רי"ף מגילה דף ד.
גמ' מגילה דף טז.
אורך השיעור הקולי ברי"ף
ר"ן ושו"ע הוא 18
דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 7:00
דקות
1)................ יום
י"ד ויום ט"ו ה אסורים בהספד ותענית
2) צריך הקורא לקרות עשרת בני המן
ועשרת בנשימה אחת כדי להודיע לכל העם שכולם נתלו ונהרגו כאחד
3).. צריך להאריך בוי"ו דויזתא
בכתיבתה, וי"א בקריאתה
4) כתב השירה כשאר הכתב, או שכתב שאר
הכתב כשירה, פסול
טור אורח חיים סימן תרצו
פורים מותר בעשיית מלאכה ובמקום שנהגו
שלא לעשות אין עושין והעושה אינו רואה סימן ברכה לעולם ואסור
בהספד ותענית בי"ד ובט"ו לבני כרכים ועיירות שתיהן אסורות בשניהן והנשים מענות בהם שכולן עונות כאחת ומטפחות ושמכות כף אל
כף אבל לא מקוננות שתהא אחת מדברת וכולן עונות אחריהן נקבר המת לא מענות ולא מטפחות
ובהלכות ר"ח כתבתי אם י"ל בו צידוק הדין וקדיש:
כתוב בשאלתות שאם מת לו מת בפורים אסור להספידו ולא לנהוג אבילות
ואם מת קודם פורים ופגע בו פורים בתוך ז' בטל ממנו גזירת ז' ודוקא
פורים אבל חנוכה ור"ח אין מבטלין האבלות אלא שאין מספידין בהן והר"ם מרוטנבורק כתב שאין מבטלין האבילות ומ"מ אין אבילות נוהג
בהם לא בי"ד ולא בט"ו אלא דברים שבצנעה ולאחר שיתפלל בבית האבל בליל פורים
ילך לב"ה לשמוע מקרא מגילה וחייב לשלוח מנות ואע"פ
שאינו מתאבל בהן עולין לו ומשלים אבילות
אח"כ וי"א שלא ילך האבל לב"ה אלא יקרא המגילה
בביתו וכן חתן לא ילך לב"ה אלא יקרא המגילה בבית וא"א
ז"ל כתב כדברי הר"ם מרוטנבורק
שולחן ערוך אורח חיים סימן תרצו סעיף ג
יום י"ד ויום ט"ו ה אסורים
(ח) [ד] בהספד (ט) ותענית לכל אדם בכל מקום, בין לבני כרכים שהם עושין ט"ו בלבד, בין לבני עיירות שהם עושים י"ד בלבד;
והנשים מענות בהם, שכולם עונות כאחת ומטפחות שמכות כף אל כף; אבל לא מקוננות, שתהא
אחת מדברת וכולן עונות אחריה; נקבר המת, לא מענות ולא מקוננות.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן
תרצו סעיף ג
(ח) בהספד - ומקום שנהגו שביום ז' הולכים
על הקבר לקונן [ח] אסור בפורים אלא האבל לבדו ילך לשם עם חזן אחד ויאמר לו השכבה ואפילו
בערב פורים לא ילך לשם שלא יחשבו העולם שהאבילות נפסק בפורים:
(ט) ותענית - ולענין
ת"ח עיין לעיל בסימן תרצ"ה ס"ב בהג"ה
ובמ"ב שם. ודין ת"ח בפניו עיין ביו"ד סימן ת"א:
רמב"ם הלכות מגילה וחנוכה פרק ב
הלכה יב
וצריך הקורא לקרות עשרת בני המן ועשרת
ע בנשימה אחת פ כדי להודיע לכל העם שכולם נתלו ונהרגו כאחד, ומנהג כל ישראל שהקורא
את המגילה קורא ופושט צ כאגרת (להראות הנס) וכשיגמור חוזר וכורכה כולה ומברך.
שולחן ערוך אורח חיים סימן תרצ סעיף טו
צריך לומר עשרת בני המן ועשרת, (נב) יז הכל בנשימה אחת, להודיע שכולם
נהרגו ונתלו כאחד. הגה: ודוקא לכתחלה,
אבל בדיעבד אם (נג) הפסיק ביניהם יצא (תוס' ספ"ק דמגילה ואבודרהם ומהרי"ל). ולכתחלה נוהגין לומר בנשימה אחת <ט> מתחלת
חמש מאות (נד) איש ואת פרשנדתא כו'
עד עשרת; (מהרי"ל בשם רוקח).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן תרצ סעיף טו
(נב) הכל
בנשימה אחת - ובכל המגילה בין פסוק לפסוק [מז] יפסיק רק
כדי נשימה מפני שצריך לקרותה כאגרת. כשיאמר בלילה ההוא נדדה יגביה הקול כי שם
מתחיל הנס. כשיאמר האיגרת הזאת ינענע המגילה כתב הח"א
מה שנוהגין במקצת מקומות שכל הקהל אומרים י' בני המן
אינו מנהג אלא הקורא יאמרם לבד והשאר ישמעו כמו כל המגילה:
(נג) הפסיק
- אפי' שהא [מח] כדי לגמור כולה:
(נד) איש ואת וכו' - במהרי"ל כתב בשם הרוקח משום דעשרת
בני המן היו שרי חמשים על חמש מאות איש ומי שיש לו
נשימה קצרה ישער שאם יתחיל מן חמש מאות איש לא יוכל לומר כל עשרת בני המן בנשימה
אחת [מט] טוב יותר שיתחיל מן ואת פרשנדתא וכו' כי זהו דינא דגמרא אבל חמש מאות איש הוא
מנהג בעלמא:
בית יוסף אורח חיים סימן תרצא
ד וצריך להאריך וי"ו דויזתא. גם זה שם וי"ו דויזתא
צריך למימתחיה בזקיפא מאי טעמא דכולהו בחדא
זקיפא איזדקיפו וכתב הר"ן (ד. ד"ה ת"ר) יש לפרש דלאו למימרא דבעי לאורוכי טפי משאר ווי"ן שהרי
לא מצינו שנמנית במסורת באותיות גדולות אלא לפשוט ראשו הכפוף והיינו לשון מתיחה
שהוא זקוף מלשון זקיפא ואחרים פירשו שצריך להאריך בה
בקריאתה ולא יחטוף אותה: והרא"ש (פ"א סי' ט)
כתב יש מפרשים מותח בקריאתה ויש מפרשים בכתיבתה והיא מאותיות גדולות ע"כ וזה
לשון ארחות חיים (אות יח)
פירש הרא"ה צריך למימתחיה
לזקוף ראשו הכפוף וכל המאריכו אינו אלא טועה לפי שלא
מצינו וי"ו זה בתוך אותיות גדולות עכ"ל:
ירושלמי אמר רבי יוסי ב"ר בון צריך שיהא איש בריש דפא
ואת בסופה עשרת בסוף דפא. בפרק בני העיר (ה"ז) וכתב בספר המצות גדול (הל' מגילה רנ:) פר"י כזה איש ואת פרשנדתא ואת דלפון ואת אספתא ואת
פורתא ואת אדליא ואת ארידתא
ואת פרמשתא ואת אריסי ואת ארידי
ואת ויזתא עשרת ומדקדק מלשון ואת בסופה על כרחינו בסוף השיטה רוצה לומר שאם בסוף הדף והלא אמרינן שעשרת בסוף דפא אלא בראש
שיטה ובסוף שיטה רוצה לומר עד כאן לשונו וכן נהגו:
ומה שכתוב בירושלמי שניץ ונחיץ כהדין
קנטירא. נראה דשניץ הוא
מלשון שנצים כלומר כעין שנצים שעושים לכיס שאחד מהשנצים בולט מצד זה והאחד בולט
מהצד השני כך איש בריש דפא ואת כנגדו בסוף אותה שיטה ואיצטריך למימר הכי כדי שלא תטעה
לפרש דואת בסופה בסוף דפא קאמר ומשום הכי כתב שניץ ללמדך דלאו בסוף דפא קאמר
אלא בסוף שיטה דהיינו כעין שניץ כדפרישית:
ומה שכתב ונחיץ
כהדין קנטירא. נראה שרצה
לומר שוה משני צדדים כמו בנין השוה שמשליכין
משקולת הבנאין מראשה לסופה והיא שוה
כך כל תיבות של שמות עשרת בני המן הם זו על גב זו בלי שום בליטה וזה כפירוש רבינו תם באריח על גבי אריח ולבינה על גבי לבינה: ומצאתי כתוב
ונחיץ פירוש לשון חילוק והוא הנחלק ונחצה לב' חצאין קנטירא פירוש הוא כמו מטה
ושבט של ברזל שהוא של בנאין לחתוך בו את הכותל וכן פירש
בערוך (ערך קנטר) וביאור הענין ששירת בני המן ואת ואת ואת מצד אחד והשמות מצד אחר
אלו כנגד אלו וזהו כוונת המאמר שניץ ונחיץ וכו' רוצה לומר כמו הלולאות של כיס שעושין
מצד זה ומצד זה ומכניס רצועה בין אלו שמצד זה ובין אלו שמצד אחר ומושך הרצועה
ונקשר הכיס כך אלו ואת ואת מכאן ופרשנדתא
ושמות האחרים מכאן כמו השנצים ונחלקה זו השירה לב' חלקים לכאן ולכאן כמו השבט של בנאין החותך את הכותל לכאן ולכאן ע"כ:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תרצא סעיף ד
ז צריך (יח)
[ו*] להאריך <ג> בוי"ו דויזתא
(בכתיבתה, וי"א (יט) בקריאתה) (ר"ן בשם הרא"ש ומהרי"ל וב"י
בשם א"ח); וצריך לכתוב איש בראש [ז] דפא, (כ) ואת בסופה.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן תרצא סעיף ד
(יח)
להאריך בוי"ו דויזתא -
למתוח [יד] ראשה הכפוף ותהיה כעין זקופה לרמז שנתלו כולם בזקיפה אחת:
(יט)
בקריאתה - שלא יחטוף [טו] אותה:
(כ) ואת בסופה - פי' [טז] בסוף השיטה אבל בסוף הדף יכתוב תיבת עשרת [ב"י].
ובדיעבד [יז] אם לא האריך בוי"ו
דויזתא [יח] וכן אם כתב אחר
תיבת עשרת עוד שיטות כשר [יט] ויש מחמירין
כשכתב [כ] אחר תיבת עשרת עוד שיטות ועיין בשער אפרים סימן נ"ה כתב דאם יש שם מגילה אחרת כתובה כדינה אין לקרות בזו לכתחלה בצבור אם לא שיש טורח צבור להמתין עד שיביאו הכתובה
כדינה יכולים לקרות בזו:
רמב"ם הלכות תפילין ומזוזה וספר
תורה פרק ז הלכה י
יש דברים אחרים שלא נאמרו בגמרא ונהגו
בהם הסופרים וקבלה הוא בידם איש מפי איש, והן שיהיו מנין השיטין שבכל דף ודף לא
פחות * משמנה ח וארבעים ולא יתר על ששים, ושיהיה הריוח
שבין פרשה לפרשה כמו תשע אותיות אשר אשר אשר, ושיהיה בראש השיטין למעלה משירת הים ט הבאים, ביבשה,
השם, מת, במצרים, חמש שיטין, ולמטה מן השירה חמש שיטין תחלת
כל שיטה מהן כך, ותקח, אחריה, סוס, ויצאו, ויבאו, ויהיה
בראשי השיטין למעלה משירת האזינו, ואעידה, אחרי, הדרך,
באחרית, להכעיסו, קהל, שש שיטין, ולמטה ממנה חמש שיטין ויבא, לדבר, אשר, הזאת,
אשר.
שולחן ערוך יורה דעה סימן רעה סעיף ג
כתב השירה כשאר הכתב, או שכתב שאר
הכתב כשירה, פסול. ד] ודוקא שכתב השירה כשאר הכתב בלא
פיזור, אבל אם שינה בפיזור ממה שנהגו, לא פסל, ז ובלבד שיהא <ו> אריח על גבי
לבינה.
ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן
רעה סעיף ג
ז ובלבד שיהא אריח ע"ג לבינה -
כלומר לבינה שיעורה ג"ט ואריח הוא חצי לבינה נמצא
הלבינה גדולה מהאריח כמו כן יש לכתוב כדמות אריח על גבי לבינה מיהו היינו בשירת
הים אבל בשירת האזינו אין כותבין אריח על גבי לבינה אלא
כל שיטה חלוקה לשתים כדלקמן סעיף ה':
שולחן ערוך יורה דעה סימן רעה סעיף ד
ה] שירת הים כותבים אותה (ח) בשלשים שיטות. <ז> שטה ראשונה, כדרכה, ו] ושאר שיטות,
אחת מניחין באמצע ריוח אחד,
ואחת מניחין הריוח בשני
מקומות באמצע, עד שתמצא השיטה חלוקה לשלש, ונמצא ריוח
כנגד הכתב וכתב כנגד הריוח.
פתחי תשובה על שולחן ערוך יורה דעה
סימן רעה סעיף ד
(ח) בשלשים
שיטות - עיין בתשובת מעיל צדקה סימן כ"ט מ"ש
בזה. עוד כ' שם דרש דרש אינו לעכב. אש דת צ"ל מלה
אחת וקריין תרין ואם כתובה בב' שיטין אפשר שיש לפסול
ע"ש [ועיין בת' חתם סופר סימן ע"א /ע"ח/ בד"ה דפסיק ליה ספרא בענין כדרלעמר דבחולין ס"ה מבואר דהוא שמא חד וב' תיבות והרמ"ה
וכל בעלי מסורת הסכימו דהיא תיבה אחת לגמרי וכן הלכה רווחת
כמסורה נגד הש"ס ומ"מ מפרישים קצת ביניהם להפיס דעת האומרים שהוא ב'
תיבות וכבר תמה ע"ז בספר אור תורה פ' לך והאריכו בזה בת' שב יעקב סימן
נ"ו ובב"ש ס"ס קכ"ט ובס' גט פשוט וטיב גיטין והוא ז"ל כ'
להסביר דברי הש"ס בביאור נכון באופן שגם בש"ס מבואר דכדרלעמר
תיבה אחת ע"ש וגם בסימן רס"ב מזה. עוד שם נדון ס"ת שכתוב בו בעל
חנן בשתי שיטין ואין סופר מוכן לתקנו והציבור נדחק לס"ת והביא דברי מנחת שי
פ' וישב סימן ל"ט שכתב בשם הרמ"ל ז"ל פוטי פרע ומלכי צדק בעל חנן צפנת פענח כולהון
כתובין תרתין מילין וקרי חד
שמא כו' וא"כ לא מיכתבי
בתרי שיטין וכן מבואר מדבריו בפ' מקץ סימן מ"א אך
לפ"ד רמב"ן פ' וישלח י"ל
דבעל חנן נכתב בשני שיטין. מ"מ לא שבקינן ודאי של הרמ"ה מפני ספיקא של הרמב"ן וא"כ אם סופר מצוי בודאי יתקננו לכתוב בחד
שיטה (עמ"ש בסימן קס"א /רס"א/ והובא
לעיל סק"א ודוק) ואם אינו מצוי ודחיקא שעתא יש להכשיר עד יבא סופר
ויתקן ע"ש בשמו לקמן סימן רע"ו ס"ק
י"ד]:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תרצא סעיף ג
עשרת בני המן צריך לכתבה כשירה, ולא
כשאר שירות שחלק על גבי כתב, אלא (יז) מניח חלק בין כתב
לכתב; ואם לא עשה כן, פסולה.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן תרצא סעיף ג
(יז) מניח
חלק - כפלים מן [יג] הכתב: