רי"ף מגילה דף ד:
גמ' מגילה דף יז, יח.
אורך השיעור הקולי ברי"ף ר"ן
ושו"ע הוא 12:22 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 11:45 דקות
1)הקורא את המגילה למפרע, לא
יצא
2)צריך לקרותה כולה, ומתוך הכתב; ואם קראה על פה, לא יצא
4)קרא ק"ש למפרע, לא יצא. בד"א, בסדר הפסוקים.
אבל אם הקדים פרשה לחברתה, אע"פ שאינו רשאי, יצא
רמב"ם הלכות מגילה
וחנוכה פרק ב הלכה א
הקורא את המגילה למפרע לא יצא, קרא
ושכח פסוק אחד וקרא פסוק שני לו וחזר וקרא פסוק ששכח וחזר וקרא פסוק שלישי לא יצא מפני
שקרא פסוק אחד למפרע, אלא כיצד עושה מתחיל מפסוק שני ששכח וקורא על הסדר.
בית יוסף אורח חיים סימן
תרצ
ו קראה סירוסין וכו'. ברייתא שם:
ומ"ש הילכך אם דילג הקורא פסוק
לא יקרא לפניו וכו'. פשוט הוא ולא היה צריך רבינו לכתבו דהיינו ממש קראה סירוסין אלא
מפני שהוא שנוי שם בברייתא לפיכך כתבו:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תרצ סעיף ו
הקורא את המגילה למפרע, לא יצא; קרא
פסוק א' ודילג השני וקרא שלישי ואח"כ חזר וקרא השני, לא יצא. מפני שקרא למפרע
פסוק אחד; אלא כיצד יעשה, מתחיל מפסוק שני ששכח, וקורא על הסדר.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תרצ סעיף ו
(כא) למפרע - היינו שקרא הפסוקים האחרונים
קודם שקרא הפסוקים הראשונים ואפילו רק פסוק אחד וכדלקמיה וה"ה היכי שקרא פרשה
ב' קודם לא':
(כב) ודילג השני וקרא שלישי - וה"ה
אם קרא אחר הדילוג כל המגילה או ענין אחד ואח"כ קרא פסוק הנדלג לא יצא וה"ה
אם קרא תיבה אחת למפרע כ"ז בכלל למפרע וצריך לחזור ולקרות על הסדר:
(כג) ואח"כ חזר וקרא השני לא
יצא - היינו בקורא אח"כ פסוק רביעי אלא אחר שחזר וקרא פסוק שני צריך לקרות שוב
פסוק שלישי וזהו שמסיים אלא כיצד וכו':
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תרצ סעיף ו
* הקורא וכו' למפרע לא יצא - ונראה
דצריך נמי לחזור ולברך היכי שהתחיל תיכף אחר הברכה לקרוא שלא מראש המגילה דנתבטלה ברכתו
כדין שאר הפסק בין הברכה לתחלת המצוה ועיין לעיל בסימן תכ"ב בסוף הסימן במ"ב
ובה"ל:
רמב"ם הלכות מגילה
וחנוכה פרק ב הלכה ג
הקורא את המגילה על פה לא יצא ידי
חובתו, הלועז ששמע את המגילה הכתובה בלשון הקדש ובכתב הקדש אף על פי שאינו יודע מה
הן אומרין יצא ידי חובתו, וכן אם היתה כתובה יונית ושמעה יצא אע"פ שאינו מכיר
ואפילו היה השומע עברי.
