גמ' מגילה דף ה:, ו:- ז:
אורך השיעור הקולי ברי"ף ר"ן ושו"ע הוא 19 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 17
דקות
1) קראו את
המגילה באדר ראשון ואחר כך עיברו בית דין את השנה חוזרים וקוראים אותה באדר השני
בזמנה
2) יום י"ד וט"ו שבאדר ראשון
אסורים בהספד ותענית
3) חייב לשלוח לחבירו שתי מנות בשר או של
מיני אוכלים שתי מנות לאיש אחד
4) חייב כל אדם ליתן לפחות שתי מתנות לשני
עניים
5) חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין
ארור המן לברוך מרדכי
6) סעודת פורים שעשאה בלילה, לא יצא ידי
חובתו. הגה: ומ"מ גם בלילה ישמח וירבה קצת בסעודה
רמב"ם הלכות מגילה וחנוכה פרק א הלכה יב
קראו את המגילה באדר ראשון ואחר כך עיברו בית דין את השנה חוזרים
וקוראים אותה באדר השני בזמנה.
רמב"ם הלכות מגילה וחנוכה פרק ב הלכה יג
שני הימים האלו שהן ארבעה עשר וחמשה עשר אסורין בהספד ותענית לכל
אדם בכל מקום, בין לבני כרכין שהן עושין חמשה עשר בלבד, בין לבני עיירות שהן עושין
ארבעה עשר בלבד, ושני הימים אסורין בהספד ותענית באדר הראשון ובאדר השני, אנשי כפרים
שהקדימו וקראו בשני או בחמישי הסמוך לפורים מותרים בהספד ותענית ביום קריאתן ואסורין
בהספד ותענית בשני הימים האלו אע"פ שאין קוראין בהן.
טור אורח חיים סימן תרצז
יום י"ד וט"ו שבאדר הראשון מותרים בהספד ובתענית והא
דיום י"ד וט"ו דאדר הראשון והשני שוין בהספד ותענית היינו דוקא כשקראו המגילה
ובו ביום נראה להם לעבר השנה אבל אם לא קראו המגילה מותרין בהספד ותענית ובספר המצות
כתב שאסורין בהספד ותענית בכל השנים אע"פ שלא קראו המגילה וכן יראה מדברי הרמב"ם
ז"ל וכן כתב הרי"ף ז"ל שצריך להרבות בו בסעודה בי"ד אבל בט"ו
כתב שאין צריך להרבות בו בסעודה וא"א ז"ל כתב כסברא ראשונה:
בית יוסף אורח חיים סימן תרצז
א יום י"ד וט"ו שבאדר הראשון
מותרין בהספד ובתענית והא דיום י"ד וט"ו דאדר הראשון והשני שוין בהספד ובתענית
היינו דוקא כשקראו המגילה וכו'. בפרק קמא דמגילה (ו:) תנן קראו את המגילה באדר הראשון
ונתעברה השנה קורין אותה באדר שני ואין בין אדר ראשון לאדר שני אלא קריאת המגילה לבד
ומתנות לאביונים ובגמרא בברייתא שם איפליגו תנאי במילתא ומסיים בה ושוין בהספד ותענית
שאסורין בזה ובזה: וכתב הרא"ש (סי' ז) ושוין בהספד ותענית דאסורין בזה ובזה פירוש
אם קראו המגילה בי"ד ובו ביום עיברו השנה אסור בהספד ובתענית אבל בשאר שנה מעוברת
נראה לי שמותר בהספד ותענית עכ"ל וכך הם דברי רבינו אלא שכתב אבל אם לא קראה המגילה
במקום אבל בשאר שנה מעוברת והכל אחד דכשיודעים קודם לכן שהשנה מעוברת ודאי שאינם קורין
את המגילה בי"ד ובט"ו שבאדר ראשון: ופשוט הוא שמה שכתבו הרא"ש ורבינו
ובו ביום נראה להם לעבר השנה היינו משום דאם לא נראה להם עד אחר אותו יום פשיטא דאסור
בהספד ובתענית שמאחר שבאותו יום לא היה בדעתם לעבר ה"ל באותו יום כשאר שנים פשוטות
וכתבו הגהות מיימוניות (פ"ב אות ש) והמרדכי (סי' תשפד) שהר"מ כתב כדברי הרא"ש
אבל הרמב"ם (שם הי"ג) כתב סתם ושני הימים אסורים בהספד ותענית באדר הראשון
ובאדר השני וכתבו ההגהות (שם) שכן פסק בסמ"ג (הל' מגילה רנ:) וכן דעת הר"ן
(ג: ד"ה אלא) וכתב שקרוב הדבר גם כן שראוי להרבות בסעודה בי"ד שבראשון אבל
לענין לשלוח מנות כיון דדמו למתנות לאביונים דליתנהו אלא בשני משמע נמי שאף משלוח מנות
אינו אלא בשני והתוספות (ו: ד"ה ורבי אליעזר) כתבו ויש נוהגין לעשות ימי משתה
ושמחה בארבעה עשר ובחמשה עשר של אדר הראשון וריהטא דמתניתין נמי משמע כן [מדקאמר אלא
מקרא מגילה בלבד ומתנות לעניים מכלל דלענין משתה ושמחה זה וזה שוין] ולא נהירא דאמרינן
בגמרא הא לענין הספד ותענית זה וזה שוין מכלל דשמחה ומשתה ליכא [וכו'] וכן הלכה שאין
צריך להחמיר לעשות משתה ושמחה באדר הראשון עכ"ל והגהות מיימוניות (שם) כתבו בשם
סמ"ק (סי' קמח הגהות הר"ף אות ב) שהעולם לא נהגו לעשות משתה ושמחה כי אם
בי"ד שבאדר הראשון אף על פי שבאדר השני נהגו גם בט"ו שמחה ומשתה וטעמא משום
דאמר תלמודא אין בין י"ד שבאדר הראשון וכו' ולא הזכיר ט"ו ושמא נקט אותו
שהוא עיקר אבל לענין עשיית מלאכה אין איסור בראשון כי גם בשני אין בו איסור כי אם במקום
שנהגו ע"כ. ועכשיו לא נהגו להרבות בסעודה לא בי"ד ולא בט"ו שבאדר הראשון
ומכל מקום נוהגים שלא ליפול על פניהם ושלא לומר מזמור יענך יי' ביום צרה (תהלים כ)
משום דיומי נס והצלה הם:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תרצז
סעיף א
יום י"ד וט"ו שבאדר ראשון אין נופלים על פניהם, ואין
אומרים מזמור יענך ה' ביום צרה, ואסור בהספד ותענית; אבל שאר דברים אין נוהגים בהם;
וי"א דאף בהספד ותענית מותרים. הגה: והמנהג כסברא הראשונה. י"א שחייב להרבות
במשתה ושמחה בי"ד שבאדר ראשון (טור בשם הרי"ף) ואין נוהגין כן, מ"מ
ירבה קצת בסעודה כדי לצאת ידי המחמירים; וטוב לב משתה תמיד (משלי ט"ו, ט"ו)
(הגהות מיימוני בשם סמ"ק).
משנה ברורה סימן תרצז
(א) ראשון - ולכו"ע אין אומרים על הניסים כיון דאין קורין
המגילה ואם אמרו אין מחזירין אותו:
(ב) יענך - ואין אומרים אא"א בפורים קטן ב' הימים דלמנצח יענך
ואא"א שווים המה. ומזמור לאסף בפורים קטן מקומות יש בלבוב שא"א אותו בכל
יום שא"א תחנון ויש מקומות שאומרים רק ביום הלל א"א מזמור לאסף וכן נוהגים
בפפד"א אם חל פורים קטן בשבת א"א צו"צ מי שאירע לו נס באדר וקבל ע"ע
לעשות תמיד יום משתה ושמחה אם אירע בשנה פשוטה עושה בראשון ואם אירע במעוברת בשני יעשה
בשני. ואותה סעודה שעושין בשביל הנס היא סעודת מצוה דכל סעודה שעושין לזכר נפלאות ד'
הוא סעודת מצוה:
(ג) ותענית - אבל אבילות לכו"ע נוהג באדר ראשון. אם נדר בפירוש
להתענות בפורים קטן י"ל דחל הנדר דהוי רק מנהג בעלמא אבל אם נדר בסתם ב' וה' של
כל השנה י"ל דדעתו היה לבד פורים קטן:
(ד) בי"ד - אבל לא בט"ו אף לכרכים המוקפין חומה:
(ה) מ"מ ירבה וכו' - בהגהת תשב"ץ כתב דיש להרבות ורבינו
יחיאל מפריש רגיל להרבות ולהזמין ב"א וזהו שסיים הרמ"א וטוב לב משתה תמיד
היינו שטוב להרבות לכבוד הנס שנעשה בעתים הללו:
רמב"ם הלכות מגילה וחנוכה פרק ב הלכה טו
כיצד חובת סעודה זו שיאכל בשר ויתקן סעודה נאה כפי אשר תמצא ידו,
ושותה יין עד שישתכר וירדם בשכרות. וכן חייב אדם לשלוח שתי מנות של בשר או שני מיני
תבשיל או שני מיני אוכלין לחבירו שנאמר +אסתר ט'+ ומשלוח מנות איש לרעהו שתי מנות לאיש
אחד, וכל המרבה לשלוח לריעים משובח, ואם אין לו מחליף עם חברו זה שולח לזה סעודתו וזה
שולח לזה סעודתו כדי לקיים ומשלוח מנות איש לרעהו.
שולחן ערוך אורח חיים סימן תרצה סעיף ד
חייב לשלוח לחבירו שתי
מנות בשר או של מיני אוכלים, שנאמר: ומשלוח מנות איש לרעהו (אסתר ט, יט ו - כב) שתי
מנות לאיש אחד. וכל המרבה לשלוח לריעים משובח; ואם אין לו, מחליף עם חבירו, זה שולח
לזה סעודתו, וזה שולח לזה סעודתו, כדי לקיים: ומשלוח מנות איש לרעהו (אסתר ט, יט ו
- כב). הגה: ויש לשלוח מנות ביום ולא בלילה (מדברי הרא"ש פ"ק דמגילה); ואם
שולח מנות לרעהו והוא אינו רוצה לקבלם, או מוחל לו, יצא. ואשה חייבת במתנות לאביונים
ומשלוח מנות, כאיש; ואשה תשלח לאשה, ואיש לאיש; אבל לא בהפך, שלא יבא איש לשלוח לאלמנה
ויבואו לידי ספק קידושין, אבל במתנות לאביונים
אין לחוש.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תרצה סעיף ד
(יח) לשלוח - בת' בנין ציון סי' מ"ד נסתפק אם הביא בעצמו המנות
ולא ע"י שליח אי יוצא כיון דכתיב ומשלוח נימא דבעינן דוקא ע"י שליחות ע"ש:
(יט) שתי מתנות - בעניים הקפידו ליתן לשני עניים דמצוה לחלק משא"כ
בעשיר דדי כשנותן לאחד:
(כ) מיני אוכלין - ולא בגדים ושארי דברים וה"ה משקה דשפיר
דמי דשתיה בכלל אכילה וכן סגי באחד אוכל ואחד משקה ובעינן שיהיה מין אוכל המבושל ולא
בשר חי דמשלוח מנות הראוי מיד לאכילה משמע וי"א דכיון שהוא שחוט וראוי להתבשל
מיד שרי:
(כא) זה שולח לזה וכו' - ויוצא י"ח אע"פ שהולך אח"כ
לסעוד אצלו:
(כב) לשלוח מנות ביום - וה"ה מתנות לאביונים אם לא שקיים המצוה
דשילוח מנות לאיש אחד ומתנות לשני אביונים ביום אין נ"מ במה שרוצה להוסיף עוד
בלילה:
(כג) או מוחל לו - ר"ל שאומר הריני כאלו התקבלתי:
(כד) יצא - והפר"ח חולק ע"ז וכן החתם סופר בסי' קצ"ו
מתמה ע"ז:
(כה) ואשה חייבת וכו' - שכולן היו באותו הנס וצריכה היא לשמוח ולשמח
לב אביונים וכתיב קימו וקיבלו היהודים וגו' וגם נשים בכלל. וכתב המ"א לא ראיתי
נזהרין בזה ואפשר דוקא באלמנה אבל אשה שיש לה בעל בעלה משלח בשבילה לכמה אנשים ומ"מ
יש להחמיר:
(כו) ספק קידושין - שיאמרו שזהו סבלונות שאחר הקידושין וחיישינן
שמא קידשה כבר בפני עדים ואינם לפנינו:
(כז) אין לחוש - דזה הוי במעות וליכא למיחש לסבלונות ואפילו אם
נותן לאביון מאכל הוא דרך צדקה ואינו דרך סבלונות:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תרצה סעיף ד
* חייב לשלוח לחבירו וכו' - הח"א הוכיח מן הירושלמי דאם שולח
לעשיר דבר פחות אינו יוצא בזה ידי משלוח מנות וכן משמע בריטב"א לפי גירסא אחת
שם בגמרא. אכן ש"פ לא הזכירו דבר זה ונכון ליזהר בזה לכתחלה:
* או של מיני אוכלים וכו' - בטורי אבן מסתפק אם שלח ב' מנות לאיש
עני אם יוכל לחשבם לתרתי לקיום שילוח מנות דגם העני בכלל איש לרעהו ולקיים מתנות לאביונים
ואם נתן עוד מתנה א' לעני אחד יצא או לא והביאו הגרע"א בחידושיו. כתב הפר"ח
עיר ספק מוקף ישלחו המנות בי"ד שהוא לרוב העולם ועיין בפמ"ג שמפקפק בזה:
רמב"ם הלכות מגילה וחנוכה פרק ב הלכה טז
וחייב לחלק לעניים ביום הפורים, אין פחות משני עניים נותן לכל אחד
מתנה אחת או מעות או מיני תבשיל או מיני אוכלין שנאמר ומתנות לאביונים שתי מתנות לשני
עניים, ואין מדקדקין במעות פורים אלא כל הפושט ידו ליטול נותנין לו, ואין משנין מעות
פורים לצדקה אחרת.
טור אורח חיים סימן תרצד
חייב כל אדם ליתן מתנות לעניים ולפחות שתי מתנות לב' עניים מעות
שגבן לחלק' לעניים בפורים אין רשאי לשנותן לצדקה אחרת ואין העני רשאי להוציאן לד"א
אלא בסעודת פורים ואין מדקדקין בהן אלא כל מי שפושט ידו ליטול נותנין לו אחד ישראל
ואחד עו"ג:
בית יוסף אורח חיים סימן תרצד
א חייב כל אדם ליתן מתנות לעניים ולפחות
שתי מתנות לשני עניים. בפרק קמא דמגילה (ז.) תני רב יוסף ומשלוח מנות איש לרעהו (אסתר
ט כב) שתי מנות לאיש אחד ומתנות לאביונים (שם) שתי מתנות לשני בני אדם וכאן כתב רבינו
דין מתנות לאביונים ובסימן תרצ"ה כתב דין משלוח מנות איש לרעהו:
ב מעות שגבו לחלק לעניים בפורים אין
רשאין לשנותם לצדקה אחרת ואין העני רשאי להוציאן לדבר אחר אלא בסעודת פורים. ברייתא
בבא מציעא פרק האומנין (עח:) מגבת פורים לפורים מגבת העיר לאותה העיר ואין מדקדקין
בדבר אבל לוקחין את העגלים ושוחטים ואוכלים אותם והמותר יפול לכיס של צדקה רבי אליעזר
אומר מגבת פורים לפורים ואין העני רשאי ליקח מהם רצועה לסנדלו אלא אם כן התנה במעמד
אנשי העיר דברי רבי יעקב שאמר משום רבי מאיר ורבי שמעון בן גמליאל מיקל. ופירש רש"י
מגבת פורים. מעות שגובים הגבאין מבני העיר לחלק לעניים לסעודת פורים: [לפורים]. כולה
יתנוה לעניים בפורים: ואין מדקדקין. לומר דיים בפחות והמותר יפול לכיס של צדקה: אבל
לוקחין את העגלים. לרוב בכל המעות: והמותר. שלא יספיקו לאכול בפורים ימכור ויפול לכיס
של צדקה: וזה לשון הגהות אשרי (ב"מ פ"ו סי' ט) פירוש אין הגזבר רשאי להפריש
לפי ראות עיניו לצורך פורים והשאר להוציא לצדקה אלא בתחלה יעשה צרכי פורים ואחר שעשה
כמשפט יטול המותר לצדקה. וכתב המרדכי בפרק קמא דבבא בתרא (סי' תצא) דהא דתניא מגבת
פורים לפורים דוקא ואינו יכול לשנותם לדבר אחר היינו דוקא הגבאי אבל בני העיר יכולים
לשנות מגבת פורים לצורך מצוה אחרת: ויש לתמוה על רבינו שפסק להאי ברייתא דקתני ואין
העני רשאי ליקח מהם רצועה לסנדלו שהרי כתבו הרי"ף (ב"מ מח:) והרא"ש
(ב"מ פ"ו סי' ט) שם דליתא להאי ברייתא דסברה דמעביר על דעתו של בעל הבית
גזלן הוי אלא כרבן גמליאל קיימא לן דמיקל וגם הרמב"ם בפרק ב' מהלכות מגילה (הט"ז)
השמיט הא דאין עני רשאי להוציאן לדבר אחר ורבינו ירוחם (נ"י ח"ב) כתב להאי
ברייתא וגריס בה דברי רבי מאיר שאמר משום רבי עקיבא וכתב שרבים חולקים על הרי"ף
ופוסקים כרבי עקיבא מחבירו ושדברי הרי"ף נראים וכן נראה שהוא דעת הרמב"ם
ז"ל: כתוב בהגהות אשרי בפרק קמא דמגילה (סי' ז) מעות שחשב בלבו לחלקם ביום פורים
אינו רשאי לשנותם אלא אותן מעות עצמם חייב לחלק ע"כ ונראה שהטעם משום דסבירא ליה
דצדקה מיחייב בה במחשבה כמו שסוברים קצת פוסקים כמו שאכתוב בטור יורה דעה סימן רנ"ח
(קצא: ד"ה כתב הרא"ש) בסייעתא דשמיא:
ג ואין מדקדקין במעות פורים אלא כל
הפושט את ידו ליטול נותנין לו. ירושלמי בפרק קמא דמגילה (ה"ד):
ומ"ש רבינו אחד ישראל ואחד גוי. כן כתב נמוקי יוסף בפרק האומנין
(מח: ד"ה גמ') בשם הרמב"ן שכן המנהג בכל ישראל ליתן אפילו לגוי דהואיל ואין
מדקדקין בדבר ונותנים לכל אם אין אנו נותנים לגוי איכא משום איבה (ותנן) [ותניא] (גיטין
סא.) מפרנסין עניי גוים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום עכ"ל. והגהות מיימוניות
(סוף פ"ב) כתבו שכתב תלמיד אחד לפני רש"י (ס' הפרדס סי' רה, מחז"ו עמ'
ריא) ראיתי בני אדם שנוהגים לחלק מתנות בפורים לעבדים ולשפחות גוים העומדים בבתי ישראל
והדבר הוקשה בעיני רבי לפי שנאמר (אסתר ט כב) ומתנות לאביונים וזה הנותן פרוטה לעבד
גוזל לעניים ומראה בעצמו כאילו מקיים מתנות הנאמרים באביוני ישראל וכתב רבי שטוב ממנו
לזרקן לים שמראה שמתנות היום אף לגוים וכן כתב הר"מ בשם רבינו אפרים וכתב דבעיר
שלא הורגלו בכך אסור להרגילן אבל בעיר שהורגלו בכך אין לבטל הדבר משום דרכי שלום ע"כ
ורבינו אפשר שבמקום שנהגו קאמר בדוקא או בעיר חדשה אם צריכין לנהוג כך מפני דרכי שלום:
ד כתב המרדכי בפרק קמא דמגילה (סי'
תשעז) במקום שאין עניים יכול לעכב מעות פורים שלו לעצמו וליתנן במקום שירצה:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תרצד סעיף א
חייב כל אדם ליתן לפחות שתי מתנות לשני עניים. הגה: י"א שיש
ליתן קודם פורים מחצית מן המטבע הקבוע באותו מקום ובאותו זמן, זכר למחצית השקל שהיו
נותנין באדר; ומאחר ששלשה פעמים כתוב תרומה בפרשה, יש ליתן ג' (מרדכי ריש פ"ק
דיומא); ויש ליתנו בליל פורים קודם שמתפללים מנחה (מהרי"ל), וכן נוהגין בכל מדינות
אלו; ויש ליתן ג' חצאים גדולים במדינות אלו, כי אין מטבע ששם מחצית עליה מלבד זו; ובמדינות
אויטריי"ך יתנו ג' חצי וויינ"ר, שנקראו ג"כ מחצית, וכן לכל מדינה ומדינה;
ואין חייב ליתנו רק מי שהוא מבן עשרים ולמעלה, ויש אומרים שנותנים מחצית השקל לצדקה
מלבד ג' מחצית אלו, ואין נוהגין כן.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תרצד סעיף א
(א) כל אדם - בין איש ובין אשה ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה דעת
כמה אחרונים דצריך לתת ממה שנתנו לו:
(ב) ליתן לפחות וכו' - ורשאי ליתן מאכל או מעות ולא מצאתיו כעת
כמה יהיה שיעור מתנות [פמ"ג] ובחידושי ריטב"א כתב אפילו שתי פרוטות דשוה
פרוטה חשובה מתנה אבל לא בפחות. אם החליף סעודתו בשל חבירו יצא ידי מתנות וע"כ
עני המתפרנס מן הצדקה יתן שתי מתנות לשני אביונים ויחזרו הם ויתנו לו [פמ"ג] עוד
כתב נ"ל דלכתחלה צריך ליתן לאביון דבר הראוי ליהנות ממנו בפורים מאכל או מעות
שיוכל להוציא בפורים:
(ג) שתי מתנות - זהו מדינא אבל באמת מוטב להרבות במתנות לאביונים
מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו שאין שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים יתומים
ואלמנות ודומה לשכינה שנאמר להחיות רוח שפלים ולהשיב לב נדכאים [רמב"ם] והנה השתי
מתנות צריך ליתן משלו ולא משל מעשר וההוספה שמוסיף יוכל ליתן משל מעשר:
(ד) בליל פורים - ובמדינתינו נוהגין ליתנו בשחרית קודם קריאת המגילה
[מ"א] ועכשיו נוהגין ליתן מחצית השקל קודם מנחה ובשחרית מעות מגילה:
(ה) מבן כ' ולמעלה - זהו לדעת ר"ע מברטנורא אבל התוי"ט
כתב שהפוסקים חולקים וס"ל דמבן י"ג ולמעלה שהוא בכלל איש חייב במחצית השקל
וא"ר כתב דכל זה רק מדינא אבל המנהג הוא ליתן אפילו בעד בניו הקטנים ואשה מעוברת
בעד ולדה איתא במשנה כל קטן שהתחיל אביו לשקול על ידו שוב אינו פוסק:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תרצד סעיף א
* ליתן לפחות וכו' - נסתפקתי מתנה לאביון אי מהני ע"מ להחזיר
ומשלוח מנות לא מהני כי מצוה מאכל ומשקה שישמחו בפורים. ומחצית השקל אם מחלקין לעניים
יוצאין ידי מתנות לאביונים [פמ"ג]:
* לשני עניים - ולא יתן להם קודם פורים דלמא אכלי להו קודם פורים
[מ"א בשם המאור] ומנהג העולם ליתן קודם פורים אף דמתנות לאביונים מצותו דוקא ביום
פורים צ"ל דע"כ נותן שתי מתנות לאביונים גם ביום פורים וגם יש הרבה עניים
החוזרים על הפתחים בפורים [מחצית השקל]:
* י"א שיש ליתן וכו' - ועני המתפרנס מן הצדקה צ"ע אם
מחוייב ליתן מחצית השקל [פמ"ג]:
* ויש ליתן ג' חצאי גדולים במדינות אלו - הנה דרך העולם לפרש חצאי
גדולים חצי ג"פ והיינו מה שקורין במדינתינו (חצי גראשין) ולא משמע כן בד"מ
עיי"ש ואולי הוא שם מטבע אחרת שנקרא כן במדינתו שכתב שם שחצי גדול הוא ט' פשוטין
קטנים. ובמדינתינו כעת אין לנו מטבע זו. ולפי מדינתינו נראה דמדינא יוצא במטבע קטנה
שנקרא חצי גראש אבל מ"מ אין זה מטבע חשובה כלל אפילו אם נותן ג' חצאין אם לא שנותן
גם בעד בניו הקטנים וראיתי איזה גבאים שנותנין מתחלה בהקערה של צדקה ג' חצאי רו"כ
וכשבא אחד ליתן המחצית השקל נותן לו הגבאי תחת מעותיו הג' חצאי רו"כ והוא נותן
אותם להקערה אבל אין זה מחוור דאם הגבאי נותן לו רק בתורת שאלה על איזה רגעים וגם הנותן
אין דעתו להקנותם לצדקה הלא אין זה נתינה כלל והוא מערים רק לעצמו בזה. ואם כונת הגבאי
בעצמו באמת להקנות לו והוא נותנם לצדקה זהו עצה רק להראשון ולא להאנשים שאחריו כיון
שכבר נעשו צדקה אין רשות להגבאי להחליפם תחת ג' חצאי ג"פ ואולי כיון שכבר נהגו
כך הו"ל כאלו התנו בהדיא כל הנותנים לצדקה שנותנים על אופן זה שיהיה להגבאי רשות
לזה. והנה בזמן הגר"א היה מצוי חצי זהוב פוליש וכתוב במעשה רב שלא היה נותן כ"א
חצי זהב אחד פוליש אבל כעת אין מצוי מטבע זו כלל אם לא שיתן חצאי ג"פ או חצי רו"כ.
ומי שעוזרו הקב"ה שיכול ליתן רו"כ אחד זכר למחצית השקל וג' חצאי ג"פ
לענין מה שכתוב בפרשה ג' פעמים תרומה וכהי"א האחרון שכתב רמ"א אשרי וטוב
לו:
טור אורח חיים סימן תרצה
מצוה להרבות בסעודת פורים וצריך שישתכר עד שלא ידע בין ארור המן
לברוך מרדכי ואם אכל בלילה לא יצא ואומר על הניסים בבה"מ בהודאה ואם התחיל בסעודתו
ביום ומשכה עד הלילה כתב א"א הרא"ש ז"ל שא"א על הניסים צריך לשלוח
מנות איש לרעהו לפחות ב' מנות לאדם אחד ואם החליף סעודתו בשל חבירו יצא:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תרצה סעיף ב
חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי.
הגה: וי"א דא"צ להשתכר כל כך, אלא שישתה יותר מלימודו (כל בו) וישן, ומתוך
שישן אינו יודע בין ארור המן לברוך מרדכי. (מהרי"ל). ואחד המרבה ואחד הממעיט,
ובלבד שיכוין לבו לשמים. ואין להתענות בפורים, מלבד תענית חלום, וע"ל סימן תקס"ח
וסימן תק"ע. יש שנהגו ללבוש בגדי שבת וי"ט בפורים, וכן נכון (מהרי"ל);
ונוהגים לעשות סעודת פורים לאחר מנחה, וערבית יתפללו בלילה. ומתפללים מנחה תחלה בעוד
היום גדול; ורוב הסעודה צריכה להיות ביום (מנהגים), ולא כמו שנוהגין: להתחיל סמוך לערב
ועיקר הסעודה הוא ליל ט"ו. וכשחל פורים ביום ששי, יעשו הסעודה בשחרית, משום כבוד
שבת (מנהגים); ומי שרוצה לעשותה תמיד בשחרית, הרשות בידו (ת"ה). י"א שיש
לאכול מאכל זרעונים בפורים, זכר לזרעונים שאכל דניאל וחביריו בבבל (כל בו). טוב לעסוק
מעט בתורה קודם שיתחיל הסעודה, וסמך לדבר: ליהודים היתה אורה ושמחה (אסתר ח, טז) ודרשינן:
אורה, זו תורה (מהרי"ב). וחייב במשתה ושמחה קצת בשני ימים, י"ד וט"ו,
(מנהגים) וכן נהגו. ויש אומרים דאם הזיק אחד את חבירו מכח שמחת פורים, פטור מלשלם.
(ת"ה סימן ק"י). ועיין בח"מ בדיני נזיקין.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תרצה סעיף ב
(ד) בין ארור המן - שזה מפלה ראשונה שניטל נקמה רבה ממנו ועוד טובה
יתרה מזה גדולת מרדכי שבירכו הקב"ה שעלה למעלה ראש והנה קודם שנשתכר נתן בודאי
תודה להש"י על שתי הטובות וע"כ אחז"ל שלא יפסיק מלתן שבח ע"ז בשמחה
עד שיבוא לידי כך שלא יבחין עוד מה בין טובה זו לזו. ועיין בא"ז דמ"מ יראה
להיות זהיר בענין נט"י וברכת המוציא ובהמ"ז ויהיה שמחה של מצוה ועיין בפמ"ג
שכתב דענין סעודת פורים ומתנות לאביונים ומשלוח מנות אפשר דצריך כונה ע"ז לשם
מצוה:
(ה) וישן ומתוך שישן וכו' - וכן ראוי לעשות [פמ"ג]:
(ו) מלבד תענית חלום - ויתענה עד אחר מנחה ויאכל קודם ביאת השמש
רק פ"א. הנשבע להתענות בפורים יראה להתיר שבועתו:
(ז) וע"ל סימן תקס"ח - ס"ה ובסימן תק"ע בכל
הסימן:
(ח) לאחר מנחה - הא דלא נהיגי לעשותה בשחרית משום שטרודים במשלוח
מנות ונמשכין ברוב עד המנחה ואסורין להתחיל בסעודה קודם מנחה:
(ט) בעוד היום גדול - כתב א"ר בשם של"ה המשובח מי שעושה
סעודה בשחרית וכתב עוד שיקבץ אנשי ביתו וחביריו דא"א לשמוח כראוי ביחיד. ומ"מ
יהיה שמחה של ד"ת וכדלקמיה:
(י) הסעודה בשחרית - היינו קודם חצות היום לכתחלה ועיין ביד אפרים
מה שכתב בשם מהרי"ל:
(יא) מאכל זרעונים - בלילה הראשונה:
(יב) דניאל וחביריו - וגם אסתר אכלה זרעונים כדאמרינן פ"ק
דמגילה וישנה לטוב שהאכילה זרעונין:
(יג) דאם הזיק וכו' - בב"ח מחלק בין היזק גדול לקטן בין בגוף
בין בממון דבהיזק גדול מקפידין ואין מנהג לפטור בהיזק גדול:
(יד) מכח שמחת פורים - פי' שעשה מכח שמחה אבל אם כיון להזיק חייב:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תרצה סעיף ב
* חייב איניש וכו' - וא"ת האיך יחייבו חז"ל מה שנזכר
בתורה ובנביאים בכמה מקומות השיכרות למכשול גדול וי"ל מפני שכל הניסים שנעשו לישראל
בימי אחשורוש היו ע"י משתה כי בתחלה נטרדה ושתי ע"י משתה ובאה אסתר וכן ענין
המן ומפלתו היה ע"י משתה ולכן חייבו חכמים להשתכר עד כדי שיהא נזכר הנס הגדול
בשתיית היין. ומ"מ כ"ז למצוה ולא לעכב [א"ר]:
* עד דלא ידע וכו' - וז"ל המאירי חייב אדם להרבות בשמחה ביום
זה ובאכילה ובשתיה עד שלא יחסר שום דבר ומ"מ אין אנו מצוין להשתכר ולהפחית עצמינו
מתוך השמחה שלא נצטוינו על שמחה של הוללות ושל שטות אלא בשמחה של תענוג שיגיע מתוכה
לאהבת הש"י והודאה על הנסים שעשה לנו וע"ש מה שמבאר דברי הגמרא. וז"ל
הח"א כיון שכל הנס היה ע"י יין לכן חייבו חכמים להשתכר ולפחות לשתות יותר
מהרגלו כדי לזכור הנס הגדול ואמנם היודע בעצמו שיזלזל אז במצוה מן המצות בנט"י
וברכה ובהמ"ז או שלא יתפלל מנחה או מעריב או שינהוג קלות ראש מוטב שלא ישתכר וכל
מעשיו יהיו לש"ש עכ"ל:
רמב"ם הלכות מגילה וחנוכה פרק ב הלכה יד
מצות יום ארבעה עשר לבני כפרים ועיירות ויום חמשה עשר לבני כרכים
להיות יום שמחה ומשתה ומשלוח מנות לריעים ומתנות לאביונים, ומותר בעשיית מלאכה ואע"פ
כן אין ראוי לעשות בו מלאכה, אמרו חכמים כל העושה מלאכה ביום פורים אינו רואה סימן
ברכה לעולם. בני כפרים שקדמו וקראו בשני או בחמישי אם חלקו מעות לאביונים ביום קריאתן
יצאו, אבל השמחה והמשתה אין עושין אותה אלא ביום ארבעה עשר, ואם הקדימו לא יצאו, וסעודת
פורים שעשאה בלילה לא יצא ידי חובתו.
טור אורח חיים סימן תרצה
מצוה להרבות בסעודת פורים וצריך שישתכר עד שלא ידע בין ארור המן
לברוך מרדכי ואם אכל בלילה לא יצא ואומר על הניסים בבה"מ בהודאה ואם התחיל בסעודתו
ביום ומשכה עד הלילה כתב א"א הרא"ש ז"ל שא"א על הניסים צריך לשלוח
מנות איש לרעהו לפחות ב' מנות לאדם אחד ואם החליף סעודתו בשל חבירו יצא:
בית יוסף אורח חיים סימן תרצה
א - ב מצוה להרבות בסעודת פורים וצריך
שישתכר עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. מימרא דרבא בפרק קמא דמגילה (ז:) וכתבו
התוספות (ד"ה דלא) דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי ארורה זרש ברוכה אסתר ארורים
כל הרשעים ברוכים כל הצדיקים וכן כתב הר"ן (ג: ד"ה גמ') כלומר דאי בין ארור
המן לברוך מרדכי לחוד אפילו שתה טובא לא טעי ביה וכתב הר"ן (שם) בשם רבינו אפרים
דמההוא עובדא דקם רבה בסעודת פורים ושחטיה לר' זירא כדאיתא בגמרא (שם) אידחי ליה מימרא
דרבא ולא שפיר דמי למיעבד הכי: כתוב בארחות חיים (הל' פורים אות לח) חייב אינש לבסומי
בפוריא לא שישתכר שהשיכרות איסור גמור ואין לך עבירה גדולה מזו שהוא גורם לגילוי עריות
ושפיכות דמים וכמה עבירות זולתן אך שישתה יותר מלימודו מעט:
ואם אכלה בלילה לא יצא. מימרא דרבא שם ומפרש טעמא משום דימי משתה
ושמחה כתיב (אסתר ט כב): כתב המרדכי (סי' תשפז) בשם ראבי"ה שצריך לנהוג כלילי
שבת ויומו דומיא דקריאה והמחבר תמה עליו: כתוב בארחות חיים (שם אות לה) נהגו לאכול
בליל פורים אחר התענית זרעונים זכר לזרעונים שהיו אוכלים בבית המלך דכתיב (דניאל א
יב) ויתנו לנו מן הזרועים (מגילה יג.). וכתב ה"ר אשר יש שנהגו שלא לאכול בשר בלילה
ההוא כדי שלא יטעו ויחשבו שהיא סעודת פורים: וכתוב עוד שם סעודת פורים שאכלה בלילה
לא יצא ידי חובתו יש מפרשים כעין לילה שאין אבוקה כנגדו דרך שמחה ויום טוב ונשאל רבינו
האי מי שנשבע להתענות בפורים מהו והשיב אין כח במצות פורים לדחות שם שמים ואפשר לו
לעשות סעודת פורים בלילה ויוצא ידי חובתו: וכתוב עוד שם פורים שחל להיות בערב שבת עבדינן
סעודת פורים מבעוד יום ובלילה צריכין לקדושי וצריכין נמי למיטעם מידי בתר קידושא ויש
שעושים סעודתם בבוקר והכל לפי המנהג. בסימן תרפ"ח (שסח סוע"ב) כתבתי כשחל
יום ט"ו בשבת כרכים המוקפים אימתי עושין סעודת פורים: כתוב בתרומת הדשן (סי' קי)
שנהגו רוב העולם לעשות עיקר סעודת פורים בערבית ונמשכים בה עד הלילה ורוב הסעודה היא
בלילה ונתן טעם לדבר ומכל מקום כתב שהוא ורבותיו נהגו לעשות עיקר הסעודה בשחרית: וכתב
עוד שמצא בתשובה שכל מאכל שלוקחים הבחורים זה מזה אפילו שלא ברשות משום שמחת פורים
משעת קריאת המגילה עד ליל סעודת פורים שהם שני לילות ויום אחד אין בהם משום גניבה ולא
גזילה ואין להזמינו לבית דין ואין חוששין עליו ובלבד שלא יעשו שלא כהוגן על פי ז' טובי
העיר עכ"ל. ונ"ל דהיינו לדידהו שהיו נוהגים הבחורים כך אבל אנו שלא נהגו
כן אין חילוק בין פורים לשאר ימות השנה לענין זה:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תרצה סעיף א
הגה: מצוה להרבות בסעודת פורים (טור); ובסעודה אחת יוצאים (מרדכי
ספ"ק).
סעודת פורים שעשאה בלילה, לא יצא ידי חובתו. הגה: ומ"מ גם
בלילה ישמח וירבה קצת בסעודה. (תשובת מהרי"ב).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תרצה סעיף א
(א) ובסעודה אחת יוצאים - לאפוקי ממ"ד דחייב לאכול גם בלילה
של י"ד דומיא דמגילה ומ"מ נכון לאכול גם בלילה וכדלקמיה בס"ב בהג"ה:
(ב) שעשאה בלילה - היינו בליל י"ד דבליל ט"ו לבני עיירות
פשיטא דכבר עבר זמנה:
(ג) וירבה קצת בסעודה - ואפילו כשחל הי"ד במוצאי שבת דעשה
סעודה חשובה בסעודה שלישית מ"מ צריך להרבות קצת בלילה לכבוד פורים אך אינה סעודה
כמו למחר דשם צריך להרבות יותר. כתבו האחרונים דנכון ללבוש בגדי שבת ג"כ מבערב
וימצא אח"כ בביתו נרות דולקות ושולחן ערוך ומטה מוצעת: