רי"ף מסכת שבועות דף יב
אורך היעור אודיו הוא דקות
7) נשבע 'שאוכל' ואח"כ 'שלא
אוכלנה'
רמב"ם הלכות שבועות פרק א
הלכה ד
שבועת שוא נחלקת לארבע מחלוקות, האחת
שנשבע על דבר הידוע שאין כן, כיצד כגון שנשבע על האיש שהוא אשה, ועל האשה שהוא
איש, ועל עמוד של שיש שהוא של זהב, וכן כל כיוצא בזה. +/השגת הראב"ד/ וכן כל
כיוצא בזה. כתב הראב"ד ז"ל /א"א/ שנשבע בדבר הידוע לשלשה שאינו כן
כמו שנשבע עכ"ל.+
הלכה ה
השניה שנשבע על דבר ידוע שאין בו ספק
לאדם שהוא כן, כגון שנשבע על א השמים שהוא שמים, ועל האבן זו שהיא אבן, ועל השנים
שהם שנים וכן כל כיוצא בזה, שזה הדבר אין בו ספק לאדם שלם כדי לצדק הדבר בשבועה.
הלכה ו
שלישית שנשבע לבטל את המצוה, כיצד
כגון שנשבע שלא יתעטף בציצית, שלא ילבש תפילין, ושלא ישב בסוכה בחג הסוכות, ולא
יאכל מצה בלילי הפסח, או שיתענה ב בשבתות ובימים טובים וכן כל כיוצא בזה.
הלכה ז
רביעית שנשבע על דבר שאין כח בו
לעשות, כיצד כגון שנשבע שלא יישן שלשה ימים לילה ויום רצופים, או שלא יטעום כלום
שבעה ימים רצופים וכן כל כיוצא בזה, כל הנשבע שבועת שוא מארבע שבועות אלו עובר בלא
תעשה שנאמר לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא, ואם היה מזיד לוקה ג ואם היה שוגג פטור
מכלום.
רמב"ם הלכות שבועות פרק ה הלכה
טו
כיצד כגון שנשבע שלא יעשה סוכה ושלא
ילבש תפילין ושלא יתן צדקה, וכן הנשבע לחבירו שלא אעיד לך עדות זו שאני יודעה או
שלא אעיד לך אם אדע לך עדות הרי זה לוקה משום שבועת שוא מפני שהוא מצווה להעיד,
וכן האומר לחבירו שבועה שלא אדע לך עדות הרי זו שבועת שוא שאין בידו שלא ידע לו
עדות וכן כל כיוצא בזה.
שולחן ערוך יורה דעה סימן רלו סעיף ד
נשבע לשנות את הידוע לאדם, כגון י על
איש שהוא אשה או על אשה שהוא איש, חייב משום שבועת שוא. וכן אם נשבע לאמת האמת על
דבר שהוא ידוע לכל, כגון על <ח> שנים שהם שנים וכיוצא בו; או על דבר שאי
אפשר לעשותו, כגון שלא אישן ג' ימים, או שנשבע שלא יאכל ז' ימים, או שנשבע שלא
יאכל יא מכל פירות שבעולם, הוי שבועת שוא ומלקין אותו, וישן לאלתר <ט> ואוכל
לאלתר. הגה: יז] נשבע סתם שלא ישן ושלא יאכל, הוי כאילו נשבע שלא יעשה לעולם, והוי
שבועת שוא (ב"י וד"מ ס"ס רי"ג בשם רבינו ירוחם וכ"כ
הרא"ש פרק ג' דשבועות והט"ו ס"ס רי"ט).
ט"ז על שולחן ערוך יורה דעה סימן
רלו סעיף ד
(ח) שנים שהם שנים. - בב"י מביא
עוד שאם היה מטר יורד ונשבע שהפירות יהיו בזול לוקה משום שבועת שוא מפני שדבר ידוע
לכל הוא:
(ט) ואוכל לאלתר. - הטעם שנשבע שלא
יאכל שבעה ימים הוא כנשבע להמית עצמו והוי ליה נשבע לבטל מצוה:
רמב"ם הלכות שבועות פרק ה הלכה
כא
נשבע שראה גמל פורח באויר, אמרו לו
היאך נשבעת לשוא ואמר עוף גדול ראיתי ומגדלו קראתיו גמל וכך היה בדעתי אין זה
כלום, שאין כל אדם קוראין גמל אלא לגמל ובטלה דעתו אצל כל אדם ולוקה וכן כל כיוצא
בזה.
שולחן ערוך יורה דעה סימן רלו סעיף ה
נשבע שראה גמל פורח באויר, הרי זה
שבועת שוא, אפילו אומר שראה לעוף גדול פורח יב והוא מכנהו גמל. (יח] הנשבע על דבר
<י> שהוא גוזמא קצת, כדי להחזיק דבריו יג לא הוי שבועת שוא) (מרדכי פרק
שבועות שתים) אמר: שבועה שלא אוכל מצה, <יא> אסור לאכול מצה בליל פסח. שבועה
שלא אוכל מצה בליל פסח, לוקה ואוכל מצה בליל פסח. שבועה שלא אשב בצל, אסור לישב
יט] בצל סוכה. יד שבועה שלא אשב בצל הסוכה, לוקה וישב בצל סוכה. טו (כ] הא דשבועות
חלין על דבר מצוה בכולל, היינו <יב> דוקא במצות עשה, אבל מצות לא תעשה, לא).
(מוהר"ם מפדואה סימן ע"ד וב"י בשם ריב"ש ורי"ף ותוספות
פ"ג דשבועות דף כ"ד ע"א בשם ר"י).
ט"ז על שולחן ערוך יורה דעה סימן
רלו סעיף ה
(י) שהוא גוזמא קצת כו'. - אין לדברים
אלו הבנה דכל שאינו אמת גמור היאך ישבע להחזיק אותה ובלבוש כתב בזה לפי שדרך העולם
להחזיק דבריהם בקצת גוזמא גם זה אינו מכוון דמכל מקום היאך ישבע על זה כיון שאינו
אמת ומקור דין זה הוא ממרדכי פרק שבועות שתים והכי איתא התם בירושלמי אמר חזקיה
הדין דמשתבע על תרין שהן תרין לוקה משום שבועת שוא והקשה רשב"ם דמתני' אמרה
דוקא כשנשבע על דבר שאינו אמת אבל על דבר אמת אין כאן שוא ותירץ דהיכא דהוה קצת
גוזמא להחזיק דבריו אין זה שבועת שוא אבל נשבע על תרין דאינון תרין שמאמת מה
שא"צ הרי זה שבועת שוא עכ"ל הרי שלא בא להתיר רק מי שנשבע על דבר שהוא
אמת רק בעיני בני אדם הוא קצת גוזמא ואין מאמינים לו אין בזה שבועת שוא שהשבועה
היא צריכה לו וכ"ש אם הוא יותר גוזמא שיכול לישבע שהוא אמת דאין שבועה זאת בחנם
אא"כ נשבע על מה שהוא פשוט בעיני הכל שהוא אמת שהשבועה היא בחנם ואם נתכוין
גם רמ"א לזה לא הוצרך לכתבו דהא כבר כתב המחבר בסעיף ד' על דבר שהוא ידוע לכל
ונכללו בו דברי המרדכי ותו דלא היה לו לרמ"א לכתוב זאת בסעיף זה דמיירי
מדברים שהם שקרים בעיני העולם ועל כן אין ללמוד שום קולא מן הג"ה זאת להשבע
על דעתו שהוא קורא שם על איזה דבר שלא כדרך העולם ובהדיא אסיקנא ברי"ף פרק
שני דשבועות דלא אזלינן בתר דעתיה דהוא מכנה שם זה דכיון דכ"ע לא קרי ליה
גמלא בטלה דעתו אצל כל אדם והוי ליה שבועת שוא ע"כ אלמא לא מהני מה שחושב
בדעתו אלא כשכל עולם או רוב קורין אותו השם לאותו דבר שקורא הוא אותו אבל אם מקצת
קורין אותו כך בטלה דעתו ג"כ דדוקא לענין ממון אמרינן ריש פרק המניח דרובא
קרי לכדא כדא כו' דלא אזלינן בממון בתר הרוב אבל לא בשבועה החמורה כן נ"ל
פשוט והרוצה ללמוד קולא מהג"ה זאת אין לו שורש ועיקר וכמדומה לי שרמ"א
לא עיין בדברי המרדכי עצמו רק בסימני המרדכי על כן כתב כן:
(יא) אסור לאכול מצה. - דחייל עליו
שכלל כל מצה בשבועתו אפילו שאינו של מצוה:
(יב) דוקא במצות עשה. - פירוש שיש
מצות עשה לעשות איזה דבר ונשבע עליו בכולל שלא יעשה גם המצוה אבל אם נשבע על לא
תעשה שהוא יעשנה וכללו בדברים אחרים שיעשה לא מהני שאין אומרים לאדם עמוד וחטא כדי
שיזכה חבירך:
ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן
רלו סעיף ה
יב והוא מכנהו גמל - שאנו הולכים אחר
לשון בני אדם ואין קורין לעוף גמל ובטלה דעתו אצל כל אדם:
יג לא הוי שבועת שוא - כלדעיל סי'
רל"ב ס"ד ע"ש:
יד שבועה שלא אשב בצל סוכה כו' - משמע
דעת המחבר כמ"ש הר"ן וז"ל אע"ג דגבי מצה מקרי כולל כי אמר
שבועה שלא אוכל מצה סתם אין הדבר כן בסוכה לפי שבנדרים הולכים אחר לשון בני אדם
וכל לחם שהוא מצה קרוי מצה סתם ואין סוכה סתם אלא סוכת מצוה עכ"ל הובא בבית
יוסף אבל העט"ז כתב כדברי הטור הנשבע שלא יאכל מצה בליל פסח לוקה ואוכל מצה
בליל פסח וכן הנשבע שלא ישב בצל סוכת מצוה לוקה ויושב בד"א במפרש כמ"ש
אבל אם אמר סתם שלא אוכל מצה או שלא אשב בסוכה אסור וע"ל ס"ס רט"ו בהג"ה:
טו והא דשבועות כו' - לכאורה משמע
מלשון זה דהכל תלוי במצות עשה ול"ת וא"א לומר כן כמו שאבאר גם
בריב"ש ומהר"מ פדאו' שם אינו כן אלא כתב דבקום ועשה אינה חלה כגון שנשבע
לאכול נבילות ושחוטות אינה חלה שאין אומרים לאדם עמוד וחטא כדי לקיים שבועתך
(וע"ל ר"ס רל"ט ס"ק י"ט) כו' אבל בשב ואל תעשה חייל נמי
אל"ת בכולל וכן כתב הרמב"ם פ"ה מה"ש דין י' שבועה שלא אוכל
תמרים ונבלות וטרפות ואכל כזית נבלה וטריפה חייב אף משום שבועת ביטוי שהרי כלל
דברים האסורים עם דברים המותרים עכ"ל וכן כתב הט"ו לקמן סי' רל"ח
סעיף ז' והוא מן הש"ס פ"ג דשבועות:
שולחן ערוך יורה דעה סימן רלב סעיף ד
ז נדרי הבאי כיצד, כגון שאמר: י] קונם
ככר זה עלי אם לא ראיתי <ז> כיוצאי מצרים, אם לא ראיתי נחש <ח> כקורת
בית הבד יא] או חומה גבוהה לשמים, (אינו נדר) שכן דרך העולם להפליג, ולא כוון לשם
נדר. (יב] ואם מעמיד דבריו, שאמר שכיון לשם נדר, הוי נדר) (תא"ו ני"ג
וכן משמע לקמן בטור סימן רל"ט גבי שבועה).
ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן
רלב סעיף ד
ז נדרי הבאי כו' - כ' הר"ן
דב' מיני נדרי הבאי הן חד דשייך ביה גוזמא דהיינו כעולי מצרים וחד דלא שייך ביה
גוזמא כמו נחש שיש בו בקעים בגבו כקורת בית הבד ומותר ג"כ מטעמא דאמדינן
לדעתיה שלא לאסור נתכוין שאילו כן לא הוי ליה לתלות איסורו בתנאי שא"א אלא
נתכוין לומר דברי הבאי ונ"ל שהתולה איסור פירות בדבר שיש בו גוזמא (כלומר
לאפוקי בדבר דלא שייך ביה גוזמא דאפי' ודאי ליתא מותר דמ"מ הבאי הוא) כגון
דאמר יאסרו פירות עולם עלי בשבועה או בקונם אם לא ראיתי בדרך כעולי מצרים ולא ראה
כ"כ אנשים שיהא ראוי לומר מהם דרך גוזמא כעולי מצרים הפירות אסורי' עליו
עכ"ל וכב"י ואיני יורד לעומק דעתו דאטו קצבה יש לדבר הא יש אדם
שכשיראה מאה אנשים ואומר דרך גוזמא שהם כיוצאי מצרים וכן משמע מדתני בתוספתא
דנדרים פ"ב נדרי הבאי אם לא נמניתי על פסח שאליה שלו שוקלת י' ליטרין אם לא
שתיתי יין שלוגו שוה דינר זהב עכ"ל ולק"מ דה"ק הר"ן
דוקא כשראה אנשים רבים ובא להחזיק דבריו לו' עם רב ראיתי כיוצאי מצרים כיון שראוי
לו' גוזמא על עם רב אמרינן לגוזמא נתכוין אבל אם לא ראה עם רב אין כוונתו על גוזמא
אלא על האמת נתכוין שיהא פירותיו אסורים ומהתוספתא אין ראיה דהתם נמי דרך גוזמא
הוא שאומר על אליה כבדה נמניתי ומגזם שהיה משקלה י' ליטרין וכן יין טוב שתיתי
משא"כ כשלא ראה רק מתי מספר דבכה"ג לא שייך גוזמא וכן משמע ממה שמסיים
הר"ן וכן תנן בנדרים דנדרי הבאי מותרים באומר אם לא ראיתי בדרך זה כיוצאי
מצרים דוקא כשראה מנין רב של אנשים שאפשר לומר עליהם דרך גוזמא כעולי מצרים דאי
לאו הכי קושטא קאמר וראוי שיהא הפירות אסורים עכ"ל:
· ראה עוד לעיל
במס' 3 ברמ"א רל"ו ה, בט"ז שם ובש"ך ס"ק יג.
שולחן ערוך יורה דעה סימן רכח סעיף כא
נדר שעל דעת רבים, <לה> אין לו
התרה נח נד] בלא דעתם. הגה: נט נה] ויש מחמירין דאפילו עם דעתם אין להתיר לדבר
הרשות (ב"י בשם תשובת הרמב"ן והרשב"א וסמ"ג וריב"ש), ס
וכן נכון להחמיר לכתחלה, סא אלא אם כן (טז) יש מצוה בהתרתו. הגה: נו] מי שנשבע שלא
יכנס חבירו לביתו, ויש בית הכנסת בביתו, מקרי דבר מצוה ומתירין לו סב שיבא חבירו
להתפלל ברבים (סמ"ג והגהות מיימוני והביאו מהרי"ק שורש נ"ב ותשובת
ר"י) סג נז] וכן (יז) לעשות שלום בין איש לאשתו (תשובת מיי'), נח] או משום
צרכי רבים, סד מקרי דבר מצוה להתיר בשבילם נדר שהודר על דעת רבים (ריב"ש סי'
תס"א). נט] וכן לצורך פרנסתו (רשב"ץ). ס] ודוקא אם אי אפשר לקיים המצוה
בלא התרת הנדר (שם במהרי"ק). סא] ואם אותן הרבים אומרים שלא להתיר לו, אפילו
לצורך מצוה אין מתירין לו (ב"י בשם ריב"ש ומהר"מ פדוא"ה סי'
ס"ב) סב] סה מי שנשבע שלא ליהנות מאביו, ומתחרט, מקרי דבר מצוה ומתירין לו
(ב"י בשם תשובת רשב"א). ואין נקראים רבים בפחות מג', סג] וכגון שיפרוט
אותם: על דעת פלוני ופלוני ופלוני, סו (יח) אבל אם (יט) אמר, סתם: ע"ד רבים,
יש לו התרה. סז וי"א שאם נדר בפני ג', אפילו לא פרט אותם, אלא אמר, סתם:
ע"ד רבים, אין לו התרה. דמסתמא על דעת רבים, אותם שעומדים לפניו, קאמר. הגה:
והוא הדין אם נשבע סתם, וידענו על מי נתכוין, כגון שנשבע על דעת הקהל או שאמר
שנשבע על דעת ג' רבני העיר, ואין שם אלא שלשה רבנים, שבוודאי לאלו נתכוין, מקרי על
דעת רבים (ב"י בשם ריב"ש). י"א סח <לו> ד' שנשבעו יחד מעשות
דבר אחד, מקרי על דעת רבים, דכל א' נשבע לג' חביריו, ועל דעתן נשבע (מהרי"ק
שורש קס"ב /קפ"א/). ועיין למטה סעיף ל'. יש אומרים דנדר על דעת רבים
שהתירו בדיעבד, הותר (שם שורש נ"ב בשם הר"ר אביגדור). סד] ואין לסמוך על
זה, סט כי אם (כ) בשעת הדחק ויש צורך בדבר (ב"י בשם תשובת הרשב"א). סה]
אם נשבע על דעת רבים בדבר שיש בו נדנוד עברה, מותר להתיר לו בלא דעתם, כי אין דעת
רבים מסכמת בדבר שיש בו עבירה (ב"י בשם תשובת הר"ן סי' מ"ב /ל"ח/).
סו] מי שנשבע שלא לעשות דבר פלוני כי אם ברשות שלשה אנשים נקובים בשמותם, ע לא
מקרי על דעת רבים, דאדרבה אלו הרבים דנקט להקל עליו לעשות ברשותם בלא התרה, וכן כל
כיוצא בזה (גם זה בב"י ריש דף רע"ג בשם הר"ן סי' י"ז
/ט"ו/).
ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן
רכח סעיף כא
נח בלא דעתם והסכמתם - וכתב
הריב"ש אם נדר ע"ד הקהל אף אם יסכימו הרוב לבעל /לבטל/ נדרו אין משגיחין
בהן עד שיסכימו כולם שהרי פירש על דעת הקהל גדולים וקטנים שנראה שלא ע"ד רוב
הקהל הוא סומך ואם הנודר אומר עתה שכוונתו היה על הרוב נאמן בת"ח כדאמרינן גבי
נדר בחרם ואמר בחרמו של ים ע"כ ומביאו בית יוסף וד"מ ונראה אף
למש"ל סי' ר"ח דהאידנא כ"ע כע"ה דמיא היינו לענין שצריך התרה
אבל הכא דנימא דלא סגי בהתרה לא מחמרינן כולי האי מיהו נראה דאם פרט ונדר ע"ד
פלוני ופלוני ופלוני ודאי ע"ד שיסכימו כולם קאמר ואף שאומר שכוונתו היה על
הרוב לא משגחינן ביה:
נט ויש מחמירין כו' - לפי שאין חרטתם
שוה דזה מתחרט מטעם זה וזה מתחרט מטעם זה אבל לדבר מצוה כולם מסכימים ומתחרטין
בחרטה א' כ"כ המחמירין ולפי זה אם מתחרטין בחרטה א' יש להתיר (ומי שקיבל עליו
בחרם או בנידוי על דעת רבים נמי יכול להתיר עם דעתם לכ"ע דהא חרם אין צריך
פתח וחרטה כדלעיל סעיף ח' וע"ל סכ"ה) וכ"כ הרמב"ן והמחבר סעיף
ל' ועוד נ"ל דלכ"ע כל שהרבים באים ומתחרטין אע"פ שאין חרטתן שוה
יכול להתיר לכל א' וא' כפי חרטתו ולא קאמרי המחמירין אלא שאין להתיר מן הסתם בחרטה
אחת כן נ"ל ודוק וזהו דלא כמשמעות בית יוסף עיין שם מיהו בתשובת מיי' שבסוף
ס' הפלאה משמע כהב"י דמסתפק דבכל ענין אין להתיר על דעת רבים אם לא לדבר מצוה
ע"ש ועיין בתשובת ר"א מזרחי סימן נ' שמחמיר ג"כ שלא להתיר לדבר
הרשות אפי' דעת הרבים מסכמת:
ס וכן נכון להחמיר כו' - מיהו
הב"ד שהתירו אין לייסרם על ככה כיון דרוב הגדולים מתירין ודבריהם נראין עיקר,
ב"ח:
סא אא"כ יש מצוה כו' - שאז
מתירין אפילו בלא דעתם דמסתמא ניחא להו בהתרה:
סב שיבא חבירו להתפלל - ואפילו אין שם
מנין, שם:
סג וכן לעשות שלום כו' - וה"ה
לבטל שאר המחלוקת דגדול השלום ואין ללמוד מזה למקום אחר שאין מצוה כ"כ
ב"י בשם תשובת רשב"א:
סד מיקרי דבר מצוה - וכתב ב"י
בשם הריב"ש דלהסיר מכשול שבועות ונזקין מדרך הרבים אין לך דבר מצוה גדול מזה
וכתוב בתשובת מנחם עזריה סי' מ"ח במי שנשבע שלא להיות ממונה אם אין במדינה
ראוי להיות ממונה יותר ממנו הוי דבר מצוה וכב"י דשלא ליפרד מאשתו אלא יהיה
באותו עיר שאשתו שם מיקרי נמי דבר מצוה ופשוט הוא וע"ל ס"ק צ"ה
וס"ק ק"ד:
סה מי שנשבע שלא ליהנות מאביו כו' -
כתב בד"מ דמכאן משמע דאפילו נשבע על המצוה עצמו מתירין לו דלא כתשו'
רמב"ן סי' אלף ר"ן עכ"ל וכן משמעות הפוסקים וכ"מ בש"ס פ'
השולח ריש דף ל"ו גבי ההוא מקרי דרדקי דאדרי' רב אחא ע"ש ול"ד
לנשבע ע"ד חבירו די"א דאין מתירין לו לדבר מצוה שנשבע עליה בלא דעתו
וכמ"ש לעיל ס"ק נ"ב דמסתמא דעת רבים ניחא להתיר בכל דבר מצוה:
סו אבל אם אמר סתם כו' - ודעת
הר"ן והרשב"א וריב"ש שאפילו אמר סתם על דעת רבים אין לו התרה ונראה
להחמיר לכתחלה:
סז וי"א שאם נדר כו' - וכתב
מהרי"ק בשורש נ"ב אם אותן הג' שייכי באותו הנדר לכ"ע הוי על דעת
רבים דמסתמא הנך דשייכי בגוי' שעומדים לפניו קאמר ומביאו ב"י וד"מ ואם
אמר להם על דעתכם אני נודר פשיטא דלכ"ע הוי על דעת רבי' ועדיף מאומר ע"ד
פלוני ופלוני ופלוני:
סח ארבעה שנשבעו יחד כו' - כ' בתשובת
מבי"ט ח"א סימן ס"ט דף ל"ה ע"א שאם נשבעו ע"ד
כ"א מהם לא מיקרי ע"ד רבים שאם היו נשבעים כ"א ע"ד כולם היה
נראה ע"ד רבים אבל לא אמרו שלא נשבעו כולם אלא ע"ד כל אחד כו' ואין זה
מוכרח:
סט כ"א בשעת הדחק כו' - זה כתב
הרב ע"פ מ"ש בבית יוסף וז"ל כתב מהרי"ק שורש נ"ב
מ"כ בשם הר"ר אביגדור דהא דעל דעת רבים אין לו הפרה היינו לכתחלה אבל
בדיעבד שבאו ג' בני אדם והתירוהו לו ה"ז מותר ע"כ ואף שזה שלא בשטת רוב
הפוסקים מ"מ ראוי לעשות סניף לדעות הנזכרות כו' עכ"ל וכ"כ
הרשב"א בתשובה דנדר שהודר ע"ד רבים אם התירוהו מותר בדיעבד ואף שיש
מגדולי המורים חולקים כדאי ר"ת לסמוך עליו בשעת הדחק ע"כ עכ"ל
ב"י ומביאו ד"מ ולפעד"נ דא"א לומר דתשובת רשב"א מיירי
בכה"ג דהא לא מצינו לר"ת בשום מקום שבדיעבד מותר ואדרבה ממ"ש כל
הפוסקים וכן הרשב"א גופיה בפ' השולח בשמו דמתרץ הא דפריך ש"ס התם דלמא
אזיל לגבי חכם ושרי ליה דהיינו לענין דיעבד אבל לכתחלה אין מתירין לו אלא מדעתו
ע"כ מוכח דעל דעת רבים אפילו בדיעבד לא מהני התרה לר"ת דהא משני התם
דמדרינן ליה על דעת רבים וכן דעת כל הפוסקים שאפילו בדיעבד אין לו התרה ובתשובת
מהר"מ פדוא' סימן ס"ח חלק ג"כ על הר' אביגדור וכתב דלישנא דאין לו
הפרה משמע אפילו בדיעבד וטוב טעמו אבל לפעד"נ להוכיח כן מסוגית הש"ס
דפרק השולח וסוף פרק מומין אלו דאם איתא דמותר בדיעבד הדרא קושית הש"ס לדוכתה
דלמא אזיל לגבי חכם או לג' הדיוטות ושרי ליה כו' ומפני זה נראה דאין להקל כלל
אפילו בשעת הדחק וצורך בדבר ותשובות הרשב"א מיירי כפשטיה דנדר שהודר על דעת
רבים כלומר שאמר סתם על דעת רבים ולא פרטם דבכה"ג מותר בדיעבד כדעת ר"ת
וכן הביא הב"י לעיל מיניה בסמוך תשובות הרשב"א וז"ל אע"פ
שכתבנו בשם ר"ת שאין נקרא על דעת רבים אלא בפורטם אין אנו עושים מעשה
ע"ז כדבריו עכ"ל וקאמר הכא נהי דאין עושים מעשה כדבריו לכתחלה מ"מ
בדיעבד כדאי הוא ר"ת לסמוך עליו בשעת הדחק וזה ברור:
ע לא מקרי על דעת רבים - דדוקא כשנודר
עד"ר שאומר על דעתכם או ע"ד פלוני ופלוני ופלוני ששיתף דעת הרבים בעיקר
הנדר הוי על דעת רבים משא"כ הכא, וכה"ג לקמן סעיף ל"ח, כתב
ב"י בשם הריב"ש דשטר שכתוב בו עד"ר דינו כעד"ר המוזכר
בש"ס ואינו מוכרח ומביאו ד"מ ונ"ל דלכתחלה יש להחמיר דלא להתירו
כיון שי"א שאפילו אמר סתם עד"ר אין לו התרה וכמש"ל ס"ק ד':
שולחן ערוך יורה דעה סימן רכח סעיף כה
עג] נדרים וחרמים שמטילין הקהל, לא
מקרי על דעת רבים אעפ"י שאמרו על דעת המקום (וע"ד =ועל דעת= הקהל) (תוס'
וע"פ), עד] ויש להם התרה בלא פתח וחרטה, ואין צריך לא יחיד ולא ג' הדיוטות,
שאינו אלא כעין עה] גזירה ונידוי על כל מי שיעבור על גזירתם. עז עו] הלכך נודרין
(כב) ומתירין הם בעצמם (עז] אפי' הזכירו שבועה עם החרם) (תשובת הרא"ש). ואם
התנו בפירוש שלא יוכלו להתירו, או שאמרו על דעת הקהלות הרחוקות, וכן אם הוסיפו בחרם
על מנהגם הראשון, כגון התרעות או נאדות נפוחים או כיבוי נרות וכיוצא באלו, גליא
דעתייהו דלהחמיר באו ואינו ניתר כשאר חרמות, אלא על ידי שאלה. עח ואם הוחרם עט או
הודר על דעת רבים, אין לו התרה. הגה: פ עח] וי"א (כג) דאפילו התנו בפירוש שלא
יהא לו התרה, אפילו הכי יכולין לחזור ולהתירו. ואם החרימו שלא להתירו, מתירין חרם
האחרון תחלה, ואח"כ מתירין חרם הראשון. (תשובת הרא"ש כלל ה' סימן ז'
/ד'/). וע"ל סימן רכ"ט.
ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן
רכח סעיף כה
עז הלכך נודרים ומתירים כו' - שמה
שהזכירו ע"ד המקום ושבועה לא הזכירו אלא כדי שינהגו חומרא יותר ולאיים עליהם
שלא ינהגו בהן קלות ראש אבל תלוי הכל בדעת הקהל כמו שיסכימו:
עח ואם הוחרם או הודר - אותו חרם
שהוסיפו על מנהגם:
עט או הודר עד"ר - כלומר שאמרו
ע"ד קהלות הרחוקות דזה הוי עד"ר וכן הוא בתשו' הרשב"א שבב"י:
פ וי"א דאפילו התנו כו' - דכל
מעשה צבור הוי כאלו התנו כך מתחלה מיהו אפשר גם להרא"ש אם אמרו עד"ר או
ע"ד קהלות הרחוקות אין להם התרה ודעת המחבר שגם הרא"ש אינו חולק אסברא
הראשונה ומ"ש שאפילו התנו יכולים לחזור ולהתירו ר"ל דהיינו ע"י
שאלה ולזה כתב דברי הרא"ש לקמן סי' רכ"ט ס"ד:
שולחן ערוך יורה דעה סימן רלח סעיף טז
שבועה יט שאוכל ככר זו, ואח"כ
אמר: כ שבועה שלא אוכלנה, הראשונה שבועת ביטוי והשניה שבועת שוא, שנשבע לבטל את
המצוה לעבור על שבועתו ועבר מיד אפילו אם לא יאכלנה; ואם יאכלנה, קיים שבועתו הראשונה
ואינו עובר אלא על השניה. יח] הלכך מוטב שיאכלנה, כדי שלא יעבור גם על הראשונה.
ואם אמר: שבועה שלא אוכל ככר זו, שבועה שאוכלנה, מיד עבר על השניה, ואם יאכלנה
יעבור גם על הראשונה, <יב> הילכך מוטב שלא יאכלנה, כדי שלא יעבור גם על
הראשונה. יט] צבור שהחרימו על דבר, ואחר כך החרימו על הפכו, אם לא התירו החרם
הראשון קודם שהחרימו השני, אין השני כלום. כא (<יג> ועיין לעיל סי'
רכ"ח סעיף ל"ה).
ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן
רלח סעיף טז
יט שאוכל ככר זו כו' - ע"ל
ס"ק י"ח:
כ שבועה שלא אוכלנה - רבותא נקיט וכל
שכן אם נשבע אחר כך שלא יאכל ככר זה דלעולם כל שהשבועה האחרונה נגד הראשונה יקיים
הראשונה ולא האחרונה:
כא וע"ל סימן רכ"ח
סל"ה - ועמ"ש שם בס"ק צ"ד:
רמב"ם הלכות שבועות פרק ה הלכה
יח
נשבע שלא יאכל מצה שנה או שנתים, הרי
זה אסור לאכול מצה בלילי הפסח ואם אכל חייב משום שבועת ביטוי, ואין זה שבועת שוא
שהרי לא נשבע שלא יאכל מצה בלילי הפסח אלא כלל עתים שאכילת מצה בהם רשות עם עת
שאכילתה בו מצוה ומתוך שחלה שבועה על שאר הימים חלה על ליל הפסח, וכן כל כיוצא
בזה, כגון שנשבע שלא ישב בצל סוכה לעולם או שלא יעלה עליו בגד שנה או שנתים.
כסף משנה הלכות שבועות פרק ה הלכה יח
נשבע שלא יאכל מצה וכו' ירושלמי
בפ"ג וכתבוהו הרי"ף והרא"ש בפ"ג דשבועות: ודע דירושלמי הכי
איתיה שבועה שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה בלילי הפסח שבועה שלא אוכל מצה בלילי
הפסח לוקה ואוכל מצה (בלילי הפסח) שבועה שלא אשב בצל אסור לישב בצל סוכה (שבועה)
שלא אשב בצל סוכה לוקה וישב בצל סוכה. וכתב הר"ן אסור לאכול מצה בליל פסח
משום דשבועה חלה לבטל את המצוה בכולל בשב ואל תעשה מגו דחיילא אכל ימות השנה חיילא
נמי בלילי הפסח. ועל שבועה שלא אשב בצל סוכה כתב אע"ג דגבי מצה מקרי כולל כי
אמר שלא אוכל מצה (סתם) אין הדבר כן בסוכה לפי שבנדרים הולכים אחר לשון בני אדם
וכל לחם שהוא מצה קרוי מצה סתם ואין סוכה סתם אלא סוכת מצוה וכן לולב וזהו ששנינו
בשבועות שוא שלא לעשות סוכה שלא לעשות לולב עכ"ל. ומדברי רבינו שכתב שנשבע שלא
ישב בצל סוכה לעולם נראה שהוא מפרש דירושלמי לאו דוקא הוא וכי קתני שבועה שלא אשב
בצל וכו' היינו אפי' נשבע שלא אשב בצל סוכה דסיפא דאיירי בסוכה סמיך אמאי דכתב
ברישא גבי מצה הילכך כי קתני שלא אשב בצל סוכה לוקה היינו דוקא במפרש ואומר בצל
סוכה של מצוה. כתב הר"ן שיש מי שדוחה ירושלמי זה מהלכה משום דמשמע ליה דפליג
אגמרא דילן והוא ז"ל דחה דברי האומרים כן וקיים דשפיר אתי כגמרא דילן שראוי
לסמוך על הירושלמי הזה וכדעת הפוסקים שכתבוהו. וגם הריב"ש כתב על הירושלמי
הזה והא דמשמע רפ"ג דשבועות דשבועה אינה חלה לבטל את המצוה אפילו בכולל על
מתני' דשבועה שלא אוכל ואכל נבילות וטריפות כבר תרגמה הרמב"ן דהני מילי בקום
עשה שאין אומרים לאדם עמוד וחטא כדי לקיים שבועתך אבל בשב ואל תעשה חיילא.
ומ"ש רבינו או שלא יעלה עליו בגד שנה או שנתים נראה שלענין ביטול מצות ציצית
בשב ואל תעשה קאמר דחיילא עליה בכולל ואילו היה מצוה על האדם ללבוש בגד שיש בו
ציצית כשם שהוא מצווה להניח תפילין היו הדברים מכוונים אבל מאחר שאין אדם מצווה
אלא שלא ילבש בגד שיש בו ארבע כנפות בלא ציצית ואם רצה שלא ללבוש כל ימיו בגד שיש
בו ארבע כנפות לא ביטל מצות ציצית מה צורך לומר שלא יעלה עליו בגד שנה או שנתים
כדי שתחול שבועה על בגד של מצוה בכולל הא אפילו נשבע שלא ילבש היום בגד שיש בו
ארבע כנפות או בגד שיש בו ציצית חלה שבועה עליו שהרי אינו מושבע מהר סיני ללבוש
בגד שיש בו ארבע כנפות בציצית. ואפשר לדחוק ולומר דמשום דתפילין נקט לה דשייך בהו
לישנא דלבישה אלא דלישנא דבגד אינו נוח לפירוש זה דהא ודאי לא שייך בתפילין לישנא
דבגד ועוד למה הוצרך לומר שנה או שנתים הא כשיאמר שלא ילבוש שום בגד היום סגי
וצ"ע:
רדב"ז הלכות שבועות פרק ה הלכה
יח
נשבע שלא יאכל מצה שנה או שנתים וכו'.
משמע שאם נשבע שלא יאכל מצה סתם דעתו אמצה של מצוה ולוקה משום שבועת שוא ואוכל מצה
ולוקה ולא אמרינן דהוי כולל מצה של רשות ומצה של מצוה דאי לא תימא הכי שנה או
שנתים למה, וזה שלא כדעת הירושלמי שהוא מחלק בין שלא אוכל מצה לשלא אשב בסוכה
וכתבו הריא"ף ז"ל בסוף פסחים שאם נשבע שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה
בלילי הפסח וטעמא משום דחיילא בכולל דשלא אוכל מצה בין בפסח בין בשאר ימות השנה
משמע אבל אם נשבע שלא אשב בצל סוכה לוקה ויושב בצל סוכה וטעמא דסתם צל סוכה משמע
להו לאינשי סוכה של מצוה. והר"ז הלוי דחה זה הירושלמי מהלכה ורבינו ז"ל
נמי לא ס"ל ופליג עליה בתרתי דס"ל דלא הוי כולל עד שיפרש דברים המותרים
עם דברים האסורים כדכתיבנא לעיל. ותו דכי היכי דשלא אשב בצל סוכה משמע להו לאינשי
סוכה של מצוה הכי נמי האומר שלא אוכל מצה מצה של מצוה משמע להו לאינשי ובשבועות
הלך אחר לשון בני אדם. וזה שכתב שנה או שנתים וגבי סוכה כתב בצל סוכה לעולם משמע
דלא שני ליה בין מצה לסוכה. ואפשר דבני מערבא היו רגילין לאכול מצה בשאר ימות השנה
ולא היו רגילים לישב בסוכה אלא בחג ומש"ה שלא אוכל מצה הוי כולל וחיילא נמי
אמצה של מצוה אבל שלא אשב בסוכה הוי לעבור על המצוה כיון שלא היו רגילים לישב
בסוכה בשאר ימות השנה. אבל בני בבל לא היו רגילין לאכול מצה בשאר ימות השנה ולפיכך
לא שני להו בין מצה לסוכה ולוקה משום שבועת שוא וזה דעת רבינו. והר"ן
ז"ל דחק להעמיד הירושלמי ע"ש. ועדיין יש לדקדק בלשון הרב ז"ל שכתב
ואין זו שבועת שוא שהרי לא נשבע זה שלא יאכל מצה בליל פסח ולפי מה שכתבנו הכי הוה
ליה למימר שהרי לא נשבע זה שלא יאכל מצה ותו לא דסתם מצה בלילי הפסח משמע
וא"כ קשיא מדיוקא דרישא דמלתיה לסיפא. וי"ל דאין זה לשון הנשבע אלא
ה"ק שהרי לא נשבע זה שלא יאכל מצה שיהיה משמעותו בלילי הפסח לבד. ואכתי איכא
למידק מאי שנא גבי מצה וציצית נקט שנה או שנתים וגבי סוכה נקט לעולם. וי"ל
דאי הוה נקיט שנה או שנתים זמנין דמשכחת לה שהוא פטור משבועת ביטוי כגון שהיה חולה
או מצטער או בדרך בשעת שבועתו ונמשך אותו האונס שנה או שנתים אין כאן שבועת ביטוי
דשפיר משתבע שהרי פטור הוא בשעת שבועה ובשעת עשיית המצוה ומשום הכי נקט לעולם שהרי
פרק מעליו עול המצוה. אבל גבי מצה או ציצית אפילו מצטער או חולה או בדרך יכול
לאכול כזית מצה ולפיכך כיון שהיא שבועה בכולל לוקה משום שבועת ביטוי ואם אינה
בכולל לוקה משום שבועת שוא. וכן לגבי סוכה אם אמר לעולם לוקה משום שבועת ביטוי ואם
לא אמר לעולם לוקה משום שבועת שוא ואם אמר שנה או שנתים אם היה מצטער או חולה או
בדרך משעת שבועה עד שעת המצוה אפשר שהוא פטור לגמרי:
או שלא יעלה עליו בגד שנה או שנתים.
ראיתי לאחד מחכמי הדור שצלל במים אדירים ואפילו חרס לא העלה בידו שכתב בכלל
הגהותיו על הרב וז"ל מה שייך בזה כולל ומן התורה יש לחול השבועה אפילו על בגד
של ציצית ביחוד שלא ילבש בגד שחייב בציצית דחובת גברא הוא אם ילבש בגד של ארבע
כנפות כאשר כתב הוא ז"ל סוף הלכות ציצית ומדת חסידות הוא לבד שלא יפטור עצמו.
ואפשר לישבו על קיום מצוה כגון שלא ילבש בגד של שעטנז או שלא ילבש כלי אשה דשבועה
זו אינה חלה אלא בכולל כל בגד מ"מ לשון שנה או שנתים לא אתי שפיר והיה נכון
לפרשו על לבישת תפילין שהזכיר כבר אך היה ראוי לומר שלא יעלה עליו מלבוש כי רחוק
הוא שיהיו תפלין נכללין בכלל בגד עכ"ל. וכמה רחוק כל זה מכוונת הרב ויפה היה
לזה המגיה להעלות הדבר בצ"ע אם אין ידו משגת והשאלה היא ראויה לכל משכיל.
וכוונת הרב ז"ל שלא יעלה עליו בגד המחוייב בציצית עם ציציות ואם לא שכלל זמן
הפיטור שהוא בלילה עם זמן החיוב שהוא ביום לא חלה שבועה שנמצא נשבע לבטל מצות ועשו
להם ציצית על כנפי בגדיהם ושיעור לשונו שלא יעלה עליו בגד של ארבע כנפות בציצית
וקצר במבואר כדרכו ז"ל כלומר שלא יטיל ציצית לבעלת ד' וזה ברור:
שולחן ערוך יורה דעה סימן רלט סעיף ד
שבועה אינה חלה על (א) דבר מצוה, יג]
בין שהוציאה בלשון שבועה שאמר: שבועה שלא אשב בסוכה, יז בין שהוציאה בלשון נדר יח
שאמר: <ד> ישיבת סוכה <ה> עלי בשבועה. הגה: ודוקא בנשבע על המצוה
לחוד, אבל אם נשבע עליה בכולל, חלה גם כן על דבר מצוה, וכמו שנתבאר לעיל סימן
רל"ז וסימן רל"ח.
ט"ז על שולחן ערוך יורה דעה סימן
רלט סעיף ד
ד) ישיבת סוכה עלי. - אין להקשות הא
הוה ישיבת סוכה דבר שאין בו ממש תירצו התוס' דלא מקרי אין בו ממש אלא כשאינו מזכיר
החפץ שאינו מדבר ממש אבל כשמזכיר החפץ הנאסר דבר שיש בו ממש הוא ולפי זה לעיל בסי'
רל"ד סעיף א' באומרת יקדשו ידי לעושיהן לאו דוקא באומרת אלא נעשה כאומרת
קאמרי' כיון שהזכירה הידים כ"כ הר"ן:
(ה) עלי בשבועה. - כתב רש"ל מכאן
משמע דמהני לשון שבועה כשאומרו בלשון נדר והוה מהני אי הוה חל על דבר מצוה
עכ"ל ורצונו לומר אע"ג דבסוף סימן ר"ו איכא פלוגתא בזה והטור בשם
הרא"ש כתב שם דלא מהני נדר בלשון שבועה שאומר אני נודר שלא אוכל מכל מקום כאן
בשבועה בלשון נדר מהני וכ"פ בסמוך סעיף י"א:
ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן
רלט סעיף ד
יז בין שהוציאה בלשון נדר כו' -
ואע"ג די"א לעיל ס"ס ר"ו דנדר שהוציאו בלשון שבועה לא מהני
מודה בשבועה שהוציא בלשון נדר דמהני אי הוה חל ע"ד מצוה כ"כ האחרונים
ועיין ב"ח:
יח שאמר ישיבת כו' - והב"ח כתב
דיש להחמיר לענין מעשה באומר ישיבת סוכה עלי כפירוש הראשון שבאשר"י
ובהסמ"ג עיין שם:
שולחן ערוך יורה דעה סימן רלו סעיף ה
אמר: שבועה שלא אוכל מצה, <יא>
אסור לאכול מצה בליל פסח. שבועה שלא אוכל מצה בליל פסח, לוקה ואוכל מצה בליל פסח.
שבועה שלא אשב בצל, אסור לישב יט] בצל סוכה. יד שבועה שלא אשב בצל הסוכה, לוקה
וישב בצל סוכה. טו (כ] הא דשבועות חלין על דבר מצוה בכולל, היינו <יב> דוקא
במצות עשה, אבל מצות לא תעשה, לא). (מוהר"ם מפדואה סימן ע"ד וב"י
בשם ריב"ש ורי"ף ותוספות פ"ג דשבועות דף כ"ד ע"א בשם
ר"י).
ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן
רלו סעיף ה
טו והא דשבועות כו' - לכאורה משמע
מלשון זה דהכל תלוי במצות עשה ול"ת וא"א לומר כן כמו שאבאר גם
בריב"ש ומהר"מ פדאו' שם אינו כן אלא כתב דבקום ועשה אינה חלה כגון שנשבע
לאכול נבילות ושחוטות אינה חלה שאין אומרים לאדם עמוד וחטא כדי לקיים שבועתך
(וע"ל ר"ס רל"ט ס"ק י"ט) כו' אבל בשב ואל תעשה חייל נמי
אל"ת בכולל וכן כתב הרמב"ם פ"ה מה"ש דין י' שבועה שלא אוכל
תמרים ונבלות וטרפות ואכל כזית נבלה וטריפה חייב אף משום שבועת ביטוי שהרי כלל
דברים האסורים עם דברים המותרים עכ"ל וכן כתב הט"ו לקמן סי' רל"ח
סעיף ז' והוא מן הש"ס פ"ג דשבועות: