רי"ף מסכת שבועות דף יז
אורך היעור אודיו הוא דקות
3) הודאה בפרוטה וכפירה בשתי כסף
4) צריך שתהיה ההודאה ממין הטענה
5) אופנים שפטור משבועת התורה וחייב
בהיסת
6) אופנים של משיב אבידה הפטור משבועה
8) כופר הכל ומחוייב מתוך טענתו
רמב"ם הלכות מלוה ולוה פרק כה
הלכה ט
שנים שלוו בשטר אחד או שלקחו מקח אחד,
וכן השותפין שלוה אחד מהן או לקח בשותפות הרי הן ערבאין ט זה לזה אע"פ שלא
פירש.
מגיד משנה הלכות מלוה ולוה פרק כה
הלכה ט
שנים שלוו בשטר אחד וכו'. ירושלמי פרק
שבועת הפקדון הובא בהלכות וכתב הרמב"ן ז"ל פרק המפקיד יש לפרש ולומר
ששנים שלוו מאחד או שהפקיד אחד אצלם אין אחד מהם חייב לפרוע הכל אלא מדין ערב שאם
אין נכסים לשותפו יגבה ממנו אבל בזמן שיש לו נכסים לא יתבע הערב תחלה וגובה מכל
אחד ואחד החצי שהוא מוטל עליו וכן הורו מקצת המורים ודברי הרמב"ם ז"ל
נראין כן עכ"ל והביא ראיה לזה וכן הסכים הרשב"א ז"ל:
כסף משנה הלכות מלוה ולוה פרק כה הלכה
ט
שנים שלוו בשטר אחד וכו'. הטור בסי'
ע"ז כתב בלשון הזה הרמב"ם ז"ל כתב שנים שלוו בשטר אחד או שלקחו מקח
אחד וכן שני שותפין שלוה אחד מהם או שלקח בשותפות יקח ממי שירצה ואם לא היה לאחד
כדי החוב חוזר ותובע מהשני השאר עכ"ל אלמא אע"פ שלכל אחד יש כדי החוב
יכול לגבות מאחד כל החוב אם ירצה שהרי כתב ואם לא היה כל החוב לאחד מהם חוזר ותובע
את השני עכ"ל הטור. ונסחא משובשת נזדמנה לטור בדברי רבינו שהרי גירסת הספרים
שלנו בדברי רבינו כך הוא שנים שלוו בשטר אחד או שלקחו מקח אחד וכן השותפין שלוה
אחד או שלקח הרי הם ערבים זה לזה אע"פ שלא פירשו שנים שערבו לאחד כשיבא המלוה
ליפרע מן הערב יפרע מאיזה מהם שירצה ואם לא יש לאחד כדי החוב חוזר ותובע מהשני
בשאר החוב וכתב מהרי"ק בשורש קפ"ג תימה גדולה מ"ש בטור שרבינו משה
כתב שנים שלוו בשטר אחד או שלקחו מקח כאחד וכו' שיפרע מאיזה שירצה והנה בדקתי
בהרבה ספרי רבינו משה ולא מצאתי שכתב סתם שנעשו ערבים זה לזה ודוקא בשנים שנעשו
ערבים לאחד הוא שכתב כן ופשוט דלא דמו כלל דהתם דין הוא שיפרע ממי שירצה דכיון
שאין נכסים ללוה ואינו יכול להפרע מן הלוה עצמו אלא מן הערב מה לי ערב זה מה לי
ערב אחר הלא שניהם בתורת ערבות ירדו ומשום כך יפרע ממי שירצה אבל שנים שלוו בשטר
אחד יש לומר שכל אחד נעשה לוה בחצי המעות וערב בחצי האחר בעבור חבירו כיון שלוו
בשטר אחד ומשום כך לא יפרע הכל מהאחד כשיש לשני מה לפרוע דכיון דכל אחד לוה מחצית
המעות למה יניח הלוה עצמו כדי להפרע מן הערב דהיינו חצי האחר שרוצה לגבות מזה הלא
שנינו המלוה על ידי ערב לא יפרע מן הערב תחלה זהו דעת האומרים שכשיש לשני מה לפרוע
שצריך לגבות משניהם ולא מהאחד לבדו וכן יוכל רבינו משה לסבור ואדרבא כן נראה
מדבריו מדכתב סתם שנעשין ערבין זה לזה ולא פירש שיכול לגבות ממי שירצה אלא דוקא
גבי שנים שנעשו ערבים עכ"ל וגם ה"ה כתב כן בשם הרשב"א וכ"כ
הנמוקי יוסף בשם הרשב"א בפרק המפקיד שדעת רבינו כמו שכתבתי ושדין יפה דן הרב
ומילי דסברא נינהו:
שולחן ערוך חושן משפט סימן עז סעיף א
א] שנים שלוו כאחד, ב] או שלקחו מקח
אחד, (א [א] ג] או שקבלו פקדון ביחד (המגיד פכ"ה), ד] {א} בין בשטר ב א) ה]
בין בעל פה) (ב"י), ג {ב} שניהם ערבים זה לזה ו] אף על פי שלא פירשו; ז] ואם
אין נכסים לאחד מהם, גובה מחבירו הכל. ח] אבל אם יש לו נכסים, ד (א) [ב] {ג} לא
יתבע הערב ב) תחלה, (ט] כי יש לו {ד} דין ערב בכל דבר) (ב"י וכן משמע
בפוסקים), י] וגובה מכל אחד החצי שהוא מוטל עליו (הרא"ש בתשובה כלל ע"ד
/ע"ג/ סי' י'). (יא] אלא אם כן פירשו בהדיא {ה} שהן ערבים קבלנים זה בזה שאז
תובע איזה מהם שירצה) (תשובת הרא"ש כלל ע"ג סי' י"ב /י"ג/
ומהרי"ק שורש קפ"ג /קפ"ב/). יב] ה [ג] ואם פרע אחד מהם כל החוב, ו
ג) {ו} חוזר וגובה מחבירו חלקו. (ז יג] ולכן שנים שלוו ופרע אחד מהן, ד) ח ודאי
פרע בעד חבירו) (מרדכי ריש פ' מי שהיה נשוי ומהרי"ק שורש ק"ך).
סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט
סימן עז סעיף א
א] בין בשטר בין בע"פ. אכל
הנ"ל קאי, וכ"כ ב"י וד"מ [סעיף ב']:
ב] שניהם ערבים זה לזה. כן הוא
בירושלמי [שבועות פ"ה ה"א] ויליף להו מקרא, וכמ"ש בדרישה [סעיף
א'], ומילתא דמסתבר ג"כ הוא, דאמרינן דעל דעת נאמנות שניהן דוקא (לוה) [הלוה]
או הקיף דמי הסחורה להן או הפקיד בידן, ומסתמא היתה דעתו דאם לא יהיה לזה, יגבה
מזה, וק"ל:
ג] לא יתבע הערב תחילה. ולא דמי לשנים
שערבו בעד אחד ואין להלוה לשלם, דכתב המחבר בסמוך בסעיף ג' דיכול לגבות כל החוב
מאיזה ערב שירצה, אעפ"י דיש גם לערב השני לשלם כדי חלקו. דשאני ערבים דהן לא
נתחייבו לשלם מצד עצמן משום דבר שלקחו ממנו שנאמר לכל אחד נתן או הפקיד חציו, אלא
ללוה הלוה הכל, והערבון לבטחון כעין משכון, ואין השעבוד חל לחצאין, אלא כל אחד
נכנס בשעבוד הלוה בכולו, אבל שנים שלוו כאחד י"ל שכל אחד נעשה לוה בחצי המעות
וערב בחצי השני עבור חבירו, וכיון שכל אחד נעשה לוה בחצי המעות, למה יניח הלוה
עצמו ויפרע מן הערב, דהיינו חצי השני, כ"כ מהרי"ק שורש (קפ"ג)
[קפ"ב] והב"י [סעיף ב'], ע"ש:
ד] דין ערב בכל דבר. דיני ערב יתבארו
לקמן סימן קכ"ט, והיינו שטוענין לערב שמא פרע הלוה, והמלוה צריך לישבע קודם
שיתפרע מהערב, ואין לתבוע לערב עד שיהיה ידוע שאין להלוה ממה לפרוע. ועיין עוד שם
מדיני ערב כו':
ה] שהן ערבים קבלנים. גם דין ערב קבלן
מבואר בסימן קכ"ט ע"ש:
ו] חוזר וגובה כו'. קמל"ן בזה,
דאין לו דין הפורע חובו של חבירו דאין הלוה מחויב לשלם לו, וכמ"ש הטור והמחבר
בסימן קכ"ח [סעיף א']. דשאני הכא כיון דגם הוא נשתעבד ונעשה ערב בעד חבירו,
הו"ל כנתן לו רשות לשלם בעדו, כ"כ הרא"ש בתשובה [כלל ע"ג סי'
ט'], הביאוה הב"י [מחודש א' וב'] וד"מ [סעיף ב']. ומסיק מור"ם
וכתב, ולכן שנים שלוו כו', ור"ל, לא מיבעיא אם בשעת פרעון אמר בפירוש שפורע
בשביל חבירו, דיכול לחזור ולגבות ממנו חלקו, אלא אפילו פרע סתם, אמרינן מסתמא
דדעתו היתה כדי לחזור ולגבות ממנו: הג"ה. חוזר וגובה כו'. וכתב ב"י
בסימן ס"ה מחודש סעיף (ב') [ג'] בשם הרשב"א [בתשובה ח"ג סי'
מ"א], דאם מתו הלווים, והיורשים של אחד מהן מצאו השטר אצלם ותובעין ליורשים
של שני באמרם שאביהם פרע השטר, ופסק דאין גובין כלום בטענה זו, עכ"ל:
נתיבות המשפט חידושים על שולחן ערוך
חושן משפט סימן עז סעיף א
(א) בין בעל פה. הש"ך
[סק"ב] העלה, דבעל פה לא נעשה ערב, רק כשניכר מתוך הענין דההלואה נעשתה
בשותפות ולא לקח זה חצי לעצמו וזה החצי לעצמו, רק קיבלו בשותפות. [או"ת אורים
סק"ב].
(ב) תחלה. ולא דמי לשנים שערבו [בסעיף
ג'], כי שם ערבו בעד ההלואה והלוה קיבל כל המעות, אם כן ערבו בעד כל המעות, אבל
כאן על החצי הוא הלוה ועל השני הוא ערב וכן השני. ש"ך [סק"ד, או"ת
אורים סק"ה].
(ג) חוזר וגובה. הש"ך
[סק"ה] השיג על זה, לפי דקי"ל לקמן בסימן ק"ל [סעיף ב'], ערבני,
ופרע שלא מדעת הלוה, דאיכא מאן דאמר דפטור, וא"כ [ה"ה] הכא. [או"ת
אורים סק"ו]. ועיין ביאורים [סק"ג] דהעיקר כסמ"ע [סק"ז].
(ד) ודאי פרע. ואפילו לא אמר שפורע גם
בשביל חבירו, מ"מ לא אמרינן דנתנו במתנה, וחוזר וגובה מחבירו חלקו. סמ"ע
[סק"ו]. והש"ך [סק"ז] כתב, דאם פרע הכל, לא מצי לומר להשני,
(פרעתי) פרע חציך כי החצי השני סטראי נינהו, וגם זה אמת. אבל לא יכול לומר כשפרע
החצי, רביע (פרעתי) [פרעת] עבורך ורביע בעד חבירך, וא"כ פרע עוד רביע על
חלקך, דזה לא אמרינן, דמסתמא פרע כל חלקו המגיע עליו לפרוע. ש"ך. ואם מת אותו
שפרע בשבילו ובא לגבות מיורשים, יכולין לטעון אולי פרע אבינו. סמ"ע [שם],
ופשוט [או"ת אורים סק"ז].
שולחן ערוך חושן משפט סימן עז סעיף ט
כח] שנים שהלוו או הפקידו לאחד, כא
ובא אחד מהם ליטול חלקו, כב [י] יז) {כא} אין שומעין לו עד שיבא חבירו. אבל אם
חבירו בעיר, כג יח) {כב} ושמע ולא בא, כד {כג} צריך ליתן לזה התובע הכל. כט] ואם
טען שאינו רוצה לתת לו אלא חלקו, אבל חלק שותפו יתן ביד בית דין, הרשות בידו. הגה:
ל] כה וכל זה בשנים שהפקידו ביחד, אבל יט) מי שהפקיד ביד אחד, ומת, כו והיו לו ב'
בנים, ובא אחד מהן, נותנין לו חלקו (תשובת הרשב"א סי' אלף ק"ב). (ועיין
לקמן סימן רצ"ט מאלו הדינין).
סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט
סימן עז סעיף ט
כא] אין שומעין לו עד שיבא חבירו.
מקור דין זה מהירושלמי [שבועות פ"ה ה"א], כתבתיהו בדרישה בריש סימן זה.
ודוקא ליתן לו חלקו אינו יכול להכריחו, אבל צריך לדון עמו על חלקו אפילו אין שותפו
בעיר, וכמ"ש הטור והמחבר לקמן סוף סימן קכ"ב וגם בסימן קע"ו [טור
סעיף ל']:
כב] ושמע ולא בא. משמע הא אם ידעינן
דלא שמע, אף שהוא בעיר אין ליתן לו לזה הבא עד שיודיעוהו:
כג] צריך ליתן לזה כו'. דאמרינן ודאי
ניחא ליה שיתנו לזה ושליחותיה קעביד האי:
נתיבות המשפט חידושים על שולחן ערוך
חושן משפט סימן עז סעיף ט
(יז) אין שומעין. והא דמבואר בסימן
(ק"ע) [קע"ו סעיף כ"ה] דיכול לדון על חלקו אפילו ליתא בעינא במתא,
היינו דוקא לדון ולברר הדין, אבל אינו מחויב ליתן עד שיבוא השני. [סמ"ע
סקכ"א]. והש"ך [סקכ"ה] כתב, דאם חלקו ידוע, חייב ליתן לו אפילו
שאין השני עמו. [או"ת אורים סקכ"ב].
(יח) ושמע ולא בא. פירוש, אף שהוא
בעיר לא אמרינן ודאי שמע, רק צריך לידע בבירור ששמע. [או"ת אורים סקכ"ג
מש"ך סקכ"ג].
(יט) מי שהפקיד. דבשלמא שותפים המלוים
או מפקידים בכרך אחד, א"כ אדעתא דהכי נתחייב הלוה מבלי ליתן לכל אחד בלא
חבירו, אבל בזה שלא נתחייב רק לאחד ולסוף נולד שנתחייב לשנים, פשיטא דלא על זה
קיבל הפקדון מתחילה, ולכך צריך לשלם לכל אחד. [או"ת אורים סקכ"ד].
רמב"ם הלכות טוען ונטען פרק ג
הלכה א
אין מודה במקצת חייב שבועה מן התורה
עד שיודה בפרוטה או יתר ויכפור א בשתי מעין כסף או יתר, וכמה היא פרוטה משקל חצי ב
שעורה של כסף נקי, וכמה הם שתי מעין משקל שתים ושלשים שעורות כסף מזוקק.
שולחן ערוך חושן משפט סימן פח סעיף א
אין מודה מקצת הטענה חייב לישבע, {א}
עד שיודה לפחות בפרוטה, ותהיה הכפירה לפחות א] שתי מעין כסף. לפיכך אינו חייב עד
שיתבענו (א) שתי מעין ופרוטה, והוא מודה בפרוטה וכופר בשתי מעין. אבל תבעו שתי
מעין ופרוטה, והודה בשתי פרוטות, כיון שאין בכפירה שתי מעין, או אם הודה בחצי
פרוטה, פטור, כיון שאין בהודאה פרוטה. א ב] שיעור {ב} הפרוטה, משקל חצי שעורה של
כסף נקי; ג] ושיעור שתי מעין, משקל ל"ב שעורים כסף נקי.
סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן
פח סעיף א
א] עד שיודה לפחות בפרוטה כו'. בפרישה
ודרישה [סעיף א'] כתבתי דברי התוס' [שבועות ל"ט ע"ב ד"ה מה] דמבואר
שם דילפינן לה מדכתיב [שמות כ"ב ו'] כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור,
וכסף הוא דומיא דכלים, מה כלים שנים דמיעוט רוב שנים אף כסף שנים, ומה כלים דבר
חשוב [דאפילו בכלי שוה פרוטה יש בו חשיבות, שבא על ידו מלאכה מרובה], אף כסף דבר
חשוב, ואינו נקרא כסף חשוב פחות ממעה, וכתיב בתריה [שם ח'] כי הוא זה, ולמד ממנו
דלשבועה דמודה מקצת בעינן שנים וגם חשיבות, והיינו על כרחך בסוף בשעת כפירה, דאי
לתחילת טענה, כסף דכתב רחמנא למה לי הא יש ללמדו מכלים דהן חשובין [ושמואל פליג
ע"ז שם [בשבועות] ארב דאמר הכי, ואמר דלא הוה ידעינן דבעינן כסף חשוב ב'
מעין, אבל קי"ל כרב ע"ש], אלא אם אינו ענין לתחילת טענה, תנהו לסוף טענה
דהיינו הכפירה צריכין שתהיה דבר חשיבות ותרתי, וממילא התביעה היתה יותר דהא מיירי
כשמודה לו על תביעתו מקצת, ועיין פרישה ועיין דרישה מה שכתבתי עוד, ודלא כמו שכתב
עיר שושן [סעיף א'], אלא כמו שכתבתי והוא מהתוס':
ב] הפרוטה משקל חצי שעורה כו'. בפרישה
[סעיף ב'] כתבתי, דלפי מה שכתב מור"ם ביו"ד ריש סימן ש"ה, דה' סלעים
של פדיון הבן שהוא ג"כ כסף נקי, דהא חשבון של שעורה שכתב הטור [סעיף ב']
והמחבר בכסף זה כתוב ג"כ שם, ומור"ם ז"ל כתב שם שעולים ב' זהובים
פולניש, וכל סלע הוא ד' דינרין, נמצא ה' סלעים עולים כ' דינרין, וב' זהובים הן כ'
דרייאר פולניש, נמצא הדינר עולה ג' גדולים פולניש, וב' מעין שהוא שליש הדינר עולה
גדול פולניש שהן ח' "פעניק ליטוויש" והן ג"כ ח' "ווינר
פעניק" שג"כ ח' עולין על גדול פולניש, ומעה א' הוא חצי גדול פולניש שהן
ד' פעניק שהן יחד ל"ב פרוטות שכל אחד הוא חצי שעורה של כסף נקי, נמצא דשיעור
פרוטה יהיה שמינית מ"פעניק ווינר וליטוויש". וק"ק לומר כן דשמינית
מפעניק יחשב ממון לקדש בו את האשה ולהיות הדיינים נזקקים לו, ואפשר לומר שבימיהן
היו הפירות והקנינים בזול ובעד פרוטה היו קונים הרבה פירות ולכך היתה הפרוטה חשובה
כממון, ולפ"ז בזמנינו דאין יכולין לקנות בפרוטה כי אם מעט מזעיר, מן הדין הוה
לן למימר דאין קידושי אשה סגי בפרוטה ולא פדיון הבן בשני זהובים, צ"ע:
רמב"ם הלכות טוען ונטען פרק ג
הלכה ב
כל כסף האמור בתורה היא שקל הקדש והוא
עשרים מעה וכל כסף של דבריהן ממטבע ירושלים שהיה הסלע שלהן אחד משמנה בו כסף והשאר
נחושת כמו שבארנו, אבל המעה היא היתה כסף נקי אפילו בירושלים והיא כסף של ירושלים,
ולפי שזה שהצריכו להיות כפירת הטענה שתי כסף היא מדבריהם עשו אותה שתי כסף של
ירושלים שהן שתי מעין ולא עשו אותה שני שקלים בשקל הקדש, זהו הדבר הנראה בשעור
כפירת הטענה, ג ורבותי הורו שכפירת הטענה הוא משקל תשע עשרה שעורות וחצי שעורה מן
הכסף, ויש לי כמה ראיות לסתור אותה הדרך שתפסו עד שיצא להם זה החשבון, ויראה לי
שהוא טעות.
כסף משנה הלכות טוען ונטען פרק ג הלכה
ב
ורבותי הורו שכפירת הטענה הוא וכו'.
ונ"ל שטעמם מפני שהם מפרשים שמה שאמרו הטענה שתי כסף מכסף מדינה שהוא כסף
ירושלים דהיינו שני דינרין ממטבע ששמיניתו כסף והשאר נחשת וע"פ מ"ש
עשרים גרה השקל נמצאו שני דינרים הם עשר מעין ששמינית שלהם מעה ורביע שהם משקל
עשרים שעורות כסף הוצא משקל חצי שעורה כסף שהוא שוה פרוטה להודאה נשאר בכפירת משקל
י"ט שעורים וחצי. ומ"ש רבינו שיש לו כמה ראיות לסתור דבריהם:
רמב"ם הלכות טוען ונטען פרק ג
הלכה ג
שתי מעין ופרוטה יש לי בידך אין לך
בידי אלא פרוטה חייב, אין לך בידי אלא שתי פרוטות פטור מפני שכפר בפחות משתי מעין,
מנה לי בידך אין לך בידי אלא חצי פרוטה פטור שכל המודה בפחות מפרוטה כאילו לא הודה
בכלום.
רמב"ם הלכות טוען ונטען פרק ג
הלכה ח
אין מודה במקצת חייב שבועה עד שתהיה
הודיה ממין הטענה, כיצד כור חטים יש לי בידך אין לך בידי אלא לתך חטים חייב, אבל
אם אמר לו אין לך בידי אלא כור של שעורים ח פטור שהמין שטענו לא הודה לו בו והמין
שהודה לו בו לא טענו, דינר זהב יש לי בידך פקדון לא הפקדת אצלי אלא דינר כסף, מעה
כסף הפקדתי אצלך לא הפקדת אצלי אלא פרוטה ט פטור שטענו מין אחד והודה לו במין אחר,
וכן אם אמר לו עשרה דינרים מצריות הפקדתי אצלך לא הפקדת אצלי אלא עשרה צוריות פטור
וכן כל כיוצא בזה.
שולחן ערוך חושן משפט סימן פח סעיף ז
אין מודה מקצת חייב, {י} עד שיודה
ממין הטענה. כיצד, תבעו כור חטים או כור תבואה, והודה לו {יא} בלתך (פירוש חצי כור
שהוא ט"ו סאים) {יב} קטנית, פטור. {יג} אבל אם ב) תבעו בכור פירות והודה לו ז
בלתך קטנית, חייב, שהקטנית בכלל פירות.
סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט
סימן פח סעיף ז
י] עד שיודה ממין הטענה. דכי הוא זה
[שמות כ"ב ח'] תרי מיעוטי נינהו, משום הכי דרשינן ג"כ מיניה דבעינן
שיודה לו מזה שטענו:
יא] בלתך קטנית. נגד תביעת תבואה נקט דוקא
קטנית, דאילו שאר חמשה מיני דגן בכלל תבואה נינהו, אבל נגד תבעו כור חיטין, אם
הודה לו בשעורין או במיני דגן ג"כ אינו ממין הטענה, וכמו שכתב בסמוך סעיף
י"ב. ומשום הכי כתבתי בפרישה [סעיף ח'] דעיקר הגירסא היא והודה לו בלתך
שעורין או קטנית, ע"ש, ולא כב"י [שם]:
יב] קטנית פטור. פירוש, פטור משבועה
דאורייתא דמודה מקצת, דבזה איירי כאן, ובסמוך סעיף י"ב יתבאר דפטור גם
מקטנית, ע"ש ועיין פרישה [סעיף י"ד]:
יג] אבל אם תבעו בכור פירות. וכתב
נמוקי יוסף סוף המניח [ב"ק י"ז ע"א מדפי הרי"ף], ה"ה אם
תבעו כור סתם ואמר איני יודע אם קטנית אם חיטין אם שעורים, ע"ש, ועיין בסעיף
י"ז:
נתיבות המשפט חידושים על שולחן ערוך
חושן משפט סימן פח סעיף ז
(ב) תבעו פירות. תבעו יין והודה חומץ
יין, הוי ממין הטענה. ש"ך [סק"ז].
רמב"ם הלכות טוען ונטען פרק א
הלכה ג
הטוען מטלטלין על חבירו וכפר בכל ואמר
לא היו דברים מעולם, או שהודה במקצת ונתנו מיד ואמר אין לך בידי אלא זה ז והילך,
או שאמר אמת שהיה לך אצלי אבל מחלת לי או נתת לי או מכרת לי או החזרתי לך או שטענו
חטים והודה לו בשעורים בכל אלו פטור משבועת התורה, אבל חכמי הגמרא תקנו שישבע
הנתבע בכל אלו שבועת ח היסת ויפטר, ואינו כעין של תורה לפי שאין בהן נקיטת חפץ,
וכבר ביארנו דרך שבועה של תורה ודרך שבועת היסת בהלכות שבועות.
שולחן ערוך חושן משפט סימן עה סעיף ז
יז] מנה לי בידך, אין לך בידי כלום;
יח] או שטען: כא (ג) {יז} יש לי בידך כנגדו טז) כסות או כלים, יט] או שאמר: אמת
היה לך בידי כב אבל אתה יז) מחלתו או נתתו לי במתנה, כיון שכופר בכל, פטור משבועת
התורה כ] {יח} ונשבע היסת. כג כא] ואפילו שנים מעידים שהלוהו, כב] ואינם יודעים
שפרעו, נאמן בשבועת היסת לומר: יש לי בידך כנגדן {יט} או מחלת לי (ועיין לקמן סימן
פ"ז כל חלוקי שבועת היסת).
סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט
סימן עה סעיף ז
יז] יש לי בידך כנגדו כסות וכלים.
בב"י [מחודש ט"ז] ובד"מ [סימן ע"ב סעיף ט"ו] כתבו, דאם
טוען ואומר שיש בידו כסות וכלים בפקדון, דאז אינו יכול לישבע נגדו אא"כ כפר
בו התובע, אבל אם טוען נאנסו, הרי התובע פטור בשבועה דאורייתא, והנתבע אינו יכול
לישבע שיש בידו כנגדו:
יח] ונשבע היסת כו'. עיין לקמן סוף
סימן פ"ז סעיף ל', דאף שכבר נפטר הנתבע בשבועה הן דאורייתא הן דרבנן, אם תפס
התובע אח"כ בידו דבר משל הנפקד בלא עדים וטוען שנשבע לשקר, הרי זה נאמן במיגו
דאי בעי אמר לא תפסתי, ונשבע עליו עד כדי דמיו:
יט] או מחלת לי. או נתת לי במתנה.
כ"כ הטור [סעיף ד']. ובפרישה [שם] כתבתי דלרבותא כתב כן, אע"ג דאין מדרך
בני אדם למחול וליתן במתנה, נאמן בהיסת, וכ"ש אם טוען פרעתי, דכל הלואה
לפרעון עומדת:
שולחן ערוך חושן משפט סימן פז סעיף א
התובע לחבירו א] ממון או חפץ {א} שהיה
ב] יכול להחזיק בו בטענת: לא היו דברים ג] מעולם, או: החזרתיו לך, ד] או: לקוח הוא
בידי, ה] א) {ב} אם הוא (א) {ג} מודה מקצת, חייב שבועה מן התורה; א ו] וכן אם הוא
כופר בכל, ועד אחד מכחישו, חייב שבועה מן התורה, ז] אפילו אינו יודע שחייב לו {ד}
אלא על פי העד; אבל הכופר בכל, ואין עד אחד מכחישו, פטור משבועת התורה (טור
ס"י בשם הרמב"ם והרא"ש), ח] {ה} בין במלוה בין בפקדון, ט] אבל חייב
שבועת היסת, {ו} אפילו אמר ליה: מנה לי בידך, והלה אומר: לא היו דברים מעולם, נשבע
היסת (טור סי' ט') (ובלבד שיתבענו ודאי, {ז} כמו שנתבאר לעיל סי' ע"ה). י]
ואפילו מודה מקצת, ב {ח} אם אמר לו: הילך המקצת שאני מודה, אינו חייב אלא היסת.
יא] ואינו נקרא הילך אלא אם כן יהא המקצת שהוא מודה לו [א] ג (ב) ב) מוכן בידו
בפני בית דין ליתנו לו מיד, אבל אם אמר: הרי הוא בביתי ואתננו לך, לא. יב] ד {ט}
ואפי' אם יתן לו (ג) ג) משכון על מה שמודה בו, לא חשיב הילך. (יג] ה וי"א (ד)
דמשכון חשוב הילך, ו {י} דהא אפילו שטר חשוב הילך) (טור ובעל העיטור).
סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט
סימן פז סעיף א
א] שהיה יכול להחזיק בו בטענת לא היו
דברים מעולם כו'. לאפוקי אם [ה]לוה לו ממון ואמר ליה אל תפרעני אלא בעדים, או
הפקידו החפץ בידו לפני עדים וגם ראוהו עדים או הבית דין בידו עתה קודם תביעתו, דלא
מצי טעין טענות הללו בתובעו בחפץ ידוע. וכן בתובעו דברים העשויים להשאיל ולהשכיר
וראו עדים עתה בידו, דבאלו אין מאמינים לו בהיסת ככופר הכל וכמו שכתבו הטור והמחבר
לעיל בסימן ע"ב [טור סעיף י"ג ומחבר סעיף י"ח] ולקמן בסימן
קל"ג [טור סעיף ח' ומחבר סעיף ה']. ובסימן קל"ד [סעיף א'] וקל"ה
יתבאר הדין במסר בגדו לאומן או בתובעו בהמה או עבד קטן דלא שייך בהו נמי טעמים
הללו. וה"ה אם תובעו הלואתו שאמר לו אל תפרעני אלא בעדים פלוני ופלוני, דשוב
אינו יכול להחזיק בממון בטענת להד"ם או פרעתיך, על דרך שנתבאר לעיל בסימן ע'
[סעיף ג' ה'], וע"ש:
ב] אם הוא מודה מקצת כו'. כתב
הר"ן פרק שבועת הדיינין [שבועות כ"ד ע"ב מדפי הרי"ף], באחד
שתבע לחבירו מאה זוז, נ' זוז שהלוה לו ונ' זוז שחבל בו, וזה כפר בכל, (ו)אע"ג
דדינא הוא שהנחבל נשבע ונוטל מ"מ לא הוי כמו הודה לו בנ' כיון דהנחבל עדיין
לא נשבע, אבל אם נשבע כבר והוא כפר בכל מיקרי מודה מקצת, דאנן סהדי דחייב לו נ'
כיון שנשבע, והוה כתובעו מנה וכפר בכל ועדים מעידים שיש לו נ' כו'. ד"מ א':
ג] מודה מקצת כו'. דין שבועה דמודה
מקצת ובעד אחד ודין שבועת היסת וטעמו, נתבאר לעיל ריש סימן ע"ה [סעיפים ב' ז'
ח'] ושם כתבתי מילתא בטעמא ע"ש. ודלא כמו שכתב בעיר שושן [סעיף א'] בטעם
שבועה דמודה מקצת ז"ל, דאמרינן דכולי בעי דלודי אלא דלית ליה וסבר אשתמוטי
אשתמיט עד דלהוי ליה, לכן הטילה התורה שבועה עליו, דחשיד אדם אממונא ולא אשבועתא,
עכ"ל. וזה אינו, דמסקינן בפ"ק דב"מ [ו' ע"א] דשוה לאינשי חומרא
גזילות ממון לחומרא דשבועה, וכמו שכתב הטור בסימן צ"ב סעיף (ד') [ה']. אלא
היינו טעמא דמודה מקצת, דאמרינן אין דעתו לגזלו אלא דמשתמיט ודעתו לפרוע לאחר זמן,
והשתא דרמי רחמנא שבועה עליה ודאי לא ישבע. ובכופר הכל כיון דחזקה הוא דאין אדם
מעיז כל כך בפני בעל חובו, משום הכי אינו חייב שבועה דאורייתא, אלא שרז"ל
חששו שמא משתמיט משום ספק מלוה ישנה וכופר עתה עד שיוודע לו האמת שאינו חייב לו
ואז ישלם לו, ומשום הכי רמו רבנן שבועה עליה שישבע היסת שאינו חייב לו, דודאי לא
ישבע משום ספק מלוה ישנה, דהא אם יוודע לבסוף שלא נשאר חייב לו תהיה שבועתו למפרע
לשוא, וכמו שכתבתי כל זה בסימן צ"ב [סקי"א] ע"ש, וכבר כתבתי בריש
סימן ע"ה [סקכ"א]. ואם היתה דעת עיר שושן ג"כ לזה ושמשום הכי כתב
נחשד אממונא, ור"ל דוקא אספק ממון, לא הוה ליה לסתום אלא לפרש:
ד] אלא על פי העד. עיין לעיל סוף סימן
ע"ה בטור [סעיף ל"ג] ובדברי המחבר סעיף כ"ג:
ה] בין במלוה בין בפקדון. כתב כן
לאפוקי מדעת רש"י [ב"ק ק"ז ע"א] שכתב הטור בשמו בסעיף (ט')
[י'] דדוקא במלוה שעשה טובה עם הלוה הוא דפטור מן התורה בכופר הכל משום חזקה דאין
אדם מעיז פניו בפני בעל חובו שעשה עמו טובה בהלואתו, משא"כ בפקדון דאין
המפקיד עשה טובה עם הנפקד במה שהפקיד בידו, קמל"ן דאין חילוק, וכן דעת רוב
הפוסקים וכמו שכתב הטור ע"ש:
ו] אפילו אמר כו' והלה אומר
להד"ם. פירוש, לא מיבעיא אם מודה לו שהלוהו אלא שפרעו (אלא) [או] שיש לו בידו
כנגדו כ"כ, דאז אף לפי טענת הלוה היה למלוה עמו תחילה שייכות ממון, דצריך
לישבע היסת אכפירתו בכולו, אלא אפילו טען להד"ם נמי, וכ"כ הטור [סעיף
ח'], ועיין פרישה [שם]:
ז] כמו שנתבאר לעיל בסימן ע"ה.
עיין שם בדברי הטור [סעיף כ"א ואילך] ובדברי המחבר מסעיף י"ז ואילך:
ח] אם אמר לו הילך כו'. דכיון דנתן לו
מיד מה שמודה לו הוה ליה על הנשאר כופר בכל ודין כופר בכל יש לו:
ט] ואפילו אם יתן לו משכון כו'. דכיון
דהמשכון לא ישאר בידו אלא היום או מחר יפדנו, ה"ל כהודאה דעלמא דג"כ
היום או מחר ישלם לו. ומשום הכי כתב הריב"ש [סי' שצ"ו] שאם נתן לו רשות
למכור המשכון מיד וילקח ממנו דמי הודאתו, ה"ל כאילו נתן לו המעות מיד, ועיין
ד"מ [סעיף ד']:
י] דהא אפילו שטר חשוב הילך. כלשון זה
כתב ג"כ הטור [סעיף ד'], ובפרישה [דרישה סעיף ג'] כתבתי דמדכתב בלשון דהא
אפילו שטר כו', משמע דשטר פשוט הוא דיש לו דין הילך וליכא מאן דפליג עליה, והיינו
מדמצינו בגמרא פ"ק דב"מ [ד' ע"ב] בתבעו בשטר שכתוב בו שחייב לו
סלעין או דינרין סתם, ומלוה תובעו ה' ולוה אינו מודה לו אלא ב', דאין לו דין מודה
מקצת, כיון דהודאתו כתובה בשטר שביד המלוה דאין סלעין פחות משנים, ונכסי לוה
משועבדים למה שכתוב בשטר, משום הכי מחשב השטר הילך. ומיניה יש ללמוד דה"ה אם
תבעו בעל פה במנה וזה הודה לו (כו') [בנ'] ומסר לו מיד שטר באחריות נכסים ליתן לו
נ', דג"כ דין הילך יש לו, ומשום הכי סתמו הטור ומור"ם וכתבו דאפילו שטר
הוי הילך, דמשמע שנותן עתה שטר בשעת הודאה דומיא דנתן לו משכון דמיירי מיניה.
ועיין בעיר שושן [סוף סעיף א'] דמסיק וכתב על זה ז"ל, ולא מסתבר לי דשטר יהא
נקרא הילך, דקשה להוציא אפילו בשטר, נ"ל, עכ"ל. ודבריו תמוהין, דהא כבר
כתבתי ראיה מגמרא דשטר חשוב הילך. וסברא קמייתא החולקת וס"ל דאפילו משכון לא
מיקרי הילך, צ"ל דס"ל דשאני שטר הנ"ל דהיה כבר ביד המלוה שעיקר
סמיכתו מתחילה היתה עליו, משום הכי גם עתה יסמוך עליו במה שכתוב בו והוא מודה לו,
משא"כ זה שבא ליתן לו עכשיו משכון או שטר שלא היתה עליו סמיכתו מתחילה. והוא
טעם נכון לחלק בינייהו, אבל מ"מ אין מקום לתמיהתו דעיר שושן על מאן דסבירא
ליה דיש לו דין הילך, וק"ל:
רמב"ם הלכות טוען ונטען פרק ד
הלכה ה
שטר שכתוב בו סלעים ולא הזכיר מנין,
מלוה אומר חמש סלעים שיש לי בידך הם הכתובים בו והלוה אומר אין לך בידי אלא שלש
והם הכתובים בשטר, אע"פ שאין מחייבין אותו בשטר זה אלא בשתים והרי הודה בסלע
שאפשר לכפור בה הרי זה פטור מפני שהוא ב כמשיב אבדה ותקנת חכמים היא שכל שישיב
אבדה לא ישבע כמו שביארנו במקומו, וכן האומר לחבירו אמר לי אבא שיש לי בידך מנה
והלה אומר אין לך בידי אלא חמשים הרי זה משיב אבדה ופטור אף משבועת היסת, ואין
צריך לומר אם הודה מעצמו ואמר מנה היה לאביך בידי ונתתי לו חמשים דינרין ונשאר לו
חמשים שזה פטור אף משבועת היסת, אבל יורש שטען ואמר אני יודע ג בודאי שיש לאבי
בידך או ביד אביך מנה והוא אומר אין לו בידי אלא חמשים או אין לך ביד אבי אלא
חמשים הרי זה מודה מקצת וישבע.
שולחן ערוך חושן משפט סימן עה סעיף כא
עג] האומר לחבירו: אמר לי אבא שיש לו
בידך מנה, והלה אומר: אין לו בידי אלא חמשים, יש אומרים עו נג) {נד} שפטור אף
משבועת היסת; עד] עז ויש אומרים שחייב לישבע נד) שבועת התורה. (ועיין לקמן סימן זה
סעיף כ"ג).
שולחן ערוך חושן משפט סימן עה סעיף ג
ח] אם לא תבעו אדם, אלא הוא מעצמו
אומר: ט [ב] {ח} מנה היה ז) לאביך בידי ונתתי לו חמשים ונשאר לו חמשים, י פטור ט]
אף משבועת היסת (בעה"ת שער ז' ושער ל"ח ורמב"ם פ"ד מהל' טוען
דין זה).
סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט
סימן עה סעיף ג
ח] מנה היה לאביך בידי כו' פטור כו'.
הטעם, דהו"ל כמשיב אבידה כיון דלא תבעו ולא ידע מזה, ומשיב אבידה פטור
מהשבועה כמ"ש הטור והמחבר לקמן בסימן רס"ז [טור סעיף כ"ט ומחבר
סעיף כ"ז]. והא דקאמר "לאביך", אין לומר משום דאילו אמר כן לחבריה
יכול לומר ידעתי מזה ודעתי היה לתבוע לך הכל [ור"ל לאפוקי אם אמר אתה הזכרתני
דלכו"ע הוי כמשיב אבידה כיון דהוא הזכירו וכמ"ש בסוף סימן פ"ח
ודוק], דהא כתב הטור בסימן פ"ח סעיף י"ז בכיוצא בזה חילוקים, דרואין אנו
אם כמערים קדם הנתבע או לא, והו"ל לחלק ג"כ כאן בהכי. אלא אורחא דמילתא
נקט "לאביך", דמסתמא המלוה או המפקיד תובע פקדונו או הלואתו, משא"כ
אביו שמת, וכן כתבו התוס' ע"פ שיטת פירושם, אלא שלפ"ז גם בסמוך סעיף ו'
הוי ליה למימר "אביך" הלוני כו', ושם נקט לשון הטור [סעיף ט'] הלויתני
כו', ועיין דרישה:
סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט
סימן עה סעיף כא
נד] שפטור אף כו'. משום דכיון דהיורש
בעצמו לא ראה ההלואה, מחשב כמשיב אבידה. טור [סעיף ל'], ע"ש:
שולחן ערוך חושן משפט סימן פח סעיף לב
שטר חוב שכתוב בו סלעים או דינרים,
סתם, מלוה אומר: חמש ולוה אומר: שתים, כה) פטור משבועה דאורייתא, שאין כאן הודאה,
דבלאו הודאתו מיעוט סלעים שנים, {נה} ונמצא שלא הודה אלא מה שבשטר, ואין כאן
הודאה. ואפילו אמר הלוה ג', שהודה לו באחד יתר על משמעות השטר, נג כו) {נו} אפילו
הכי פטור, משום דהוי כמשיב אבידה, {נז} דאם רצה כז) היה אומר: שנים. נד [יא] נט]
לפיכך, אמר ליה: מנה לך, נה או כח) לאביך, בידי (כד) ופרעתיך מחצה, והשיב זה: לא
הייתי זכור אך אתה הזכרתני יודע אני שלא פרעת כלום, נו פטור, כט) ואפילו משבועת
היסת, שאינו אלא כמשיב אבידה.
סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט
סימן פח סעיף לב
נה] ונמצא שלא הודה אלא מה שבשטר כו'.
ר"ל, וכבר נתבאר בסעיף כ"ח דאין הודאה שבשטר מחייבתו שבועה:
נו] אפ"ה פטור. המגיד משנה
[פ"ד מטוען ה"ה] כתב בשם הרמב"ם דאינו פטור אלא משבועה דאורייתא,
אבל היסת עכ"פ צריך לישבע. וי"ל דגם הטור [סעיף ל"ג - ל"ד]
והמחבר סבירא להו הכי, ואע"ג דסיימו וכתבו ע"ז ז"ל, ולפיכך אמר לו
מנה כו' עד פטור ואפילו משבועת היסת. י"ל דלא לגמרי דימו אותן יחד, אלא לענין
שגם בדין ההוא פטור משבועה דאורייתא, ומשום הכי כתב שם בהדיא דפטור אפילו משבועת
היסת ולא כתב כן בדין קמא. והטעם, דברישא דעכ"פ יש עליו שטר משום הכי לא דמי
לגמרי למשיב אבידה, מה שאין כן בסיפא דדמי לגמרי למשיב אבידה דאינו נשבע אפילו
היסת מפני תיקון העולם, וכמו שכתבו הטור והמחבר לקמן בסימן רס"ז [טור סעיף כ"ט
ומחבר סעיף כ"ז], ע"ש:
נז] שאם רצה היה אומר שנים כו'.
אע"ג דבשאר מודה מקצת חייב שבועה דאורייתא ולא חשיב כמשיב אבידה דאי בעי הוה
כופר הכל, דשאני התם דאמרינן דלא היה יכול להעיז פניו לכפור הכל, אבל כאן דלשון
השטר דכתוב בו סלעין דינרין דמשמעותו שנים מסייע ליה, לא מיחשב ליה כהעזה, ועיין
פרישה [סעיף ל"ג]:
רמב"ם הלכות טוען ונטען פרק ד
הלכה י
מנה לי בידך אין לך בידי כלום והעדים
מעידין עליו שעדיין יש לו אצלו חמשים, פסקו כל הגאונים הלכה שישלם חמשים וישבע י
על השאר שלא תהא הודיית פיו גדולה מהעדאת עדים.
מגיד משנה הלכות טוען ונטען פרק ד
הלכה י
מנה לי בידך. זהו מחלוקת רבי חייא ור'
אפטוריקי פ"ק דמציעא (דף ג') ופסקו כל הגאונים כר' חייא שהוא מחייב שבועה כמו
שכתב רבינו:
שולחן ערוך חושן משפט סימן עה סעיף ד
י] כפר בכל, ח) ועדים מעידים שחייב לו
חמשים, ישלם חמשים יא וישבע מן התורה על השאר, שלא תהא {ט} הודאת פיו גדולה מהעדאת
עדים. הגה: יא] ויש אומרים דוקא שהעדים מעידים על פה ובלא קנין, יב {י} אבל אם
כתבו שטר, או שיש כאן קנין, אין עדים מחייבין אותו שבועה, יב] דשטר הוי כהילך
(מרדכי פ' הנשבעין). יג ט) {יא} ויש מי שחולק (ב"י בשם הר"ן פ'
הדיינים). ועיין לקמן ריש סימן פ"ז. במה דברים אמורים, יד כשתבע מלוה. טו
{יב} אבל אם [ג] תבעו י) חפצים שוה מנה, פקדון, והלה אומר: אין לך בידי כלום, {יג}
ועדים מעידים טז {יד} שראו בידו, יז יא) כשנתבע, יב) מאותם חפצים, שוה חמשים, יג]
הוחזק כפרן, יח {טו} והתובע יג) נשבע ונוטל.
סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט
סימן עה סעיף ד
ט] הודאת פיו. היינו כשמודה בחמשים
שהוא מקצת תביעת התובע, גדול מהעדאת עדים הללו שאומרים שחייב לו מקצת תביעותיו,
ובכמה ענינים מצינו שהעדים מחייבים אותו אף מה שאינו חייב ע"פ עצמו, כגון
מודה בקנס, וגם אינו נעשה רשע על פי עצמו:
י] אבל אם כתבו שטר. פירוש, שיש שטר
ביד התובע שכתוב בו בפנינו עדים "הלוה" פלוני לפלוני חמשים, וה"ה
אם כתבו בהשטר שפלוני "הודה" לפניהן שחייב לפלוני חמשים, דכל שטר יש בו
שעבוד קרקעות, והקרקעות שנשתעבדו להמלוה הו"ל כהילך [ודין הילך יתבאר בסמוך
בסעיף ו'], דבכל מקום שהן ברשות המלוה קאי כפי הסך המבואר בשטר, ומזה הטעם
ג"כ קאמר כשהעדים לפנינו [אבל כשאינן לפנינו לא, כמ"ש בריש סימן
ל"ט [סק"ב] ומ"ג [סק"ל]] ומעידים שקנו בקנין סודר לפניהן, דכל
קנין לכתיבה עומד והו"ל כאילו נכתב בשטר, ויש כאן שעבוד קרקעות:
יא] ויש מי שחולק. ועיין מה שכתבתי
כאן בהגהות ד"מ [הגהות דו"פ אות ב'] ובפרישה ובסמ"ע ריש סימן
פ"ז [דרישה סעיף ג' וסמ"ע סק"י] דנראה דהדין עם החולקין:
יב] אבל אם תבעו חפצים כו'. ה"ה
מעות של פקדון, אלא אורחא דמילתא נקט, דמעות מן הדרך שנותן אותן ביד הנאמן
להשביחן, ואז יש לו דין אחר וכמו שכתבתי בסמוך [סקי"ד]:
יג] ה"ג. שראו בידו כשנתבע. וכן
כתב המחבר לקמן סימן צ"ב סעיף ד', ואתי שפיר דקאמר כשנתבע "מאותן
חפצים", דאילו לנוסח שנשבע, הו"ל למימר כשנשבע "על" אותן
חפצים. ועוד, דלקמן סימן צ"ב סעיף ד' כתב בהדיא דכשנשבע אין חילוק בין מלוה
לפקדון, וכ"כ רש"י בפרק הגוזל עצים [ריש דף ק"ו [ד"ה בפקדון]]
ע"ש, אבל כשלא נשבע אלא ראוהו בידו בשעת תביעה, יש חילוק בינייהו, דפקדון
דלאו להוצאה ניתן בידו וזה כפרו, ודאי דעתו לגוזלה, ומשו"ה נעשה חשוד ופסול
גם לשבועה, ודין חשוד הוא דשכנגדו נשבע ונוטל, כמ"ש לקמן סימן צ"ב [סעיף
ז'], אבל כשכופר במלוה, כיון דהלואה ניתנה להוציא, אע"ג דראוהו בידו בשעה
שכפר, אמרינן דעתו היה להוציאו ולאשתמוטי עד דיהיה לו מעות, ומשו"ה נשבע על
המותר ונפטר. ואף שהרי"ף בשערי שבועות שלו פרק כ' סוף חלק ד' כתב שהכופר
במלוה אפילו בשבועה כשר לעדות, וכ"כ הב"י בשם ריב"א בסימן
(ל"ז) [ל"ד מחודש כ"ח], גם בסימן זה [מחודש ט"ז] הביא דעות
דאמרינן דהלוה יודע שהמלוה חייב לו ממקום אחר ומשו"ה נשבע עתה שאינו חייב
למלוה ורוצה לעכב זה בחובו, משא"כ בפקדון דצריך להחזירו בעינו וליכא מאן דשמו
ליה בחובו, ע"ש, מ"מ מודים דבפקדון נעשה כפרן בכפירה בלא שבועה, וגם דעת
ריב"א אינו מוכרח לומר כן, כמ"ש בהגהתי במרדכי בפרק אחד דיני ממונות
[סנהדרין סי' תרצ"ג, בהגהה שם ד"ה ונ"ל] ע"ש, ודוק:
יד] שראו בידו כשנתבע. אבל אם לא ראו
בידו בשעת הכפירה, אף שראו בידו קודם לכן, אינו נעשה חשוד אפילו בפקדון, דאמרינן
דאין דעתו לכפרו, אלא נאבד מידו הפקדון ולא רצה לגלות להמפקיד כדי שלא יביאהו
לשבועה דאורייתא, ומשמט נפשו לומר לא הפקדתני עד שיחפשנו ויתנו לו, ודוקא כשהפקיד
בידו חפצים או מעות שלא להשביחן שייך לומר הכי, אבל אם טוען שנתן בידו מעות
להשביחן לטובת הנותן, והוא כופר בכל, ועדים מכחישים אותו במקצת, אין לו התנצלות
לומר דלכך כפר בכל משום דהוציאן ועד שיגיעו לידיה בעי לכפריה, דהא מתחילה נתן
המעות בידו להוציאן ולהשביחן, ואם כן הו"ל לגלות הדבר להמפקיד, ומדכפר
ש"מ דעתו היתה לגוזלו ונעשה חשוד ופסול, וכ"כ הרא"ש בתשובה [כלל
צ"ד סי' ח']. ועיין לעיל סימן ל' סעיף ה', ועיין דרישה כאן [פרישה סעיף ב']:
טו] והתובע נשבע ונוטל. היינו משום
שלא הוחזק כפרן רק על המקצת, משו"ה צריך לישבע על השאר, דלאותו ממון הוחזק
כפרן ולא לממון אחר, כמ"ש בסימן ע"ט סעיף ה', משא"כ כשהוחזק כפרן
על כל הממון, דאז זה שכנגדו נוטל בלא שבועה, וכמ"ש בסימן ע"ט סעיף ח',
וכן צריך לומר לעיל בסימן ל' סעיף ה' דסתם וכתב הוחזק כפרן לאותו ממון ומשלם מאתים
[ור"ל בלא שבועה], היינו גם כן משום שהוחזק כפרן על כולו:
נתיבות המשפט חידושים על שולחן ערוך
חושן משפט סימן עה סעיף ד
(ח) ועדים מעידים. עיין בסימן
פ"ז [סעיף ה'].
(ט) ויש מי שחולק. היינו בדלית ליה
קרקע, אבל בדאית ליה קרקע פטור מטעם דהוי שעבוד קרקעות. והעיקר דכשמודה במה שבשטר
הוה ליה הילך אפילו לית ליה קרקע, אבל כשכופר לא הוי הילך כשלית ליה קרקע.
ש"ך [סקי"ב].
(י) חפצים. ומעות פקדון, אם הם צרורים
הוי כמו חפצים, אבל במותרין כיון דיש לו רשות להשתמש בהם שייך לומר אשתמוטי.
ש"ך [סקט"ו].
(יא) כשנתבע. הטעם, דבמלוה י"ל
דמשתמט עד דהוי ליה זוזי, וכן בפקדון אולי נאבד ומשתמט עד שימצא, אבל כשראו העדים
אז ליכא התנצלות, ועל כן חשוד הוא לכפור ממון. [או"ת אורים סקי"ד].
(יב) מאותן חפצים. והמעות שנתן לו
להוציאן ולהשביחן, דעת הסמ"ע [סקי"ד] דהוחזק כפרן, והש"ך
[סקי"ז] חולק דשייך ג"כ לומר אשתמוטי דאולי נאבדו ומשתמט עד שימצא,
ועיין ביאורים [סק"ג], והעיקר כהסמ"ע.
(יג) נשבע ונוטל. החמשים הנותרים,
דהוחזק כפרן לממון זה לא הוחזק כפרן לממון אחר, רק שיש לו דין חשוד דשכנגדו נשבע
ונוטל. סמ"ע [סקט"ו] וש"ך [סקי"ח].
שולחן ערוך חושן משפט סימן פז סעיף ה
כ] אין שבועה למודה מקצת בכופר בכל
ומחוייב מתוך טענתו, יב כגון שתבעו מנה {יד} והוא אומר: לא לויתי [ה) ובאו עדים
ואמרו שלוה חמשים] וחזר ואמר: לויתי חמשים ופרעתיך, שהוחזק כפרן לאותו ממון. כא]
{טו} וכן אין (ז) המתחייב במקצת יג [ג] {טז} מתוך טענת הכפירה מחוייב שבועת התורה
(וע"ל סימן ע"ה סעיף ה').
סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט
סימן פז סעיף ה
יד] והוא אומר לא לויתי כו'. בלשון זה
כתוב ג"כ בב"י בסימן זה מחודש סעיף (ב') [א'] בשם תשובת הרשב"א
[ח"ב סי' ר"ו], אבל בסימן ע"ה מחודש סעיף (כ"ד) [כ"ב]
כתב הב"י התשובה בתוספת ביאור, ומשם יש ללמוד דאם תבעו במנה והנתבע טוען לא
לויתי, ובאו אפילו שני עדים והעידו שלוה חמשים, וחזר ואמר אין לויתי חמשים
ופרעתים, אף דצריך לשלם החמשים לכו"ע כיון דהוחזק עליהם כפרן בשני עדים במה
שאמר תחילה לא לויתי וכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי, מ"מ כיון דמחמת
העדים לא נתחייב בהחמשים, דהרי העדים לא ידעו שלא פרעו אחר הלואתו, אלא מכח שטען
תחילה לא לויתי נתחייב, וכל כה"ג לא מיקרי מודה מקצת, ונשבע על הנשאר היסת
ונפטר, ולא אמר רבי חייא קמייתא [בפ"ק דב"מ [ג' ע"א]] לא תהא גדולה
הודאת פיו מהעדאת עדים מק"ו כו', אלא כששני העדים מעידים ידענו שהלוה לו
חמשים ועדיין חייב לו החמשים דומיא דהודאת פיו. ואף שבתשובת רשב"א שהביא
ב"י בסימן ע"ה מחודש סעיף (כ"ד) [כ"ב] לא קאי אלא אעד אחד
שמכחישו ואמר שלוה חמשים, אבל כשהכחישו שני עדים משמע שם דחייב לישבע שבועה
דאורייתא על הנשאר מהא דרבי חייא קמייתא, מכל מקום המדקדק שם בתשובה היטב יראה
דאין חילוק בין הכחישו עד אחד בחמשים או שנים, ומטעם שכתבתי כיון דאין החיוב חמשים
זהובים מבורר מפי העדים, ולא חילק שם ביניהם הרשב"א אלא לענין חיוב החמשים
עצמן אם הכחישו בו עד אחד, אם נאמר בזה בכל מקום ששנים מחייבין אותו ממון אחד
מחייבו שבועה והיכא דאינו יכול לישבע משלם או לא, ע"ש. ואף שקיצר הרשב"א
בתשובה זו שהביא כאן וגם המחבר ולא כתבו דמיירי שבאו עדים והכחישוהו, מ"מ
סתמייהו כפירושן דמי מדכתבי והוחזק כפרן, וכבר נתבאר בסימן ע"ט [סעיף ט'] ופ'
[סעיף א'] דאין אדם נעשה כפרן על פי עצמו וגם יכול לחזור מטענתו הראשונה לשניה
מפטור לפטור כל זמן שלא הכחישוהו עדים אטענתו הראשונה, מ"מ עדיף טפי להגיה
בשו"ע וה"ג, והוא אומר לא לויתי ובאו עדים ואומרים שלוה חמשים וחזר כו'.
ונתבאר ממה שכתבתי דדין זה הוא לכו"ע בין להרמב"ם [פי"ד ממלוה
הי"א ופ"ד מטוען ה"ח - ט'] בין להרשב"א דפליגי כמבואר שם
במחודש סעיף (כ"ד) [כ"ג] וכמו שכתבתי בסמ"ע ופרישה בסימן ע"ט
[סמ"ע סק"כ ודרישה סעיף ז'], בדין זה כו"ע מודים ודוק:
טו] וכן אין המתחייב במקצת כו'. היינו
טעמא, דאשר יאמר כי הוא זה כתיב [שמות כ"ב ח'], דצריך להיות הודאתו מפי עצמו:
טז] מתוך טענת הכפירה. כגון שטען איני
חייב לך כלום כי זה היה כך וזה כך, וטעה וסבר שבהיותו כך הוא פטור, והב"ד
אינם מאמינים לו שהיה כך וחייבוהו במקצת, וכמפורש בסימן ע"ה סעיף ה'
בהג"ה. או כעין שכתב בתשובת רשב"א [ח"ג סי' ע"ה] שהביא
ב"י מחודש סעיף (ב') [א'] [ובהגהות] ד"מ ריש סימן זה לענין אם טוען נתתי
עבורך ריבית ע"ש. ושם [סימן ע"ה] בסעיף ב' כתב בד"מ בשם בעל
התרומות [שער ז' ח"ג ס"ב] וכתבו המחבר בסימן ע"ה סעיף ה' דדוקא בכה"ג
הוא (דחייב) [דפטור], הא אם טוען איני חייב לך כי היום פרעתיך כך וכך ואתמול כך
וכך ומתוך דבריו נראה שנשאר חייב לו, זה מיקרי מודה מקצת וחייב, ע"ש:
ביאור הגר"א על שולחן ערוך חושן
משפט סימן פז סעיף ה
[כ] אין שבועה כו' כגון. ר"ל
והביא ע"א שלוה מנה וחזר ואמר כו' דאלו לא כפר מתחלה היה נאמן דאף בשני עדים
המלוה את חברו כו' וכמש"ל סי' ע"ה סי"ג בהג"ה אבל במקום כו'
אבל עכשיו שכפר אלו בשני עדים היה הוחזק כפרן וה"ה בע"א משואילו"מ
כמ"ש שם בש"ע וכן אם טען תחלה כו':
[כא] וכן אין כו'. כגון שא"ל על
חמשים אל תפרעני אלא בעדים וכיו"ב ועש"ך. והביא הרשב"א ראיה דמודה
במקצת דרשינן מאשר יאמר כי הוא זה דוקא מודה ממש ובדר' חייא קמייתא אינו מתחייב
אלא מתוך טענתו דאלו אמר לויתי ופרעתי לא היה מתחייב ואפ"ה דוקא בעדים
ומק"ו הלא"ה לא. ונ"ל ראיה ברורה לדבריו דאע"פ כל שאין מכחישו
לעד הוי כשני עדים ומחייבין אותו ממון מ"מ אינו נשבע על השאר דגמרינן בגמ'
לעדים בק"ו מפיו מה פיו שאינו מחייב קנס כו' משא"כ בע"א דאף
בכה"ג אינו מחייב כמ"ש תוס' בב"ק מ"ו א' ד"ה דאפי'.
ועי"ל כו' וע"ש תוס' מ"א ב' ד"ה מודה כו' וז"ש
רשב"א ואפ"ה דוקא בעדים ומק"ו הלא"ה לא ר"ל משא"כ
בע"א דל"ש הק"ו וע"ל סי' שס"ד ס"ו וז"ש כגון
כו' אבל בשני עדים מ' דחייב וכמ"ש ש"ך ס"ק י"ב מדלא כ'
הרמב"ם וש"ע שם אלא בע"א אלא דבשני עדים מחייב דמ"מ איתא
הודאת פיו ועדים דהוא מודה שלא פרע דכל האומר כו' ועדים מעידין שלוה והוי כאלו
עדים מעידים על שניהם דגם בקנס מחייבי עדים בכה"ג דזה אין נק' מרשיע עצמו מה
שכופר מתחלה דודאי אין העדים צריכין לומר שלא זזה ידם כו'. ומ"ש וכן אין כו'.
כנ"ל אשר יאמר כו' ובזה ניחא מ"ש בכתובות י"ח א' וליתני כו' משום
כו' והא קי"ל המלוה כו' וע' תוס' שם ד"ה אין. וא"ת מאי כו'. או שמא
כו' ואח"כ פריך בגמ' וליתני כו' והאכלתיו פרס כו' ואם איתא ליתני שעל חמשים
א"ל אל תפרעני כו' ואשמעינן תרתי חדא הא דר"ח קמייתא ועוד דאף
בכה"ג שייך דר' חייא וגם תי' הגמ' שם אליבא דמאן כו' וערש"י שם ל"ש
כאן ע"ש:
שולחן ערוך חושן משפט סימן עה סעיף ו
טז] המודה במקצת ונתנו מיד, ואמר: אין
לך בידי אלא כך כ טו) {טז} והילך, פטור משבועת התורה אבל נשבע היסת (וע"ל
סימן פ"ז כל זה).
סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט
סימן עה סעיף ו
טז] והילך פטור כו'. דכיון דנתן לו מה
שהודה בו, הו"ל בהמותר כופר הכל, והכופר הכל כבר כתבתי [סק"ו] טעם דלא
נתחייב בשבועה דאורייתא, דחזקה אין אדם מעיז לכפור הכל, אבל חכמים תיקנו שישבע
שבועה קלה בלא נקיטת חפץ, שיקבל עליו שאינו חייב לו, ושבועה זו נקראת בגמרא
[שבועות מ' ע"ב] ובפוסקים היסת, והוא מלשון "שימה" שחכמים שמו עליו
שבועה זו, ועיין פרישה [סעיף ד'] מ"ש עוד מזה:
שולחן ערוך חושן משפט סימן פז סעיף א
התובע לחבירו א] ממון או חפץ {א} שהיה
ב] יכול להחזיק בו בטענת: לא היו דברים ג] מעולם, או: החזרתיו לך, ד] או: לקוח הוא
בידי, ה] א) {ב} אם הוא (א) {ג} מודה מקצת, חייב שבועה מן התורה; א ו] וכן אם הוא
כופר בכל, ועד אחד מכחישו, חייב שבועה מן התורה, ז] אפילו אינו יודע שחייב לו {ד}
אלא על פי העד; אבל הכופר בכל, ואין עד אחד מכחישו, פטור משבועת התורה (טור
ס"י בשם הרמב"ם והרא"ש), ח] {ה} בין במלוה בין בפקדון, ט] אבל חייב
שבועת היסת, {ו} אפילו אמר ליה: מנה לי בידך, והלה אומר: לא היו דברים מעולם, נשבע
היסת (טור סי' ט') (ובלבד שיתבענו ודאי, {ז} כמו שנתבאר לעיל סי' ע"ה). י]
ואפילו מודה מקצת, ב {ח} אם אמר לו: הילך המקצת שאני מודה, אינו חייב אלא היסת.
יא] ואינו נקרא הילך אלא אם כן יהא המקצת שהוא מודה לו [א] ג (ב) ב) מוכן בידו
בפני בית דין ליתנו לו מיד, אבל אם אמר: הרי הוא בביתי ואתננו לך, לא. יב] ד {ט}
ואפי' אם יתן לו (ג) ג) משכון על מה שמודה בו, לא חשיב הילך. (יג] ה וי"א (ד)
דמשכון חשוב הילך, ו {י} דהא אפילו שטר חשוב הילך) (טור ובעל העיטור).
ש"ך על שולחן ערוך חושן משפט
סימן פז סעיף א
(ג) מוכן בידו בפני ב"ד - ודוקא
במלוה, אבל בפקדון כל היכא דמודה ליה אף על פי שאינו מזומן בידו ועומד באגם הוי
ליה הילך, דכל היכא דאיתיה ברשותא דמריה איתיה, כ"כ הר"ן ריש פרק שבועת
הדיינים [שבועות י"ז ע"ב מדפי הרי"ף], וכ"כ בעל התרומות
שער ז' חלק ב' [ס"ד] בשם הרז"ה [עיין שיטמ"ק ב"מ צ"ח
ע"ב], וכ"כ הרב המגיד סוף פ"ג מהלכות טוען וסוף פ"ו מהלכות
שאלה בשם הרמב"ן [ב"מ ד' ע"א ד"ה והילך] והרשב"א [שם
ד"ה הילך], וכן פסק הנ"י ריש פ"ק דמציעא [ב' ע"א מדפי
הרי"ף], וכן הוא בחידושי הריטב"א ריש מציעא דף קפ"א ע"ג [ד'
ע"א ד"ה אלא כי איתמר], וכן נראה עיקר בש"ס ריש פ"ק דמציעא
[ה' ע"א] גבי ת"ש דתני רמי בר חמא כו', וע"ש בתוס' [ד"ה שומר]
ודוק. ומשמע מדברי הפוסקים הנ"ל דה"ה אם הפקדון הוא בביתו של נפקד,
דהא טעמא הוא דכל היכא דאיתיה ברשותא דמריה איתיה, ולא נקטו עומדת באגם אלא
משום דקאי התם אש"ס [ב"מ שם] דנקט ג' פרות כו', דסתם פרה שייכא באגם,
ורבותא אשמועינן דאפילו עומדת באגם, וכ"ש ברשות הנפקד. והכי מוכח ממה שכתב
בעל התרומות שם שהר"א הקשה להרז"ה מהא דתני [שבועות מ"ב ע"ב]
בית מלא פירות מסרתי לך מה שהנחת אתה נוטל כו' דהא הוי ליה הילך, והשיבו
הרז"ה דמיירי שנרקב בפשיעתו, השיבו הר"א תינח פירות מעות מאי איכא
למימר, והרבה האריכו בזה בספר הריבות כו'. וכן כתבו הרא"ש [סי' ה']
והנ"י ריש פ"ק דמציעא [שם] והתוס' [שבועות מ"ג ע"א ד"ה
זה] והר"ן בפרק שבועת הדיינים [שם כ"ד ע"א מדפי הרי"ף] דמיירי
שנרקב בפשיעתו, והסמ"ג דף קפ"א ריש ע"ג [עשין צ"ה],
דאל"כ הוי ליה הילך, אלמא דבפקדון אפילו בביתו של נפקד הוי ליה הילך,
דאל"כ לא צריך לאוקמה שנרקב בפשיעתו, וכן כתבו הטור והמחבר לקמן סימן
פ"ח [טור סעיף כ"ח ומחבר] סעיף כ"ד דמיירי שנרקב בפשיעתו, א"כ
גם דעת התוס' והרא"ש והטור והמחבר דבפקדון אפילו בביתו של נפקד הוי ליה הילך
מטעמא דכל היכא דאיתיה ברשותא דמריה איתיה, וכן משמע בתשובת הרשב"א
[ח"א] סי' אלף י"ז שהביא ב"י לעיל סימן ע"ב מחודש (ט"ז)
[י"ז] ע"ש. שוב מצאתי כדברי להדיא ברבינו ירוחם נתיב ג' ח"ב וז"ל,
פירש"י [ב"מ ד' ע"א ד"ה והילך] הילך והינם בביתי, ושאר מפרשים
אמרו כי אינו הילך אלא כשנותן מיד בב"ד, אבל בפקדון כשאומר הנם בביתי די, כי
כל פקדון ברשותא דמריה איתיה וכן נראה עיקר, וכן הדין אם עומדת באגם, עכ"ל.
ועיין מה שכתבתי לקמן סימן פ"ח בסוף סעיף כ"ד [סקמ"ז]: