גמ'
מגילה דף יח.-יח:
אורך
השיעור הקולי ברי"ף ר"ן ושו"ע הוא
11:26 דקות
אורך
השיעור הקולי בפוסקים הוא 7:50 דקות
1)היתה כתובה תרגום או בלשון אחרת
מלשונות העכו"ם, לא יצא י"ח בקריאתה אלא המכיר אותו הלשון בלבד
2)צריך לקרותה כולה, ומתוך הכתב; ואם קראה על פה, לא יצא
3)קראה סרוגין, אפילו שהה כדי לגמור את כולה, יצא
6)מי שיודע לעז ויודע אשורית, אינו יוצא בלעז; וי"א שיוצא
7)יש למחות ביד הקוראים לנשים המגילה בלשון לעז, אע"פ שכתובה
בלשון בלעז
רמב"ם הלכות מגילה
וחנוכה פרק ב הלכה ד
היתה כתובה תרגום או בלשון אחרת מלשונות
הגוים לא יצא ידי חובתו בקריאתה אלא המכיר אותה לשון בלבד, והוא שתהיה כתובה בכתב אותה
לשון, אבל אם היתה כתובה בכתב עברי וקראה ארמית לארמי לא יצא שנמצא זה קורא על פה,
וכיון שלא יצא הקורא ידי חובתו לא יצא השומע ממנו.
בית יוסף אורח חיים סימן
תרצ
ט והרמב"ם (פ"ב ה"ד) כתב בלשון הזה היתה כתובה תרגום או
בלשון אחרת מלשונות הגוים לא יצא ידי חובתו בקריאתה אלא המכיר אותו הלשון בלבד והוא
שתהיה כתובה בכתב אותו הלשון אבל אם היתה כתובה בכתב עברי וקראה ארמית לארמי לא יצא
שנמצא זה קורא על פה וכיון שלא יצא ידי חובתו הקורא לא יצא השומע ממנו עכ"ל. וראיתי
מי שהיה רוצה לדייק מדכתב והוא שתהיה כתובה בכתב אותה הלשון דתרתי בעינן חדא שתהא כתובה
באותה לשון תרתי שתהא כתובתה המיוחד לבני אותה לשון לאפוקי אם היתה כתובה בלשון גיפטי
וכתב עילמי. ואין זה כלום דאנן לא קפדינן אלא שלא תהא כתובה בלשון אחרת כדי שלא יהא
כקורא על פה אבל כל שכתובה באותו לשון [שהוא קורא] אף על פי שכתובה בכתב אחר לית לן
בה. ומדברי הרמב"ם עצמו משמע דהא דקאמר והוא שתהיה כתובה בכתב אותו הלשון לא אכתב
קפיד אלא אלשון דהא מסיים בה אבל אם היתה כתובה בכתב עברי וקראה ארמית לארמי לא יצא
שנמצא זה קורא על פה. אלמא דמאי דקאמר והוא שתהיה כתובה בכתב אותו הלשון לא אכתב קפיד
אלא אלשון דבלשון הוא דשייך למימר שהוא קורא על פה או שאינו קורא על פה ולא בכתב:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תרצ סעיף ט
היתה כתובה תרגום או בלשון אחרת מלשונות
העכו"ם, לא יצא י"ח בקריאתה אלא המכיר אותו הלשון בלבד; אבל אם היתה כתובה
בכתב עברי, וקראה ארמי לארמי, לא יצא, שנמצא זה קורא על פה, וכיון שלא יצא הקורא ידי
חובתו לא יצא השומע ממנו. הגה: אבל אין לחוש באיזה כתב כתובה (ב"י).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תרצ סעיף ט
(כז) היתה כתובה תרגום וכו' - ואפילו
הכתב היה כתב אשורית ג"כ לא יצא מי שאינו מכיר הלשון:
(כח) אבל אם היתה כתובה וכו' - ר"ל
אימת אמרינן שיוצא משום שמכיר הלשון דוקא אם קורא בלשון הכתוב במגילה אבל אם מעתיק
זה הלשון ללשון אחר אף שהוא מכיר שתי הלשונות יחד אינו יוצא והטעם כדלקמיה:
(כט) בכתב עברי - ר"ל בלשון העברי:
(ל) וקראה ארמית לארמי - אשמועינן
דאע"ג שהמגילה לפניו והוא מעיין בכל תיבה ומתרגמה להשומע והו"א דזה עדיף
מקורא ע"פ קמ"ל דגם בזה לא יצא:
(לא) לא יצא - ר"ל השומע כיון
שהקורא קראה ע"פ ואינה חשיבה קריאה אף לעצמו לא עדיף השומע ממנו:
(לב) אבל אין לחוש וכו' - ר"ל
דלא קפדינן שיהא דוקא הכתב של לשון זה שקורא ואפילו בהיה הלשון גיפטית והאותיות כתוב
עילמית וכיו"ב נמי שרי [ומ"מ בעינן שיהא מכיר הקורא אותו הכתב דאל"ה
הוי בכלל ע"פ כשאינו מכיר] אבל כמה פוסקים חולקים וס"ל דמגילה בכל לשון שהיא
אינה כשרה לקרות בה ואפילו ללועז אלא בשהכתב שלה אשורית ועיין בבה"ל. כתב הפמ"ג
אם היתה כתובה כתב ולשון תרגום וכדומה והקורא אינו מבין תרגום וקראה להשומע שמבין לשון
תרגום אינו יוצא י"ח אף לדעת המחבר. וכן ה"ה אם הקורא מבין אותו הלשון וכתובה
לפניו באותו הלשון אם השומע אינו מבין אותו הלשון השומע אינו יוצא דכיון שאינו מבין
אין כאן זכרון הנס גבי שומע מיהו נוהגין בזה"ז לקרות הכל בלה"ק ולכתבה בכתבי
אותיות הקודש [לבוש]:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תרצ סעיף ט
* שנמצא זה קורא על פה - לפי דעת המחבר
בס"י שמי שיודע אשורית אינו יוצא בלע"ז א"כ בלא"ה לא יצא שהרי
מבין בלשון העברי אכן באמת ניחא שדברי המחבר בזה הוא לשון הרמב"ם ולדידיה אתי
שפיר שכבר כתב הרב המגיד שדעת הרמב"ם להקל ביודע לע"ז ואשורית:
* אבל אין לחוש וכו' - עיין במ"ב
וכתב הריטב"א דמגילה הכתובה בכתב האומות אין מדקדקין בה שיהיו האותיות מוקפות
גויל שלא הצריכו זה אלא בכתב הקודש:
* באיזה כתב כתובה - עיין מ"ב
מה שכ' שם בשם כמה פוסקים לחלוק על המחבר ומ"מ אחרי העיון מצאנו שדעת כמה וכמה
ראשונים כהמחבר עיין בר"ן מה שכתב בשם הרמב"ן בריש פ"ב לענין הא דהתירו
בלע"ז ללועזים כתב דמפני שאין יודעין אשורית אע"פ שיוצאין בו בקושי וכו'
ראו חכמים דפרסומי ניסא בידיעה ממש עדיף טפי להוציאו בלשון שיודע בו ועוד כדי שיהא
יכול להוציא א"ע ידי חובה ויקרא לעצמו וכו' עיי"ש ואי בעינן דוקא שיהא הכתב
אשורית איך יכול לקרות ודוחק לומר דמיירי שאינו יודע הלשון אבל בכתב אשורית הוא בקי
(ועיין בר"ן שם) ובחי' הרשב"א מבואר עוד יותר דבכל גווני יצא שכתב דהא דתנן
עד שתהא כתובה אשורית לאו אכולה מתניתין קאי אלא אלועז ששמע אשורית ומסתייע מתוספתא
ושם מבואר להדיא דקאי אלועז ששמא אשורית ומסיים שם בהדיא דלעולם אין יוצאין י"ח
עד שתהא כתובה אשורית בלשון עברי עי"ש וכן מצאתי גם בריטב"א בפ"ק ובפ"ב
שכתב להדיא דהיכי דהכשירו לשון העכו"ם הכשירו גם הכתב. וכן משמע דעת התוס' בפ"ק
דף ח' ע"ב ד"ה עד שכתבו וז"ל כיון שניתנה לקרות ולכתוב בכל לשון שמכירין
בה עי"ש ומוכח מזה שדעתם דבכל לשון ובכל כתב שרי וכן משמע ג"כ דעת הרמב"ם
שהעתיק דינא דמתניתין עד שתהא כתובה אשורית לענין לועז ששמע אשורית וכפי המבואר בס"ח
שהוא לשון הרמב"ם [וביותר הא דס"ט שהוא ג"כ לשון הרמב"ם וכתב שם
והוא שתהא כתובה בכתב אותו הלשון הרי מבואר בהדיא דלא בעינן אשורית] וכן הטור לא העתיק
דינא דמתניתין כלל אלמא דלא קאי רק אמגילה שנכתבה בלה"ק ואח"כ מצאתי באשכול
שרצה ג"כ לומר כהני פוסקים דבעינן כתב אשורית אפילו בהיתה המגילה לועזית ואח"כ
כתב מדשתקו רבוותא משמע דס"ל דעד שתהא כתובה אשורית לא קאי אלא באם היה הלשון
עברי והביא ג"כ הא דתוספתא הנ"ל אכן מדבריו שם משמע לכאורה דלא מכשיר אלא
באם היה הלשון והכתב של אומה אחת ועיין שם בנחל אשכול וצ"ע:
רמב"ם הלכות מגילה
וחנוכה פרק ב הלכה י
היו בה אותיות מטושטשות או מקורעות,
אם רישומן ניכר אפילו היו רובה כשרה, ואם אין רישומן ניכר אם היה רובה שלם כשרה, ואם
לאו פסולה, השמיט בה סופר אותיות או פסוקים וקראן הקורא על פה יצא.
בית יוסף אורח חיים סימן
תרצ
ג וצריך לקרותה כולה. בפרק ב' דמגילה (יט.) תנן מהיכן קורא אדם את המגילה
ויוצא בה ידי חובתו רבי מאיר אומר כולה רבי יהודה אומר מאיש יהודי (אסתר ב ה) רבי יוסי
אומר מאחר הדברים האלה (שם ג א) ואיפסיקא הלכתא בגמרא (שם) כדברי האומר כולה:
ומ"ש ומתוך הכתב ואם קראה על
פה לא יצא. פשוט שם במשנה (יז.):
ומ"ש הילכך צריך שתהא כתובה כולה
לפניו. שם (יט.) הלכה כדברי האומר כולה ואפילו למאן דאמר מאיש יהודי צריכה שתהא כתובה
כולה:
ומ"ש ודוקא לכתחלה אבל בדיעבד
אם השמיט בה הסופר תיבות וכו'. שם (יח:) תנו רבנן השמיט בה הסופר אותיות או פסוקים
וקראן הקורא כמתורגמן המתרגם יצא מתיבי היו בה אותיות מטושטשות או מקורעות אם רישומן
ניכר כשרה ואם לאו פסולה לא קשיא הא בכולה הא במקצתה וכתב הרמב"ם (פ"ב ה"י)
היו בה אותיות מטושטשות או מקורעות אם רישומן ניכר אפילו היו רובה כשרה ואם אין רישומן
ניכר אם היה רובה שלם כשרה ואם לאו פסולה נראה מדבריו שהוא מפרש דמיעוטה קרוי מקצתה
ורובה קרוי כולה וכדאמרינן בכל דוכתא (נזיר מב.) רובו ככולו וכך הם דברי רבינו וכן
כתוב בארחות חיים (הל' מגילה אות כד) וכתב על זה בשם הרא"ה והני מילי באמצעיתה
והוא שלא תהא חסרה ענין: וכתב הר"ן (ה. ד"ה תנו) אהא דתנו רבנן השמיט בה
הסופר אותיות או פסוקים וכו' הקשה הרשב"א (יח: ד"ה לא) דהכא משמע דחסרה מקצתה
כשרה ואילו לקמן (שם יט.) אמרינן הלכה כדברי האומר כולה ואפילו למאן דאמר מאיש יהודי
צריכה שתהא כתובה כולה אלמא אם חסרה מראשה עד איש יהודי פסולה דנהי דאמרינן צריכה שתהא
כתובה כולה משמע דלעכב [נמי] אמרינן הכי מדפרכינן לקמן בגמרא (יח:) אלא דכתב פסוקא
פסוקא וקרי ליה [ומי יצא] והא אמר רבי חלבו הלכה כדברי האומר כולה ואפילו למאן דאמר
מאיש יהודי צריכה שתהא כתובה כולה לפניו ואם איתא דלכתחלה בלחוד קאמר מאי קושיא [דהא
מתניתין (יז.) אם כיון לבו יצא קתני] ותירץ דהכא בשתחלת המגילה וסופה כתובה אלא דבאמצע
היא חסרה ומשום הכי כל היכא דלא מיחסרא רובה כשרה דאינה נראית כספר חסר אלא כספר מלא
ושלם שיש בו טעיות ומגילה כיון דנקראה איגרת (אסתר ט כו) אין מדקדקין בה לפסלה בכך
אבל כשחסר ממנה מראשה עד איש יהודי אף על פי שהוא מיעוטה נראה כספר חסר וצריך שיקרא
אותה מספר שלם עכ"ל:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תרצ סעיף ג
צריך לקרותה כולה, ומתוך הכתב; ואם
קראה על פה, לא יצא. וצריך שתהא כתובה כולה לפניו לכתחלה, אבל בדיעבד אם השמיט הסופר
באמצעה תיבות, אפילו עד חציה, וקראם הקורא על פה, יצא. הגה: אבל אם השמיט תחלתה או
סופה, אפי' מעוטה, לא יצא (ר"ן); ואפי' באמצעה דוקא דלא השמיט ענין שלם, (ב"י
בשם א"ח); אבל ביותר מחציה, אפילו הן כתובות, אלא שהן מטושטשות ואין רישומן ניכר,
פסולה.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תרצ סעיף ג
(ה) צריך לקרותה כולה - והוא לעיכובא.
ודעת רוב הפוסקים שאפילו אם חיסר ממנה רק תיבה אחת לא יצא:
(ו) ומתוך הכתב - ומתבאר בש"ס
דאפילו קורא כל פסוק במגילה אלא שלא היתה המגילה כשרה נמי מקרי בע"פ ולא יצא:
(ז) וצריך שתהא כתובה וכו' - ר"ל
דמה שאמרנו לא יצא היינו אם קרא בע"פ את כל המגילה או רובה אבל אם קרא מקצתה כשרה
דיעבד ואפילו אם היתה סיבת קריאתו בע"פ מפני שהסופר השמיט בה איזה תיבות באמצעה
עד חציה והוכרח הקורא לקרותם בע"פ אף שלכתחלה אינו נכון לקרות במגילה שחסרה תיבות
מ"מ בדיעבד יצא:
(ח) אבל בדיעבד וכו' - ואם אין לו
מגילה אחרת קורא בה לכתחלה:
(ט) אפילו עד חציה - וחציה יש לעיין
אם כשירה בדיעבד:
(י) אבל אם השמיט וכו' - דבזה נראה
כספר חסר משא"כ בנשמט בו פסוק באמצע אינו אלא כספר שלם שיש בו טעיות שאין מדקדקין
במגילה בזה כ"ז שהטעיות אינם ברובה של מגילה הואיל ונקרית אגרת:
(יא) אפילו מיעוטה - ואפשר אפילו בחסר
רק פסוק ראשון או אחרון נמי הדין כן:
(יב) דוקא דלא השמיט ענין שלם - דבהשמיט
ענין שלם נראה כספר חסר:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תרצ סעיף ג
* אבל אם השמיט תחלתה או סופה וכו'
ואפילו באמצעה וכו' - בענין זה יש מבוכה בין הפוסקים דמדברי הרא"ש בפ"ב סימן
ד' משמע להקל בזה בדיעבד בכל גווני בין בחסר בראש הספר ובין בחסר ענין שלם כ"ז
שלא חסר רוב הספר עי"ש והב"ח מצדד כדבריו ובדברי הרשב"א והאורחות חיים
ג"כ יש לעיין אם לא פליגי אהדדי דאפשר להרשב"א דוקא בתחלת הספר יש קפידא
אמנם באמצע אפילו ענין שלם לא חיישינן בדיעבד וכמו שנטה כן באמת הפר"ח וכן משמע
לכאורה ברשב"א ור"ן עי"ש ואפשר עוד לומר דהרשב"א גופא אינו מחמיר
אף בראש הספר כ"א בשחסר פרשה שלמה ויש משמעות כן בדבריו ע"ש בחידושיו ובר"ן
ולפ"ז ברור דפליג אאורחות חיים ואפילו אם נימא דלהרשב"א בראש הספר אפילו
בפסוק אחד פסול אם חיסר וכמו שכתב בעל מטה יהודא בדעתו וגם מודה להאורחות חיים דבענין
שלם אפילו באמצע פסול וכמו שנראה לכאורה כן דעת הג"ה [דאל"כ יאמר וי"א
עוד דאפילו באמצעה וכו'] עכ"פ אינו מוכח אם האו"ח מודה להרשב"א דאפשר
דס"ל דוקא בשחיסר ענין שלם יצא מתורת מגילה אבל לא בחיסר פסוק אפילו פסוק ראשון
או אחרון. ובאמת במאירי פ"ב ממגילה מביא רק סברא זו דענין שלם וז"ל יש מי
שאומר שלא הותר אף במקצתה כשחסר משם ענין שלם על הסדר שהרי אומר צריך שתהא כתובה כולה
למעט אם חסרה פרשה או ענין שלם אף שהוא מועט עכ"ל וסברת הרשב"א לא הביא כלל.
ומ"מ לדינא אין לנו לנטות מדעת ההג"ה וכפי שפירשנו במ"ב. ברם צריך לברר
דלכל הסברות הנ"ל משמע לכאורה דאם לא חיסר בראש ובסוף וגם באמצע לא חיסר ענין
שלם כשר כ"ז דלא חיסר רובה ולפ"ז משכחת בשחיסר בכל תיבה ותיבה שבמגילה מקצת
אותיות עד שלא יהיה אפשר לקרות כלל המגילה בשביל זה ואיך ס"ד דיהיה כשר הלא אין
זה ספר כלל ובע"כ דאין אנו חושבין כולה או מקצתה במספר האותיות אלא במספר התיבות
ואפילו המיעוט של האותיות מטושטשות כל שיש בכל תיבה או ברובה איזה אות מטושטש פסול:
* דוקא דלא השמיט ענין שלם - עיין
במ"ב דבכל זה הטעם דבעינן שיקרא מתוך ספר ואם חסר מתחלתו או שחסר באמצע ענין שלם
אף שהוא רק מקצתו לא מקרי ספר ולפ"ז נראה פשוט דזה שייך דוקא לענין אם השמיט מתוך
הספר ולאפוקי לענין קריאה בע"פ דיצא במקצתו אין לחלק בזה ובבגדי ישע ראיתי שהחמיר
בזה ולא נהירא כלל וכן מוכח מסתימת כל הפוסקים שכתבו דמקצתו כשר ולא חילקו בזה אח"כ
מצאתי כדברי במטה יהודא:
* אלא שהן מטושטשות וכו' - וה"ה
אם היו נפסקין האותיות חשוב כחסר [ח"א]:
רמב"ם הלכות מגילה
וחנוכה פרק ב הלכה א
הקורא את המגילה למפרע לא יצא, קרא
ושכח פסוק אחד וקרא פסוק שני לו וחזר וקרא פסוק ששכח וחזר וקרא פסוק שלישי לא יצא מפני
שקרא פסוק אחד למפרע, אלא כיצד עושה מתחיל מפסוק שני ששכח וקורא על הסדר.
בית יוסף אורח חיים סימן
תרצ
ה קראה סירוגין וכו'. משנה שם (יז.) קראה סירוגין יצא ומפרש בגמרא (יח.)
דהיינו שקורא מעט ופוסק מעט ואמרינן תו התם (ע"ב) רבי מונא אומר משום רבי יהודה
אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש ואסיקנא דלית הלכתא כוותיה אלא אפילו שהה כדי לגמור
את כולה יצא:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תרצ סעיף ה
קראה סרוגין, דהיינו שפסק בה ושהה
ואח"כ חזר למקום שפסק, אפילו שהה כדי לגמור את כולה, יצא. הגה: ואפי' סח בנתיים.
מיהו גוערין במי שסח בנתיים, כדלקמן סימן תרצ"ב סעיף ב'. (הרשב"א סי' רמ"ד).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תרצ סעיף ה
(יז) אפילו שהה כדי לגמור את כולה
- ר"ל שהיה יכול בזמן הזה לגמור כל המגילה מראשה עד סופה:
(יח) יצא - ובשהה מחמת אונס לפי מה
דקיי"ל לעיל בסימן ס"ה לענין ק"ש דחוזר לראש ה"ה הכא דחוזר וקורא
מיהו אין לו לברך עוד פעם שני ועיין מש"כ שם בבה"ל:
(יט) ואפילו סח וכו' - ר"ל דל"ד
בשהה בשתיקה אלא אפילו פסקו באמצע המגילה בשיחה ושהו עי"ז נמי א"צ לחזור
אלא גומר ממקום שפסק. וכ"ז כששח הקורא אבל השומע ששח ולא שמע עי"ז הקריאה
אפילו חיסר רק תיבה אחת דעת כמה פוסקים דלא יצא ולכן צורך גדול להיות לכל אחד חומש
כי בעוד שמכין הנערים המן וכיוצא א"א לשמוע כמה תיבות מש"ץ ויוצא מה שקורא
ע"פ מחומש ויוצא עכ"פ דיעבד [פמ"ג]:
(כ) מיהו גוערין וכו' - דכיון שבירך
עליה אין לו להפסיק בינתיים עד לאחר כל המצוה:
רמב"ם הלכות מגילה
וחנוכה פרק ב הלכה ג
הקורא את המגילה על פה לא יצא ידי
חובתו, הלועז ששמע את המגילה הכתובה בלשון הקדש ובכתב הקדש אף על פי שאינו יודע מה
הן אומרין יצא ידי חובתו, וכן אם היתה כתובה יונית ושמעה יצא אע"פ שאינו מכיר
ואפילו היה השומע עברי.
בית יוסף אורח חיים סימן
תרצ
ז - ח מגילה נקראת בכל לשון ובלבד שיבין אותו הלשון ושתהא כתובה באותו
הלשון וכו'. שם (יז.) משנה קראה על פה לא יצא קראה תרגום בכל לשון לא יצא אבל קורין
אותה ללועזות בלעז והלועז ששמע אשורית יצא ובגמרא (יח.) קראה תרגום היכי דמי אילימא
דכתיבא מקרא וקרי לה תרגום היינו על פה לא צריכא דכתיבא תרגום וקרי לה תרגום ואמאי
דתנן אבל קורין אותה ללועזות בלעז פריך (שם) והא אמרת קראה בכל לשון לא יצא ואסיקנא
הא לא דמיא אלא להא גיפטית לגיפטיים עברית לעבריים עילמית לעילמיים יוונית ליוונים
יצא כלומר דכיון שהם מבינים באותו לשון יוצאין ידי חובתן והוא שתהא כתובה באותו לשון
דאם לא כן ה"ל קורא על פה וכדאמרינן גבי היתה כתובה תרגום:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תרצ סעיף ח
הלועז ששמע את המגילה הכתובה בלשון
הקודש ובכתבי הקודש, אע"פ שאינו יודע מה הם אומרים, יצא ידי חובתו.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תרצ סעיף ח
(כה) ובכתבי הקודש - צ"ל בכתב
הקודש וכך הגירסא ברמב"ם ור"ל בכתב אשורית:
(כו) יצא י"ח - דהא האחשתרנים
בני הרמכים גם אנן לא ידעינן מהו אלא לא בעינן אלא מצות קריאה ופרסומי ניסא ואפילו
לכתחלה נמי ומשו"ה יוצאין ג"כ הנשים ועמי הארץ. כתב הפמ"ג כל ירא שמים
נכון שיהיה לו מגילה כשרה בידו ולקרוא מלה במלה בלחישה שא"א לשמוע מן הש"ץ
הכל ובפרט שהנערים מבלבלים:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תרצ סעיף ח
* הכתובה בלה"ק - ואם שינה בה אף איזה תיבות ללשון אחר פסולה לכמה
פוסקים [ומקורו ממגילה ד' ט' מקרא שכתבו תרגום ותרגום שכתבו מקרא ואע"ג דאפילו
חסר וקרא בע"פ כשר כתבו הראשונים דשאני הכא דהוי כמזויף מתוכו והריטב"א מצדד
להכשיר בזה וצ"ע]:
בית יוסף אורח חיים סימן
תרצ
ט והרמב"ם (פ"ב ה"ד) כתב בלשון הזה היתה כתובה תרגום או
בלשון אחרת מלשונות הגוים לא יצא ידי חובתו בקריאתה אלא המכיר אותו הלשון בלבד והוא
שתהיה כתובה בכתב אותו הלשון אבל אם היתה כתובה בכתב עברי וקראה ארמית לארמי לא יצא
שנמצא זה קורא על פה וכיון שלא יצא ידי חובתו הקורא לא יצא השומע ממנו עכ"ל. וראיתי
מי שהיה רוצה לדייק מדכתב והוא שתהיה כתובה בכתב אותה הלשון דתרתי בעינן חדא שתהא כתובה
באותה לשון תרתי שתהא כתובתה המיוחד לבני אותה לשון לאפוקי אם היתה כתובה בלשון גיפטי
וכתב עילמי. ואין זה כלום דאנן לא קפדינן אלא שלא תהא כתובה בלשון אחרת כדי שלא יהא
כקורא על פה אבל כל שכתובה באותו לשון [שהוא קורא] אף על פי שכתובה בכתב אחר לית לן
בה. ומדברי הרמב"ם עצמו משמע דהא דקאמר והוא שתהיה כתובה בכתב אותו הלשון לא אכתב
קפיד אלא אלשון דהא מסיים בה אבל אם היתה כתובה בכתב עברי וקראה ארמית לארמי לא יצא
שנמצא זה קורא על פה. אלמא דמאי דקאמר והוא שתהיה כתובה בכתב אותו הלשון לא אכתב קפיד
אלא אלשון דבלשון הוא דשייך למימר שהוא קורא על פה או שאינו קורא על פה ולא בכתב:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תרצ
סעיף ט
היתה כתובה תרגום או בלשון אחרת מלשונות העכו"ם,
לא יצא י"ח בקריאתה אלא המכיר אותו הלשון בלבד; אבל אם היתה כתובה בכתב עברי,
וקראה ארמי לארמי, לא יצא, שנמצא זה קורא על פה, וכיון שלא יצא הקורא ידי חובתו לא
יצא השומע ממנו. הגה: אבל אין לחוש באיזה כתב כתובה (ב"י).
משנה ברורה סימן תרצ
(כז) היתה כתובה תרגום וכו' - ואפילו הכתב היה כתב
אשורית ג"כ לא יצא מי שאינו מכיר הלשון:
(כח) אבל אם היתה כתובה וכו' - ר"ל
אימת אמרינן שיוצא משום שמכיר הלשון דוקא אם קורא בלשון הכתוב במגילה אבל אם מעתיק
זה הלשון ללשון אחר אף שהוא מכיר שתי הלשונות יחד אינו יוצא והטעם כדלקמיה:
(כט) בכתב עברי - ר"ל בלשון העברי:
(ל) וקראה ארמית לארמי - אשמועינן
דאע"ג שהמגילה לפניו והוא מעיין בכל תיבה ומתרגמה להשומע והו"א דזה עדיף
מקורא ע"פ קמ"ל דגם בזה לא יצא:
(לא) לא יצא - ר"ל השומע כיון
שהקורא קראה ע"פ ואינה חשיבה קריאה אף לעצמו לא עדיף השומע ממנו:
(לב) אבל אין לחוש וכו' - ר"ל
דלא קפדינן שיהא דוקא הכתב של לשון זה שקורא ואפילו בהיה הלשון גיפטית והאותיות כתוב
עילמית וכיו"ב נמי שרי [ומ"מ בעינן שיהא מכיר הקורא אותו הכתב דאל"ה
הוי בכלל ע"פ כשאינו מכיר] אבל כמה פוסקים חולקים וס"ל דמגילה בכל לשון שהיא
אינה כשרה לקרות בה ואפילו ללועז אלא בשהכתב שלה אשורית ועיין בבה"ל. כתב הפמ"ג
אם היתה כתובה כתב ולשון תרגום וכדומה והקורא אינו מבין תרגום וקראה להשומע שמבין לשון
תרגום אינו יוצא י"ח אף לדעת המחבר. וכן ה"ה אם הקורא מבין אותו הלשון וכתובה
לפניו באותו הלשון אם השומע אינו מבין אותו הלשון השומע אינו יוצא דכיון שאינו מבין
אין כאן זכרון הנס גבי שומע מיהו נוהגין בזה"ז לקרות הכל בלה"ק ולכתבה בכתבי
אותיות הקודש [לבוש]:
בית יוסף אורח חיים סימן
תרצ
י וכתב הרב המגיד (שם) שנראה מדברי רש"י שאף על פי שיודע אשורית ויודע
לעז אילו רצה לקרותה בלעז יוצא ידי חובתו וכן נראה מדברי הרמב"ם אבל אין נראה
כן מן הירושלמי (פ"ב סה"א) שאמרו יודע לעז ויודע אשורית מהו שיוציא אחרים
בלעז יבוא כהדא כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן אלמא פשיטא להו
שמי שיודע אשורית ולעז הוא עצמו אינו יוצא בלעז ע"כ בחידושי הרשב"א (יז.)
וכן כתב הרמב"ן ז"ל (יז. ד"ה והרב ר' משה הספרדי) עכ"ל: והר"ן
בפרק ב' דמגילה (ד: ד"ה אבל) האריך להשיב על דברי הרמב"ן ובסוף כתב שראוי
לחוש לדבריו ובתשובת הר"ן שהביא הריב"ש בתשובותיו האריך לפרש הירושלמי על
פי דעת הרמב"ן ואף על פי כן על דברי הריב"ש שכתב שלא היו בקיאין בלעז האחשתרנים
בני הרמכים ואפילו אם היו בקיאין בו לא היה ראוי לקרותה לנשים בלעז משום ההיא דהרמב"ן
[ו]כתב (הריב"ש אל הר"ן) כלשון הזה רואה אני דבריך טובים ונכוחים שאפילו
בעסקי העולם כל משכיל בוחר לנפשו הדרך היותר בטוח והמשומר מכל נזק ומכשול ואפילו באפשר
רחוק על אחת כמה וכמה שיש לנו לעשות כן בדרכי התורה והמצות שהם כבשונו של עולם ואיך
נניח הדרך אשר דרכו בה רבותינו הקדושים ונכניס עצמינו במקום צר ובמשעול הכרמים עכ"ל:
ומ"ש רבינו ובלשון הקודש הכל
יוצאין בו אף על פי שאינם מבינים. משנה כתבתיה בסמוך הלועז ששמע אשורית יצא ופריך בגמרא
(יח.) והא לא ידע מאי קאמרי ומשני מידי דהוה אנשים ועמי הארץ מתקיף לה רבינא אטו אנן
אחשתרנים בני הרמכים (אסתר ח י) מי ידעינן אלא מצות קריאה ופרסומי ניסא הכי נמי מצות
קריאה ופרסומי ניסא:
ומ"ש בשם רב עמרם שלשון יוני
גם כן כשר. כלומר אף על פי שאינו מבין אותו והכי איתא בגמרא שם רב ושמואל דאמרי תרווייהו
לעז יוני לכל כשר כלומר ואפילו לשאינו מכיר בו והא קתני בברייתא יונית ליונים ליונים
אין לכולי עלמא לא אינהו דאמור כרבן שמעון בן גמליאל (דתניא) [דתנן] (ח:) רבי שמעון
בן גמליאל אומר אף בספרים לא התירו שיכתבו אלא יונית וכתב הרא"ש (פ"ב סי'
א) הרי"ף לא הביא הא דרב ושמואל אף על גב דליכא מאן דפליג עלייהו ואפשר דסבירא
ליה דלאו אליבא דנפשייהו קאמרי אלא אליבא דרבן שמעון בן גמליאל ולית הלכתא כרבן שמעון
בן גמליאל והרמב"ם (פ"ב ה"ג) כתב כדברי רב ושמואל שאם היתה כתובה יונית
ושמעה יצא אף על פי שאינו מכיר ואפילו היה השומע עברי ובפרק א' מהלכות תפילין (הי"ט)
כתב אין כותבין תפילין ומזוזה אלא בכתב אשורית והתירו בספרים לכתוב אף ביוני בלבד וכבר
נשתקע יוני מן העולם ונשתבש ואבד לפיכך אין כותבין היום שלשתן אלא אשורית ע"כ
[וצריך] לומר שבהלכות מגילה העתיק דברי רב ושמואל להודיענו דהלכה כוותייהו בעיקר הדין
וסמך על מה שכתב בהלכות תפילין שכבר נשתקע יוני מן העולם ונשתבש ואבד ואם כן אין יתרון
לבעלי הלשון היונית המצויה היום משאר לשונות ונראה שמפני כך השמיט הרי"ף הא דרב
ודשמואל וכתב (ד:) בברייתא דיונית ליונים דמשמע דוקא ליונים אבל לא למי שאינו מכיר
באותו הלשון וכן כתב הר"ן (ה. דיבור ראשון) שזה היה דעתו של הרי"ף ז"ל:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תרצ
סעיף י
מי שיודע לעז ויודע אשורית, אינו יוצא
בלעז; וי"א שיוצא. הגה: ואם כתובה בשני לשונות, מי שמבינים יצאו (ב"י).
משנה ברורה סימן תרצ
(לג) אינו יוצא בלע"ז - משמע דעת המחבר לסתום
כדעה זו ומ"מ אינו חוזר ומברך דספק ברכות להקל. ומתבאר בפוסקים דלדעה זו אין לו
להוציא אפילו למי שאינו מבין לה"ק דכיון דקריאתו לא מהני לו בעצמו הו"ל כמי
שאינו מחוייב בדבר שאינו מוציא אחרים:
(לד) וי"א שיוצא - דע דבכל מקום
דאמרינן דיוצא בלע"ז היינו שעכ"פ תיבת האחשתרנים בני הרמכים יקרא לפניהם
בלשה"ק:
(לה) בשני לשונות - כגון מקצת המגילה
בלשון אחד ומקצתה בלשון אחרת:
בית יוסף אורח חיים סימן
תרצ
יא וראיתי שכתב הריב"ש ז"ל (סי' שפח) דהשתא אין יוצאין ידי חובתן
במגילה הכתובה בלשון לעז ואפילו קראה ללועזות המכירין באותו לשון משום דאמרינן בגמרא
(שם) אטו אנן אחשתרנים בני הרמכים (אסתר ח י) מי ידעינן ואף על פי שאנו לועזים לושפוט"ש
פיגו"ש דילא"ש ייגוא"ש אין ידוע שזה לעז של תיבות הללו דאי חכמי התלמוד
לא ידעי אנן מנא ידעינן. ולי נראה דשפיר מצי נפיק בה ידי חובתיה ויקראנה כולה בלעז
מתוך הכתב הכתוב בלשון לעז וכשיגיע לאותן התיבות יאמרם בלשון המקרא האחשתרנים בני הרמכים
ואף על פי שהשומע אינו מכיר לשון הקודש יצא כדבסמוך ואף על פי שנמצא שקראה בב' לשונות
לא אשכחן שיפסל מקרא מגילה בכך ולענין כתיבת תיבות הללו במגילה אפילו הן כתובות בלעז
לית לן בה דלא גרע מהשמיט בה הסופר אותיות או פסוקים וקראן הקורא על פה דיצא. אחר שכתבתי
זה ראיתי תשובת הר"ן להריב"ש (שו"ת הריב"ש סי' שצ) על זה וכתב
בסוף דבריו אין ספק כי הלעז ההוא משובש ופוסל הקריאה לגמרי ע"כ ולא הזכיר שום
תיקון בדבר וגם מהטעם שיבא בסמוך כתב למחות מלקרותה לנשים בלעז וכן ראוי לעשות:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תרצ
סעיף יא
ויש למחות ביד הקוראים לנשים המגילה בלשון לעז, אע"פ
שכתובה בלשון בלעז.
משנה ברורה סימן תרצ
(לז) יש למחות ביד וכו' - טעם הדבר
משום דהגברים הקוראים מבינים לה"ק ויש לחוש לדעת הפוסקים שסוברים דהיכי שהוא מבין
לה"ק אינו יוצא בקריאה בלע"ז וממילא אינו יכול להוציא בקריאה זו אף למי שאינו
מבין לה"ק וכנ"ל ועוד משום האחשתרנים בני הרמכים שאינו ידוע בלע"ז שלהן
וא"ת יקרא האחשתרנים בני הרמכים בלה"ק י"ל דאסור לכתחלה לקרותו בשתי
לשונות:
(לח) אע"פ שכתובה בלע"ז
- דאי לא כתובה בלע"ז רק מעיין ומתרגם בלע"ז הוי ליה קורא בע"פ וכדלעיל
ובלא"ה לא יוציא. כתבו האחרונים דאפילו הקוראים בשני ימים להחמיר ג"כ לא
יקראו בלע"ז: