רי"ף מסכת שבועות דף טז

אורך היעור אודיו הוא דקות

1) אין המגדף חייב סקילה עד שיפרש את השם המיוחד 1

2) המקלל אביו ואמו בשם המיוחד נסקל. 2

3) המקלל עצמו או חבירו 2

4) אינו לוקה עד שיתרו בו בפני עדים.. 4

5) איסור מחיקת אחד מז' שמות.. 5

6) שאר כינויין מותר למוחקן 6

7) כתב אל מאלהים.. 6

8) כל הנטפל לשם מלפניו מותר למוחקו 7

9) נשבע או מושבע בשם.. 7

10) ארור בו אלה בו שבועה בו נידוי 8

11) העונה אמן אחר השבועה. 9

12) האומר פעמיים על דבר אחד אעשנו 10

13) לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל 10

14) דין שבועת הפקדון 11

1) אין המגדף חייב סקילה עד שיפרש את השם המיוחד

רמב"ם הלכות עבודת כוכבים פרק ב הלכה ז

ואלו הן דיני המגדף, אין המגדף חייב סקילה עד שיפרש את השם המיוחד של ארבע אותיות שהוא אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד ויברך אותו בשם מן השמות שאינם נמחקים שנאמר ונוקב שם ה' על השם המיוחד חייב סקילה ועל שאר הכינוים באזהרה, ויש מי שמפרש שאינו חייב אלא על שם יו"ד ה"א וא"ו ה"א ואני אומר שעל שניהם הוא נסקל.

כסף משנה הלכות עבודת כוכבים פרק ב הלכה ז

אין המגדף חייב וכו'. בסנהדרין פ' ארבע מיתות (דף נ"ה נ"ו) תנן המגדף אינו חייב עד שיפרש את השם ובברייתא בגמרא יכול לא יהא חייב אלא על שם המיוחד בלבד מנין לרבות כל הכנויין ת"ל איש כי יקלל אלהיו מ"מ דברי ר"מ וחכמים אומרים על שם המיוחד בסקילה ועל הכנויין האזהרה וידוע דהלכה כחכמים. ומ"ש ויברך אותו בשם מן השמות וכו'. שם תנא עד שיברך שם בשם מה"מ אמר שמואל דאמר קרא ונוקב שם ה' בנקבו שם יומת ופירש"י להכי הדריה בהאי קרא לומר עד שיקוב שם בשם. אך ק"ל דתנן בההוא פרקא גבי מקלל אביו ואמו קללם בכינוי ר"מ מחייב וחכמים פוטרים ואמרינן בגמרא דטעמא דרבנן משום דכתיב בנקבו שם יומת מה ת"ל שם לימד על מקלל אביו ואמו שאינו חייב עד שיקלל בשם ופירש"י אם אינו ענין לו דהא כתיב ונוקב שם תנהו ענין למקלל אביו ואמו והא ודאי חכמים לית להו לשמואל דאל"כ היכי מצו ילפי מהאי קרא למקלל אביו ואמו הא לגופיה איצטריך וכ"כ רש"י דחכמים לא ס"ל הא דדרשינן לעיל מהאי קרא עד שיברך שם בשם דאפי' לא ברך שם בשם מחייבי רבנן ומאחר שפסק רבנו כאן כההיא דשמואל היאך פסק בפ"ה מהל' ממרים כחכמים שאם קלל אביו ואמו בכנוי פטור. ואפשר לומר שרבינו פוסק גבי מקלל אביו ואמו כחכמים וגבי מגדף כסתם ברייתא דתנא אינו חייב עד שיברך שם בשם דנהי דחכמים לא סבירא להו טעמא דשמואל מ"מ כיון דחזינן דההיא ברייתא סתמא אתנייא וליכא מאן דפליג עלה כוותה נקטינן דאפשר דמקרא אחרינא מפיק לה ולא מקרא דאמר שמואל כנ"ל. ומ"מ צ"ע מנ"ל שרבינו שאם בירך שם המיוחד באחד מן הכנויים שחייב דילמא בעינן שיברך בשם המיוחד. והרמ"ה כתב על דברי רבינו דשם אדנות אינו אלא כנוי ואינו נסקל אלא על שם ההויה והביא כמה ראיות לדבריו והשיבו לו דמשמע ליה לרבינו דכי קאמר בגמ' ש"מ שם בן ארבע נמי שם הוא בשם אדנות קאמר ולא בעי לפרושי דהיינו שם ההוי"ה דההוא שם העצם. וכתב עוד דמה שכתב ויברך אותו בשם מן השמות שאינם נמחקים אינו כן דכי היכי דבעינן שם המתברך שם המיוחד הכי נמי בעינן שם שמברך בו שם המיוחד והביא ראיות לדבריו וחכמי לוניל טענו בעד רבינו:

2) המקלל אביו ואמו בשם המיוחד נסקל

רמב"ם הלכות ממרים פרק ה

הלכה א

המקלל אביו ואמו נסקל שנאמר אביו ואמו קלל דמיו בו, ואחד המקלל בחייהן או לאחר מיתתן הרי זה נסקל, וצריך עדים והתראה כשאר כל מחוייבי מיתות בית דין, ואחד האיש ואחד האשה וכן הטומטום והאנדרוגינוס, והוא שיהיו גדולים שהגיעו לכלל הענושין.

הלכה ב

אינו חייב סקילה עד שיקללם בשם מן השמות המיוחדין, אבל אם קללם בכינוי א פטור מן הסקילה, ולוקה כדרך שלוקה על קללת כל אדם כשר מישראל.

שולחן ערוך יורה דעה סימן רמא סעיף א

המקלל אביו א] או אמו, אפילו לאחר מיתתן, חייב סקילה אם הוא בעדים והתראה, אחד האיש ואחד האשה שקללו. במה דברים אמורים, שקללום בשם מהשמות המיוחדים, אבל קללם א בכינוי, אינו חייב אלא בלאו, ב ב] כמו המקלל אחד מישראל. הגה: וכן המכה אביו או אמו, ג] בחייהם, בין איש בין אשה חייבים חנק. ודוקא אם עשו בהם חבורה, אבל אם לא עשו חבורה אינו אלא בלאו, ד] כמו מי שמכה אחד מישראל (טור).

ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן רמא סעיף א

א בכינוי - כגון שדי צבאות חנון ורחום וע"ל סי' רע"ו סעיף ט':

ב כמו המקלל אחד מישראל - עיין בח"מ סי' כ"ז:

3) המקלל עצמו או חבירו

רמב"ם הלכות סנהדרין פרק כו הלכה ג

המקלל עצמו לוקה כמו שקלל אחרים שנאמר השמר לך ושמור נפשך, ואחד המקלל א עצמו או חבירו או נשיא או דיין אינו לוקה עד שיקלל בשם מן השמות, כגון יה ואלהים ושדי וכיוצא בהן, או בכנוי מן הכנויים כגון חנון וקנא וכיוצא בהן, הואיל והוא חייב אם קלל בכל הכנויים כך אם קלל בכל לשון חייב שהשמות שקוראין בהן הגוים להקב"ה הרי הן ככל הכנויים, וארור בו שבועה בו קללה בו נדוי. +/השגת הראב"ד/ ואחד המקלל עצמו או וכו' כגון חנון וקנא וכיוצא בהן. א"א אינו לוקה אלא בשם המיוחד והכי איתא בירושלמי עכ"ל.+

כסף משנה הלכות סנהדרין פרק כו הלכה ג

המקלל עצמו לוקה וכו'. סוף שבועת העדות (דף ל"ו):

ואחד המקלל עצמו או וכו'. משנה שם (דף ל"ה:) המקלל עצמו וחבירו בכולן פירוש בכל השמות והכנויים עובר בל"ת ומשמע דכל שאינו בשם או כינויי אינו עובר בל"ת והוא הדין לנשיא ודיין שאינו לוקה עד שיקללם בשם. והנה הראב"ד כתב על דברי רבינו א"א אינו לוקה אלא בשם המיוחד וכו'. ואני אומר שפשט הירושלמי כדברי רבינו דהכי איתא התם (שבועות ספ"ד) המקלל עצמו וחבירו בכולן עובר בלאו מהו ללקות חברייא אמרי אינו לוקה אמר לון רבי יוסי למה שהוא ל"ת שאין בו מעשה והרי הממיר והנשבע לשקר לאו שאין בו מעשה עד כאן. ומשמע שרבי יוסי בא לחלוק על דברי חברייא ואמר למה אתם אומרים שאינו לוקה מפני של"ת שאין בו מעשה הוא אין זו טענה שהרי הממיר והנשבע לשקר לאו שאין בו מעשה ואפ"ה לוקין עליו וה"ה למקלל עצמו וחבירו וכדיהיב טעמא בריש תמורה והראב"ד נראה שמפרש שלא אמרו חברייא אינו לוקה אלא בשאר שמות חוץ משם המיוחד ורבי יוסי מתמה אמאן דבעי מהו ללקות דמהיכא תיסק אדעתין ללקות ואפי' על שם המיוחד כיון דלאו שאין בו מעשה הוא והשיבו לו שבדין הוא לוקה על שם המיוחד אע"פ שאין בו מעשה כדאשכחן בממיר ונשבע לשקר וכטעמא דיהיב בריש תמורה:

וארור בו שבועה וכו'. גם זה שם ומייתי לה התם מקראי ופירש"י צריך אדם לפרוש ממנו אם א"ל חכם ארור בלשון נדוי ואם אמר אדם לחבירו לשם שבועה וקבלו עליו שבועה היא והמקלל את חבירו בלשון ארור הוא לה' קללה היא וחייב:

שולחן ערוך חושן משפט סימן כז סעיף א

{א} המקלל א) אחד מישראל ({ב} ואפילו מקלל עצמו) (טור), א] בשם או בכינוי ב] {ג} או ב) באחד מהשמות שקורים הגוים להקב"ה, ג) ג] {ד} אם היה בעדים והתראה, ד] לוקה אחת, ה] משום לא תקלל חרש (ויקרא יט, יד) (א) ו] ואם היה דיין, {ה} לוקה עוד אחרת משום אלהים לא תקלל (שמות כב, כז). {ו} וארור הוי לשון קללה.

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן כז סעיף א

א] המקלל אחד מישראל. ילפינן לה מדכתיב [ויקרא י"ט כ"ד] לא תקלל חרש, ופרט לך בחרש אעפ"י שאינו שומע ואינו מצטער, וכ"ש השומע ומצטער בקללתו דלוקין עליו. רמב"ם פכ"ו דסנהדרין [ה"א] וטור [סעיף א'], ועיין דרישה:

ב] ואפילו מקלל עצמו. ילפינן לה [שבועות ל"ו ע"א] מדכתיב [דברים ד' ט'] השמר לך ושמור (את) נפשך מאד, וכל השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה:

ג] או באחד מהשמות שקורין הגוים כו'. דלא גרע מכינוי. טור [סעיף ה'], ועיין פרישה:

ד] אם היה בעדים והתראה כו'. ולא תאמר כיון דכל קללה נעשה בכעס ובריהטא והתור' אזהר' עליה יתחייב עלה אפילו בלא התראה קמ"ל:

ה] לוקה עוד אחרת. כ"כ הרמב"ם שם אבל הטור לא כ"כ בפירוש ומשמע לי דלא ס"ל הכי כמ"ש בדרישה מילתא בטעמא ע"ש:

ו] וארור הוי לשון קללה. פי' ואם אומר ארור הוא לה' או לשדי חייב מלקות דבלא שם וכינוי לא מתחייב גם בלשון ארור ומ"ש דארור הוי לשון קללה פירוש היינו כשאררו בלשון קללה אבל ארור משמע ג"כ שאר ענינים דהיינו שבועה ונידוי כל חד לפי משמעות הענין דקאי עליה, טור, ועיין פרישה:

4) אינו לוקה עד שיתרו בו בפני עדים

רמב"ם הלכות סנהדרין פרק כו הלכה ד

אינו לוקה עד שיתרו בו בפני עדים כשאר כל חייבי לאוין, אבל אם לא היתה שם התראה או שקלל בלא שם ובלא כינוי כגון שאמר ארור פלוני או שהיתה הקללה באה מכלל הדברים כגון שאמר אל יהי פלוני ברוך לה' או אל יברכהו אל וכיוצא בדברים אלו אינו לוקה.

שולחן ערוך חושן משפט סימן כז סעיף ב

ז] אם לא היתה שם התראה, ח] או שקלל בלא שם ובלא כינוי, או שהיתה הקללה באה מכלל הדברים ט] כגון שאמר: {ז} אל יהי פלוני ברוך לה', (ב) אינו לוקה. (י] וה"ה {ח} המקלל את המת, פטור) (טור), אבל איסורא מיהא איכא. יא] ואם חרף תלמיד חכם, מנדין אותו; {ט} ואם רצו הדיינין להכותו מכת מרדות, מכין ועונשין אותו יב] במה שיראו. יג] ואם חרף ע"ה, עונשין אותו כפי שהשעה צריכה. (א ד) יד] {י} אפילו מחל (המתקלל), עונשין אותו, שכבר חטא ונתחייב) (טור). מי שנתחייב נדוי מפני שהפקיר בב"ד, ורצו ב"ד למחול על כבודם ולא נידוהו, הרשות בידם; טו] והוא שלא יהיה בדבר הפסד בכבוד הבורא, {יא} כגון שהיו העם מבעטין בכבוד התורה ובדיינים, הואיל ופקרו העם בדבר, צריכים לחזק ולענוש כפי מה שיראה להם.

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן כז סעיף ב

ז] אל יהי פלוני ברוך לה'. דכשהשם יתברך מסתיר פניו ממנו מלברכו ממילא הוא מקולל:

ח] המקלל המת פטור. מדאצטריך קרא לרבות המקלל אביו לאחר מיתה שהוא חייב, ש"מ שהמת אינו בכלל סתם קללה, ועיין פרישה:

ט] ואם רצו הדיינים להכותו כו'. פירוש להכותו יותר על הנידוי. א"נ אם רואין שהוא איש שקל בעיניו הנידוי יותר מההכאה, אז עושין עמו החמור בעיניו דהיינו הכאה, ועיין פרישה כאן ולעיל סוף סימן ח' [בדרישה סעיף ט"ז]:

י] אפילו מחל המתחרף כו'. צ"ע דמשמע מדברי מור"ם הללו דס"ל שגם על חירופים דחכם אינה מועלת מחילה, ובמיימוני [פכ"ו מסנהדרין ה"ו] ובטור [סעיף ח'] משמע להדיא דלא אמרו רז"ל כן כי אם אמקלל לכל אדם, ומשום שכבר נתחייב בלאו מן התורה בשעה שקיללו ואין בידו דהמקלל למחלו, אבל אחירופו וזלזולו דכל אדם מהני מחילה, דומה למי שנתחייב נידוי על שהפקיר בב"ד דמהני מחילה וכדמסיק המחבר לכתוב כן כאן, אף שהטור כתב על זה לשון מכין, אינו ר"ל מכת מרדות הבא על החירוף, אלא ר"ל מלקות וכמ"ש הרמב"ם שם, וכ"כ הכ"מ בהדיא שם וכמ"ש בפרישה ע"ש, ודברי מור"ם צ"ע:

יא] כגון שהיו העם מבעטין. פירוש כה"ג איכא הפסד בכבוד הבורא הואיל ופקרו העם כו', וק"ל:

5) איסור מחיקת אחד מז' שמות

רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ו הלכה ב

ושבעה שמות הם, השם הנכתב יו"ד ה"א וא"ו ה"א והוא השם המפורש, או הנכתב אדני, ואל, אלוה, ואלהים, ואלהי, ושדי, וצבאות, כל המוחק אפילו אות אחת משבעה אלו לוקה.

כסף משנה הלכות יסודי התורה פרק ו הלכה ב

ושבעה שמות הם וכו'. ברייתא סוף פ' שבועת העדות (דף ל"ה) אלו הן שמות שאין נמחקין כגון א"ל אלהי"ך אלהי"ם אלהיכ"ם אהי"ה אשר אהי"ה אדנ"י וי"ה שד"י צבאו"ת הרי אלו אין נמחקין, ונראה שגירסת רבינו א"ל אלו"ה אלה"י אלהי"ם וגירסא נכונה היא דאשמעינן דו"ה דאלו"ה וה"י דאלה"י והי"ם דאלהי"ם הוו מעצם השם ולא דמו לכ"ם דאלהיכ"ם דאינו מעצם השם אלא דהשם קדשו. ואע"ג דאשמעינן דהי"ם מאלהי"ם הוי מעצם השם מכל מקום איצטריך לאשמועינן בה"י דאלה"י דאיכא למימר כיון דאלה"י הוא סמוך לעולם הוה ה"י דידיה ככ"ם דאלהיכ"ם. וטעמא דלא דמי לכ"ם דאלהיכ"ם היינו משום דכיון דאשכחן ה"י שהוא מעצם השם באלהי"ם כל היכא דאשכחן אלה"י הוי קדוש מעצמו משא"כ בכ"ם דאלהיכ"ם. ונראה שלא היה בגירסת רבינו אהי"ה אשר אהי"ה. ומ"ש רבינו שהם שבעה שמות ובפרטן אתה מוצא שמונה היינו משום דאדנ"י וי"ה שם אחד ולא דמו לא"ל אלו"ה דהכא אדנ"י הוא נקרא אף כשהוא נכתב יהו"ה. ובנוסחא אחרת מספרי רבינו מצאתי שלא היה כתוב אלהי ולפי אותה גירסא הוו שפיר שבעה שמות אף אם נמנה שם הוי"ה ושם אדנות בשנים. ובנוסחא שנדפסה בווניציאה כתוב ושבעה שמות הם, שהם הנכתב יו"ד ה"א וא"ו ה"א והוא השם המפורש או הנכתב אדנ"י ואלו"ה ואלהי"ם ואהי"ה ושד"י וצבאו"ת. ונוסחא נכונה היא דמני שם אהי"ה בכלל השבעה שמות ואין אנו צריכים לידחק למנות שם ההויה ושם אדנות באחד. ושפיר עבד דלא מני אל ולא אלהי משום דבכלל אלו"ה ואלהי"ם הוו אלא דאכתי קשה אמאי איצטריך למנות אלוה הא בכלל אלהי"ם הוא:

שולחן ערוך יורה דעה סימן רעו סעיף ט

יב (ט) טז] אסור (י) למחוק אפילו אות אחת (יא) משבעה שמות שאינם נמחקים, יז] ולא מאותיות יג (יב) <ו> הנטפלות (יג) מאחריהם כגון ך' של אלהיך וכ"ם של אלהיכם. יח] ואלו השבעה שמות: שם ההויה; ושם אדנות; ואל, <ז> אלוה, אלהים; שדי; צבאות. יט] ויש גורסין ג"כ אהי"ה כ] אשר אהי"ה (טור).

ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן רעו סעיף ט

יב אסור למחוק כו' - בתשובה הארכתי בדינים אלו והעלתי דשם של חול אלא שהוא נכתב כשמות הקדושים כגון והייתם כאלהים וכה"ג מותר למחקו וכן שם של קודש שלא נכתב לשם קדושה מותר למחקו לצורך תיקון דוקא אבל לגוז ולגנוז שרי אפי' שלא לצורך תיקון אבל בנכתב לשם קדושתו אפי' לגוז ולגנוז לצורך תיקון אסור ואם הרבה שמות נכתבו שלא לשמן בס"ת אסור למחקן אע"פ שהוא לצורך תיקון משום דמחזי כמנומר ע"ש:

יג הנטפלות מאחריהם - אבל לפניהם כגון למ"ד מלה' או ב' מבה' או ה' מהאלהים וכיוצא מותר למחוק:

6) שאר כינויין מותר למוחקן

רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ו הלכה ה

שאר הכינויין שמשבחין בהן את הקב"ה כגון חנון ורחום הגדול הגבור והנורא הנאמן קנא וחזק וכיוצא בהן הרי הן כשאר כתבי הקדש ומותר למוחקן.

7) כתב אל מאלהים

רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ו הלכה ד

כתב אל"ף למ"ד מאלהים ג יו"ד ה"א מיהוה אינו נמחק, ואצ"ל יה שהוא שם בפני עצמו, מפני שזה השם מקצת שם המפורש הוא, אבל הכותב שי"ן דל"ת משדי צד"י בי"ת מצבאות הרי זה נמחק. +/השגת הראב"ד/ כתב אל"ף למ"ד מאלהים. א"א זה אינו כלום שלא אמרו אלא באל"ף למ"ד מאלהים ויה מיהוה אבל ש' וד' משדי וצ"ב מצבאות הרי אלו נמחקים.+

שולחן ערוך יורה דעה סימן רעו סעיף י

כתב אל מאלהים, יה מהשם, כא] או שכתב (יד) שם יה, אינו נמחק. אבל שד משדי (טו) וצב מצבאות, נמחקים. הגה: כב] <ח> וכן אד מאדני או אה מאהיה (ירושלמי פ"ק דמגילה). כג] <ט> ויש (טז) מחמירין בזה (תוס' פ' שבועות העדות בשם ר"ח). כד] והשם שכותבין (יז) בסדורין ב' יודין ואחד על גביהן, מותר למחקו יד אם הוא לצורך (פסקי מהרא"י סי' קמ"ח /קע"א/).

ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן רעו סעיף י

יד אם היה לצורך - ומפסקי מהרא"י איתא לצורך גדול וכך הובא בד"מ:

ט"ז על שולחן ערוך יורה דעה סימן רעו סעיף י

(ח) וכן א"ד מאדנ"י או א"ה וכו'. - הג"ה זאת מקומה אחר סעיף י' והטעם דדוקא אל וי"ה הם שמות ג"כ בפני עצמן וקמ"ל כאן אע"ג דנתכוין לכתוב אלהים ולא נתקיימה מחשבתו מ"מ קודש הוא מ"ש:

(ט) ויש מחמירין בזה. - פי' גם בא"ד וא"ה והטעם מבואר בתוס' פ' שבועת העדות (דף ל"ה) דהחמירו בזה יותר מבש"ד וצ"ב לפי שזה שם המיוחד הוא ובלבוש נתן טעם לפי שע"פ הקבלה הוה א"ה כמו י"ה ולפי דבריו לא קאי יש מחמירין רק על א"ה ולא על א"ד ולא ראה דברי התוס' שזכרתי דמבואר שגם בא"ד מחמירין:

8) כל הנטפל לשם מלפניו מותר למוחקו

רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ו הלכה ג

כל הנטפל לשם מלפניו מותר למוחקו כגון למ"ד מליהוה ובי"ת מבאלהים וכיוצא בהן אינן כקדושת השם, וכל הנטפל לשם מאחריו כגון ך' של אלהיך וכ"ם של אלהיכם וכיוצא בהן אינם נמחקים והרי הם כשאר אותיות של שם מפני שהשם מקדשם, ואע"פ שנתקדשו ואסור למוחקם המוחק אלו האותיות הנטפלות אינו לוקה אבל מכין אותו מכת מרדות.

· שולחן ערוך בענין ראה לעיל מס' 6

9) נשבע או מושבע בשם

רמב"ם הלכות שבועות פרק ב הלכה ב

אחד הנשבע, או שהשביעו אחר בשם המיוחד, או באחד מן הכינוין כגון שנשבע במי ששמו חנון, ובמי ששמו רחום, ובמי ששמו ארך אפים, וכיוצא בהן בכל לשון הרי זו שבועה גמורה, וכן אלה וארור הרי הן שבועה, והוא שיזכיר שם מן השמות או כינוי מן הכינויין, כיצד כגון שאמר באלה או ארור לה', או למי ששמו חנון, או למי ששמו רחום, מי שיאכל דבר פלוני ואכלו הרי זה נשבע לשקר, וכן בשאר מיני שבועות.

רדב"ז הלכות שבועות פרק ב הלכה ב

אחד הנשבע וכו'. זה דעת רבינו ורש"י וס"ה והתוספות. ודעת ר"ת דמושבע מפי אחרים בעי שם או כינוי אבל מושבע מפי עצמו לא בעי שם ולא כינוי. אבל דעת הרמב"ן והרא"ש דשבועת ביטוי היא שבועה גמורה לכל הדברים בלא שם וכינוי. ודעת הראב"ד דעבר בבל יחל ולקרבן אבל לא למלקות כאשר כתוב בהשגתו וראיותיהם כתובים על חבוריהם ע"ש. אבל אני תמיה מאי זה טעם תהיה שבועת ביטוי יותר חמורה מחברותיה דלא תבעי שם או כינוי וכ"ת דגזרת הכתוב הוא שהרי לא הזכיר בה שם הוי כהלכתא בלא טעמא ותו דהא ילפינן כמה דברים בי"ג מדות אע"פ שאינו מפורש בהם. ותו דמה נפשך מאי זה קרא מלקין ליה אי משום לא תשא את שם ה' אלוקיך לשוא או משום לא תשבעו בשמי לשקר ומהאי קרא ילפינן בת"כ לרבות הכנויים ומזה הטעם כתב הראב"ד ז"ל אבל למלקות לשעבר בעינן שם או כנוי ואע"ג דאיכא לא יחל דברו ה"מ להבא אבל לשעבר ע"כ מלא תשבעו בשמי לשקר מתרינן ביה ומלקינן ליה והא איכא שם בהך קרא. ומה שכתב הרא"ש דלא גרע מידות שבועות לא מכרעא כולי האי דהשם או הכינוי הוא עיקר השבועה ואם חסר משם לא נקרא השאר ידות לפי שאין יד בלא כלי. ואע"פ שאיני כדאי להכריע רואה אני את דברי רבינו ובעלי שטתו שלא לחלק בין ד' מיני שבועות וכן התנא משוה אותם תמיד ותו דקבלת השבועה ילפינן מסוטה דכתיב ואמרה האשה אמן אמן וכי היכי דהתם בעיא שם אף קבלת שבועת ביטוי בעיא שם שלא יהיה הלמד חמור מן המלמד וכי היכי דקבלת שבועת ביטוי בעיא שם אף עיקר השבועה בעיא שם שהרי העונה אמן כמוציא שבועה מפיו דמי:

בכל לשון הרי זו שבועה גמורה. נ"ל שכוון הרב שאם נשבע בשם מהשמות שמכנים האומות להקב"ה הוי כנשבע באחד מהכנויים והיא שבועה גמורה וכן אמרו בירושלמי ראה גשמים יורדים ואמר קירי פירי ברכסון הרי זה שבועת שוא וקירי בלשון יון אדוני ברכסון בלשון ערבי בזול והדבר ידוע כי בירידת הגשמים הפירות בזול אע"פ שכינה את השם בלשון קירי אמרו שהיא שבועת שוא וה"ה לשאר השבועות דבגמרא נמי אמרי' מארי כולא לא אכילנא:

10) ארור בו אלה בו שבועה בו נידוי

רמב"ם הלכות תלמוד תורה פרק ז הלכה ב

וכיצד הוא הנידוי אומר פלוני יהא בשמתא, ואם נידוהו בפניו אומר לו פלוני זה בשמתא, והחרם אומר לו פלוני מוחרם, וארור בו אלה בו שבועה בו נידוי.

רמב"ם הלכות שבועות פרק ב הלכה ב

אחד הנשבע, או שהשביעו אחר בשם המיוחד, או באחד מן הכינוין כגון שנשבע במי ששמו חנון, ובמי ששמו רחום, ובמי ששמו ארך אפים, וכיוצא בהן בכל לשון הרי זו שבועה גמורה, וכן אלה וארור הרי הן שבועה, והוא שיזכיר שם מן השמות או כינוי מן הכינויין, כיצד כגון שאמר באלה או ארור לה', או למי ששמו חנון, או למי ששמו רחום, מי שיאכל דבר פלוני ואכלו הרי זה נשבע לשקר, וכן בשאר מיני שבועות.

רמב"ם הלכות סנהדרין פרק כו הלכה ג

המקלל עצמו לוקה כמו שקלל אחרים שנאמר השמר לך ושמור נפשך, ואחד המקלל א עצמו או חבירו או נשיא או דיין אינו לוקה עד שיקלל בשם מן השמות, כגון יה ואלהים ושדי וכיוצא בהן, או בכנוי מן הכנויים כגון חנון וקנא וכיוצא בהן, הואיל והוא חייב אם קלל בכל הכנויים כך אם קלל בכל לשון חייב שהשמות שקוראין בהן הגוים להקב"ה הרי הן ככל הכנויים, וארור בו שבועה בו קללה בו נדוי. +/השגת הראב"ד/ ואחד המקלל עצמו או וכו' כגון חנון וקנא וכיוצא בהן. א"א אינו לוקה אלא בשם המיוחד והכי איתא בירושלמי עכ"ל.+

שולחן ערוך חושן משפט סימן כז סעיף א

א} המקלל א) אחד מישראל ({ב} ואפילו מקלל עצמו) (טור), א] בשם או בכינוי ב] {ג} או ב) באחד מהשמות שקורים הגוים להקב"ה, ג) ג] {ד} אם היה בעדים והתראה, ד] לוקה אחת, ה] משום לא תקלל חרש (ויקרא יט, יד) (א) ו] ואם היה דיין, {ה} לוקה עוד אחרת משום אלהים לא תקלל (שמות כב, כז). {ו} וארור הוי לשון קללה.

11) העונה אמן אחר השבועה

רמב"ם הלכות שבועות פרק ב הלכה א

אחד הנשבע אחד מארבעה מיני שבועות אלו מפי עצמו, ואחד המושבע מפי אחרים וענה אמן, אפילו השביעו עכו"ם או קטן וענה אמן חייב, שכל העונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו, ואחד העונה אמן או האומר דבר שענינו כענין אמן, כגון שאמר הן או מחוייב אני בשבועה זו, קיבלתי עלי שבועה זו, וכל כיוצא בזה בכל לשון הרי זה כנשבע לכל דבר בין לחייבו מלקות בין לחייבו קרבן.

שולחן ערוך יורה דעה סימן רלו סעיף ב

יש דברים שאפילו שיקר בשבועתו אינו חייב קרבן, כגון שנשבע <ד> לקיים המצוה ולא קיים, או שנשבע להרע לפלוני, כגון להכותו או לקללו. ג (ה] אבל אם נשבע להכות עצמו, ו] אע"פ שאינו רשאי, חיילא שבועה) (ב"י בשם הר"ן פ"ג דשבועות). ז] ונשבע (ג) שיעשה חבירו דבר פלוני, כגון שיזרוק פלוני צרור לים או שלא יזרוק, וכיוצא בו; ד ח] אבל עבירה איכא בכל דבר שמשקר בשבועתו. ה וגם אין לו לישבע על חבירו שיעשה שום דבר, שאינו ברשותו שיעשנו על כל פנים, ואין חבירו מחויב לעשותו, ט] אלא אם כן יקבל שבועתו דהיינו שיאמר: אמן, י] או דבר שעניינו כענין אמן, כגון שאמר: הן, או מחוייב אני בשבועה זו, או קבלתי עלי שבועה זו, וכן כל כיוצא בזה. יא] ואע"פ שלא קבלו אותם האחרים בשבועה, אם קיימו דבריו ו <ה> הרי אלו משובחים. הגה: ז יב] וכ"ש שהנשבע עצמו צריך לקיים שבועתו, אם אפשר, אע"פ שבתחלה היה שבועת שוא. כגון שנשבע לישא אשה פלונית, ושמא לא תתרצה ואיכא שבועת שוא, <ו> מכל מקום כשהיא רוצה, צריך לקיים שבועתו (מהרי"ק שורש כ"ב /נ"ב/). יג] ח וי"א דבכי האי גוונא לא מקרי שבועת שוא, רק שבועת ביטוי, דהנשבע ליתן דבר לחבירו והוא אינו רוצה לקבלו, פטור משבועתו, וה"ה אם אינה רוצה להנשא לו, ולכן לא הוי רק שבועת ביטוי (כ"מ מתשובת ריב"ש סימן שפ"ז הביאו הב"י).

12) האומר פעמיים על דבר אחד אעשנו

רמב"ם הלכות שבועות פרק ב הלכה ו

וכן האומר לאו לאו שתי פעמים דרך שבועה או הן הן * והזכיר שם או כנוי הרי זה כנשבע, וכן ימין שבועה, ושמאל שבועה, שנאמר נשבע ה' בימינו ובזרוע עוזו, וכן האומר מבטא שלא אעשה כך וכך, והזכיר שם או כינוי הרי זו שבועה.

שולחן ערוך יורה דעה סימן רלז סעיף ה

ו האומר פעמים על דבר אחד אעשנו, או לא אעשנו, <ג> הוי שבועה. ז] ז והוא שיתכוין <ד> לשם שבועה. ח] במה דברים אמורים, כשאמרם זה אחר זה בלא הפסק, אבל אם מבקשים אותו עליו, והוא אמר: לא אעשנו ובקשוהו עוד, ואמר: לא אעשנו, לא הוי שבועה.

ט"ז על שולחן ערוך יורה דעה סימן רלז סעיף ה

(ג) הוי שבועה. - נלמד ממה דכתיב אשר נשבעתי על מי נח ולא מצינו שעשה שבועה רק מה שאמר שני פעמים לא אוסיף ומדלאו לאו הוה שבועה הן הן נמי שבועה:

(ד) לשם שבועה. - פי' כשם שהקב"ה כפל לשם שבועה וזהו שכתב הראב"ד להן הן שאמר הבורא שתמה הטור עליו:

ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן רלז סעיף ה

ו האומר פעמים כו' - דכתיב ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול וגו' ולא יהיה עוד המים למבול וגו' וכתיב כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מדלאו לאו שבוע' הן הן נמי שבועה:

ז והוא שיתכוון כו' - משמע ואע"פ שלא הזכיר שבועה קודם לכן ותמיהני על מ"ש הר"ף בהגהת תשב"ץ סימן ת"א דהיינו דוקא שהזכיר שבועה קודם שאמר לאו לאו או הן הן כו' דא"כ אפילו אמר פעם אחת לאו או הן הוי שבועה דלא גרע מידות ואפשר מיירי שהזכיר מקודם לזה שבועה ואח"כ הפסיק בנתיים בענין דלא הוי יד:

13) לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל

רמב"ם הלכות סנהדרין פרק יח הלכה ב

כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חבירו בשם, וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין כגון לא תנאף לא תעשה מלאכה בשבת אין לוקין עליו, וכל לאו שניתן לתשלומין כגון לא תגזול ולא תגנוב אין לוקין עליו, וכל לאו שניתק לעשה כגון לא תקח האם על הבנים לא תכלה פאת שדך אין לוקין עליו אלא אם לא קיים עשה שבהן, ועל לאו שבכללות אין לוקין עליו ושאר כל הלאוין שבתורה לוקין עליהן.

14) דין שבועת הפקדון

רמב"ם הלכות שבועות פרק ז הלכה א

התובע חבירו בממון שאם הודה בו יהיה חייב לשלם וכפר ונשבע, או שהשביעו התובע וכפר, הרי זה הנתבע הוא חייב בשבועת הפקדון אף על פי שלא ענה אמן, שבשבועת הפקדון אחד הנשבע מפי עצמו ואחד שהשביעו אחר וכפר אע"פ שלא ענה אמן חייב שכפירתו אחר שהשביעו התובע כעניית אמן.

רדב"ז הלכות שבועות פרק ז הלכה א

התובע חבירו בממון וכו'. הקדים רבינו שבועת הפקדון לשבועת העדות משום דשכיח טפי דשבועת העדות לא שכיח דכתיב אם לא יגיד ונשא עונו ותנא הקדים שבועת העדות משום דקאי אמתני' שבועת ביטוי נוהגת באנשים ובנשים וכו' תנא שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים וכו' שהיא איפכא משבועת ביטוי:

אע"פ שלא ענה אמן וכו'. שם במשנה פלוגתא דר' מאיר וחכמים ופסק כחכמים שאמרו בין מפי עצמו בין מפי אחרים כיון שכפר בו חייב ולפי זה הא דקתני סיפא משביעך אני ואמר אמן רבי מאיר היא. והנכון דאפילו כרבנן אתיא דע"כ לא אמרי רבנן אלא שקדמה השבועה לכפירה אבל אם קדמה הכפירה לשבועה כי הכא דתנן או שאמר לו אין לך בידי משביעך אני בעינן שיקבל השבועה ויאמר אמן והכי משמע מדברי רבינו שכתב שכפירתו אחר השבועה שהשביעו התובע בעניית אמן הילכך אם חזר וכפר אחר שהשביעו אע"פ שלא ענה אמן חייב בשבועת הפקדון ואם לא חזר וכפר אלא שתק אם ענה אמן חייב ואם לא ענה אמן פטור:

רמב"ם הלכות שבועות פרק א הלכה ט

ומה הוא חייב על שבועת הפקדון ששקר בה, משלם את הקרן שכפר בו עם תוספת חומש, ומקריב אשם ודאי בין שהיה מזיד בין שהיה שוגג שנאמר וכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד או בגזל וגו' והיה כי יחטא ואשם ולא נאמר בו ונעלם ממנו לחייב מזיד כשוגג.

כסף משנה הלכות שבועות פרק א הלכה ט

ומה הוא חייב על שבועת הפקדון ששקר בה וכו'. מפורש בפ' ויקרא. ומ"ש בין שהיה מזיד בין שהיה שוגג, משנה פ' ד' מחוסרי כפרה (כריתות דף פ"א שהוא ט'). ומה שאמר שנאמר וכחש בעמיתו וכו' ולא נאמר בו ונעלם ממנו שם אהא דתנן בשבועת העדות ושבועת הפקדון חייב על המזיד כשוגג שבועת העדות מנ"ל דת"ר בכולן נאמר ונעלם וכאן לא נאמר ונעלם לחייב על המזיד כשוגג על שבועת הפקדון מנ"ל יליף תחטא תחטא משבועת העדות. ויש לתמוה מה צריך לשבועת הפקדון ללמוד משבועת העדות תיפוק לי דלא כתיב ונעלם בשבועת הפקדון גופה. ונראה שרש"י הרגיש זה ולפיכך כתב בכולן בכל המביאין קרבן עולה שבאותה פרשה כגון מטמא מקדש ושבועת העדות ביטוי דכתיבי בהדי שבועת עכ"ל. כלומר דלא דייקינן מדלא כתיב בה ונעלם אלא בשבועת העדות דבאינך דכתיבי בהדה כתיב ונעלם הילכך לא ילפינן לשבועת הפקדון מדלא כתיב בה ונעלם מאחר דליכא אחריני בהדה דכתיב בה ונעלם הילכך צריכינן למילף לה משבועת העדות, ורבינו נראה שהיה גורס שבועת העדות ושבועת הפקדון מנ"ל דת"ר בכולם נאמר ונעלם וכו' דשפיר ילפינן לשבועת הפקדון מדלא כתיב בה ונעלם: