רי"ף מסכת שבועות דף יג

שבועה יט שאוכל ככר זו, ואח"כ אמר: כ שבועה שלא אוכלנה, הראשונה שבועת ביטוי והשניה שבועת שוא, שנשבע לבטל את המצוה לעבור על שבועתו ועבר מיד אפילו אם לא יאכלנה; ואם יאכלנה, קיים שבועתו הראשונה ואינו עובר אלא על השניה. יח] הלכך מוטב שיאכלנה, כדי שלא יעבור גם על הראשונה. ואם אמר: שבועה שלא אוכל ככר זו, שבועה שאוכלנה, מיד עבר על השניה, ואם יאכלנה יעבור גם על הראשונה, <יב> הילכך מוטב שלא יאכלנה, כדי שלא יעבור גם על הראשונה. יט] צבור שהחרימו על דבר, ואחר כך החרימו על הפכו, אם לא התירו החרם הראשון קודם שהחרימו השני, אין השני כלום. כא (<יג> ועיין לעיל סי' רכ"ח סעיף ל"ה).

ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן רלח סעיף טז

יט שאוכל ככר זו כו' - ע"ל ס"ק י"ח:

כ שבועה שלא אוכלנה - רבותא נקיט וכל שכן אם נשבע אחר כך שלא יאכל ככר זה דלעולם כל שהשבועה האחרונה נגד הראשונה יקיים הראשונה ולא האחרונה:

כא וע"ל סימן רכ"ח סל"ה - ועמ"ש שם בס"ק צ"ד:

2) נשבע על דבר ידוע שאין בו ספק

רמב"ם הלכות שבועות פרק א

הלכה ד

שבועת שוא נחלקת לארבע מחלוקות, האחת שנשבע על דבר הידוע שאין כן, כיצד כגון שנשבע על האיש שהוא אשה, ועל האשה שהוא איש, ועל עמוד של שיש שהוא של זהב, וכן כל כיוצא בזה. +/השגת הראב"ד/ וכן כל כיוצא בזה. כתב הראב"ד ז"ל /א"א/ שנשבע בדבר הידוע לשלשה שאינו כן כמו שנשבע עכ"ל.+

הלכה ה

השניה שנשבע על דבר ידוע שאין בו ספק לאדם שהוא כן, כגון שנשבע על א השמים שהוא שמים, ועל האבן זו שהיא אבן, ועל השנים שהם שנים וכן כל כיוצא בזה, שזה הדבר אין בו ספק לאדם שלם כדי לצדק הדבר בשבועה.

שולחן ערוך יורה דעה סימן רלו סעיף ד

נשבע לשנות את הידוע לאדם, כגון י על איש שהוא אשה או על אשה שהוא איש, חייב משום שבועת שוא. וכן אם נשבע לאמת האמת על דבר שהוא ידוע לכל, כגון על <ח> שנים שהם שנים וכיוצא בו; או על דבר שאי אפשר לעשותו, כגון שלא אישן ג' ימים, או שנשבע שלא יאכל ז' ימים, או שנשבע שלא יאכל יא מכל פירות שבעולם, הוי שבועת שוא ומלקין אותו, וישן לאלתר <ט> ואוכל לאלתר. הגה: יז] נשבע סתם שלא ישן ושלא יאכל, הוי כאילו נשבע שלא יעשה לעולם, והוי שבועת שוא (ב"י וד"מ ס"ס רי"ג בשם רבינו ירוחם וכ"כ הרא"ש פרק ג' דשבועות והט"ו ס"ס רי"ט).

ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן רלו סעיף ד

י על איש שהוא אשה כו' - לא שאומר בפי' זה האיש אני נשבע שהוא אשה אלא אפי' אומר סתם אני נשבע שזה אשה ובאמת הוא איש:

יא מכל פירות שבעולם כו' - ע"ל סימן רל"ב סעיף ה':

ט"ז על שולחן ערוך יורה דעה סימן רלו סעיף ד

(ח) שנים שהם שנים. - בב"י מביא עוד שאם היה מטר יורד ונשבע שהפירות יהיו בזול לוקה משום שבועת שוא מפני שדבר ידוע לכל הוא:

(ט) ואוכל לאלתר. - הטעם שנשבע שלא יאכל שבעה ימים הוא כנשבע להמית עצמו והוי ליה נשבע לבטל מצוה:

3) כל העונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו

רמב"ם הלכות שבועות פרק ב הלכה א

אחד הנשבע אחד מארבעה מיני שבועות אלו מפי עצמו, ואחד המושבע מפי אחרים וענה אמן, אפילו השביעו עכו"ם או קטן וענה אמן חייב, שכל העונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו, ואחד העונה אמן או האומר דבר שענינו כענין אמן, כגון שאמר הן או מחוייב אני בשבועה זו, קיבלתי עלי שבועה זו, וכל כיוצא בזה בכל לשון הרי זה כנשבע לכל דבר בין לחייבו מלקות בין לחייבו קרבן.

שולחן ערוך יורה דעה סימן רלז סעיף ב

ג] השביעו אחר, שאמר לו: אני משביעך שתעשה דבר פלוני, או שלא תעשנו, ג וענה: אמן, או דבר שנשמע ממנו שמקבל שבועתו, כגון שאמר: הן, או: קבלתי דבריך, הוי כאלו נשבע בעצמו. ד] ואפילו השביעו <א> עובד כוכבים או קטן.

שולחן ערוך יורה דעה סימן רלו סעיף ב

יש דברים שאפילו שיקר בשבועתו אינו חייב קרבן, כגון שנשבע <ד> לקיים המצוה ולא קיים, או שנשבע להרע לפלוני, כגון להכותו או לקללו. ג (ה] אבל אם נשבע להכות עצמו, ו] אע"פ שאינו רשאי, חיילא שבועה) (ב"י בשם הר"ן פ"ג דשבועות). ז] ונשבע (ג) שיעשה חבירו דבר פלוני, כגון שיזרוק פלוני צרור לים או שלא יזרוק, וכיוצא בו; ד ח] אבל עבירה איכא בכל דבר שמשקר בשבועתו. ה וגם אין לו לישבע על חבירו שיעשה שום דבר, שאינו ברשותו שיעשנו על כל פנים, ואין חבירו מחויב לעשותו, ט] אלא אם כן יקבל שבועתו דהיינו שיאמר: אמן, י] או דבר שעניינו כענין אמן, כגון שאמר: הן, או מחוייב אני בשבועה זו, או קבלתי עלי שבועה זו, וכן כל כיוצא בזה. יא] ואע"פ שלא קבלו אותם האחרים בשבועה, אם קיימו דבריו ו <ה> הרי אלו משובחים. הגה: ז יב] וכ"ש שהנשבע עצמו צריך לקיים שבועתו, אם אפשר, אע"פ שבתחלה היה שבועת שוא. כגון שנשבע לישא אשה פלונית, ושמא לא תתרצה ואיכא שבועת שוא, <ו> מכל מקום כשהיא רוצה, צריך לקיים שבועתו (מהרי"ק שורש כ"ב /נ"ב/). יג] ח וי"א דבכי האי גוונא לא מקרי שבועת שוא, רק שבועת ביטוי, דהנשבע ליתן דבר לחבירו והוא אינו רוצה לקבלו, פטור משבועתו, וה"ה אם אינה רוצה להנשא לו, ולכן לא הוי רק שבועת ביטוי (כ"מ מתשובת ריב"ש סימן שפ"ז הביאו הב"י).

ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן רלו סעיף ב

ג אבל אם נשבע כו' - כלומר אף על גב שהוא מן התורה כיון שאינו מפורש בתורה אלא דאתיא מדרשא הוי כדבר שהוא מרבנן ושבועה חלה עליו וכדלקמן סימן רל"ט ס"י וע"ל סי' רט"ו סוף ס"ק י"א:

ד אבל עבירה איכא - ומלקות נמי איכא וזהו שבועת שוא:

ה וגם אין כו' - כלומר אף שקרוב הדבר שחבירו יעשנו ולא הוי שבועת שוא ללקות עליו מכל מקום אין לו לישבע כיון שביד חבירו לעשות כמו שירצה וכן פי' הב"ח:

ו הרי אלו משובחים - שלא להרגילו להוציא שבועה לשוא:

ז וכ"ש שהנשבע כו' - עיין בתשוב' מבי"ט ח"ב סימן פ"ה דף מ"ב ע"ג מי שנתחייב בשבועה להשיא בתו לפלוני והיא לא נתרצית להנשא לו כמה חילוקי דינים:

ח וי"א דבכה"ג כו' - צריך עיון דהריב"ש לא קאמר אלא דלא הוי רק שבועת ביטוי ואם אינה רוצה להנשא לו נפטר מידי שבועתו שכך היתה שבועתו שישאנה כשתרצה ואם לא רצתה אין כאן שבועה אבל אם היא רוצה אח"כ מזה לא הזכיר דבר ויש לומר דמודה למהרי"ק ואף על גב דבנשבע ליתן דבר לחבירו והוא אינו רוצה לקבלו אפשר למשמע מדברי הריב"ש דנפטר לעולם מידי שבועתו שיכול לומר כאילו התקבלתי היינו דוקא התם דשייך לומר שיכול לומר כאילו התקבלתי משא"כ בנשבע לישאנה ועוד נראה דאפי' תימא דלהריב"ש נפטר לעולם מידי שבועתו היינו בגונא דמיירי בתשובה שם דנשבע לבקשת קרובה של האשה וכדיהיב טעמא התם שהרי להנאתה נתכוין וסתמא כפירושו נמצא שאם לא רצתה לקבל הרי הוא פטור גמור לא מדין אונס אלא שלא נתבטלה שבועתו כו' הלכך מיד שאמרה שאינה רוצה הרי כאילו מחלה לו מה שאין כן בנדון דמהרי"ק וכ"מ בתשובת מהר"מ פדו"א סימן פ"ו במהרי"ק שכתב אף כי עבר הזמן ומעכב וממאן לקיים אשר נתקשר מכל מקום שכנגדו באיסורו קיים כי אולי ישוב בו ויחזור בתשובה להשלים החפץ מה שאין כן כשכבר נשא כו' וצ"ע:

שולחן ערוך יורה דעה סימן רט סעיף א

א] אחד הנודר מעצמו או שהדירו חבירו א ואמר: אמן, ב] או דבר שעניינו כעניית אמן שהוא קבלת דברים, אסור; ג] אבל כשחבירו מדירו משלו ב <א> אין צריך (א) לקבל דבריו.

ש"ך יורה דעה סימן רט

א ואמר אמן כו' - ע"ל סימן רל"ד סנ"ד וסימן רל"ו ס"ב וסימן רל"ז ס"ב:

ב אין צריך לקבל דבריו - שהרי זה יכול לאסור נכסיו עליו בע"כ ואם כן מה צורך שיקבל עליו דבריו:

ט"ז יורה דעה סימן רט

(א) א"צ לקבל דבריו. - בב"י פירש שיכול לאסור את שלו על חבירו בעל כרחו ואין צריך שיקבל חבירו את דבריו ופירושו תמוה דא"כ היה לו לכתוב רבותא אפי' שהוא מוחה בפירוש ומסרב מלקבל דבריו אפ"ה חל עליו בעל כרחו ולמה כתב שאין צריך לקבל דהיינו שהוא שותק ונראה דהכי פירושו דאם ראובן מדיר את שמעון שלא יהנה מנכסי עצמו אין צריך לקבל שמעון את דבריו וזה מבואר בסי' רל"ו שכתב הטור וז"ל וגם אין לו לישבע על חבירו שיעשה שום דבר כו' ואין חבירו מחוייב לעשותו אלא א"כ קבל שבועתו ובש"ע שם הוסיף מדברי הרמב"ם שאם קיימו את דבריו הם משובחים שלא הרגילו להוציא שבועה לשוא קמ"ל מצד הדין אין צריך זה לקבל דברי חבירו והטור כתב הדין הזה גבי נדר וגבי שבועה כן נראה לי נכון וברור:

4) נשבע שהניח תפילין היום

רמב"ם הלכות שבועות פרק ה הלכה יט

נשבע שהניח תפילין היום או לא הניח, שנתעטף בציצית או לא נתעטף הרי זה שבועת ביטוי לשעבר, שזה מגיד דבר שנעשה ולא נשבע על המצוה לא לקיימה ולא לבטלה.

רדב"ז הלכות שבועות פרק ה הלכה יט

נשבע שהניח תפילין וכו'. אע"ג דליתיה בלא אניח חייב משום שבועת ביטוי הואיל ואיתיה בהן ולאו:

5) דין שבועת העדות

רמב"ם הלכות שבועות פרק ט הלכה א

התובע עדיו להעיד לו עדות שיתחייב הנתבע בעדותן לבדה ליתן לתובע זה ממון המטלטל, וכפרו בעדותן ונשבעו, בין שנשבעו בבית דין בין שנשבעו חוץ לבית דין הרי אלו חייבין משום שבועת העדות, שהרי הפסידוהו ממון בכפירתם, וכן אם השביעם התובע וכפרו בו אע"פ שלא נשבעו הן ולא ענו אמן אחר שבועתו כיון שכפרו הרי אלו חייבין, והוא שישביעם בבית דין.

רדב"ז הלכות שבועות פרק ט הלכה א

התובע עדיו להעיד לו וכו'. פרק שבועת העדות משנה משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידוני שיש לי ביד פלוני פקדון ותשומת יד וכו' וכל אלו מטלטלי נינהו ואם יעידו היה מתחייב ליתן נמצא שהם הפסידוהו:

בין שנשבעו בב"ד וכו'. שם במשנה שבועת העדות נוהגת וכו' בפני ב"ד ושלא בפני ב"ד דאין קפידא בשבועה דבכל מקום הויא שבועה כיון שנשבע מפי עצמו:

וכן אם השביעם התובע וכו'. שם במשנה ומפי אחרים אינם חייבים עד שיכפרו בהם בב"ד ופסק כחכמים. ומה שכתב רבינו והוא שישביעם בב"ד ויכפרו נמי בב"ד כיון שהוא מושבע מפי אחרים ולא ענה אמן בעינן תרתי שתהיה השבועה והכפירה בב"ד אבל נשבע מפי עצמו אפילו חוץ לב"ד הויא שבועה, אבל הכפירה לעולם צריכה בב"ד דכתיב אם לא יגיד וגו' במקום הראוי להגדה ובגמ' אמרינן דפליגי דרבי מאיר סבר דון מינה ומינה וחכמים אומרים דון מינה ואוקי באתרא. וסובר רבינו דבשלמא נשבע מפי עצמו או שענה אמן הרי יש כאן קבלת שבועה אבל מושבע מפי אחרים אימתי הויא קבלת שבועה בשעת כפירה וכיון דכפירה לא הויא אלא בב"ד שהיא קבלת השבועה אף השבועה צריכה שתהיה בב"ד. ודוק כי תירצנו קושייתו של הראב"ד ז"ל:

כסף משנה הלכות שבועות פרק ט הלכה א

התובע עדיו להעיד לו עדות וכו'. כתב שיתחייב ממון לאפוקי כשאין מחייבין אותו ממון בעדותן, וכתב לבדה לאפוקי משביע עדי קנס כדלקמן וכן לאפוקי השביע שתי כיתי עדים וכפרה הראשונה כדאיתא בפ"י, וכתב ממון לאפוקי שטרות, וכתב המיטלטל לאפוקי קרקעות ועבדים כדלקמן:

ומ"ש בין שנשבעו בב"ד בין שנשבעו חוץ לב"ד הרי אלו חייבים. משנה פ' שבועת העדות (דף ל"א:) השביע עליהם חמש פעמים חוץ לב"ד ובאו לב"ד והודו (הרי אלו) פטורים כפרו (הרי אלו) חייבים על כל אחת ואחת:

ומ"ש וכן אם השביעם התובע וכו'. גם זה משנה שם שבועת העדות כיצד אמר לשנים באו והעידוני שבועה שאין אנו יודעים לך עדות או שאמרו לו אין אנו יודעים לך עדות משביע אני עליכם ואמרו אמן הרי אלו חייבים:

ומ"ש אע"פ שלא נשבעו הם ולא אמרו אמן אחר שבועתו ומ"ש והוא שישביעם בב"ד. נראה מדברי רבינו כאן ולקמן בפרק זה גבי וכן אם אמר לעדים באו והעידו לי שיש לי מנה ביד פלוני ומדבריו בספ"י (נראה) שהוא סובר דכי תנן (דף ל') וחכמים אומרים בין מפי עצמו בין מפי אחרים אינם חייבים עד שיכפרו בהן בב"ד ואמרינן בגמ' דשבועה אפילו חוץ לב"ד כמו שאכתוב בסמוך ה"מ כשהשביעם התובע וענו אחריו אמן אבל אם לא ענו אחריו אמן אלא אמרו אין אנו יודעים לך עדות לא מיחייבי אלא א"כ השביעם בפני ב"ד. וצריך לי תלמוד מהיכן למד חילוק זה:

6) דין פסולי עדות לענין חיוב שבועת העדות

רמב"ם הלכות שבועות פרק י הלכה א

היו עדיו או אחד מהן פסול או קרוב ואפילו מפסולי עדות של דבריהם, או שהיה המלך אחד מעדיו שאינו ראוי להעיד, או שהיו עד מפי עד וכפרו ונשבעו פטורין משבועת העדות שאילו (הודו) העידו לא היו מחייבין בעדותן ממון.

כסף משנה הלכות שבועות פרק י הלכה א

היו עדיו או אחד מהם פסול וכו' בר"פ שבועת העדות (דף ל') תנן דאינה נוהגת אלא בראויים להעיד ובגמ' (דף ל"א) לאפוקי מאי אמר רב פפא לאפוקי מלך ורב אחא בר יעקב אמר לאפוקי משחק בקוביא מ"ד משחק בקוביא כל שכן מלך ומ"ד מלך אבל משחק בקוביא מדאורייתא מחזא חזי ורבנן הוא דפסלוהו ופסק רבינו כרב אחא בר יעקב משום דבתרא הוא. ומ"ש או שהיו עד מפי עד וכו' עד וכן כל כיוצא בזה. הכל משנה שם (דף ל"ה):

7) אין העדים חייבים עד שיכפרו בבי"ד

רמב"ם הלכות שבועות פרק ט הלכה ב

אין העדים חייבין בשבועת העדות עד שיכפרו בעדותן בבית דין, בין שנשבעו או השביען בבית דין בין שנשבעו או השביען חוץ לבית דין, והכפירה בבית דין בלבד, שנאמר אם לא יגיד ונשא עונו מקום שיגיד ויועיל הוא שאם לא יגיד שם יתחייב.

כסף משנה הלכות שבועות פרק ט הלכה ב

אין העדים חייבים בשבועת העדות וכו'. שם במשנה בפני ב"ד ושלא בפני ב"ד מפי עצמו ומפי אחרים אינם חייבים עד שיכפרו בהן בב"ד דברי ר"מ וחכ"א בין מפי עצמן בין מפי אחרים אינם חייבים עד שיכפרו בהן בב"ד וידוע דהלכה כחכמים ובגמ' (דף ל"ב) מנ"ל דאכפירה בב"ד הוא דמיחייבי אחוץ לב"ד לא מיחייבי אמר אביי א"ק אם לא יגיד ונשא עונו לא אמרתי לך אלא במקום שאילו מגיד זה מתחייב זה ממון א"ל רב פפא לאביי א"ה אימא שבועה גופה בב"ד אין ושלא בב"ד לא לא ס"ד דתניא לאחת ליחייב על כל אחת ואחת ואי ס"ד בב"ד מי מיחייב על כל אחת ואחת והתנן השביע עליהם חמש פעמים בפני ב"ד וכפרו אין חייבין אלא אחת אמר ר"ש מה טעם הואיל ואינם יכולים לחזור ולהודות אלא לאו שמע מינה שבועה חוץ לב"ד כפירה בב"ד:

8) נשים פסולות לעדות

רמב"ם הלכות עדות פרק ט הלכה ב

נשים פסולות לעדות ב מן התורה שנאמר על פי שנים עדים לשון זכר ולא לשון נקבה.

כסף משנה הלכות עדות פרק ט הלכה ב

הנשים פסולות לעדות וכו'. בפרק שבועת העדות (דף ל') אמרינן ועמדו שני האנשים בעדים הכתוב מדבר כלומר ללמד שאין עדות בנשים ובסיפרי ועמדו שני האנשים נאמר כאן שני ונאמר בעדות על פי שנים עדים מה כאן אנשים אף להלן אנשים מכאן שאין האשה כשרה להעיד. ואיני יודע למה הניח רבינו מלכתוב ראיה זו. והראיה שהביא אינה נוחה לי שהרי כל התורה בלשון זכר נאמרה:

9) אשה פסולה לדון

שולחן ערוך חושן משפט סימן ז סעיף ד

יד] {י} אשה פסולה לדון.

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן ז סעיף ד

י] אשה פסולה לדון. ילפינן לה מעדות, ועיין פרישה [סעיף ה'], ודלא כעיר שושן [סעיף ה'] שכתב טעם זר [קש"כ]:

10) כל הפסולים לדון פסולים להעיד

שולחן ערוך חושן משפט סימן לג סעיף א

א] כל הפסולים לדון פסולים להעיד, א) {א} חוץ מאוהב ושונא שכשרים להעיד, אע"פ שפסולין לדון.

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן לג סעיף א

א] חוץ מאוהב ושונא שכשרים להעיד כו'. הטעם, דבעדות, המעשה כאשר היה לפניו הוא מעיד, ולא חשדינן ליה שישנה בכיוון בשביל אהבתו או שנאתו. משא"כ בדין שתולה בסברא, והמחשבה משתנה מחמת אהבתו או שנאתו אפילו בלא כונת רשע, וכמ"ש לעיל סימן ז' [סעיף ז'] ע"ש:

11) השוויית שני הבעלי דינים בכל דבר

רמב"ם הלכות סנהדרין פרק כא הלכה א

מצות עשה לשפוט השופט בצדק שנאמר בצדק תשפוט עמיתך, אי זהו צדק המשפט זו השויית שני בעלי דינין בכל דבר, לא יהא אחד מדבר כל א צרכו ואחד אומר לו קצר דבריך, ולא יסביר פנים לאחד וידבר לו רכות וירע פניו לאחר וידבר לו קשות.

רמב"ם הלכות סנהדרין פרק כא הלכה ג

לא יהיה אחד יושב ואחד עומד אלא שניהם עומדים, ואם רצו בית דין להושיב את שניהם מושיבין, ולא ישב אחד למעלה ואחד למטה אלא זה בצד זה, במה דברים אמורים בשעת משא ומתן, אבל בשעת גמר דין שניהם בעמידה שנאמר ויעמוד העם על משה, ואי זהו גמר דין איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב, במה דברים אמורים בבעלי דינין, אבל העדים לעולם בעמידה שנאמר ועמדו שני האנשים.

שולחן ערוך חושן משפט סימן יז סעיף א

בצדק תשפוט עמיתך (ויקרא יט, טו), איזהו צדק המשפט, זו השוויית שני הבעלי דינים בכל דבר. {א} לא יהא א' מדבר כל צרכו, ואחד אומר (לו): א) א קצר דברך. א] ולא יסבירו פנים לאחד וידבר לו רכות, וירע פניו לאחר וידבר לו קשות. ואם היה אחד מהם (א) מלובש ב בגדים יקרים ב) {ב} והשני מלובש בגדים בזויים, אומרים למכובד: או הלבישהו כמותך, או לבוש כמוהו. ולא יהא אחד יושב ואחד עומד, ג אלא שניהם עומדים; ב] ואם רצו ב"ד להושיב את שניהם, מושיבים. ג] {ג} ולא ישב ג) אחד למעלה ואחד למטה, אלא זה בצד זה. בד"א, בשעת משא ומתן; (דהטענות) ד] {ד} אבל בשעת גמר דין, ד שניהם (ב) {ה} בעמידה, לכתחלה. איזהו גמר דין, איש פלוני אתה זכאי איש פלו' אתה חייב; ה] והעדים, לכתחלה, ד) לעולם בעמידה. הגה: ה ו] {ו} ועמידה ה) ע"י סמיכה מקרי שפיר עמידה לענין זה (ריב"ש סימן רס"ו). ועיין לקמן סי' כ"ח.

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן יז סעיף א

א] לא יהא האחד מדבר כל צרכו כו'. משמע אפילו לא א"ל הדיין דבר כל צרכך אלא שלהשני אמר קצר דבריך הוא אסור, וכן הוא משמעות לשון הברייתא [שבועות ל' ע"א], ולא כמשמעות לשון הטור [סעיף א'], ועיין פרישה [שם]:

ב] והשני מלובש בגדים בזויים. כן הוא לשון הרמב"ם [פכ"א מסנהדרין ה"ב] והטור [סעיף א'] וכן משמע בברייתא [שבועות שם], ומשמע דכשאינם בזויים אף שאינם יקרים כמו מלבושי השני אין קפידא בכך, ועיין פרישה [שם]. וכתב מור"ש ע"ז ז"ל, גם בזה אין בידינו להעמיד הדת על תילו, עכ"ל:

ג] ולא ישב אחד למעלה כו'. אמה שכתוב לפני זה קאי, דקאמר דאם רצו בית דין להושיב את שניהן מושיבין, אזה כתב דאז לא ישב אחד למעלה, אבל בשניהן עומדין אין קפידא בכך דאין הב"ד אומרים להן לעמוד, וק"ל:

ד] אבל בשעת גמר דין שניהם בעמידה. נלמד [שבועות ל' ע"ב] מדכתיב [דברים י"ט י"ז] ועמדו שני האנשים, אלו העדים [דאי בעלי דינים, וכי אנשים תובעין ולא נשים וכי שנים תובעים ולא שלשה], אשר להם הריב, אלו בעלי דינים, ומה עדים העדאתן זו היא גמר דינם, אף בע"ד דקפיד עליהם קרא שיעמדו, היינו דוקא בשעת גמר דין:

ה] בעמידה לכתחילה כו' והעדים לכתחילה וכו'. דוקא לכתחילה אבל בדיעבד בשניהם הדין דין, וכ"כ הטור [סעיף ג'] בהדיא, וכ"כ הרא"ש [שבועות פ"ד סי' ה'] והר"ן [שם י"ד ע"א מדפי הרי"ף] בשם הרשב"א [שם ל' ע"ב] [ו]כתבו דהאי קרא דועמדו אינו אלא אסמכתא למצוה ולא לעיכוב, ועיין פרישה [שם]. ולא כמ"ש בעיר שושן [סעיף א'] דבעדים אפילו בדיעבד פסול בזמן שהיו סמוכין, ודוקא עכשיו שאין דיינים סמוכין שרי משום דכתיב ועמדו לפני האלקים [קש"כ]. דז"א, דהמרדכי [שבועות פ"ד סי' תשס"א] כתב בשם ר"א בר שמשון, דמדכתיב לפני אלקים משמע דוקא בשעה שהיו סמוכין, היינו להתיר בזמן הזה בישיבה, ואליביה אפילו לכתחילה מותרים לישב בזמן הזה אפילו מן הדין, אבל לא כתב דבזמן שהיו סמוכים היה עיכוב בדבר אפילו בדיעבד, וגם ר"א בר שמשון יחיד הוא בזה ושום פוסק לא הזכיר סברא זו. ועיין פרישה [סעיף ה'] ובהגהות ד"מ [הגהות דו"פ אות ב'] שם כתבתי דהרמב"ם והטור לא ס"ל הכי:

ו] ועמידה על ידי סמיכה כו'. עיין לקמן סוף סימן כ"ח דכתב המחבר לענין דיינים שצריכין לישב בשעה שמקבלין העדות, דסמיכה כזו נקראת ישיבה, ושניהם מתשובת ריב"ש סימן (רס"ז) [רס"ו], ע"ש [קש"כ]. ונ"ל דאזלינן הכא והכא לקולא. ומיהו נראה לע"ד דאם היו הדיינים וגם העדים נסמכים בדין אחד בפעם אחת, דאסור למיעבד הכי, דממ"נ חד מהם לא עביד כדינא, ודומה למ"ש הטור (והמחבר) לקמן בסימן קצ"ז [סעיף ד'] לענין קנין חמור וגמל, ובסימן ר' [סעיף ח'] לענין קונין בכליו של לוקח ובכליו של מוכר, ע"ש ולקמן סימן ש"ץ [סעיף א']:

ש"ך על שולחן ערוך חושן משפט סימן יז סעיף א

(א) קצר דבריך כו' - אבל לשניהם יכול לומר. ב"ח [סעיף א'] ופשוט הוא:

(ב) בגדים יקרים כו' - כתב בראב"ן דף קט"ז ע"ב [ח"ג סי' כ"ג, שבועות ד"ה שבועת ביטוי] וז"ל, והאידנא לא נהיגי הכי, ונ"ל דוקא איצטלא של ק' מנה, אבל האידנא דלא מלובשים בכך מלבושים לא חיישינן להטייה, עכ"ל:

(ג) אלא שניהם עומדים כו' - ואם ישב א' מעצמו והב' עומד אין זקוק לו. ב"ח [סעיף ב']:

(ד) שניהם בעמידה - עיין בסמ"ע ס"ק ה', והב"ח [שם] חולק עליו שם, ואין דבריו מוכרחים, ע"ש:

(ה) ועמידה ע"י סמיכה - כתב הסמ"ע [סק"ו], ומיהו נראה לע"ד דאם היו הדיינים וגם העדים נסמכים בדין אחד בפעם אחת דאסור למיעבד הכי, דממ"נ חד מהם לא עביד כדינא, עכ"ל. והב"ח [שם] חולק עליו והביא ראיה מהש"ס [פרק] שבועות (הדיינים) [העדות ל' ע"ב] מהא דיתיב כמאן דשרי מסאני, ופירש רש"י כלומר לא עומד ולא יושב וכו', שמעינן דשחייה חשובה באדם אחד עמידה וישיבה, דלגבי דיין שיעמוד הדיין מקמי ת"ח חשובה עמידה, ולגבי דיין עצמו שצריך שיהא דן בישיבה, חשובה ישיבה ויוצא בה ידי שניהן, עכ"ל:

12) דין קדימה בבי"ד

רמב"ם הלכות סנהדרין פרק כא הלכה ו

היו לפני הדיינים בעלי דין הרבה מקדימין את דין היתום לדין ג האלמנה שנאמר שפטו יתום ריבו אלמנה, ודין אלמנה קודם לדין תלמיד חכם, ודין תלמיד חכם קודם לדין עם הארץ, ודין האשה קודם לדין האיש שבשת האשה מרובה.

כסף משנה הלכות סנהדרין פרק כא הלכה ו

היו לפני הדיינים בעלי דין הרבה וכו'. מה שכתב שדין ת"ח קודם לדין ע"ה הוא בפרק שבועת העדות (דף ל') שלח רב יוסף לרב נחמן עולא חבירנו עמית בתורה ובמצות ואמרו דשלח ליה הכי למישרא ליה בתיגרא ופירש"י לפסוק דינו קודם של ע"ה. ומ"ש שדין היתום קודם לדין האלמנה ודין האלמנה לדין ת"ח וא"כ מכ"ש שדין היתום קודם לדין ת"ח ק"ל מדאמרינן בשני דייני גזילות (דף ק"ה:) דרב ענן שדריה לקמיה דר"נ ושלח ליה נדייניה מר להאי גברא דאנא ענן פסילנא ליה לדינא אמר מדשלח לי הכי ש"מ קריביה הוא הוה קאים דינא דיתמי קמיה וכו' סלקיה לדינא דיתמי ואחתיה לדיניה וצ"ע. ומה שכתב ודין האשה קודם לדין האיש הוא מימרא דרבא בפרק נושאין על האנוסה (דף ק"ז):

שולחן ערוך חושן משפט סימן טו סעיף א

צריך הדיין שיקדים {א} לדון הדין {ב} שבא א) לפניו תחלה, אבל א] צריך להקדים דין (א) {ג} של תלמיד חכם אפילו בא לבסוף; ב] וכן מצוה עליו א {ד} להפך ב) בזכותו מה שיכול. הגה: ג] ואם הת"ח בעצמו לפני הדיינים, ב {ה} אפילו ג) פתחו כבר בדין אחר, דנין אותו תחלה שלא יתבטל מלמודו. [א] ד] אבל אם קרובו בא לדין, אם פתחו בדין אחר אין צריכין לפסוק; ואם לאו, צריכין לדון אותו תחלה, משום כבוד החכם (ב"י בשם הריטב"א).

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן טו סעיף א

א] לדון הדין שבא לפניו כו'. נראה דלא בביאה לבית דין תחילה תליא מילתא, אלא משעה שהעמיד עצמו לפני הדיין והדיין הכין את עצמו לשמוע טענתו, זהו נקרא בא לפניו תחילה, והוא קודם להבא מאוחר ממנו לפני הדיין, ועיין דרישה [סוף סעיף א'] דכתבתי ראיה לזה מדברי הריטב"א [כתובות ק"ו ע"א], וק"ל:

ב] שבא לפניו תחלה. ילפינן לה מדכתיב [דברים א' י"ז] כקטן כגדול תשמעון, דאילו לדקדק בדין פרוטה כבדין של ק' מנה, לזה אין צריך קרא. גמרא [סנהדרין ח' ע"א]:

ג] של תלמיד חכם אפילו בא לבסוף. דגם לתלמיד חכם יש עשה דאת ה' אלקיך תירא [דברים י' כ'], שדרשו [פסחים כ"ב ע"ב] את לרבות ת"ח, והו"ל לת"ח עשה ולהמוקדם עשה דכקטן כגדול תשמעון, ועשה דכבוד תורה עדיף, כן משמע בגמרא [שבועות] פרק שבועת העדות סוף דף ל', ועיין דרישה [סעיף א']:

ד] להפך בזכותו. דכשבא הת"ח לדון עם הבעל בית מעמידין את הת"ח אחזקתו, ומשום הכי מהפכין ומפשפשין בדבריו כדי להעמידן באופן שיהא לו זכות בהן ע"פ האמת, ועמ"ש [בפרישה] בסימן י"ג [סעיף ז'] ולקמן סוף סימן י"ז [בסמ"ע סקכ"ב] בענין זה. ונראה דאין לת"ח בזמנינו דין מזה, וכמ"ש הרמב"ם [פכ"ד מסנהדרין ה"ב] והביאו הטור והמחבר סוף סימן זה, משרבו בתי דינים שאינם הגונים כו', כ"ש לענין נתינת ליטרא דדהבא על בושתו, ולענין התרת נדר ביו"ד ריש סימן רכ"ח, ולענין לדון ביחידי דאין לנו דין יחיד בזמן הזה, כמ"ש בסימן (ב') [ג'] סעיף ב', ואף שיש לחלק מ"מ נ"ל כמ"ש:

ה] אפילו פתחו כבר בדין. נראה דס"ל הכי כיון דמשמעות דכקטן כגדול תשמעון משמע דהקרא לא קפיד אלא אשמיעה, ור"ל דלאחר שפתחו בדינא דקטן והתחילו לשמוע טענותיהן תו אין לדחותן בשביל דין הגדול, וכיון דקיי"ל דעשה דתלמיד חכם דוחה לעשה הזה, ממילא נשמע דאפילו פתחו בדינו של זה האחר דהיינו השמיעה, דוחין אותו מפני דינו של תלמיד חכם, ומ"מ חז"ל אסמכוה אהאי קרא דכקטן כגדול תשמעון, אפילו עדיין לא פתחו ליה בדינא דהמוקדם אלא בא לפני הדיין תחילה, אסור לדחותו ולדון המאוחר לו, ומשו"ה נקטו הגמרא והפוסקים לשון בא לפניו תחילה, וכיון דזה אינו אלא מדרבנן הם אמרו והם אמרו גם כן דאפילו מפני קרובו של תלמיד חכם דוחין המוקדם מפני כבודו דהחכם:

ש"ך על שולחן ערוך חושן משפט סימן טו סעיף א

א) להפך בזכותו כו' - ונראה דאין לת"ח בזמנינו דין זה, כ"כ הסמ"ע ס"ק (ה') [ד']. והב"ח [סעיף ב'] לא כ"כ. [הג"ה ועיין לעיל סוף סימן א' [סקי"ט] מ"ש בשם תשובת ר"י מטראני, ולדבריו שם משמע שיש בזמן הזה דין ת"ח לענין זה מכח כ"ש דליטרא דדהבא, וכדמוכח מהסמ"ע בעצמו, דאם היה דין ת"ח בזמן הזה לענין ליטרא דדהבא, כ"ש דהוי לענין להפך בזכותו וק"ל]:

(ב) אפילו פתחו כבר בדין - עיין בסמ"ע ס"ק (ד') [ה'], ודלא כב"ח שמשיג על מור"ם בזה:

שולחן ערוך חושן משפט סימן טו סעיף ב

היו לפניו דינים הרבה, (ב) מקדימין ד) ה] {ו} דין היתום לדין האלמנה, {ז} ודין ה) האלמנה קודם לדין תלמיד חכם, ו] ודין תלמיד חכם קודם לדין עם הארץ, {ח} ודין ו) האשה קודם לדין האיש.

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן טו סעיף ב

ו] דין היתום לדין האלמנה. היינו טעמא דהקדימו קרא דכתיב [ישעיה א' י"ז] שפטו יתום ריבו אלמנה:

ז] ודין האלמנה קודם לדין תלמיד חכם. כתב הכסף משנה [פכ"א מסנהדרין ה"ו] וכ"ש דיתום קודם לתלמיד חכם, ואף שבגמרא פרק בתרא דכתובות [ק"ה ע"ב] לא משמע הכי, עיין דרישה [סעיף א'] שם תמצא ישוב דלא קשיא מידי:

ח] ודין האשה קודם לדין האיש. לשון הרמב"ם [שם] מפני שבושת האשה מרובה:

13) נשים מכובדות או ת"ח לענין לבא לבי"ד

שולחן ערוך חושן משפט סימן קכד סעיף א

א (א) א] {א} הנתבע אינו יכול למנות מורשה שיבא לבית דין וישיב בעדו לתובע, והוא ישב בביתו. ב ב] {ב} ונשים יקרות שאין כבודן לבא לבית דין, ג {ג} משגרין להן סופרי הדיינים ויטענו בפניהם. ג] וכיוצא בזה {ד} עושים לתלמיד חכם ד שתורתו אומנותו, וזילא ביה מלתא למיזל לבית דין ולערער בהדי ע"ה.

סמ"ע סימן קכד

א] הנתבע אינו יכול למנות מורשה כו'. הטעם מבואר בטור [סעיף א'] וז"ל, כדי שלא יהו הדיינים שומעין טענת שקר מפי המתורגמן, עכ"ל. ור"ל, הנתבע עצמו חזקה הוא דאין מעיז לטעון דבר שקר בפני מי שחייב לו, והא ראיה שכופר הכל פטור מן התורה משום חזקה דאין הנתבע מעיז [עיין ב"ק ק"ז ע"א], משא"כ כשיטעון ע"י שליח, אבל תובע יכול למנות מורשה, דלגביה לא אמרו חזקה אינו מעיז לטעון דבר שקר. ועוד, דהתובע מקנה המעות להמורשה שלו והרי עומד במקומו וכאילו הוא התובע עצמו, משא"כ בנתבע דאינו מקנה לאחר דבר להיות עומד במקומו. ועוד, דבתובע הוצרכו לתקן מורשה, שלא ילך אדם בממון חבירו למדינת הים וכמ"ש בסימן קכ"ג [סעיף א']. ועיין בד"מ [סעיף ב'] שכתב דאפילו להתובע לא התירו אלא כשהוא יושב בביתו ושולח מורשה לב"ד במקומו בכחו ורשותו, משא"כ כשגם התובע בב"ד, אסור לטעון ע"י מליץ שלו אלא יטעון בעצמו, וכמ"ש הטור בסימן י"ז [סעיף ט'] בשם הרמב"ם [פכ"א מסנהדרין ה"ח], ועיין בדברי המחבר שם סעיף ו':

ב] ונשים יקרות כו'. עיין לעיל סוף סימן צ"ו בטור אימת מזמנין נשים ובתולות לדין:

ג] משגרין להן סופרי הדיינין כו'. בפרישה [סעיף ב'] כתבתי, דאפשר דמשום הכי אמרו דמשלחין אליה הסופרים, משום דהם יכתבו מיד טענותיה בפניה, ויניחו אותן בפני ב"ד. וגם כתבתי שם דאם ירצה התובע, הולך עמהם, והיא טוענת בפני התובע ותבוש מלטעון שקר:

ד] עושין לת"ח כו'. עיין לעיל סימן ז' סעיף ו' [סקי"ז] שכתבתי לחלק, שכאן איירי בת"ח שרוצה לקבל דין הדיינים, אלא שזילא ביה מילתא לילך ולערער עם עם הארץ, והא דתולה בתורתו אומנותו, משום דשאר אנשים דבלא"ה עסקיהן עם גוים ועמי הארץ, ודאי צריכים ג"כ לילך עמהן לפני דיינים. והיותר נראה, דדוקא בהני שתורתן אומנותן אמרו דראוי לחוס על כבודם ולעשות להם תיקון שלא לילך בעצמם לערער עם עם הארץ, וק"ל:

ש"ך חושן משפט סימן קכד

(א) הנתבע כו' - כתב בד"מ וסמ"ע דאפי' לתובע לא התירו אלא כשהוא יושב בביתו ושולח מורשה לב"ד במקומו בכחו ורשותו משא"כ כשגם התובע בב"ד אסור לטעון ע"י מליץ שלו אלא יטעון בעצמו וכמ"ש הטור בשם הרמב"ם בסימן י"ז וע' בדברי המחבר שם סעיף ו' עכ"ל וכ"כ הב"ח דכשהוא בב"ד לכ"ע בין תובע בין נתבע אסור לטעון ע"י אחר ולפ"ז מה שנוהגין עכשיו דהתובע טוען בצירוף אחר בב"ד נגד הנתבע היה נרא' דהיינו כמ"ש הסמ"ע בסי' י"ז ס"ק י"ד וז"ל ומה שבזמן הזה נוהגים לדון לועזים ע"י מורשה שלהם הוא מפני שכל שבאו לדין לפני דיינים קבועים ה"ל כקבלו עלייהו לדון כן ואין אחר הקבל' כלום עכ"ל ואם כן ה"ה הכא אלא דלפ"ז קשה דא"כ אם הנתבע מעכב יהא אסור ועוד גם להנתבע יהא מותר כשאין התובע מעכב והרי נהגו עכשיו שאפי' הנתבע מעכב הב"ד מרשים להתובע לטעון עם מורש' ולהנתבע אין מרשי' כלל אלא נראה משום דס"ל כמ"ש הסמ"ע שם מתחל' דיש חילוק בין נותן הבע"ד כח ורשות להמתורגמן דמחשב הוא בע"ד ומותר ובין לא נתן לו כח ורשות דאסור ע"כ וא"כ מסתמא התובע נותן לזה שעומד עמו כח ורשות ולגבי נתבע לא שייך נתינת כח ורשות דאינו יכול לעשות מורשה אפ' אינו עומד בפני ב"ד ולפ"ז מ"ש הד"מ והסמ"ע וב"ח כאן דכשעומד בב"ד אפי' לתובע אסור למנות מורש' היינו כשידוע שאין נותן לו כח ורשות:

(ב) ונשים יקרות כו' - ע"ל ס"ס צ"ו:

(ג) משגרים להם כו' - כתב הסמ"ע משום דהם יכתבו מיד טענותיהם בפניה ויניחו אותן בפני ב"ד ואם ירצה התובע הולך עמהן והיא טוענת בפני התובע ותתבייש מלטעון שקר ע"כ:

(ד) שתורתו אומנתו כו' - לפי מה שנתבאר בי"ד ריש סי' רמ"ג דתורתו אומנתו היינו אם יש לו אומנות או משא ומתן להתפרנס ולא להעשיר ובכל שעה שהוא פנוי מעסקיו חוזר על ד"ת ולומד קשה על מה שנוהגין עכשיו שמחייבים לבוא ת"ח לדין וצ"ל דכמו שנתבאר שם דלענין מס תלוי במנהג ה"ה בזה וע"ש, עיין בתשו' מהרשד"ם סי' תל"ט שפסק דאף בקנין מהנתבע לא מהני להיות מורשה עוד פסק שם דאם מינה הנתבע מורשה ועמדו בדין התובע ומורש' הנתבע ונתחייב המורש' על שהודה לדברי התובע מצי הנתבע למיהדר ביה ואין דבריו נכונים לפע"ד בזה אלא העיקר כמ"ש הריב"ש סי' שצ"ב שהודאת מורשת הנתבע הודא' היא לכ"ע ע"ש וראיתו ברור' מהפוסקים ומהירושלמי גבי הגע עצמך שיוד' במקצת כו' ודברי מהרשד"ם שם בזה לא מחוורין גם מ"ש מהרשד"ם שם ראיה ממאי דהוצרכו הרא"ש וטור לעיל סי' קכ"ב לומר דאם בטל התובע ההרשאה בלי ידיעת המורש' והלך ותבע ונתחייב בדין לא מצי תובע לומר כבר בטלתי שליחותי דכיון דנזקקין ב"ד לדון על ההרשא' וגם כתב ביה זיל ואפיק לנפשך דיניהם דין ע"כ א"כ נרא' דדוקא מורש' מתובע נזקקין ב"ד וגם כתב ביה זיל ואפיק לנפשך אבל נתבע מצי למימר בטלתי כו' עכ"ד ולאו מילתא היא דאפי' יהיה כדבריו מ"מ ביטול לחוד וחזרה לחוד דנהי דיכול לבטל מ"מ כל שלא ביטל אינו יכול לחזור ועוד דלא הוצרכו הרא"ש וטור לזה אלא היכא שבאמת ביטל ההרשא' כגון שיש עדים שבטל ואפ"ה לא מהני כיון שלא ידעו הבית דין מזה והיו נזקקין לו אבל ודאי דלאו כל כמיני' לומר בטלתי ביני לבין עצמי אפי' לא היה כתב /כתוב/ בו זיל ואפיק לנפשך וא"כ פשיטא נמי שא"י לחזור מהודאת המורש', כן נלפע"ד ברור:

14) אדם שקיבל על עצמו קרוב או פסול לדין

שולחן ערוך חושן משפט סימן כב סעיף א

א [א] א) מי שקבל עליו א] קרוב או ב] פסול, ג] בין להיותו דיין ד] בין {א} להיותו עד עליו, הגה: ולא מקרי קבלה אלא אם כן קבלו לדונו, ב) {ב} אבל אם השליש בידו מעות שדנין עליו, לא מקרי קבלה. (ריב"ש סימן שי"א). {ג} אפילו קבל אחד מהפסולים בעבירה כשני עדים כשרים להעיד עליו, או כג' בית דין מומחים לדון לו, הגה: ה] {ד} ויש חולקים וס"ל דדוקא אם קבל קרוב או פסול [ב] ג) {ה} בדיין אחד או בעד אחד, ד) אבל אם קבלו כתרי, ב [ג] {ו} דאיכא (א) תרתי לריעותא, אפילו אחר גמר דין יכול לחזור בו, ג וכן ה) הסכמת רוב הפוסקים, ו] אבל אם ו) קנו מידו {ז} בכל ענין לא יכול לחזור, בין שקבל על עצמו לאבד זכיותיו ולמחול מה שהיה טוען על פיהם, בין שקבל עליו שיתן כל מה שיטעון עליו חבירו בעדות זה הפסול או בדינו, ד אם קנו מידו על זה, אינו יכול לחזור בו. ואם לא קנו מידו, יכול לחזור בו עד שיגמור הדין. (ה ז) ולעיל סי' י"ב סעיף ב' ו {ח} נתבאר איזה מקרי גמר דין, ז ז] ולענין עדות מיד שהעידו לא יכול לחזור בו) (ריב"ש סימן ת"ץ ומרדכי). ח ח) נגמר הדין, {ט} אינו יכול לחזור בו, ט ח] {י} והוא י שלא ט) נודע יא שטעו (ט] מיהו אם הם ממונים בעיר או טובי העיר יב {יא} לא יכול לחזור, י] כי כן נוהגים דכל מה שאדם {יב} מקבל י) לפני ראשי העיר יא) יא] שלא יוכל לחזור בו) (תשובת מימוני סוף שופטים). ואם כופר ואומר: לא קבלתיו עלי לדון, ואין עדים בדבר, יג [ד] יב) יב] {יג} ישבע שלא קבלו עליו, יג] אפילו אם הדיין מכחישו ואמר שקבלו עליו. (יג) יד] רבים שהמחו עליהם דיינים דלא גמירי, {יד} אין בעלי דינין יכולים לעכב) (ר' ירוחם נ"ב ח' י"ג).

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן כב סעיף א

א] להיותו עד עליו. רש"י פירש דין זה במשנה [סנהדרין כ"ד ע"א ד"ה נאמן] דמיירי בקיבלו לדיין, וכ"כ הטור [סעיף א']. אבל ודאי לאו דוקא קאמר אלא ה"ה לעד מהני קבלת קרוב או פסול, וכפשטות לישנא דנאמן עלי, וכן מוכח בגמרא [סוף דף כ"ה [ע"ב]] וכן דעת הרי"ף [שם ד' ע"א מדפי הרי"ף] והרא"ש [פ"ג שם סי' ד'], ע"ש:

ב] אבל אם השליש בידו מעות כו'. שם [בריב"ש המובא בציונים אות ב'] קאי אמי שנשבע לפרוע לחבירו לזמן פלוני, ובבוא הזמן השליש המעות ביד דיין העיר כדי לצאת ידי שבועתו, ואמר שלא ימסרהו לפלוני כי יש לו עליו דין ודברים, ואותו דיין היה קרוב של פלוני כו', ע"ש [קש"כ]. ועיין בד"מ מ"ש בשם ריב"ש עוד בזה:

ג] אפילו קבל אחד מהפסולים בעבירה כשני עדים. לרבותא נקט פסול אע"ג שהוא פסול לכל עדות בעולם, וכ"ש אם קיבל קרובו כגון אביו [שהוא כשר לאחרים] כב' עדים או כג' דיינים דמהני, וק"ל:

ד] ויש חולקין וס"ל כו'. הג"ה זו קאי אמ"ש המחבר אחר זה בסמוך ז"ל, "עד שיגמור הדין", וק"ל:

ה] בדיין אחד. טעם פלוגתתן תלוי בפירוש הגמרא [שם] וכתבתיהו בהגהות ד"מ [הגהות דו"פ אות ד']. וכתב הרשב"א בתשובה [ח"א] סי' אלף קכ"ו, ואם יעמוד בי"ד אחר הרי הוא דן ע"פ הטענות וההודאות שנאמרו בפני הראשון, עכ"ל:

ו] דאיכא תרתי לריעותא. נראה דאם קיבל עליו כשר אחד במקום ג' דיינים וגמר הדין, דאינן יכולים לחזור בו, דאין זה מיקרי תרתי לריעותא דשם חד הוא, ודוקא בקיבל עליו קרוב או פסול אחד במקום שנים דאיכא תרתי שמות לריעותא, חדא דקיבל עליו מי שהוא פסול לדין להיות כשר, והשני דמקבל להיות יחיד כרבים, הוא דלא מהני קבלה, וכן מוכח ממ"ש הטור בסימן שאחר זה [סעיף ב'] וכמ"ש בפרישה [כאן סעיף ב']. וכן מוכח מתשובת הרא"ש כלל (ט') [נ"ו] דין ח' והביאו בד"מ בסימן זה סעיף (ג') [ד'] [וב"י מחודש ו'], וכמ"ש עליה בהג"ה ע"ש [קש"כ]:

ז] בכל ענין לא יוכל. פירוש, ואפילו קיבלו עד אחד במקום שנים. רבינו ירוחם [מישרים] נ"א חי"ג בשם הרא"ש ושאר פוסקים [קש"כ], ולאפוקי י"א, ד"מ ג' הביאו:

ח] נתבאר איזה מיקרי גמר דין. שם נתבאר דהיינו כשאומר פלוני אתה זכאי ופלוני אתה חייב, וכ"ש כשאומרים לו צא תן לו דהוה מילתא דפסיקא שחייבוהו לו, משא"כ כשאומרים חייב אתה ליתן לו דנראה כמסתפקים עדיין, אבל כשאומרים פלוני זכאי ופלוני חייב אין נראה מלשונם דמסתפקים בדבר, ועיין בד"מ בסימן זה סעיף א':

ט] אינו יכול לחזור. וכתב הרא"ש בתשובה כלל הדיינים [כלל נ"ו] סי' (י') [ח'] דאינו יכול לחזור אע"פ דנתרצו שניהם [קש"כ], וכתב ב"י [סעיף ד' מחודש ו'] הטעם משום כבוד הדיין, ועד"מ [ובהגד"מ [הגהות דו"פ אות ו']], שם כתוב דאין הטעם משום כבוד הדיין ואין שייך ביה חזרה [מאחר שכבר נפסק הדין], אלא צריך שימחלו זה לזה במחילה גמורה [אז לא שייך כבוד דיין], וזה יכול לעשותו, וע"ש:

י] והוא שלא נודע שטעו. ע"ש [במרדכי ותשובת מיימוני המובא שם בציונים אות י'] שכתב שעשיית פשרה מיקרי טעות כיון שקיבלם לפסוק לו דין, וסיים וכתב [ובד"מ [סעיף א'] הביאו] ז"ל, ואע"ג דקבלינהו לא קבלינהו לענין אם טעו דלא מיקרי דין, וא"ת א"כ דלא טעו קודם גמר דין למנ"מ יכול לחזור בו, וי"ל דיכול לחזור ולטעון בענין אחר או דנותנין לו זמן מב"ד השני, כי הראשון אינו כלום מאחר שחוזר, עכ"ל המרדכי:

יא] לא יוכל לחזור. פירוש, אפילו אם קיבלם לדין ועשו פשרה או בשאר טעות, כן (מוכח) [הוא] בתשובה שם [תשובות מימוניות המובא בציונים אות י'] וכ"כ בד"מ ע"ש [סעיף א'], [אבל מ"מ אין יכולין לדון קרוביהם ועיין לקמן סוף סימן ל"ג]. ולא כמ"ש בעיר שושן [סעיף א'] דכתב דין זה ופירושו, דר"ל דמה שמקבל בפניהן אינו יכול לחזור בו אפילו קודם גמר דין, עכ"ל. ולא כתב דקאי אאם טעו, ע"ש [קש"כ]:

יב] מקבל לפני ראשי העיר כו'. וכל דבר שנעשה בפני ג' אינו יכול לחזור, וכ"פ הגמ"ר (הראשונות) [האחרונות] (בפ"י) [בפ"ו] דב"מ [סי' תנ"ז] והביאו הב"י והד"מ לקמן סימן של"ד סעיף ה'. וכל דברי הקהל ג"כ א"צ קנין כגון שפטרו אחד ממסים וכיוצא בו, עכ"ל [הרמ"א בהג"ה] ס"ס קס"ג:

יג] ישבע שלא קבלו כו'. פירוש, ישבע היסת, דאין זה הדיין מיחשב עד להביא לידי שבועה דאורייתא [ואע"ג דלא מיחשב זה לנוגע בדבר כדמוכח בסימן שאחר זה], חדא דהא מיירי מקרוב ופסול, ועוד, דאין זה כפירת ממון אלא כפירת קבלתו עליו לדיין, ואין נשבעין אהא שבועה דאורייתא:

יד] אין בעלי דינין יכולים לעכב. וכ"כ מור"ם בהג"ה לעיל ריש סימן ח' ע"ש:

ש"ך על שולחן ערוך חושן משפט סימן כב סעיף א

(א) מי שקבל עליו כו' - כתב הגהת אשר"י פרק זה בורר [סימן ה'] וז"ל, כולה מתני' מיירי שקיבל עליו אבא ואביך ודור לי בחיי ראשך, וגם קיבל עליו קרוב או פסול היינו כשקיבל עליו בב"ד, דאי חוץ לב"ד ולא קנו מיניה אפילו לאחר גמר דין חוזר לכו"ע, מא"ז עכ"ל. אבל הנ"י פרק יש נוחלין [נ"ו ע"ב מדפי הרי"ף ד"ה שלח] כתב דמיירי שלא קיבל בפני ב"ד, אבל קיבל בפני ב"ד קרוב או פסול, אפילו קודם גמר דין אינו יכול לחזור, וכן בדור לי בחיי ראשך כשקיבל שלא בפני ב"ד ונשבע זה כמו שא"ל, אינו יכול לחזור בו, אבל א"ל כן בפני ב"ד מיד כשקיבל הלה לישבע ה"ל כאילו ציוו לו בי"ד כן, עכ"ד, וע"ש. ובב"י [סוף סעיף ה'] כתב על דברי הגהת אשר"י וז"ל, אבל רבינו ירוחם כתב שאפילו אמר כן חוץ לב"ד אינו יכול לחזור מאחר שנשבע, וכ"כ נ"י בפרק יש נוחלין בשם האחרונים, ומעשה באחד כו' ופסקתי כו' כדברי רבינו ירוחם ונמוקי יוסף, עכ"ל ומביאו ד"מ. ולפענ"ד נראה עיקר כהגהת אשר"י וכמו שאבאר, וגם נראה דרבינו ירוחם מודה לדינא להגהת אשר"י, ולא כתב בנתיב ג' ח"ג כן רק גבי שבועה, והיינו מטעם דכיון שעשה זה מעשה על פיו ונשבע, וכן מדויק שם בלשון רבינו ירוחם ע"ש, אבל בנאמן עלי אבא ואביך, כתב רבינו ירוחם גופיה להדיא בסוף נתיב א', דאם לא היה בפני ב"ד יכול לחזור בו אף לאחר גמר דין כל זמן שלא קנו מידו. ומ"ש הגהת אשר"י גם בדור לי בחיי ראשך דחוץ לב"ד יכול לחזור בו. י"ל דהגהת אשר"י ס"ל דגמר דין דדור לי בחיי ראשך הוה כשקיבל עליו לישבע כמ"ש הנ"י שם, או כמ"ש רבינו ירוחם בנתיב ג' שם כשאמרו לו ב"ד השבע כמו שאמרת הוי גמר דין, ובהא כתב רבינו ירוחם שם להדיא דאם אמר כן חוץ לב"ד יכול לחזור, אבל כשנשבע זה על פיו מודה הגהת אשר"י לרבינו ירוחם. וכ"כ הנ"י שם בשם האחרונים להדיא דגמר דין דשבועה היינו כשקיבל עליו לישבע, וכשא"ל כן בפני ב"ד מיד כשקיבל עליו לא יוכל לחזור בו, אבל חוץ לב"ד יכול לחזור בו. ואם נשבע, מאחר שנשבע על פיו אינו יכול לחזור בו אפילו אמר כן חוץ לב"ד, ע"ש. נמצא רבינו ירוחם והגהת אשר"י לא פליגי אהדדי, ואדרבה שניהם לדבר אחד נתכונו ודלא כב"י וד"מ. וגם הנ"י נראה שמודה בדין שבועה להגהת אשר"י, ולא פליג עליה רק בדין קיבל עליו קרוב או פסול, ודלא כנראה מב"י וד"מ דפליג הנ"י אהגהת אשר"י גם בדין שבועה, ודו"ק:

ולענין דינא, לפי מ"ש לענין שבועה בא"ל כן חוץ לב"ד, אין כאן מחלוקת בין הגהת אשר"י ונ"י ורבינו ירוחם כלל, רק לענין קיבל קרוב או פסול נראה לדינא עיקר כהגהת אשר"י, דלא מהני רק כשקיבל בב"ד, אבל חוץ לב"ד אפילו לאחר גמר דין יכול לחזור, מאחר שביארתי שאדרבה רבינו ירוחם ס"ל בהא כהגהת אשר"י. ועוד שנלפע"ד מוכח כן בירושלמי, דהכי איתא בירושלמי פרק זה בורר [ה"ד] נאמן עלי אבא כו', אמר לו נאמן עלי אביך קיבל עליו בפני שנים יכול הוא לחזור בו, בפני ג' אין יכול לחזור בו [ובנ"י ספ"ק דמציעא [י"א ע"ב מדפי הרי"ף] הביא הירושלמי הזה בקצרה, ופירשו בשם הרשב"א והר"ן דמשהתחילו לטעון בפניהם הוי קבלה, ומביאו ב"י לעיל ריש סימן י"ג [סוף סעיף ג'] ע"ש], שמואל אמר בשלא נטל מזה ונתן לזה, אבל נטל מזה ונתן לזה אינו יכול לחזור בו, ר' יוחנן וריש לקיש אמרי אפילו נטל מזה ונתן לזה יכול הוא לחזור בו, ע"כ בירושלמי. הרי דאף לשמואל כל שלא נטל מזה ונתן לזה יכול לחזור בו כשקיבל בפני שנים אף שכבר גמר הדין. ועוד, דהא קי"ל כר' יוחנן ור"ל לגבי שמואל, ולדידהו אפילו נטל מזה ונתן לזה שהוציא ממון יכול לחזור בו כשקיבל בפני שנים, ואין לך גמר דין גדול מזה, וכ"ש אחר גמר דין כשלא הוציא ממון עדיין. וא"כ ה"ה בפני ג' חוץ לבית דין כשנים בב"ד דמי, דכל חוץ לב"ד שלא במקום הקבוע לישיבת הדיינים אפילו הם ג' לא מיקרי ב"ד, וכדלקמן סימן ל"ט סעיף ז'. ועוד, דהא שמואל ס"ל [סנהדרין ג' ע"א] שנים שדנו דיניהם דין, ואפ"ה ס"ל כאן דכל שלא הוציא מזה לזה לא מיקרי קבלה, א"כ כל שכן חוץ לב"ד:

(ב) דאיכא תרתי לריעותא כו' - כתב הסמ"ע [סק"ו] וז"ל, נראה דאם קיבל עליו כשר אחד במקום ג' לא מיקרי תרתי לריעותא, וכן מוכח ממ"ש הטור בסימן שאח"ז, וכן מוכח מתשובת הרא"ש כלל נ"ו דין ח' והביאו ד"מ סימן זה סעיף ג' [וב"י מחודש ו'], עכ"ל. ואין נ"ל כן, וכן משמע ממ"ש הרא"ש פרק ז"ב [ריש סי' ד'] והטור [סעיף ג'] וראב"ן דף קי"ב ע"א, וז"ל [הטור], והא דמהני קבלת פסול, דוקא שקיבלו במקום אחד דליכא אלא חדא לריעותא, וה"ה נמי אם קיבל כשר אחד במקום שנים כו', ולא כתבו במקום שלשה, משמע דוקא שנים [וכן להדיא בעיר שושן [סעיף א'] דאם קיבל פסול כב' וכן אם קיבלו [כשר] כג' הוי תרתי לריעותא ע"ש]. והטור שבסימן שאח"ז והביאו [הסמ"ע] שם סק"ה י"ל דמיירי בקנו מידו, ותשובת הרא"ש [שם] י"ל דמיירי בקיבלו מומחה שהוא קרוב או פסול, דבכה"ג לא הוי רק חדא לריעותא, וכמ"ש בתשובת מהר"ם מינץ סוף סימן צ"ד ע"ש. עוד י"ל דקיבלו כב' והיה דיין אחר עמו, וכן משמע בב"י ע"ש. א"נ בתשובת הרא"ש מיירי נמי שקנו מידו, ונגמר הדין דנקט, היינו משום דאם לא נגמר הדין יכולים לחזור אע"פ שקנו מידו כששניהם מתרצים, לפי מה שפירשתי לקמן ס"ק ח' דמיירי שחב לאחרים בחזרה זו, א"כ כל זמן שלא נגמר הדין לא שייך לומר שחב לאחרים דדילמא לא יחייבנו הדיין, ודו"ק:

(ג) וכן הסכמת רוב הפוסקים - ומ"מ צ"ע לדינא כיון דהרמב"ן והריב"ש מסכימין לסברא הראשונה, וכן מוכח לכאורה בש"ס פרק יש נוחלין [ב"ב קכ"ח ע"א] וכמ"ש בחידושי הרמב"ן שם, ע"ש. וגם בבעל העיטור [אות בירורין] דף נ"ג ע"ב כתב שרבינו אפרים כתב על הרי"ף דפוסל תרתי לריעותא, דצריכה עיונא דההיא דרב דימי לר' מאיר הוא, ע"ש, והיינו כפירש"י, וכן בעיר שושן השמיט שכן הסכמת רוב הפוסקים, משמע מדבריו דהוי ספיקא דדינא. ועיין בתשובת מהר"מ מינץ סי' צ"ד:

(ד) אם קנו מידו על זה כו' - כתב הנ"י פרק זה בורר [ד' ע"ב מדפי הרי"ף] וז"ל, ואע"ג דמיחזי כקנין דברים, אפ"ה אשכחן בקנין שמחזק הדברים כדאמרינן גבי דינא דבר מצרא וגבי משכנתא באתרא דלא מסלקי, עכ"ל. וכן משמע מפירש"י שם [סנהדרין כ"ד ע"ב ד"ה וקנו] שכתב אם קנו מידו שלא לחזור כו'. אבל ראב"ן פרק שבועות הדיינים דף קט"ו ע"ד כתב, דאם קנו מידו שלא לחזור הוי קנין דברים, ולא מהני רק כשקנו מידו לעשות כאשר ידין או יעיד, ע"ש. ועיין לקמן סימן קנ"ז סעיף ב' ומ"ש שם [סק"ג]:

(ה) ולעיל כו' נתבאר איזה מיקרי גמר דין - כתב הסמ"ע [סק"ח] דהיינו כשאומר פלוני אתה זכאי ופלוני אתה חייב וכ"ש כשאומרים לו צא תן לו דהוה מילתא דפסיקא שחייבוהו לו, משא"כ כשאומרים חייב אתה ליתן לו דנראה כמסתפקים עדיין, אבל כשאומרים פלוני זכאי ופלוני חייב אין נראה מלשונם דמסתפקים בדבר, עכ"ל. ולא נהירא כלל לחלק בין חייב אתה ליתן לו ובין כשאומרים פלוני זכאי ופלוני חייב. גם נראה דלעיל סימן י"ב [סעיף ב'] איש פלוני זכאי איש פלוני חייב לאו דוקא תרווייהו, אלא ה"ק אם אמר איש פלוני אתה זכאי או איש פלוני אתה חייב הוי גמר דין, וכ"כ הטור כאן [סעיף א'] להדיא דאם אמר איש פלוני אתה חייב הוי גמר דין ולא הזכיר איש פלוני זכאי. וכן מוכח להדיא בתוספות [ב"ק ס"ט ע"א ד"ה חייב] ובנמוקי יוסף פרק מרובה בש"ס ריש דף ס"ט [כ"ז ע"א מדפי הרי"ף] ופרק שנים אוחזין ריש דף י"ז [בתוס' ד"ה חייב], דאין חילוק בין חייב אתה ליתן לו ובין איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב, שהקשו שם אמאי דאמרינן דחייב אתה ליתן לו לא הוי גמר דין עד שיאמר צא תן לו, דהא אמרינן בפ"ק דסנהדרין [ו' ע"ב] דכשאמרו איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב אסור לבצוע. ותירצו דשאני פשרה הואיל וזכותו ידוע במקצת אסור לבצוע, ע"כ דבריהם. וכן מוכח להדיא מדברי הסמ"ג שאביא לקמן דאין חילוק בזה, וכן משמע להדיא בדרכי משה [סעיף א'] שכתב על דברי הטור וז"ל, ובנ"י פרק מרובה דאף הרמב"ם לא נקט הוציא דוקא אלא ה"ה צא תן לו, אבל חייב אתה ליתן לו לא הוי גמר דין, והמרדכי כתב ר"פ זה בורר [סי' תרפ"ז] דאם אמרו פלוני חייב שבועה מיקרי גמר דין, וזהו כדעת הטור, עכ"ל ד"מ. הרי כל זה נראה מבואר דלא כהסמ"ע. ולענין דינא פסק בבית חדש [סעיף א'] דלא הוי גמר דין עד שאמרו צא תן לו [וכדלקמן סימן ע"ט סעיף י"ג] וכדעת התוספות והנמוק"י, ולא כמ"ש הר"ב. וכן נלפע"ד עיקר לדינא, משום דבלא"ה נלפע"ד דיש לפרש הא דאמרינן בש"ס פ"ק דסנהדרין [שם] ופוסקים לעיל סימן י"ב [סעיף ב'] דאיש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב הוי גמר דין, הוא לאו דוקא, דאין הכונה רק דלא תימא דעד שלא יעשו מעשה לא הוי גמר דין, קמ"ל דמיד שחתכו הדין הוי גמ"ד, ואה"נ דהיינו כשאמר צא תן לו, וא"כ גם דברי הטור והמחבר יש לפרש כן. וכן מוכח בסמ"ג שכתב בעשין (ק"ה) [ק"ו] דף קפ"ט סוף ע"ב וז"ל, בד"א קודם גמ"ד, אבל נגמר הדין אי אתה רשאי לבצוע, היכי דמי גמ"ד איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב, ואמרינן משמיה דרב נחמן בפ"ק דב"מ שאין זה גמ"ד עד שיאמר צא תן לו, עכ"ל. וכן מצאתי ברבינו אב"ן פרק זה בורר דף קי"ב ע"א וז"ל, לאחר גמ"ד מחלוקת והלכה כדברי חכמים, וגמ"ד דחיוב ממון משאמרו לו ב"ד צא תן לו, ע"כ. וכ"כ עוד ראב"ן בפרק שבועות הדיינים דף קט"ו ע"ג וע"ש. וגם בלא"ה הא דעת הרמב"ם וסמ"ג דלא הוי גמ"ד עד שהוציא ממון וכמ"ש לקמן [סק"ו]. הלכך נראה לדינא כמ"ש דלא הוי גמ"ד עד שאמרו לו ב"ד צא תן לו או שגמרו הב"ד הדין ויצא מב"ד, וכן עיקר:

(ו) נתבאר איזה מיקרי גמר דין - כלומר ולאפוקי ממ"ש הטור [סעיף א'] בשם הרמב"ם [פ"ז מסנהדרין ה"ב] [וכן הוא בסמ"ג [עשין צ"ז] דף קפ"ז ע"ג] נגמר הדין והוציא ממון כו', כתב הטור דיראה מדבריו שיכול לחזור בו כל זמן שלא הוציא ממון, ונראה אפילו לא הוציא ממון רק שאמר פלוני חייב נקרא גמ"ד ואינו יכול לחזור בו, עכ"ל. והנ"י [ב"ק כ"ז ע"א מדפי הרי"ף] כתב דגם הרמב"ם לאו דוקא נקט הוציא, וכ"כ ב"י וב"ח. ובספר לחם משנה כתב דהרמב"ם דוקא נקט הוציא, ויצא לו כן ממה שאמרו בירושלמי פרק זה בורר קיבל עליו בפני ב' יכול לחזור בו, שמואל אמר בשלא נטל מזה ונתן לזה, אבל נטל מזה ונתן לזה אינו יכול לחזור בו, ע"כ. משמע מדברי שמואל דמה שאמרו בפני שנים אינו יכול לחזור בו, בשלא נטל מזה דהוא לפני גמר דין, אבל כשנטל מזה דהוא אחר גמר דין אינו יכול לחזור בו, שמעינן מהא דגמר דין דהכא הוא שהוציא ממון כדברי הרמב"ם, ואע"ג דר' יוחנן ור"ל פליגי שם עליה ואמרי דאפילו כשנטל כו' יכול לחזור בו, לא חש להו הרמב"ם, דהא בש"ס דייק שאמרו להיפך, דר"ל גופיה אמר דלאחר גמר דין כו"ע ל"פ דאינו יכול לחזור בו, ור' יוחנן גופיה אמר דלרבנן לאחר גמ"ד א"י לחזור, וכיון דש"ס דילן פליג עליה דירושלמי בסברת ר"י ור"ל, ראוי לפסוק כש"ס דילן. אבל בהך פירוש דגמר דין דר"ל הוצאת ממון דלא פירש גמרא דידן, אפשר דיודה לדברי הירושלמי, ואין ספק דש"ס דידן מוציא מידי ודאי הירושלמי, ומפני כן פסק הרמב"ם כן, עכ"ל. ובאמת לשון הרמב"ם וסמ"ג שכתבו נגמר הדין והוציא ממון בדין זה הפסול או בעדותו כו', משמע דדוקא נקטו הוציא, וכהבנת הטור ורמ"ך ולח"מ בדבריהם. וכן נראה בתשובות מבי"ט (ח"ב) [ח"א] סי' רפ"ט ור"ץ בדעת הרמב"ם וסמ"ג, ודלא כנ"י וב"י וב"ח בדעת הרמב"ם, וגם נראה בזה כהלח"מ שהרמב"ם הוציא כן מהירושלמי הנ"ל. אך מה שדחק הלח"מ דש"ס דילן פליג אירושלמי, בחנם דחק, אלא הרמב"ם מפרש דשמואל קאמר בשנטל מזה דהיינו לאחר גמר דין א"י לחזור אף כשקיבל בפני שנים, ור"י ור"ל ס"ל דאף שנטל מזה דהיינו אף לאחר גמר דין יכול לחזור כשקיבל לפני שנים, וש"ס דילן דס"ל לר"י ור"ל לאחר גמר דין אינו יכול לחזור, היינו כשקיבל בפני ג'. והא דקאמר בירושלמי אפילו נטל כו', ה"ק בקיבל בפני שנים אין חילוק אלא אפילו נטל, והא דמפלגינן בין ב' לג' היינו בנטל. ומעתה לא פליגי הש"ס דילן והירושלמי כלל. כן נראה דעת הרמב"ם ואחריו נמשך הסמ"ג. אך לענין דינא נראה כרוב הפוסקים שהבאתי לעיל ס"ק ה', דלאחר שנפסק הדין קודם שהוציא הוי גמר דין, וכן משמע בתשובת מהר"ם מינץ סי' צ"ד, והכי משמע לישנא דגמר דין בכל הש"ס. ונראה לישב הירושלמי לדעתם, דהירושלמי מחדש דין אחר, דשמואל אמר דבשנטל מזה כו' הואיל והוא עדיף טפי מגמר דין שנעשה כבר מעשה, אפילו קיבל עליו בפני ב' א"י לחזור, ורבי יוחנן אמר דלא איכפת בנטל מזה, אלא אפילו נטל מזה כו' יכול לחזור בקיבל עליו בפני ב', ואין חילוק בין נטל כלל, אלא הכל תלוי בקיבל עליו בפני ג', דאז לאחר גמר דין א"י לחזור בו אפילו לא נטל, וכש"ס דילן, כן נ"ל לדעת רוב הפוסקים ועיקר, וכן דעת ר"י קורקוס בתשובת מבי"ט (ח"ב) [ח"א] סימן רפ"ט ור"ץ, ודלא כהמבי"ט שם, ע"ש:

(ז) ולענין עדות מיד שהעידו כו' - זה נמשך גם כן לסברת רוב הפוסקים, אבל הרמב"ם וסמ"ג ס"ל דלא הוי גמר דין עד שהוציא ממון בעדותו וכמ"ש בסמוך ס"ק ו'. ולענין דינא כבר כתבתי שהעיקר כרוב הפוסקים:

(ח) נגמר הדין כו' - לשון הרא"ש בתשובה [כלל נ"ו סי' ח'], נגמר הדין אע"פ ששניהם רוצים א"י לחזור. והב"י [סעיף ד' ד"ה כתב הרא"ש] וב"ח [שם] דחקו בפירושו דהיינו משום כבוד הדיין, ובד"מ כתב דאין הטעם משום כבוד הדיין אלא דלשון חזרה לא שייך כיון שכבר נפסק הדין, אלא אם רוצים לבטל הדין צריך שימחלו זה לזה במחילה גמורה, ואז לא שייך כבוד הדיין ויכול לעשותו, עכ"ל בתוספת ביאור קצת ומביאו הסמ"ע [סק"ט], וכה"ג פירש בתשובה מהר"א ן' חיים סי' קכ"א ע"ש, ועיין לקמן סימן רמ"א [סעיף ב'] ורמ"ג. ולי נראה דהרא"ש מיירי היכא שחב לאחרים בחזרתם וכדלקמן סימן מ"ז [סעיף א'] ע"ש ודו"ק:

(ט) והוא שלא נודע שטעו - נראה דהיינו קודם שהוציאו ממון, אבל אם כבר הוציאו ממון, אפילו טעו מה שעשו עשוי, ואע"ג דדעת הרמב"ן [במלחמות סנהדרין י"ב ע"א מדפי הרי"ף] דאע"פ שהוציאו ממון הדין חוזר, כבר השגתי עליו בזה לקמן סימן כ"ה ס"ק כ"ד, ע"ש:

(י) שלא נודע שטעו - ונ"מ שיכול לחזור ולטעון, או לזמן ב"ד או לפירי ולשאר דברים, וכמ"ש לקמן סימן כ"ה ס"ק מ"ב. ועוד י"ל כאן דה"ק שלא נודע בודאי שטעו, ואע"פ שהדבר בספק הדין קיים עד שיתברר שטעו, א"כ נ"מ שהדין קיים כל זמן שאין שכנגדו מכיר שטעו:

(יא) שטעו - בתשובת מיי' להלכות סנהדרין סי' י' [ובמרדכי [סנהדרין סי' תרפ"ו]] מבואר שעשיית פשרה מיקרי טעות כיון שקיבלום לעשות דין, ומביאו הסמ"ע [סק"י]:

(יב) לא יוכל לחזור - פירוש, אפילו טעו, כן הוא בתשובות מיי' שם ובסמ"ע [סקי"א], וה"ה דא"צ קנין כדאיתא בהגהות אחרונות דמרדכי דמציעא [פרק האומנין סי' תנ"ז], שכל דבר הנעשה בפני ג' טובי העיר א"צ קנין במקום שיחיד צריך קנין, ולפ"ז אפילו קודם גמר דין א"י לחזור בו, וכ"כ בעיר שושן [סעיף א'] וסמ"ע [סקי"ב], ודוקא ג' טובי העיר אבל ג' דיינים לא, וכמ"ש לעיל ס"ק א' דבפני ב"ד לא מהני עד שיגמור הדין:

(יג) ישבע שלא קיבלו - פירוש, ישבע היסת, ואין הדיין מיחשב עד דהא מיירי מקרוב ופסול, ועוד דאין זה כפירת ממון אלא כפירת קבלתו עליו לדיין, ואין נשבעים אהא שבועה דאורייתא, עכ"ל סמ"ע [סקי"ג]. וטעמו בתרא לא נהירא, דאין לך כפירת ממון גדול מזה, דהא אם מודה לדברי הדיין חייב ממון, ועוד דא"כ גם היסת לא ישבע וכדלקמן סימן פ"ז סעיף כ"ה, אלא טעמא קמא עיקר. וא"כ בכשר חייב לישבע ובשנים כשרים חייב כפי מה שיפסקו ממון, ועיין בתשובת ר"ש כהן ס"ב סי' פ"ג, ועיין לקמן סימן כ"ג: