רי"ף מסכת שבועות דף א
אורך השיעור אודיו הוא דקות
רמב"ם הלכות שגגות פרק יא הלכה א
שינוי יש בשגגת טומאת מקדש וקדשיו מה
שאין כן בשאר כריתות, שכל הכריתות כיון ששגג ונודע לו בסוף שחטא אע"פ שלא
היתה לו ידיעה בתחילה הרי זה חייב חטאת, אבל בטומאת מקדש וקדשיו אינו מביא קרבן
עולה ויורד עד שתהיה לו ידיעה לטומאה וידיעה לקודש או למקדש בתחלה וידיעה לטומאה
וידיעה לקדש או למקדש בסוף והעלם בינתיים, כיצד נטמא ונכנס למקדש או אכל קודש,
ואחר כך נודע לו שנטמא ושהיה טמא בשעה שאכל או שנכנס, ושקודש היה זה שאכלו או מקדש
היה זה שנכנס לו, הרי זה פטור מקרבן עד שידע שנטמא [ושזה קודש] ושזה מקדש קודם
שיכנס או קודם שיאכל, כיצד נטמא וידע שנטמא וידע שזה מקדש ושזה קודש, ואחר כך
נעלמה ממנו הטומאה ושכח שנטמא ונכנס למקדש או אכל קודש, והוא יודע שזה מקדש ושזה
קודש, או ששגג ושכח שזה מקדש או שזה בשר קודש והוא יודע שהוא טמא ונכנס או אכל, או
ששגג או שכח שנטמא ושכח שזה בשר קדש ושזה מקדש ונכנס או אכל ואחר כך נודע לו דברים
שנתעלמו ממנו, הרי זה מביא קרבן עולה ויורד בכל צד וצד משש מחלוקות אלו, ומניין
שדין שגגת מקדש וקדשיו כך הוא, שהרי בשאר שגגות נאמר בעשותה אחת ממצות ה' אשר לא
תעשינה ואשם או הודע אליו חטאתו אשר חטא, כיון שידע בסוף אע"פ שלא ידע בתחילה,
ובטומאת מקדש וקדשיו נאמר ונעלם ממנו והוא ידע ואשם מאחר שנאמר ונעלם ממנו מכלל
שהיתה שם ידיעה בתחילה ונאמר והוא ידע [ואשם] הא למדת שהוא צריך ידיעה בתחילה
וידיעה בסוף והעלם בינתיים.
רמב"ם הלכות שגגות פרק יא הלכה ט
טומאת מקדש וקדשיו שהיה לה ידיעה
בתחלה ולא היה לה ידיעה בסוף שעיר של יום הכפורים הנעשה בפנים ויום הכפורים תולין
עד שיודע לו ויביא קרבן עולה ויורד, ושאין בה ידיעה בתחילה אבל יש בה ידיעה בסוף
שעיר הנעשה בחוץ ביום הכפורים ויום הכפורים מכפרין, ועל שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא
בסוף שעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים מכפרין, ועל זדון טומאת מקדש וקדשיו פר כהן
גדול של יום הכפורים מכפר אם היה המזיד מן הכהנים, ואם היה מישראל דם שעיר הנעשה
בפנים ויום הכפורים מכפר, שנאמר וכפר על הקדש מטומאת בני ישראל.
רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים
פרק ב הלכה ה
בשבתות ובימים טובים מתפלל שבע ברכות
בכל תפלה ותפלה מארבע תפלות של אותו היום, שלש ראשונות ושלש אחרונות וברכה אמצעית
מעין אותו היום, בשבתות חותמין בברכה אמצעית מקדש השבת, וברגלים חותם בה מקדש
ישראל והזמנים, ואם היה שבת ויום טוב חותמים בה מקדש השבת וישראל והזמנים, בראש
השנה חותמין בה מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הזכרון, ואם היה שבת חותם בה
מלך על כל הארץ מקדש השבת וישראל ויום הזכרון.
שולחן ערוך אורח חיים סימן תקפב סעיף
ו
*] אומר בתפלה: ותתן לנו את יום
הזכרון הזה, (יח) ה ואינו מזכיר ראש חודש.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן תקפב סעיף ו
(יח) ואינו מזכיר ר"ח -
דכשאומרים יום הזכרון [יא] קאי נמי אר"ח דקרי זכרון דכתיב ובמועדיכם ובראשי
חדשיכם וגו' והיה לכם לזכרון:
רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק ד הלכה יא
היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי
לא יפרוש מיד והוא בקישויו שהנאה לו ביציאתו כביאתו, ואם פירש והוא בקישויו חייב
כרת כמו שבעל נדה והוא הדין בשאר עריות, אלא כיצד יעשה נועץ צפרני ז רגליו בקרקע
ושוהה ואינו מזדעזע עד שימות האבר ואחר כך נשמט ממנה.
בית יוסף יורה דעה סימן קפה
אות ד ד"ה היה משמש
ד היה משמש עם הטהורה ופירסה
נדה לא יפרוש וכו'. משנה וגמרא בפרק ב' דשבועות (יז:, יח.) ומפרש טעמא שלא יפרוש
עד שימות האבר מפני שיציאתו הנאה לו כביאתו וכתב הרמב"ם בפרק ד' (איסו"ב
הי"א) שאם פירש והוא בקישויו חייב כרת והטעם שצריך לנעוץ ציפרניו בקרקע נראה
דהיינו מפני שאם לא עשה כן כל עוד שאינו פורש הוא נהנה וזה לשון הרמב"ם בפרק
ד' נועץ ציפרני רגליו בקרקע ושוהה ואינו מזדעזע עד שימות האבר ואח"כ נשמט
ממנה וזה לשון סמ"ג (לאוין קיא דף לז ע"ג) נועץ ציפרני רגליו בקרקע ושוהה
ומזדעזע ומפנה לבו בפחד ורתת גדול עד שימות האבר ואחר כך נשמט ממנה ע"כ
והמרדכי כתב בריש מסכת שבועות (סי' תשל) נועץ ציפרניו כלומר יעמיד עצמו בלא דישה
עד שימות האבר ע"כ וזהו אינו מזדעזע שכתב הרמב"ם, ו מזדעזע שכתב
סמ"ג היינו שימלא פחד ורתת מאימת הקב"ה על העבירה שבאה לידו אבל זה
פשיטא שלא יזדעזע ממש דאם כן הרי הוא דש ונמצא גומר הביאה באבר חי ובהדיא כתב
ושוהה דהיינו לומר שישהה מלדוש וזה פשוט: כתב המרדכי בריש מסכת שבועות (שם) בשם
הר"מ (דפוס פראג סי' תרכב) ששאלת על האשה ששימשה שלא בשעת וסתה במה תתכפר לפי
שלמחרת שימושה מצאה דם על הסדין לא ידענא מאי תיבעי לך חדא דאונס הוא ורחמנא פטרה
כדמשמע בפרק ידיעות הטומאה (שבועות יח.) ועוד דבפרק קמא דנדה (יא:) אמרינן גבי
בעלה לא החמירו עליה לבדוק אלא בזמן דאיכא טהרות וא"כ מאי כפרה שייך כאן.
ובתשובות הרא"ש כלל כ"ט (סי' ב) על אשה ששימשה שלא בשעת וסתה בלא בדיקה
ובשחרית מצאה עצמה טמאה אם אתה נוהג להצריכה כפרה רבינו מאיר ז"ל (שו"ת
מהר"ם דפוס לבוב סי' קצא, ותשב"ץ קטן סי' תעה) לא היה מטיל עליה שום דבר
כי בפרק ב' דשבועות (יח.) קאמר אי שלא בשעת וסתה אנוס הוא ואם אתה מצריכה כפרה לבו
נוקפו ופורש ועוד זו האשה לאחר תשמישה ראתה עכ"ל. וגם הרמב"ם כתב בפרק
ה' מהלכות שגגות (ה"ו) הבא על אשתו שלא בשעת וסתה וראתה דם בשעת תשמיש הרי
אלו פטורים מקרבן חטאת מפני שזה כאונס הוא ולא שוגג ונראה שטעמו מהא דקאמר בפרק
שני דשבועות אי שלא בשעת וסתה אנוס הוא ומיהו אפשר דהא דחשיב ליה הרמב"ם
כאונס היינו בשבדקה לפני תשמיש אבל אם לא בדקה קודם תשמיש לא חשיב לה כאונס דכיון
שהוא סובר דאם אין לה וסת אסורה לשמש עד שתבדוק ואפילו יש לה וסת דרך הצנועות
לבדוק כמו שיתבאר בסימן שאחר זה כל שלא בדקה לאו אונס הוא: וכתב עוד המרדכי במסכת
שבועות (סי' תשנד) שהשיב הר"מ על מי שפירסה אשתו נדה בשעת תשמיש ופירש באבר
חי זה האיש שגג בשגגת כרת ומאחר ששוגג היה די לו לבעל שיתענה וזה הדבר אירע בעשירי
לאייר ויש לו להתענות בכל שבוע יום אחד עד ראש השנה ולאכול בשר ולשתות יין אם ירצה
ואם לא יוכל להתענות יתן י"ב פשיטים לצדקה אבל אשתו אינה צריכה כפרה:
שולחן ערוך יורה דעה סימן קפה
סעיף ד
היה משמש עם הטהורה (ט) ואמרה
לו: נטמאתי, ופירש מיד, חייב כרת, שיציאתו הנאה לו כביאתו. (י) כיצד יעשה, נועץ
צפרני רגליו בארץ, (יא) ושוהה בלא דישה, עד שימות האבר, ופורש באבר מת. הגה: וימלא
פחד ורתת על העבירה שבאה לידו. (ב"י בשם סמ"ג). ולא יסמוך עליה, רק
יסמוך על רגליו וידיו, שלא יהנה ממנה. יא] ואם פירש ממנה בקשוי ובשוגג, שלא ידע
שאסור לפרוש ממנה, (יב) יתענה מ' יום, ואינן צריכין להיות רצופים, רק כל שבוע שני
ימים, כגון שני וחמישי, (יג) ובליל התענית אסור ביין ובשר. ואם לא יוכל להתענות,
יפדה כל יום בממון שיתן לצדקה, כפי ערך ממון שיש לו, כי עשיר יתן יותר קצת מעני,
ויש להחמיר בתשובתו. וכל המרבה לשוב, זכות הוא לו. (פסקי מהרא"י סימן ס')
(יד) והאשה אינה צריכה כפרה. יב] ואם שמשה שלא בשעת וסתה, ומצאה אחר התשמיש דם,
אפילו נמצא על עד שלו, מקרי (טו) אונס, יג] אפילו לא בדקה תחלה. וא"צ כפרה לא
הוא ולא היא (מרדכי והרא"ש כלל כ"ט בשם מהר"ם).
רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק ד הלכה יב
אסור לו לאדם לבא על אשתו ח
סמוך לוסתה שמא תראה דם בשעת תשמיש שנא' והזרתם את בני ישראל מטומאתם, וכמה, אם
היה דרכה לראות ביום אסור ט לשמש מתחלת היום, ואם היה דרכה לראות בלילה אסור לשמש
מתחלת הלילה.
שולחן ערוך יורה דעה סימן קפד
סעיף ב
בשעת וסתה, ה (ב) צריך (ג)
לפרוש ממנה (ד) <ב> עונה אחת, ו <ג> ולא משאר (ה) קריבות אלא מתשמיש
(המטה) בלבד. אם הוא ביום, (ו) פורש ממנה ז (ז) אותו היום כולו אפילו אם הוסת
בסופו, ומותר מיד בלילה שלאחריו, וכן אם הוא בתחלתו, פורש כל היום ומותר כל הלילה
שלפניו. וכן הדין אם הוא בלילה, פורש כל הלילה ומותר ביום שלפניו ולאחריו, ד] בין
שקבעה וסת בג"פ או בפ"א. הגה: ה] וכל זה לא מיירי אלא בוסת התלוי בימים
ח אבל לא בוסת התלוי <ד> בשינוי הגוף (ב"י בשם הראב"ד), וע"ל
סימן קפ"ט. ט ו] ואשה (ח) שמשנית וסתה להקדים ב' או ג' ימים, או לאחר כשמגיע
זמן וסתה, צריך לפרוש ממנה ב' או ג' ימים קודם או אחריו. (הגהות מיימוני פ"א
דהלכות איסורי ביאה). וע"ל סי' קפ"ט.
ש"ך על שולחן ערוך יורה
דעה סימן קפד סעיף ב
ה צריך לפרוש כו' - היינו
מדרבנן כן הסכמת רוב הפוסקים והאחרונים דוסתות דרבנן:
ו ולא משאר קריבות - משמע
אפילו חיבוק ונשוק שרי כמו שפסק ב"י ממשמעות הפוסקים ודלא כת"ה
וכ"נ דעת הרב בסעיף י' וכן פסק הב"ח אלא שמסיים מיהו נראה דהמחמיר באלה
תע"ב:
ז אותו היום כו' - כתב
הג"מ בשם אביאסף וכמה עונה יום או לילה ביומי ניסן ותשרי וחצי יום וחצי לילה
ביומי תמוז וטבת עכ"ל וב"י דחה דבריו מאחר שהפוסקים לא הזכירוה וגם
לישנא דש"ס משמע דלא קפיד אלא על היום או על הלילה לא על השעות כו' והמעדני
מלך דפ"ק דנדה והב"ח השיגו עליו דדברי האביאסף נכונים ומבוארים
בש"ס פרק תינוקת (דף ס"ה ע"ב) עכ"ד וכן מצאתי בראב"ן
סימן שי"ח כהאביאסף ומה שלא הזכירוהו הפוסקים אין ראיה דבסתם יום ובסתם לילה
מיירי ואה"נ דבתקופת תמוז וטבת יש לחשוב שעות זמניות וכה"ג מצינו בכמה
דוכתי בש"ס ופוסקים כגון לענין ק"ש בא"ח ר"ס נ"ח ולענין
חמץ בע"פ בא"ח סימן תמ"ג ס"א בהג"ה ולענין חישוב תקופות וכה"ג
טובי ובא"ז כתב וז"ל פורש ממנה כל אותו יום והלילה שלפניו וכן להיפך
עכ"ל ועיין בראב"ן סימן שי"ח ובש"ס פרק האשה סוף דף ס"ג
ודוק נ"ל דדעת ראב"ן דודאי אם יש לה וסת קבוע ביום כגון שיש לה וסת
לראות לעולם בתחילתו או לעולם באמצעיתו או לעולם בסופו א"צ לפרוש אלא אותו
היום ולא לפניו ובהכי איירי בש"ס ופוסקים אבל אם רגילה לראות ביום ואין לה
שעה קבועה רק לפעמים בתחלתו ולפעמים באמצעיתו ולפעמים בסופו א"כ כל היום וסתה
ודמי כאילו היה וסתה כל היום ודאי דאשה שוסתה כל היום צריכה לפרוש כל לילה שלפניו
ובהכי מיירי הא"ז ובזה מיושב שפיר מה שהקשה הב"י דהא"ז הוא נגד הש"ס
ולפעד"נ להוציא מן הש"ס כמ"ש ודו"ק גם הב"ח כתב שמשמע
שהירא דבר ה' נוהג כהא"ז וגם בהגהת ש"ד סימן ז' הביא דברי הא"ז
במסקנא וכ"כ בא"ו של מהרי"ל בשם מהרי"ל:
ח אבל לא בוסת התלוי בשינוי
הגוף - לבד דא"צ לפרוש אלא זמן הוסת אם אינו בא לזמן ידוע כדלקמן סי'
קפ"ט סכ"ד וכ"ה:
ט ואשה שמשנית כו' - ע"ל
סימן קפ"ט ס"ק ל"ט מ"ש בזה:
רמב"ם הלכות דעות פרק ה הלכה ד
אע"פ שאשתו של אדם מותרת
לו תמיד, ראוי לו לתלמיד חכם שינהיג עצמו בקדושה ולא יהא מצוי אצל אשתו כתרנגול
אלא מלילי שבת ללילי שבת אם יש בו כח, וכשהוא מספר עמה לא יספר בתחלת הלילה כשהוא
שבע ובטנו מלא, א ולא בסוף הלילה כשהוא רעב, אלא באמצע הלילה ב כשיתעכל המזון
שבמעיו, ולא יקל בראשו ביותר ולא ינבל את פיו בדברי הבאי ואפילו בינו לבינה, הרי
הוא אומר בקבלה מגיד לאדם מה שיחו, אמרו חכמים אפילו שיחה קלה שבין אדם לאשתו עתיד
ליתן עליה את הדין, ולא יהיו שניהם לא שכורים ולא עצלנים ולא עצבנים, ולא אחד מהן,
ולא תהיה ישינה, ולא יאנוס * אותה והיא אינה רוצה אלא ברצון שניהם ובשמחתם, ג יספר
וישחק מעט עמה כדי שתתישב נפשה ויבעול בבושה ולא בעזות ויפרוש מיד.
שולחן ערוך אורח חיים סימן רמ
סעיף ז
לא ישמש (לד) בתחלת הלילה ולא
בסופה, כ כדי שלא ישמע קול ב"א ויבא לחשוב באשה אחרת, אלא באמצע הלילה.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רמ סעיף ז
(לד) בתחלת הלילה וכו' - ואם
רואה שיצרו מתגבר עליו ובא לידי הרהורים ויכול לבוא לידי טומאה עי"ז לא יחמיר
בזה [אחרונים]:
שולחן ערוך אבן העזר סימן כה
סעיף ג
לא ישמש בתחלת הלילה ולא
בסופה, אלא באמצעה.
שולחן ערוך אורח חיים סימן רמ סעיף ח
וישמש באימה וביראה,
כמ"ש על ר"א שהיה מגלה טפח ומכסה טפח ודומה כמו שכפאו שד, פי' באימה
וביראה כאלו כפאו שד; וי"מ מגלה טפח ומכסה טפח, שלא היה ממרק האבר בשעת תשמיש
כדי למעט הנאתו; ודומה כמו שכפאו שד, שעושה הדבר באונס. וי"מ: מגלה טפח,
שבאשה, כלומר עכשיו מגלה אותה לצורך תשמיש, ועכשיו מכסה אותה, כלומר שלא היה מאריך
באותה מעשה ודומה לו כמו שבעתו השד ונבעת והניח המעשה, כל כך היה (לה) כא מקצר
בתשמיש. ויש מפרשים: מגלה טפח, על הסינר, שהיתה חוגרת בו, שאף בשעת תשמיש כב היה
מצריכה לחגרה ומגלה רק טפח ממנה, ומכסה מיד כדי למעט הנאתו; וכולהו פירושי איתנהו,
(לו) וצריך בעל נפש ליזהר בהם.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רמ סעיף ח
(לה) מקצר וכו' - עיין
במ"א מש"כ בזה:
(לו) וצריך וכו' - כתבו
התוספות [נדה י"ז] בשם המדרש דהקב"ה שונא המשמש ערום. ודוקא ערום ממש
ומשום דיש לו לאדם להיות צנוע אבל אם מכסה עצמו מלמעלה [יח] ליכא שום חשש בדבר:
שולחן ערוך אבן העזר סימן כה
סעיף ב
ולא יקל ראשו עם אשתו ולא
ינבל פיו בדברי הבאי, אפילו בינו לבינה. הרי הכתוב אומר: מגיד לאדם מה שחו (עמוס
ד, יג) אמרו חכמים ז"ל: אפילו שיחה קלה שבין אדם לאשתו עתיד ליתן עליה את
הדין. ואל יספר עמה ט] בשעת תשמיש י] ולא קודם לכן, כדי שלא יתן דעתו באשה אחרת,
ואם ספר עמה ושמש מיד, עליו נאמר: מגיד לאדם מה שחו (עמוס ד, יג) יא] אבל בענייני
תשמיש יכול לספר עמה, כדי להרבות תאותו, יב] או אם היה לו כעס עמה וצריך לרצותה
שתתפייס, יכול לספר עמה כדי לרצותה. הגה: יג] ויכול לעשות עם אשתו מה שירצה, יד]
בועל בכל עת שירצה א טו] ומנשק בכל אבר שירצה, טז] ובא עליה בין כדרכה בין שלא
כדרכה, או דרך אברים יז] ובלבד שלא יוציא זרע לבטלה (טור). ויש מקילין ואומרים
שמותר שלא כדרכה ב (ב) אפילו אם הוציא זרע, אם עושה באקראי ג ואינו רגיל בכך (גם
זה טור בשם ר"י). ואע"פ שמותר בכל אלה, יח] כל המקדש עצמו במותר לו קדוש
יאמרו לו (דברי הרב). ולא ירבה בתשמיש להיות מצוי אצלה תמיד, שדבר זה פגום הוא מאד
ומעשה בורות הוא, אלא כל הממעט בתשמיש ה"ז משובח, יט] ובלבד שלא יבטל עונה כ]
אלא מדעת אשתו. כא] ואף כשישמש בשעת העונה לא יכוין להנאתו, כב] אלא כאדם הפורע
חובו שהוא חייב בעונתה, ולקיים מצות בוראו בפריה ורביה, כג] ושיהיו לו בנים עוסקים
בתורה ומקיימי מצות בישראל. ולא יבעול אלא מרצונה, ואם אינה מרוצה יפייסנה עד
שתתרצה. כד] ויהיה צנוע מאד בשעת תשמיש. ד ולא ישמש (ג) בפני שום מין אדם, כה]
אפילו קטן, כו] אא"כ הוא תינוק שאינו יודע לדבר.
חלקת מחוקק על שולחן ערוך אבן
העזר סימן כה סעיף ב
(ב) אפי' אם מוציא זרע - עיין
בב"י שכתב ודבר קשה הוא להתיר להכשל בהוצאת זרע לבטלה אפילו באקראי ושומר
נפשו ירחק מזה ומכיוצא בו:
(ג) בפני שום מין אדם - כלומר
אפילו בפני עבדים אע"פ שהם עם דומין לחמור כדאית' בגמ':
בית שמואל על שולחן ערוך אבן
העזר סימן כה סעיף ב
א ומנשק בכל אבר - ל"ד
כל אבר דהא באותו מקום אסור כמ"ש בש"ס וכ"כ הראב"ד והטור:
ב אפילו אם מוציא זרע - ואם
נמצא דם בעד של אשה ויש ספק אם הדם ממנה או ממנו נראה לכאורה דמותר לאיש להוציא
הזרע כדי לברר אם הדם ממנו הוא דהא אין איסור לשמש ולהוציא זרע גם יש להביא ראיה
מש"ס פרק הערל דאי' שם אם ניקב הגיד בדקינן אם נתרפא ומניחים ביה פוקרא כדי
שיוציא זרע, ויש לדחות וצ"ע:
ג ואינו רגיל - אבל רגיל
אפילו אינו מוצי' זרע אסור לשמש שלא כדרכו כדי שלא יבא לידי הוצאת זרע:
ד ולא ישמש בפני שום מין אדם
- אפילו עבדים אע"פ שהם עם הדומה לחמור ולא מהני הפסק מחיצה טור ודוקא כשהוא
נעור אסור אבל אם הוא ישן מותר וכ"כ בט"ז אם הוא בענין שאינו מרגיש
בתשמיש מועיל הפסק מחיצה:
שולחן ערוך אורח חיים סימן רמ סעיף ט
לא יספר עמה בדברים (לז) כג שאינם
(לח) מענייני התשמיש, לא בשעת תשמיש ולא קודם לכן, שלא יתן דעתו באשה אחרת; ואם
סיפר עמה ושימש, אמרו עליו: מגיד לאדם מה שיחו (עמוס ד, יג) אפי' שיחה קלה שבין
אדם לאשתו מגידין לו בשעת הדין.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן רמ סעיף ט
(לז) שאינם וכו' - ואם היה לו כעס עמה
מותר לספר עמה מתחלה כל דברי ריצוי כדי לפייסה וכדלקמיה [פמ"ג]:
(לח) מעניני וכו' - ולפעמים אפילו
מעניני תשמיש ג"כ יש ליזהר שלא לספר מתחלה כגון שהוא איש מחומם ויכול לבוא
עי"ז לידי חטא [אחרונים]: