רי"ף מסכת שבועות דף טו
אורך היעור אודיו הוא דקות
1) השביע עדיו בבית דין וכפרו שניהם
כאחת
5) במגדף ועכו"ם, קידושין
וגירושין לא אמרי' תוכדכ"ד
7) משביע עד שיכל לחייב ממון ע"י
עדותו
8) האם בדין מיתושאל"מ צריך
התובע לישבע ע"מ ליטול
11) מלתא דלא רמיא עליה אמר ולאו
אדעתיה
12) קדמה שבועה לעדות או נשבעו ללא
תביעה
13) אין העדים חייבים בשבוה"ע עד
שייחד אותם התובע
14) היו עדיו או אחד מהן קרוב או פסול
רמב"ם הלכות שבועות פרק י הלכה
יג
השביע עדיו בבית דין וכפרו שניהם
כאחת, כגון שהתחיל השני לכפור בתוך כדי דבורו של חבירו שניהם חייבין בשבועת העדות
וכל אחד ואחד מביא חטאתו על שבועתו, כפר הראשון ושהה העד השני יותר מכדי דיבור
ואח"כ כפר, הראשון חייב בשבועת העדות והשני פטור משבועת העדות, שאילו הודה זה
השני לא היתה עדותו מחייבת ממון.
רדב"ז הלכות שבועות פרק י הלכה
יג
השביע עדיו בב"ד וכו'. שם במשנה
כפרו שניהם כאחד שניהם חייבין בזה אחר זה הראשון חייב והשני פטור כפר אחד והודה
אחד הכופר חייב ומוקמינן לה בגמ' שכפרו שניהם בתוך כדי דיבור כל אחד בתוך כ"ד
של חבירו:
כפר הראשון ושהה וכו'. במשנה. וכתב
רבינו טעם לפיטור השני שאילו הודה לא היתה עדותו מחייבת ממון כיון שכפר הראשון
ודבר הגורם לממון לאו כממון דמי דהא דשקיל וטרי תלמודא היינו על השני פטור ומוקי
פלוגתא בדבר הגורם לממון כממון דמי ותנא דמתני' סבר לאו כממון דמי ולפיכך השני
פטור אבל הראשון לכ"ע חייב ממה נפשך בין אם יכפור גם השני או יודה נמצא חומר
בשני מבראשון דאילו ראשון נפטר בקרבן והשני לוקה משום שבועת ביטוי:
רמב"ם הלכות שבועות פרק י הלכה
יד
הודה אחד וכפר אחד הכופר חייב בין
שכפר בתחלה בין שכפר בסוף, כפרו שניהם כאחד וקדם האחד והודה בתוך כדי דיבור
ה"ז פטור והעומד בכפירתו חייב בשבועת העדות.
רדב"ז הלכות שבועות פרק י הלכה
יד
הודה אחד וכפר אחד וכו'. שם במשנה
שאילו היה מודה כחבירו היה מחייב ממון ולא שנא אם היה בתוך כדי דיבור או אחר לעולם
הכופר חייב והמודה פטור. ומה שכתב רבינו והעומד בכפירתו חייב דמשמע שאם לא עמד
בכפירתו אלא חזר והודה פטור ה"מ שחזר והודה קודם שנשבע אבל אם כפר ונשבע וחזר
והודה חייב משום שבועת העדות ופשוט הוא:
רמב"ם הלכות שבועות פרק י הלכה
טו
השביע שתי כתי עדים ושתיהן ראויות
להעיד, וכפרה כת ראשונה ואחר כך כפרה כת שניה, הראשונה פטורה משבועת העדות מפני
שהן סמוכין על עדות שניה ואפשר להוציא הממון בעדות הכת האחרת ונמצא זה הנתבע אינו
חייב לשלם בעדות אלו שכפרו לבדה, היתה הכת השניה קרובין לתובע או לנתבע בנשותיהן
והרי הן גוססות אף הראשונה חייבת, שהרי השניה בעת כפירת הראשונה לא היתה ראויה
להעיד ואף על פי שבמהרה יהיו ראויין כשימותו אלו הגוססות, ואם כפרה השניה אחר שמתו
נשותיהן חייבין בשבועת העדות.
רדב"ז הלכות שבועות פרק י הלכה
טו
השביע שתי כתי עדים וכו'. שם במשנה
כפרה הראשונה ואח"כ כפרה השניה שתיהם חייבות ואקשינן עלה בשלמא שניה תתחייב
דהא כפרה הראשונה אלא ראשונה אמאי הא קיימא שניה אמר רבינא הכא במאי עסקינן כגון
שהיתה שניה בשעת כפירת הראשונה קרובין בנשותיהם ונשותיהם גוססות מהו דתימא רוב
גוססין למיתה קמ"ל השתא מיהא לא שכיבו. וא"ת אמאי נקט ושתיהן גוססות
אפי' באחת מהן גוססת סגי. וי"ל דלרבותא נקט מהו דתימא רוב גוססין למיתה ולא
סגי דלא מייתא חדא מינייהו קמ"ל השתא מיהא לא שכיבו ונתבארו דברי רבינו:
רמב"ם הלכות שבועות פרק ב הלכה
יז
מי שנשבע והיה פיו ולבו שוין בשבועה,
ואחר שנאסר חזר בו מיד בתוך כדי דיבור והוא כדי שיאמר תלמיד לרב שלום עליך רבי,
ואמר אין זו שבועה או נחמתי או חזרתי בי וכיוצא בדברים אלו שענינם שהתיר מה שאסר
הרי זה מותר ונעקרה השבועה שזה דומה לטועה.
כסף משנה הלכות שבועות פרק ב הלכה יז
מי שנשבע והיה פיו ולבו שוים וכו'.
טעמו משום דאמרינן בפ' יש נוחלין (דף קכ"ט) ופ' בתרא דנדרים (דף פ"ז)
בכל התורה כולה תוך כ"ד כדיבור דמי בר ממגדף ועובד כו"ם ומקדש ומגרש:
ומ"ש שתוך כ"ד הוי כדי
שיאמר תלמיד לרב שלום עליך רבי. פ' שבועת העדות (דף ל"ב) אמרינן דתוך
כ"ד הוי כדי שאלת תלמיד לרב ואיכא דאמרי כדי שאלת הרב לתלמיד ובפ' מרובה
(ב"ק ע"ג:) אמרינן גבי פלוגתא דר"מ ור' יוסי תרי תוך כ"ד הוו
חד כדי שאלת תלמיד לרב וחד כדי שאלת הרב לתלמיד כי לית ליה לר' יוסי כדי שאלת
תלמיד לרב שלום עליך רבי ומרי דנפיש כדי שאלת הרב לתלמיד שלום עליך אית ליה וידוע
דהלכה כר"י לגבי ר"מ. ואע"ג דבפ"ק דמכות (דף ו') א"ל רב
אחא מדפתי לרבינא מכדי תוך כ"ד היכי דמי כדי שאלת תלמיד לרב מאה טובא הוי לאו
למימרא דהכי ס"ל אלא היינו לומר דאפי' למאן דאמר דהוי כדי שאלת תלמיד לרב
קשיא אבל לפום קושטא דמילתא הלכה כר"י כדכתיבנא: ומ"ש דחזרה בלבו אינו
כלום, היינו מדקי"ל דדברים שבלב אינם דברים וגבי שבועה גופה אמרינן גמר בלבו
צריך שיוציא בשפתיו:
ועל מ"ש רבינו שאם א"ל חזור
בך או מותר לך וכו' ה"ז מותר:
כתב הראב"ד א"א דבר זה אינו
מחוור שאין אחרים מוזקקין לנדרו וכו'. ואיני יודע למה כתב שאינו מחוור שהרי לא
מפני דברי האחרים הוא מתיר אלא מפני שכיון שקבל דבריהם הוי כאילו דבריהם הם דבריו
וכיון שדבריהם תוך כדי דיבור נדרו וחזרתו היא תוך כדי דיבור דבריהם הוי כאילו דברי
חזרתו הם תוך כדי דיבור נדרו, ואפשר שקבל מהם תוך כדי דיבור דקאמר רבינו היינו תוך
כדי דיבור נדרו:
רמב"ם הלכות תמורה פרק ב הלכה ד
האומר הרי זו תמורת עולה ושלמים דבריו
קיימים ותמכר ויביא בחצי דמיה תמורת עולה ובחצי דמיה תמורת שלמים, אמר הרי זו
תמורת עולה ותמורת שלמים אם נתכוון לכך מתחילה דבריו קיימים ואם לא נתכוון בתחילה
אלא לתמורת עולה וחזר ואמר תמורת שלמים אע"פ שחזר בתוך כדי דבור אין תופשין
אלא לשון ראשון והרי היא תמורת עולה בלבד.
רמב"ם הלכות נחלות פרק ו הלכה ו
כתב בין בתחלה בין באמצע בין בסוף
משום מתנה אף על פי שהזכיר לשון ירושה בתחלה ובסוף דבריו קיימין, כיצד תנתן שדה
פלוני לפלוני בני ויירשנה, או שאמר יירשנה ותנתן לו ויירשנה, או יירשנה ותנתן לו,
הואיל ויש שם לשון מתנה אע"פ שהזכיר לשון ירושה בתחלה ובסוף דבריו קיימין,
וכן אם היו שלש שדות לשלשה יורשין ואמר יירש פלוני שדה פלונית ותנתן לפלוני שדה
פלונית ויירש פלוני שדה פלונית קנו, אע"פ שזה שאמר לו בלשון ירושה אינו זה
שאמר לו בלשון מתנה, והוא שלא ישהה בין אמירה לאמירה כדי דבור, אבל אם שהה צריך שיהא
לשון המתנה מעורב בשלשתן.
רמב"ם הלכות עדות פרק כ הלכה ג
היו העדים שלשה אפילו מאה אם העידו
בבית דין זה אחר זה והעיד כל אחד מהן אחר חבירו בתוך כדי דבור והוזמו מקצתן אין
נענשין עד שיוזמו כולן, אבל אם היה הפסק בין זה לזה יתר מכדי דבור שהוא כדי שאלת
שלום תלמיד לרב, הרי נחלקה העדות והשנים שהוזמו נענשין והשנים האחרים שהיה בין
דבריהן ודברי הראשונים הפסק אין נענשין, ואע"פ שבטלה העדות כולה מפני שהן כת
אחת הואיל ונפסלה מקצתה נפסלה כולה. +/השגת הראב"ד/ אבל אם היה הפסק וכו' עד
נפסלה כולה. א"א איני יודע מהו כי מאחר שלא באו תוך כדי דבור ונחשבו שתי כתות
לענין הזמה למה תבטל עדות הכת האחרונה ויהרג הרוצח ועוד מה זה שאמר והשנים האחרים
וכו' אין נענשין ומה עונש ראוי להם.+
רמב"ם הלכות אבל פרק ח הלכה ח
מי שהיה לו חולה בתוך ביתו ונתעלף
וסבור שמת וקרא ואחר כך מת, אם בתוך כדי דבור אינו חוזר וקורע, ואם לאחר כדי דבור
מת חוזר וקורע קרע אחר, וכן מי שאמרו לו מת אביו וקרע ואחר כך נמצא שמת בנו, אמרו
לו מת לו מת וכסבור שאביו וקרע ואחר כך נמצא בנו, אם תוך כדי דבור נודע לו אמיתת
הדבר יצא ידי קריעה ואם לאחר כדי דבור לא יצא וחייב לקרוע קרע אחר.
שולחן ערוך יורה דעה סימן שמ סעיף כד
מו] אמרו לו: מת אביו, וקרע,
ואח"כ נמצא שהוא בנו, יצא ידי קריעה. <יג> והוא שנודע לו תוך כדי
דיבור. ואם לא נודע לו עד אחר כדי דיבור, לא יצא. לז אבל אם אמרו לו: מת לך מת,
וכסבור אביו הוא, וקרע, ואח"כ נמצא שהוא בנו, לח יצא, אפילו לא נודע לו עד
אחר כדי דיבור.
ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן
שמ סעיף כד
לז אבל אמרו לו כו' - והב"ח פסק
דבכה"ג לא יצא ידי קריעה ולא מיקרי סתם אלא הקורע על מתו לשם מי שהוא
א"צ לחזור ולקרוע אפי' לא נודע לו מי הוא עד אחר (כ"ד חודש) [כדי דבור]
ע"ש וע"ל סי' רל"ד סעיף ל"ג:
לח יצא - וכתב ד"מ בשם נ"י
פרק א"מ דאם א"ל מת לו מת סתם ואינו יודע איזהו וקרע סתם ואח"כ
נודע לו מי הוא יצא ידי קריעה דיש ברירה ע"כ:
שולחן ערוך יורה דעה סימן שמ סעיף כה
היה לו חולה, ונתעלף, וקרע עליו,
ואח"כ מת; אם מת תוך כדי דיבור של קריעה, אין צריך קריעה אחרת. ואם לאו, צריך
קריעה אחרת.
שולחן ערוך חושן משפט סימן כט סעיף א
א [א] א] {א} אחר שהעיד ב] העד ג]
בבית דין (ד] {ב} והוא א) לאחר כדי דבור) אינו יכול לחזור בו. כיצד, אמר: ה] מוטעה
הייתי, ו] שוגג הייתי ונזכרתי שאין הדבר כן, ז] {ג} לפחדו עשיתי; ב) {ד} אין
שומעין לו, ח] אפילו נתן טעם לדבריו. ט] וכן {ה} אינו יכול ג) להוסיף בעדותו [ב]
תנאי (י] ב ד) וי"א דיכול להוסיף בתנאי) (טור בשם הרא"ש). אבל בדבר
שמוכיחו שטעה, כגון שהזקיקוהו בית דין להביא עדים שאינו רמאי, והלך והביאם, ואמרו
להם הבית דין: יודעים אתם בו שהוא רמאי, ואמרו העדים: כן, ואמר להן הבעל דין: וכי
אני רמאי, ואמרו: לא אמרנו אלא שאינך רמאי, שומעין לדבריהם האחרונים, משום דמסתמא
אין אדם מביא עד להעיד חובתו, ובודאי טעו. ג יא] וכן בכל טעות שהעדים מצויים לטעות
בו, נאמנים הם בעצמם, ואין בזה משום חוזר ומגיד. ד וכן אם אינו סותר עיקר דבריו
הראשונים, כגון שהדברים סתומים וסובלים ביאור אחד משני ענייני משמעות, אחד קרוב
ואחד רחוק, כל שאנו יכולים לכוין דברי העד כדי שלא תהא עדותו מוכחשת, {ו} יש לנו
לכוין דבריו, יב] כשם שיש לנו לתרץ {ז} דברי שני עדים הנראים ה) מכחישים זה את זה,
ה כדי שתהא עדות מכוונת. הגה: יג] כשנותנים חרם בבית הכנסת, אחר עדות, שיעידו קודם
שיצאו מבית הכנסת, ולאחר שיצאו באו עדים להגיד, ואומרים: לא שמנו לבנו אז להעיד,
ועתה זוכרין, יכולין לחזור ולהעיד, {ח} הואיל ושתקו תחלה ו [ג] {ט} ולא אמרו: (א)
אין אנו יודעים (מרדכי פ' שבועת העדות). ואפילו אמרו: אין אנו יודעים, יד] ונתנו
ו) אמתלא לדבריהם למה אמרו כך, חוזרין ומגידין, {י} הואיל ולא אמרו בהפך ממה
שאומרים באחרונה (ב"י בשם הרמב"ם וטור).
סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט
סימן כט סעיף א
א] אחר שהעיד העד בבית דין. בטור
[סעיף א'] וברמב"ם פ"ג דעדות [ה"ה] כתבו, אחר שנחקרה עדותן
בב"ד. והמחבר דקדק ושינה לשונם, משום דבדיני ממונות ובכל מה שדנין הבית דין
בזמן הזה אין צריך דרישה וחקירה, וכמו שכתב בריש סימן שאחרי זה, וסגי להו בהשאלות
והבדיקות שנתבארו בסימן שלפני זה בסעיף ח' ששואלין אותו. והטור והרמב"ם לאו
דוקא קאמרי, וכמ"ש בפרישה ע"ש. ועיין לקמן בסוף סימן מ"ו
[בהג"ה] דעד אחד בשטר יכול לחזור:
ב] והוא לאחר כדי דבור. אבל בתוך כדי
דיבור יכולין לחזור, ואפילו עד הראשון בתוך כדי דיבור של השני, כגון שבאו שנים
לבית דין להעיד והעיד האחד ואח"כ השני, יכול הראשון לחזור בו תוך כדי דיבור
של עדות השני, דחד עדות הוא. כ"כ ר"ן [שבועות ט"ו ע"א מדפי
הרי"ף ד"ה השתא]. ועיין ד"מ [סעיף א'] דכתב עוד, אף אם הפסיקוהו
בעלי דין וחזר ואמר שרוצה להשלים אלא שהפסיקוהו, יכול להשלים דבריו ונאמן, ובלבד
שלא יסתור עדותו לגמרי, עכ"ל:
ג] לפחדו עשיתי. פירוש, או שמודה שלא
היה מוטעה ושוגג, אלא אומר שהוכרח מכח פחד להעיד שקר במזיד:
ד] אין שומעין לו. דכתיב [ויקרא ה'
א'] אם לא יגיד ונשא עונו, דמשמע דכל שלא הגיד ראשונה נושא עון, ולא מהני מה שיבוא
לחזור בו. [הג"ה. וכתב בהגהות מרדכי [סנהדרין סי' תשכ"ה] דעדים שהעידו
בב"ד וחזרו והעידו בחילוף, מלקין אותן ועדות הראשונה קיימת]:
ה] ואינו יכול להוסיף בעדותו תנאי.
דגם בזה סותר דבריו הראשונים שהעיד בראשונה סתם, דמשמע דבכל ענין הוה אותו הדבר,
והיינו דוקא כשמעידין על פה לפני הב"ד, או בשטר וכתיבת ידם ניכר ויכולין
לקיים חתימתן זולתן, דאל"כ הוה ליה הפה שאסר הוא הפה שהתיר, ועיין פרישה.
ועיין לקמן סוף סימן מ"ו [סעיף ל"ז] וסוף סימן פ"ב [סעיף י"ב]
מדין עד אחד אומר תנאי היה בדבר ועד אחד אומר לא היה תנאי, ע"ש וכתבו הטור
כאן [סעיף ב'], דלהרא"ש [כתובות פ"ב סי' י"ב] מעמידין עד נגד עד
ונשבע הנתבע היסת:
ו] יש לנו לכוין דבריו. פירוש, אפילו
בביאור משמעות הרחוקה. וכן כתב ריב"ש סימן תע"ו בעד אחד שמעיד שהיה תנאי
בע"פ בין החזן והקהל, ועדים אחרים מעידין שכל התנאים נכתבו בשטר אבל אמת שכל
הדברים שנדברו בעל פה לא נכתבו בשטר, שזה לא מיקרי הכחשה לעד ההוא שאומר תנאי היה,
דיש לומר שמא חשבו שהדברים שבע"פ אינם חשובים תנאי, עכ"ל.
ז] דברי שני עדים הנראים מכחישים זה
את זה. כגון אחד אומר בשני בחודש נעשה המעשה והשני אומר בשלישי בחודש, דאמרינן האי
ידע בקביעא דירחא והאי לא ידע, וכמ"ש הטור והמחבר בסימן שאחר זה בסעיף ז'
ע"ש:
ח] הואיל ושתקו. ה"ה כשאמר תחילה
איני זוכר עתה יכול לחזור ולומר נתתי אל לבי וזכרתי. משא"כ כשאומר תחילה סתם
איני זוכר דאינו חוזר ומגיד, כ"כ הרא"ש בתשובה כלל נ"ט סימן א'. ד"מ
א':
ט] ולא אמרו אין אנו יודעים.
דכשאומרים בב"ד אין אנו יודעים שוב אינו חוזר ומגיד. תוס' פרק הכונס
[ב"ק נ"ו ע"א ד"ה פשיטא]. ב"י מחודש סעיף ט'. ועיין לעיל
סימן כ"ח [סק"ז]:
י] הואיל ולא אמרו בהיפך. ומ"ש
המחבר בריש הסימן דאין שומעין לו אפילו נתן טעם לדבריו, שם איירי דאמר היפך דבריו
הראשונים:
שולחן ערוך חושן משפט סימן עט סעיף א
טענו: מנה הלויתיך, א {א} וכפר א) א]
בב"ד ואמר: לא היו דברים מעולם, ובאו שני עדים שלוה ממנו מנה ופרעו, והמלוה
אומר: לא נתפרעתי, ב ב) הרי זה חייב לשלם. הגה: ב] דכל האומר: לא לויתי, כאלו
אומר: לא פרעתי דמי, ג] ונאמן על עצמו ג) {ב} יותר מק' עדים, ומה שאומר לא לוה,
[א] הרי הוכחש בעדים (טור), ד] ואין המלוה חייב שבועה, ג ה] {ג} שהרי ד) הוחזק זה
כפרן. ו] ואם לאחר שפרעו חזר ותבעו, ואמר: פרעתיך שני פעמים, ה) ד {ד} אין משביעין
אותו ה היסת על טענה זו. ז] {ה} וכן אם הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו, ואמר
ליה: לא היו דברים מעולם ו וזה אינו כתב ידי, אם הוחזק כתב ידו בבית דין או שבאו
עדים שהוא כתב ידו, הרי זה הוחזק כפרן, ומשלם.
סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט
סימן עט סעיף א
א] וכפר בב"ד. פירוש, לאפוקי חוץ
לב"ד, וכמ"ש בסמוך בסעיף ט'. וכתב הריב"ש סי' (שכ"ג)
[שנ"ד], דאף שהעדים העידו בב"ד אחר, נעשה הוחזק כפרן, עכ"ל.
ד"מ ו':
ב] יותר מק' עדים. בטור [סעיף א'] וגם
ברמב"ם פ"ו מטוען [ה"ג], לא כתבו האי לישנא דיותר מק' עדים, אלא
הודאת בעל דין כמאה עדים דמי. וכתבתי שם [בפרישה] דהיינו טעמא, דאע"ג דתרי
עדים שאומרים שפרעו הו"ל כמאה, אפ"ה אין צ"ל שהוא נאמן בהודאתו
יותר ממאה עדים, שהרי עיקר מה שנתחייב לשלם עליו הוא מכח שאמר לא לויתי, וע"ז
הוחזק כפרן שהרי עדים הכחישו אותו, אלא שתאמר הרי גם הם אומרים שפרע, על זה קאמר,
עדות העדים שאומרים שפרע מסלקינן אותן מעדותייהו, כיון שמתוך דברי הלוה נשמע שמודה
שלא פרע, והרי גם הודאתו כמאה עדים, וסלק זה כנגד זה ונשאר הוחזק כפרן במה שאמר
שלא לוה. וא"כ צ"ע על מור"ם שג"כ סיים בהאי טעמא שכתבתי, שהרי
כתב ז"ל, ומה שאומר לא לוה הרי הוכחש בעדים, וא"כ לא הו"ל לשנות
דברי הרמב"ם והטור ולכתוב יותר ממאה עדים. ונראה דכתב כן, משום דסיים המחבר
וכתב דאם לאחר שפרעו חזר ותבעו ואמר פרעתיך ב' פעמים אין משביעין אותו היסת על
טענה זו, ושם משמע למור"ם דהוא מהאי טעמא דהודאת פיו היא יותר ממאה עדים,
דאל"כ קשה הא כבר נתבאר בטור [בסוף סימן כ"ט] ובסוף סימן מ"ו [סעיף
ל"ו] דכל היכא דאמרינן סלק עד נגד עד כמי שאינו, עדיין נשארת תביעת התובע
וחייב לישבע עליה היסת כאילו תבעו בלא עד, משום הכי כתב דשאני הכא דהודאתו שהודה
שלא פרעו הוא עדיף מעדים שכנגדו ומגרעין תביעתו, כצ"ל דעת מור"ם. אבל
בפרישה כתבתי דגם שם א"צ להאי טעמא, אלא היינו טעמא, דלא תיקנו שבועת היסת
אלא משום החזקה דאין אדם תובע למי שאין לו עליו כלום, משא"כ זה שבא לתובעו על
שפרעו ב' פעמים והוא כבר הודה בב"ד שלא פרעו מתחילה. ועיין בעיר שושן [סעיף א']
שדבריו מגומגמין, שכתב כאן כלשון מור"ם ובסמוך כתב טעם אחר [קש"כ],
ובלאו הכי נמי נראים דבריו מגומגמין שם וכמ"ש בסמוך [סק"ד]:
ג] שהרי הוחזק זה כפרן. ואינו דומה
לחשוד שכנגדו אינו נוטל בלא שבועה כמ"ש הטור והמחבר בסימן צ"ב [טור סעיף
י' ומחבר סעיף ז'], דשאני התם דלא נעשה נחשד בהאי ממונא אלא בענין אחר, אבל זה
הוחזק כפרן בהאי ממונא, וכמ"ש בפרישה [סעיף א'], גם לעיל בסימן ע"ה סעיף
ד' [סמ"ע סקט"ו], ע"ש:
ד] אין משביעין אותו היסת כו'. כבר
כתבתי בסמוך [סק"ב] טעם על דבריו. ובעיר שושן [סעיף א'] כתב ז"ל, אין
משביעין אותו היסת הואיל והוחזק כפרן לממון זה, עכ"ל. ולא דק, דאף אם אין
הוחזק כפרן אין משביעין אותו, מטעם דכבר הודה שלא פרעו מתחילה, דכל האומר לא לויתי
כאומר לא פרעתי, ואיך יטעון עליו עתה שכבר פרעו מתחילה, וכ"כ הטור [סעיף א']
בהדיא, וק"ל:
ה] וכן אם הוציא עליו כתב ידו כו'.
בדין הראשון אשמועינן רבותא טפי, אעפ"י שעדים מעידים שלוה ופרע, אפ"ה
חייב לשלם, משא"כ כאן דאין כאן עדות שפרע. ומ"מ כתב לשון
"וכן" כו', משום עיקר הדין ללמדנו דינו דאפילו בכתב ידו נעשה הוחזק
כפרן. וכלשון המחבר הוא לשון הרמב"ם בפ"ו מטוען [ה"ג]. ובסמוך
בסעיף ז' חזר וכתב המחבר האי דינא, ושם [סקט"ו] כתבתי טעמו למה חזר וכתבו,
ע"ש:
רמב"ם הלכות עבודת כוכבים פרק ב
הלכה ט
מגדף שחזר בו בתוך * כדי דיבור אינו
כלום אלא כיון שגידף בעדים נסקל, מי שגידף את השם בשם עבודת כוכבים קנאים פוגעים
בו והורגים אותו ואם לא הרגוהו קנאים ובא לבית דין אינו נסקל עד שיברך בשם מן
השמות המיוחדים.
רמב"ם הלכות עבודת כוכבים פרק ג
הלכה ד
ספת לה צואה או שניסך לה עביט של מי
רגלים חייב, שחט לה חגב * פטור אלא א"כ היתה עבודתה בכך, וכן אם שחט לה בהמה
מחוסרת אבר פטור אלא אם כן היתה דרך עבודתה בכך, עבודת כוכבים שעובדין אותה במקל,
שבר מקל בפניה חייב ונאסרת, זרק מקל בפניה חייב ואינה נאסרת, שאין זריקת המקל כעין
זריקת הדם שהרי המקל כמו שהוא והדם מתפזר, המקבל עליו אחד מכל מיני עבודת כוכבים
באלוה חייב סקילה ואפילו הגביה לבנה ואמר לה אלי אתה וכן כל כיוצא בדבור זה חייב
ואפילו חזר בו בתוך כדי דיבור ואמר אין זה אלי אין חזרתו כלום אלא נסקל. +/השגת
הראב"ד/ שחט לה חגב פטור אלא א"כ היתה דרך עבודתה בכך. א"א אין
הדעת מקבלת כל זה, וכי שחיטת חגב או שחיטת בהמה מחוסרת אבר פחותים הם מספיתת צואה
ומניסוך מי רגלים, אלא מראין הדברים שהחכמים שפוטרין בשחיטת חגב אין להם תולדות
בעבודת כוכבים ומי שפטר במחוסרת אבר ג"כ ס"ל כחכמים, אבל רב יהודה ורב
נחמן אליבא דרב סבירא להו כר' יהודה וכתנא דספת וכן הלכתא דכל כעין זביחה וזריקה
של פנים המשתברים חייב אפילו שלא כדרכה, וכשאמר רב יהודה עבודת כוכבים שעובדין
אותה במקל לא שיהא עבודתה לא בשבירה ולא בזריקה אלא בענין אחר ורבותא קאמר
דאע"ג דעבודתה במקל זרק מקל לפניה פטור הואיל ואין עבודתה בזריקה ואינה
משתברת.+
רמב"ם הלכות אישות פרק ז הלכה כב
המקדש את האשה וחזר בו מיד הוא או היא
אע"פ שחזרו בתוך כדי ו דיבור אין חזרתם כלום והרי היא מקודשת.
שולחן ערוך אבן העזר סימן מט סעיף ב
ב] המקדש אשה וחזר בו מיד, ואמר
שהמעות יהיו מתנה, אפילו תוך כדי דבור, ג (ב) אין חזרתו כלום וצריכה גט.
בית שמואל על שולחן ערוך אבן העזר
סימן מט סעיף ב
ג אין חזרתו כלום - בסי' ל"ח
כתבתי דהוי קדושין דאורייתא, כתב ב"ח בשם הריב"ש אפילו להחמיר לא הוי
כדיבור והיינו ע"כ דס"ל דהם קדושין דאוריי', וכתב בתשו' ריב"ש סימן
רס"ו הא דאמרינן תוך כ"ד לאו כדיבור דמי היינו דוקא כשמקדש ועביד מעשה
אז א"י לחזור אבל העדים האומרים פלוני קידש יכולים לחזור לכן אם האב אומר
קדשתי את בתי או היא אומרת נתקדשתי יכולי' לחזור תכ"ד משום דהוי כעדות ולעיל
כתבתי כן בשם הבדק הבית:
רמב"ם הלכות גירושין פרק ו הלכה
טז
שליח שנטל הגט וקודם שיגיע ליד האשה
חזר הבעל ואמר לו גט ששלחתי עמך בטל הוא, או שקדם ואמר לאשה גט ששלחתי לך בטל הוא,
או ששלח שליח אחר לבטלו, או שאמר ה לאחרים גט ששלחתי לאשתי בטל הוא, הרי זה בטל
ואע"פ שהגיע גט לידה, וכל המבטל בפני אחרים צריך לבטל בפני שנים, ואם אחר
שהגיע גט לידה או ליד שליח קבלה אינו יכול לבטלו ואף על פי שחזר בתוך כדי דבור
ובטלו הואיל ואחר שהגיע לידה או ליד שליח קבלה או לחצרה בטלו אינו בטל והרי זה גט
כשר.
שולחן ערוך אבן העזר סימן קמא סעיף נט
השולח גט לאשתו, ובטלו קודם שיגיע
לידה, הרי זה בטל. ואם הגיע לידה, אינו יכול לבטלו, אפילו בתוך כדי דיבור. הגה: יש
אומרים דמומר לע"ג אינו יכול לעשות שליח להולך גט לאשתו, דחיישינן שמא יבטלנו
(מהר"ז סי' תכ"ו). ואף אם מקבל עליו בחרם ובשבועה שלא לבטלו, לא מהני,
דחיישינן שמא יעבור על שבועתו. קטז] וי"א דהמומר עושה השליח תחלה שליח לקבלה
ואומר לשליח: זכי בגט זה לאשתי פלונית ובו תהא מגורשת וכו', ונותנו לשליח, ואחר כך
חוזר ולקחו מן השליח ונושה אותו שליח להולכה, ואומר: הולך גט לאשתי וכו' (ת"ה
סימן רל"ז ובפסקיו סימן מ"ב), וכן נוהגין. אבל לא יעשה השליח תחילה שליח
להולכה ואחר כך שליח לקבלה. וכבר נתברר כל זה לעיל סימן ק"מ סעיף י"א.
רמב"ם הלכות שבועות פרק י הלכה ה
היה עד אחד וכפר והשביעו פטור משבועת
העדות שאין עדות עד אחד מחייבת ממון.
רדב"ז הלכות שבועות פרק י הלכה ה
היה עד אחד וכפר וכו'. וקמ"ל
דאע"ג דקם הוא לשבועה ודלמא לא ישבע ומשלם ונמצא שהפסידו ממון קמ"ל דדבר
הגורם לממון לאו כממון דמי. א"נ משום דבעינן למתני עלה דאיכא עד אחד דמחייב
ממון כדמפרש בסמוך:
רמב"ם הלכות שבועות פרק י הלכה ט
וכן כל עד אחד שמחייב ממון בעדותו אם
כפר ונשבע או שהשביעו בבית דין וכפר חייב משום שבועת העדות.
רדב"ז הלכות שבועות פרק י הלכה ט
וכן כל עד אחד וכו'. שם בגמרא הכל
מודים בשכנגדו חשוד על השבועה ושקיל וטרי בה כגון ששניהם חשודים על השבועה דאמר מר
חזרה שבועה למחוייב בה ומתוך שאינו יכול להשבע משלם ואם היה העד מעיד ביה חייב
שבועה וכיון שאינו יכול לישבע שהרי הוא חשוד משלם הרי שהעד היה מחייב ממון ולפיכך
אם כפר חייב בשבועת העדות וכן כל כיוצא בזה כההיא דנסכא דר' אבא:
ש"ך חושן משפט סימן שפח ס"ק
לו
(לו) ויש מי שאומר - בטור ובתו'
והרא"ש ומרדכי וסמ"ג ושאר פוסקים הביאו מחלוקת ר"ת ור"י בזה
שר"ת הוא היש מי שאומר ור"י חולק והרא"ש והטור הסכימו לר"י
ויש לי לדקדק דתיפוק להו בלאו הכי הא כיון שהמוסר מודה שהפסידו ואינו יודע כמה הוה
ליה מודה מקצת ועל השאר אינו יודע דקי"ל דה"ל משואיל"מ ושכנגדו
אפי' שבועה לא בעי, ואמת שמצאתי בתשובת מיי' לספר משפטים סי' ס"א כ'
וז"ל מנה לי בידך והלה אומר נ' ידענא ונ' לא ידענא דאמרי' משואיל"מ
שכנגדו צריך לכל הפחות לישבע אבל לא יטול בלא שבועה וכן משמע מתוך דברי ר"ת
בס"פ הכונס דפי' דאם המוסר אומר איני יודע כמה הפסדת ע"י שכנגדו נשבע
ונוטל אלמא בכל כהאי גוונא שכנגדו נשבע ונוטל כו' עכ"ל אבל אין נ"ל כן
דפשיטא דבנ' ידענא ונ' לא ידענא שכנגדו נוטל בלא שבועה והוא מוסכם מכל הפוסקים
בדוכתי טובי וכן הפוסקים הנ"ל שהביאו מחלוקת ר"ת ור"י במוסר
כתבו בדוכתי טובי בנ' ידענא ונ' לא ידענא שכנגדו נוטל בלא שבועה ועוד דא"כ
מאי טעמיה דר"י דחולק אר"ת גם יתר דברי תשובות מיימוני ההיא שם גבי עד
מסייע ע"ש מגומגמים ואין כאן מקום להאריך בזה ונ"ל לתרץ דאפשר דר"ת
ור"י סוברים כמ"ש לעיל סי' שפ"ו ס"ק י' בשם הרמב"ן דבכל
דיני דגרמי אין נשבעין שבועות התורה, א"נ כמ"ש לעיל סי' שפ"ו
ס"ק א' דס"ל לר"י ושאר בעלי התוס' דדינא דגרמי דרבנן א"כ לא
שייך לומר משואיל"מ וכמ"ש מהרש"ל פ' הכונס סי' ל' ול"א
דלמ"ד דהוי דרבנן לא שייך ש"ד כלל והבאתיו לעיל סי' שפ"ו סס"ק
י' אך תירוץ זה א"א לומר בהרא"ש וסמ"ג שהם פסקו דינא דגרמי
דאורייתא עי"ל דמיירי דאומר המוסר הילך על מה שהפסידו או שיש לו כנגדו ביד
הנמסר אכן מתוך דברי הרשב"א בתשו' והרא"ש ס"פ הכונס למדתי תירוץ
אחר דכיון דלא ה"ל למוסר לידע כמה הפסידו לא שייך לומר דהוי מחוייב שבועה
דז"ל הרשב"א בתשובה סי' תתקע"א ואפילו היא מודה בקצת הפסד ע"י
מסירתה על שאר טענות שאינה יודעת עליו להביא ראיה ואינו דומה לנ' לא ידענא ונ' לא
ידענא דהתם הו"ל למידע וכיון שאינו יודע ה"ל משואיל"מ ובא חברו ונוטל
בלא שבועה כו' אבל כאן אינה מחויבת לדעת והו"ל כאותו של שק צרור דירושלמי גם
מה שראיתי למקצת רבנים שאמרו ישבע ויטול אינו נראה לי כלל כו' ועוד דבפ' הכונס
איבעיא לן אי עשו תקנת נגזל במוסר ולא איפשיטא מספיקא לא מפקינן ממונא עכ"ל
ונ"ל כוונתו דאע"ג דבההיא דשק צרור של ירושל' שכנגדו נוטל בשבועה וכדאיתא
בירושל' וכ"כ ה"ה להדיא בשם הרשב"א בס"פ ה' מה' שאלה וכבר
נתבאר זה על נכון בסי' ע"ב מ"מ הכא אף בשבועה אינו נוטל משום דדוקא התם
עשו תקנת נגזל אבל במוסר דדינא דגרמי הוא מבעיא ליה אי עשו תקנת נגזל מספיק' לא
מפקינן ממונא וכן מצאתי בהרא"ש ס"פ הכונס שמתחלה הביא דברי ר"ת
ור"י והכריע כר"י דבעיא דמוסר היינו אפילו המוסר אינו יודע ואח"כ
הביא הירושלמי הנ"ל דשק צרור והקשה עליו אמאי לא הוי משואיל"מ ויטול בלא
שבועה ותירץ דכיון דלא הוה ליה לידע מה הפקיד אצלו לא הוה לי מחיוב שבועה ואיל"מ
אלא שעשו תקנת נגזל בפקדון כיון שהנפקד אינו יודע שישבע המפקיד ואהא מייתי לה
בירושלמי והא דסלקא בתיקו אם עשו תקנת נגזל במוסר ולא פשיט ליה מפקדון משום דמוסר
דינא דגרמי הוא ובדבור' בעלמא הוא דאפסדיה עכ"ל הרי משמע להדי' כמ"ש עוד
נ"ל לתרץ אפי' למה שהעליתי לעיל סי' ע"ב ס"ק נ"א כהרמב"ם
וסייעתו דאף בדבר שלא ה"ל לידע אמרי' משואיל"מ י"ל דר"ת
ור"י בתוס' ופוסקי' מיירי כאן שהנמסר מודה שהמוסר אינו יודע דבכה"ג
כתבתי שם דלכ"ע לא אמרינן משוא"י ל"מ, וראיתי בב"ח סי' נ'
סי"ד שכתב וז"ל ול"נ דאע"ג דר"י והרא"ש חלקו על
ר"ת דמדמה מוסר לנגזל דטפי מסתברא לדמותו למבעיר כמ"ש הרא"ש
בס"פ הכונס מ"מ מטעם אחר נ"ל דדברי ר"ת עיקר דכיון דהמוסר
מוד' שהפסיד על ידו אלא שאינו יודע כמה הפסיד ה"ל כנ' ידענא ונ' לא ידענא
דמתוך שאיל"מ וכיון דלשם אין התובע צריך לישבע הכי נמי במוסר ודאי גם הנמסר
מדינא א"צ לישבע אלא דר"ת הוא דכתב ונראה דמשביעין אותו מטעם חומרא ולא
מדינא וכל זה דלא כתשובת רשב"א בסי' תקע"א עכ"ל ונ"ל שלא ירד
לעומקו ולא ראה רק תחלת דברי הרא"ש דס"פ הכונס שהרי בסוף דברי
הרא"ש מוכח דלא הוי משואיל"מ מטעם דלא הוי לו לידע וכמ"ש
הרשב"א בתשו' סי' תקע"א גם בד"מ ובסמ"ע ס"ק כ"ד
הביאו דברי תשובת הרשב"א סי' תקע"א הנ"ל בסתם וכבר מבואר מחלוקת
הפוסקים בזה ומביאם הב"ח עצמו לעיל סימן צ' סי"ט וס"ס רצ"ח
במסקנתו דבדבר דלא ה"ל לידע לא הוי משואיל"מ, וגם מ"ש הב"ח
דר"ת הוא דכ' דישבע מטעם חומרא כו' לא נהירא דאם איתא דהוי משואיל"מ
אפי' בלא מוסר א"כ כ"ש דבמוסר א"צ לישבע והיאך שייך כלל להחמיר על
הנמסר במוסר יותר מבעלמא ולענין הלכה היה נראה לכאור' לפסוק כאן דה"ל
משואיל"מ כיון דכבר העליתי לעיל סע"ב ס"ק נ"א כהרמב"ם
וסייעתו דאף בדבר דלא ה"ל לידע הוי משואיל"מ אם לא שהתובע מודה שהנתבע
אינו יודע אך שצ"ע בכאן מטעם אחר דהרמב"ם /דהרמב"ן/ ס"ל דאין
נשבעין ש"ד אכל דיני דגרמי והבאתיו לעיל סי' שפ"ו ס"ק י' וגם יש
פוסקים דדינא דגרמי הוא דרבנן ולדידהו לא שייכא ש"ד כלל וכמ"ש שם:
רמב"ם הלכות שבועות פרק י הלכה
יא
האשה שהשביעה עד אחד שיעיד לה במיתת
בעלה וכפר חייב בשבועת העדות שאילו העיד היתה נשאת ונוטלת כתובתה.
רדב"ז הלכות שבועות פרק י הלכה
יא
האשה שהשביעה עד אחד וכו'. שם אמר רב
פפא הכל מודים בעד מיתה שהוא חייב והכל מודים בעד מיתה שהוא פטור דאמר לה לדידה
ולא אמר להו לב"ד דתנן האשה שאמרה מת בעלי תנשא הכל מודים בעד אחד שהוא חייב
דלא אמר לה לדידה ולא לב"ד ואמרינן עלה ש"מ משביע עדי קרקע חייב דילמא
בתפסה מטלטלי. והא דמוקמינן לה בדתפסה מטלטלי ה"מ בדינא דתלמודא דמטלטלי
דיתמי לא משתעבדי לכתובה הילכך אם תפסה מטלטלי מחיי דבעל גביא מהם ונמצא העד מפסידה
אבל אחר שתקנו הגאונים דגביא אפילו ממטלטלי א"נ כגון שכתב לה מקרקעי ומטלטלי
אע"ג דלא תפסה גביא ממטלטלי ונמצא העד מפסידה בכפירתו ואם לא הניח הבעל
מטלטלי כלל ונמצא כתובתה על הקרקעות והשביעה את העד וכפר פטור משבועת העדות. וכן
יש לדקדק מדברי רבינו שכתב אבל אם אין לה לגבות כתובתה אלא מן הקרקע הרי זה פטור
משבועת העדות ע"כ:
שולחן ערוך חושן משפט סימן כח סעיף ב
יב] אדם רשאי ח) להחרים בבית הכנסת
על כל מי שיודע לו עדות שיבא ויעיד. הגה: ג יג] {טו} אבל (ב) לא יוכל [ג] ט)
להשביען אלא אם לא יגיד ונשא עונו (ויקרא ה, א) (תשובת רשב"א סי'
תרנ"ח). יד] מיהו אם נראה לב"ד {טז} צורך שעה להשביען שיגידו האמת,
הרשות בידן (ב"י בשם הרא"ש). וע"ל סימן ע"ז סעיף ג' ולקמן
סימן ע"א סעיף ז' ח'. טו] י"א כשנותנים חרם בעדות, {יז} אף הקרובים
צריכים להעידו (מרדכי ריש פרק שבועת העדות), טז] ואפילו בעל דבר בעצמו צריך להעיד
(טור סימן ע"ז). יז] י) {יח} ויש חולקים (תשובת הרשב"א סימן תרכ"ז
ותשובת הרא"ש כלל ו' סי' כ' /כ"א/), (ג) יא) יח] {יט} וכן עיקר. ועיין
בי"ד סי' רל"ב שר שצוה לתת חרם בעדות.
ביאור הגר"א חושן משפט סימן כח
ס"ק יג
[יג] אבל. כבכל טענת ספק
כנ"ל גמ' ב"מ כ"ו ב' מ"ב ב' וע"ש במרדכי ורא"ש:
(ליקוט) אבל לא יוכל כו'. אבל
הרשב"א כ' שיכול להשביע על הספק ממ"ש בפ' שבועת העדות הכל מודים בעד
מיתה כו' ושם ע"כ אינה יודעת דוק (ע"כ):
רמב"ם הלכות טוען ונטען פרק ו
הלכה ב
ראוהו עדים שמנה לו מעות ולא ידעו מה
הן, ותבעו בדין ואמר לו תן לי מעותי שהלויתיך ואמר מתנה נתת לי או פרעון היו הרי
זה נאמן ונשבע היסת ונפטר, אמר לא היו דברים מעולם ואחר כך באו עדים שמנה לו
בפניהם הוחזק כפרן, ולעולם אין אדם מוחזק כפרן עד שיכפור בבית דין ויבאו שני עדים
ויכחישוהו במה שכפר.
שולחן ערוך חושן משפט סימן עט סעיף ד
אמר לו: יא {י} מנה הלויתיך ט) בפני
פלוני ופלוני, ואמר לו: לא היו דברים מעולם, ובאו עדים שמנה לו, אע"פ שלא
ידעו אם דרך הלואה נתנם לו או דרך מתנה, י) הוחזק כפרן. יא) יא] ואם יטעון
אח"כ: דרך מתנה נתנם לי או פרעון היו, אינו נאמן. [ג] אבל אם טען תחלה: אמת
(ב) יב) שקבלתי ממך מנה אבל במתנה היו או בפרעון חובי, נאמן, כיון שאינו מכחיש
העדים, ונשבע היסת, ונפטר. יב] ואם הכמין לו עדים מבחוץ (ג) {יא} ושמעו שנתנם לו
דרך הלואה, וטען זה: לא היו דברים מעולם, יב ודאי הוחזק כפרן על פי העדים. יג אבל
אם טען: אני לא קבלתי ממנו (ד) אלא בפרעון שלי ומפני שלא הייתי יכול להוציא ממנו
הודיתי לו כל מה שאומר כדי להוציא חובי ולא חששתי להודות לו שהיה דרך הלואה כיון
שלא ראיתי עדים, טענתו טענה, ונשבע היסת, ונפטר.
סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט
סימן עט סעיף ד
י] מנה הלויתיך בפני פלוני ופלוני
כו'. מור"ש ז"ל [בחידושיו לטור] כתב דהיינו דוקא כשאמר לו בפני
"פלוני ופלוני", דהיה לו להשים על לבו על מה שנעשה בפניהן, ולהשיב לו
בב"ד אותו מנה היה במתנה או בפרעון חובי, אבל אם תבעו בב"ד סתם מנה
הלויתיך והלה משיבו להד"ם, וזה מביא עדים שמנה לו בפניהן מנה, שומעין לו
כשחזר ואמר אותו מנה היה במתנה ומה שאמר תחילה להד"ם הוא מפני שתבעו בהלואה,
עכ"ל מור"ש. ודברי טעם הן: הגה. ובאו עדים שמנה לו. כתב ב"י מחודש
סעיף (ד') [ג'] בשם בעל התרומות [שער י"א ח"ב ס"ב], דאפילו בעדות
מיוחדת דאחד ראה מחלון זה ואחד מחלון זה, נעשה הוחזק כפרן על ידו:
יא] ושמעו שנתנם לו דרך הלואה כו'.
דוקא כאן ששמעו שנתן לו מעות הוחזק כפרן, משא"כ כששמעו שהודה לו שחייב לו,
וכמ"ש הטור בסימן ל"ב [סעיף א'] ופ"א [סעיף א'], דשם שייך לומר דרך
השטאה הודה לזה:
ש"ך על שולחן ערוך חושן משפט
סימן עט סעיף ד
(יא) מנה הלויתיך בפני פלוני ופלוני
כו' - מור"ש ז"ל כתב, דהיינו דוקא כשאמר לו בפני פלוני ופלוני, דהיה לו
להשים על לבו על מה שנעשה בפניהם, ולהשיב לו בב"ד אותו מנה היה במתנה או
בפרעון חובי, אבל אם תבעו בב"ד סתם מנה הלויתיך, והלה משיבו להד"ם, וזה
מביא עדים שמנה לו בפניהם מנה, שומעין לו כשחזר ואמר אותו מנה היה במתנה ומה שאמר
תחילה להד"ם הוא מפני שתבעו בהלואה, עד כאן לשון מור"ש, ודברי טעם הן,
עד כאן לשון סמ"ע [סק"י]. ועיין בבית חדש [סעיף ג'] שחולק וס"ל
דאין חילוק בין הזכיר בפני פלוני ופלוני, ולעולם לא הוחזק כפרן אלא באומר מנה
מניתי לך כו', ע"ש, וכן נ"ל, וכן ברבינו ירוחם נתיב ג' ח"ג כתב מנה
מניתי לך כו', ע"ש:
(יב) ודאי הוחזק כפרן - ואע"ג
דלקמן ריש סימן פ"א אפילו טען להד"ם לא הוחזק כפרן, היינו דוקא התם דלא
היה אלא הודאה לחוד ומטעמא דמילי דכדי לא דכירי אינשי, משא"כ הכא ששמעו שנתן
לו מעות, א"כ ודאי היה לו לזכור נתינת המעות:
(יג) אבל אם טען כו' טענתו טענה -
נ"ל דדוקא הכא כיון שהעדים לא ראו ההלואה ממש בעיניהם רק שמעו שנתנם לו דרך
הלואה, והלכך כיון שאינו חייב אלא מכח פיו, יוכל לומר לא חששתי להודות כיון שלא
ראיתי עדים כו', אבל אם העדים ראו ההלואה ממש בעיניהם, אינו יכול לטעון שום טענה,
וכדכתב הריב"ש [סי' רס"ו] והמחבר לקמן סימן פ"א סעיף י"ב, דכל
שראו ההלואה ואפילו בהכמנה מעידים עליה, ומטעמא דכתב הריב"ש שם הביאו
ב"י בסוף סימן ל"ב [מחודש י'] דלא דמי הלואה להודאה, דבהודאה יכול לטעון
להשטות הודיתי, משא"כ בהלואה שהמעשה נגמר מיד ולא איברי סהדי אלא לשקרי.
ומשמע דהעדים יכולים להעיד סתם שזה חייב לזה על פי סמך שראו ההלואה, ולא חיישינן
דילמא יטעון לא חששתי ליקח בהלואה כיון שלא ראיתי עדים, אלא ודאי כל שראו ההלואה
ממש לא מהני שום טענה, כן נ"ל ברור:
רמב"ם הלכות טוען ונטען פרק ו
הלכה ד
מנה הלויתיך והוא לי בידך אמר לו
הנטען והלא פרעתיך בפני פלוני ופלוני, ובאו עדים ואמרו לא היו דברים מעולם, לא ז
הוחזק כפרן שאין העדים זוכרין אלא דבר שהם עדים בו לפיכך לא הוחזק כפרן וישבע הלוה
היסת ויפטר, כיוצא בו תן לי מנה שהלויתיך ואתה עמדת בצד עמוד זה ואמר הנטען לא
עמדתי בצד עמוד זה מעולם ובאו עדים שעמד לא הוחזק כפרן, שאין אדם משים דעתו לדברים
שאין בהן ממש וכן כל כיוצא בזה.
שולחן ערוך חושן משפט סימן עט סעיף יא
אמר לו: מנה הלויתיך בצד עמוד פלוני,
השיבו: לא עברתי בצד עמוד פלוני מעולם, ובאו עדים שעבר בצדו, אבל לא ראו שהלוהו,
לא הוחזק כפרן, {כט} דמלתא דלא רמיא עליה אמר ולאו אדעתיה. אמר: פרעתיך בפני פלוני
ופלוני, ובאו אותם פלוני ופלוני ואמרו: לא היו דברים מעולם, כז {ל} נתבאר בסי' ע'.
סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט
סימן עט סעיף יא
כט] דמילתא דלא רמיא עליה דאינשי
"אמרו". פירוש, אַמָרוֹ לאותו דבר, ובטור [סעיף י'] כתב
"אמר", והיא היא, ור"ל כל מילי דאין האדם מחויב לעשות וגם אין לו
תועלת בעשייתו באותו ענין שעשאו, אז הו"ל עשייתו בענין שעשאו מילתא דלא רמיא
עליה לעשותו באותו ענין, וכיון דלא רמיא עליה לא שם זכרונו עליו לזכור באיזה אופן
עשאו, ומשום הכי פעמים משנה מהענין ואומר בהיפך ממה שהיה:
ל] נתבאר בסימן ע'. ע"ש סעיף ב'
וע"ש מ"ש בסמ"ע [סק"ט - י']:
רמב"ם הלכות שבועות פרק ט הלכה ו,
ז, ח
אין העדים חייבין בשבועת העדות עד
שיכפרו וישבעו אחר תביעת בעל דין עצמו או שלוחו, אבל אם קדמו ונשבעו קודם
שיתבעם פטורין משבועת העדות. [הלכה ז] כיצד ראו התובע הולך אחריהן אמרו
לו למה אתה בא אחרינו שבועה שאין אנו יודעין לך עדות הרי אלו פטורין משבועת העדות
מפני שלא תבען התובע אלא הם קדמו ונשבעו בתביעת עצמן, וכן אם השביעם הנתבע שאם
תדעו לזה שתובע אותו עדות שתבואו ותעידו לו וכפרו הרי אלו פטורין משבועת העדות עד
שישביעם התובע, ואין צריך לומר אם השביעם שיבואו ויעידו שיש לפלוני ביד פלוני ממון
וכפרו שהן פטורין שאין זה התובע בעל דין עצמו, וכן אם קדמה שבועה לעדות הרי אלו
פטורין משבועת העדות שנאמר ושמעה קול אלה והוא עד שקדמה עדות לשבועה לא שקדמה
שבועה לעדות. [הלכה ח] כיצד משביע
אני עליכם כשתדעו לי עדות שתבואו ותעידוני ואמרו אמן וידעו לו עדות אחר כן ותבעם
להעיד וכפרו בו הרי אלו פטורין משבועת העדות.
רדב"ז הלכות שבועות פרק ט הלכה ז
ואין צריך לומר אם השביעם וכו'. אם
השביעם הנתבע דשייך בעדות אמרת עד שישמע מפי התובע כ"ש בזמן שהשביעם אחר
שאינו שייך לעדות:
וכן אם קדמה שבועה לעדות וכו'. שם
משנה כלשון רבינו ויליף לה מקרא ושמעה קול אלה והוא עד או ראה או ידע במי שקדמה
עדות לשבועה ולא שקדמה שבועה לעדות:
רמב"ם הלכות שבועות פרק ט הלכה ט
אין העדים חייבים בשבועת העדות עד
שייחד אותם התובע וישביעם או ישבעו, כיצד עמד בבית הכנסת ואמר משביע אני כל מי
שידע לי עדות שיבא ויעיד לי וענו כולם אמן ועדיו בכללם ואחר כך תבע עדיו וכפרו בו
הרי אלו פטורין משבועת העדות, מפני שלא ייחד עדיו בשבועה בפני עצמן, אבל אם אמר
משביע אני כל העומדים כאן שאם ידעו לי עדות שיבואו ויעידו לי והיו עדיו בכללם
וכפרו הרי אלו חייבין בשבועת העדות שהרי ייחדם בכלל אחרים.
לחם משנה הלכות שבועות פרק ט הלכה ט
כיצד עמד בבית הכנסת וכו'. בגמ' גבי
מתני' עמד בבהכ"נ וכו' אמרו שם אמר שמואל אפילו עדיו ביניהם הקשו בגמ' פשיטא
ותירצו לא צריכא דקאי עלייהו מהו דתימא כמאן דאמר להו דמי קמ"ל תנ"ה ראה
סיעה של בני אדם ועדיו ביניהן ואמר להם משביע אני עליכם אם אתם יודעים לי עדות
שתבואו ותעידוני יכול יהו חייבים ת"ל והוא עד והרי לא ייחד עדיו יכול אפילו
אמר כל העומדים כאן ת"ל והוא עד והרי ייחד עדיו ע"כ. ופירש"י
ז"ל דקאי עלייהו שעומד בצד עדיו מהו דתימא ודאי להנך דקיימין גביה קאמר והרי
ייחד עדיו קמ"ל תניא נמי הכי דאע"ג דגבייהו קאי פטורים ראה סיעה של בני
אדם ועדיו ביניהם ע"כ בדקאי בינייהו קאמר מדקאמר סיפא וכו' אפי' אמר כל
העומדין כאן ת"ל והוא עד והרי ייחד עדיו דכיון דאמר העומדין כאן אותם העומדים
אצלו ייחד וחייבין ואי לא פריש הכי בהדיא תנא ברישא פטורים ע"כ. משמע מפירוש
רש"י ז"ל דאפילו עומד בצד עדיו היכא דלא אמר כל העומדים כאן דלא מהני
והיכא דקאמר העומדים כאן משמע נמי מדבריו דבעינן שיעמוד בצד עדיו ורבינו ז"ל
לא כתב מכל זה כלל. ונראה דהוא מפרש דקאי עלייהו ר"ל לא מבעיא היכא דקאמר
משביע אני עליכם ולא ידע אם היו שם עדיו דפשיטא דפטורים כיון דהוא לא היה מכיר
עדיו אע"פ שהיו שם פטורים אלא אפילו היה מכיר עדיו דנימא כיון דהיו שם והיה
מכירם ודאי דעליהם היתה השבועה וז"א דקאי עלייהו כלומר ידע שהיו שם והוא
מכירם ואם כן ס"ד אמינא דעליהם קאמר קמ"ל והשתא אתי תניא נמי הכי כפשוטה
דהכי קאמרה הברייתא ראה סיעה של בני אדם ועדיו ביניהם ופשטא דברייתא משמע דהוא ראה
הסיעה של בני אדם וגם ראה עדיו שהיו עומדים בתוכם והיה מכירם ומ"מ הוא פטור
כיון שלא ייחדם והכי משמע סיפא דברייתא דקאמרה והרי לא ייחד עדיו כלומר אע"פ
שהיה מכירם מ"מ כיון שלא ייחדם הם פטורים ואתי שפיר טפי סייעתא מברייתא
דמייתי לשמואל להאי פירושא ממאי דאתי לפירוש רש"י ז"ל. ורבינו ז"ל
כתב לשון הברייתא וכטעמא דאמר שלא ייחד עדיו בפני עצמן משמע דאפילו היה מכירם שהיו
עומדים שם פטורים אבל בהא דכתב רש"י ז"ל אם עומד בצד עדים או לא לא מחלק
רבינו ז"ל בכך ולכך לא הזכירו אלא הוא מפרש כדכתיבנא:
רמב"ם הלכות שבועות פרק י הלכה א
היו עדיו או אחד מהן פסול או קרוב
ואפילו מפסולי עדות של דבריהם, או שהיה המלך אחד מעדיו שאינו ראוי להעיד, או שהיו
עד מפי עד וכפרו ונשבעו פטורין משבועת העדות שאילו (הודו) העידו לא היו מחייבין
בעדותן ממון.
כסף משנה הלכות שבועות פרק י הלכה א
היו עדיו או אחד מהם פסול וכו'
בר"פ שבועת העדות (דף ל') תנן דאינה נוהגת אלא בראויים להעיד ובגמ' (דף
ל"א) לאפוקי מאי אמר רב פפא לאפוקי מלך ורב אחא בר יעקב אמר לאפוקי משחק
בקוביא מ"ד משחק בקוביא כל שכן מלך ומ"ד מלך אבל משחק בקוביא מדאורייתא
מחזא חזי ורבנן הוא דפסלוהו ופסק רבינו כרב אחא בר יעקב משום דבתרא הוא. ומ"ש
או שהיו עד מפי עד וכו' עד וכן כל כיוצא בזה. הכל משנה שם (דף ל"ה):
רמב"ם הלכות שבועות פרק ט הלכה
יא
אחד המשביע עדיו בשבועה, או שאמר להן
מצוה אני עליכם בשבועה, אוסרכם אני בשבועה הרי אלו חייבין, והוא שישביעם בשם או
בכינוי מן הכינוים כמו שבארנו.
רמב"ם הלכות שבועות פרק ב הלכה ב
אחד הנשבע, או שהשביעו אחר בשם
המיוחד, או באחד מן הכינוין כגון שנשבע במי ששמו חנון, ובמי ששמו רחום, ובמי ששמו
ארך אפים, וכיוצא בהן בכל לשון הרי זו שבועה גמורה, וכן אלה וארור הרי הן שבועה,
והוא שיזכיר שם מן השמות או כינוי מן הכינויין, כיצד כגון שאמר באלה או ארור לה',
או למי ששמו חנון, או למי ששמו רחום, מי שיאכל דבר פלוני ואכלו הרי זה נשבע לשקר,
וכן בשאר מיני שבועות.
רמב"ם הלכות שבועות פרק ב הלכה ג
וכן האומר שבועה בה' או במי ששמו חנון
שלא אוכל ואכל, שזו אשה והוא איש, שאין לך בידי כלום ויש לו, שאיני יודע לך עדות
והוא יודע ה"ז חייב. +/השגת הראב"ד/ וכן האומר שבועה בה' וכו'. א"א
לא נתחוור אצלי דבר זה שלא מצאתי שם מן השמות ולא כינוי מהכינויים בשבועת ביטוי ולא
מצינו שם אלא בעדות ובפקדון לפי שנאמר בעדות אלה וקול וילפינן אלה אלה מסוטה
ופקדון תחטא תחטא מעדות אבל בשבועת ביטוי אפילו מבטא או איסר שבועה אם אמר מבטא לא
אוכל לך שבועה וכן איסר אע"פ שלא אמר לא שם ולא כינוי אם אמר לשם שבועה
אע"פ שלא הזכיר שם שבועה היא וכן לאו לאו והן הן אם נתכוון ללאו והן שאמר
הבורא שבועה היא וכן ימין ושמאל אם נתכוון לימין ושמאל הבורא שבועה היא וה"מ
לקרבן וכן נמי לבל יחל אבל למלקות בעינן שם דכתיב לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא
ושבועת שקר נמי נאמר לא תשבעו בשמי לשקר וגו'.+
כסף משנה הלכות שבועות פרק ב הלכה ג
מ"ש וכן האומר שבועה בה' או במי
ששמו וכו'. דעת רבינו דבכל שבועה בעינן שם או כינוי להתחייב מלקות או קרבן,
והר"ן בפרק שבועת העדות דקדק כן מדברי רש"י וכתב שם הר"ן דטעמא
דמילתא משום דעיקר שבועה כי כתיב בשם כתיב דכתיב לא תשבעו בשמי לשקר אי נמי לא תשא
את שם ה' אלהיך אלא דרבנן סברי דהוא הדין לכינוי כדכתיב וחללת את שם אלהיך אבל בלא
שם ובלא כינוי אין לנו [לא] למלקות ולא לקרבן ומיהו איסורא מיהא איכא (אפילו בלא
שם ובלא כינוי) והכי מוכח מדאמרינן לקמן דלאו לאו והן הן שבועה וההיא ודאי בלא
הזכרת השם היא דאי בשהזכיר השם למה לי לאו לאו והא אמרינן בפ"ד דנדרים מארי
כולא לא אכילנא ואמרינן בפ' אין מעמידין לאלהי ישראל לא מגלינא אלא ודאי כל שהזכיר
שבועה או לשון אחר שהוא מועיל בשבועה לא בעינן שם ולא כינוי לענין איסורא (אבל
למלקות ולקרבן בעינן שם או כינוי וזה דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות
שבועות) ותמהני כיון דקראי בשבועות בשם או בכינוי משתמעי בלא שם ובלא כינוי אפילו
איסורא מנ"ל. ואפשר שמדברי קבלה למדנו דהא אמרינן לקמן דארור בו שבועה
ומפקינן לה מדכתיב ויואל שאול את העם לאמר ארור האיש אשר יאכל לחם עד הערב
אע"פ שלא אמר לא שם ולא כינוי ואם בארור אמרינן מפני שהוא לשון שבועה
כ"ש בשבועה עצמה עכ"ל:
רמב"ם הלכות שבועות פרק ב הלכה ד
אמר אלה או ארור או שבועה ולא הזכיר
שם ולא כינוי הרי זה אסור בדבר שנשבע עליו, אבל אינו לוקה ולא מביא קרבן אם עבר על
שבועתו עד שיהיה בה שם מן השמות המיוחדים או כינוי מן הכינויין כמו שבארנו.
שולחן ערוך יורה דעה סימן רלז סעיף א
א] האומר: אני נשבע שאעשה דבר פלוני,
או שלא אעשנו, א הרי זה שבועה אע"פ שלא הזכיר לא שם ולא כינוי. הגה: ב] ואין
חילוק אם הוציא השבועה בלשון הקודש ב או בכל לשון שיאמרנה (תשובת הרשב"א סימן
תתמ"ב ובמרדכי פ' שבועות שתים וברמב"ם פי"ב מהלכות שבועות).
ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן
רלז סעיף א
א ה"ז שבועה - להיש פוסקים
איסורא איכא וליש פוסקים מלקות נמי איכא דלא גרע מידות שבועה:
ב או בכל לשון כו' - כתוב בתשובת
מהר"מ דפוס פראג סי' ו' בשם ריב"א דאם הזכיר השם בל' לעז כגון
דיא"ו (או גאט) אפילו לא הזכיר בתחלת דבריו לשם שבועה מועיל מטעם יד
וע"ש בארוכה: