רי"ף מסכת שבועות דף יא

אורך היעור אודיו הוא דקות

1) גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו 1

2) אין הנודר ולא המתנדב חייב עד שיהא פיו ולבו שוין 3

3) נשבע לקיים או לבטל מצווה. 4

5) אין שבועה חלה על שבועה. 6

6) אמר שבועה שאוכלנה ונשרפה. 7

7) שבועה שלא אוכל ככר זו 8

8) עד אימתי מועיל לישאל על השבועה. 9

9) נשבע שלא יאכל עשר ואח"כ נשבע על תשע. 10

1) גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו

רמב"ם הלכות שבועות פרק ב הלכה י

מי שנתכוון לשבועה וגמר בלבו שלא יאכל היום או שלא ישתה ושדבר זה אסור עליו בשבועה ולא הוציא בשפתיו הרי זה מותר שנאמר לבטא בשפתים, אין הנשבע חייב עד שיוציא ענין שבועה בשפתיו.

טור יורה דעה סימן רי

אין הנדר חל עד שיוציא בשפתיו ויהיה פיו ולבו שוין לפיכך היה בלבו לידור מפת חטין והוציא בשפתיו פת שעורין מותר בשניהם אבל אם היה בלבו פת חטין והוציא בשפתיו פת סתם אסור בשל חטין לבד שהוא נקרא פת סתם וי"א דהיינו דוקא ת"ח אבל עם הארץ אסור בכל וא"א הרא"ש ז"ל לא כ"כ ואם נודר על דעת אחרים אז אינו תלוי בלבו אלא כפי שיאמרו האחרים שהוא דעתם כך יחול הנדר והנודר בחלום כתב א"א הרא"ש ז"ל שאינו כלום ואינו צריך שאלה הנודר וחזר בו תוך כדי דיבור או שמיחו בו אחרים תכ"ד וקבל דבריהם לא הוה נדר והוא שאומר כך בפירוש אבל אם אומר חזרתי בלבי אינו כלום:

שולחן ערוך יורה דעה סימן רי סעיף א

אין הנדר חל עד <א> שיוציא בשפתיו ויהיו פיו ולבו שוים. לפיכך היה בלבו לידור מפת חטים, והוציא בשפתיו פת שעורים, א א] <ב> מותר בשניהם. אבל אם היה בלבו פת חטים (ב] או פת שעורים), <ג> והוציא בשפתיו פת סתם, ב אסור בשל חטים (א) לבד (או בשל שעורים לבד) (דכן משמע בסי' רי"ז ס"ט). ג ג] ואם נדר על דעת אחרים, אינו תלוי בלבו אלא כפי מה שיאמר אחרים שהוא דעתם, כך יחול הנדר.

ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן רי סעיף א

א מותר בשניהם - בחטים שהרי לא הוציא בשפתיו ובשעורים שהרי לא נתכוין לומר שעורים:

ב אסור בשל חטים לבד - כשהיה בלבו פת חטים או בשל שעורים כשהיה בלבו פת שעורים לבד דשניהם בכלל פת סתם כדלקמן סימן רי"ז סי"ט וכתב הב"ח דהיינו דוקא כשהוציא בשוגג פת סתם ולא נתכוין לאסור עליו פת סתם אבל אם הוציא בשפתיו פת סתם בכוונה ומתכוין שלא להוציא פת חטין בשפתיו אלא לחשוב בלבו פת חטים אסור בכל פת דדברים שבלב אינן דברים כן משמע מכל הפוסקים וכן הוא דעת המרדכי בשם ראבי"ה ודלא כב"י עכ"ד וע"ש וע"ל סימן רל"ב ס"ק ל"ד:

ג ואם נדר על דעת אחרים כו' - כגון שאמר שבועה שלא אוכל היום ועל דעתכם אני נשבע אין זה יכול לומר כך וכך היה בלבו שלא נשבע זה על דעתו אלא על דעת אחרים וכיון שהיה פיו ולבן של אחרים שוים שנשבע על דעתם חייב מפני שלבם של אלו במקום לבו הם עכ"ל רמב"ם:

ט"ז על שולחן ערוך יורה דעה סימן רי סעיף א

(א) שיוציא בשפתיו. - שנאמר לבטא בשפתים:

(ב) מותר בשניהם. - בפת חטים מותר דהא לא הוציא בשפתיו ובשעורין מותר דהא לא גמר בלבו ואנן בעינן פיו ולבו שוין:

(ג) והוציא בשפתיו פת סתם. - כתב הרא"ש והא דתנן נודרין לחרמין ולהרגין (לקמן סימן רל"ב סעיף י"ד) דדבריו שבלב הוי דברים לגבי אנס משמע דבלאו אנס לא אזלינן בתר דברים שבלב תירץ בשם הרמב"ן דשאני התם שאין טעות בדבריו שכוון בלבו לומר בפיו יאסרו פירות לעולם אלא שמחשב בלבו באמת דוקא היום הלכך פיו עדיף דדברים שבלב אינם דברים אבל הכא שהוצאת פיו הוא בטעות דבלבו היה לומר פת חטין הלכך הוצאת פיו אינה כלום דמן הדין גם מחשבתו תיבטל כיון שלא הוציא מחשבתו אלא דרבינן מפסוק לכל אשר יבטא דאזלינן בתר מחשבתו כל שפיו אינו מכחיש דפת חטין נמי פת שמיה עכ"ל וכן נראה פירוש דברי הטור שכתב והוציא בשפתיו פת סתם דהיינו שלא במתכוין להוציא פת סתם דהא גמר בלבו בפת חטין ולמה יגמור בלבו לומר בפיו סתם דוקא אלא פשוט דשכח לגמור תיבת חטין והתוספות הקשו כן קושיא בפרק ג' דשבועות (דכ"ז) ותירצו בחד תירוצא דההיא דנודרין להרגין מיירי בעם הארץ והכא בתלמיד חכם וזהו שכתב הטור כאן וי"א דהיינו דוקא ת"ח אבל א"א הרא"ש ז"ל לא כ"כ עכ"ל והיינו כמ"ש בשם הרמב"ן שזכרנו גם במרדכי בשם ראבי"ה כתב כן והביאו ב"י אלא שכתב דפשט הגמרא אינו נראה כן ותימה עליו דא"כ היאך יתורץ קושיות התוספות והרא"ש שזכרנו וכך כתב רש"ל דוקא אם טעה במה שאמר פת סתם אבל אם אומר בכוונה פת סתם אזלינן בתר פיו ואסור גם בשעורין ודבריו שבלב אינם דברים:

ש"ך יורה דעה סימן רלב ס"ק לד

לד גבי אנס שרי - אבל בשאר דוכתי דברים שבלב אינן דברים והא דלעיל סימן ר"י בגמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת שעורים אינו כלום ואם הוציא פת סתם אסור בפת חטים שאני הכא שאין טעות בדבריו שכיון בלבו לו' בפיו לעולם אלא שמחשב בלבו היום הלכך פיו עדיף דדברים שבלב אינן דברים אבל התם דהוצאת פיו הוא טעות דבלבו היה לו' פת חטים הלכך הוצאת פיו לאו כלום הוא דמן הדין גם מחשבתו תבטל כיון שלא הוציא מחשבתו בשפתיו אלא דרבינן מקרא דאזלינן בתר מחשבתו לפי שבפיו אינו מכחיש את מחשבתו דפת חטים נמי פת שמיה, הרא"ש פ' שבועות שתים בשם הרמב"ן ושאר פוסקים:

שולחן ערוך יורה דעה סימן רלט סעיף א

א] דין השבועה כדין הנדר לכל דבר, א ב] בין לענין שצריך שיוציא בשפתיו בין לענין שנתכוין לומר פת חטים ואמר פת שעורים או פת סתם, ב בין שהולכין בה אחר לשון בני אדם, ג בין לענין הקמתה וביטולה, ד בין לענין תנאי. ג] ויש אומרים ה שכשם שנדרי זרוזין והבאי ואונסים ושגגות מותרים, הוא הדין לענין שבועה, ו ד] והוא שכשנשבע שבועת הבאי ז לא יהא מעמיד דבריו לומר שודאי ראה באותו דרך כיוצאי מצרים, דאם כן אסור הוא. <א> וי"א דשבועות הבאי בכל גוונא אסורות. ח ומדברי הרמב"ם נראה דשבועות זירוזין אסורות. ט ה] וגם בשאר שבועות נראה מדבריו שאף על פי שפטור מקרבן, י איסורא מיהא איכא. הגה: ו] יהודי שגנב לעובד כוכבים וחייבוהו לישבע במעמד שאר היהודים, ויודעים שנשבע לשקר, יכופוהו שיתפשר עם העובד כוכבים ולא ישבע לשקר, יא אפילו אם היה אנוס על השבועה, הואיל ויש חילול השם בשבועתו (תשובת מהר"מ והגהות אשיר"י ריש פרק שבועת העדות). יב ואם היה אנוס וליכא חילול השם בדבר, <ב> מבטל השבועה בלבו, הואיל והוא אנוס בשבועה, כדלעיל סי' רל"ב (ד"ע).

2) אין הנודר ולא המתנדב חייב עד שיהא פיו ולבו שוין

רמב"ם הלכות איסורי מזבח פרק א הלכה ג

המתכוין לומר שלמים ואמר עולה עולה ואמר שלמים לא אמר כלום עד שיהיו פיו ולבו שוים, לפיכך המתכוין לומר על בעל מום עולה והקדישו שלמים או שלמים ואמר עולה אע"פ שנתכוון לאיסור אינו לוקה, מי שדימה שמותר להקדיש בעל מום למזבח והקדיש ה"ז קדוש ואינו לוקה. +/השגת הראב"ד/ הרי זה קדוש. א"א טעה בזה כי מי שדימה שמותר להקדיש בעל מום למזבח והקדיש אינו קדוש כלל שהוא הקדש טעות וה"ג בתמורה עשה שוגג כמזיד בתמורה ולא עשה שוגג כמזיד בקדשים ואמרינן בגמרא היכי דמי שוגג כמזיד בתמורה אמר חזקיה כסבור מותר להמיר דכוותה גבי קדשים כסבור מותר להקדיש בעלי מומין למזבח גבי תמורה לקי גבי קדשים לא לקי פירוש גבי תמורה קדוש והגוזז והעובד בו לוקה אבל גבי קדשים לא לקי לפי שאינו קדוש מפני שהוא הקדש טעות וזה המחבר שדימה גבי קדשים לא לקי אבל קדוש הוי וגבי תמורה מילקי נמי לקי על שהמיר טעות גדולה טעה שלא מצינו לוקה על השוגג ואומר מותר שוגג קרי ליה ובהלכות תמורה ג"כ טעה בזה.+

רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פרק יד הלכה יב

אין הנודר ולא המתנדב חייב עד שיהא פיו ולבו שוין, כיצד המתכוון לומר הרי עלי עולה ואמר שלמים, או שנתכוון לומר הרי זו עולה ואמר שלמים לא אמר כלום, נתכוון לנדור בעולה ואמר קרבן, לנדור בחרם ואמר הקדש דבריו קיימים, שהעולה קרבן והחרם הקדש וכן כל כיוצא בזה, בנדרים ונדבות אינו צריך להוציא בשפתיו כלום אלא אם גמר בלבו ולא הוציא בשפתיו כלום חייב, כיצד גמר בלבו שזו עולה או שיביא עולה הרי זה חייב להביא שנאמר כל נדיב לב יביאה בנדיבות לב יתחייב להביא, וכן כל כיוצא בזה מנדרי קדשים ונדבותן.

3) נשבע לקיים או לבטל מצווה

רמב"ם הלכות שבועות פרק ה הלכה יד

שבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שאוכלנה, השניה שבועת שוא שהרי זו אסורה עליו לאכלה ולוקה על שבועה שניה זו בין אכלה בין לא אכלה, ואם אכלה לוקה אף משום שבועת ביטוי, וכן כל הנשבע לבטל את המצוה ולא ביטל פטור משבועת בטוי ולוקה משום שבועת שוא ועושה המצוה שנשבע לבטלה.

רמב"ם הלכות שבועות פרק ה הלכה טז

נשבע לקיים את המצוה ולא קיים פטור משום שבועת ביטוי, כיצד כגון שנשבע שיעשה לולב או סוכה או שיתן צדקה לעני או שיעיד לו אם ידע לו עדות ולא עשה ולא נתן ולא העיד הרי זה פטור משום שבועת ביטוי, שאין שבועת ביטוי חלה אלא על דברי הרשות שאם רצה עושה ואם לא רצה אינו עושה שנאמר להרע או להיטיב, לפיכך כל הנשבע להרע לאחרים פטור משבועת ביטוי כגון שנשבע שיכה את פלוני או יקללנו או יגזול ממונו או ימסרנו ביד אנס מפני שהוא מצווה שלא לעשות, ויראה לי שהוא לוקה משום שבועת שוא.

שולחן ערוך יורה דעה סימן רלו סעיף ב

יש דברים שאפילו שיקר בשבועתו אינו חייב קרבן, כגון שנשבע <ד> לקיים המצוה ולא קיים, או שנשבע להרע לפלוני, כגון להכותו או לקללו. ג (ה] אבל אם נשבע להכות עצמו, ו] אע"פ שאינו רשאי, חיילא שבועה) (ב"י בשם הר"ן פ"ג דשבועות). ז] ונשבע (ג) שיעשה חבירו דבר פלוני, כגון שיזרוק פלוני צרור לים או שלא יזרוק, וכיוצא בו; ד ח] אבל עבירה איכא בכל דבר שמשקר בשבועתו. ה וגם אין לו לישבע על חבירו שיעשה שום דבר, שאינו ברשותו שיעשנו על כל פנים, ואין חבירו מחויב לעשותו, ט] אלא אם כן יקבל שבועתו דהיינו שיאמר: אמן, י] או דבר שעניינו כענין אמן, כגון שאמר: הן, או מחוייב אני בשבועה זו, או קבלתי עלי שבועה זו, וכן כל כיוצא בזה. יא] ואע"פ שלא קבלו אותם האחרים בשבועה, אם קיימו דבריו ו <ה> הרי אלו משובחים. הגה: ז יב] וכ"ש שהנשבע עצמו צריך לקיים שבועתו, אם אפשר, אע"פ שבתחלה היה שבועת שוא. כגון שנשבע לישא אשה פלונית, ושמא לא תתרצה ואיכא שבועת שוא, <ו> מכל מקום כשהיא רוצה, צריך לקיים שבועתו (מהרי"ק שורש כ"ב /נ"ב/). יג] ח וי"א דבכי האי גוונא לא מקרי שבועת שוא, רק שבועת ביטוי, דהנשבע ליתן דבר לחבירו והוא אינו רוצה לקבלו, פטור משבועתו, וה"ה אם אינה רוצה להנשא לו, ולכן לא הוי רק שבועת ביטוי (כ"מ מתשובת ריב"ש סימן שפ"ז הביאו הב"י).

ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן רלו סעיף ב

ג אבל אם נשבע כו' - כלומר אף על גב שהוא מן התורה כיון שאינו מפורש בתורה אלא דאתיא מדרשא הוי כדבר שהוא מרבנן ושבועה חלה עליו וכדלקמן סימן רל"ט ס"י וע"ל סי' רט"ו סוף ס"ק י"א:

ד אבל עבירה איכא - ומלקות נמי איכא וזהו שבועת שוא:

ה וגם אין כו' - כלומר אף שקרוב הדבר שחבירו יעשנו ולא הוי שבועת שוא ללקות עליו מכל מקום אין לו לישבע כיון שביד חבירו לעשות כמו שירצה וכן פי' הב"ח:

ו הרי אלו משובחים - שלא להרגילו להוציא שבועה לשוא:

ז וכ"ש שהנשבע כו' - עיין בתשוב' מבי"ט ח"ב סימן פ"ה דף מ"ב ע"ג מי שנתחייב בשבועה להשיא בתו לפלוני והיא לא נתרצית להנשא לו כמה חילוקי דינים:

ח וי"א דבכה"ג כו' - צריך עיון דהריב"ש לא קאמר אלא דלא הוי רק שבועת ביטוי ואם אינה רוצה להנשא לו נפטר מידי שבועתו שכך היתה שבועתו שישאנה כשתרצה ואם לא רצתה אין כאן שבועה אבל אם היא רוצה אח"כ מזה לא הזכיר דבר ויש לומר דמודה למהרי"ק ואף על גב דבנשבע ליתן דבר לחבירו והוא אינו רוצה לקבלו אפשר למשמע מדברי הריב"ש דנפטר לעולם מידי שבועתו שיכול לומר כאילו התקבלתי היינו דוקא התם דשייך לומר שיכול לומר כאילו התקבלתי משא"כ בנשבע לישאנה ועוד נראה דאפי' תימא דלהריב"ש נפטר לעולם מידי שבועתו היינו בגונא דמיירי בתשובה שם דנשבע לבקשת קרובה של האשה וכדיהיב טעמא התם שהרי להנאתה נתכוין וסתמא כפירושו נמצא שאם לא רצתה לקבל הרי הוא פטור גמור לא מדין אונס אלא שלא נתבטלה שבועתו כו' הלכך מיד שאמרה שאינה רוצה הרי כאילו מחלה לו מה שאין כן בנדון דמהרי"ק וכ"מ בתשובת מהר"מ פדו"א סימן פ"ו במהרי"ק שכתב אף כי עבר הזמן ומעכב וממאן לקיים אשר נתקשר מכל מקום שכנגדו באיסורו קיים כי אולי ישוב בו ויחזור בתשובה להשלים החפץ מה שאין כן כשכבר נשא כו' וצ"ע:

4) הנשבע על דבר מצוה דרבנן

שולחן ערוך יורה דעה סימן רלט סעיף ו

טו] הנשבע <ו> על דבר מצוה דרבנן, כגון <ז> שלא להדליק נר של חנוכה או שלא לקרוא המגילה, (ב) השבועה חלה. טז] וכן אם נשבע לקיים מצוה דרבנן, חייב משום שבועה אם יז] מבטלה. יט והוא הדין לדבר שהוא מדרש חכמים שאינו מפורש בתורה. יח] במה דברים אמורים, בנשבע שלא לעשות מצוה דרבנן, או לעשות, כ אבל אם נשבע לעבור על מצות לא תעשה, (ג) אפילו היא (ד) דרבנן, לא חלה עליו שבועה.

ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן רלט סעיף ו

יט וה"ה לדבר שהוא כו' - ע"ל סימן רל"ו ס"ק ג':

כ אבל אם נשבע לעבור על מצות דרבנן כו' - תמיה לי דלעיל סימן רל"ח ס"ד פסק כרמב"ם דבנשבע לאכול פחות מכזית נבלה חייב בשבועה אף על גב דחצי שיעור אסור מן התורה כיון שאין לוקין עליו מה"ת וכאן פסק דאפילו באיסור דרבנן לא חלה השבועה ואפשר ר"ל דאין השבועה חלה שיעבור עליה אלא יש להתירה וכן בסימן רל"ח ר"ל חייב על השבועה לענין שצריך התרה עוד יש לומר כמ"ש בתשובת מהר"ל ן' חביב סימן ק"ג לדעת הר"ן דדבר דרבנן חמיר טפי מחצי שיעור שאסור מן התורה דכשהוא אסור מן התורה הוי מרבוי' דכל דוקא וליכא לאו מיוחד לאיסורו וכל שאין איסורו מפורש חל עליו שבועה (כמו דבר שהוא מה"ת שאינו אלא מדרש חכמים ואינו מפורש בתורה) מה שאין כן כשהוא אסור מדרבנן דאיכא לאו דלא תסור ועוד דדבר שהוא מדרבנן איכא למימר העמידו דבריהם כשל תורה עכ"ל ולענין דינא בתשובת ן' חביב שם האריך וכן בתשו' מבי"ט ח"ב סימן נ"א ומהרש"ל והב"ח פסקו דבנשבע לעבור עבירה דרבנן דאף על גב די"א דהשבועה חלה לענין קרבן ומלקות מכל מקום כופין אותו שישאל על שבועתו ולא יעבור וכ"כ העט"ז ומשמע דאפילו נשבע בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים לא יעבור אלא יתיר שבועתו וכן מבואר בתשו' הר"ן גבי כלל הקרן והרבית ועמ"ש מהרש"ל על דברי הטור בשם הרא"ש וז"ל ואין שאר רבותינו מסכימים לזה אלא כופין אותו שישאל על נדרו וכן עיקר עכ"ל ומביאו הב"ח במסקנתו נראה מבואר דאפילו בנשבע לבטל מצוה דרבנן כופין אותו ואע"פ שלא ידעתי מאן רבותינו גם מפשט דברי כל הפוסקים וכן לעיל סימן רט"ו לא נראה כן מ"מ יש להחמיר ועי"ל דהא לא מיירי אלא מעיקר הדין אבל ודאי דראוי לכופו שישאל על נדרו:

ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן רלו סעיף ב

ג אבל אם נשבע כו' - כלומר אף על גב שהוא מן התורה כיון שאינו מפורש בתורה אלא דאתיא מדרשא הוי כדבר שהוא מרבנן ושבועה חלה עליו וכדלקמן סימן רל"ט ס"י וע"ל סי' רט"ו סוף ס"ק י"א:

5) אין שבועה חלה על שבועה

שולחן ערוך יורה דעה סימן רלח סעיף יא

אמר: שבועה שלא אוכל ככר זו, שבועה שלא אוכלנה, יד אין השניה חלה, טו שאי אפשר לו לאכול כולה אם לא שיאכל מתחילה מקצתה.

ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן רלח סעיף יא

יד אין השניה חלה כו' - ומ"מ אם נשאל על הראשונה חלה השניה דלא גרע מלקמן סעיף כ"א:

טו שא"א כו' - הלכך אין מקום לשניה לחול שכבר הוא מושבע על כל כזית וכזית ממנה:

שולחן ערוך יורה דעה סימן רלח סעיף כא

שבועה שלא אוכל ככר זה, שבועה שלא אוכל ככר זה, כה <טז> אין השניה חלה. (ה) ואם נשאל על הראשונה, כו חלה השניה.

ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן רלח סעיף כא

כה אין השניה כו' - ע"ל סימן רל"ט סי"ג ס"ק כ"ז:

כו חלה השניה - שהחכם עוקר הנדר מעיקרו וכאילו לא היתה השבועה הראשונה כלל ונמצא שניה חלה למפרע ומשמע דבהפרת הבעל דמיגז גייז ואינו עוקר הנדר מעיקרו אף שהפר הראשונה אין השניה חלה וכ"כ בתשובת מהר"מ מינ"ץ סימן מ' עיין שם:

שולחן ערוך יורה דעה סימן רלט סעיף יג

כט <יא> אין שבועה חלה על שבועה, שאם אמר: שבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שלא אוכל ככר זו, אין השניה חלה. אבל אם נשאל על הראשונה, חלה השניה.

ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן רלט סעיף יג

כט אין שבועה כו' - כתב בתשובת מהר"מ דפוס פראג סי' קפ"א אדם שנדר שבכל פעם שיעשה דבר שיפרע פשוט מה תקנה יש לו כי אין להתיר לו עד שיתחייב הפשוט ואם כן בכל פעם ופעם יצטרך שאלה לחכם או שמא י"ל הותר הראשון הותרו כולם כיון שאינם יכולים לחול עד שיחול הראשון תחלה וצ"ע ריב"א עכ"ל וכתוב בתשובת מהר"מ מינ"ץ דהכי מספקא ליה דאי כשם שמי שאמר שבועה שלא אוכל ככר זה שבועה שלא אוכל ככר זה אינו חייב אלא א' דאין שבועה חלה על שבועה ואם הותרה הראשונה חלה שבועה שניה וה"נ כיון דאמר בכל פעם שיעשה דבר כו' הוי כאלו נשבע כמה שבועות ואין שניה חלה עד שהותרה הראשונה וא"כ בכל פעם צריך שאלה או שמא י"ל כו' פי' שאמר הכל בשבועה אחת הוי הכל חד שבועה ול"ד להא דנשבע שבועה על שבועה לכך אמרינן הותר הראשון הותר כולם וכן דוק בלישנא בשאילה דנקט אדם שנדר אדנקט ל' נדר משמע דעשה נדר גמור ואמר הרי עלי שלא אעשה דבר זה ואם אעשה דבר זה אתן גם פשוט ולא ניתק הנדר ובטל האיסור בל יחל בנתינת הפשוט ולכך לא מתחיל חיוב הפשוט עד אחר שעבר הנדר (כלומר ול"ד לרכיבה דלעיל סימן רכ"ח ס"ק ל"א ע"ש ודוק) ודומה להא (דלעיל ס"ס רכ"ט) דנשבע שלא ידבר עם פלוני ואח"כ נשבע שאם ישאל על השבועה יהא אסור בבשר וניחם הרי זה נשאל על השבועה ראשונה שאין מתירין שבועה ב' שעדיין לא חלה ה"נ לא חייב הפשוט עד אחר שעבר וע"ז מסופק בעל השאלה כיון דלא מצי להתיר הפשוט עד אחר שעבר הנדר אם כן בכל פעם צריך שאילה לחכם או שמא כו' ע"כ:

6) אמר שבועה שאוכלנה ונשרפה

שולחן ערוך יורה דעה סימן רלח סעיף טו

שבועה שאוכלנה, לא יצא ידי חובתו עד שיאכל כולה. לפיכך נשרף מקצתה, <יא> אין צריך לאכול המותר, שלא יצא בו (ג) ידי חובתו.

ט"ז על שולחן ערוך יורה דעה סימן רלח סעיף טו

(יא) אין צריך לאכול המותר. - דעל אכילה כולה נשבע ולא יצא באכילת מקצתה כ"כ הרא"ש והטור והר"ן ומזה נ"ל ללמוד במי שנשבע לחבירו לפרוע לו מנה ביום פלוני ואירע אונס שלא היה לו כל המנה לא כסף ולא שוה כסף באותו יום שהגביל לו שפטור מן השבועה כיון שלא יכול לקיים כמו שנשבע עוד יש ללמוד מזה במי שנשבע לפרוע מנה ביום פלוני ואם יעבור על השבועה יתן קנס י' זהובים ופרע לו המחצה שחייב לו הקנס כולו כיון שהשבועה היתה על כל הסך דוקא ואם אמר בלשון זה שבועה שאשלם לך מנה ביום פלוני ואם לא אשלם לך המנה אתן לך הקנס י' זהובים ונתן לו המקצת נותן לו הקנס לפי ערך מה שעבר ובח"מ סימן ע"ג סעיף ח' הבאתי ראיה ברורה לזה מההיא דהמקבל דף ק"ד אי מובירנא לה כו' עיין שם:

7) שבועה שלא אוכל ככר זו

שולחן ערוך יורה דעה סימן רלח סעיף י

יא] שבועה שלא אוכל ככר זו, חייב על כל כזית וכזית שיאכל ממנה, יב] ואסור אפילו בכל שהוא. יא שבועה שלא אוכלנה, אינו חייב עד שיאכל כולה, יב אבל אסור אפילו בכל שהוא. יג] יג ומכל מקום אם שייר ממנה פחות מכזית, חייב כאילו אכלה כולה. הילכך אם אמר: שבועה שלא אוכלנה, ואחר כך אמר: שבועה שלא אוכל ככר זו, גם השניה חלה, שמתחילה לא נשבע אלא על כולה, אבל מקצתה יכול לאכול, ואח"כ נשבע על קצתה. וכשאוכל כזית ממנה, עבר על השניה. וכשגומר לאכלה, מתחייב בראשונה.

ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן רלח סעיף י

יא שבועה שלא אוכלנה כו' - כתב הרב בין שאמר שלא אוכלנה לככר זה:

יב אבל אסור אפילו בכל שהוא - כ"כ הטור ולא ידעתי מנ"ל הא וגם לקמן סעיף ט"ו בשבועה שאוכלנה ונשרף מקצתה אמרינן שאין צריך לאכול המותר ומשמע דאפילו איסורא ליכא אם לא יאכל המותר ומדברי הב"ח סעיף ח' נראה מבואר דמדמי לה לחצי שיעור אסור מן התורה ולפי זה י"ל דדוקא בשבועה שלא אוכלנה אסור אפי' בחצי שיעור אבל באוכלנה לא נתחייב אלא לאכול כולה אבל צ"ע מנ"ל לחלק בכך דודאי ל"ד לחצי שיעור דהתם כיון דאסר עליו סתם אמרינן אע"ג דלענין מלקות לא לקי אלא בכזית לענין איסורא אפי' חצי שיעור אסור מה"ת אבל הכא לא נשבע אלא שלא יאכלנה כולה ודמי למי שנשבע בפירוש שלא יאכל כזית ככר דודאי לא מיתסר בחצי שיעור וכ"מ מלשון רש"י והר"ן דכתבו דשלא אוכלנה משמע כולה אבל מקצת לא אסר עליו כו' ומכ"ש למ"ש הב"ח לעיל סעיף ד' דדעת הטור דאף בנשבע שלא לאכול פחות מכזית נבילה לא חיילה השבועה כיון דאיכא איסורא בחצי שיעור א"כ אם איתא דנשבע שלא יאכלנה איכא איסורא בחצי שיעור אמאי באמר אח"כ שבועה שלא אוכל ככר זה חלה השניה וצ"ע:

יג ומכל מקום אם שייר כו' - ובספר תורת חיים פ"ג דשבועות דף פ"ו ע"ג כתוב דנ"ל דאינו חייב עד שיאכל כולו:

8) עד אימתי מועיל לישאל על השבועה

רמב"ם הלכות שבועות פרק ו הלכה יח

מי שנשבע שבועת ביטוי להבא ושיקר בשבועתו, כגון שנשבע שלא יאכל פת זו ואכלה ואחר שאכלה קודם שיביא קרבנו אם היה שוגג או קודם שילקה אם היה מזיד ניחם ונשאל לחכם והתירה לו הרי זה פטור מן הקרבן או מן המלקות, ולא עוד אלא אפילו כפתוהו ללקות ונשאל והתירו לו קודם שיתחילו להלקותו הרי זה פטור.

רדב"ז הלכות שבועות פרק ו הלכה יח

מי שנשבע שבועת בטוי להבא וכו' ולא עוד אלא אפילו כפתוהו על העמוד ונשאל וכו'. וטעמא הוי כיון שעדיין לא לקה הוי שיור ויכול לשאול על שבועתו ופטור ואע"ג דאמר שמואל כפתוהו על העמוד ורץ פטור ומשמע דכפתיה לא הוי שיור הא תריצו לה בגמרא התם רץ הכא לא רץ כלומר התם נתבזה ע"י מרוצתו והוי כאילו לקה ולא הוי שיור אבל הכא לא רץ ואכתי איכא שיורא ונשאל על שבועתו. ש"מ תרתי דהכא אם רץ ליכא שיורא והוי כאילו לקה ואינו צריך עוד שאלה וש"מ שאם התחילו להלקותו שוב אין נשאל על שבועתו ומלקין אותו מלקות שלימה. וכן נראה מלשון הרב והתירו לו קודם שיתחילו להלקותו והרי זה פטור משמע שאם התחילו כבר אין מתירין לו. ומיהו משמע שאם חייב שתי מלקיות על שתי שבועות ולקה ראשונה נשאל על השנייה וזה פשוט:

כסף משנה הלכות שבועות פרק ו הלכה יח

מי שנשבע שבועת ביטוי להבא וכו'. שם אמר רבא נשבע על ככר ואכלה אם שייר ממנה כזית נשאל עליה אכלה כולה אין נשאל עליה (דף כ"ח) אמימר אמר ואפילו אכלה כולה נשאל עליה אי בשוגג מחוסר קרבן אי במזיד מחוסר מלקות אבל כפתוהו על העמוד לא כדשמואל דאמר כפתוהו על העמוד ורץ מב"ד פטור ולא היא התם רץ הכא לא רץ ופירש"י רץ ונתבזה במנוסה זו ואיכא ונקלה אחיך כיון שנקלה הרי הוא אחיך:

{רמב"ם הלכות סנהדרין פרק יז הלכה ו

כפתוהו על העמוד ללקות וכרת את המיתרים וברח פטור ואין מחזירין אותו.}

שולחן ערוך יורה דעה סימן רלח סעיף כ

נשבע על ככר זה שלא יאכלנה, ואכלו, ואפילו כולו, כד (ד) נשאל עליו ונפטר משבועתו.

ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן רלח סעיף כ

כד נשאל עליו ונפטר - שהחכם עוקר השבועה מעיקרה וכאילו לא היתה:

9) נשבע שלא יאכל עשר ואח"כ נשבע על תשע

שולחן ערוך יורה דעה סימן רלח סעיף יג

שבועה שלא אוכל עשר, שבועה שלא אוכל תשע, יש כאן שתי שבועות. ואם אכל ט', עובר על השניה; וכשאוכל העשירית, עובר גם על הראשונה. יז טו] והני מילי שלא נדר מככרות ידועות, אבל אם נדר מככרות ידועות, אינו חייב אלא אחת, שהרי טז] בשבועה ראשונה נאסר בכל אכילה ואכילה שבהם.

ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן רלח סעיף יג

יז וה"מ כו' - ז"ל הר"ן וקשה היכי אמרינן דשבועה שלא אוכל ט' וי' אינו חייב אלא א' משום דכיון דמיתסר בט' בשבועה ראשונה כ"ש דמיתסר אי' ובשבועה שלא אוכל י' וט' אמרינן דחייב ב' משום דמשבועה קמייתא לא איתסר אלא י' ובשבועה בתרא איתסר אפילו בט' איפכא הל"ל דבשלא אוכל ט' וי' חייב ב' לפי שמכח שבועה ראשונה לא נאסר ככר ט' ועשירי ומעכשיו אסור דהא אמרינן (לעיל סעיף י') דמי שאמר שלא אוכל ככר זה על כל אכילה ואכילה נשבע ובשבועה שלא אוכל י' וט' הל"ל אינו חייב אלא אחת שהרי בשבועה ראשונה נאסר בכל אכילה ואכילה שבהן י"ל דהכא מיירי כשלא נדר מככרות ידועים אלא בנשבע סתם על מנין ככרות הלכך באומר שבועה שלא אוכל ט' וי' משבועת ט' איתסר בי' דאי ט' לא אכל י' ודאי לא אכל ומשום הכי אינו חייב אלא אחת ובאומר שלא אוכל י' וט' משבועת י' לא איתסר בט' די' והא דלא אכיל הא ט' אכיל ומשום הכי חייב ב' אבל נדר מככרות ידועים ואמר שבועה שלא אוכל ט' וי' אינו חייב אלא אחת שהרי בשבועה ראשונה נדר בכל אכילה ואכילה שבהן עכ"ל ועי' בדרישה: