רי"ף מסכת שבועות דף י

אורך השיעור אודיו הוא דקות

1) אמר הנאת סוכה עלי 1

2) נשבע לישא אשה פלונית.. 2

3) מי שאסר דבר בלא זמן 3

4) מי שנשבע שזרק איש פלוני צרור לים.. 3

5) נשבע שהניח תפילין 6

6) הנשבע לחבירו שהוא יודע לו עדות.. 6

7) הנשבע לחבירו שהעיד לו 7

8) המחוייב בשבועת העדות אינו חייב גם ביטוי 8

9) נשבע על דבר שאין כח בו לעשות.. 8

10) הנשבע באונס.. 9

1) אמר הנאת סוכה עלי

שולחן ערוך יורה דעה סימן רטו סעיף א

א נדרים <א> חלים על דבר מצוה. כיצד, אמר: קונם ב סוכה ג (א) שאני יושב, לולב אני נוטל, אסור לישב בסוכה וליטול לולב. הגה: ויש אומרים שמלקין אותו על שנדר לבטל המצוה, ד <ב> ומתירין לו נדרו ומקיים המצוה (מרדכי ריש שבועות שתים בשם ר"ח); ה א] ויש אומרים דאין מלקות בנדר שוא, רק גבי שבועת שוא (מרדכי מצא בשם ראבי"ה ור"ן ורא"ש בנדרים ועב"י סימן רל"ו), וכן עיקר.

ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן רטו סעיף א

א נדרים כו' - דוקא נדרים אבל לא שבועה כדלקמן סימן רל"ט ס"ד וע"ש דין נדוי:

ב סוכה שאני יושב כו' - אבל אם אמר הנאת סוכה עלי מותר לישב בסוכה דמצות לאו ליהנות נתנו וכ"כ הר"ן, ב"ח וכ"כ הט"ו בא"ח סי' תקפ"ו ס"ה גבי שופר ועיין בתשובת מנחם עזריה סי' ל"א:

ג שאני יושב - ולא הוי דבר שאין בו ממש כיון דמזכיר שם החפץ הנאסר, ר"ן בשם התו' ומביאו הב"ח וע"ל סי' רי"ג וע"ל סי' רל"ט ס"ד:

ד ומתירין לו נדרו כו' - כתב הדרישה משמע שסובר שאפילו בסוכה או שנדר בפירוש להתענות בשבת וי"ט מתירין לו כו' שאומרים לו אלו היית יודע שאסור להצטער בשבת וי"ט כו' וכיוצא בזה וכן משמע בא"ח סי' תק"ע וכן עיקר וכן משמע מדברי הב"ח:

ה וי"א דאין כו' - מיהו נראה דהיו מכין אותו מכת מרדות כדכתב הרא"ש בנדרים ס"פ רבי אליעזר והוא ע"פ הירושלמי ובהכי נ"ל ליישב דברי ראבי"ה שאין סותרין זא"ז שכתב במרדכי ריש שבועות בשם ראבי"ה דאין מלקות בנדר ואחר כך כתב אבל במקומות אחרים מצאתי בשם ראבי"ה שצוה להלקות את רבי ישראל שנדר שלא יחזור ההלכה לאחיו למחר פתח לו בחרטה וצוה להלקותו לאחר שהותר לו נדרו עכ"ל דמה שצוה להלקות את רבי ישראל היינו מכת מרדות מדרבנן דהא מלקות אינו נוהג עכשיו, כן נ"ל:

2) נשבע לישא אשה פלונית

שולחן ערוך יורה דעה סימן רלו סעיף ב

יש דברים שאפילו שיקר בשבועתו אינו חייב קרבן, כגון שנשבע <ד> לקיים המצוה ולא קיים, או שנשבע להרע לפלוני, כגון להכותו או לקללו. ג (ה] אבל אם נשבע להכות עצמו, ו] אע"פ שאינו רשאי, חיילא שבועה) (ב"י בשם הר"ן פ"ג דשבועות). ז] ונשבע (ג) שיעשה חבירו דבר פלוני, כגון שיזרוק פלוני צרור לים או שלא יזרוק, וכיוצא בו; ד ח] אבל עבירה איכא בכל דבר שמשקר בשבועתו. ה וגם אין לו לישבע על חבירו שיעשה שום דבר, שאינו ברשותו שיעשנו על כל פנים, ואין חבירו מחויב לעשותו, ט] אלא אם כן יקבל שבועתו דהיינו שיאמר: אמן, י] או דבר שעניינו כענין אמן, כגון שאמר: הן, או מחוייב אני בשבועה זו, או קבלתי עלי שבועה זו, וכן כל כיוצא בזה. יא] ואע"פ שלא קבלו אותם האחרים בשבועה, אם קיימו דבריו ו <ה> הרי אלו משובחים. הגה: ז יב] וכ"ש שהנשבע עצמו צריך לקיים שבועתו, אם אפשר, אע"פ שבתחלה היה שבועת שוא. כגון שנשבע לישא אשה פלונית, ושמא לא תתרצה ואיכא שבועת שוא, <ו> מכל מקום כשהיא רוצה, צריך לקיים שבועתו (מהרי"ק שורש כ"ב /נ"ב/). יג] ח וי"א דבכי האי גוונא לא מקרי שבועת שוא, רק שבועת ביטוי, דהנשבע ליתן דבר לחבירו והוא אינו רוצה לקבלו, פטור משבועתו, וה"ה אם אינה רוצה להנשא לו, ולכן לא הוי רק שבועת ביטוי (כ"מ מתשובת ריב"ש סימן שפ"ז הביאו הב"י).

ט"ז על שולחן ערוך יורה דעה סימן רלו סעיף ב

(ד) לקיים המצוה. - שבזה אין בידו לעבור עליה והואיל וליתא בלאו ליתא בהן:

(ה) הרי אלו משובחין. - שלא הרגילו להוציא שבועה לשוא:

(ו) מכל מקום כשהיא רוצה כו'. - ואם אינה רוצה הוא חייב משום שבועת שוא שבשעה שנשבע שישאנה נשבע לשוא שהרי אין בידו לכופה לכך ונראה דמודה דעה זאת באתן מנה לפלוני שאין שם שבועת שוא שהרי יש בידו הנתינה עכ"פ ואם לא ירצה חבירו לקבלו הרי הוא לא נשבע על הקבלה משא"כ בשבועה שישאנה שאי אפשר לו כלל לקיים הנשואין כל שהיא מעכבת והי"א ס"ל דגם שבועה שאשאנה לא הוה לשוא דהוא דומיא לאתן רק שחייב לתבעה שתנשא לו ואם לא תרצה לא נתבטלה שבועתו כלל ואין עליו עונש כי לא נתחייב אלא להנאת המפציר בו שיתן לו מנה או שישא את האשה הזאת ואם הם אינם רוצים נקי הוא כן הוא תוכן דברי ריב"ש סימן שפ"ז שהוא בעל היש אומרים כאן ואם אמר שבועה שלא אשא שום אשה זולת פלונית ואחר כך לא רצתה לישאנו לכאורה יכול לישא אחרת בלא התרה שהרי מצוה לישא אשה והוא נשבע לבטל את המצוה דלא חיילא אבל מדברי הר"ן שהבאתי בסימן רל"ח סעיף ו' למדתי שצריך התרה דחיילא השבועה מחמת כולל דהא כל שהיא תרצה להנשא חל עליו איסור אחרת משום הכי גם עכשיו שהיא אינה רוצה מכל מקום השבועה חלה וצריך התרה כן נראה לי ואע"ג דבלאו הכי יש כולל כיון שחל על נשים שלא יוכל לקיים מצות פריה ורביה כמ"ש רמ"א סי' רל"ט סעיף ח' מ"מ נפקא מיניה אם נשבע בפירוש מכל אשה שהיא בת בנים:

פתחי תשובה על שולחן ערוך יורה דעה סימן רלו סעיף א

(ב) או שאתן - עיין במשנה למלך פ"א מהלכות שבועות דין ב' שנסתפק באומר שבועה שיקח פלוני מנה ממני אי הויא שבועת ביטוי דומיא דאתן או הוי שוא דומיא דיזרוק ע"ש ועיין בסעיף ב' בהג"ה:

3) מי שאסר דבר בלא זמן

שולחן ערוך יורה דעה סימן ריט סעיף ג

מי (ב) שאסר דבר אחד עליו בלא זמן, ד <א> אסור בו לעולם.

ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן ריט סעיף ג

ד אסור בו לעולם כו' - כתוב בד"מ שנראה מהגמ"ר דשבועות דדוקא בנדר אמרינן הכי כיון דאסר חפצים עליו אבל שבועה דאסר נפשיה אחפצא דמי לנזירות דסתמא ל' יום מיהו מסיק שם בשם הרא"ש ס"פ שבועות שתים דגם בשבועה אסור לעולם וכן מבואר בהרא"ש שם והשתא ניחא דל"ק מה שכתב הב"ח כ"כ הרא"ש ס"פ שבועות שתים מסברא ולפע"ד דין זה מבואר פ"ק דנדרים דף ד' כו', דבש"ס אין מבואר רק בנדרים והרא"ש מיירי בשבועות וכ"כ הרב לקמן סי' רל"ז ס"ד בשבועה דאם נשבע סתם אסור לעולם:

ט"ז על שולחן ערוך יורה דעה סימן ריט סעיף ג

(א) אסור בו לעולם. - ואע"ג דגבי נזירות אמרינן סתם נזירות ל' יום שאני בנדר שכולל בו נדרי הקדש ונדרי איסור וכשם שהמקדיש בהמה למזבח קדושה עולמית ה"נ בנדרי איסור כן כתב הר"ן בנדרים דף ד' ובהגהות מרדכי דשבועות כתב וז"ל דלגבי נזירות איתסר מן חפצא הלכך סברא הוא שלא שיעבד עצמו אלא בפחות שיוכל אבל נדרים אוסר חפצא עליו הלכך לא גמרינן מנזיר עכ"ל. וכתוב בד"מ וצ"ע לפי זה אם אוסר עצמו בשבועה אם לומדים מנזירות דלא ליתסר רק ל' יום עכ"ל וספיקא דרמ"א הוה גם לפי טעם הר"ן דהא בשבועה לא שייך טעם דהר"ן דהקדש אינו כלול בשבועה. ומ"מ נראה ברור דגם בשבועה אסור לעולם מדתני' סוף פ"ק דנדרים חומר בנדרים מבשבועה שחלין על דבר מצוה כרשות ואם איתא היה לו לחשוב גם זאת דבנדרים אסור לעולם משא"כ בשבועה אלא פשוט שבשבועה ונדרים שוין בזה מאיזה לימוד:

4) מי שנשבע שזרק איש פלוני צרור לים

רמב"ם הלכות שבועות פרק ה הלכה א

מי שנשבע שזרק איש פלוני צרור לים והוא לא זרק, או שלא זרק והוא זרק, הרי זה חייב בשבועת בטוי, ואף על פי שאינו בלהבא שהרי אינו יכול להשבע שיזרוק ושלא יזרוק איש פלוני, וכל מי שנשבע על אחרים שיעשו כך וכך או לא יעשו אפילו היו בניו או אשתו אינו חייב בשבועת בטוי, שהרי אין בידו לא לקיים ולא לבטל, ומכין אותו מכת מרדות שהרי אין בידו לקיים שבועה זו ונמצא גורם לשבועת שוא.

רמב"ם הלכות שבועות פרק ה הלכה ב

ולמה אינו לוקה משום שבועת שוא שהרי אפשר לאותן אחרים שישמעו ממנו ותתקיים שבועתו, ונמצא כשמתרים בו בעת שנשבע התראת ספק שאין לוקין עליה אלא אם כן היה לאו שבו מפורש בתורה כמו שיתבאר בהלכות סנהדרין, ואין אותן אחרים נזקקין לקיים דברי זה הנשבע אלא אם כן ענו אמן כמו שבארנו.

כסף משנה הלכות שבועות פרק ה הלכה א

מי שנשבע שזרק איש פלוני צרור לים וכו'. בפ"ג דשבועות (דף כ"ה) פלוגתא דרב ושמואל ופסק כרב באיסורי:

וכל מי שנשבע על אחרים שיעשו כך וכך וכו' אינו חייב בשבועת ביטוי. (שם) אמרינן דזרק פלוני צרור לים ולא זרק ליתיה בלהבא ופירש"י ליתיה בלהבא יזרוק פלוני או לא יזרוק אין זה שבועת ביטוי אלא שבועת שוא שהרי אין פלוני ברשותו לזרוק ושלא לזרוק. וכתב הריב"ש דעת רש"י שאע"פ שהיא שבועת ביטוי לוקה עליה משום שוא אבל דעת הרמב"ם לפי הנראה מדבריו שיזרוק פלוני אע"פ שאינה שבועת ביטוי לקרבן מכלל איסור לאו לא יצאת אלא שאינו לוקה עליו לפי שהיא התראת ספק ואינה שבועת שוא לפי שאפשר שיזרוק פלוני ונמצא שלא נתבטלה שבועתו ולכן אינו לוקה משום שבועת שוא ומשום שבועת שקר ג"כ אינו לוקה לפי שהיא התראת ספק. ונראה שדעתו ז"ל שחיוב זה תלוי ועומד שאם יזרוק פלוני נתקיימה שבועה למפרע ואם לא יזרוק נתבטלה למפרע משעה שיצאה מפיו וכיון שכן אינה בכלל שוא שאין שוא אלא לשעבר כדאמרינן מה שוא לשעבר ואינו לוקה משום שקר לפי שהיא התראת ספק שאפשר שיזרוק ומ"מ הורה ז"ל שאע"פ שאינו לוקה מן התורה מכין אותו מכת מרדות לפי שגרם לשבועת שוא, ונ"ל שבועת שקר אלא שקרא אותה שבועת שוא לפי שהיא דומה לשבועת שוא עכ"ל. ומ"ש רבינו שאין לוקין על התראת ספק אא"כ היה לאו שבו מפורש בתורה כמו שיתבאר בהלכות סנהדרין יש לתמוה שלא מצאתי לו ז"ל שכתב בזה אלא בפרק ט"ז מהלכות הנזכרות כתב על לאו שניתק לעשה וכו' אע"פ שהתראה בספק היא שאם יקיים יפטר התראת ספק התראה היא עכ"ל. ולא חילק שם בין לאו מפורש לשאינו מפורש. ואפשר שמ"ש כמו שיתבאר בהלכות סנהדרין לא קאי אלא למאי דמשמע מדבריו שיש התראת ספק שלוקין עליה וכאן השמיענו שאם אין לאו שבו מפורש בתורה אין לוקין עליה ומ"מ צריך לדעת מנין לו לרבינו חילוק זה:

שולחן ערוך יורה דעה סימן רלו סעיף א

נפש כי תשבע (א) לבטא בשפתים (ויקרא ה, ד) היינו שנשבע א] בין על דבר שעבר, ב] כגון שנשבע שאכל ולא אכל או שלא יאכל ואכל, בין על דבר שהוא להבא, כגון שאוכל ואינו אוכל או <א> שלא אוכל ואוכל, ג] וכן כל דבר אפילו אין בו לא הרעה ולא הטבה, כגון <ב> שזרקתי לים ולא זרקתי או שאזרוק ולא אזרוק, ואפילו בדבר שאין בו ממש, כגון שישנתי ולא ישנתי או שאישן א ולא אישן, ואפילו בדבר שאינו יכול לעשותו אלא ע"י אחרים, כגון שנתתי לפלוני או שלא נתתי, (ב) או שאתן לפלוני או שלא אתן, ד] ואפילו נשבע על אחרים כגון שזרק פלוני צרור לים או שלא זרק, כל אלו <ג> שבועות ביטוי הן, ואם שיקר בשבועתו ב חייב קרבן.

ט"ז על שולחן ערוך יורה דעה סימן רלו סעיף א

(א) שלא אוכל. - פי' על זמן שאפשר בלא אכילה דאל"כ הוה ליה תיכף שבועת שוא כיון דלא אפשר וכמ"ש סימן רל"ב סעיף ה' אמר כל פירות שבעולם עלי כו' וכ"כ הרא"ש סוף פ"ג דשבועות:

(ב) שזרקתי לים ולא זרקתי. - פי' או לא זרקתי ועבר על שבועתו כפי מה שהיא:

(ג) שבועות ביטוי. - פי' שאלו נכללים בכלל נפש כי תשבע לבטא בשפתים וגו' והיינו כל דבר שבידו לעשותו דכתיב ביה להרע או להיטיב מה הטבה רשות אף הרעה רשות דהיינו לעצמו כגון שלא אוכל משא"כ דבר שביד אחרים שכ' אחר כך וכן הרעה לאחרים אינה בפסוק של ביטוי אלא נכללים בשבועת שוא ואין שם קרבן אלא עבירה היא בידו:

שולחן ערוך יו"ד רלו ב

יש דברים שאפילו שיקר בשבועתו אינו חייב קרבן, כגון שנשבע <ד> לקיים המצוה ולא קיים, או שנשבע להרע לפלוני, כגון להכותו או לקללו. ג (ה] אבל אם נשבע להכות עצמו, ו] אע"פ שאינו רשאי, חיילא שבועה) (ב"י בשם הר"ן פ"ג דשבועות). ז] ונשבע (ג) שיעשה חבירו דבר פלוני, כגון שיזרוק פלוני צרור לים או שלא יזרוק, וכיוצא בו; ד ח] אבל עבירה איכא בכל דבר שמשקר בשבועתו. ה וגם אין לו לישבע על חבירו שיעשה שום דבר, שאינו ברשותו שיעשנו על כל פנים, ואין חבירו מחויב לעשותו, ט] אלא אם כן יקבל שבועתו דהיינו שיאמר: אמן, י] או דבר שעניינו כענין אמן, כגון שאמר: הן, או מחוייב אני בשבועה זו, או קבלתי עלי שבועה זו, וכן כל כיוצא בזה. יא] ואע"פ שלא קבלו אותם האחרים בשבועה, אם קיימו דבריו ו <ה> הרי אלו משובחים. הגה: ז יב] וכ"ש שהנשבע עצמו צריך לקיים שבועתו, אם אפשר, אע"פ שבתחלה היה שבועת שוא. כגון שנשבע לישא אשה פלונית, ושמא לא תתרצה ואיכא שבועת שוא, <ו> מכל מקום כשהיא רוצה, צריך לקיים שבועתו (מהרי"ק שורש כ"ב /נ"ב/). יג] ח וי"א דבכי האי גוונא לא מקרי שבועת שוא, רק שבועת ביטוי, דהנשבע ליתן דבר לחבירו והוא אינו רוצה לקבלו, פטור משבועתו, וה"ה אם אינה רוצה להנשא לו, ולכן לא הוי רק שבועת ביטוי (כ"מ מתשובת ריב"ש סימן שפ"ז הביאו הב"י). "ב וכ' שבו מפורש בתורה והוא טעות מפורסם ודברי לח"מ דחוקים מאד וז"ש וגם אין כו' ר"ל אף שאינו לוקה וגם אפשר שיתקיים מ"מ שמא לא יתקיים ואיסורא דאורייתא מ"מ איתא:

ש"ך יורה דעה סימן רלו ס"ק ד

ד אבל עבירה איכא - ומלקות נמי איכא וזהו שבועת שוא:

ביאור הגר"א יורה דעה סימן רלו ס"ק ח

[ח] אבל עבירה כו'. בהנך דלעיל לוקה משום שוא כמש"ש במתני' אלא בסיפא לישבע על חבירו כתב הרמב"ם דאינו לוקה ע"ש ודבריו תמוהין מאד וכבר נתקשו בזה הכ"מ והלח"מ אבל העיקר שאינו לוקה כיון דמתלי עד שיקיים חבירו ה"ל לאו שאין בו מעשה כמו באוכל ככר זו היום כו' לר' יוחנן שם ג' ב'. ותיקון דברי הרמב"ם הוא כך דהוי התראת ספק ר"ל דאם היה ידוע שלא יעשה חבירו הוי שבועת שקר או שוא והיה לוקה ואח"כ הוי לאו שאין בו מעשה ואין לוקה וכצ"ל שם בפ"ה ה"ב ונמצא כשמתרים בו בעת שנשבע התראת ספק ואח"כ הוא לאו שב"מ ואין לוקין עליה כמ"ש בהלכות סנהדרין ונתחלף שם וכן הר"ת שב"מ נתחלף וכ' שמ שולחן ערוך יורה דעה סימן רלו סעיף ב

5) נשבע שהניח תפילין

רמב"ם הלכות שבועות פרק ה הלכה יט

נשבע שהניח תפילין היום או לא הניח, שנתעטף בציצית או לא נתעטף הרי זה שבועת ביטוי לשעבר, שזה מגיד דבר שנעשה ולא נשבע על המצוה לא לקיימה ולא לבטלה.

רדב"ז הלכות שבועות פרק ה הלכה יט

נשבע שהניח תפילין וכו'. אע"ג דליתיה בלא אניח חייב משום שבועת ביטוי הואיל ואיתיה בהן ולאו:

6) הנשבע לחבירו שהוא יודע לו עדות

רמב"ם הלכות שבועות פרק ט הלכה יח

הנשבע לחבירו שהוא יודע לו עדות ונמצא שאינו יודע לו עדות הרי זה פטור ואין כאן לא שבועת העדות ולא שבועת ביטוי, מפני ששבועת ביטוי אינה אלא בדבר שיש בו לאו והן, ואם יאמר שבועה שאיני יודע לך עדות אין זה שבועת ביטוי אלא שבועת העדות, הואיל ולאו זה שיש בה אינה שבועת ביטוי, כך הן שבה שהוא הנשבע שיודע לו עדות אינו שבועת ביטוי.

רדב"ז הלכות שבועות פרק ט הלכה יח

הנשבע לחבירו שהוא יודע לו עדות וכו'. זה מבואר פרק שבועות תניין דכל דליתיה בהן ולאו לא מחייב משום שבועת ביטוי והכא נמי כיון דליתיה בלאו דהא אלאו דידיה לא מיחייב משום שבועת ביטוי אלא משום שבועת העדות לא מיחייב משום הן דידיה דהיינו שאני יודע לך עדות ונמצא שלא היה יודע לו עדות אע"ג דנשבע לשקר פטור:

כסף משנה הלכות שבועות פרק ט הלכה יח

הנשבע לחבירו שהוא יודע לו עדות וכו'. מימרא דאביי בפ"ג דשבועות (דף כ"ה:): ודע דסוגיא דגמרא הכי איתא איתמר שבועה שזרק פלוני צרור לים או שלא זרק רב אמר חייב ושמואל אמר פטור רב אמר חייב (הואיל) ואיתיה בלאו והן ושמואל אמר פטור (הואיל) וליתיה בלהבא וכו' אמר אביי ומודה רב באומר לחבירו שבועה שאני יודע לך עדות ואשתכח דלא ידע ליה דפטור הואיל וליתיה בכלל שאיני יודע לך עדות וכו' בשלמא לשמואל דאמר מילתא דליתיה בלהבא לא מיחייב עליה לשעבר להכי אפקה רחמנא לשבועת העדות מכלל שבועת ביטוי אלא לרב למאי הלכתא אפקה רחמנא (לשבועת העדות מכלל שבועת ביטוי) אמרוה רבנן קמיה דאביי לאחיובי עליה תרתי אמר להו (לאיחיובי) תרתי לא מציתו אמריתו דתניא לאחת מאלה לאחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו שתים ולאביי למאי הלכתא אפקיה רחמנא לכדתניא בכולן נאמר ונעלם וכאן לא נאמר ונעלם לחייב על המזיד כשוגג אמרו ליה רבנן לאביי אימא במזיד מיחייב חדא בשוגג מיחייב תרתי אמר להו לאו היינו דאמרי (לכו) לאחת (משום) אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו (משום) שתים ואי במזיד מי איכא תרתי רבא אמר משום דהוה דבר שבכלל ויצא לידון בדבר החדש אין לך בו אלא חדושו בלבד מכלל דאביי סבר איתא לשבועה בעולם והא אמר אביי מודה רב באומר לחבירו שבועה שאני יודע לך עדות ואשתכח דלא ידע ליה דפטור הואיל וליתיה באיני יודע לך עדות הדר ביה אביי מההיא ואבע"א חדא מינייהו רב פפא אמרה ע"כ בגמרא. ורבינו כתב לעיל בסמוך כל מקום שאמרנו פטור משבועת העדות אבל חייב בשבועת ביטוי וכו' אבל המחוייב בשבועת העדות אע"פ שהוא נשבע על שקר ואע"פ שהוא מזיד אינו חייב משום שבועת ביטוי אלא משום שבועת העדות בלבד שהרי הכתוב הוציא שבועת העדות מכלל שבועת ביטוי וכו' שנאמר לאחת מהנה והרי זה כדברי אביי דאמר להו לרבנן. וא"כ יש לתמוה היאך כתב כאן הנשבע לחבירו שהוא יודע לו עדות וכו' הרי זה פטור וכו' מפני ששבועת ביטוי אינו אלא בדבר שיש בו לאו והן וכו' והיינו אידך מימרא דאביי דאמר מודה רב באומר לחבירו שאני יודע לך עדות שהוא פטור ומאחר שבגמרא הקשו מזו לזו והוצרכו לומר הדר ביה אביי מההיא או דחדא מינייהו רב פפא אמרה נמצא רבינו כמזכי שטרא לבי תרי. וי"ל דרבינו מפרש דכי מקשינן והא אמר אביי שבועה שאני יודע לך עדות דפטור לא מקשה אלא למאי דהוה ס"ד אי לא אתא קרא אבל השתא דאתא קרא דמשום אחת אתה מחייבו ולא משום שתים שפיר איתא לאידך דאמר אביי מודה רב באומר לחבירו שבועה שאני יודע לך עדות דפטור וכך פירש הרי"ף סוגיא זו כפי מה שפירשו בו הרז"ה והר"ן וא"כ שפיר עביד רבינו שפסקן לשתיהן:

7) הנשבע לחבירו שהעיד לו

רמב"ם הלכות שבועות פרק ט הלכה יט

דבר ברור הוא שהנשבע לחבירו שהעיד לו והוא לא העיד או שלא העיד לו והוא העיד הרי זה חייב משום שבועת ביטוי ואין כאן שבועת עדות כלל.

רדב"ז הלכות שבועות פרק ט הלכה יט

דבר ברור הוא וכו'. שאין שבועת העדות אלא להבא שתבואו ותעידוני הילכך יש כאן ביטוי ואיתא בהן ולאו:

כסף משנה הלכות שבועות פרק ט הלכה יט

דבר ברור הוא כו' שהעיד לו והוא לא העיד וכו'. שם העדתי ולא העדתי מחלוקת דלשמואל פטור משום דליתיה בלהבא ולרב חייב והלכתא כוותיה באיסורי:

8) המחוייב בשבועת העדות אינו חייב גם ביטוי

רמב"ם הלכות שבועות פרק ט הלכה יד

כל מקום שאמרנו פטור, פטור משבועת העדות אבל חייב בשבועת ביטוי והוא שנשבע או שענה אמן אם השביעו אחר שהרי נשבע על שקר, אבל המחוייב בשבועת העדות אע"פ שהוא נשבע על שקר ואע"פ שהוא מזיד אינו חייב משום שבועת ביטוי אלא משום שבועת העדות בלבד, שהרי הכתוב הוציא שבועת העדות מכלל שבועת ביטוי לחייב המזיד בה כשוגג בקרבן אבל לא במלקות שנאמר לאחת מאלה, במין אחד ממיני שבועות אתה מחייב הנשבע ואי אתה מחייבו בשני מינין עד שיהיה חייב בדין שבועת העדות ובדין שבועת ביטוי.

רדב"ז הלכות שבועות פרק ט הלכה יד

כל מקום שאמרנו וכו'. כבר כתבנו זה בשבועת הפקדון ותנן וחייבין על זדון השבועה ת"ר בכלם נאמר בהם ונעלם וכאן לא נאמר ונעלם לחייב על השוגג כמזיד ואמרינן בשלהי שבועות אמר רב וכולן פטורים משבועת שומרים וחייבין בשבועת ביטוי ושמואל אמר אף פטורים משבועת ביטוי וקי"ל כרב וכתיב והיה כי יחטא ואשם לאחת מאלה על אחת אתה מחייבו שהוא קרבן ואי אתה מחייבו גם על שבועת ביטוי. וכבר כתבתי למעלה שהדבר תמוה שהעתיקו הכתוב ממלקות החמור והעמידו על קרבן הקל העולה ויורד:

9) נשבע על דבר שאין כח בו לעשות

רמב"ם הלכות שבועות פרק א הלכה ז

רביעית שנשבע על דבר שאין כח בו לעשות, כיצד כגון שנשבע שלא יישן שלשה ימים לילה ויום רצופים, או שלא יטעום כלום שבעה ימים רצופים וכן כל כיוצא בזה, כל הנשבע שבועת שוא מארבע שבועות אלו עובר בלא תעשה שנאמר לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא, ואם היה מזיד לוקה ג ואם היה שוגג פטור מכלום.

שולחן ערוך יורה דעה סימן רלו סעיף ד

נשבע לשנות את הידוע לאדם, כגון י על איש שהוא אשה או על אשה שהוא איש, חייב משום שבועת שוא. וכן אם נשבע לאמת האמת על דבר שהוא ידוע לכל, כגון על <ח> שנים שהם שנים וכיוצא בו; או על דבר שאי אפשר לעשותו, כגון שלא אישן ג' ימים, או שנשבע שלא יאכל ז' ימים, או שנשבע שלא יאכל יא מכל פירות שבעולם, הוי שבועת שוא ומלקין אותו, וישן לאלתר <ט> ואוכל לאלתר. הגה: יז] נשבע סתם שלא ישן ושלא יאכל, הוי כאילו נשבע שלא יעשה לעולם, והוי שבועת שוא (ב"י וד"מ ס"ס רי"ג בשם רבינו ירוחם וכ"כ הרא"ש פרק ג' דשבועות והט"ו ס"ס רי"ט).

ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן רלו סעיף ד

י על איש שהוא אשה כו' - לא שאומר בפי' זה האיש אני נשבע שהוא אשה אלא אפי' אומר סתם אני נשבע שזה אשה ובאמת הוא איש:

יא מכל פירות שבעולם כו' - ע"ל סימן רל"ב סעיף ה':

ט"ז על שולחן ערוך יורה דעה סימן רלו סעיף ד

(ח) שנים שהם שנים. - בב"י מביא עוד שאם היה מטר יורד ונשבע שהפירות יהיו בזול לוקה משום שבועת שוא מפני שדבר ידוע לכל הוא:

(ט) ואוכל לאלתר. - הטעם שנשבע שלא יאכל שבעה ימים הוא כנשבע להמית עצמו והוי ליה נשבע לבטל מצוה:

10) הנשבע באונס

רמב"ם הלכות שבועות פרק ג הלכה א

כל הנשבע שבועה מארבע מיני שבועות אלו באונס הרי זה פטור מכלום, ואחד הנשבע מתחלתו באונס כמו א שבארנו, או שנשבע ונאנס ולא הניחוהו לקיים שבועתו, או שהשביעו אנס, לפיכך נשבעין לחרמין ולהורגין ולמוכסין.

רדב"ז הלכות שבועות פרק ג הלכה א

כל הנשבע וכו' באונס ה"ז פטור מכלום. פטור אפי' מאיסור הוצאת ש"ש לבטלה. וזהו שכתב פטור מכלום:

אונס שבועת ביטוי כי הך דרב הונא ורב אסי מר אמר הכי אמר רב וכו' ואמר רב את לבך אנסך א"נ דלא ידע דאסור לישבע על שקר כגון תינוק שנשבה, ושבועת שוא כגון דידע דאסור לישבע על שוא אבל לא ידע שאסור לישבע לאמת הדבר הידוע לג' בני אדם א"נ כגון תינוק שנשבה. ושבועת העדות והפקדון כבר פירש הרב אונס שלהם בפרקא קמא:

או שנשבע ונאנס וכו'. זה מבואר מעצמו שאפי' בחמורות שאמרו בהם יהרג ואל יעבור אם עבר ולא נהרג פטור חוץ מגלוי עריות לפי שאין קישוי אלא לדעת. ומ"מ צריך לדקדק האדם על עצמו שלא יבא לידי שבועה באונס כי האי עובדא דפרק השולח דאמרה יהנה סם המות באחד מבניה ונענשה אע"ג דאנוסה היא שלא היתה יודעת משום דמתחלה היה לה לדקדק שסופה לבא לידי שבועה אם יאבד הדינר:

כסף משנה הלכות שבועות פרק ג הלכה א

כל הנשבע שבועה וכו' בפ"ג דשבועות (דף כ"ו) ת"ר האדם בשבועה פרט לאנוס.

שולחן ערוך יורה דעה סימן רלב סעיף יב

נדרי אונסין כיצד, יט הדירו חבירו שיאכל אצלו, וחלה או שחלה בנו כ או שעכבו נהר, כא הרי אלו כב נדרי אונסין. הגה: כג כד] ואם אירע לו אונס והיה אפשר לסלקו <יז> על ידי ממון הרבה שיתן, מקרי אונס (ריב"ש סי' קפ"ו /ת"ס/). כה] וכן אם צוה עליו השר שלא לקיים שבועתו ונדרו, אפי' לא הוי הקנס רק ממון, מקרי אונס. כו] מ"מ אם בנקל יכולים להשתדל, לא מקרי אונס (שם /ריב"ש ת"ס/ וב"י בשם תשובת הרשב"א), ע"ל סימן רכ"ח סעיף מ"ז בדין חרם שגוזר המושל לעבור עליו. כז] מי שנשבע או נדר <יח> לעשות דבר ביום פלוני, ונאנס, כגון שנשבע לשלם וכשהגיע הזמן (ה) אין לו לשלם, פטור משבועתו. כח] ואם יכול לקיימה אח"כ, דינו כאילו עבר על שבועתו במזיד (ב"י סי' רכ"ח דף רע"ג ע"ד בשם תשובת הרשב"א) וכבר נתבאר דינו לעיל סי' רכ"ח סעיף מ"א. ואם כשהגיע הזמן לפרוע הכריחו השר למלוה להרויח הזמן ללוה, או שפטרו לגמרי, השבועה קיימת (ב"י בשם תשובת הרשב"א ורמב"ן סי' רמ"ו) ולכולי עלמא צריך לפרוע לו אחר כך. ועיין בח"מ סימן ע"ג מדינים אלו. כט] קהל שעשו חרם על ה' שנים וקבעו זמן שיתחיל החרם ובאותו הזמן היו אנוסים או שוגגים ולא התחילו לקיים הנדר, צריכים לקיימו אחר כך כי אינו בטל משום זה (תשובת הרא"ש כלל ז' /ח'/). ל] מי שנשבע או נדר לעשות דבר תוך שנה, או ביום פלוני, יש לו לעשותו מיד או בשחרית כשיגיע אותו היום, שמא ישכח אחר כך ולא יעשנו, ויעבור על נדרו ושבועתו. לא] ואם לא עשהו מיד, כי אמר עדיין יש לי פנאי לעשותו, ושכח או נאנס אח"כ ולא עשהו, י"א דמקרי אונס (הר"ן פ' כיצד הרגל). ויש <יט> אומרים (ו) דלא מקרי אונס (חידושי אגודה פרק מי שאחזו). לב] ולא מקרי אנוס בשבועה אא"כ היה מגיע לו איזה רעה אם לא היה נשבע, כד אבל אם לא היה מגיע לו טובה ונשבע כדי שיהא לו טובה מזה, אין מקרי אנוס בשבועה (מהרי"ק שורש קס"ז /קס"ו/ ופסקי מהרא"י סימן ע"ג). כל לג] שהוא אנוס בשבועה, אע"פ שאמר על דעת רבים או על דעת המקום, אינו כלום (ב"י בשם רשב"ץ). כה לד] <כ> נאמן אדם לומר ששבועתו היתה באונס כו לה] או על תנאי כך וכך (שם). ודוקא קודם שעבר על שבועתו, כז אבל אם כבר עבר, אינו נאמן לפטרו ממלקות (בסי' רכ"ח דף רע"ד ע"א בב"י בשם הרשב"א). לו] וכן מי שהודה ברבים כח או (ז) כתב עליו שטר והודה לו שנשבע, ואומר אחר כך שלא נשבע, <כא> ונותן טעם למה אמר שנשבע, (ח) נאמן וכ"ש אם האמת שלא נשבע, שאין עליו איסור שבועה משום הודאתו (ת"ה סימן שכ"ו).

ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן רלב סעיף יב

יט הדירו חבירו שיאכל אצלו כו' - ומיירי בענין דלא הוי נדרי זרוזין כדלעיל סעיף ג':

כ או שעכבו נהר - כתב ב"י בשם רבינו ירוחם פי' שגדל הנהר ממי שלגים דאונסא דלא שכיח הוא דאי הוה דבר מצוי ה"ל לאסוקי אדעתיה ולאתנויי ואם לא התנה ה"ל בכלל הנדר עכ"ל ומביאו ד"מ והכי מוכח בש"ס (דף כ"ז ע"ב) גבי הא דקאמר התם והא מינס אניס אונסא דמיגלי' שאני פירש"י ההוא דפסקי' מברא אונסא דמיגליא הוא דזימנין דלא משתכחה בהאי גיסא ומבעי ליה לאסוקי אדעתיה כו' וכן כתב הרא"ש שם אבל בדין עכבו נהר דמתניתין היינו שגדל הנהר ממי גשמים והפשרת שלגים דאונסא דלא שכיח הוא ולא איבעי ליה לאסוקי אדעתיה עכ"ל ונראה דה"ה באונס דשכיח ולא שכיח הוי אונס לענין נדרים וכן הוא (בתשובת הרשב"א סי' תשע"א) דהא בש"ס (וכן בפוסקים) מדמי התם נדרים לממון ובממון קי"ל דהוי אונס וכמו שכתבו התוס' והפוסקים רפ"ק דכתובות ונתבאר בח"מ סימן נ"ד ואף על גב דמדברי התוספות בנדרים שם לא משמע לכאורה כן היינו לפי מה דמדמי התם בש"ס ממון לגיטין ובגיטין קי"ל דאפילו שכיח ולא שכיח לא הוי אונס כמו שכתוב בא"ע סימן קמ"ד אבל אנן קיימא לן כלישנא קמא דרבא דממון לא הוי כגטין וכמו שכתבו הפוסקים רפ"ק דכתובות ובפרק מי שאחזו תדע דהא כתבו כל הפוסקים שם דחלה הוי אונס דשכיח ולא שכיח והכא קאמרינן בנדרים דחלה הוא אונס אלא ודאי כדאמרי' ודוק:

כא הרי אלו נדרי אונסין - משמע אע"פ שלא התנה בשעת הנדר על כל אונס שיולד אמרינן דאאונס כה"ג לא נדר וזה פשוט ודלא כנראה מתשו' מבי"ט ח"א סי' נ"א דף קנ"ב ע"ד:

כב נדרי אונסין כו' - כתוב בתשובת מהר"מ גלאנטי סימן פ"ט מי שקבע זמן לפרוע לחבירו לזמן פלוני ואם לא יפרענו אז יאסר בבשר ויין וירד מנכסיו קודם הזמן פטור משבועתו וע"ש שהאריך ופשוט הוא:

כג ואם אירע לו אונס כו' - נראה שהרב מיירי שהענין מוכח או שאומדין הדברים שלא היה רצונו מתחלה על כך שיתן ממון הרבה כזה לקיים שבועתו וכן כתב בפסקי מהרא"י סימן רנ"ד וז"ל וא"ת ישכור תיירים בק' מנה וילך וישוב לבטח האי נמי חשוב אונסא כדאיתא בפרק כל הגט אטו תרקבי דדינרי בעי למיתב לה כו' ומביאו בס' ב"ה וכן כתב הרשב"א בתשובה סימן תשע"א בהדיא אבל אם אינו בענין זה יתן כל ממון שבעולם ולא יעבור על שבועתו אלא יתיר שבועתו היכא דאפשר וכן מבואר בריב"ש בסימן שע"ז ובזה נסתלקה תמיהת הב"ח על הרב ע"ש:

כד אבל אם לא היה מגיע לו טובה כו' - זה פשוט ומהרי"ק אשמועינן דאפילו מסר מודעא קודם לכן על שבועה זו לא אמרינן הואיל וגלה בדעתו שאין חפצו בשבועה דיהא בטלה ומביאו ד"מ וכן הוא בעט"ז:

כה נאמן אדם לומר ששבועתו היתה באונס כו' - נראה דהיינו דוקא בנדר או נשבע לעצמו אבל בנשבע לחבירו כגון בשט"ח וכה"ג אינו נאמן ול"ד למ"ש ר"י בן הרא"ש דאם אמר קיימתי השבועה שנשבעתי לך נאמן דשאני התם שכן דרך לקיים השבועה אבל הכא אונס לא שכיח ועוד דלעולם כל א' יאמר אנוס הייתי אבל קיימתי אין אדם חצוף לשקר כיון שהלה יכחישו ומ"ש הב"י ס"ס רכ"ח דף רע"ד ריש ע"ב בשם תשובת הרשב"א ומכל מקום הנידון שלפנינו שא"ל השבע על דעתינו אינו בכלל מה שאמרתי דיש בזה צד היתר אחר והוא האונס וכמ"ש ואע"ג שאמר בפני העדים שהיה נשבע ונודר מדעת כל זה מתוך אונסו אמר כן לפי שאחותו חולה ומתרת עצמה למיתה אם לא ידור ואין לך אונס חזק ונגלה מזה עכ"ל משמע דאף בנדר לחבירו מתיר מטעם אונס דהתם שאני שידענו באונסו ולכך אע"פ שאמר שהיה נודר ונשבע מדעת אמרינן שמתוך אונסו אמר כן אבל אם לא הכרנו באונסו כלל אין נאמן בנשבע לחבירו לומר אנוס הייתי מיהו היכא דיש רגלים לדבר נראה דנאמן, כן נ"ל:

כו או על תנאי כך וכך - והוצאתי בפי דדברים שבלב אינם דברים כ"כ הכסף משנה ס"פ ב' מה"ש בשם הראב"ד וכ"כ הכ"מ שם:

כז אבל אם כבר כו' - כתוב בתשובת רשב"א שם מבואר דה"ה בהתרו בו ולא חשש לומר להם בשעת התראה ואכל וכ"ש כשאמר אעפ"כ אינו נאמן ע"כ וכן הוא ברמב"ם פ"ב מהלכות שבועות דין י"ב וכתב עוד שם וכן אם התרו בו ואמר מעולם לא נשבעתי או לא נדרתי על דבר זה ואחר שהעידו עליו שנשבע או נדר אמר כן היה אבל לא היה פי ולבי שוים או תנאי היה בלבי על הנדר אין שומעין לו ולוקה כיוצא בדבר אמרו לו אשתך נדרה כו' כדלקמן סי' רל"ד סמ"ב וטעמא דהוי כאומר לא לויתי דכאומר לא פרעתי דמי כמו שנתבאר בח"מ סי' ע"ט ולפי זה אפי' יש עדים כדבריו האחרונים אינו כלום דאדם נאמן על עצמו יותר מק' עדים:

כח או כתוב עליו שטר כו' - כתוב בסמ"ע סי' ע"ב ס"ק ט"ז וז"ל כתוב בת"ה סי' שכ"ו אם נכתב בכתב ידו שנשבע לשלם לחבירו ואח"כ אומר שלא נשבע אלא שכתב כך אם התובע מודה פשיטא שאין לחוש לשבועה זו כלל ואם אינו מודה לענין ממון דינו כשאר שטר דלית ביה שבועה וע"ש ד"מ ונראה דאם כתב בכ"י שנשבע בפועל לא מצי להתנצל ולו' שלא נשבע והוא הדין אם עדים כ"כ בשטר עכ"ל ונראה דמ"ש אם כ' שנשבע בפועל קאי אהיכא שאין התובע מודה אבל כשהוא מודה אין לחוש כלל מיהו צ"ע מ"ש כן בשם ת"ה בסתם דהת"ה ל"ק התם אלא כשהנתבע יכול לברר ולהסביר לב"ד שמן הדין הוא טוען לפטור מהתובע או שנותן אמתלא לדבריו אבל כשאינו נותן אמתלא לדבריו אלא טוען בסתם לא נשבעתי ולא אקיים כן אע"פ שהתובע מודה שלא נשבע בפניו מ"מ אפשר שנשבע שלא בפניו הואיל והודה ושוייה אנפשיה חתיכה דאיסורא וכשהתובע אומר נשבעת בפני צריך לדקדק אפילו כשנותן אמתלא לדבריו אי טענתיה טענה כל זה מתברר בת"ה שם ע"ש וכ"כ בד"מ סי' זה ועיין בתשובת ר"א מזרחי סי' ע"ב ובתשו' מבי"ט ח"א ס"ס ט' ריש דף ח' ובח"ב סי' ר"מ דף קי"ד ע"ג וע"ל סי' רל"ד סנ"ד:

שולחן ערוך יורה דעה סימן רלט סעיף א

א] דין השבועה כדין הנדר לכל דבר, א ב] בין לענין שצריך שיוציא בשפתיו בין לענין שנתכוין לומר פת חטים ואמר פת שעורים או פת סתם, ב בין שהולכין בה אחר לשון בני אדם, ג בין לענין הקמתה וביטולה, ד בין לענין תנאי. ג] ויש אומרים ה שכשם שנדרי זרוזין והבאי ואונסים ושגגות מותרים, הוא הדין לענין שבועה, ו ד] והוא שכשנשבע שבועת הבאי ז לא יהא מעמיד דבריו לומר שודאי ראה באותו דרך כיוצאי מצרים, דאם כן אסור הוא. <א> וי"א דשבועות הבאי בכל גוונא אסורות. ח ומדברי הרמב"ם נראה דשבועות זירוזין אסורות. ט ה] וגם בשאר שבועות נראה מדבריו שאף על פי שפטור מקרבן, י איסורא מיהא איכא. הגה: ו] יהודי שגנב לעובד כוכבים וחייבוהו לישבע במעמד שאר היהודים, ויודעים שנשבע לשקר, יכופוהו שיתפשר עם העובד כוכבים ולא ישבע לשקר, יא אפילו אם היה אנוס על השבועה, הואיל ויש חילול השם בשבועתו (תשובת מהר"מ והגהות אשיר"י ריש פרק שבועת העדות). יב ואם היה אנוס וליכא חילול השם בדבר, <ב> מבטל השבועה בלבו, הואיל והוא אנוס בשבועה, כדלעיל סי' רל"ב (ד"ע).

ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן רלט סעיף א

א בין לענין שצריך שיוציא בשפתיו בין לענין כו' - כדלעיל סימן ר"י:

ב בין שהולכין כו' - לעיל סימן רי"ז וכן שהולכין אחר כוונת הנודר כדלעיל סימן רי"ח וכן לכל שאר דברים:

ג בין לענין הקמתה וביטולה - כדלעיל סימן רכ"ד ורל"ד:

ד בין לענין תנאי - לעיל סימן רי"א:

ה שכשם שנדרים כו' - כדלעיל סי' רל"ב:

ו והוא שכשנשבע כו' - גם בנדרים הדין כן כדלעיל סי' רל"ב סעיף ד' בהג"ה ועפ"ר:

ז לא יהא מעמיד דבריו - כגון שיאמר יאסר ככר זה עלי בשבועה אם לא ראיתי בדרך הזה כעולי מצרים ואומר בפירוש שאינו מתכוין להבאי בדרך הפלגה אלא שודאי ראה אז הככר אסור:

ח ומדברי הרמב"ם כו' - ולעיל סי' רל"ב כתבו המחבר והרב בסתם שלא כדברי הרמב"ם:

ט וגם בשאר שבועות - משמע דגם בשבועות אונסים איסורא איכא וצריך התרה אם נשבע לאנס שיאסרו עליו פירות פלוני אם אינן מבית המלך יש להתיר ולא יעבור וכן משמע יותר בעט"ז ולפע"ד לא נראה מדברי הרמב"ם כן ואדרבה מדכתב גבי שבועות אונסים ה"ז מותר ובשבועות הבאי ושגגות פטור עליהם משמע דבאונסים אפילו איסורא ליכא והכי משמע מדתנן בפ"ד דנדרים ובה"א אף בשבועה ובירושלמי שהבאתי לעיל סי' רל"ב ס"ק כ"ט דשבועות אונסין שרי כמו נדרי אונסין וכן פשוט בכל הפוסקים וט"ו לעיל סי' רל"ב סי"ד והכי הוה סוגיא דעלמא:

י איסורא מיהא איכא - כלומר וכשנשבע יש להתירה אבל אין ר"ל דאסור לכתחלה לישבע דזה פשיטא דגם בנדרים אסור כדלעיל סימן רל"ב סי"ג:

יא אפילו אם היה אנוס כו' - פי' שהוא אנוס בשבועה מחמת ערכאותיהם שאם לא ישבע ידונו אותו במיתה כדיניהם מ"מ כיון דיש לו ויוכל להתפשר יעשה פשרה וכן כתב בהג"א שם כפינן ליה לגופו כיון דיש לו שלא יתחלל ש"ש כו' אבל אם אין לו במה להתפשר אנוס גמור הוא ואף בדאיכא חילול השם ישבע ומבטל השבועה בלבו כך כתב הב"ח ואין מחויב להרג ולא לעבור בכה"ג כדלעיל סימן קנ"ז ומיהו נראה שיש לסייעו בכל מה דאפשר גם בשל אחרים כדי שלא יתחלל ש"ש:

יב ואם היה אנוס וליכא חילול השם כו' - כלומר שהוא אנוס מחמת ערכאותיהם וליכא חילול השם אע"פ שיש לו ויוכל להתפשר מבטל השבועה כו':