רי"ף מסכת שבועות דף יד
אורך היעור אודיו הוא דקות
2) כבר נהגו בתי הדין שמושיבין
הבע"ד והעדים
3) תלמיד חכם ועם הארץ שבאו לדין
4) אסור לדיין לשמוע דברי האחד שלא
בפני חבירו
7) כל מקום שיש חילול השם אין חולקין
כבוד לרב
8) מנין לדיין שלא יעשה מליץ לדבריו
10) הרשעים פסולין לעדות מן התורה
11) ואשר לא טוב עשה בעמיו, זה הבא
בהרשאה
13) מלך ומשחק בקוביא לענין שבועת
העדות
15) אין העדים חייבין בשבועת העדות
אלא בבי"ד
רמב"ם הלכות סנהדרין פרק כא הלכה
ג
לא יהיה אחד יושב ואחד עומד אלא שניהם
עומדים, ואם רצו בית דין להושיב את שניהם מושיבין, ולא ישב אחד למעלה ואחד למטה
אלא זה בצד זה, במה דברים אמורים בשעת משא ומתן, אבל בשעת גמר דין שניהם בעמידה
שנאמר ויעמוד העם על משה, ואי זהו גמר דין איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב,
במה דברים אמורים בבעלי דינין, אבל העדים לעולם בעמידה שנאמר ועמדו שני האנשים.
רמב"ם הלכות סנהדרין פרק כא הלכה
ב
שני בעלי דינין שהיה אחד מהם מלובש
בגדים יקרים והשני מלובש בגדים בזויין אומר למכובד או הלבישהו כמותך עד שתדון עמו
או לבוש כמותו עד שתהיו שוין אחר כך תעמדו בדין.
שולחן ערוך חושן משפט סימן יז סעיף א
בצדק תשפוט עמיתך (ויקרא יט, טו),
איזהו צדק המשפט, זו השוויית שני הבעלי דינים בכל דבר. {א} לא יהא א' מדבר כל
צרכו, ואחד אומר (לו): א) א קצר דברך. א] ולא יסבירו פנים לאחד וידבר לו רכות,
וירע פניו לאחר וידבר לו קשות. ואם היה אחד מהם (א) מלובש ב בגדים יקרים ב) {ב}
והשני מלובש בגדים בזויים, אומרים למכובד: או הלבישהו כמותך, או לבוש כמוהו. ולא
יהא אחד יושב ואחד עומד, ג אלא שניהם עומדים; ב] ואם רצו ב"ד להושיב את
שניהם, מושיבים. ג] {ג} ולא ישב ג) אחד למעלה ואחד למטה, אלא זה בצד זה.
בד"א, בשעת משא ומתן; (דהטענות) ד] {ד} אבל בשעת גמר דין, ד שניהם (ב) {ה}
בעמידה, לכתחלה. איזהו גמר דין, איש פלוני אתה זכאי איש פלו' אתה חייב; ה] והעדים,
לכתחלה, ד) לעולם בעמידה. הגה: ה ו] {ו} ועמידה ה) ע"י סמיכה מקרי שפיר עמידה
לענין זה (ריב"ש סימן רס"ו). ועיין לקמן סי' כ"ח.
סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט
סימן יז סעיף א
א] לא יהא האחד מדבר כל צרכו כו'.
משמע אפילו לא א"ל הדיין דבר כל צרכך אלא שלהשני אמר קצר דבריך הוא אסור, וכן
הוא משמעות לשון הברייתא [שבועות ל' ע"א], ולא כמשמעות לשון הטור [סעיף א'],
ועיין פרישה [שם]:
ב] והשני מלובש בגדים בזויים. כן הוא
לשון הרמב"ם [פכ"א מסנהדרין ה"ב] והטור [סעיף א'] וכן משמע בברייתא
[שבועות שם], ומשמע דכשאינם בזויים אף שאינם יקרים כמו מלבושי השני אין קפידא בכך,
ועיין פרישה [שם]. וכתב מור"ש ע"ז ז"ל, גם בזה אין בידינו להעמיד
הדת על תילו, עכ"ל:
ג] ולא ישב אחד למעלה כו'. אמה שכתוב
לפני זה קאי, דקאמר דאם רצו בית דין להושיב את שניהן מושיבין, אזה כתב דאז לא ישב
אחד למעלה, אבל בשניהן עומדין אין קפידא בכך דאין הב"ד אומרים להן לעמוד,
וק"ל:
ד] אבל בשעת גמר דין שניהם בעמידה.
נלמד [שבועות ל' ע"ב] מדכתיב [דברים י"ט י"ז] ועמדו שני האנשים,
אלו העדים [דאי בעלי דינים, וכי אנשים תובעין ולא נשים וכי שנים תובעים ולא שלשה],
אשר להם הריב, אלו בעלי דינים, ומה עדים העדאתן זו היא גמר דינם, אף בע"ד
דקפיד עליהם קרא שיעמדו, היינו דוקא בשעת גמר דין:
ה] בעמידה לכתחילה כו' והעדים לכתחילה
וכו'. דוקא לכתחילה אבל בדיעבד בשניהם הדין דין, וכ"כ הטור [סעיף ג'] בהדיא,
וכ"כ הרא"ש [שבועות פ"ד סי' ה'] והר"ן [שם י"ד ע"א
מדפי הרי"ף] בשם הרשב"א [שם ל' ע"ב] [ו]כתבו דהאי קרא דועמדו אינו
אלא אסמכתא למצוה ולא לעיכוב, ועיין פרישה [שם]. ולא כמ"ש בעיר שושן [סעיף
א'] דבעדים אפילו בדיעבד פסול בזמן שהיו סמוכין, ודוקא עכשיו שאין דיינים סמוכין
שרי משום דכתיב ועמדו לפני האלקים [קש"כ]. דז"א, דהמרדכי [שבועות
פ"ד סי' תשס"א] כתב בשם ר"א בר שמשון, דמדכתיב לפני אלקים משמע
דוקא בשעה שהיו סמוכין, היינו להתיר בזמן הזה בישיבה, ואליביה אפילו לכתחילה
מותרים לישב בזמן הזה אפילו מן הדין, אבל לא כתב דבזמן שהיו סמוכים היה עיכוב בדבר
אפילו בדיעבד, וגם ר"א בר שמשון יחיד הוא בזה ושום פוסק לא הזכיר סברא זו.
ועיין פרישה [סעיף ה'] ובהגהות ד"מ [הגהות דו"פ אות ב'] שם כתבתי
דהרמב"ם והטור לא ס"ל הכי:
ו] ועמידה על ידי סמיכה כו'. עיין
לקמן סוף סימן כ"ח דכתב המחבר לענין דיינים שצריכין לישב בשעה שמקבלין העדות,
דסמיכה כזו נקראת ישיבה, ושניהם מתשובת ריב"ש סימן (רס"ז) [רס"ו],
ע"ש [קש"כ]. ונ"ל דאזלינן הכא והכא לקולא. ומיהו נראה לע"ד
דאם היו הדיינים וגם העדים נסמכים בדין אחד בפעם אחת, דאסור למיעבד הכי,
דממ"נ חד מהם לא עביד כדינא, ודומה למ"ש הטור (והמחבר) לקמן בסימן
קצ"ז [סעיף ד'] לענין קנין חמור וגמל, ובסימן ר' [סעיף ח'] לענין קונין בכליו
של לוקח ובכליו של מוכר, ע"ש ולקמן סימן ש"ץ [סעיף א']:
שולחן ערוך חושן משפט סימן כח סעיף ה
ל] ת"ח שיודע עדות לישראל, ותבעו
שיעיד לפני ב"ד קטן ממנו, אם הוא עדות ממון, אינו חייב לילך להעיד, ({כז} אלא
הם יח) שולחין אליו, ומעיד) (רבינו ירוחם נ' ב' ח' ב'). אבל אם יש בו {כח} צד יט)
אפרושי מאיסורא, חייב לילך ולהעיד, לא] וכל מי שיש לו ראיה בעדים, מטפל בהם להביאם
לב"ד. לב] ואם ידעו ב"ד שבעל דינו אלם, וטען התובע שהעדים מפחדים מבעל
דינו לבא להעיד, ({כט} ויש הוכחה לדבריו) (טור), {ל} הרי ב"ד כופין את בעל
דינו שיביא הוא העדים; וכן כל כיוצא בדברים אלו דנין בהם לאלם. לג] צריכים העדים
לד] לכתחלה {לא} להעיד מעומד; לה] {לב} ואם העד ת"ח, מושיבין אותו. (וע"ל
סוף סימן זה).
סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט
סימן כח סעיף ה
לא] להעיד מעומד. דכתיב [דברים
י"ט י"ז] ועמדו שני האנשים, וכמו שכתבתי בסימן י"ז [סק"ד]
דאעדים קאי, ושם בסעיף ג' [ובסעיף ה'] כתב הטור דכבר נהגו להושיב העדים והבעלי
דינים כדי להסיר המחלוקת, וכתבו המחבר ג"כ בסוף סימן זה, וע"ש:
לב] ואם העד ת"ח כו'. דאת
י"י אלהיך תירא כתיב לרבות תלמידי חכמים, והו"ל האי ועמדו עשה, והאי את
ה' אלקיך תירא עשה, ועשה דכבוד תורה עדיף. גמ' [שבועות ל' ע"ב]:
שולחן ערוך חושן משפט סימן כח סעיף ו
לו] {לג} צריכים הדיינים לז] כ)
לכתחלה יא להיות יושבים בשעת קבלת העדות. לח] צריך שיבינו הדיינים לשון העדות,
{לד} שלא ישמעו מפי המתורגמן. לט] ואם מבינים מה שהם אומרים, אפילו אם אינם יודעים
להשיב, מותר להעמיד תורגמן ביניהם (וע"ל סימן י"ז סעיף ו').
סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט
סימן כח סעיף ו
לג] צריכים הדיינים להיות יושבים
וכו'. מדכתיב [שמות י"ח י"ג] וישב משה לשפוט את העם, ועוד, מדכתיב
[דברים י"ט י"ז] ועמדו שני [ה]אנשים לפני אלקים, מכלל דהאלקים דהיינו
הדיינים יהיו יושבים בשעת עמידת העדים לפניהם להעיד:
לד] שלא ישמעו מפי המתורגמן. דכתיב
[דברים י"ז ו'] ע"פ שנים עדים, דוקא על פיהם, ומשום דיש לחוש שישנה
המתורגמן את דבריהן. וגם יוכל הדיין לחקור יותר על פי שמיעתו מפי העדים עצמם.
ועיין לעיל סימן י"ז [סקי"ד] מה שכתבתי לענין בע"ד, והוא הדין כאן
לענין העדים:
שולחן ערוך חושן משפט סימן יז סעיף ג
ח] כבר נהגו כל בתי דיני ישראל לאחר
התלמוד ז שמושיבין בעלי דינים וגם העדים, כדי להסיר המחלוקת, שאין בנו כח להעמיד
משפטי הדת על תלם.
ש"ך על שולחן ערוך חושן משפט
סימן יז סעיף ג
(ז) שמושיבין בע"ד כו' - עיין
ב"ח [סעיף ה'] שכתב, מ"מ העדים והבע"ד בעצמם כל מי שנגע יראת אלהים
בלבבו ועמדו אבותיו על הר סיני יחושו לכבוד התורה והמצוה לקיים מצות ועמדו שני
האנשים וגומר [דברים י"ט י"ז], וראוי להם להושיב לדיינים ואנחנו נעמוד
לפני ה' ולפניכם כי המשפט לאלהים הוא, עכ"ל:
רמב"ם הלכות סנהדרין פרק כא הלכה
ד
תלמיד חכם ועם הארץ שבאו לדין מושיבין
את החכם ואומרים לעם הארץ שב, אם לא ישב אין מקפידין על כך, ולא יקדים התלמיד
כשיבא לדין וישב לפני רבו כרוצה לדון לפניו, ואם היה קובע לו זמן לקרות ובא זמנו
מותר.
שולחן ערוך חושן משפט סימן יז סעיף ב
ז] תלמיד חכם ועם הארץ שבאו לדין
מושיבים את החכם, ואומרים לעם הארץ: שב; ו) {ז} ואם לא ישב, אין מקפידין בכך. הגה:
ו ת"ח שבא לדין, מותר לעמוד לפניו ז) ולא חיישינן שיסתתמו טענות כנגדו
(ר"ן פרק שבועת העדות).
סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט
סימן יז סעיף ב
ז] ואם לא ישב אין מקפידין בכך. ואם
ישב והעמידו השליח ב"ד אין על הדיינים לחזור ולאמר לו שב. גמ' [שבועות ל'
ע"ב] והביאו הד"מ [סעיף ד'], ע"ש:
שולחן ערוך חושן משפט סימן יז סעיף ה
ט {י} אסור לדיין לשמוע דברי בעל דין
האחד שלא בפני בעל דין חבירו. הגה: {יא} ודוקא שיודע הדיין שיהיה דיין בדבר, אבל
אם שמע טענת האחד ואחר כך נתרצה השני לדון לפניו, ט) מותר להיות דיין בדבר (תשובת
מהרי"ל קצ"ה). ולא יכתוב שום חכם פסק לאחד מבעלי הדינין בדרך א"כ,
או שיכתוב לו דעתו בלא פסק, כל זמן שלא שמע דברי שניהם, יא] שמא מתוך דבריו ילמדו
לשקר; גם משום שאח"כ יטעון השני בדרך אחר ויצטרך לכתוב להיפך, י יב] ואיכא
זילותא לחכם. (רשב"א וריב"ש סימן קע"ט /ה'/). יג] {יב} וכן הבעל
דין מוזהר על כך. {יג} ותלמיד שיש לו דין לפני רבו, י) לא יקדים לבא קודם בעל
דינו, שלא יהא נראה כמקדים כדי לסדר טענותיו שלא בפני חבירו. ואם יש לו עת קבוע
לבא ללמוד לפניו, ובא העת ההיא, מותר.
סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט
סימן יז סעיף ה
י] אסור לדיין כו'. נלמד מדכתיב
[דברים א' ט"ז] שמוע בין אחיכם, גם כתיב [שמות כ"ג א'] לא תשא שמע שוא,
דכשישמע דברי האחד שלא בפני השני לא יבוש מלטעון שקר ושוא:
יא] ודוקא שיודע הדיין כו'. פירוש,
ויודע ג"כ שבע"ד השני יצטרך לעמוד לפניו, וכ"כ בהדיא שם
[המהרי"ל המובא בציונים אות ה', קש"כ]. ואז לא ישמע לכתחילה שמא לא יהא
ניחא להשני שידון בדבר שכבר שמע טענה של שכנגדו, וגם כשיודע שיהיה דיין בדבר נכנסו
דבריו באזניו. משא"כ כשאינו יודע שיהיה דיין בדבר מותר לו לשמוע, ואח"כ
לא ידון אא"כ נתרצה גם השני לדון לפניו אף שכבר שמע. והשתא א"ש מ"ש
מור"ם ז"ל, אבל אם שמע טענות האחד ואח"כ כו', דקשה דאין לשון זה
(הוא) דבר והיפוכו עם מ"ש לפני זה, והל"ל אבל אם אינו יודע שיהיה דיין
מותר לשמוע. אלא ודאי השמיעה מצד עצמה לית בה איסור, אלא במה שהוא דיין ויצטרך הלה
לעמוד לפניו הוא דאסור, וע"ש בתשובת מהרי"ל [קש"כ]:
יב] וכן הבע"ד מוזהר. דמאי דכתיב
לא תשא שמע שוא דרשינן נמי [שבועות ל"א ע"א] לא תשיא:
יג] ותלמיד שיש לו דין כו'. עיין
פרישה [דרישה סעיף ח'] שם כתבתי דהב"י [סעיף ח'] כתב דדוקא נקט תלמיד שיש חשד
שיסדר טענותיו לפני רבו מאהבתו אותו, ואני כתבתי די"ל דלרבותא נקט תלמיד
אע"פ שאיכא למימר שהלך שם ללמוד, דלפעמים לומד רבו עמו בשעה שהוא פנוי אף
בשעה שאינו קבוע לו, אפ"ה אסור, וכל שכן אחר שאין לו עסק אצל הת"ח
הדיין, שיש חשד בכניסתו אצלו לבדו:
ש"ך על שולחן ערוך חושן משפט
סימן יז סעיף ה
(ט) אסור לדיין לשמוע כו' - אבל אם
שמע מותר, עיין בתשובת ן' לב ספר ג' סי' צ"ז, וכ"כ ר"ש מדינא סי'
ב' [ד"ה ומעתה]. אכן אם כבר נשאל מדיין וכתב לו פסק ודעתו עליו, אין רשאי
לפסוק דחשיב כנוגע. כ"כ שם. וכ"כ ר"ל ן' חביב באגרת הסמיכה אשר לו
[ד"ה ולא לבד]:
(י) ואיכא זילותא להחכם - עיין בספר
באר שבע דף קט"ו ע"ב [בשו"ת אחר סי' ע"א, דף ק"י
ע"א]:
רמב"ם הלכות עדות פרק א הלכה ב
היה העד חכם גדול והיה בבית דין פחות
ממנו בחכמה, הואיל ואין כבודו שילך לפניהם עשה של כבוד תורה עדיף ויש לו להמנע,
במה דברים אמורים בעדות ממון, אבל בעדות שמפריש בה מן האיסור וכן בעדות נפשות או
מכות הולך ומעיד שנאמר אין חכמה ואין תבונה לנגד ה', כל מקום שיש חילול השם אין
חולקין כבוד לרב.
שולחן ערוך חושן משפט סימן כח סעיף ה
ל] ת"ח שיודע עדות לישראל, ותבעו
שיעיד לפני ב"ד קטן ממנו, אם הוא עדות ממון, אינו חייב לילך להעיד, ({כז} אלא
הם יח) שולחין אליו, ומעיד) (רבינו ירוחם נ' ב' ח' ב'). אבל אם יש בו {כח} צד יט)
אפרושי מאיסורא, חייב לילך ולהעיד, לא] וכל מי שיש לו ראיה בעדים, מטפל בהם להביאם
לב"ד. לב] ואם ידעו ב"ד שבעל דינו אלם, וטען התובע שהעדים מפחדים מבעל
דינו לבא להעיד, ({כט} ויש הוכחה לדבריו) (טור), {ל} הרי ב"ד כופין את בעל
דינו שיביא הוא העדים; וכן כל כיוצא בדברים אלו דנין בהם לאלם. לג] צריכים העדים
לד] לכתחלה {לא} להעיד מעומד; לה] {לב} ואם העד ת"ח, מושיבין אותו.
(וע"ל סוף סימן זה).
סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט
סימן כח סעיף ה
כז] אלא הם שולחין אליו. פירוש,
שולחים אליו ג' אנשים דהוי בית דין וב"ד מוסר לב"ד וכמ"ש לקמן סוף
סימן ל' [סעיף י"א], אבל שנים לא דהוי כעד מפי עד, אם לא במקום שיש תקנה
שהציבור תיקנו ביניהן ששלוחיהן יקבלו עדות דאז הולכין בתר התקנה, כמ"ש בסמוך
(בס"ג) [בסכ"ג], ועיין מה שכתבתי בסמ"ע בסמוך (סל"ז) [שם סימן
ל' סקל"ז] מזה עוד:
כח] צד אפרושי מאיסורא. עיין פרישה
ודרישה, שם כתבתי דנראה לי דלא מיבעיא אם הבית דין רוצים להתיר אשה שסוברים שמת
בעלה והוא יודע שחי, שצריך להעיד, אלא אפילו איפכא נמי, משום דגם כן יש בו צד
אפרושי מאיסורא, כגון אם לאחר שאסרוה הבית דין לאשה זאת בא אחר וקידשה, ואמרו לו
הבריות שהיא נשואה כבר ואין קדושין תופסין בה, דאז ילך זה וישא אחרת או אחת מהנשים
שאסורות לו מחמת קידושיו הראשונים, והוא לא יחוש לקדושין הראשונים, והרי זה חומרא
דאתא לידי קולא, וכן רבים כאלה, כתבתי עוד מקצתן בדרישה. ומשום הכי דקדק הטור
[סעיף ה'] וכתב, צד אפרושי מאיסורא, ולא כבית יוסף שכתב על פי פירוש רש"י
דכהאי גוונא אין צריך להעיד, ע"ש:
כט] ויש הוכחה לדבריו. המחבר השמיט
זה, ואזיל לטעמיה שכתב בב"י [סעיף ו'] שצ"ל שלהרמב"ם וסיעתו
א"צ להוכחה, דכיון שהב"ד יודעין שבעל דין אלם דיינינן הכי לכל האלמים.
ואני כתבתי בדרישה דנראה לי דלית בזה פלוגתא כלל, שלכולי עלמא בעינן הוכחה או
רגלים לדבר שיראים העדים להעיד מפני אלמותו, ע"ש:
ל] הרי ב"ד כופין את בעל דינו
שיביא כו'. בגמ' [כתובות כ"ז ע"ב] אמרו בזה, דכשיבואו מסתמא יעידו, דתרתי
לא עבדי שישתקו ולא יבואו להעיד וכשיבואו יכפרו לומר שלא ידענו עדות מפני יראתו
דהאלם:
לא] להעיד מעומד. דכתיב [דברים
י"ט י"ז] ועמדו שני האנשים, וכמו שכתבתי בסימן י"ז [סק"ד]
דאעדים קאי, ושם בסעיף ג' [ובסעיף ה'] כתב הטור דכבר נהגו להושיב העדים והבעלי
דינים כדי להסיר המחלוקת, וכתבו המחבר ג"כ בסוף סימן זה, וע"ש:
לב] ואם העד ת"ח כו'. דאת
י"י אלהיך תירא כתיב לרבות תלמידי חכמים, והו"ל האי ועמדו עשה, והאי את
ה' אלקיך תירא עשה, ועשה דכבוד תורה עדיף. גמ' [שבועות ל' ע"ב]:
שולחן ערוך חושן משפט סימן רסג סעיף א
מצא שק או קופה, א] אם היה חכם או זקן
מכובד שאין דרכו ליטול כלים אלו בידו, {א} אינו חייב ליטפל בהם. {ב} ואומד דעתו,
אילו היו שלו אם היה מחזירן לעצמו, כך חייב להחזיר של חברו; ואם לא היה מוחל על
כבודו אפילו היו שלו, כך בשל חבירו אינו חייב להחזיר.
סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט
סימן רסג סעיף א
א] אינו חייב ליטפל בהן. ילפינן
מדכתיב [דברים כ"ב א'] והתעלמת, ודרשינן בגמרא [ב"מ ל' ע"א] פעמים
שמותר לך להתעלם כגון זה שכתב המחבר:
ב] ואומד דעתו כו'. פירוש, אם היו
מונחין במקום שיש לחוש שיגנבו או יאבדו לא היה בוש מחמת הזיקו והיה מטפל בהן
להכניסן. ועיין דרישה [פרישה]:
רמב"ם הלכות תלמוד תורה פרק ה
הלכה ג
היה בינו ובין ד רבו י"ב מיל
ושאל לו אדם דבר הלכה מותר להשיב, ולהפריש מן האיסור אפילו בפני רבו מותר להורות,
כיצד כגון שראה אדם עושה דבר האסור מפני שלא ידע באיסורו או מפני רשעו יש לו
להפרישו ולומר לו דבר זה אסור ואפילו בפני רבו ואע"פ שלא נתן לו רבו רשות,
שכל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב, במה דברים אמורים בדבר שנקרה מקרה
אבל לקבוע עצמו להוראה ולישב ולהורות לכל שואל אפילו הוא בסוף העולם ורבו בסוף
העולם אסור ה לו להורות עד שימות רבו אלא אם כן נטל רשות ו מרבו, ולא כל מי שמת
רבו מותר לו לישב ולהורות בתורה, אלא אם כן היה תלמיד שהגיע להוראה.
שולחן ערוך יורה דעה סימן רמב סעיף יא
לאפרושי מאיסורא, כגון שרואה אדם
שעובר עבירה מפני שאינו יודע שהוא אסור, או מפני רשעתו, מותר להפרישו ולומר לו
שהוא אסור, בפני רבו, שבכל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב.
רמב"ם הלכות סנהדרין פרק כא הלכה
י
מנין לדיין שלא יעשה מליץ לדבריו של
בעל דין שנאמר מדבר שקר תרחק אלא יאמר מה שנראה לו ד וישתוק, ולא ילמד אחד מבעלי
דינין טענה כלל, אפילו הביא עד אחד לא יאמר לו אין מקבלין עד אחד אלא יאמר לנטען
הרי זה העיד עליך, הלואי שיודה ויאמר אמת העיד, עד שיטעון הוא ויאמר עד אחד הוא
ואינו נאמן עלי וכן כל כיוצא בזה.
כסף משנה הלכות סנהדרין פרק כא הלכה י
מנין לדיין שלא יעשה מליץ וכו'. פרק
שבועת העדות (דף ל':) מנין לדיין שלא יעשה סניגרון לדבריו ת"ל מדבר שקר תרחק
וסניגרון פירוש מליץ מלשון סניגור ומפרש רבינו שהכוונה שלא יעשה הדיין מליץ לדבריו
של בעל דין כלומר שלא יהיה לו סניגור לו בטענותיו לומר יפה הוא אומר ורש"י
פירש בענין אחר:
שולחן ערוך חושן משפט סימן יז סעיף ח
דיין {יז} שדן דין ולבו נוקפו (פירוש
מכהו ונחבט בקרבו) לומר שהוא טועה, לא יחזיק דבריו להביא ראיות להעמידם, שהוא בוש
לחזור, אלא לכל הצדדים יחזור להוציא הדין לאמתו. לא יעשה הדיין יד) מליץ לדבריו של
בעל דין, {יח} אלא יאמר מה שנראה לו וישתוק, ולא ילמד לאחד מבעלי הדין כלל. יב
{יט} אפילו הביא אחד מבעלי הדין עד אחד, לא יאמר לו: טו) אין מחייבין ממון
ע"פ עד אחד, אלא יאמר לנטען: הרי זה העיד עליך, עד שיטעון ויאמר: עד אחד אינו
נאמן עלי, וכן כל כיוצא בזה.
סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט
סימן יז סעיף ח
יז] דיין שדן ולבו נוקפו כו' עד לא
יהא הדיין מליץ כו'. בפרישה [סקי"א] כתבתי לשון הברייתא דפרק שבועת העדות
[שבועות ל' ע"ב] ז"ל, מנין לדיין שלא יעשה סניגרון לדבריו ת"ל מדבר
שקר תרחק. ופירש רש"י שלא יעשה מליץ לדברי עצמו אם ראה שטעה. והרמב"ם
[שם ה"י] פירש לדבריו של בע"ד אלא יאמר מה שנראה לו כו'. והמחבר נקט שני
הפירושים לדינא, וכתב פירוש רש"י בראשונה ואחר כך פירוש הרמב"ם:
יח] אלא יאמר מה שנראה כו'. כן הוא
לשון הרמב"ם בפכ"א [שם], ורצה לומר שהבע"ד יאמר והדיין ישתוק,
ובפרישה [שם] פירשתי בע"א דהכל אדיין קאי, ע"ש:
יט] אפילו הביא אחד מבעלי דינין עד
אחד כו' עד ראה הדיין זכות לאחד כו'. כל אלה דברי הרמב"ם [שם] והטור [סעיף
י"ג י"ד] הביאן, וכתב עליו, ולא משמע כן בירושלמי [סנהדרין פ"ג
ה"ח], דגרסינן התם רב הונא כי הוה חזי זכות לחד בר נש והוא לא הוה ידע ליה
פתח ליה ע"ש פתח פיך לאלם, עכ"ל. והוכחתי בדרישה [סעיף י"ג] דגם על
מ"ש הרמב"ם דאסור לומר אין מקבלין עד אחד, פליג הטור, וכתבתי שם במאי
פליגי הטור והרמב"ם, ושהטור אזל בשיטת הרא"ש [סנהדרין פ"ג סי'
ל"ב] [ומהתימה על מור"ם שלא הזכיר דעתם כלל], ולא כמ"ש בעיר שושן
[סעיף ח' ט'] דבאין מקבלין עד אחד הכל מודים דאסור לומר, ע"ש [קש"כ]:
רמב"ם הלכות סנהדרין פרק כב הלכה
ב
וכן תלמיד שהיה יושב לפני רבו וראה
זכות לעני וחובה לעשיר אם שתק הרי זה עובר משום לא תגורו מפני איש ועל זה נאמר
מדבר שקר תרחק, ומנין לדיין שלא יושיב תלמיד בור לפניו תלמוד לומר מדבר שקר תרחק.
שולחן ערוך חושן משפט סימן ט סעיף ו
אין לדיין {יז} להניח לתלמיד בור שישב
לפניו, שלא ישא ויתן עמו ויטה מדרך האמת.
סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט
סימן ט סעיף ז
יח] ורואה זכות לעני כו'. ה"ה
כששניהם עניים או עשירים. וכתב מור"ש ז"ל [בחידושי מהרש"ל לטור]
דלרבותא נקט זכות לעני כו', דאע"ג דאיכא עליו כבוד רבו וכבוד העשיר אפילו הכי
לא ישתוק:
שולחן ערוך חושן משפט סימן ט סעיף ז
תלמיד היושב בפני רבו ח {יח} ורואה
זכות לעני, והרב רוצה לחייבו, חייב ללמד עליו זכות, ואם שותק עובר משום מדבר שקר
תרחק (שמות כג, ז).
סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט
סימן ט סעיף ו
יז] להניח לתלמיד בור שישב לפניו.
עמ"ש בסימן ג' בסעיף ד' [סקי"ב] אמ"ש שם שצריך שיהיו כל היושבים
בב"ד ת"ח וראויים:
שולחן ערוך חושן משפט סימן ט סעיף ח
תלמיד היושב לפני רבו ורואה שטועה
בדין, אל יאמר: אשתוק עד שיגמור הדין ואסתרנו ואחזור ואבננו כדי שיקרא על שמי, י]
אלא יאמר לו דרך כבוד: רבי, כך וכך למדתני.
רמב"ם הלכות סנהדרין פרק ב הלכה יד
ואסור לאדם חכם שישב בדין עד שידע עם
מי ישב שמא יצטרף עם אנשים שאינן הגונים ונמצא בכלל קשר בוגדים לא בכלל בית דין.
רמב"ם הלכות סנהדרין פרק כב הלכה
י
דיין שהוא יודע בחבירו שהוא גזלן או
רשע אסור להצטרף עמו שנאמר מדבר שקר תרחק וכך היו נקיי הדעת שבירושלים עושין אין
יושבין בדין עד שידעו עם מי הם יושבים ולא חותמים את השטר עד שידעו מי חותם עמהם
ולא נכנסים לסעודה עד שידעו מי מיסב עמהן.
שולחן ערוך חושן משפט סימן ז סעיף י
מב] דיין שיודע בחבירו שהוא גזלן או
רשע, {כו} אין לו להצטרף עמו.
סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט
סימן ז סעיף י
כו] אין לו להצטרף עמו. ואע"פ
שידון דין אמת, משום שנאמר [שמות כ"ג ז'] מדבר שקר תרחק, ועיין מ"ש
בפרישה [סעיף י"ד], וכן יתבאר בריש סימן ל"ד לענין עדות:
רמב"ם הלכות סנהדרין פרק כד הלכה
ג
ומנין לדיין שהוא יודע בדין שהוא
מרומה שלא יאמר אחתכנו ויהיה הקולר תלוי בצוארי העדים, תלמוד לומר מדבר שקר תרחק,
כיצד יעשה ידרוש בו ויחקור הרבה בדרישה ובחקירה של דיני נפשות אם נראה לו לפי דעתו
[שאין בו רמאות חותך את הדין על פי העדות אבל אם היה לבו נוקפו] שיש בו רמאות או
שאין דעתו סומכת על דברי העדים אע"פ שאינו יכול לפסלן או שדעתו נוטה שבעל דין
זה רמאי ובעל ערמה והשיא את העדים אף על פי שהם כשרים ולפי תומם העידו וזה הטעם,
או שנראה לו מכלל הדברים שיש שם דברים אחרים מסותרין ואינן רוצים לגלותם, כל אלו
הדברים וכיוצא בהן אסור לו ג לחתוך אותו הדין אלא יסלק עצמו ד מדין זה וידיננו מי
שלבו שלם בדבר, והרי הדברים מסורים ללב והכתוב אומר כי המשפט לאלהים הוא.
שולחן ערוך חושן משפט סימן טו סעיף ג
ג ז] {ט} הדיין שבא לפניו דין שיודע
שהוא מרומה, לא יאמר: אחתכנו ויהיה הקולר (פי' שלשלת העון) תלוי בצואר העדים. כיצד
יעשה, ז) {י} ידרוש בו ויחקור הרבה בדרישה וחקירה ח] של דיני נפשות. הגה: ומכל
מקום אין דינו כדיני נפשות שאם אמר באחד מן החקירות: אינו יודע, שיתבטל העדות, אלא
ר"ל שיחקור בדין מרומה כל מה שאפשר (ריב"ש סימן רס"ו). אם נראה לו
לפי דעתו שיש בו רמאות, או שאין דעתו סומכת על דברי העדים אף על פי שאינו יכול
לפסלן, או שדעתו נוטה שבעל דין זה רמאי ובעל ערמה והשיא את העדים אע"פ שהם
כשרים ולפי תומם העידו, וזה הטעם, או שנראה לו מכלל הדברים שיש שם דברים אחרים
מסותרים ואינם רוצים לגלותם, כל אלו הדברים וכיוצא בהם אסור לו לחתוך אותו הדין,
ט] אלא יסלק עצמו מדין זה וידוננו מי שלבו שלם בדבר, {יא} והרי הדברים מסורים ללב.
ד י] {יב} וכשהיה ח) רואה הרא"ש באומדנא דמוכח שהדין מרומה, היה כותב ונותן
ביד הנתבע שאין לשום דיין להשתדל בדין זה.
סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט
סימן טו סעיף ג
ט] הדיין שבא לפניו דין שיודע בו שהוא
מרומה. עיין דרישה [סעיף ג'], שם כתבתי דהרמב"ם [המובא בציונים אות ג'] לא
כתב חילוק בין דין מרומה דתובע לדין מרומה דנתבע, ואדרבה משמע ומוכח מדבריו
דס"ל דדין שניהם שוה, ולא כמהר"ם [מרדכי פ"ד סי' תש"י]
ורא"ש [סנהדרין פ"א סי' א'] שכתבו שחילקו ביניהן, ולא כהמחבר שכתב בספרו
ב"י [סעיף ג'] שדברי הרמב"ם והטור שוים הם, וגם כאן בשו"ע התחיל
וכתב דברי הרמב"ם, וסיים בסעיף שאחר זה כדברי הרא"ש והטור שחילקו בין
תובע לנתבע, וכן נראה שהיתה דעת מור"ם מדלא כתב שום דבר אדברי המחבר בסעיף זה
שהם כדברי הרמב"ם. והנראה לע"ד מוכרח בכמה הוכחות כתבתי בדרישה
ע"ש. ואפשר דמור"ם ז"ל פירש דברי הרמב"ם ג"כ כמ"ש,
ומ"מ לדינא הניח מ"ש המחבר כאן דיש חילוק בין תובע לנתבע משום דמסברא יש
לומר כן, עיין דרישה ודו"ק:
י] ידרוש בו ויחקור. כתב מהרי"ק
שורש ס"ז דגם לעדים החתומים על השטר ידרוש ויחקור, אף דעדים החתומים הוה כמי
שנחקרה עדותן, עכ"ל ד"מ [סעיף ב']:
יא] והרי הדברים מסורים ללב.
ברמב"ם [המובא בציונים אות ג'] ובטור [סעיף ג'] מסיים בזה, והכתוב [דברים א'
י"ז] אומר כי המשפט לאלקים הוא, ור"ל דברי רמאות כאלו תלוי בלבו של דיין
להבינם, וצריך ליתן לבו ודעתו לדבר כי המשפט לאלהים הוא. גם י"ל דה"ק
מאחר דהדיין יכול להתנצל ולומר איני רואה בו צד רמאות, לכך אמר שהדברים מסורים
ללב, ובדברים המסורים ללב כתיב ויראת מאלקיך, וק"ל, ועיין פרישה [שם]:
יב] וכשהיה רואה הרא"ש באומדנא
דמוכח כו'. לפי מ"ש [סק"ט] שהרמב"ם לא סבירא ליה כהרא"ש
והטור, נראה שגם בזה המה מחולקים, דלהרמב"ם לא יתן כתוב להנתבע דשום דיין לא
יתעסק בדין זה, דלהרמב"ם אין הדרישה באה להיות יודע אם הוא רמאי, דהא ביודע
מתחילה שהוא רמאי איירי, והדרישה אינה אלא לבטל הרמאות, ומשו"ה אף אם דיין זה
אינו יכול לעמוד על הדבר בדרישה וחקירה ולבטלה, מ"מ יש לומר דאחרים ידרשו או
יוודעו יותר על פי דרישתן וחקירתן, ומשו"ה כתב בנוסחאות להרמב"ם וידונו
מי שלבו שלם בדבר. משא"כ הטור שנמשך אחר דברי הרא"ש וס"ל דהדרישה
היא להוודע אם התובע הוא רמאי, וכשיוודע שהוא רמאי ס"ל דצריך לסלק מדינא, בזה
אין חילוק בין האי דינא לאחר, ומשו"ה כתב הטור וידיננו מלכו של עולם. והמחבר
שכתב וידיננו מי שלבו שלם בדבר, וכתב עליו מנהג הרא"ש, נראין דהן כשני דברים
שסותרין זה את זה, ועיין דרישה [סעיף ג'] ודו"ק:
רמב"ם הלכות עדות פרק יז הלכה ה
תלמיד שאמר לו רבו יודע אתה שאם
נותנין לי כל ממון העולם איני משקר מנה יש לי אצל פלוני ויש לי עליו עד אחד לך
והצטרף עמו, אם נצטרף הרי זה עד שקר.
רמב"ם הלכות עדות פרק יז הלכה ו
אמר לו בוא ועמוד עם העד ולא תעיד כדי
שיראה הלוה ויפחד ויעלה על דעתו שאתם שני עדים ויודה מעצמו הרי זה אסור לעמוד
ולהראות שהוא עד אע"פ שאינו מעיד, ועל זה וכיוצא בו נאמר מדבר שקר תרחק.
שולחן ערוך חושן משפט סימן כח סעיף א
א [א] א] {א} כל מי שיודע {ב} עדות
לחבירו א) ב] {ג} וראוי להעידו, ג] {ד} ויש לחבירו ב) תועלת בעדותו, {ה} חייב
להעיד, ד] {ו} אם יתבענו שיעיד לו (ה] {ז} בב"ד תוס' וב"י), ו] {ח} בין
שיש עד אחד ג) עמו {ט} בין שהוא ד) לבדו; ז] {י} ואם כבש עדותו, ה) {יא} פטור
מדיני אדם ב (א) [ב] ו) וחייב בדיני שמים. הגה: ח] ועד אחד לא יעיד ט] אלא בדבר
ממון שמביא אחד לידי שבועה, י] או בדבר אסור ואפרושי מאיסורא; אבל אם כבר נעשה
האסור, לא יעיד, דאינו {יב} אלא כמוציא שם רע על חבירו (הגהות מיימוני פרק ה'
מהלכות עדות). יא] ואסור לאדם להעיד בדבר שאינו יודע, {יג} אף על פי שאמר לו
אדם שיודע בו שאינו משקר. ואפילו אמר לו: בא ועמוד עם עד אחד שיש לי {יד} ולא
תעיד, רק ז) שיפחד בעל חובי ויסבור שיש לי שני עדים ויודה לי, לא ישמע לו
(טור).
רמב"ם הלכות טוען ונטען פרק טז
הלכה ט
אסור לאדם לטעון טענת שקר כדי לעות
הדין או כדי לעכבו, כיצד היה נושה בחבירו מנה לא יטעננו מאתים כדי שיודה במנה
ויתחייב שבועה, היה נושה מנה וטענו מאתים לא יאמר אכפור הכל בבית דין ואודה לו
במנה ביני לבינו כדי שלא אתחייב לו שבועה.
רמב"ם הלכות טוען ונטען פרק טז הלכה י
היו שלשה נושין מנה באחד וכפר בהן לא
יהיה אחד תובע ושנים מעידים וכשיוציאו ממנו יחלוקו, ועל דברים אלו וכיוצא בהן
הזהיר הכתוב ואמר מדבר שקר תרחק. סליקו להו הלכות טוען ונטען בס"ד.
רמב"ם הלכות עדות פרק י הלכה א
הרשעים פסולין לעדות מן התורה שנאמר
אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס מפי השמועה למדו אל תשת רשע עד, ואפילו עד כשר
שיודע בחבירו שהוא רשע ואין הדיינים מכירין רשעו אסור לו להעיד עמו אע"פ שהוא
עדות אמת, מפני שמצטרף עמו ונמצא זה הכשר השית ידו עם הרשע עד שנתקבלה עדותו, ואין
צריך לומר עד כשר שהוא יודע בעדות לחבירו וידע שהעד השני עמו עד שקר שאסור לו
להעיד שנאמר אל תשת ידך עם רשע.
שולחן ערוך חושן משפט סימן לד סעיף א
א {א} רשע פסול לעדות, ב א) ואפילו עד
כשר, שיודע בחבירו שהוא רשע, ואין הדיינים מכירים רשעו, אסור לו להעיד עמו, ג
אע"פ שהוא עדות אמת (ל' הרמב"ם פ"י מעדות). {ב} ואצ"ל עד כשר
שהוא יודע בעדות לחבירו, וידע שהעד השני שעמו עד שקר, שאסור לו להעיד.
סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט
סימן לד סעיף א
א] רשע פסול להעיד ואפילו עד כשר כו'.
לשון הטור [סעיף א' - ב'] רשע פסול להעיד, שנאמר [שמות כ"ג א'] אל תשת ידך עם
רשע להיות עד חמס, ואפילו עד כשר היודע בחבירו שהוא רשע כו'. והוכחתי בפרישה דהכי
קאמר, מדכתיב אל תשת ידך עם רשע, נלמד דאפילו עד כשר היודע בחבירו שהוא רשע ושניהן
ראו ענין אחד, אסור (לצרף) [להצטרף] עמו להעיד על אותו ענין שראה, מפני שזה הרשע
הוא כאילו אינו, שפסול לעדות, והדיינין לא ידעו מרשעו, ונמצא שעל פי הכשר לבדו
נגמר הדין, ויהיה זה הכשר עד חמס, שהוא גורם שהדיינים יפסקו על פי עד אחד כמו
שפוסקין על פי שני עדים, ומכלל זה נלמד דרשע פסול להעיד:
ב] ואצ"ל עד כשר כו', עד עד השני
שעמו עד שקר. פירוש, שאינו יודע מעדות זו כלל, ואע"פ שהוא פשוט ואצ"ל
הוא ומה"ט לא כתבו הטור, מ"מ כתבו הרמב"ם [פ"י מעדות
ה"א] והמחבר, כדי שלא תימא דילמא הא דכתיב אל תשת ידך עם רשע, לא הקפיד אלא
שלא יעיד עם אחד שאינו יודע מהעדות כלל, ולכך כתבו שזה אצ"ל הוא, ולא בא
הכתוב אלא להזהיר שלא יצטרף עם היודע מהדבר, אלא שהוא רשע מצד אחר, וק"ל:
רמב"ם הלכות שלוחין ושותפין פרק
ג הלכה ה
מי שהיה לו ביד חבירו פקדון או מלוה
בין במטלטלין בין מעות ועשה שליח בעדים להביאן לו הרשות ביד זה שהם אצלו אם רצה
ליתן נפטר ואינו חייב ה באחריותן שהרי נתן לשלוחו, ואם לא רצה ליתן אינו נותן שאין
זה בעל דינו עד שיבוא בהרשאה על הפקדון, וכל הבא בהרשאה הרי הוא בכלל הנאמר בהן
ואשר ו לא טוב עשה בתוך עמיו. +/השגת הראב"ד/ וכל הבא בהרשאה וכו'. א"א
דוקא כשהוא עם בעל דינו בעיר אחת ומרשה לאחר לתבוע את חובו אבל אם היה בעל דינו
בעיר אחרת מציל ממון חבירו הוי עכ"ל.+
שולחן ערוך חושן משפט סימן קכג סעיף
טו
ואשר לא טוב עשה בעמיו (יחזקאל יח,
יח), זה הבא בהרשאה. לג] בד"א, כשהנתבע והתובע בעיר אחת. אבל אם הנתבע בעיר
אחת והתובע בעיר אחרת, {כב} הרי זה עושה מצוה. הגה: לד] לב וי"א דאין חילוק
בין אם היה עמו בעיר או לא, אלא שכל זמן שהמורשה הוא אלם ובעל טענות, מתעבר על ריב
לא לו, (משלי כו, יז); אבל אם עושה כדי להציל עשוק מעושקו, מצוה קעביד (ב"י
בשם תוספות). לה] לג י"א דאין אדם יכול לעשות מורשה {כג} שלא בפניו, דאין
חבין לאדם שלא מדעתו, והרי כתיב ואשר לא טוב עשה בעמיו (יחזקאל יח, יח); ולכן
אפילו אם נתרצה אחר כך בדבר, אינו כלום (מרדכי פרק מרובה).
סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט
סימן קכג סעיף טו
כב] הרי זה עושה מצוה. וכתב המרדכי
פרק המפקיד [ב"מ סי' רע"ו - רע"ז] דהמורשה אסור לטעון שקר ואפילו
הבעל דבר בעצמו אסור לשקר [ועיין לעיל סימן י"ב סעיף ו'], והא דאפטרופוס
מותר, משום דאם היה אביהם קיים היה טוען כן. ד"מ סימן קכ"ד [סעיף ב']:
כג] שלא בפניו. פירוש, שלא בפני
המורשה, שלא יקנה המרשה בפני עדים בקנין סודר שלא בפני המורשה, ויאמר הריני מקנה
ומרשה לפלוני על חובי להוציאו מיד פלוני, דאין העדים קונין לו שלא מדעתו דבר כזה
שיש לו בו חובה, שהרי אמרינן להמורשה אשר לא טוב עשה, ולכן אפילו אם נתרצה
אח"כ אינו כלום, כיון דהקנין לא חל מעיקרא. וע"ש במרדכי פרק מרובה
[המובא בציונים אות כ"ג] דכתב כן תחילה בשם ר' יודא בר קלונימוס, וכתב עליו
ז"ל, אמנם לפי מ"ש ר"י ניחא, דפירוש דההיא איירי דוקא כשהוא עושה
שליח בשביל שהוא אלם ובעל טענות, אבל כשהוא טורח להביא מעותיו לחבירו שאין חבירו
יכול לטרוח אין זה חובה, ואדרבה מצוה קעביד להציל עשוק מיד עושקו, עכ"ל.
וצריכין ליתן טעם לדברי מור"ם, למה השמיט מסקנת המרדכי דנראה ממנו דס"ל
דלכל הפחות אם נתרצה אח"כ דשרי. ובעיר שושן [סעיף ט"ו] כתב מסקנא זו
לחוד, דכתב, ולכן אם נתרצה אח"כ בדבר וקיבלו קנאו שגילה דעתו למפרע,
עכ"ל. ונראה דדעת מור"ם [ל]הכריע כדברי ר"י בר קלונימוס דמסתבר
טעמיה, משום דאף אם מצוה קעביד, מ"מ על הרוב אין אדם מתרצה להיות מורשה
ולהכניס ראשו בריב לא לו ולפעמים קוראין עליו ואשר לא טוב עשה, משום הכי ס"ל
דאף אם נתרצה אח"כ אין אומרים דאיגלאי מילתא למפרע, כיון דאין דרך העולם
להתרצות בזה, ואין לנו אלא מהריצוי ואילך לא למפרע ומתחילה לא חל הקנין, ודלא כעיר
שושן:
רמב"ם הלכות עדות פרק י הלכה ד
ועוד יש שם רשעים שהן פסולין לעדות
אע"פ שהן בני תשלומין ואינן בני מלקות, הואיל ולוקחים ב ממון שאינו שלהם בחמס
פסולין שנאמר כי יקום עד חמס באיש, כגון הגנבים והחמסנים ג אע"פ שהחזיר פסול
לעדות מעת שגנב או גזל, וכן עד זומם אע"פ שהוזם בעדות ממון ושלם הרי זה פסול
מן התורה לכל עדות, ומאימתי הוא נפסל מעת שהעיד * בבית דין, אע"פ שלא הוזם על
אותה עדות אלא אחר כמה ימים, וכן המלוה ברבית אחד המלוה ואחד הלוה שניהם ד פסולין
לעדות, אם רבית קצוצה עשו הרי הן פסולין מן התורה ואם אבק רבית עשו הרי הן פסולין
מדבריהם, וכן כל העובר על גזל של דבריהם הרי הוא פסול מדבריהם, כיצד החמסנים והם
הלוקחים קרקע או מטלטלין שלא ברצון הבעלים אע"פ שנותנין הדמים הרי אלו פסולין
מדבריהם, וכן הרועים אחד רועי בהמה דקה ואחד רועי בהמה גסה של עצמן הרי הן פסולין
שחזקתן פושטין ידיהן בגזל ומניחים בהמתן לרעות בשדות ופרדסים של אחרים ולפיכך סתם
רועה פסול, ומגדלי בהמה דקה בארץ ישראל פסולין אבל בחוצה לארץ כשרין, ומותר לגדל
בהמה גסה בכל מקום, וכן המוכסין סתמן פסולין מפני שחזקתן ליקח יותר מדבר הקצוב להם
בדין המלכות ולוקחין היתר לעצמן, אבל גבאי מנת המלך סתמן כשרין ואם נודע שלקחו
אפילו פעם אחת יתר מן הראוי להם לגבות הרי אלו פסולין. וכן מפריחי יונים ביישוב
פסולין מפני שחזקתן שגוזלים יונים של אחרים בחנם, וכן סוחרי שביעית והם בני אדם
שיושבין בטלים, וכיון שבאה שביעית פושטים ידיהן ומתחילין לישא וליתן בפירות שחזקת
אלו שהן אוספין פירות שביעית ועושין בהן סחורה, וכן משחק בקוביא והוא שלא תהיה לו אומנות אלא הוא, הואיל
ואינו עוסק ביישובו של עולם הרי זה בחזקת שאוכל מן הקוביא שהוא אבק גזל, ולא
בקוביא בלבד אלא אפילו משחקים בקליפי אגוזים וקליפי רמונים, וכן לא יונים בלבד
אמרו אלא אפילו המשחקים בבהמה חיה ועוף ואומר כל הקודם את חבירו או כל הנוצח את
חבירו יטול בעליו את שניהן וכן כל כיוצא בשחוק זה, והוא שלא תהיה לו אומנות אלא
שחוק זה הרי הוא פסול, וכל אלו פסולין מדבריהם.
כסף משנה הלכות עדות פרק י הלכה ד
וכן משחק בקוביא וכו'. גם זה באותה
משנה דמני בהדי הנהו דפסולי משחק בקוביא ואמר רבי יהודה אימתי בזמן שאין לו
אומנות. וא"ת והרי פסול הוא משום גזל שכן כתב רבינו בהל' גזילה פ"ו
שאסור לשחק בקוביא משום גזל וכיון שכן אפילו יש לו אומנות אחרת פסול וי"ל
דהב"ע במשחק עם העכו"ם שאין בו משום גזל וכמ"ש רבינו שם ואפ"ה
אם אין לו אומנות אחרת פסול משום שאינו עוסק ביישובו של עולם. וא"ת הרי רבינו
כתב הרי זה בחזקת שאוכל מן הקוביא שהוא גזל ואי במשחק עם העכו"ם אין כאן גזל
י"ל דלעולם במשחק עם העכו"ם וסובר רבינו שאינו עוסק ביישובו של עולם פי'
שכיון שאין לו אומנות אחרת הרי הוא בחזקת שמשחק עם ישראל והוא גזל ואע"פ שלא
ראינוהו סתמו כודאי אי נמי דהכא אפילו במשחק עם ישראל עסקינן אלא שאינו משחק במעות
ואם היה לו אומנות להתפרנס לא היינו חושדים אותו שדרך העשירים שבגמר מלאכתן שוחקים
להעביר השעה אבל כיון שאין לו אומנות סתמו שמשחק במעות ואע"פ שלא ראינו מעולם
שמשחק במעות סתמו כודאי תדע שאילו היה פסולו משום ודאי גזל מאי איריא אין לו
אומנות אפילו בפעם אחת לבד נפסל משום גזלן וכך אמרו בפרק זה בורר בפירוש דלמ"ד
דאיסורא דמשחק בקוביא משום גזל אפי' יש לו אומנות אחרת הוא פסול גם רבינו כתב כאן
הרי זה בחזקת שאוכל מן הקוביא שהוא גזל ואי במשחק עם ישראל במעות מאי בחזקת הרי
אני רואה אותו משחק במעות וגוזל ואוכל אלא ודאי דהכא לאו במשחק עם ישראל במעות
עסקינן. ולפי שהרב המגיד נתקשה בדברי רבינו פרק ששי מהל' גזילה והניחה בצ"ע
אני אהיה מובין לפניך ואכתוב לך כאן לשון הגמרא ואפרשה לפי דעת רבינו. בפ' זה בורר
(דף כ"ד:) אמרו משחק בקוביא מאי קאי עביד אמר רמי בר חמא משום דהוה אסמכתא
ואסמכתא לא קניא רב ששת אמר כל כי האי גוונא לאו אסמכתא היא אלא לפי שאין עוסקין
בישובו של עולם מאי בינייהו איכא בינייהו דגמר אומנותא אחריתי תנן אמר ר"י
אימתי בזמן שאין לו אומנות אלא הוא אבל אם יש לו אומנות שלא הוא הרי זה כשר אלמא
סתמא דמתני' משום יישובו של עולם קשיא לרמי בר חמא וכ"ת פליגי רבנן עליה דר'
יהודה והאמר ריב"ל כל מקום שא"ר יהודה אימתי אינו אלא לפרש דברי חכמים
ר' יוחנן אמר אימתי לפרש ובמה לחלוק גברא אגברא קא רמית פי' ריב"ל ור' יוחנן
ארמי בר חמא מר סבר פליגי ומר סבר לא פליגי ולא פליגי והתניא בין שיש לו אומנות
שלא הוא בין שאין לו אומנות אלא הוא הרי זה פסול ההיא ר' יהודה משום ר' טרפון היא
ע"כ לשון הגמ' וסובר רבינו דהלכה כרמי בר חמא מדאמרינן בשבת פרק שואל (דף
קמ"ט) מנה גדולה כנגד קטנה אף בחול אסור משום קוביא +בירושלמי ובכל המשניות
הם דברי המשנה אבל בסדר משנת הבבלי ולפי סוגית הגמרא נראה דלא היה כתוב במשנה דוק
ותשכח+ אלמא סתמא דגמרא סבירא ליה כרמי דהוי אסמכתא ושם נדחקו התוס' לומר דאתי כר'
יהודה משום דר' טרפון וקשה דא"כ למה כשפסקו בסנהדרין הלכה כר"י דמתניתין
לא היה שם פוצה פה לחלוק ועוד שבספ"ק דר"ה (דף כ"ב) אמתניתין דאלו
הם הפסולין המשחק בקוביא וכו' זה הכלל כל עדות שאין האשה כשרה לה אף הם אינם כשרים
לה אמר רב מנשיא זאת אומרת גזלן דבריהם כשר לעדות אשה אלמא דמשחק בקוביא משום גזל
מיפסיל וכרמי בר חמא משום דהוי גזלן ועוד דמדאמרי' פרק זה בורר (דף כ"ו:) אמר
ר' אבהו א"ר אלעזר הלכה כרבי יהודה ומדקאמר הלכה מכלל דפליגי אלמא כרמי
ס"ל ועוד דבפ' זה בורר שאלו על המשנה מאי מפריחי יונים איכא מ"ד אם
יקדמו יונך ליון אתן לך כך וכך והקשו עליו היינו משחק בקוביא ותירץ תנא תולה בדעת
עצמו דהוי אסמכתא והדר תנא תולה בדעת יונו וצריכא דאי תנא [תולה] בדעת עצמו התם
הוא דלא גמר ומקני דאמר קים לי בנפשאי דידענא טפי אבל תולה בדעת יונו אימא לא ואי
תנא תולה בדעת יונו דאמרו [בנקשא תליא מילתא] אנא ידענא לנקושי טפי פי' להשמיע קול
להפריחם אבל תולה בדעת עצמו אימא לא צריכא ומוקי התם לבר פלוגתיה כרבי יוסי דפליג
ארבנן ואילו מאן דאמר אי תקדמך יונך ליון אתי ככ"ע משמע מכל הני דכרמי בר חמא
קי"ל ומאחר שלא מצינו מי שנחלק בפירוש על מאמר ריב"ל ור"י יש לנו
ליישב מתני' אליבא דרמי בר חמא ולומר דמתניתין מיירי בין במשחק עם ישראל במעות בין
עם העכו"ם או עם ישראל בחנם ור' יהודה לא בא אלא לפרש דברי חכמים ולומר דמשחק
עם העכו"ם או עם ישראל בחנם לא מיפסל אלא אם אין לו אומנות אחרת לפי שאינו
עוסק בישובו של עולם והשתא אתי שפיר דלא פליג רמי אריב"ל ורבי יוחנן ואתיא
נמי ברייתא דבין יש לו אומנות בין אין לו ככ"ע דמיירי במשחק עם ישראל במעות
ורמי בר חמא נתן טעם למשחק בקוביא דרך כלל משום גזל שגם משחק עם העכו"ם טעם
פסולו הוא לפי שאינו עוסק בישובו של עולם והוא חשוד שמשחק עם ישראל במעות שהוא גזל
וכמו שכתבתי לדעת רבינו אי נמי שהתחיל לתת טעם למשחק עם ישראל במעות משום גזל
ודעתו היה לתת טעם למשחק עם העכו"ם לפי שאינו עוסק ביישוב העולם אלא דלא שבקיה
רב ששת למגמר למילתיה עד שנחלק עליו ואמר דאפילו משחק עם ישראל במעות לא הוי
אסמכתא וכשהשיב איכא בינייהו דגמר אומנותא אחריתי לא השיב אלא במשחק עם ישראל
במעות אבל עם העכו"ם לפי שאינם עוסקים ביישוב העולם הוי לתרווייהו אלא שהמקשה
לא הבין דבריו וס"ד דמתניתין לא מיירי אלא במשחק עם ישראל במעות ולכך הקשה לו
דמתניתין משמע דטעמא לפי שאינם עוסקים ביישוב העולם והשיבו לפי דרכו מה תעלה על
דעתך להקשות ממאמר ריב"ל לרמי וכי גברא אגבראקא רמית אבל קושטא דמילתא דרמי
מודה לריב"ל ור' יוחנן וכמו שכתבתי וא"ת א"כ דכ"ע מודו דר'
יהודה לא בא אלא לפרש למה ליה לגמרא התם למיפסק הלכתא כוותיה י"ל משום
דס"ד דרמי סבר דפליגי ולא אתברר התם דלא פליגי לפום הכי איצטריך למיפסק הלכתא
כוותיה אבל לפום קושטא לא הוה צריך וכיון שכן הדין עם רבינו לפסוק כרמי בר חמא
וכפי מה שפירשתי ודבריו נכונים וברורים. ודע שבנוסחא אחרת כתוב ה"ז בחזקת
שאוכל מן הקוביא שהוא אבק גזל וכתב הטור שכיון שכתב רבינו ה"ז בחזקת שאוכל מן
הקוביא אלמא דאם יש לו ממון אחר שאוכל ממנו אינו פסול עכ"ל. ואיני מבין דבריו
שרבינו אומר שאע"פ שיש לו ממון אחר מ"מ חזקתו שאוכל מן הקוביא ג"כ:
שולחן ערוך חושן משפט סימן לד סעיף טז
{לט} מפריחי יונים (פי' שמלמדים אותם
להביא יונים משובך הזולת) כח] בישוב, פסולים, כט] מפני שחזקתן כ) שגוזלים יונים של
אחרים. וכן סוחרי שביעית, ל] והם בני אדם שיושבים בטלים, וכיון שבאה שביעית פושטים
ידיהם ומתחילים לישא וליתן בפירות, שחזקת אלו שהם אוספים פירות שביעית ועושים בהן
סחורה, וכן משחק בקוביא, והוא שלא תהיה לו אומנות אלא הוא, הואיל ואינו עוסק
בישובו של עולם, טז {מ} הרי זה בחזקת לא] שאוכל מן הקוביא שהוא אבק גזל. ולא
אקוביא בלבד אמרו, אלא אפילו משחקים בקליפי אגוזים וקליפי רמונים; לב] {מא}
וכן לא יונים בלבד אמרו, אלא אפילו במשחקים בבהמה חיה ועוף, ואומרים: כל הקודם את
חבירו או כל הנוצח את חבירו יטול בעליו שניהם, וכל כיוצא בשחוק זה, לג] והוא שלא
תהיה לו אומנות אלא שחוק זה, הרי זה פסול. לד] וכל אלו, פסולים מדבריהם.
סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט
סימן לד סעיף טז
לט] מפריחי יונים בישוב כו'. בגמרא
[סנהדרין כ"ה ע"א] איתא בזה ב' פירושים. האחד, דהאומר אי תקדם יונך
ליוני אתן לך כך וכך. והשני, ששולח יונו להביא יונים משובכים דאחרים. והמחבר נמשך
אחר לשון הרמב"ם [המובא בציונים אות כ"ג] דכתב איסור מפריחי יונים לענין
להביא יונים כו', ואיסור אי תקדמך יונך כו' ס"ל דהוא בכלל איסור משחק בקוביא,
ואיסור להביא יונים אינו גזל גמור דכל היונים מעלמא אתו ורבו בשובכין ולא קנאן בעל
השובך בקנין גמור, ומ"מ אסרוהו משום דרכי שלום כמו גזל מציאת חש"ו. וזה
שכתבו הרמב"ם והמחבר שנמשך אחריו, מפריחי יונים בישוב, נקטו בישוב לאפוקי
במדבר דיוני המדבר הן הפקר, ופשיטא דלא מיפסלי בזה. והמשחק ביונים עם חבירו ואומר
אם תקדים יונך ליוני כו', שהוא בכלל דהמשחק בקוביא, ממילא ג"כ נלמד דאינו
נפסל אא"כ אין לו מלאכה אחרת דמסתמא אוכל ממעות שחוק זה, כדמסיק הרמב"ם
בסוף דבריו, משא"כ במפריחי יונים להביא לו יונים אחרים של חבירו דנפסל בזה
אפילו אינו אוכל ממעות הללו, דבכלל שם גזלן הוא אע"ג דאינו אלא מדרבנן. ובמה
שכתבתי נתישב מה שסיימו הרמב"ם והמחבר וכתבו, וכן לא יונים בלבד אמרו כו', עד
ואומרים כל הקודם את חבירו כו', דקשה, פסול דמפריחי יונים לענין כל הקודם כו' מאן
דכר שמיה. אלא ודאי משום דס"ל דגם זה פירוש דמפריחי יונים, ושלא כתבוהו, משום
דהניחוהו בכלל משחק בקוביא הנזכר לפני זה לפסול, ובאו ללמדנו דאפילו במשחק בבהמה
וחיה בענין זה נמי נפסל ממנו. ועיין פרישה ודרישה מה שכתבתי מזה, ודו"ק:
מ] הרי זה בחזקת שאוכל מהקוביא שהוא
אבק גזל. בפרישה הוכחתי דהרמב"ם [המובא בציונים אות כ"ג] לא ס"ל
כמ"ד דמשחקי בקוביא נפסלים משום דהוי גזל גמור, כיון דאין קונים מעות הקוביא
דהו"ל אסמכתא, אלא אף שקונה אותו, מ"מ כיון שאין חבירו מקנה לו בקנין
גמור אלא ע"י שחוק והיתול בא לידו, הו"ל אבק גזל. מיהו אף שיש בו צד
איסור גזל, מ"מ לא הוה נפסל בזה, כיון דאינו אלא אבק גזל שהוא מדרבנן, ולא
נפסל ממנו אלא אם כן ביש לו הנאת הגוף מזה וכמ"ש מור"ם בסעיף ג', משום
הכי בעינן נמי שלא תהא לו אומנות אלא הוא, ואז מסתמא הוא אוכל ממעות שחוק זה,
וכיון דנהנה ונתגדל במעות איסור הללו פסלוהו וחשדוהו שיעיד נמי שקר, משא"כ אם
אינו אוכל ממעות שחוק זה אלא מחזיק אותו בידו וחוזר ומשחק בו להעביר בו זמנו, לא
אמרינן דהוא חשוד להעיד שקר. ולפ"ז אף שיש לו אומנות אחרת, כל שאותה אומנות
אינה מספיקה לו לצורך פרנסתו והוצאתו, נמצא דנתפרנס ג"כ ממעות שחוק זה, פסול
הוא. ומינה נמי דאפילו אין לו אומנות כלל כל שיש לו ממון אחר ואינו מתפרנס ממעות
שחוק זה, אינו נפסל. אבל לטעם דרש"י [סנהדרין כ"ד ע"ב ד"ה
שאין] והטור [סעיף כ"ה] דפירשו מה שאמרו בגמרא דפסול משום שאינו עוסק בישובו
של עולם, ר"ל כיון שאין לו מלאכה אינו יודע כמה קשה על בני אדם המעות ומחייתם
ויקל עליו להעיד שקר, ולפ"ז בשניהן הוא איפכא, והיינו דכל שיש לו אומנות אחרת
אפילו כל דהו אינו נפסל, וכל שאין לו מלאכה, אפילו יש לו ממון להתפרנס ממנו, הוא
נפסל, וכמ"ש בפרישה מבואר מילתא בטעמא. והמחבר נמשך אחר שיטת הרמב"ם.
ומהתימה על מור"ם ז"ל שלא הזכיר כלל סברתם:
מא] וכן לא יונים בלבד אמרו כו'. עיין
מה שכתבתי בסמוך בריש סעיף זה [בסקל"ט], בישוב לשון זה:
רמב"ם הלכות שבועות פרק י הלכה א
היו עדיו או אחד מהן פסול או קרוב
ואפילו מפסולי עדות של דבריהם, או שהיה המלך אחד מעדיו שאינו ראוי להעיד, או שהיו
עד מפי עד וכפרו ונשבעו פטורין משבועת העדות שאילו (הודו) העידו לא היו מחייבין
בעדותן ממון.
רדב"ז הלכות שבועות פרק י הלכה א
היו עדיו אחד מהם פסול וכו'. שם במשנה
אינה נוהגת אלא בראויים להעיד ואמרי' עלה לאפוקי מאי רב פפא אמר לאפוקי מלך ורב
אחא בר יעקב אמר לאפוקי משחק בקוביא וקי"ל כרב אחא בר יעקב דאמר לאפוקי משחק
בקוביא וכ"ש מלך:
רמב"ם הלכות שבועות פרק א הלכה
יב
שבועת העדות כיצד, העדים שידעו עדות
ממון ותבעם בעל העדות להעיד לו וכפרו בעדותן ולא העידו ונשבעו שאינן יודעין לו
עדות זו היא נקראת שבועת העדות, וחייבין על שבועה זו קרבן עולה ויורד בין שהיו
מזידין בין שהיו שוגגים שנאמר נפש כי תחטא ושמעה קול אלה והוא עד ולא נאמר בה
ונעלם לחייב על הזדון כשגגה.
רדב"ז הלכות שבועות פרק א הלכה
יב
שבועת העדות כיצד העדים שידעו עדות
ממון וכו'. לאפוקי משביע עדי קנס ועדי קרקע כאשר כתב ז"ל פרק תשיעי, והכא תני
כללי והדר פרטי זה דרכו בכל החבור. ויש כאן שאלה מי שכבש עדותו במזיד והיה סבה
אפשר לאיבוד נפש ונשבע על שקר איך מתכפר בקרבן הבא בדלי דלות והוא עשירית האיפה
סולת ואפילו שמתודה מה יועיל אם הוא עשוק בדם נפש ואע"ג דאיכא מאן דלא דריש
טעמא דקרא לר' שמעון דדריש צריך למצוא טעם. ואם ידעת טעם אם הרגו אין נהרגין תבין
גם זה ואין כאן מקום חקירה זו:
רמב"ם הלכות שבועות פרק ט הלכה ב
אין העדים חייבין בשבועת העדות עד
שיכפרו בעדותן בבית דין, בין שנשבעו או השביען בבית דין בין שנשבעו או השביען חוץ
לבית דין, והכפירה בבית דין בלבד, שנאמר אם לא יגיד ונשא עונו מקום שיגיד ויועיל
הוא שאם לא יגיד שם יתחייב.
רמב"ם הלכות שבועות פרק י הלכה
טז
התובע את העדים להעיד לו וכפרו
והשביען וענו אמן והשביען ארבע וחמש פעמים והן עונין אחר כל שבועה ושבועה חוץ לבית
דין וכשבאו לבית דין הודו והעידו הרי אלו פטורין משבועת העדות כמו שבארנו, ואם באו
לבית דין ועמדו בכפירתן חייבין על כל אחת ואחת מאותן השבועות שחוץ לבית דין.
רמב"ם הלכות שבועות פרק י הלכה
יח
השביען בבית דין וכפרו וחזר והשביען
ארבע וחמש פעמים והן כופרין על כל אחת ואחת בין חוץ לבית דין בין בפני בית דין
ואפילו ענו אמן או נשבעו מפי עצמן פעם אחר פעם אינן חייבין משום שבועת העדות אלא
אחת מפני שאחר שכפרו בבית דין אם חזרו והודו אין עדותן מועלת כלום.
רמב"ם הלכות שבועות פרק י הלכה
יג
השביע עדיו בבית דין וכפרו שניהם
כאחת, כגון שהתחיל השני לכפור בתוך כדי דבורו של חבירו שניהם חייבין בשבועת העדות
וכל אחד ואחד מביא חטאתו על שבועתו, כפר הראשון ושהה העד השני יותר מכדי דיבור
ואח"כ כפר, הראשון חייב בשבועת העדות והשני פטור משבועת העדות, שאילו הודה זה
השני לא היתה עדותו מחייבת ממון.