים בהספד ותענית
ביום קריאתן ואסורין בהספד ותענית בשני הימים האלו אע"פ שאין קוראין בהן.
רמב"ם הלכות תעניות
פרק ה הלכה ה
ונהגו כל ישראל בזמנים אלו להתענות
בשלשה עשר באדר זכר לתענית שהתענו בימי המן שנאמר +אסתר ט'+ דברי הצומות וזעקתם, ואם
חל שלשה עשר באדר להיות בשבת מקדימין ומתענין בחמישי שהוא אחד עשר, אבל אחד מארבעה
ימי הצומות שחל להיות בשבת דוחין אותו לאחר השבת, חל להיות בערב שבת מתענין בערב שבת,
ובכל הצומות האלו אין מתריעין ולא מתפללין בהן תפלת נעילה, אבל קורין בתורה שחרית ומנחה
בויחל משה, ובכולן אוכלים ושותין בלילה חוץ מתשעה באב.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תקנ סעיף ג
כל ד' צומות הללו אם חלו להיות בשבת, נדחין לאחר
השבת. הגה: ואם חלו בערב שבת, קורים בשחרית ומנחה, ויחל (ב"י); ואם יש חופה ביום
התענית בערב שבת, נוהגין להתפלל מנחה ולקרות ויחל ואח"כ עושין החופה (וע"ל
סי' רמ"ט סעיף ד' אם משלימין התענית).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תקנ סעיף ג
(ח) כל ד' צומות - כל לאו דוקא דלעולם
אין עשרה בטבת חל בשבת כמ"ש סימן תכ"ח ס"ב:
(ט) נידחין לאחר השבת - ולא קודם דאקדומי
פורעניתא לא מקדמינן:
(י) ואם חלו בע"ש - האי לישנא
ג"כ לאו דוקא דכל הד' צומות ג"כ א"א לחול בע"ש לפי הקביעות המבואר
לעיל בסימן תכ"ח כ"א עשרה בטבת בלבד:
(יא) בשחרית ומנחה ויחל - וה"ה
דאומר הש"ץ ענינו בין גואל לרופא אבל אין אומרים וידוים ונפילת אפים במנחה לפי
שהוא ע"ש. ומטעם זה אין לעשות בע"ש יו"כ קטן באם ר"ח בשבת כ"א
ביום חמישי שלפניו לפי שאין לומר סליחות גם וידוים בע"ש במנחה:
(יב) ואח"כ עושין החופה - ואסור
אז החתן לשתות מכוס של ברכה כיון שהוא עדיין מבע"י אלא נותנין לתינוק לשתות.
[ובנדחה יכול החתן לשתות מכוס של ברכה וכן לאכול ולשתות אח"כ ועיין לקמן בסימן
תקס"ב ס"ב דאם התענית הוא רק מחמת עצמו שהוא התענה ביום זה א"צ להשלים]
וכן כשחל אחד מהצומות בתוך שבעת ימי החופה ישלים תעניתו אבל יא"צ א"צ להתענות
בתוך ז' ימי החופה אם נשא בתולה או בחור אלמנה:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תקנב סעיף י
אם חל תשעה באב באחד בשבת, או שחל
בשבת ונדחה לאחר השבת, אוכל בשר ושותה יין בסעודה המפסקת ומעלה על שלחנו אפילו כסעודת שלמה בעת מלכותו. (מיהו צריך להפסיק מבעוד
יום) (סמ"ק).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תקנב סעיף י
(כג) אוכל בשר - ואסור למנוע ממנו
אע"ג דאין חיוב לאכול בשר בשבת מ"מ כיון שנמנע משום אבל עבירה היא. והנה
אף דכתב המחבר כסעודת שלמה מ"מ ישב בדאבון נפש שלא ינהג בשמחה ולכן לא ישב בסעודת
חברים [מ"א] בספר בכור שור חולק ע"ז ודעתו דמי שרגיל בכל שבת לסעוד סעודה
זו עם חבריו ומיודעיו ומונע בשבת זו הו"ל כאבלות פרהסיא. ולכו"ע מותר לאכול
עם ב"ב ויכול לברך בזימון כיון שהוא שבת [א"ר] ואם חל מילה באותו שבת יעשה
הסעודה קודם מנחה:
(כד) מבעוד יום - היינו קודם שקיעה.
ונכון להודיע זה להמון שלא יטעו שהוא כשאר שבת:
רמב"ם הלכות חגיגה
פרק א הלכה ח
עולת ראיה ושלמי חגיגה אינן דוחין
לא את השבת ולא את הטומאה לפי שאין להן זמן קבוע כקרבנות הצבור, שאם אינו חוגג היום
חוגג למחר כמו שביארנו, אבל דוחין את יום טוב ואע"פ שאין מקריבין ביום טוב נדרים
ונדבות מקריבין עולת ראייה ושלמי חגיגה ושלמי שמחה שאין אלו נדרים ונדבות אלא חובות.
רמב"ם הלכות חגיגה
פרק ג הלכה ז
יום הקהל שחל להיות בשבת מאחרין אותו
לאחר השבת, מפני תקיעת החצוצרות והתחינות שאינן דוחין את השבת. +/השגת הראב"ד/
שאינן דוחין את השבת. א"א ואפילו יו"ט אינו דוחה ופירשו בירושלמי מפני הבימה
שבעזרה ויעשו אותה מערב יו"ט שלא לדחוק את העזרה שמענו מכאן שאינו מעכב את התקיעות
כאשר כתב+.
טור אורח חיים סימן תרפח
פורים שחל להיות בשבת כגון ט"ו
לבני כרכים דאילו י"ד לא יבא לעולם בשבת אין קורין את המגילה בשבת אלא מקדימין
לקרותה בע"ש וכדי שיזכרו ענין היום דורשין בעניינו:
בית יוסף אורח חיים סימן
תרפח
ו פורים שחל להיות בשבת. בריש מגילה (ד.) אמר רבי יהושע בן לוי פורים שחל
להיות בשבת שואלין ודורשין בעניינו של יום:
ומ"ש כגון ט"ו לבני כרכין
וכו'. כן כתבו שם הרי"ף (ב:) והרא"ש (סי' ה) ז"ל והוא בירושלמי פרק
קמא דמגילה (ה"ב) משום דאם י"ד בשבת יבוא יום הכפורים בערב שבת:
ומ"ש מקדימין לקרותה בערב שבת.
שם (ב.) במשנה: ומצאתי כתוב שמנהג ירושלים לגבות מעות מתנות עניים ולחלקם בו ביום ואין
אומרים בו על הנסים ואין מוציאין בו ספר תורה ויום שבת שלפניו שהיה ח' לאדר קוראים
פרשת זכור (דברים כה יז - יט) ומפטירין פקדתי (שמואל א טו) ובשבת יום ט"ו שהוא
יום פורים אומרים על הנסים ומוציאין בו שני ספרים וקורין בשני ויבוא עמלק (שמות יז
ח - טז) ותמהני למה לא יאמרו על הנסים ביום ששי שבו קורין המגילה: וכתב הר"ן
בפרק קמא דמגילה (ג. ד"ה מתני') על מה שכתב הרי"ף בשם הירושלמי (שם ה"ד)
סעודת פורים מאחרין ולא מקדימין כשחל ארבעה עשר להיות בערב שבת שעיירות גדולות ומוקפות
חומה קורין בו ביום שאין מוקפין חומה עושין סעודה עד אחד בשבת: וגרסינן בירושלמי (שם)
ויעשו אותה בשבת אמר ליה לעשות אותם ימי משתה [ושמחה] כתיב (אסתר ט כב) את ששמחתו תלויה
בבית דין יצא זה ששמחתו בידי שמים דשמחת [שבת] אינה מתקנת מרדכי אלא בידי שמים היא:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תרפח סעיף ו
יום חמשה עשר שחל להיות בשבת אין קורין
המגילה בשבת, אלא מקדימים לקרותה בערב שבת, וגובים מעות מתנות עניים ומחלקים אותם בו
ביום; וביום שבת מוציאים שני ספרים ובשני קורין: ויבא עמלק; ואומרים: על הנסים;
ואין עושים סעודת פורים עד יום אחד בשבת.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תרפח סעיף ו
(יד) יום ט"ו וכו' - דאלו י"ד
א"א לחול בשבת:
(טו) אין קורין וכו' - דגזרו רבנן
שמא ילך אצל חכם ללמדה איך לקרותה ויעבירנה ד"א בר"ה:
(טז) המגילה בשבת - ואז יום השבת ח'
לאדר הוא פרשת זכור ומפטירין פקדתי וגם בט"ו לאדר מפטירין פקדתי בכרכין [אבל בעיירות
מפטירין בסדר השבוע] ושואלין ודורשין בו ביום בהלכות פורים כדי שיזכרו ענין היום וכשחל
בחול יוצאין ע"י קריאת מגילה:
(יז) ואומרים על הנסים - בשבת ולא
בע"ש [שבאמת לכרכין זמנם בט"ו ולא בי"ד ורק משום גזירה כנ"ל הצריכו
לקרות המגילה בע"ש ומ"מ אם אמר אין
מחזירין אותו] וכן אין מוציאין בו ס"ת ולעיירות אומרים עה"נ בי"ד ולא
בט"ו ועיר מסופק אם היא מוקפת מימות יב"נ אומרים עה"נ בשני ימים:
(יח) ואין עושין וכו' - דאמרינן
בירושלמי ויעשו אותם בשבת א"ל ימי משתה כתוב את ששמחתו תלויה בב"ד יצא זה
[שבת] ששמחתו בידי שמים היא. וה"ה ממילא ששילוח מנות גם ביום א' בשבת. והנה מהר"ל
חביב האריך להוכיח דבבלי שלנו אין סובר כן ודעתו שהסעודה היא בשבת ועשה כן מעשה בירושלים
וגם משלוח מנות בשבת כי המנות הם מהסעודה. והרדב"ז ח"א סימן קמ"ז פסק
כהש"ע וכן הוא ג"כ דעת המ"א והקרבן נתנאל ות' מ"ב ח"א סימן
מ"ב. והנה הפר"ח אוסר לטלטל המגילה בשבת מאחר שאין קורין בו אבל כמה אחרונים
חולקין עליו ומתירין:
רמב"ם הלכות קידוש
החודש פרק ג
הלכה ז
כשמעברין בית דין את החדש מפני שלא
באו עדים כל יום שלשים היו עולין למקום מוכן ועושין בו סעודה ביום אחד ושלשים שהוא
ראש חדש, ואין עולין לשם בלילה אלא בנשף קודם עלות השמש ואין עולין לסעודה זו פחות
מעשרה, ואין עולין לה אלא בפת דגן וקטנית ואוכלין בעת הסעודה, וזו היא סעודת מצוה של
עיבור החדש האמורה בכל מקום.
שולחן ערוך יורה דעה סימן
רסו
סעיף ח
מי שנולד בין השמשות, שהוא ספק יום
ספק לילה, מונין מן הלילה ונימול לתשיעי, שהוא ספק שמיני. ואם נולד ערב שבת בין השמשות,
אינו דוחה את השבת, שאין דוחין את השבת מספק. וכן אינו דוחה יו"ט מספק, ואפילו
יו"ט שני של גליות (טור ר"ס זה בשם תשובת רא"ש והיא בכלל כ"ו).
ואפילו לא הוציא אלא ראשו בין השמשות, אע"פ שיצא כולו בשבת, אינו נימול בשבת.