בית יוסף אורח חיים סימן
תרצ
ג וצריך לקרותה כולה. בפרק ב' דמגילה (יט.) תנן מהיכן קורא אדם את המגילה
ויוצא בה ידי חובתו רבי מאיר אומר כולה רבי יהודה אומר מאיש יהודי (אסתר ב ה) רבי יוסי
אומר מאחר הדברים האלה (שם ג א) ואיפסיקא הלכתא בגמרא (שם) כדברי האומר כולה:
ומ"ש ומתוך הכתב ואם קראה על
פה לא יצא. פשוט שם במשנה (יז.):
ומ"ש הילכך צריך שתהא כתובה כולה
לפניו. שם (יט.) הלכה כדברי האומר כולה ואפילו למאן דאמר מאיש יהודי צריכה שתהא כתובה
כולה:
ומ"ש ודוקא לכתחלה אבל בדיעבד
אם השמיט בה הסופר תיבות וכו'. שם (יח:) תנו רבנן השמיט בה הסופר אותיות או פסוקים
וקראן הקורא כמתורגמן המתרגם יצא מתיבי היו בה אותיות מטושטשות או מקורעות אם רישומן
ניכר כשרה ואם לאו פסולה לא קשיא הא בכולה הא במקצתה וכתב הרמב"ם (פ"ב ה"י)
היו בה אותיות מטושטשות או מקורעות אם רישומן ניכר אפילו היו רובה כשרה ואם אין רישומן
ניכר אם היה רובה שלם כשרה ואם לאו פסולה נראה מדבריו שהוא מפרש דמיעוטה קרוי מקצתה
ורובה קרוי כולה וכדאמרינן בכל דוכתא (נזיר מב.) רובו ככולו וכך הם דברי רבינו וכן
כתוב בארחות חיים (הל' מגילה אות כד) וכתב על זה בשם הרא"ה והני מילי באמצעיתה
והוא שלא תהא חסרה ענין: וכתב הר"ן (ה. ד"ה תנו) אהא דתנו רבנן השמיט בה
הסופר אותיות או פסוקים וכו' הקשה הרשב"א (יח: ד"ה לא) דהכא משמע דחסרה מקצתה
כשרה ואילו לקמן (שם יט.) אמרינן הלכה כדברי האומר כולה ואפילו למאן דאמר מאיש יהודי
צריכה שתהא כתובה כולה אלמא אם חסרה מראשה עד איש יהודי פסולה דנהי דאמרינן צריכה שתהא
כתובה כולה משמע דלעכב [נמי] אמרינן הכי מדפרכינן לקמן בגמרא (יח:) אלא דכתב פסוקא
פסוקא וקרי ליה [ומי יצא] והא אמר רבי חלבו הלכה כדברי האומר כולה ואפילו למאן דאמר
מאיש יהודי צריכה שתהא כתובה כולה לפניו ואם איתא דלכתחלה בלחוד קאמר מאי קושיא [דהא
מתניתין (יז.) אם כיון לבו יצא קתני] ותירץ דהכא בשתחלת המגילה וסופה כתובה אלא דבאמצע
היא חסרה ומשום הכי כל היכא דלא מיחסרא רובה כשרה דאינה נראית כספר חסר אלא כספר מלא
ושלם שיש בו טעיות ומגילה כיון דנקראה איגרת (אסתר ט כו) אין מדקדקין בה לפסלה בכך
אבל כשחסר ממנה מראשה עד איש יהודי אף על פי שהוא מיעוטה נראה כספר חסר וצריך שיקרא
אותה מספר שלם עכ"ל:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תרצ סעיף ג
צריך לקרותה כולה, ומתוך הכתב; ואם קראה על פה, לא
יצא. וצריך שתהא כתובה כולה לפניו לכתחלה, אבל בדיעבד אם השמיט הסופר באמצעה תיבות,
אפילו עד חציה, וקראם הקורא על פה, יצא. הגה: אבל אם השמיט תחלתה או סופה, אפי' מעוטה,
לא יצא (ר"ן); ואפי' באמצעה דוקא דלא השמיט ענין שלם, (ב"י בשם א"ח);
אבל ביותר מחציה, אפילו הן כתובות, אלא שהן מטושטשות ואין רישומן ניכר, פסולה.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תרצ סעיף ג
(ה) צריך לקרותה כולה - והוא לעיכובא.
ודעת רוב הפוסקים שאפילו אם חיסר ממנה רק תיבה אחת לא יצא:
(ו) ומתוך הכתב - ומתבאר בש"ס
דאפילו קורא כל פסוק במגילה אלא שלא היתה המגילה כשרה נמי מקרי בע"פ ולא יצא:
(ז) וצריך שתהא כתובה וכו' - ר"ל
דמה שאמרנו לא יצא היינו אם קרא בע"פ את כל המגילה או רובה אבל אם קרא מקצתה כשרה
דיעבד ואפילו אם היתה סיבת קריאתו בע"פ מפני שהסופר השמיט בה איזה תיבות באמצעה
עד חציה והוכרח הקורא לקרותם בע"פ אף שלכתחלה אינו נכון לקרות במגילה שחסרה תיבות
מ"מ בדיעבד יצא:
(ח) אבל בדיעבד וכו' - ואם אין לו
מגילה אחרת קורא בה לכתחלה:
(ט) אפילו עד חציה - וחציה יש לעיין
אם כשירה בדיעבד:
(י) אבל אם השמיט וכו' - דבזה נראה
כספר חסר משא"כ בנשמט בו פסוק באמצע אינו אלא כספר שלם שיש בו טעיות שאין מדקדקין
במגילה בזה כ"ז שהטעיות אינם ברובה של מגילה הואיל ונקרית אגרת:
(יא) אפילו מיעוטה - ואפשר אפילו בחסר
רק פסוק ראשון או אחרון נמי הדין כן:
(יב) דוקא דלא השמיט ענין שלם - דבהשמיט
ענין שלם נראה כספר חסר:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תרצ סעיף ג
* אבל אם השמיט תחלתה או סופה וכו'
ואפילו באמצעה וכו' - בענין זה יש מבוכה בין הפוסקים דמדברי הרא"ש בפ"ב סימן
ד' משמע להקל בזה בדיעבד בכל גווני בין בחסר בראש הספר ובין בחסר ענין שלם כ"ז
שלא חסר רוב הספר עי"ש והב"ח מצדד כדבריו ובדברי הרשב"א והאורחות חיים
ג"כ יש לעיין אם לא פליגי אהדדי דאפשר להרשב"א דוקא בתחלת הספר יש קפידא
אמנם באמצע אפילו ענין שלם לא חיישינן בדיעבד וכמו שנטה כן באמת הפר"ח וכן משמע
לכאורה ברשב"א ור"ן עי"ש ואפשר עוד לומר דהרשב"א גופא אינו מחמיר
אף בראש הספר כ"א בשחסר פרשה שלמה ויש משמעות כן בדבריו ע"ש בחידושיו ובר"ן
ולפ"ז ברור דפליג אאורחות חיים ואפילו אם נימא דלהרשב"א בראש הספר אפילו
בפסוק אחד פסול אם חיסר וכמו שכתב בעל מטה יהודא בדעתו וגם מודה להאורחות חיים דבענין
שלם אפילו באמצע פסול וכמו שנראה לכאורה כן דעת הג"ה [דאל"כ יאמר וי"א
עוד דאפילו באמצעה וכו'] עכ"פ אינו מוכח אם האו"ח מודה להרשב"א דאפשר
דס"ל דוקא בשחיסר ענין שלם יצא מתורת מגילה אבל לא בחיסר פסוק אפילו פסוק ראשון
או אחרון. ובאמת במאירי פ"ב ממגילה מביא רק סברא זו דענין שלם וז"ל יש מי
שאומר שלא הותר אף במקצתה כשחסר משם ענין שלם על הסדר שהרי אומר צריך שתהא כתובה כולה
למעט אם חסרה פרשה או ענין שלם אף שהוא מועט עכ"ל וסברת הרשב"א לא הביא כלל.
ומ"מ לדינא אין לנו לנטות מדעת ההג"ה וכפי שפירשנו במ"ב. ברם צריך לברר
דלכל הסברות הנ"ל משמע לכאורה דאם לא חיסר בראש ובסוף וגם באמצע לא חיסר ענין
שלם כשר כ"ז דלא חיסר רובה ולפ"ז משכחת בשחיסר בכל תיבה ותיבה שבמגילה מקצת
אותיות עד שלא יהיה אפשר לקרות כלל המגילה בשביל זה ואיך ס"ד דיהיה כשר הלא אין
זה ספר כלל ובע"כ דאין אנו חושבין כולה או מקצתה במספר האותיות אלא במספר התיבות
ואפילו המיעוט של האותיות מטושטשות כל שיש בכל תיבה או ברובה איזה אות מטושטש פסול:
* דוקא דלא השמיט ענין שלם - עיין
במ"ב דבכל זה הטעם דבעינן שיקרא מתוך ספר ואם חסר מתחלתו או שחסר באמצע ענין שלם
אף שהוא רק מקצתו לא מקרי ספר ולפ"ז נראה פשוט דזה שייך דוקא לענין אם השמיט מתוך
הספר ולאפוקי לענין קריאה בע"פ דיצא במקצתו אין לחלק בזה ובבגדי ישע ראיתי שהחמיר
בזה ולא נהירא כלל וכן מוכח מסתימת כל הפוסקים שכתבו דמקצתו כשר ולא חילקו בזה אח"כ
מצאתי כדברי במטה יהודא:
* אלא שהן מטושטשות וכו' - וה"ה
אם היו נפסקין האותיות חשוב כחסר [ח"א]:
בית יוסף אורח חיים סימן
תרצ
ז - ח מגילה נקראת בכל לשון ובלבד שיבין אותו הלשון ושתהא כתובה באותו
הלשון וכו'. שם (יז.) משנה קראה על פה לא יצא קראה תרגום בכל לשון לא יצא אבל קורין
אותה ללועזות בלעז והלועז ששמע אשורית יצא ובגמרא (יח.) קראה תרגום היכי דמי אילימא
דכתיבא מקרא וקרי לה תרגום היינו על פה לא צריכא דכתיבא תרגום וקרי לה תרגום ואמאי
דתנן אבל קורין אותה ללועזות בלעז פריך (שם) והא אמרת קראה בכל לשון לא יצא ואסיקנא
הא לא דמיא אלא להא גיפטית לגיפטיים עברית לעבריים עילמית לעילמיים יוונית ליוונים
יצא כלומר דכיון שהם מבינים באותו לשון יוצאין ידי חובתן והוא שתהא כתובה באותו לשון
דאם לא כן ה"ל קורא על פה וכדאמרינן גבי היתה כתובה תרגום:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תרצ סעיף ז
הקורא את המגילה על פה, לא יצא ידי חובתו.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תרצ סעיף ז
(כד) הקורא וכו' ע"פ - כבר כתבו
המחבר לעיל בס"ג וחזר ושנאו כאן משום דהתחיל להעתיק כאן לשון הרמב"ם בסעיף
ז' ולהלן ע"כ העתיק כסדר הכתוב שם ושם מתחיל מדינא דקרא ע"פ עי"ש:
רמב"ם הלכות מגילה
וחנוכה פרק ג הלכה ט
כל היום כשר לקריאת ההלל, והקורא את
ההלל למפרע לא יצא, קרא ושהה וחזר וקרא אע"פ ששהה כדי לגמור את כולו יצא, ימים
שגומרין בהן את ההלל יש לו להפסיק בין פרק לפרק אבל באמצע הפרק לא יפסיק, וימים שקוראין
בהן בדילוג אפילו באמצע הפרק פוסק.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תכב סעיף ו
הקורא הלל למפרע, לא יצא. (טעה, יחזור
למקום שטעה בו) (רבי' ירוחם).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תכב סעיף ו
(כו) למפרע לא יצא - ונפקא בגמרא מדכתיב
ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ד' מה השמש הולכת כסדר ממזרח למערב כן ההילול צריך להיות
כסדר דוקא ולא למפרע והאי למפרע לכאורה היינו דוקא בסדר הפסוקים אבל אם הקדים פרשה
לחברתה אע"פ שאינו רשאי יצא וכדלעיל בסימן ס"ד לענין ק"ש אבל כמה אחרונים
מחמירים גבי הלל אפילו בפרשיות כיון דסמוכים הם זה לזה בתהלים. וע"כ בודאי נכון
להחמיר בזה ולחזור ולקרות אכן אם יחזור ויברך יש לעיין בדבר ואפילו לענין קריאת פסוקים
למפרע ג"כ לא ברירא מלתא לגבי ר"ח שיחזור ויברך כמו שכתבתי בביאור הלכה:
(כז) למקום שטעה בו - ר"ל אם
דילג פסוק אחד ונזכר אח"כ לא יאמרנו במקום שנזכר דהו"ל קריאה למפרע אלא יתחיל
מאותו פסוק ויאמר על הסדר עד סוף ואם אינו יודע באיזה מקום טעה יחזור לראש הפרשה שנפל
לו הספק:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תכב סעיף ו
* למפרע לא יצא - כן איתא בש"ס
מגילה ריש פ"ב ולכאורה הש"ס לא קאי אלא אזמנים שמחוייב לקרותן דבהן שייך
לומר יצא או לא יצא משא"כ בימים שאין גומרין והוא רק מצד מנהגא בעלמא מאי שייך
יצא או לא יצא וא"כ מנ"ל להשו"ע להעתיק הדין לגבי ר"ח. ועוד לכאורה
למפרע נקרא אם דילג פסוק אחד באיזה קאפיטל ואחר שאמר אחריו איזה פסוקים נזכר מדילוגו
ואמר שם זה הפסוק דכתב הב"י ומביאו המ"א דזה נקרא קורא למפרע וקשה לי דזה
שייך רק לגבי ק"ש ששם אם חיסר פסוק אחד לא יצא וזה הפסוק שקרא שלא כסדרן לא עדיף
משלא קראהו כלל [כגון שקרא והיו הדברים קודם ואהבת דינא הוא שצריך לחזור ולקרות והיו
הדברים דקריאה ראשונה שקרא והיו הדברים לא נחשב לקריאה ואם לא יקראהו פעם שניה נמצא
שחסר זה הפסוק] אבל הכא גבי הלל דר"ח שקוראין אותו בדילוג מאי נ"מ אם חיסר
פסוק אחד הלא בודאי לענין דילוג אינו מיוחד שידלג דוקא קאפיטל לא לנו דה"ה אם
עושה דילוג אחר כמו שכתב הרמב"ם ואולי גבי הלל למפרע כיון דנפקא לן בגמרא זה מקרא
דממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ד' מה השמש הולך כסדר ממזרח למערב ואינה הולכת למפרע
כן ההילול צריך להיות כסדר דוקא גרע זה מאם חיסר פסוק אחד לגמרי ולולי דבריהם היה נ"ל
לומר דהאי למפרע מיירי באופן זה דוקא כגון שחיסר פסוק ראשון מן הלל והתחיל פסוק שני
ואח"כ אמר פסוק ראשון [או לפי מה שכתב הפר"ח דכאן שייך שם למפרע גם לענין
פרשיות ויצוייר שקרא קאפיטל בצאת ישראל קודם קאפיטל ראשון] וענין זה של למפרע לא נוכל
להכשירו מטעם דילוג דדילוג נקרא שהתחיל כראוי ודילג באמצע וכן משמע בגמרא רב איקלע
לבבל חזינהו דקא קרו הלל סבר לאפסוקינהו כיון דחזי דקמדלגי וכו' משמע דבהתחלת הלל קראו
כראוי. והנה למעשה בודאי יש להחמיר בכל גווני שקרא למפרע לחזור ולקרות כמו שכתב הב"י
ומ"א אבל לענין ברכה בודאי יש ליזהר שלא לחזור ולברך וכמו שכתבנו מתחלה ובפרט
היכא שקורא ביחיד דבלא"ה דעת כמה ראשונים שלא לברך:
* למקום שטעה בו - עיין במ"ב
דאם אינו יודע היכן טעה יחזור לראש הפרק הנה דין זה הוא מרבינו ירוחם והובא בב"י
ואיני יודע מהיכן למד זה אי מק"ש הלא הוא דאורייתא ויש להחמיר מספק משא"כ
בהלל אפילו בימים שגומרין הלל הוא ג"כ רק מדרבנן ואף דשם חוזרין אפילו אם הספק
הוא על פרשה שניה דשם לכמה פוסקים הוא מדרבנן שם הטעם הוא מכיון שכבר עסוק הוא בקריאה
של פרשה ראשונה שהוא מחוייב בה כמו שכתבו המפרשים ואולי דכיון שהוא מברך על ההלל ויש
בזה משום חשש דלא תשא וגו' אם לא יחזור ויקרא והוא כעין ספק בדאורייתא וצ"ע:
רמב"ם הלכות קריאת
שמע פרק ב הלכה יא
הקורא למפרע לא יצא, במה דברים אמורים
בסדר הפסוקים אבל אם הקדים פרשה לפרשה אף ע"פ שאינו רשאי אני אומר שיצא לפי שאינה
סמוכה לה בתורה, קרא פסוק וחזר וקראו פעם שנייה הרי זה מגונה, קרא מלה אחת וכפלה כגון
שקרא שמע שמע משתקין אותו.
בית יוסף אורח חיים סימן
סד
א קראה למפרע לא יצא. משנה בפרק היה קורא (טו.):
כתב הרמב"ם במה דברים אמורים
בסדר הפסוקים וכו'. בפ"ב מהלכות ק"ש (הי"א):
ומ"ש רבינו אף ע"ג דתנן
(יג.) למה קדמה וכו' ואע"ג דתנן בין ויאמר לאמת ויציב וכו'. כן כתבו ה"ר
יונה (ח: ד"ה הקורא) והרא"ש (סי' יב) בפרק היה קורא:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן סד סעיף א
קראה למפרע, לא יצא. בד"א, בסדר
הפסוקים. אבל אם הקדים פרשה לחברתה, אע"פ שאינו רשאי, יצא לפי שאינה סמוכה לה
בתורה.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן סד סעיף א
(א) לא יצא - שנאמר והיו הדברים האלה
וגו' בהוויתן יהו ואף פרשת ויאמר כשתקנו רבנן לאומרה משום מצות זכירת יציאת מצרים ג"כ
כעין זה תקנוה:
(ב) הפסוקים - וכ"ש אם סירס את
התיבות [פמ"ג]:
(ג) שאינה סמוכה וכו' - ר"ל שאינו
אלא תקנת חכמים שהם סדרום כך כמו שאמרו למה קדמה שמע לוהיה אם שמוע כדי שיקבל עליו
עול מלכות שמים תחלה ואח"כ יקבל עליו עול מצות וכו':
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן סד סעיף א
* בד"א בסדר הפסוקים - אם קרא
פסוק והיו הדברים וגו' קודם ואהבת יחזור ויקרא רק פסוק והיו הדברים ולא ואהבת אף דבעת
הקריאה קראה אחר והיו הדברים מ"מ עכשיו הוא כסדרן וראיה מיומא דף ס"ב במשנה
הקדים דם השעיר לדם הפר וכו' עי"ש ולפ"ז אם נאמר דפסוק א' בלבד הוא מדאורייתא
לא יצוייר המיעוט דוהיו רק אם שינה התיבות של שמע למפרע דאם יקרא הפסוק שמע לבסוף בודאי
יצא ואין לדחוק דהכא גרע כיון דבעת הקריאה היתה נקראת בהיפוך הפרשה ועתה אינו מתקנה
דז"א דאדרבה מסתברא דהכא עדיף דלא גרע מאם לא קרא שאר הפסוקים כלל:
* אע"פ שאינו רשאי יצא וכו'
- עיין בביאור הגר"א בס"ב שכתב דלכאורה מוכח מהתוספתא דלא כהרמב"ם ור"ל
דמדרבנן לא יצא בכל גווני וכן בהפמ"ג במ"ז מפקפק בזה דאימא דמדרבנן לא יצא.
ודע דהפמ"ג הניח בצ"ע בעיקר הדין למה בכתיבת הפרשיות פסק השו"ע ביו"ד
בסימן רפ"ח וגם הרמב"ם גופא דפסול שלא כסדרן אף דשם גם כן אין הפרשיות סמוכות
זה אחר זה והכא יצא וכעין זה שכתב על מה שכתב הרמב"ם שאינן סמוכות בתורה ר"ל
שאינו אלא תקנת חכמים הקשה ג"כ הט"ז ביו"ד בסימן רפ"ח ונ"ל
בפשיטות ליישב דזהו כונת הגר"א והכונה הוא דבודאי כיון דבתורה נכתב והיה אם שמוע
בפ' עקב אחר שמע שבפ' ואתחנן אם יכתוב והיה א"ש קודם מקרי שלא כהוייתן ולכן שם
פסול משא"כ בעניננו הוא רק תקנת חז"ל. והטעם נ"ל פשוט דשם כיון דארבע
פרשיות שבתפילין וב' פרשיות שבמזוזה מעכבות זו את זו כדאיתא במנחות כ"ז במשנה
אם כן אם חיסר פסוק אחד או פרשה אחת הרי הוא כאלו לא כתב כלל ולכן אמרינן דמה שגילתה
לנו התורה דבעינן כסדרן כדאיתא במכילתא ומסתמא הטעם ג"כ משום והיו לטוטפות בין
עיניך הכונה הוא על כל הד' פרשיות ביחד שכולה נחשבת רק כפרשה אחת ומחולקת רק בפסוקים
משא"כ בענינינו אם לא קרא רק פרשה ראשונה בודאי יש לו עכ"פ מצוה דקבלת עול
מ"ש אף אם לא קרא השניה של קבלת עול המצות אף אם נאמר דשתיהן דאורייתא אין מעכבין
זו את זו שהרי בכל אחת כתוב צווי בפני עצמה וכל פרשה ופרשה מורה על ענין מיוחד בפני
עצמו לכן אמרינן דכונת הכתוב והיו הוא רק על הפסוקים שבכל פרשה וכ"ז אפילו אם
שתיהן דאורייתא וכ"ש אם נאמר דפרשה אחת מן התורה בודאי לא קאי והיו רק על הפסוקים
שבפרשה זו. ומ"מ מדרבנן בודאי לא יצא אפילו אם שינה הפסוקים בפרשה ב' וג':
בית יוסף אורח חיים סימן
קיט
ג אמצעיות אין להם סדר דאמר רב הונא טעה בשלש ראשונות וכו' ורב אסי אמר
אמצעיות אין להם סדר. בסוף פרק אין עומדין (ברכות לד.) וכל הפוסקים פסקו כרב אסי וכתב
הרי"ף (כד.) שגאון פירש כפירוש רש"י ודחה פירושו והעלה כפירוש רשב"ם
וכן הסכימו התוספות (ד"ה אמצעיות) וה"ר יונה (כד. ד"ה ור' אסי) והמרדכי
(סי' קי) והרא"ש (סי' כ) והרשב"א (שם ד"ה ור' אסי) וכתב שרובן של גאונים
וכן הראב"ד (בהשגה על הרי"ף שם) כולם הסכימו כן וכן פסק הרמב"ם בפ"י
מהלכות תפילה (ה"ד): וכיון דכולהו רבוותא סברי כפירוש רשב"ם פשיטא דהכי נקטינן:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קיט
סעיף ג
אם דילג או טעה בברכה אחת מהאמצעיות,
אינו צריך לחזור אלא לראש הברכה שטעה או שדילג, ומשם ואילך יחזור על הסדר.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קיט סעיף ג
(יג) אם דילג - פי' שדילג הברכה לגמרי
וטעה פי' ששינה בה בענין שצריך לחזור מחמת זה ועיין מה שכתבנו לעיל בסימן ס"ח
במ"ב סק"א ותרווייהו איירי בשוגג דבמזיד צריך לחזור לתחלת י"ח כמש"כ
סימן קי"ד ס"ז:
(יד) לראש הברכה - ואם נזכר בטעותו
בעוד שהוא עומד עדיין בהברכה יחזור למקום שטעה לבד:
(טו) על הסדר - ואפילו אם לא נזכר
עד אחר כמה ברכות צריך לחזור ולומר כולן אחריה שאם יאמר אותה ברכה לבדה במקום שנזכר
נמצא ששינה סדרן של ברכות ולא יצא י"ח שסדר ברכות הוא מאנשי כנה"ג וסמכו
סדרן על המקראות:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קיט סעיף ג
* אם דילג או טעה וכו' - ענין טעות
נ"ל דנכלל בשני אופנים א' שלא השלים את הברכה כדין כגון שלא חיתמה כדין או שחיסר
איזה דבר שהוא עיקר הברכה כגון שלא אמר טו"מ בימות הגשמים או שחיסר להזכיר ענין
קיבוץ גליות בברכת תקע בשופר שעיקרה בנויה ע"ז אף אם חיתמה כראוי (וכדאיתא במגילה
י"ג) וכה"ג וכמו שאם חיסר יוצר אור בברכת יוצר אור דפסק המחבר לעיל בסימן
נ"ט ס"א דלא יצא [אף דכתב המ"א בסימן קי"ד סק"ט כגון שטעה
בחתימתן אבל אם טעה באמצע אין בכך כלום נלע"ד דכונת המ"א שם הוא שחיסר איזה
דבר שאינו מעיקר ענין הברכה אבל דבר שהוא מעיקר הברכה כחתימה דמיא ומוכח כן ממה דסיים
המג"א שם דכמה מקומות חלוקות בנוסח התפלה אלמא דמיירי בענין נוסח בעלמא אבל לא
בשחיסר את ענין הברכה וגם הלא המ"א העתיק בסימן ס"ד את דברי הכ"מ שם
ועיין שם ברמב"ם ובכ"מ דענין הברכה הוא לעיכובא וגם הלא צוה לעיין בסימן
נ"ט ור"ל דשם מוכח דאם התחיל ביוצר אור שהוא עיקר ענין הברכה אף שבאמצע אמר
דבר שלא מענין הברכה יצא משא"כ אם חיסר את עיקר ענין הברכה לא יצא אף להמ"א
וכן כתב הפמ"ג במ"ז אות ג'] ועיין מה שצדדנו לעיל בסימן קי"ז ס"ה
לענין זה. ב' אם אמר איזה דבר שהוא מקלקל את הברכה כגון שאמר טו"מ בימות החמה
וכה"ג והנה כ"ז הוא לפי דעת המחבר לעיל בסימן נ"ט אבל לפי דעת הגר"א
שם דאפילו אם לא הזכיר בתחלה כלל יוצר אור כיון שחתם כדין יצא בדיעבד נראה דה"ה
הכא באופן הראשון אזלינן בתר חתימה ויצא כיון שבה מזכיר ענין קיבוץ גלויות ועיין בבה"ל
שם שכתבנו דגם דעת הרשב"א והרמב"ן כוותיה דהגר"א: